בע"ה

כ"ח טבת ע"ו –כפ"ח

דער פרומער וארא (2)

חלקו השני של שיעור מסכת כתובות (3)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הקדמה ל"דער פרומער וארא"

נלמד ניגון חדש.

פתיחה ל'חזרה' על "דער פרומער וארא"

"דער פרומער וארא" הוא מהמאמרים החשובים ביותר של אדמו"ר הזקן. ב"היום יום" של ב' שבט כתוב שאדמו"ר הזקן היה חוזר עליו מלה במלה כל שלש שנים, וכל פעם היה נשמע חדש לגמרי – כל המאמרים הם אור והמאמר הזה הוא מאור, תמיד דבר חדש. תכלית הלימוד הזה היא לקרוא את המאמר כמו שהצ"צ אמר אותו. יש כאן הגהות של הצמח צדק, ומי שרשם אותן הוא רבי הלל –  מופיע בפלח הרמון. גם הרווחנו את הצ"צ וגם את רבי הלל שמוסיף את הערותיו. דרך אגב, ההערות שכתובות כאן בכרם חב"ד בסוף הן מעט מן המעט, לא העתיקו את התוספות ברובן. לכן חשוב ללמוד את כל המאמר כפי שהוא מופיע בפלח הרמון. צריך לנסות להבין את המאמר וביאורי הצמח צדק, אבל לא צריך להתעקש עליהם כי הם יותר בהרחבה אצל רבי הלל.

בשבת האחרונה התחלנו ללמוד זאת בשיעור הקצר שיש בשבת, שכולם מוזמנים להשתתף, אחרי תפלת מנחה. דרך אגב, כל הכבוד לחוזרים שעושים עבודה יפה. בכל אופן יש כמה דברים פה ושם שהחסירו, לכן רציתי – כדי שלא אצטרך לכתוב בעצמי – לקרוא שוב ביחד ולהוסיף תוך כדי. אז נתחיל לקרוא את השיעור משבת. זו היתה מהשבתות שמארגנים "תורת חב"ד לבני הישיבות", בחורים טובים מכל מיני ישיבות, ולכן הסגנון הוא למתחילים – דווקא טוב.

אני קורא כמו שכתבו: (השיעור הקודם בפונט דוד; התוספות החדשות בפונט פרנקריל וכשהן משובצות בגוף הדברים בסוגריים מסולסלות)

ימין מקרבת במדות (רבי אהרן הגדול) ובמוחין (אדמו"ר הזקן)

שבת שלום לכולם. מחר, ביום ראשון, יהיה היארצייט של אדמו"ר הזקן (באותה קביעות כמו ביום ההסתלקות, מוצאי שבת קדש פרשת שמות {אמנם ההסתלקות היתה ב"וארא", אבל – כך מסביר הרבי בשיחה – היות שהיה מוצש"ק שמות יש קשר דווקא לפרשת שמות, הפרשה המתארת את עצם הגלות, שם מתגלה עצם הנפש, "ממצרים קראתי לבני".}), ננגן את אחד הניגונים המוכרים שלו – "קול דודי". מסורת שעל ידי הניגון הזה היה מעורר אדמו"ר הזקן אנשים בתשובה.

{אם כבר אומרים זאת צריך להוסיף:} היו למגיד ממעזריטש שני תלמידים שהתמסרו במיוחד לעשות בעלי תשובה, לא כולם יודעים שהיו אלו אדמו"ר הזקן ורבי אהרן הגדול מקרלין {עיקר ההתמסרות שלהם היה לבעלי תשובה, כלומר שהם שייכים לדור של המשיח.}.

רבי אהרן מקרלין נפטר צעיר, בגיל שלושים ושש, ומסופר עליו שהוא הספיק בחייו הקצרים לעשות שמונים אלף בעלי תשובה {פלאי פלאים. (קשור לכך שעל ידי אהרן כהן גדול נולדו שמונים אלף ילדים, משלום הבית שעשה.) יפה מאד.}. הוא היה "ימין מקרבת" והחזיר יהודים בתשובה על ידי חיבוק יד ימין ("וימינו תחבקני"). הוא נפטר בי"ט ניסן חצי שנה לפני המגיד. כאשר רבי אהרן מקרלין נפטר המגיד אמר שנכרתה לו יד ימין {המגיד אמר שהוא יד ימין שלו.} והוא לא יכול לפעול עוד בעולם {זו הפעם הראשונה שהמגיד רמז להסתלקות של עצמו.}, ואחרי חצי שנה, בי"ט כסלו, המגיד נפטר.

רבי אהרן היה ה"ימין מקרבת" ואדמו"ר הזקן היה המח, יוצא שיש גם בראש "ימין מקרבת" {כלומר שיש גם בחב"ד את ה"ימין מקרבת" שלו. כתוב שהימין של המוחין הוא החכמה, ההברקה. יש גם את חכמה סתימאה, שאף על פי שהוא גבורה דעתיק אבל שם "כולא ימינא". סתם מוחא הוא חכמה, כמו שכתוב בפתח אליהו "חכמה מוחא". "מוחא" נקרא בזהר ימין. חידוש גדול, כי מח הוא "אור המאיר לעצמו". מילא במדות, "אור המאיר לזולתו", אני מבין שיש ימין מקרבת לקרב מישהו אחר. אבל כשאני מצייר לי בעל מוחין הוא יושב בחדר לעצמו, לומד ומתפלל, ולא צריך מישהו אחר. אלה מוחין של מתנגד, אבל חידוש גדול מאד שבמוחין האמתיים יש ימין מקרבת. מקור המוחין נקרא שעשועים עצמיים, כפי שרבי הלל מסביר בהרבה מקומות, והחידוש שבתוך השעשועים העצמיים יש בהעלם מה שעתיד להיות רצון להיטיב. הגרעין, הזרע, של הרצון להיטיב לזולת נמצא בתוך השעשועים העצמיים, שלכאורה הם רק לעצמו. אצל אדמו"ר הזקן בולט מאד, בחב"ד, ובפרט היום שהכל הפך לתנועה של קירוב. באמת אומרים שהשכל פשט רגל, רק ירד לרגלים – פשט את הרגל וכעת הכל קירוב.

יש הרבה דברים שכתוב שאם צריך לבחור בין השנים, כשיש עימות צריך לדעת איך להכריע, פשיטא שאם יש היום איזו סתירה בין שאדם יקדיש עצמו ללימוד או יקדיש עצמו לקירוב חב"ד – הכרעה היא הכרעת הדעת, מה אומר חב"ד האמתי – אומרים שהעיקר הקירוב, להביא משיח. אף על פי כן, הרבי תמיד אומר שכאשר יש כאלה עימותים איני מוותר על אף אחד מביניהם. כמו שהוא אומר לשלוחים, שהשליחות לא צריכה להיות על חשבון התפלה ולא על חשבון התורה. איך זה עובד בשטח לא ברור, אבל הרבי אומר שצריך גם את זה וגם את זה. בכל אופן, אדרבא, כמה שיש יותר מוחין אמתיים של חב"ד, יותר רוצים קירוב ויותר מצליחים בקירוב. (נעשים לבו ומוחו זכים אלף פעמים.) כן, זה הוא לא מפסיד. זה אור חוזר, פידבק, אבל הכיוון השני כאן הוא שכמה שיש חב"ד כך אפשר לקרב. "חכמת אדם תאיר פניו", וחכם אמתי מקרב רק בפניו, במבט שלו, עוד לפני שמתחיל לדבר. מקרב במבט שלו, יש לו אהבה בעינים, וכל שכן כאשר מתחיל לדבר.}.

כאשר המגיד נפטר עשו הגרלה איזה אבר כל תלמיד יזכה לטהר ואדמו"ר הזקן זכה בראש {רואים שאדמו"ר הזקן הוא הראש של המגיד, וכמו שאמרו קודם המגיד הוא הראש של כל התלמידים.}. יוצא שאפשר לקרב יהודי עם יד ימין, עם חיבוק גדול, ואפשר לקרב יהודי דרך המוח, וזו הדרך של האדמו"ר הזקן. {כאן הוספנו משפט שלא אמרנו:} והוא גם סוד הנשיקין {יש קירוב עם תורה, "תורה חדשה", תורת החסידות. כתוב בחסידות שתורה היא סוד הנשיקין. יש חבוק ויש נישוק, יש לקרב עם יד ימין, חבוק, ויש לקרב עם יד ימין של המח, שהביטוי שלה הוא לא יד שיוצאת מהראש אלא נשיקות, "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". כתוב בפירוש שהנשיקין הם תורת משיח. יש אחד שמקרב יהודים ויש אחד שמנשק יהודים. אדמו"ר הזקן הוא אחד שיוצא לרחוב ומחפש יהודים לנשק אותם ואילו רבי אהרן הגדול יוצא כדי לחבק יהודים.}, תורת משיח, שכולה תורת חסד (תורה דעתיקא, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא") – "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" {גם מיינה של תורה, כי יותר פנימי. כדאי לצטט כאן הרש"י המפורסם, שהרבי מאד אוהב לצטט, שזו תורת משיח.}.

אדמו"ר הזקן אמר שיש לו מעלה על גבי הרבי שלו, המגיד, בכך שהוא החזיר יהודים בתשובה[ב] {הסיפור הוא שאדמו"ר האמצעי חלם שהוא ראה את המגיד ממעזריטש עובר על גשר – דף מונח על עובי המים – בקושי, תוך כדי שהגשר מתנדנד, ואחריו עובר אביו, אדמו"ר הזקן, בקלות. הוא סיפר לאביו על החלום – כיצד יתכן שהוא גדול מרבו – ואביו ענה: "מה הנך מתפלא? הרבי (דהיינו הרב המגיד) עשה צדיקים, ואנכי עשיתי ת"ל הרבה בעלי תשובה גם כן". כלומר, איני גדול מהרבי, אבל הוא לא עסק כל כך בקירוב בעלי תשובה ואני כן, לכן אני עובר בטוח. }.

פרומקייט טבעית

המאמר שנלמד נקרא בפי החסידים "דער פרומער וארא", במנחה קראנו את תחילת פרשת וארא, ולכן בחרנו את המאמר הזה שמדבר על תשובה. המאמר זכה בשם מיוחד – "דער פרומער וארא". התרגום הוא 'וארא החרדי' – לא בדיוק חרדי אלא פרום. יודעים מה זה פרום? כשיהודים פשוטים מוסרים את הנפש על שמירת התורה והמצוה בתמימות זה 'פרום' {לא 'חרדי' במובן שקולטים אותו היום. 'פרום' הוא יהודי תמים ופשוט שעושה תורה ומצוות במסירות נפש, בלי חשבונות.

פרומקייט טבעית היא התכונה של נשמות דעשיה. כלל גדול אצל אדמו"ר האמצעי בקונטרס ההתפעלות, שיש בעלי מדות, לבב, יהודים שמתלהבים מהתורה והעבודה שלהם – הם עולם היצירה, קוראים להם 'עובדים'. יש 'משכילים', בעולם הבריאה. אבל יהודים פשוטים של הבעל שם טוב הם "אף עשיתיו", פרומקייט טבעית שיש בעולם העשיה. 'טבעי' אומר שזה אפילו לא תוצאה של חינוך. אם ילד שנולד במשפחה חרדית בבני ברק או ירושלים לא יקבל את החינוך של הבית הוא לא יצא חרדי – גם ככה צריך הרבה עבודה שישאר חרדי... – אבל פרומקייט טבעית היא אינסטינקט, לא חינוך.}. המאמר מדבר על תשובה. כאשר הרבי הקודם מזכיר אותו הוא אומר שהמאמר מדבר על "כי לא ידח ממנו נדח" – זהו הנושא {הכללי} העיקרי של המאמר {בתחלת המאמר, שכל הנשמות יגיעו לתכלית של "לאשתאבא בגופא דמלכא".}.

קשר המאמר לרבי זושא

בטח מכירים את הספר הקטן הזה – לוח "היום יום". הרבי כתב אותו עוד בחיי הרבי הקודם. הרבי הקודם אמר לו שיתאים פתגם או סיפור לכל יום מימות השנה. בכל יום הרבי שם פתגם או סיפור שקשור בעצם לאותו יום. באותה שנה שהרבי כתב את "היום יום" ב' שבט היה בפרשת וארא והרבי מביא פתגם על המאמר שלנו.

ב' שבט הוא תאריך מיוחד בתולדות החסידות – הוא יום ההילולא של אחד התלמידים הגדולים של המגיד, החבר הכי טוב של אדמו"ר הזקן. מישהו יודע מי? [ר' מנחם מענדל מויטבסק?] לא, רבי מנחם מענדל היה רב-חבר של אדמו"ר הזקן. לאחר פטירת המגיד אדמו"ר הזקן קיבל אותו לרבי. אחר כך, כאשר רבי מנחם מענדל עלה לארץ, אדמו"ר הזקן רצה לעלות איתו אבל הוא לא הרשה לו. אדמו"ר הזקן הלך איתו כברת דרך ובאמצע המסע לארץ ישראל רבי מנחם מענדל פקד עליו לחזור ואמר לו שהוא צריך להשאר ולהנהיג את החסידים ברוסיה. בכל אופן, של מי ההילולא בב' שבט? הוא אפילו כתב הסכמה לספר התניא – רבי זושא מאניפולי. אם הרבי שם דווקא ב-ב' שבט את הפתגם על המאמר שלנו צריך להבין גם את הקשר של המאמר לרבי זושא

{מה הקשר? רבי זושא הוא בכתר, אהבה של תשובה שלמעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת. המגיד כותב על אדמו"ר הזקן שיש לו חכמה בינה ודעת אין סוף ורבי זושא למעלה מזה, הוא בכתר. כאן, המאמר של אדמו"ר הזקן, כמו שגם כתוב כאן ב"היום יום", הוא מאור – אור הוא מחכמה ולמטה ומאור הוא כתר. מאור, תשובה, אהבה רבה שלא עפ"י טעם ודעת, אהבה של עצם הנשמה שמתפרצת דווקא מן המיצר של מצרים – הכל תכונות של כתר, קשור לרבי זושא.

הגם שעל רבי זושא מסופר שאף פעם לא היה לו לא טוב, שבכל היסורים שהוא סבל לא הרגיש את הסבל כלל, תמיד היה שמח – זה ממש סוף המאמר בהוספות של הצ"צ ורבי הלל, שתכלית העבודה בזמן הגלות היא "לקבולי בשמחה", ואז הופכים הכל לטוב. זה ווארט שמופיע רק בסוף. אולי הווארט הכי עמוק בסוף, שחדוה היא מצד החסדים ושמחה מצד הגבורות. חדוה, מצד החסדים, יכולה רק למנוע צרות מכאן ולהבא, ושמחה שמצד הגבורות יכולה גם להפוך צרה שכבר באה. ווארט יפהפה מצד עצמו, והוא הדבר הכי נוגע, שבשביל להתפטר ולצאת מצרות קיימות זה רק על ידי שמחה של גבורות. בשביל למנוע, שלא תבואנה צרות, יש לעבוד את ה' בחדוה, שמחה של חסדים. (צריך שניהם.) כן, אבל מדברים על גלות, על צרות. רבי זושא היה בעל יסורים, וכשהמגיד שלח אליו להבין מה עושים כשיש צרות אמר שאינו מבין, לא היו לי צרות אף פעם. מה זה? לכאורה לא מתאים למאמר, שמדבר על צרות של ממש, שמרגישים וצועקים מתוכם. הוא לא צעק. לכן אמרתי שקשור רק לסוף המאמר המורחב, בפלח הרמון, על "לקבולי בשמחה".}.

התחדשות אור חדש מכח המאור

נקרא את "היום יום" של ב' שבט:

אאמו"ר סיפר [כל ה'היום יום' הרבי מביא פתגמים או סיפורים שאמר הרבי הקודם. פה הרבי הקודם מצטט את אבא שלו – הרבי רש"ב]: הדרוש וארא גו' ושמי ד' גו' המדבר בענין כי לא ידח ממנו נדח [כמו שאמרנו, הרבי אומר כאן שעיקר נושא המאמר הוא "כי לא ידח ממנו נדח".] (לא המודפס בתורה אור [גם בתורה אור, ספר המאמרים המוכר של אדמו"ר הזקן, יש דרושים על "וארא", אבל המאמר הזה לא מופיע שם. המאמר שלנו מודפס בתורה אור דפוס לעמברג משנת תרי"א, שנת תורה {כמו שמצוין שם.}, ספר נדיר ביותר. פה הדפסנו מהספר הכי חדש שמביא את המאמר הזה[ג].]), קנה לו שם "דער פרומער וארא", והיה רגיל רבנו הזקן לחזור אותו אחת לשלש שנים [רואים שהוא מאמר מיוחד – לא אומרים אותו פעם אחת וזהו אלא חוזרים עליו פעם אחר פעם, פעם בשלוש שנים.], ובכל פעם ופעם כמעט שהיה אומר אותו כלשונו.

ואמר הצמח צדק: יעדער מאל איז געווען א אור חדש ['בכל פעם היה זה אור חדש'. אפילו שאדמו"ר הזקן היה אומר אותן מילים האור היה חדש לגמרי בכל פעם. כמו שהוא יסביר, {למה האור חדש כל פעם, אפילו שאותם מלים? כי לא אור, אלא אור שבא מגילוי המאור:} מכיון שזהו גילוי המאור עצמו האור-חדש, ש"חדש להיות אור" {כלשון רבי הלל. חדש בעצם.} (שעד עתה היה עצם ולא אור), מתחדש כל הזמן, ולכן כל פעם המאמר היה נשמע משהו חדש. {שתי המעלות, גם שהוא עצם וגם שהוא כל פעם אור חדש, שומעים משהו חדש, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". זה בעצם מה שרוצים מכל היהודים, "החדש הזה לכם ראש חדשים", המצוה הראשונה שנצטוינו כעם. זה הסבר יפה למה זו המצוה הראשונה דווקא בסיום גלות מצרים. האבות קבלו שלש מצוות, אבל הם "באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם", לא היה אור שהוא גילוי המאור. לכן המצוה הראשונה שקבלנו כעם היא כמו המאמר שלנו. הפסוק "החדש הזה לכם" הוא בפרשה הבאה, בא, אבל זה הענין של המאמר הזה, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", שלש פעמים שרש חדש (בדילוג שוה של ד-ד תבות, סוד ה-ד של חדש), חזקה של חדוש.}].

האט דער טאטע געזאגט [הרבי רש"ב אומר שאביו, הרבי מהר"ש, אמר על כך]: א אור איז אלע מאל גלייך {כפי שהסברנו, אור הוא מהחכמה ולמטה – אור הוא "נקודה דנעיץ". הא בהא תליא, שייך להתלבשות לעומת מעבר – החכמה היא נקודה דנעיץ, נעוצה בהתלבשות בכל מקום, ולכן לא יכולה להשתנות. היות שפנימית בתוך הכלי אם עושה קונצים יכולה לשבור את הכלי או לעשות בלאגן. אם הוא אור מסודר ופנימי ונעיץ בכל מקום הוא צריך לשמור גם על האחידות שלו. זה ווארט בפני עצמו, שאם אתה רוצה להתלבש צריך להיות אור. יש רב שכל פעם אומר משהו אחר, מה אתה רוצה? שישמעו לך?! כתוב ש"מצוה לשמוע", אבל איך אפשר לשמוע כשכל פעם אומר משהו אחר. הוא אומר שאם אתה רוצה שישמעו צריך להיות אור אבל לא מאור.}, אבער מאור איז אלע מאל ווי א דבר חדש [האור תמיד שווה, אבל מאור הוא בכל פעם דבר חדש. המאור בעצמו מתחדש כל הזמן, כמו שדברנו על "תורה חדשה"[ד].

תשובה – מכח המאור

{כאן עיקר הווארט להבין מה הוא מתכוון ב"היום יום", שלא כתוב בפירוש. למה הוא מתכוון שדווקא המאמר הזה הוא גדול? כי הנושא של המאמר הזה הוא תשובה, המאמר של הרבי הזקן על תשובה, ולכן צריך להסביר שהוא מאור. רבי שמלמד אנשים לעשות תשובה דווקא לא מתלבש בשויון נפש, כי רוצה לפעול שינוי – שאתה תשתנה. כדי לעשות תשובה אתה צריך להתחדש לגמרי, להיות מישהו חדש כמו שאומר הרמב"ם, וממילא גם הרבי צריך לדבר כך כדי לעורר התחדשות אצלך.} יש לשון בחז"ל על המאור של התורה "המאור שבה יחזירנו למוטב", משפט שמדבר על חזרה בתשובה, לכן המושג מאור מאד מתאים למאמר שלנו שמדבר על חזרה בתשובה

{במעשה בראשית יש "שני המאורות", השמש והירח – כל אחד נקרא מאור. בתחלה היו שוים, אבל גם אחרי מיעוט הירח נקראים "המאור הגדול" ו"המאור הקטן". יש פסוק אחד בתנ"ך שכתוב "מאור ושמש", וממנו לומדים שסתם "מאור" הוא הירח. בחסידות תמיד משמע שסתם "מאור" הוא השמש, אבל בפסוק משמע הפוך – שסתם "מאור" נקרא ירח, והשמש נשארת בכבודה. איך זה קשור? מי עושה תשובה? מי מתחדש? הווארט שמאור מתחדש, שהוא שרש החידוש, הוא ווארט של ירח ששייך לעם ישראל דווקא, שדומין ללבנה ומונין ללבנה ועתידין להתחדש כלבנה.

יש במאור שתי בחינות. יש מאור שלכאורה הוא ההיפך, הוא "אני הוי' לא שניתי". השמש היא סמל ל"אני הוי' לא שניתי" והירח הוא סמל ל"פנים חדשות באו לכאן", "ותחדש פני האדמה". כל אחד הוא עצם, יש עצם ב"אני הוי' לא שניתי" ויש עצם בעבודת התשובה. איך אומרים בעבודת החסידות את שני סוגי המאור הללו? היש האמתי והאין האמתי. כידוע אצלנו, מי יותר גדול, ואיך הולך לפי הדורות בחב"ד לסירוגין מרבי לרבי – אחד הוא היש האמתי, השני האין האמתי, וכך הלאה. אנחנו עכשיו בדור של אין האמתי. הרבי הוא יש האמתי, אנחנו ממש גארנישט... לפי הסדר. לכן אנחנו דור של תשובה, כי תשובה היא אין אמתי, שבאמת האדם לא שוה שום דבר, כמו שנלמד במאמר. המאור הגדול הוא היש האמתי, שהוא "אני הוי' לא שניתי", והמאור הקטן – דוד נקרא "הקטן", מלך המשיח, משיח בן דוד – הוא התשובה. כמה שוה "דוד מלך ישראל חי וקים"? ימות המשיח וגם שוה גלות מצרים. למה גלות מצרים שוה ימות המשיח? מתברר מהמאמר הזה.},

דווקא המאמר הזה שמחזיר יהודים בתשובה הוא המאור {היו שני דברים בהם אדמו"ר הזקן החזיר בתשובה, הניגון "קול דודי" והמאמר הזה. המאמר הזה הוא המאור של כל תורת אדמו"ר הזקן.}, כי 'המאור שבה יחזירנו למוטב'. למרות שכל החסידות היא 'המאור שבתורה', כנראה לפי זה צריך לומר שיחסית המאמר הזה הוא מאור לגבי שאר המאמרים {אפשר גם לומר כמו שאמרנו קודם, שכל החסידות היא המאור הגדול ודווקא המאמר הזה הוא המאור הקטן.}. לא סתם שאומרים ככה על המאמר הזה {שהוא מאור.}, זה קשור לתוכן שלו. {בכל אופן, משמע שהוא מאור והאחרים אור.}].

היחוד בהגהות אדמו"ר הזקן על המאמר

המאמר הוא משנת תקנ"ד {בן כמה היה אז אדמו"ר הזקן? הוא היה חולה. יש הרבה דרושי חסידות ש-חולה הוא מט, אחד פחות משער הנון. בגלות מצרים הגיעו ל-מט שערי טומאה, ואם היינו יורדים עוד אחד היה אבוד. הפסוק אומר "ממצרים קראתי לבני", ה' רחם וקרא לנו לעשות תשובה, ואז יצאנו ממצרים.} – שלש שנים לפני הדפסת ספר התניא {בתקנ"ז.}, חמש שנים לפני המאסר והגאולה של אדמו"ר הזקן {בתקנ"ט.} – מאמר מוקדם {רוב מאמרי תורה אור ולקו"ת הם מאחרי פטרבורג, וזה מאמר מלפני פטרבורג, חמש שנים לפני, מאמר קדום. בכלל, המאמרים הכי חזקים, מלהיבי אש, הם מלפני פטרבורג.}, לכן מאוד מיוחד שיש הגהות של אדמו"ר הזקן עצמו על המאמר {הוא התייחס מאד ברצינות למאמר הזה, הגיה אותו בעצמו וכתב תוספות.}. כנראה זהו המאמר היחיד עם הגהה של אדמו"ר הזקן {יש אגרת התשובה בתניא שגם יש בה כתב יד קדש, אבל בתור מאמר יתכן שזהו המאמר היחיד שיש הוספות שאדמו"ר הזקן עצמו כתב, כפי שנדפס כאן.}. כל המאמר הוא הנחה של החסידים {הרוב מאחיו מהרי"ל.} ועל ההנחה הזאת אדמו"ר הזקן כתב הגהות בכתב יד קדשו, פה בהדפסה כל האותיות המודגשות הן ההגהות של אדמו"ר הזקן.

ב. 'חזרה' על לימוד המאמר

נתחיל לקרוא:

 [את זו דרש אדמו"ר בשבת שמברכין שבט שנת תקנ"ד]

לשונות של גאולה במאמר

וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי הוי"ה [שם העצם.] לא נודעתי להם והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים [רבי בונים מפשיסחא אמר ווארט, שבשביל לצאת ממצרים צריך קודם כל לצאת "מתחת סבלות מצרים" – כל עוד יהודי מסוגל לסבול את הגלות הוא לא יצא ממנה. בשביל לצאת מהגלות צריך להגיע למצב בנפש שאי אפשר לסבול אותה עוד רגע כלל וכלל. זה מה שהרבי {שלנו} רצה שנעשה כשהוא צעק כל כך על הגאולה, והורה לנו לצעוק אתו יחד "עד מתי?!", שכבר לא נוכל לסבול יותר את הגלות. {רק כשנגיע למצב שאי אפשר לסבול יותר יוצאים. לכן הרבי באמת אמר, התחלת שיחת כ"ח ניסן, שהיות שצועקים "עד מתי" לא באמת אלא מפני הצווי, מהשפה ולחוץ, אני את שלי עשיתי, אי אפשר להביא את הגאולה כך. זה הווארט של לצאת מתחת סבלות מצרים, שאי אפשר לסבול זאת.

"והוצאתי" היינו הלשון הראשון בארבעה לשונות של גאולה, והוצאתי-והצלתי-וגאלתי-ולקחתי. אחר כך יש גם "והבאתי", אבל אחרי ארבעה לשונות של גאולה שהם שם הוי' ממטה למעלה. "והוצאתי" כנגד ה תתאה, עצם המלכות, כנסת ישראל, שהיא לא תוכל לסבול. אחר כך יש מדות, בינה, ו"ולקחתי" היינו מתן תורה ש"מחכמה נפקת". "והבאתי" הוא כבר בכתר. "נעוץ סופן בתחלתן", אדמו"ר הזקן מתחיל עם "והצלתי", ולא מזכיר שאר הלשונות, אבל מסיים ב"והבאתי". המאמר המורחב, שאמר הצ"צ ורשם רבי הלל, מרחיב הרבה אבל דווקא הקטע האחרון, של "והבאתי", לא מופיע. הוא כן מביא את כל ארבעת הלשונות. הדיוק הראשון כאן שמתחיל מאברהם, לא מצטט "ואל יצחק ואל יעקב", ואחר כך אומר "והוצאתי" ואז מדלג לסוף, לפסוק של "ולקחתי", בו כתוב:}] וגו' וידעתם כי אני הוי"ה וגו' {אחר כך כתוב "והבאתי", אבל לפני כן התכלית היא "וידעתם כי אני הוי'", לעומת "ושמי הוי' לא נודעתי להם". לכן אומרים שיש רק ארבעה לשונות של גאולה, כי אחרי "ולקחתי" כבר יש את התכלית של "וידעתם". "והבאתי" כבר שייך לגאולה העתידה, כמו "אהיה אשר אהיה" – יציאת מצרים וביאת המשיח, ובשביל ה"אהיה" הראשון די בארבעת הלשונות.}

"וארא" ו"וירא"

וצ"ל הלא גם אצל האבות כתיב וירא אליו הוי"ה {איפה זה כתוב? אצל אברהם אבינו אחרי ברית המילה שלו, הפסוק הראשון בפרשת וארא. לא רק זה, יש הרבה פוסקים שכתוב שם הוי' אצל האבות. צריך להבין למה הוא בוחר דווקא בפסוק הזה להוכיח ממנו שה' נגלה גם לאבות בשם המיוחד. נשים לב: הוא התחיל מ"וארא אל אברהם", בלי לכתוב יצחק ויעקב, ואחר כך הוא מביא את הפסוק "וירא אליו הוי'" שגם מדבר דווקא באברהם. בהמשך הוא גם יביא את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים"" עיקר הנושא של הפרק הראשון במאמר. אם כן, הוא עוסק כאן במיוחד באברהם אבינו.

נעשה גימטריא יפה: הוא משוה את הפסוקים "וארא אל אברהם" ל"וירא אליו הוי'". כמה הם שוים יחד? 777, התבוננות מיוחדת לשנה שלנו, תשע"ז. התבוננות שמצד אחד "וארא אל אברהם [... באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם]" ומצד שני "וירא אליו הוי'", וצריכים ליישב, אבל הם ביחד תשע"ז.

עוד דיוק פשוט: שתי הפרשיות האלה נקראו על שם ראיה, "וירא" ו"וארא". כל ההבדל הוא י ו-א. שוב, זה שם הפרשה – זוג. אחד הסימנים של זוג אצלנו שאחד כפולת 7 ואחד כפולת 13, 7 הנוקבא ו-13 הדכורא. וירא הוא כפולת 7, ז"פ שם אל, כפי שכתוב אצלנו "וארא אל אברהם וגו' באל [שדי]", רמז מופלא שמפנה לפרשת וארא שלכאורה ראיה לסתור, כי כאן כתוב "ושמי הוי' לא נודעתי" ושם כתוב "וירא אליו הוי'". וארא, שעולה יצחק, כבר כפולה של שם הוי', כפולה של 13 – 16 פעמים 13. 16 היא הנקודה האמצעית של 31, אל. יש כבר קשר יפה בין זה לזה. היות ש"וירא" הוא כפולת אל, רומז למה שאמרנו הרגע. השם המלא הוא "אל שדי" בו ה' נגלה אל האבות. שם אל הוא "חסד אל כל היום", לכאורה הוא במיוחד הגילוי לאברהם אבינו, "חסד לאברהם".

התכללות כל האבות "באל שדי"

עוד פעם, הוא אומר "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי". לכאורה הגילוי לאבות הוא "אל שדי", וצריך לומר שבתוך הצירוף הזה יש התכללות של כל האבות. בכללות כל האבות קבלו את הגילוי של "אל שדי", אז מסתמא רומז אליהם בעצמם, בפרטיות.

שם אל, "חסד אל כל היום", הוא החסד, מדת אברהם.

מה לגבי השם שדי? מחולק ל-ש ול-די. ה-ש היא "אתא דאבהן", כי יש בה שלשה ראשים – כוללת את כל האבות, אבל בפרט היא יסוד האש, לפי ספר יצירה, ולכן רומזת ליצחק, בגימטריא "וארא", התכללות כל האבות בתוך ה-ש של שדי. ש בגימטריא "פחד יצחק" שהוא "בן אברהם".

מה לגבי די? קודם כל די היינו צמצום, מדת הצמצום היא גם יצחק, אבל בתוך ה-די יש שתי אותיות, ד-י, והפוך הם יד. איזה אב נקרא על שם יד? יעקב, "וידו אֹחזת בעקב עשו". יעקב בגימטריא יד פעמים אחד. ה-יוד של שדי היא ה-יוד של יעקב, לשון יד. ה-ד בפני עצמה, סתם דלת היא "דלית לה מגרמא כלום", סוד הירח, "סיהרא לית לה מגרמא כולם", והיא מלכות, דל. עוד מעט הולך להיות מזל דלי, שבט. אגב, דלי הוא בתוך אל-שדי, דלי-אש, כמבואר בשכינה ביניהם. (כתוב שקדושת ה-ד היא ה-י שבאחוריה.) כן, בטול המקבל למשפיע. אפשר לומר שזו ה-י של יצחק – "צחק [בלי תוספת ה-י] עשה לי [ל-י] אלהים כל השמע יצחק לי [ל-י, פעמיים 'לי' סוד 'חכלילי', 'חכ' לשון צחוק]" – כי בנין המלכות מהגבורות.

אם כן, יש ב-ש רמז לכל האבות אך בפרט היא רומזת ליצחק. וה-י של שדי רומזת ליעקב וכך אפשר לכוון את כל האבות בשם "אל שדי". בפעם הראשונה הוא כתוב אצל אברהם, בברית המילה. מתאים, אחרי ברית המילה כתוב "וירא אליו הוי'", אבל קודם ה' נתגלה לאברהם "אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים". אחרי שהוא התרפא מהברית, ביום השלישי, כתוב "וירא אליו הוי'".}

שם הוי' דלעילא ושם הוי' דלתתא

[שאלה ידועה שכל המפרשים שואלים: איך ה' אומר שהוא לא נודע לאבות בשם הוי'? הרי גם אצלם, בכמה וכמה מקומות מוזכר שדבר אתם שם הוי'! {מה התירוץ? כאן במאמר לא כותב בפירוש, אבל במאמר של רבי הלל והצמח צדק מאד ברור. יש הוי' דלתתא והוי' דלעילא. הוי' דלתתא הוא לשון מהוה, ובו תהליך ההתהוות של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. שם הוי' הזה כן היה ידוע לאבות, הוא הוי' שאחרי ה"פסיק טעמא", סוד הצמצום, סוד שם אלקים. הוי' דלתתא הוא אחרי הצמצום, אחרי הפרסה, בספירות הוא נקרא למטה מקרומא דאוירא והוי' העליון הוא למעלה מקרומא דאוירא. הוי' התחתון כן נגלה לאבות ואילו כדי להגיע להוי' העליון צריך את גלות מצרים.}],

וגם להבין איך יזכו למדרגה גדולה זאת [של שם הוי'.] ביציאת מצרים שנאמר וידעתם וגו' {הדיוק שכתוב בכל המקומות, אף שלא כותב כאן, הוא שיש הבדל בין "נודעתי" ל'הודעתי'. "ושמי הוי' לא נודעתי" הולך על ה'אני' בעצמו, לא על השם. לכן אפילו לא מובן מה הפשט, כי אם הכוונה שהשם הזה לא התגלה היה צריך לומר 'לא הודעתי'. אבל כאן כתוב "לא נודעתי", אני עצמי, לא השם – יש עצם ויש שם.

מסבירים, וזה פשט חשוב מאד, מה נקרא שם העצם. שם הוי' דלעילא הוא שם העצם, ומה פירושו? שם שמושך ומגלה את העצם. כמו בית יד, יש שם שלא אוחז בעצם, השם שלמטה מה"פסיק טעמא", אבל יש שם שלא מודיעים אותו כענין פני עצמו אלא כל ענינו הוא לגלות את העצם. ממילא מובן כל הענין של אור ומאור ותשובה, הכל הולך יחד – שם הוי' דלעילא הוא אור חדש, מתחדש מתוך העצם שאינו בגדר אור כלל, וכך הוא נעשה בית יד לעצם ואור שמגלה את העצם. עליו מתאים לומר "נודעתי". על שם הוי' דלעילא אומרים נודעתי ועל שם הוי' דלתתא אומרים הודעתי.

מאד מענין שבתנ"ך יש בדיוק פעמיים כל צורה, פעמיים "נודעתי" ופעמיים "הודעתי", אותה דבר רק חילוף ה ו-נ. נודעתי-הודעתי שוה 1035, משולש מה, ג"פ "אל שדי", ה"פ אור (של יום אחד של מעשה בראשית, כנגד חמשה חומשי תורה אור כמבואר במדרש).  אל שדי שוה משה, כמו ש"וארא" הוא יצחק, כי דרך נשמת משה ה' מתגלה לאבות. שוב, ג"פ אל שדי עולה הודעתי-נודעתי, לכאורה שם אל שדי שייך להודעתי, אבל מתוך הרמז הזה נלמד שיש לו איזו נגיעה גם ל"נודעתי", כי בלי האבות אי אפשר להגיע ליציאת מצרים (וידוע הכלל שגדולה הסבה מן המסובב). אצל האבות שם הוי' דלעילא היה בהעלם, ועד להעלם שאינו במציאות.}.

הגאולה תלויה בתשובה גם ב"דור שכולו זכאי"

אך הענין הוא על פי מאמר רז"ל אם ישראל עושים תשובה נגאלים ואם לאו אין נגאלים, ולכאורה אינו מובן הלשון ואם לאו כו' [למה צריך להגיד שאם לא עושים תשובה – לא נגאלים? הרי כבר היה כתוב שאם יעשו תשובה יגאלו ו"מכלל הן אתה שומע לאו" שאם לא יעשו תשובה – לא יגאלו. למה צריך לומר זאת שוב? מובן שהמאמר חז"ל בא להדגיש בכך עוד משהו.] דמשמע דלא סגי בלאו הכי {כמו שמסביר במאמר הצמח צדק, שאפילו אם הדור יהיה "דור שכולו זכאי". כתוב שאם הדור "כולו זכאי" אז מתקיים "אחישנה", משמע שמספיק. לכאורה כאן במאמר מדבר על הפרט, אבל הוא מסביר שאותו דבר לגבי כללות הדור. הדיוק כאן שלא משנה אם דור שכולו זכאי או כולו חייב, בכל מקרה צריכים תשובה.

איפה עוד אדמו"ר הזקן כותב זאת? במאמר המפורסם של ברית מילה בתורה אור, שם גם כותב חזק כמו כאן ש"אם ישראל עושין תשובה נגאלים ואם לאו אין נגאלין". אנחנו תמיד מדייקים שם, שנראה שפוסק כרבי אליעזר אבל לאו דווקא. שם הוא לא אומר הדיוק שאפילו אם צדיקים אבל מדגיש את ההן ולאו, תנאי כפול. כאן אומר שאפילו אם הדור הוא בחינת צדיק גמור, דור שכולו זכאי, לא תהיה גאולה.}

הגם שלא יהיה בידם {לשון רבים, דור שכולו זכאי.} חטא ועוון כלל [הרבי לומד מהכפילות שצריך לחזור בתשובה גם אם אין חטאים, כולם צריכים לחזור בתשובה גם צדיקים גמורים. זהו התפקיד של המשיח, כמאמר הזהר {רעיא מהימנא.} ש"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – משיח בא בשביל להחזיר את הצדיקים בתשובה. לכאורה, הצדיק מושלם, אין מה לתקן אצלו, אבל דווקא אותו בא המשיח לתקן ולהחזיר בתשובה. אמנם, כמו שהוא יסביר, גם לצדיקים יש חטאים – אין אף אחד שאין לו פגם, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – ובכל זאת העיקר הוא החזרה בתשובה בכל מקרה, לא רק על חטאים.].

תשובת הצדיקים לעומת תשובת הרשעים

במאמר המורחב הוא מסביר שהתשובה של הצדיקים, שמשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה, והתשובה של הרשעים, הרחוקים באמת, הן שתי בחינות של תשובה. היות שאתה צדיק, אין לך שום חטא וחסרון, מה התשובה שלך? קצת "שמאל דוחה", שתבין שכמה שאתה צדיק כל מה שאתה עובד את השם הוא גארנישט ווערט, לא שוה שום דבר, תתבייש מעצמך ותחזור בתשובה. זו תשובת הצדיקים. כמה שלא תהיה צדיק גמור תתבייש לך, אתה שוואנץ, אתה לא מכיר את ה' בכלל. הווארט כאן הוא שכך צדיק גמור אומר לעצמו – כל עבודת ה' שלי לא היתה שוה שום דבר. בכל אופן, יש לו מוחין בזה. לתשובה הזו קוראים "שמאל דוחה וימין מקרבת", שיש "שמאל דוחה", בטול ובושה וכל מה שאמרנו עכשיו, ויחד עם זה יש "ימין מקרבת", "רגע באפו חיים ברצונו".

אבל תשובת רשעים היא לא ככה, היא טוטאלית "שמאל דוחה". אין שום סממן של "ימין מקרבת", אדרבא, מגרשים אותך, תסתלק מכאן. כדי לעשות תשובה הרשע צריך להרגיש שהאבא אומר שאתה כבר לא בן שלי. כמו אותו אחד שמצוה לקיים דברי המת והבן מצהיר מראש שלא הולך לקיים שום דבר, והאבא גם מאמין לו. על אותו אחד לא נאמר "יצר תינוק ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", איזון, כי לא יעזור כלום. לכן התקוה היחידה היא שהאבא רק יאמר לו שאני 'אויס אבא', אני מוציא אותך מהנחלה, וכולי האי ואולי פתאום תתגלה בבן נקודת עצם, שאיני יכול – "יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות". כשיש פה איום של פירוד מוחלט מתעורר אצלו העצם, ואז הכל נובע מלמטה, מתוך עצמו, ש"צעק לבם אל הוי'". זו תמצית המאמר כאן, מה תשובת הצדיקים ומה תשובת הלא-צדיקים.

איך מתנהגים היום (ובעבר) לבן רשע?

כאן הבן שואל, גם הבן חכם וגם הבן רשע, זה מאד נחמד, אבל זה 'א בייזער חסידות', פנים זועפות. השאלה הזו היא השאלה הכי קריטית היום לגבי "בן סורר ומורה". האם מה שכתוב כאן, שלא יעזור שום "שמאל דוחה וימין מקרבת", שום פנים מאירות לא תעזורנה, וכולי האי ואולי יעזור רק להרחיק טוטאלית. כשאתה מרחיק אותו טוטאלית אולי העצם שלו יתעורר, שהוא לא יכול בשום פנים ואופן להיות נפרד. זה תמיד עובד? רואים בדור שלנו שזה לא כל כך עובד. יש כאן שינוי בדורות, וגם ספק אם אדמו"ר הזקן בעצמו היה מתנהג ככה גם בדורו.

מה שהוא אומר דורש גבורה אדירה של האבא, ויש יותר אהבה עצמית בכך שהוא מרחיק אותו לגמרי ואין אצלו שום "ימין מקרבת". אף על פי כן, מי זוכר את הווארט של רבי נחמן לגבי "חושך שבטו שונא בנו", "א קינד שלאגט מען?!" ("בן מכים?!"). הוא אומר הפוך מכל הוראות חז"ל, שאסור להכות לילד לא משנה מה הוא עושה. איך יוצאים מהפלונטר הזה? עוד פעם, בן שבגד. בדיוק הסיפור של הבן של המומר לגבי הסבא, כפי שדברנו קודם. איך הסבא התייחס לבן המומר שלו? לפי המאמר הזה היה צריך לגרש אותו. עוד פעם, מה שלא מצוי היום, מה שכתוב כאן – שהוא כבר תירוץ – שבתוך הגירושין הוא יותר אוהב אותו מהכל, יש את האהבה הכי עצומה, שבלית ברירה כולי האי ואולי יחזור. יתכן שאם באמת בא מתוך אהבה כזו הפטנט הזה יעבוד, ומה שהיום רואים שלא תמיד עובד כי לא ככה. [אז שינוי באבא ולא בבן.] לפי התירוץ הזה אכן כך.

בכל אופן, מה אתה ממליץ? אי אפשר לומר לאבא שתעשה מתוך אהבה רבה. מי אומר שהאבא במדרגה הזו?! זו בעיה. יש את המשל של רבי לוי יצחק מברדיטשוב לגבי בית המקדש, שאחרי שהוא קרע את הבגד כמה פעמים שמים אותו בארון ומראים לו מדי פעם, פעם בשנה, את הבגד שיקבל אם יהיה ילד טוב. גם זה ספק איך עושים בפועל, ובינתים מה אתה עושה עם הילד הזה.

יחס ר' שמעון שקאפ לנכדתו

ראיתי אתמול-שלשום בהשגחה, לא מצוי, שלר' שמעון שקאפ היתה נכדה מראשי השומר הצעיר כאן בארץ. היא היתה יתומה והיא גדלה אצל הסבא, אצל ר' שמעון, ויצאה לתרבות רעה לגמרי, הגיעה לארץ והלכה לשומר הצעיר. הכי מפליא, היא היתה אחר כך חברת כנסת הראשונה מטעם מפ"ם, המפ"מניקית הראשונה היא נכדה של ר' שמעון שקאפ. היא התחתנה עם בחור מהשומר הצעיר, ומה שהפליא אותי הוא מכתב הברכה, מכתב מלא אהבה ללא סייג, שהסבא כתב לה מחו"ל. מצוה לקרוא אותו – חמש שורות, אפשר למצוא בויקיפדיה. אחר כך הבת שלו נעשתה הכירורגית הבכירה בארץ בתקופה ההיא, משהו חשוב, גנים חזקים. בכל אופן, זו גדלות נפש.

"לא ידח ממנו נדח" (גם אברים שנכרתו)

תכל'ס, ודאי היה מצב מצוי. הרי יש את המאמר המפורסם של החסידות על כריתת אבר. זה כבר פרק שני למאמר הזה, מאמר שאומרים שהוא מהרש"ב אבל אצלי פשיטא שהוא לא ממנו. המאמר על הדור של הבנים, לפני מאה שנים שרבים יצאו מהדרך – בני החסידים. הוא אמר שכל הדור הוא רדום, לא מרגיש את הכאב שכורתים אברים מהגוף, הילדים, וההורים לא מרגישים את הכאב. זה היה, סיפור שכבר עברנו, כעת אנחנו בדור של חזרה, דור של תשובה – כבר הילד של המומר, שחוזר לעצמו. בכל אופן, הסיפור הזה הוא סיפור שהכי נוגע לדור של משיח, דורות לפני משיח, מה עושים עם הילד הסורר ומורה.

[עד כאן קושיא על המאמר, מה התשובה?] עד כאן הקושיא. אמרנו שצריך ללמוד את המאמר ההוא, המאמר של כריתת האברים, שמודפס בסוף אחד מספרי המאמרים של הרבי רש"ב כאילו בשמו, אבל זו טעות. מן הסתם המאמר הזה יצא מקאפוסט. זה עוד מבט. אצלו פשוט אבוד, יאוש, שדור שלם נפלט. כשהבעל שם טוב היה צריך לחתום על החרם נגד הפרנקיסטים הוא לא השלים את שנתו מרוב צער, והוא גם תאר זאת אותו דבר – כריתת אבר מעם ישראל, שומו שמים.

בכל אופן, אם אנחנו מתבוננים במאמר הזה, מה היה במצרים? כתוב בהערות של הצמח צדק כאן שכל הדור של מצרים, כל הסבל, כל הגלות, היה גלגול של דור הפלגה. גם שם עסקו בחומר ובלבנים וגם פה חומר ולבנים. אנחנו רואים ש"חמֻשים יצאו בני ישראל מארץ מצרים", שאחד הפירושים הוא אחד מחמשה – ארבעה חלקים, שמונים אחוז, הלכו לאיבוד. מה כאן המאמר אומר? "כי לא ידח ממנו נדח". זה כבר תירוץ, אומר זאת על ההתחלה, אבל היה צריך לומר זאת גם בסוף. התירוץ הוא מה שאומר תיכף, או בגלגול זה או בגלגול אחר. כלומר, אם יש מישהו שיצא ונכרת ואי אפשר להחזיר אותו, אז "או בגלגול זה או בגלגול אחר". אבל זה לא תירוץ, כי השאלה שלנו היא מה צריכה להיות לכתחילה ההתייחסות אליו.

קירוב קרובים וקירוב רחוקים

צריך הרבה להתבונן. כאן פשוט שהתקוה היחידה היא רק שתרחיק אותו לגמרי, ואז שהוא עצמו יתעורר. בדור שלנו לא פשוט שככה צריך להיות. בכל אופן, כל זה רק היה לומר שיש שתי תשובות. מה שהמשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה היינו תשובה של "שמאל דוחה וימין מקרבת" ומה שהרשע האמתי צריך הוא "שמאל דוחה".

יש עוד תירוץ, שכאן לא מדבר על רשעים ממש אלא על נערים שעושים שטויות. על פי פשט, לא מדבר על 'להכעיס'ניקים, על מומרים. הווארט שלו הוא שילד שאבא שלו רק מפנק אותו, מראה לו פנים יפות כל הזמן, לא יעשה אף פעם תשובה – כי האבא אוהב אותו, נותן לו לעשות כל מה שהוא רוצה. אם הילד כל הזמן עושה שטויות יש רק עצה אחת, תן לו סטירה וזרוק אותו מהבית, וכולי האי ואולי שהוא יתעורר. עוד פעם, הכל צריך לקחת בחשבון, מה כאן המציאות שלנו. [וזה כן נכון לדור שלנו?] לא, אני גם מסופק מאד. [אחד מגדולי אמריקה, שמסופר עליו ב"הכל לאדון הכל", עשה כך לבן והוא חזר כמו שכתוב כאן.] כנראה, כמה שלא היה חסיד, עשה זאת באהבה אמתית.

לפי האמור יש קצת קושיא גם על הזהר, שאומר שמשיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא. תמיד אנחנו אומרים שעיקר החידוש של המשיח שגם את הצדיקים הוא מחזיר בתשובה. מצד אחד זה חידוש, מצד שני לא כל כך עצמי כמו להחזיר מי שלא צדיק בתשובה – להחזיר אחד שרחוק לגמרי צריך הרבה יותר עצם. השאלה מה בדיוק הגדולה של משיח, שהוא מחזיר את הצדיקים בתשובה או שהוא מחזיר את כולם בתשובה. את כל מה ש"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" הוא לא מזכיר במאמר, כי אם היה מזכיר היה משמע גם שזו השיטה של המשיח, וזו ודאי לא השיטה שלו – משיח מקרב את כולם עם התורה שלו, לא מרחיק אנשים טוטאלית. יש פה הרבה מה לתת את הדעת בדבר הזה. [מישהו שאינו בנך ודאי לא תגרש, אז איך אפשר לחשוב שאת הבן כן?] כי הוא קרוב בעצם, ויחזור.

"לאשתאבא בגופא דמלכא"

אך הנה [פה מתחילות להיות אותיות מודגשות, המלמדות שזו הגהה של אדמו"ר הזקן על ההנחה שהחסידים עשו למאמר:] כתיב לא ידח ממנו נדח ממנו דיקא [אפשר לראות שכל פעם שמביאים מאמר חז"ל מדייקים בו דיוק אחר, תוספת על הפשט הפשוט המשתמע בקריאה שטחית. פה אדמו"ר הזקן מדייק שכתוב דווקא "ממנו" –"ממנו" הכוונה מה' בעצמו, שכל הנשמות יחזרו עד המקום הכי גבוה, לה' בעצמו.], שכל הניצוצות שבכל נפשות ישראל סופן לאשתאבא בגופא דמלכא ממש {במאמר המורחב הוא מסביר שגם "לאשתאבא בגופא דמלכא" יש שתי בחינות: או ש"גופא דמלכא" הוא ז"א דאצילות אם אור הקו שמתלבש בו, או שהיינו עתיקא ממש, שם הוי' דלעילא. הצדיק מייקר את הימים שלו, "ימים יוצרו ולו אחד בהם", "ואברהם זקן בא בימים", גם פועל "לאשתאבא בגופא דמלכא", אבל רק בהוי' דלתתא, שקשור בעצם ל"אל שדי", אבל בעל התשובה שלנו, עיקר המאמר, מגיע לעצמות ה' ממש, שם הוי' שלמעלה מהפסיק טעמא. זה דבר שלא ברור מאה אחוז במאמר המקורי.} [הכוונה להכלל בעצמות ה' (באותיות של קבלה – בעצמות ז"א דאצילות).]

בצאתם מהגוף {גם איזה ווארט, אתה רוצה להכלל בגוף של ה'? תצא מהגוף שלך. או שממש אחרי מאה ועשרים שנה או שצריך להגיע להתפשטות הגשמיות, להגיע לנבואה שמתחדשת בימות המשיח והיא התפשטות הגשמיות. לפי הרמב"ם אפשר גם לפרש שלצאת מהגוף היינו העיקר שאינו גוף ולא כח בגוף – לצאת מזה שלה' יש גוף, ואז אתה נשאב בגופא דמלכא, נכנס לגוף של הקב"ה. זה פירוש בשביל לשלוח לרמב"ם...} [ביציאת הנשמה מהגוף נשלמת כל עבודתה ואז היא עולה למעלה – היא עולה עד הקב"ה עצמו ואז "לא ידח ממנו נדח".] בגילגול זה או בגלגול אחר [גם אם בגלגול הזה לא הצלחת בסוף לאשתאבא בגופא דמלכא אפשר בגלגול אחר {אף פעם לא אבוד.}, יש לך עוד הזדמנות, ובסוף בודאי תזכה.],

טבע הנשמה – להתעקש לעלות מעל טבעה

ולא סגי בלאו הכי {כמו שאמר שאי אפשר בלי תשובה, וגם צדיק צריך, גם פה משתמש באותו ביטוי – איזו גזרה שוה. לא יתכן שלא תשאב בסוף בגופא דמלכא. משמע מכאן שבאמת קשור בתשובה, ה"לא סגי" הקודם, וממילא מובן שעיקר הדגש הוא ה"לאשתאבא בגופא דמלכא" של בעלי תשובה, שלא יסביר בפרק הזה אלא בפרקים הבאים. בפרק הזה יסביר על "לאשתאבא בגופא דמלכא" של צדיקים, אבל הממש, מה שלא סגי בלאו הכי, קשור יותר למדרגה של בעלי תשובה.} [הוא מדגיש שאי אפשר אחרת, ה' ברא את הנשמות כך שהן תחזורנה למקום הכי גבוה, יותר גבוה ממקורן טרם ירדו להתלבש בגוף גשמי, להשאב בגוף המלך ממש. החזרה לה' היא טבע בנשמות ישראל. {שרש הנשמה הוא לא בגופא דמלכא אלא בלבושים, אבל מה שהנשמה חייבת – טבע בנשמה – הוא לעלות לגופא דמלכא.

פלא, רק לחשוב על זה, איך יתכן טבע בנשמה לעלות מעל הטבע שלה? זה טבע של יהודי, להתעלות מעל הטבע שלו. זה גדר 'מיהו יהודי', מישהו שבטבע לא מסתפק בטבע שלו. לכן הנס הוא הטבע, מה שהרבי אומר שהגלות היא הנס והגאולה היא הטבע, הפוך על הפוך – יהודי חייב להשאב בגופא דמלכא. אפשר להסביר פשוט, שהחיוב הוא מצד ה' – בעיה של ה', ליהודי לא אכפת ובאמת חוטא ולא משלים עצמו, צריך עוד גלגול ועוד גלגול, אבל ה' יתעקש. אבל הווארט שאמרנו עכשיו הוא לא רק שה' יתעקש. אם ה' יתעקש אולי גם לא יצליח – העקשנות של ה' שהטביע גם בך את ההכרח הזה, שגם אתה מצד עצמך מוכרח להתעלות למעלה מהשרש שלך, עד כדי כך שאתה נשאב בתוך העצמות.}].

אך איך תהיה זאת הנפש שהיא בבחי' גבול ונברא [יש ביטוי בחסידות שהנשמה במקורה היא "חלק בורא", אבל היא לא נשארת כך – ה' הוריד אותה לעולם וה"חלק בורא [ש]נעשה נברא". איך דבר נברא ומוגבל יכול להישאב בגוף המלך שהוא אין סופי? {כאן היה אפשר לומר שטוב, אמרת שבשרש היא "חלק בורא", והיא חוזרת להיות "חלק בורא", לא מתעלה מעל השרש. צריך להוסיף משהו, ולומר שאפילו מה שהיא היתה "חלק בורא" היינו כמו בריאה דאצילות, מה שה' הוא גם בורא, שייך לסדר השתלשלות, כמו אור הקו, אבל היא חוזרת לעצמות ממש, גם יותר גבוה מ"חלק בורא" ולא רק מאיך ש"נעשה נברא".}] משתאבת בגופא דמלכא א"ס ב"ה {במדרגה הגבוהה, שמתבארת במאמר המורחב.} להיות לאחדים ממש,

כאן נפסיק היום. יש לנו עוד הרבה עבודה, "אי אתה בן חורין", וכל זמן שלא נסיים אנחנו עדיין במצרים.