בע"ה

אור ל-ז' שבט ע"ו –כפ"ח

דער פרומער וארא (3)

ליל יארצייט מרת בריינא-מלכה ע"ה גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. לשונות הגאולה בזכות אבות האומה

נגנו שאמיל.

הדגשת אברהם אבינו במאמר

נתחיל שוב לקרוא את המאמר מהתחלה. כבר עשינו זאת, אבל יש עוד תוספות:

וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי הוי"ה [שם העצם.] לא נודעתי להם והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' וידעתם כי אני הוי"ה וגו' וצ"ל הלא גם אצל האבות כתיב וירא אליו הוי"ה, וגם להבין איך יזכו למדרגה גדולה זאת ביציאת מצרים שנאמר וידעתם וגו'.

אמרנו שהוא מדגיש את אברהם, הן בכך שהוא היחיד שמזכיר בפירוש בפסוק של ד"ה "וארא אל אברהם וגו'", הן בכך שמיד מביא פסוק שאמור בו – "וירא אליו הוי'" – והן בכך שבהמשך הוא מסביר באריכות את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים", המצוות שאדם עושה, הלבושים בהם הנשמה עולה לגן עדן.

יש עוד דיוק שטרם הזכרנו – שבלשונות הגאולה הוא מזכיר את "והוצאתי וגו'", הלשון הראשון של הגאולה, מבין והוצאתי-והצלתי-וגאלתי-ולקחתי, ומסיים בסוף הפסוק של "ולקחתי", "וידעתם כי אני הוי'" – שגם שייך לקשר המיוחד לאברהם אבינו, כפי שיתבאר.

סגנון וסדר לשונות הגאולה

נושא ארבעת לשונות של גאולה הוא מאד חשוב ועיקרי, העיקר של פסח שכנגדו חז"ל תקנו לנו ארבעה כוסות של יין בליל הסדר. הפסוק מתחיל "לכן אמֹר לבני ישראל אני הוי'" ואז הלשונות:

"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". עד כאן פסוק אחד, שיש בו שלשה לשונות.

אחר כך בא הפסוק הבא: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני הוי' אלהיכם" (כאן, במאמר שלנו, הוא רק כותב "וידעתם כי אני הוי' וגו'", אפילו בלי המלה "אלהיכם"). אחר כך הפסוק חוזר ללשון הראשון, "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" – הלשון הראשון וגם כל הביטוי הראשון, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

אחר כך יש עוד פסוק, שלפי הסגנון הוא עוד לשון – "והבאתי אתכם אל הארץ הזאת אשר נשאתי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני הוי'".

אז יש כאן שלש פעמים "אני הוי'", בתחלת ארבעת הלשונות, בסוף ארבעת הלשונות ובסוף הלשון החמישי.

חוית היציאה מסבלות מצרים בכל יום

ידוע שיש במדרש ש"ולקחתי אתכם", הפסוק השני, כבר רומז למתן תורה – הכל מדבר ביציאת מצרים, אך תכליתה היא "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה", מתן תורה על הר סיני. מתן תורה כבר רמוז ב"ולקחתי", שהרי על התורה כתוב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו", וכן "לי לעם" רומז למתן תורה בו כתוב "והייתם לי סגלה מכל העמים", "ממלכת כהנים וגוי קדוש". במתן תורה מגיעים לשלמות הדעת, לגדלות מוחין, "וידעתם כי אני הוי'". הרי מיד לאחר ליל הסדר יש הסתלקות מוחין, קטנות מוחין, ולאט לאט בונים את המוחין בימי הספירה עד שמגיעים לגדלות במתן תורה. בסוף מבינים טוב, יודעים בידיעה ברורה, בגדלות, ש"אני הוי' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", הלשון הראשון.

בהתחלה כל הלשונות הן ב-ו ההיפוך שהופכת לשון עבר ללשון עתיד – "והוצאתי" כמו 'ואוציא', וכך בשאר הלשונות – אבל בסוף בלשון הוה לגמרי, "המוציא". על כך כתוב בספר התניא ש"בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מתי חווים זאת לפי התניא? כשאומרים קריאת שמע פעמיים בכל יום, ערב ובבקר בכל יום תמיד. בכל יום ה' מוציא אותנו מתחת סבלות מצרים. שייך לכך שקריאת שמע נאמרה בתורה בהמשך למתן תורה, בפרשת ואתחנן אחרי עשרת הדברות יש "שמע ישראל" – זו דעת את הוי' שהיא התכלית של מתן תורה. מתן תורה מתחיל בלשון הגאולה "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", חוזר להתחלה, ל"והוצאתי".

הלשון העיקרי הוא יציאה – צריך לצאת ממצרים, ולא סתם ממצרים אלא מתחת סבלות מצרים, כמו שמוסבר שאי אפשר לסבול עוד רגע אחד להיות מתחת סבלות מצרים. אלה כבר מוחין, תחלת המשכת מוחין, כי מי שאין לו בכלל מוחין, כבהמה, הוא לא מרגיש את הסבל. מי שיש לו שכל, אפילו קצת, יכול להרגיש את הסבל ולא מסוגל לסבול אותו, לא יכול להיות עוד רגע במצרים. זו ראשית הגאולה, גם בחיי הפרט של כל אחד ואחד.

לשונות הגאולה כנגד האבות ומשה רבינו

מה מתבקש מכל המבנה הזה? בפסוק הראשון יש שלשה לשונות. אפילו בתוך יציאת מצרים גופא, בתוך חג הפסח, יש את מה שקרה לפני חצות ויש אחרי חצות ויש אחר כך שביעי של פסח. זה גם פירוש של "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי", עד כאן, ואילו "ולקחתי" הוא כבר מתן תורה.

מה שנאמר כעת הוא דבר פשוט, שאחר כך יחפשו איפה הוא כתוב – מן הסתם כתוב – שההדגשה שלו, "והוצאתי", היא כי "והוצאתי" כנגד אברהם אבינו, כלומר בזכות אברהם. וכך "והצלתי" בזכות יצחק, "וגאלתי" בזכות יעקב. עד כאן פסוק אחד עם שלשה לשונות, "אין קורין אבות אלא לשלשה". אחר כך פסוק נפרד, "ולקחתי" שהוא מתן תורה, כבר בזכות משה – אתה.

למה מתבקש לומר שיש כאן רמז לאבות – כי הזכיר בהתחלה את האבות. הזכיר רק כדי לשלול אותם?! כל הפרשה נקראת "וארא", דווקא על שם הגילוי "אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", אף ש"ושמי הוי' לא נודעתי להם" – ודאי לא כדי לשלול אותם. מזכיר את האבות, וזכות אבות עומדת לנו לעולם ועד, ודווקא בזכותם אנו יוצאים ממצרים.

בכלל, אנו נקראים "בני ישראל" – "לכן אמור לבני ישראל" – לפי מאמר חז"ל שלא רק יעקב נקרא ישראל, אלא גם אברהם נקרא ישראל וגם יצחק נקרא ישראל. אומרים לנו שבהיותנו "בני ישראל", בזכות האבות, יש "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי", ואחר כך יש "ולקחתי" בפני עצמו, התכלית של "תעבדון את האלהים על ההר הזה" שה' אומר למשה רבינו.

"אשר הוצאתיך" בכח אהבת אברהם

אמרנו משהו פשוט שלגמרי מתבקש מהמבנה, אבל צריך הוכחה ש"והוצאתי" היינו אברהם. כמה פעמים כתוב בתורה "אשר הוצאתיך"? פעמיים בעשרת הדברות ורק עוד פעם אחת על אברהם, "אני הוי' אשר הוצאתיך מאור כשדים", וחז"ל דורשים שהוא אותו "הוצאתיך" שה' אומר בעשרת הדברות לעם ישראל (בגימטריא, אברהם – השלמת שמו מאברם לאברהם לאחר שנאמר לו "אשר הוצאתיך" – הוצאתיך משלימים ל780 דהיינו 30, יהודה, פעמים הוי', שהוא טל, הוי' אחד, במשולש, והוא גם קשר בין אברהם אבינו ליוסף הצדיק בהיות 780 שוה יוסף פנים ואחור, ה פעמים יוסף – רק אברהם ויוסף זכו לתוספת ה בשמם, ודוק שיוסף דווקא הוא ההמשיך ומוריד את ה"חסד לאברהם" מעולם האצילות לעולמות התחתונים בי"ע להוציא את בני ישראל, בבחינת "ימינו תחבקני", מערות הארץ ולתת לנו "תורת חסד". הערך הממוצע של יב אותיות אברהם הוצאתיך הוא א-דני, השם הקדוש שגלה אברהם אבינו כנודע). אם כן, מפורש שעצם היציאה מהגלות, המוטיב שחוזר כאן שלש פעמים, הוא בזכות אברהם אבינו, שהוא כח האהבה בנפש.

קודם אמרנו שמי שיש לו שכל יכול בכלל לסבול, ויכול להגיע למצב בנפש שלא מסוגל לסבול יותר. לכאורה זו בחינה של שכל, אבל צריך לומר שזו גם בחינה של אהבה. כנראה שאברהם אבינו הוא כח בנפש של לצאת מתחת סבלות מצרים. אברהם הוא גם שכל, הוא "השכל הנעלם מכל רעיון", אב-רם, אבל בעיקר הוא אהבה, "אברהם אֹהבי". מי שאוהב חזק לא יכול לסבול להיות מרוחק. למשל, מי שאוהב מאד את ארץ ישראל, ממש אהבת נפש, לא מסוגל לסבול שמגרשים יהודים מהבתים שלהם בארץ ישראל. זו דוגמה. יש משהו דווקא במדת האהבה שאתה לא יכול לסבול את הריחוק, את הניתוק, ח"ו. אם כן, לגמרי ברור ש"והוצאתי אתכם", "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", זו בחינת אברהם אבינו, עליו כתוב בפירוש "אשר הוצאתיך".

ביאור ההקבלה בפרטות

צריך לומר כמה רמזים לגבי השאר: כתוב "והצלתי אתכם מעבודתם". הדבר הראשון הוא סבלות מצרים, לא לסבול יותר להיות במצרים, בלי דגש על העבודה הקשה, עבודת פרך. אחר כך כתוב "והצלתי", לשון הצלה והפרשה, לשון הבדלה. בשביל מה? "את זה לעֻמת זה עשה האלהים", כדי להגיע לעבודת ה', עבודה תמימה. קו העבודה הוא הקו של יצחק אבינו. צריך להבדל, להבדיל ולהציל אתכם, מעבודת מצרים – עבודה זרה – כדי להגיע לעבודה האמתית, עבודת ה' שהיא מדת יצחק.

ואחר כך "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" – יש סבלות מצרים ויש עבודתם, שניהם על מצרים, ואחר כך רק איך שה' פועל, בנסים, "בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". במקום אחר למדנו שמדת התפארת, שכבר שייכת לשם הוי' בעצם, היא בחינת נסים, שה' מחולל נסים, למעלה מדרך הטבע. זו הגאולה, שהתקיימה בעיקר בקריעת ים סוף. שני הדברים הראשונים התקיימו ביום הראשון, רק שאפשר לומר שהם שתי בחינות, כמו לפני חצות ואחרי חצות (והם בסוד "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"), אבל "וגאלתי" התקיים בקריעת ים סוף, בשירת הים, שם ה' הראה את היד הגדולה אשר עשה במצרים, שם ראו את תוקף הנס, "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים", שרק מדגיש את ה' ולא את מצרים.

בכלל, הלשונות האלה בקבלה הם כנגד העולמות, עשיה-יצירה-בריאה, מלכות-מדות-בינה, ו"לקחתי" כבר חכמה, תורה, "אורייתא מחכמה נפקת". וכם הם כנגד נפש-רוח-נשמה – גאולת הנפש היא "והוצאתי", גאולת הרוח "והצלתי" וגאולת הנשמה "וגאלתי", סתם לשון גאולה, לגאול את הנשמה. כתוב ששלשת אלה הם גם כנגד אברהם-יצחק-יעקב, מלמטה למעלה דווקא – אברהם מתקן את עולם העשיה, יצחק את עולם היצירה ויעקב את עולם הבריאה, שמצד אחד הוא עולם השכל ומצד שני הוא התפארת, "יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א" ועל בחינה זו, סוד "בינה לבא", נאמר "אמא מקננא בכורסיא [עולם הבריאה]".

אחר כך "ולקחתי" כבר שייך למשה רבינו. מאד מתאים, כי תכלית ה"ולקחתי" היא "וידעתם". למדנו במקום אחר, לא מזמן, שמשה רבינו הוא הדעת. עכשיו, בפרשת בא, כתוב "בא אל פרעה" – שה' אומר למשה תבוא אתי. אתה פוחד ממנו, מ"התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו", אל תפחד, אני איתך. כתוב בחסידות שהוא פוחד כי פרעה הוא הכתר והוא הדעת, והדעת היא למטה מהכתר. יש משהו שה' עושה דווקא בדעת, במודע, שהמודע מסוגל להתגבר על התת-מודע ולנצח אותו. פרעה הוא התת-מודע, איזה תהום אין סופי של דברים לא טובים, כמו בן אדם שיש בתת-מודע שלו, ומשה הוא הדעת, שיחסית היא מוגבלת. למדנו שהדעת פוחדת מהתהום, מהאין-סוף של התת-מודע, לכן ה' צריך להבטיח לו לא לפחד, 'אני איתך, ואדרבא, אני מחזק את המודע, את הדעת, שינצח את התת-מודע'. זהו גם סוד המשפט "וידעתם", שדווקא משה, הדעת, יודע את ה', וכשהוא יודע-מתקשר לקב"ה יש לו כח לנצח גם את הכתר דלעו"ז, הכתר של הקליפה. לפי זה "והבאתי", הכוס החמישי-המשיחי, היינו משיח. אנחנו לא נוהגים כמו המהר"ל מפראג, שאצלו שותים את הכוס המשיחי, משיחיסט גדול מאד שלדעתו אפשר להגשים זאת גם היום, את הלשון החמישי של "והבאתי אתכם".

עד כאן ווארט אחד, לחיים לחיים.

ערבות הדדית בהרגשת הסבל (מתוך אהבת אברהם)

נשלים עוד כמה נקודות מההתחלה, שלא אמרנו בשיעורים הקודמים. יש כאן הרבה רמזים יפים. המושג סבל מודגש כאן. בפרשת שמות הודגש "בסבלותם", שהופיע פעמיים – מצרים מעבידים את ישראל "בסבלותם" ומשה יצא לראות "בסבלותם" של עם ישראל ואז "ויך את המצרי", ראשית דרכו של גואל ישראל, כי לא יכול היה לסבול את הסבל של ישראל. כאן חוזר ל"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", יש מצרים בעצם, לשון מצר וגבול, שהוא סבל – אפילו שלא תעבוד קשה. לדוגמה, שבט לוי לא עבדו קשה, היו פטורים מהעבודה, כפי שחז"ל אומרים ורש"י מביא בפשש"מ. משה ואהרן נכנסים חפשי לפרעה כי אין עליהם שעבוד. אז לא סבלו? אדרבה. רואים בפירוש שפרעה אומר להם "לכו לסבלותיכם", רק להיות אצל פרעה במצרים זה לסבול.

איך הענין שייך למה שקורה היום? ישראל ערבים זה בזה. אם יש אחד שסובל בעמונה, או באיזה מקום שלא יהיה, גם אני סובל איתו. אף על פי שלכאורה אני בסדר, מסתובב חפשי בבית, אף אחד לא שם עלי אזיקים ברגע הזה. עם כל זאת, הסבל קיים. כך פרעה אומר דווקא למשה – אתם חפשיים, אבל "לכו לסבלותיכם". אם כן, סבל הוא לחוד ועבודת פרך היא לחוד, שני דברים שונים. רק להמצא בתוך מצרים היינו להיות במקום ששמו עליך מיצרים, יש לך אזיקים על הידים, גם אם לא תמיד רואים אותם – לכל אחד יש אזיקים על הידים ברגע הזה, לא באמת יכול לעשות מה שהוא צריך לעשות בחיים. זה סבל מצרים, וגם כאן – כולם, גם לא ביום הזה שמפנים ישוב בארץ ישראל, אלא כל יום יש פה סבל מעצם המיצר. זה יסוד היסודות, ומי שמרגיש זאת ביותר הוא אברהם אבינו, זה מה שרצינו לומר, אברהם אבינו שבתוך כל אחד ואחד מאתנו. דווקא מדת האהבה, מי שאוהב את הדבר מאד מאד.

עבודת "סוף בהמה לשחיטה"

יש מאמר חז"ל שרומז לשם קדוש בקבלה – שם סא"ל – והמשכו רומז לסוד של שם סב"ל. בהרבה מקומות אנחנו מדברים על כך שגם הקב"ה כל הזמן סובל אותנו, זו המדרגה שנקראת "סובל כל עלמין". יש "סובב כל עלמין", "ממלא כל עלמין", ויש ביניהם, לפי החסידות, "סובל כל עלמין". "ואני אסבול ואמלט", כמו שאנו אומרים בסוף כל תפלה.

סא"ל ר"ת של מאמר חז"ל "סוף אדם למות", והוא שם קדוש. כלומר, יש בהתבוננות בפתגם הזה, "סוף אדם למות", איזו קדושה מיוחדת. מהו סב"ל? המשך אותו מאמר חז"ל – "סוף בהמה לשחיטה". כמו שיש סא"ל וסב"ל יש גם סג"ל – "סוף גנב לתליה". אם יש שלשת אלה צריך להמשיך, זו עבודת בית, שכל אחד ימשיך עוד סוף האלף-בית (הכל מתחיל "סוף"). יש לנו קשר מיוחד לשם הזה השלישי, סגל, אנחנו עם סגולה, אידישע גנבים (שמקיימים בלימוד התורה שלנו "מים גנובים ימתקו" וקובעים עתים לתורה, קבע לשון גנבה כנודע).

מה זה אומר לעניננו? למה אמרנו זאת? מי שיכול לסבול את המצב – כמו שאמרנו, רוב האנשים סובלים את המצב, לא מעיק עליהם עד כדי כך שמתפרצים, סובלים. מה שצדיק סובל יסורים ח"ו, זו מדה רמה ונשגבה, שיש לו כח הסבל. כתוב "כשל כח הסבל" (ר"ת ככ"ה, שם קדוש, ר"ת כתר כל הכתרים, כמבואר במ"א). אבל יש מצב של גלות, כמו שהרבי צועק, שאסור לסבול. אבל אם אתה בהמה, הנפש הבהמית לא כל כך סובלת, היא לא רגישה לסבל.

מה צריך לעשות? לקיים מכח של קדושה – שם קדוש הוא כח של קדושה –"סוף בהמה לשחיטה", לשחוט את הבהמה שבתוך כל אחד ואחד מאתנו. כאשר שוחטים את הבהמה, את הבהמיות שלנו, דווקא על ידי מי שסובל את הסבל של מצרים, אז יש שחיטה-לשון-העלאה, מעלים את ניצוצות הבהמה. הסימן של שחיטת הבהמה הוא גופא מה שאתה לא יכול יותר להיות במצרים. עבודת העולם הזה היא לשחוט את הבהמה, כמו דוד המלך שאמר "לבי חלל בקרבי". הוא שחט את הבהמה שלו שחיטה כשרה.

עוד פעם, כתוב "אין 'ושחט' אלא ומשך", שהוא שוחט-מושך את חיות הבהמה כלפי מעלה, מעלה את הבהמה, ואז תקנת את היכולת לסבול את הסבל השלילי, והסימן שאתה לא יכול לסבול זאת יותר. זה כבר סימן שאתה מתחיל לצאת ממצרים, מתחיל להיות אדם ("אתם קרוין אדם"). אדם לא יכול לסבול להיות במצרים, בהמה כן. "סוף אדם למות", צריך להגיע ל"אדם כי ימות באהל", אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. צריך לשחוט את הבהמה, זו פעולה מכוונת, אבל המיתה באה מעצמה.

צריך להתבונן טוב מה קורה כאן ואז לשחוט את הבהמה. הבהמה כאן היא האדישות. יש כל מיני תכונות של בהמה, תאוות, גסות, אבל הכי גרוע אצל הבהמה, היות שאין לה שכל, שהיא אדישה – יותר גרוע מכל התאוות שלה. אין מוחין לבהמה, היא לא חב"דניק, וברגע שאין לו שכל הוא סובל את המציאות. הוא חושב שהוא צדיק גמור, כי יודע שמי שסובל הוא צדיק, אבל אתה לא צדיק – אתה בהמה. ההבדל הוא דק. עד כאן הווארט השני, לגבי המלה סבל. שוב, הוא לא מסוגל לסבול את המציאות – מי שיוצא מהסבל כבר לא מסוגל, שרש סגל. בהמשך אדמו"ר הזקן משתמש בשרש הזה במושג של לסגל מצוות.

ב. תשובת הצדיקים ותשובת הרשעים

אך הענין הוא על פי מאמר רז"ל אם ישראל עושים תשובה נגאלים ואם לאו אין נגאלים, ולכאורה אינו מובן הלשון ואם לאו כו' דמשמע דלא סגי בלאו הכי הגם שלא יהיה בידם חטא ועוון כלל.

שלשה פירושי "כי אדם אין צדיק וגו'"

כתוב "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". הבעל שם טוב מסביר שהחטא הוא בתוך הטוב עצמו, שמרגיש שעשיתי משהו טוב – ברגע שמרגיש כך פוגם את המצוה כי זוקף את הזכות לעצמו, אפילו בדקות. זהו חטא של הטוב בעצמו.

יש עוד פירוש, חוץ מהפשט. הפשט הוא שלא יתכן שיש אדם שאף פעם לא החסיר רגע אחד של דבקות בה'. לכן, "אשרי אדם אשר לא יחשֹב הוי' לו עון", שלפחות תופס ש'הנה, החסרתי רגע אחד, לא חשבתי רגע על ה', וזו עבירה גדולה, חטא גדול'. אשרי מי שכך מכיר את עצמו, שכך יודע. אבל לומר שיש אחד שאף פעם לא היה אצלו כזה רגע של חלל, בלי דבקות בה', אין כזו מציאות. זהו הפירוש לפי הפשט, שהמלה "חטא" היא לא מה שאתה חושב, אלא אפילו רגע אחד לא להיות דבוק בה', במודע, הוא חטא. זה פשט גמור, שבאמת עשית טוב, המון דברים טובים, אין ספור דברים טובים, אבל גם חטאת.

יש את הפירוש השני, שאמרנו הרגע מהבעל שם טוב, שגם בתוך הטוב, אם אתה חושב שעשיתי מצוה גדולה, נתתי צדקה, זוקף לעצמך – זה החטא הכי גדול.

אבל יש עוד פירוש, שאמרנו הרבה פעמים אבל לא הזכרנו כאן, שיש לצדיק חטאים – "שבע יפול צדיק וקם". ולמה ה' עושה כך? "נורא עלילה על בני אדם", כמו דוד המלך שלא ראוי היה לאותו חטא, אז למה ה' עשה כך? כשהוא קם ועושה תשובה מתוך החטא הוא מעלה את כולם. הוא לא אומר זאת כאן, אבל כמעט אומר זאת בהמשך המאמר, מאד מתאים למה שכתוב בהמשך.

יש כלל גדול אצל הבעל שם טוב, שבעל המאור עינים מאד מאריך בו, רבי נחום מטשרונביל, ועוד הרבה צדיקים – יש זאת בכל הספרים – שהצדיק נופל בכוונה שכאשר יקום ירים איתו אנשים שבאמת פושעים ורשעים ופושעים במודע. כל זמן שהצדיק לא חוטא בעצמו אין לו שום צד שוה עם עמך ישראל הפשוטים, אנשים שמדי יום ביום חוטאים. לכן ה' עשה זאת, והצדיק החכם גם יודע שחייב להיות כך ומקבל את הדין אפילו בשמחה, שהוא יפול. הוא יודע שרק אם הוא נופל, אם הצדיק נופל במקצת, הוא כבר מזדהה עם הפושע ורק ככה הוא יכול להרים אותו. את הרעיון הזה צריך לפתח, באמת מופיע כאן בהמשך המאמר.

אם כן, יש שלשה פירושים עמוקים ב"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". גם הפשט כאן עמוק, כי לא הייתי חושב שחטא הוא הסחת דעת של רגע מהקב"ה. או שהכוונה "חטא" ממש, או שמחזיק טובה לעצמו במקצת הטוב שעושה, או שנופל בשביל להרים את הזולת.

שלשת הפירושים כנגד תורה, עבודה וגמילות חסדים

בעצם הפירוש השלישי הוא שהחטא שלו הוא גמילות חסד, כדי לגמול חסד עם הזולת הוא חוטא, משהו שקשה מאד לומר אותו (לאדם עצמו אסור לחטוא כדי שיזכה חברו, משא"כ כאשר הקב"ה מפילו בבחינת "נורא עלילה על בני אדם").

החטא בכך שמחזיק טובה לעצמו, פגם של גאוה – בדקות שבדקות – היינו פגם כנגד ההכנעה בנפש. עיקר הבטול בנפש קשור לעמוד העבודה, עבודת ה' היא להיות בטל לקב"ה, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו".

הפירוש הראשון, שהוא מסיח דעת לשניה, הוא פגם בעמוד התורה – מוחין. כעת מקבילים לשלשת העמודים, או פגם בהם או לשמם.

אם הפגם שאתה מסיח דעת מה' היינו שנפלת בשכל, במודע. אם אתה מחזיק טובה לעצמך, שהחטא הוא שעשית משהו טוב ואתה חוטא בטוב, כמו התפארות, זהו פגם במדות, מורגש. אתה מרגיש את עצמך בתוך המצוה וזהו כבר חטא. אם החטא הוא שאתה נופל בשביל להרים מישהו אחר הוא שייך לנה"י, מוטבע, גמילות חסדים.

הרבה פעמים כתוב שתורה היא מוחין, מושכל, חב"ד, ועבודה היא מורגש, חג"ת, וגמילות חסד היא נה"י, המוטבע. הטבע של היהודי, מה שאנחנו קוראים הטבע היהודי, מהו? יותר תורה, יותר מדות, עבודת ה', או יותר לעשות טובה למישהו? גם ווארט פשוט מאד, שכאשר מדברים על הטבע היהודי, אידישע נאטור. מתנגד יאמר ודאי שהטבע היהודי הוא לשבת ללמוד תורה כל היום וכל הלילה. אבל הבעל שם טוב מן הסתם לא יאמר ככה – הוא יאמר שטוב מאד שתלמד תורה כל היום, אבל אם מישהו זקוק לך, כמו בסיפור של אדמו"ר הזקן שהעיר לאדמו"ר האמצעי, שאם התינוק בוכה תשמע אותו, אל תהיה כל כך דבוק בתורה עד שלא תשמע את התינוק בוכה. הטבע היהודי פשיטא שהוא לעשות טוב למישהו. כתוב שבכלל המלה טבע היא מלשון טוב, לעשות טוב. מה הטבע שלנו? רחמנים, ביישנים וגומלי חסידים – כל השלשה לא שייכים לתורה או לעבודה אלא לגמילות חסדים. הכל שייך לקשר, החבור לעם ישראל.

בכל אופן, אלה היו שלשה פירושים ב"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

העלאת הנדחים בכח שם מב

אך הנה כתיב לא ידח ממנו נדח ממנו דיקא,

הוא מביא את הפסוק "כי לא ידח ממנו נדח", ומדייק ש"ממנו דייקא", כל הנשמות חייבות להשתאב בה'. כמו ברוב מאמרי החסידות הוא מביא את הלשון "כי לא ידח ממנו נדח", אבל הפסוק אומר "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", שהקב"ה חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח.

קודם כל, נעשה רמז: "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" עולה 1764, 42 ברבוע. ביטוי שהמספר שלו הוא שלם מאד. הוא ד"פ אמת, ד"פ 21 ברבוע. 42 בקבלה הוא שם מב, שיש לו כח של העלאה – כשצריך להעלות נשמה, גם משאול תחתית, לקיים בפשטות את הפסוק "לבלתי ידח ממנו נדח", עושים זאת על ידי שם מב. והנה, ממש גימטריא פלאית, שכל הביטוי שוה מב ברבוע, שלמות כח ההעלאה של שם מב.

רפואת התשובה – רפואה מונעת (בצדיקים) או ריפוי מחלה אנושה (ברשעים)

המאמר כאן דן במה שמשיח בא להחזיר את כולנו בתשובה, גם הרשעים והחידוש שגם הצדיקים. יוצא מהסוף, לפי הגהות הצמח צדק, שאף על פי שמשמע מהזהר שעיקר החידוש הוא מה שמשיח בא להחזיר צדיקים בתשובה, בכל אופן עיקר הכח הוא מה שמחזיר את הרשעים בתשובה. למה?

הוא אומר שתשובת הצדיק היא בחדוה ואילו תשובת הרשע היא בבכיה שמביאה לשמחה, ובשמחה יש גבורות שיש להן כח להפוך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק ממש, משא"כ בחדות הצדיק אין גבורות ולכן הכח שלה רק שלא תבואנה צרות מכאן ואילך, אבל אין לו כח להפוך את הצרה שכבר קיימת מיניה וביה.

זהו שיא כל המאמר, כל ה"דער פרומער וארא" לפי הגהות הצ"צ – לא כתוב בפירוש בתוך אדמו"ר הזקן, אבל זו פסגת ביאור הצמח צדק על המאמר, שיש חדוה של צדיק שמונעת את הצרה מכאן ולהבא, כמו רפואה מונעת, אבל היא לא יכולה לרפאות אם כבר יש מחלה אנושה. אבל שמחה, דווקא של רשע שחוזר בתשובה, יכולה לרפא גם מחלה אנושה שקיימת בפועל. זה ווארט מאד חזק.

עליות המשיח – העלאת בעלי תשובה

הכל כח המשיח להחזיר בתשובה. על המשיח כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", חמש עליות, נרנח"י של המשיח שהוא עצמו היחידה הכללית של נשמות עם ישראל. כלומר, בתוך הנשמה הכללית יש את כל הנרנח"י וכך הוא עולה מדרגה לדרגה. כמובן זה קשור לסוד של "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". כשהרבי הקודם במשפט אחד מסכם את המאמר הזה, דער פרומער וארא, הוא אומר שהוא המאמר שדן בנושא של "לא ידח ממנו נדח".

כמו שהקב"ה חושב מחשבות "לבלתי ידח ממנו נדח", כך גם המשיח שבא לקיים זאת צריך לחשוב מחשבות. כמו שה' "נורא עלילה על בני אדם", גם אצל המשיח במחשבות שלו צריכה להיות חכמה סתומה, הוא צריך להגיע לקדמות השכל, בלשון התניא – שהיא אפילו יותר מחכמה סתימאה – ומשם לחשוב מחשבות איך מתקנים את כולם. פשיטא שלא מתקנים עם פטישים או אגרופים או כיו"ב, צריך לשם כך את המחשבה הכי עמוקה בעולם. אצל משיח זו המדרגה עליה כתוב "הנה ישכיל עבדי" – "הנה ישכיל עבדי" הוא כנגד "וחשב מחשבות". זה היסוד, הנפש של היחידה.

אחר כך יש ארבע עליות. בדרך כלל מפרשים את ארבע העליות שהוא עצמו עולה, "ירום ונשא וגבה מאד", הכל הוא, אבל לאור מה שעכשיו מסבירים כל ארבע העליות הן כמו שהסברנו שלפעמים צדיק נופל כדי להעלות את הזולת, מיסודות החסידות, וכך כל העליות הן ההשכלה שלו איך על ידי שאני אקום ואתרומם אקח אתי את כולם, איך אחזיר את כולם בתשובה. לשם כך אני עצמי צריך להיות בעל תשובה. כמו שאמרנו, "שבע יפול צדיק וקם", וכשהוא קם הוא מקים את כולם. כך מתפרשים בחסידות כל הלשונות האלה, שמשיח "ירום" ומרים את כולם, "ונשא" ונושא את כולם, "וגבה" ומגביה את כולם", "מאד", עד ש"לא ידח ממנו נדח", מעצמותו יתברך, לאשתאבא בגופא דמלכא.

"לאשתאבא בגופא דמלכא" ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא"

שכל הניצוצות שבכל נפשות ישראל סופן לאשתאבא בגופא דמלכא ממש [הביטוי שהוא מביא מהזהר הוא "לאשתאבא בגופא דמלכא".] בצאתם מהגוף [שייך ליארצייט. על כך מביא הצ"צ שכתוב "כי לא יראני האדם וחי", ואמרו חז"ל "בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים". עד כאן. ממאמר חז"ל זה הוא מביא ראיה לאדמו"ר הזקן שבצאת הנשמה מהגוף היא חייבת לחזור עד ממנו, "לאשתאבא בגופא דמלכא". אפשר להקשות על הצמח צדק, זו הוכחה? זה "לאשתאבא"? כתוב "כי לא יראני האדם וחי", "בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים" – לראות את ה' זהה להשאב בה'?!

קודם כל, מה יותר, לראות את ה' או להשאב בתוך ה'? לכאורה להשאב בתוך ה', וזה החידוש כאן, "לאשתאבא בגופא דמלכא". בכל אופן, למה הצמח צדק מביא ראיה מ"כי לא יראני האדם וחי", שדווקא בצאת הנשמה מהגוף מגיעים עד ל"ממנו"? כי בזהר יש שני לשונות, על אותו משקל מבחינת הסגנון, "לאשתאבא בגופא דמלכא" ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא", שני ביטויים שאנו שרים אותם יחד. יש פסוק שאומר "לבד בך נזכיר שמך". ביטוי מאד יפה, "לבד בך", שוה חן. כתוב שב"לבד" יש שני ראשי תיבות – "לאשתאבא בגופא דמלכא" ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא". לכאורה בהגהת הצמח צדק הוא רוצה להביא ראיה על "לאשתאבא בגופא דמלכא" מ"לאסתכלא ביקרא דמלכא". לכאורה לא אותו דבר, אבל יש כבר איזה משקל שוה ביניהם.

מה הן שתי הבחינות האלה? (פעם הרב הסביר שמוחין ומדות.) הייתי יכול לחשוב, ונכון, ש"לאסתכלא ביקרא דמלכא" היינו מוחין, חכמה, ו"ולאשתאבא בגופא דמלכא" היינו מדות. הצמח צדק רומז כאן, ורבי הלל מסביר טוב במאמר שלו בפלח הרמון שמות, שב"לאשתאבא בגופא דמלכא" יש בחינה של צדיקים שנשאבים, ואז הגוף הוא ז"א דאצילות, שיש בו המשכת הקו שהוא אוא"ס ממש, ואף על פי כן הוא רק ז"א דאצילות, ויש "לאשתאבא בגופא דמלכא", בגלגלתא ואפילו למעלה מזה, בכתר דאצילות. זה ה"לאשתאבא בגופא דמלכא" של בעלי תשובה, לא של צדיקים. בין שתי המדרגות האלה של "לאשתאבא בגופא דמלכא" – בז"א ובאריך או אפילו בעתיק, צדיק ובעל תשובה – יש באמצע את "לאסתכלא ביקרא דמלכא", מוחין דאצילות. לפי זה אפשר להסביר ש"לאסתכלא" הוא איזה ממוצע מחבר בין שתי בחינות "לאשתאבא", ואז לא יהיה קשה למה הצ"צ מביא את "לאסתכלא" כהוכחה ל"לאשתאבא".

יתכן שה"לאתסכלא" מעלה אותך מז"א לעתיקא, בסוד "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", ועוד יותר "ז"א ועתיקא כולא חד", כמו שרבי אייזיק אמר על אדמו"ר הזקן, כפי שלמדנו לאחרונה. אם כן, יש כאן פירוש אחר בדברי רבי אייזיק. שוב, רבי אייזיק אמר שהבעש"ט הוא פרצופי הכתר, עתיק ואריך; המגיד הוא פרצופי המוחין, או"א וישסו"ת. במקום אחר הוא אומר שאדה"ז למעלה מהאבות ואפילו ממשה רבינו, שאם היו הרבי ומשה רבינו אומרים לי אחרת אחד מהשני הייתי שומע לרבי, אבל כשהוא משוה לבעש"ט ולמגיד אומר שהבעש"ט הוא פרצופי הכתר, המגיד הוא פירושי המוחין – חידוש שהוא, המשכיל, ואדמו"ר הזקן שהוא חסידות חב"ד, אינו פרצוף המוחין אלא "ז"א ועתיקא כולא חד". אדמו"ר האמצעי הוא כבר נוקבא דז"א, מלכות דאצילות באצילות. הצמח צדק הוא המלכות דאצילות שיורדת להחיות את עולמות בי"ע. הכל ווארט של רבי אייזיק. בכל אופן, לגבי ז"א, יש ז"א בפני עצמו, יש "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" ויש "ז"א ועתיקא כולא חד" ממש.

מה אדמו"ר הזקן אמר על עצמו? שהוא לא צדיק. הוא רצה לקרוא לכל החסידים בעלי תשובה, אבל משום סבה – לא לפגוע במתנגדים, שיחשבו שהוא מתכוון שכולם רשעים, והוא לא התכוון ככה – הוא נמנע מלקרוא לחסידים בעלי תשובה, והתקבל, לאו דווקא ממנו, השם חסידים לתנועה הזו. בכל אופן, העצם של אדמו"ר הזקן הוא התשובה. כמו שכתבנו, היו שנים מבין תלמידי המגיד שהחזירו בתשובה – אדמו"ר הזקן ורבי אהרן הגדול מקרלין. הבחינה של אדמו"ר הזקן שלא היה צדיק גלוי אלא צדיק נסתר, שהוא עצמו מי שמקיים "כל ימיו בתשובה". כלומר, בעצם "ז"א ועתיקא כולא חד" הן שתי מדרגות ה"לאשתאבא", של הצדיק ושל בעל תשובה, והן אצלו אחד, התכלית של המשיח.

נעשה גם כאן גימטריא: "לאשתאבא בגופא דמלכא" ועוד "לאסתכלא ביקרא דמלכא" שוה 1872, שם הוי' פעמים שם עב, המילוי הגדול של שם הוי', שהוא חסד, "חסד הוי' מלאה הארץ". הר"ת שלהם, לבד-לבד, עולים עב, והסך הכל עולה עב פעמים הוי' – לבד-לבד פעמים הוי'. רק פשט, מה הקשר בין שני אלה, למה אצל הצ"צ פשוט שהם זהים? מה קורה כשאתה מסתכל ביקרא דמלכא? אתה נשאב – ההסתכלות גופא שואבת אותך לתוך המלך. זה הפשט.] בגילגול זה או בגלגול אחר, ולא סגי בלאו הכי.

האם אפשר לצאת מהמוגבלות האנושית?

אך איך תהיה זאת הנפש שהיא בבחי' גבול ונברא משתאבת בגופא דמלכא א"ס ב"ה להיות לאחדים ממש,

הגענו עד הקטע שהוא שואל איך יתכן שהנשמה, שהיא "חלק בורא שנעשה נברא", היא בגבול, תתחבר ותשאב בה' שהוא אין סוף? איך הגבול יכול להשאב ולהכלל ולהגיע לאין סוף? שאלה טובה, כאילו שאלה במתמטיקה – איך משהו גבולי יכול להפוך להיות אין סופי?

קודם היית איזו בחינה של אין סוף, חלק בורא, אבל הוא ברא אותך נברא – נברא הוא מציאות מוגבלת וכעת הכל אצלך מוגבל, השכל מוגבל, הרגש מוגבל, המעשים מוגבלים, הכל מוגבל. המוגבלות שלך, להיות אדם מוגבל, שייכת בעצם למצרים – לכן כל הסיפור כאן שייך למצרים. בהיותך מוגבל אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה לעשות בחיים – רוצה דברים גדולים, אבל אתה לא יכול, אתה מוגבל. כמו שאומרים שלכל אחד יש את המגבלות שלו. אדרבא, תקבל, תשלים, תסבול.

לצאת מסבלות מצרים היינו לא לסבול שאני מוגבל. אז מה? אפשר פשוט להשתגע. אתה חייב להשלים. יעזור לך לא להשלים עם זה שאתה מוגבל? אם לא תשלים פתאום תהיה כל יכול?! לא יעזור שום דבר! זה הגורל שלך, המזל שלך, להיות מוגבל. רק לחדד את הקושיא: איך ה'אני', שאני מוגבל ובהחלט חי כך וכך שנים עד עכשיו ולא יכול לעשות בכלל מה שאני רוצה לעשות כי אני מוגבל – איך הדבר המוגבל הזה יכול להתחבר עם הלא-גבול?

לשבור את הגבול לאין-סוף רסיסים

הוא אומר על פי פשט שרק כשהנשמה יוצאת מהגוף. בכל אופן, הרבי ודאי ירצה שנזכה לזה גם נשמה בתוך גוף. מה צריך לעשות בשביל זה? האם יש איזו סגולה, איזה פטנט? זו שאלה, כמו בחשבון, מה יעשה הגבול כדי להפוך להיות אין סוף? לכאורה יש רק דבר אחד שהוא יכול לעשות – להתחלק לחלקים, יכול להתחיל לרסס את עצמו. אם הוא ירסס עצמו כל כך הרבה עד שיגיע לאין סוף רסיסים קטנים תהיה לו בחינה של אין סוף.

במתמטיקה זה באמת עובד, כי אם יש לי יחידה של אחד, מכאן עד כאן בגרף, היא מתחלקת באין סוף אופנים. מה ההבדל בין הקטע הקטן הזה לבין קטע אין סופי? אותו דבר. בקו האין סופי יש אין סוף נקודות וגם בקטע הכי קטן יש אין סוף נקודות, ובמתמטיקה האין סוף של הקו האין סופי הוא לא אין סוף יותר גדול מהאין סוף של הקטע. יש דרגות של אין סוף יותר, אבל כאן לא משנה – אין סוף הנקודות בקו הכי קצר ואין סוף הנקודות בקו אין סופי הוא בדיוק אותו אין סוף. אם כן, מה צריך לעשות? רק להתחלק לאין סוף חלקים. איך עושים זאת? איך קוראים לחלקים קטנים? שברים. באמת יש מספרים שאינם שברים, אבל באמת השברים הם כבר אין סוף. איך עושים שתהיה שברים? זה "אורות מרובים דתהו", שכנראה שיש איזה שכל של עולם התהו שהדרך היחידה להגיע לאין סוף היא רק להשבר, לכן הולכים על שבירת הכלים.

שבירה דתיקון

יש איזה סיפור שממחיש זאת? זה החזון המפורסם של הנעם אלימלך, שבקש לראות את הבעל שם טוב והוא זכה לראות את הבעל שם טוב על הר שנופל ומתרסס לאין סוף בעל שם טובים קטנים, הולוגרם, שבכל חלקיק יש את הכל. שם הוא כותב שהיו ששים ריבוא, כנגד ששים ריבוא שרשי נשמות ישראל, אבל אין לדבר סוף – אפשר להגיע לאין סוף בעל שם טוב קטן. אז הבעל שם טוב הגדול, שהפך להיות אין סוף – וזה כבר ההבדל בין עולם השבירה לאותה פעולה כאשר האורות המרובים דתהו מתלבשים בכלים דתיקון – אפשר לראות שכל רסיס הוא בעל שם טוב קטן. בשבירת הכלים דתהו בחלק לא מזהים את הכלל, כל רסיס הוא סתם רסיס, אבל כאשר מחברים את שניהם – סג ו-מה מכח שם עב – החלק הוא הכל. בלשון הבעל שם טוב, "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו" וגם רואה זאת.

השאלה היא עדיין איך עושים זאת? אם צריך לעמוד על הר, ליפול ולהתרסס – זו מסירות נפש על עם ישראל. מה עוד יכול להיות? מושג יותר פשוט בחסידות – על זה נאמר "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה", 'לא מצאתי כלי שלם כלב נשבר'. כל האריכות היתה שהדרך היחידה שהאני המוגבל הזה יכול להתחבר ולהשאב לתוך האין סוף, גם בחיי כאן עלי אדמות, היא על ידי לב נשבר בתכלית. הכל היה בשביל המשפט הזה. אם יש ליהודי לב נשבר – גם מהמציאות, כמו מה שקרה היום, מה שקורה כל יום – ולבו נשבר לרסיסים, ו'לא מצאתי כלי שלם מלב נשבר', הוא נשאב עם הלב נשבר שלו לגופא דמלכא.

התחברות הגבול לבלי-גבול בפיזיקה ובמתמטיקה

נחדד טפה, נחזור למתמטיקה: התחברות לאין סוף היא רק מבחינה מתמטיקאית ולא מבחינה פיזיקאית, לכן כדאי להתמחות במתמטיקה לפני שלומדים פיזיקה. מה ההבדל בין מתמטיקה לפיזיקה היום לגבי התרססות לחלקיקים? לפי הפיזיקה היום יש גבול לקוטן, שום דבר לא יכול להיות יותר קטן מהקבוע של פלנק. לכן יש גבול לכמה רסיסים אתה יכול להשבר. אבל לפי המתמטיקה אין גבול בכלל, אין סוף ממש. זה בדיוק ההבדל בין פיזיקאי לבין מתמטיקאי. אנחנו, כידוע, אוהבים מתמטיקה, ושם אתה יכול ב"לב נשבר" להגיע לאין סוף חלקים קטנים, ואז אתה נשאב בגופא דמלכא, באין סוף ממש. שוב,

הווארט הוא שכל ה"וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", ממנו ממש, הוא על ידי לב נשבר. [למה מסיים "אלהים לא תבזה", בשם אלקים דווקא?] גם אלקים הוא לשון רבים, "אני אמרתי אלהים אתם", יש לכם אין סוף אלקים. [הסבל עצמו מתחלק לרסיסים?] כן. מי שרוצה להתחלק לאין סוף רסיסים שיגיע לליובאוויטש (עיר האהבה, בחינת "אברהם אהבי", סוד היציאה מתחת סבלות מצרים כנ"ל) – ליובאוויטש (הלעומת זה של מצרים) בגימטריא רסיסים (בגימטריא מספר, סוד "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" – יחוד מספר ואין מספר, כמבואר בדא"ח. אין מספר = אמת).

עד כאן נקודות שנוספו בקטע שקראנו.

ג. דבקות בה' בתורה ומצוות

נמשיך לקרוא מאיפה שהפסקנו (השיעור הקודם בפונט דוד; התוספות החדשות בפונט פרנקריל וכשהן משובצות בגוף הדברים בסוגריים מסולסלות):

חבור הנגלה והנסתר

הנה מודעת זאת מ"ש בזוהר ע"פ ואברהם זקן בא בימים [הוא יסביר שכל יום הוא לבוש לנשמה, כדי שתוכל להתאחד עם ה'.], והוא על דרך מה שכתוב ימים יוצרו ולא אחד בהם [על המילה "ולא" בפסוק יש קרי וכתיב, בכתיב כתוב "ולא" {שהאחד לא נמשך בהם.} ובקרי "ולו" {שהאחד כן נמשך בהם.}. בכל פסוק עם קרי וכתיב יש משהו נסתר {הקרי נגלה והכתיב נסתר.} – לא רק שהכתיב הוא הנסתר והקרי הוא הנגלה – שכדי לגלותו צריך לדרוש גם את הקרי וגם את הכתיב {והוא נשיאת ההפכים בין שניהם.}, כפי שהוא ידרוש בהמשך המאמר בפסוק זה {ויישב איך הכתיב והקרי מתקיימים ביחד.

בכלל, כמו שיש חכמת הנסתר וחכמת הנגלה, נשמתא דאורייתא וגופא דאורייתא, ואף אחד בפני עצמו הוא לא השלמות. השלמות היא רק חבור הסוד והפשט ביחד. לכן זו תכלית הלימוד, "תורת הוי' תמימה". הענין של ישיבות תומכי תמימים היא חבור הנסתר והנגלה, ולא רק אחד בפני עצמו. בדיוק כמו כתיב וקרי, שלא מסתפקים בכתיב כי הוא הנסתר ולא בקרי כי אתה אוהב נגלה. צריך להודות שיש את שניהם וללמוד את שניהם, ואם אתה רוצה להעמיק לחבר את שניהם ממש – העמקה של השכל היהודי היא רק נשיאת הפכים.}.].

בטול והתכללות אצל צדיקים ואצל בעלי תשובה

כי הנה הימים הם בחינת לבושים להלביש נשמת האדם, והם הם התורה ומצות אשר יעשה אותם האדם {יתכן שכן חסרה המלה "וחי", כלשון הפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".} בהם להמשיך עליו אחדותו יתברך להבטל ולהכלל [יש פה שתי מלים, "להבטל ולהכלל" – בתחלה צריך להבטל ולאחר מכן להכלל {קשור למה שדברנו על "לאסתכלא" ו"לאשתאבא". קודם מסתכלים, ובהסתכלות בטלים, ואז אתה נשאב לתוך הדבר שאתה בטל אליו, שיש לך יראת הרוממות אליו כשאתה רואה אותו.}.

הבטול, להגיע לאין, הוא הכנה להתכללות ממש בה' {איך מגיעים לאין? על ידי עין, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", ה-אין ב-א הוא פנימיות ה-עין ב-ע. גם האין אינו התכלית, התכלית היא שאחרי שאתה נשאב באין אתה נכלל ונשאב בתוך היש האמתי.} (כמו שבין כל שני 'יש' יש 'אין' באמצע, ע"ד רקבון הגרעין כו' {והאין הוא ה"לאסתכלא".}).

לפעמים, כתופעה יוצאת דופן, הביטוי הוא הפוך 'להכלל ולהבטל' {אמרנו שיש הרבה פעמים שכותב כמו שרגיל בחסידות, ליבטל ולהכלל, אבל יש פעם אחת במאמר שהופך את הסדר ואומר "להכלל ולהבטל". פעמים קודמות לא הסתכלנו בפנים, אז כעת נסתכל – לקמן עמוד 8 (במודפס מכרם חב"ד). שם מדובר על מעלת בעלי תשובה על צדיקים. אצל צדיקים הסדר הוא כרגיל, "ליבטל ולהכלל", אבל אצל בעלי תשובה הסדר הפוך, "להכלל ולהבטל" – אחרי ההתכללות יש אצלו עוד בטול יותר עמוק.

כמו שאנחנו תמיד מסבירים, אצל צדיק התכלית היא היש האמתי, אבל אצל בעל תשובה התכלית היא האין האמתי. גם אחרי ההתכללות יש עוד בחינת אין. המוגבל הפך להיות בלי גבול, אבל בעל תשובה "כל ימיו בתשובה", הוא לא מסתפק בזה. הוא מוכיח את ההוכחה במתמטיקה שגם באין סוף יש אין סוף מדרגות, לכן כמה שהוא עכשיו אין סוף הוא אומר שהאין סוף שהיה לי אתמול כבר לא שוה, לגבול יחשב, לכן צריך עוד פעם להבטל, כמו שכתוב בתניא שכל פעם צריך להבטל מחדש. גם שהוא נכלל, הפך לאין סוף, הוא רק ₀א, ויש ₁א ו-₂א עד א-אין סוף, כך אחרי ההתכללות הוא ממשיך להבטל. זה מה שבהמשך המאמר כתוב פעם אחת הסדר ההפוך.}, כלומר שהבטול מגיע לאחר ההתכללות ויותר גבוה ממנה (בסוד האין האמיתי שגבוה גם מההתכללות ביש האמיתי). הביטוי הכפול הזה חוזר הרבה בתניא ובדא"ח בכלל, ורבי לוי'ק, האבא של הרבי, מבאר אותו בפירושו לתניא {במיוחד מי שרוצה לראות – צריך לצטט מפירושו בפרק מא בתניא, שם הוא מאריך להסביר לשון זאת, מתי אומרים כך ומתי אומרים כך.}.] באור ה' א"ס ב"ה בכלות הנפש ממש כנר בפני האבוקה לאשתאבא בגופא דמלכא {הנר הקטן מתבטל ונכלל בתוך האבוקה הגדולה.},

שכר ועונש – דבקות וכרת

דהיינו שתהא נפשו האלוקית מיוחדת ביחוד גמור ובאחדות אמיתי במקור היותה חיי החיים ב"ה [הנשמות מגיעות עד הקב"ה בעצמו ולא רק לגן עדן. הרמב"ם – שההילולא שלו היתה ביום רביעי השבוע {כשאמרנו זאת, בשבוע של כ' טבת.} – אומר שהשכר של קיום המצות הוא לא גן עדן אלא העולם הבא, וגם מי שעובד את ה' בשביל השכר של העולם הבא זו עבודה שלא לשמה, לא עבודה לשמה, מאהבה, כמו שהיה אצל "אברהם אוהבי", היהודי הראשון {שוב דגש על היה החזקהודי הראשון, אברהם אבינו, שדווקא ממנו לומדים מהי עבודה לשמה, לא על מנת לקבל שכר, לא לשם שום פרס בעולם. בלשון הרמב"ם הוא עושה את האמת מפני שהוא אמת. זו אהבת האמת. הוא משתמש במלה אמת, וכותב שזו מדרגת אברהם אבינו, ובכך עושה איזה חבור של יעקב אבינו, שמדתו אמת, ואברהם, כמו "יעקב אשר פדה את אברהם".}.

השכר האמיתי הוא להיות עם ה' על ידי קיום רצונו יתברך {כמו שתיכף נסביר יותר.} ("שכר מצוה מצוה עצמה", מצוה לשון צוותא, חיבור עם ה' עצמו), והניגוד שלו – העונש – הוא כרת. הרמב"ם לא מדבר על עונש בגיהנם {לא מזכיר בכלל גיהנם ביד החזקה. העונש שלו הוא ההיפך מהדבקות, הפוך מעולם הבא שהוא מצב של דבקות.} אלא שהעונש הוא כרת {ההיפוך של דבקות. איזה פסוק הוא מביא ב-יג היסודות שלו, שלמדנו בשיעור הקודם? את הפסוק ממשה רבינו, "ואם אין מחני נא מספרך". ממה שמשה רבינו כאילו מקלל את עצמו, אם ה' לא יסלח לעם ישראל, מוכח שזה הדבר הכי גרוע שיכול להיות בעולם, העונש הכי גדול. מה העונש הכי גדול? "מחני נא", כרת.

רואים פה איך עובד הראש של הרמב"ם, ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", כי פשט הפסוק שהוא מביא הוא "מחני נא מספרך", מספר התורה. משה רבינו לא אמר 'מחני נא מעצמותך' אלא "מחני נא מספרך", והרמב"ם מבין מזה ש"מחני נא מספרך" היינו כרת. מה פשיטא אצל הרמב"ם? חידוש, אבל אצלו פשיטא, שספר התורה והקב"ה הם אותו דבר.} – פשוט לא להיות עם ה'.

 גם אדמו"ר הזקן היה אומר שהוא לא רוצה לא את הגן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך אלא רק אותך בעצמך ("אנא נסיב מלכא"). גם פה, כל הענין הוא להתאחד עם ה' בעצמו ולא רק לזכות לחלק בגן עדן ובעולם הבא, הנשמות חוזרות למקום הכי גבוה, לאשתאבא בגופא דמלכא ממש.],

נפש בהמית-טבעית-חיונית

והיו לאחדים ממש ע"י התורה ומצות שהם הם הממוצעים המקשרים ומחברים נפשו האלקית הנגבלת בגדר גבול מקום {שוב מדגיש ש"לאשתאבא" היינו חזרת הגבול להיות בלי-גבול. גם הנפש האלקית היא נגבלת, כי היא "חלק בורא שנעשה נברא". גבול ומקום הולכים כאן יחד.} ו{יותר מזה, }מלובשת בגוף ו{לא סתם בגוף אלא ב}נפש החיונית [{מדגישים כאן בלימוד שהוא מדבר על נפש החיונית ולא נפש הבהמית. כנראה ש"סוף בהמה לשחיטה" מדבר גם על החיות של הנפש הבהמית, של הבהמה. בכל אופן, ברוב המקומות בתניא משתמשים בנפש החיונית או נפש הטבעית ורק מעט בנפש הבהמית.}

רגילים לחשוב שעיקר ענין חסידות חב"ד הוא להבדיל בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, אבל צריך לשים לב שאדמו"ר הזקן בתניא יותר משתמש בביטוי 'נפש החיונית', כמו שכתוב כאן, או לפעמים 'נפש הטבעית'. לא תמיד טוב להתיחס אליה בתור 'נפש בהמית' {לא כל הזמן צריך לחשוב על עצמך כבהמה. כשהוא אומר בפרק כט נפש הבהמית הוא מדבר על כך שאדם צריך להבין שאני עצמי, המודעות שלי, הוא הנפש הבהמית. כשאתה רוצה לשבור אותו לרסיסים, לשחוט אותו, צריך להתייחס אליו כנפש הבהמית. אבל סתם, גם כשהלל הולך לגמול חסד עם העלובה-הגוף, זו הנפש החיונית. מי שעושה אתכפיא, הבינוני, באמת אז חושב על כך שיש לו נפש הבהמית. הנפש החיונית שייכת לעבודת הצדיקים.}, הרבה פעמים צריך להתיחס בתור 'נפש חיונית', יותר פרווה

{בכל אופן, יש לנפש הזו שלשה כינויים – נפש בהמית, נפש טבעית או נפש חיונית. נעשה רמז: מה הסימן? בטח, "בטח בדד עין יעקב". סימן שאפשר לרכוש דווקא את מדת הבטחון, "לכל החיים יש בטחון", בשביל בטחון צריך ישות, אמונה היא אין ובטחון הוא יש, כמו שכתוב במאמר "אמונה ובטחון". לכן, בשביל בטחון צריך לגייס את הכחות החזקים של הנפש הבהמית-הטבעית-החיונית, שהם יבטחו בה' שנותן לך כח לעשות חיל. "ישראל בטח בהוי'" הוא הפרק של הרבי השנה, ויש לנו עליו שיר.}. הכינוי נפש בהמית בא להדגיש את המדות הבהמיות הבלתי מתוקנות, שעל האדם לבטש {כשהוא עוסק בעבודת הבטוש היא נפש הבהמית.}, ואילו הכינוי נפש החיונית או נפש הטבעית בא להדגיש רק שהיא לא אלוקית, לא בבטול מורגש לה' {הוא לא נמצא במצב של בטול לה'.}. והיינו בהיותה "בגדר גבול מקום ומלובשת בגוף..." {הוא רק רוצה להדגיש שהוא מוגבל.}.],

שני קצות הממוצע המחבר – תורה ומצוות

לדבקה בו ית' ממש שאינו נגבל ואינו נתפס אפילו בשום שכל והשגה {הכל צריך להדבק בה' שהוא בלי גבול ממש, ואפילו השכל לא יכול לתפוס בו. כלומר, גם השכל עצמו צריך להשאב בתוך הדבר שאינו שכל ולא נתפס בשום שכל.},

נחזור רגע: הווארט כאן הוא שצריך למלא את הימים שלך בתורה ומצוות, להם הוא קורא ממוצעים. צריך כאן להתבונן עוד טפה במה שלא כתוב כאן. בכל ממוצע בין שני הפכים – שכאן הם הבלי-גבול והגבול, והוא אומר שהתורה והמצוות מחברים אותם, התורה היא רצון-כתר והמצוות הם אברים דמלכא ז"א, כך הוא כותב כאן, אבל נסביר באופן שיותר שייך לנפש.

ממוצע המחבר לא מסתיר את הקצוות שהוא מחבר. ממוצע שמסתיר הוא ממוצע מפסיק, לא טוב. כאן הממוצע, תורה ומצוות, היינו ממוצע מחבר, כמו צדיק שהוא שקוף וכל ענינו רק לחבר אותי לה'. יש כלל גדול שבכל ממוצע מחבר צריך שני קצוות, אחד שאוחז בקצה הזה והשני והשני שאוחז בקצה השני. הוא לא אומר בפירוש, אבל ודאי מתכוון, למה צריך גם תורה וגם מצוות? התורה בתוך הממוצע היא מה שאוחז בקוב"ה.

יש עוד משהו דומה לזה, כתוב גם ביציאת מצרים, "הוא אהרן ומשה" ו"הוא משה ואהרן" – כפי שדברנו – למה צריך את שניהם? יחד הם משמשים ממוצע בין מלכא למטרוניתא, משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא, משה אוחז במלך ואהרן במלכה וכך מחברים אותם. אותו דבר בתורה ומצוות, משה הוא התורה, הצד בממוצע שאוחז בה', באין סוף.

בתורה, בתור ממוצע, יש גם זיקה גלויה לאין סוף. כמה שהתורה שבכתב היא מספר מוגבל של אותיות, אבל גם במספר האותיות המוגבל של התורה יש בגלוי ממד של אין סוף, אין סוף דיוקים ועמקות באותיות התורה. ואילו המצוות כשלעצמן, מה הגדר של מצוה? שלכל מצוה בתורה מ-תריג מצוות, שכולן מצוות מעשיות, יש שיעור מוגבל. כל מצוה היא מוגבלת בגדר שלה. לכן בתוך הממוצע המצוות המעשיות זה מה שאוחז בנו. המצוות הן כמו אהרן והתורה היא בחינת משה. יחסית יש כאן בלי גבול וגבול בתוך הממוצע.

לשבור את הראש

איך אני יודע שהתורה היא בלי גבול? אם מדובר בתורה שבעל פה, שגם נתנה למשה מסיני, פשיטא – כתוב "'ועלמות אין מספר' אלו ההלכות", שיש אין סוף הלכות. גם, איך תלמיד חכם מחדש הלכות? מה הוא צריך לעשות בשביל לחדש הלכות?

מספרים על הבוטשאטשער רב, שהתיקון שלו לא להשתגע היה חיוב לחדש כל יום חי הלכות (סוד חי נשים המותרות למלך – "מאן מלכי רבנן") וגם ללמוד חי פרקי משניות. מי אמר לו זאת? רבי משה לייב מסאסוב, שהיארצייט שלו היה שלשום. למה הוא היה אמור להשתגע? הוא החזיק מרבי לוי יצחק מברדיטשוב, בעזר מקדש הוא כותב בפירוש שהוא צדיק הדור. הוא היה דבוק בו מאד, ופעם אחת נסע איתו במרכבה. רבי לוי יצחק היה עושה תנועות משונות, כדרכו בקדש. פעם אחת בתוך המרכבה הוא עשה דברים כל כך משונים, שהבוטשאשטער רב שהיה אברך צעיר חייך. רבי לוי יצחק הסתכל עליו ואמר, 'השתגעת?'. ברגע שהוא שמע את זה הוא פחד לנפשו, ואז הוא קפץ מיד מהמרכבה ורץ מהר לרבי משה לייב מסאסוב שיציל את החיים שלו. הוא אמר לו שאם אתה לא רוצה להשתגע אתה חייב כל יום ללמוד חי פרקי משניות ולחדש חי הלכות, כל יום בחיים שלך. ככה הוא נהג כל יום בחיים שלו.

איך מחדשים? מה זה נקרא לחדש חי הלכות כל יום? לומר איזו הלכה שלא כתובה בשום ספר ושום מקום, הלכה למעשה. איך עושים את זה? איך בן אדם מחדש חי הלכות? כל יום הוא צריך לחדש חי הלכות, אחרת הוא משתגע... יש ביטוי, שאומרים בחסידות גם לגבי לימוד חסידות חב"ד, שצריך ללמוד חסידות כמו שלומדים נגלה. מה צריך לעשות? 'לשבור את הראש', זה הביטוי. אם אתה לא שובר את הראש ממש – לא ילך לך, לא תצליח, ודאי שלא תצליח לחדש חי הלכות כל יום. לחדש הלכה היינו לקחת את הסלע ולפוצץ אותו, לקחת פטיש ולפוצץ את הסלע, כמו שהפסוק אומר. כל משפט שכתוב היום בתורה יחסית למה שיכול להיות הוא עדיין בגדר סלע וצריך לפוצץ אותו לרסיסים, כמו שדברנו קודם. כל רסיס ורסיס שאתה מצליח לפוצץ הוא הלכה. איך עושים את זה? אתה צריך לפוצץ את עצמך, לשבור את הראש. זו "יגיעת נפש" בלשון החסידות. יש "יגיעת בשר", בטול ובטוש הגוף, והפנימיות היא "יגיעת נפש", היגיעה של ההתבוננות. [ללמוד חי פרקי משנה זו יגיעת בשר...] בשבילו פשיטא שזו יגיעת בשר, אבל לחדש חי הלכות זו יגיעת נפש.

שבירת הראש, שבירת הלב ושבירת הרגלים

הגענו לכך מתוך ההסבר מהם תורה ומצוות. תורה, כמה שהיא מוגבלת, יש בה אין סוף – רק צריך לשבור את הראש שלך כדי לשבור את הפסוק ולגלות שיש בו אין סוף, על כל תג ותג תילי תילים של הלכות. למדנו במקום אחר שרבי עקיבא עשה זאת לגבי התגין בטנת"א ומשיח יעשה זאת לגבי הטעמים. כל דבר בתורה מתחלק לאין סוף, וזוכים לזה על ידי ששוברים את הראש.

מה הוספנו? עד כאן דברנו על "לב נשבר" וכעת אומרים שבלמוד התורה צריך לשבור את הראש, האדם כולו שבור. כנראה כדי לעשות מצוות, לעזור ליהודי או להגן על עמונה, צריך לשבור את הרגלים – שלש מדרגות של שבירה. "יש שבר במצרים", מי שנמצא במצרים צריך שבר (שבר מצרים = אמת אמת, הכנף = אין).

"יש שבר במצרים" דרש רבי לוי יצחק על אדמו"ר הזקן, רבי שניאור בן רבקה (שניאור בן רבקה ר"ת שבר ואוס"ת בגימטריא משיח בן דוד), בעל המאמר כאן. כך הוא נחש, כלומר אמר ברוח הקדש, מה שם אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן שלח אליו פ"נ על ידי חסיד ורבי לוי יצחק שאל מה שם אם הרבי ואמר שאינו יודע. תמיד מציינים שכך היו חסידים של פעם, שלא עסקו בחיצוניות. כשהשליח אמר שאינו יודע מה שם האמא של הרבי רבי לוי יצחק פתח חומש, שם את האצבע על "יש שבר במצרים", ואמר שקוראים לו "שניאור בן רבקה". זו היתה גם נבואה על שם העתיד, מצרים שוה ליובאוויטש, אבל הרבי הראשון להתישב בליובאוויטש היה אדמו"ר האמצעי. בכל אופן, יש לשבור את הראש ויש לשבור את הלב.

הרצון והאיברים – אריך אנפין וזעיר אנפין

חוץ מזה, כתוב "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", שהתורה ארוכה מארץ מדה, אין לה סוף. לא כתוב כך על המצוות, רק על התורה. כל זה להסביר שתורה ומצוות הן אחיזה בה' ואחיזה בישראל. לכן באמת עיקר המצוה, כמו שכתוב בתניא, היא מצות הצדקה – קשר בין נשמות, שאתה גומל חסד לחבר שלך, "כל ישראל חברים".

וא"א כ"א ע"י תורה ומצוות שהם ממוצעים, שהתורה היא רצונו של מקום והוא ורצונו אחד והמצוות הם איברים דמלכא [בלשון הקבלה, רצון היינו פרצוף אריך אנפין ואילו אברים היינו פרצוף זעיר אנפין. {עוד גימטריא יפה: תורה ומצות הם אריך אנפין וזעיר אנפין. ברור שהם זוג מושגים, כי באותו משקל, רק שאחד אריך אנפין והשני זעיר אנפין. כמה הם שוים, רק לראות שהולכים יחד? אריך אנפין זעיר אנפין שוה בדיוק 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי. זעיר אנפין הוא מדות הלב ואריך אנפין הוא שרש מדות הלב בכתר שהוא למעלה מהשכל. ז"א היינו המדות שלמטה מהשכל, על ז"א כתוב "מח שליט על הלב", ועל אריך אנפין כתוב ש"פנימיות הלב שליט על המח". דווקא שניהם יחד שוים ל ברבוע, שהוא סוד הלב היהודי.}],

ד. "שלשה תריסין"

"מאן דאיהו זעיר איהו רב"

נאמר עוד משהו לגבי הרעיון הקודם, שכדי שהגבול יתחבר עם הבלי-גבול הוא צריך להקטין את עצמו. מה המשפט על זה? קודם אמרנו לרסס את עצמו, אבל כעת אומרים פשוט להיות יותר ויותר קטן. מה המשפט בזהר? "מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר". מי שמחשיב עצמו גדול הוא זעיר, גארנישט, ומי שמקטין את עצמו – הוא גדול.

מעלת ישראל היא "כי אתם המעט מכל העמים", "שממעטין את עצמכם" כל הזמן, לא רק כל פעם שיש איזו טובה לא מחזיקים טובה לעצמכם, כמו הפשט (וכמו שמוסבר בתניא באגה"ק קטנתי), אלא בעבודה מתמדת, כמו "כל ימיו בתשובה", כל ימיו למעט עצמו מיעוט אחר מיעוט, כמו שהוא אומר שהתשובה של אתמול לא הספיקה, צריך תשובה על התשובה, וכך כמה שמעטתי את עצמי לא מספיק, צריך מיעוט אחר מיעוט. איך אני יודע שזה הפשט? כי חז"ל אומרים "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות", "מאן דאיהו זעיר איהו רב", כמה שאתה ממעט את עצמך אתה יותר גדול אליבא דאמת, מתוך ה"תמֻנת הוי' יביט". מתוך דעת עליון אתה רב, אבל בדעתך צריך מיעוט אחר מיעוט.

כלים פכ"ד – גדול-בינוני-קטן

איפה רואים זאת? דווקא במנהג ישראל, מנהג חב"ד, שביארצייט אומרים שני פרקי משניות לפני שאומרים את הקדיש דרבנן. כעת נאמר טפה נגלה, אבל רק טפה:

הפרק הראשון הוא פכ"ד במסכת כלים. במסכת כלים יש ל פרקים. כתוב בקבלה שיש ל כלים ובאמת יש ל פרקים במסכת כלים במשנה. אומרים שבחרו בפרק כ"ד בכלים כי הוא פרק בש"ס שאין בו שום מחלוקת. כך גם ב"איזהו מקומן". במשנה האחרונה מוזכר חכם אחד, רבי שמעון, אבל בלי בר פלוגתא.

כל הפרק הזה הוא פרק של "מאן דאיהו זעיר איהו רב". יש 17 משניות בפרק, וכל משנה מתארת כלים שונים שבכל סוג מהם יש שלשה מצבים – גדול, בינוני, קטן – כשהגדול טמא טומאת מדרס, טומאה חמורה; הבינוני, שמאותו סוג אבל יותר קטן, טמא רק טומאת מת שפחותה ממנה; אבל הכלי הקטן, מאותו סוג, "טהור מכלום", לא בגדר כלי שמקבל טומאה.

יש כאן 17 פעמים, 17 סוגי כלים שונים, ש"מאן דאיהו רב איהו זעיר", הוא הכי טמא, והבינוני גם טמא אבל פחות, ומי שרוצה להיות טהור הוא אחד שמקטין עצמו לגמרי. אותו עקרון על כלים שונים, וכדי להבין את העקרון נלמד את המשנה הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה":

משנת שלשה תריסין

שלשה תריסין הם [תריס הוא מגן. במה מדובר? בשביל מה משתמשים במגן? (כשפורצים לבית כנסת בעמונה...) בדיוק, חילים משתמשים במגן, שלא ירביצו לו יותר מדי עם אלות. לא מדברים כאן על חרבות, רק על מגן. יש שלשה סוגים של תריסים – אחד שהולך להתריס נגד הממסד צריך שיהיה לו תריס טוב. ככה הפרק מתחיל.]

תריס הכפוף [שופר כפוף הוא למעליותא, אבל תריס הכפוף הוא הכי גדול, תריס שמקיף אותך משלשה צדדים – משהו רציני מאד. והוא] טמא מדרס [אומר ברטנורא: "ג' דינים חלוקין זה מזה יש בתריסין, דהיינו מגינים: 'תריס הכפוף'. המצויין אצלנו שמקיפים את האדם משלש רוחות. 'טמא מדרס'. דעשוי לשכיבה". כלי כל כך גדול שאפשר לשבת עליו או לשכב עליו יש לו דין של מדרס, שזב מטמא אותו טומאה חמורה אם יושב או שוכב עליו, הוא הופך אותו לאב הטומאה, ולא רק ראשון לטומאה. "ששוכבין עליו במלחמה", אין לחיל מטה, אז הוא הופך את התריס להיות מטה. חיל בקרב צריך להסתדר עם מה שיש, יש לו תריס והוא הופך אותו למטה, ולכן הוא טמא מדרס. "וכל שכן שטמא טמא מת, דקיימא לן דכל הטמא מדרס טמא טמא מת" – כלל גדול, שכל טמא מדרס גם טמא מת, אבל לא להיפך, מה שטמא מת לא טמא מדרס.]

[אח"כ בא התריס השני:] שמשחקין בו בקומפון טמא טמא מת [ברטנורא: "בקומפון. בשדה של עמק המלך" – בשטח שהמלך יחד בשביל תרגילי צבא, שם מחנכים את החילים. "באים שנים כל אחד חרבו בידו, ותריס קטן עגול שאינו כפוף" – לא מקיף אותו – "בידו השמאלית". יש לו חרב ביד ימין, כי הוא ימני מן הסתם, והתריס ביד שמאל, תריס עגול. "ולמדין להגן כל אחד במיגנו, שלא יכהו חברו" – הכל בשביל לימוד. יכולות להיות לפעמים מה שנקרא תאונות אימונים, אבל עקרונית הכל בשביל ללמוד איך להלחם. יש תריסים מיוחדים שהם לשם הלימוד. איך אני יודע? הוא לא מדייק, אבל כתוב כאן "שמשחקין בו" – בשל הדבר היפה הזה רציתי ללמוד משנה זו – זהו תריס של משחק. הוא] טמא מת. [ברטנורא: "והוא הדין דטמא טומאת שרץ ונבלה", שנעשה ולד הטומאה. אם הוא טמא מת גם טמא שרץ ונבלה, "ושאר טומאות כולן, חוץ ממדרס, שאינו נעשה אב הטומאה אם שכב עליו הזב או ישב עליו הזב, אלא ראשון, כמגעו של זב" – מת כן עושה ממנו אב, אבל המדרס עושה ממנו רק ראשון ולא אב, כמגע זב ולא כמדרסו.]

[והשלישי:] ודיצת הערביין [רציתי שנלמד זאת, כי היה לא מזמן סיפור של "דיצת הערביין" שעשו ממנו סקנדל גדול בתקשורת, אבל נראה כאן מה היא –] טהורה מכלום [ברטנורא מפרש ש"דיצת הערביין" היא "תריס קטן ביותר שהערביים עושים לדיצה ולשמחה ולשחוק ואינו כלי של תשמיש" – אין לו דין של כלי תשמיש ולכן הוא טהור מכלום, לא מקבל טומאה. על "משחקין" הברטנורא לא אומר כלום, אבל על "דיצת הערביין" הוא מסביר שהיא תריס שנועד רק בשביל לרקוד איתו. השני היה בשביל לתרגל, הגדול בשביל מלחמה ממש, אבל השלישי הוא רק בשביל דיצה. מתי משתמשים בו לרקוד? בחתונות. מזכיר איזה סיפור שהיה לא מזמן... בחתונה יש רק לשם "דיצת הערבין". בחתונה אומרים "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה וחדוה". כנראה אם נדייק, שיעור בפני עצמו, כל אחת מהמלים האלה היא משהו אחר שעושים בחתונה. כדי לקיים את הדיצה של החתונה צריך להביא "דיצת הערבין" ולרקוד איתם בשמחה רבה ומופלאה בתוך החתונה, וזה "טהור מכלום", אין בזה שום בעיה ושום פגם. רואים כמה שהעולם מעוות, דבר שכתוב כאן, משנה מפורשת, שהוא "טהור מכלום", עושים ממנו ענין.].

בכל אופן, כל המשנה היתה רק דוגמה של שלש מדרגות, כנראה רשע-בינוני-צדיק. הצדיק כאן הוא טהור מכלום. יש פה 17 משניות. החלוקה שלהן היא ש-12 מתוך ה-17 מתחילות "שלש", לשון נקבה, ו-5 משניות מתחילות "שלשה", כי מדובר בחפץ שהוא לשון זכר. אם לשון נקבה, "שלש", ברובא, כתוב "טמאה מדרס... טמא טמא מת... טהורה מכלום" – שוה 1260, היהלם של 35, שהחצי שלו, משולש 35, הוא 630, בגימטריא שלש, פתיחת המשנה. גימטריא מאד נחמדה.

קטנות מטהרת

בכל אופן, למדנו מכאן שאם אתה מספיק קטן אתה טהור. איפה עוד ראינו עקרון כזה בהלכה? זו חקירה, שדברנו עליה הרבה פעמים דווקא בשכם – דברנו על השאלה הידועה לגבי פסח, בו חמץ אסור במשהו, האם אפשר בכל אופן לפורר אותו מספיק קטן שהוא יפסיק להיות חמץ? אם אני מחזיר אותו ממש ליסודות שלו בכימיה, הוא עדיין חמץ או שאינו חמץ? צריך להזהר במשהו חמץ בפסח, לכן כל כך מקפידים על ה"משהו". בכל אופן, המסקנה שודאי וודאי יש איזה שיעור שאם אתה מפרק אותו מספיק הוא נעשה אויס-חמץ.

כאן לגבי דיני טומאה מדובר דברים שעדיין נראים לעין. בכל אופן, בכל דבר ככה – אם אתה ממעט את עצמך מספיק, אם אתה ממעט מספיק, מיעוט אחרי מיעוט אחרי מיעוט, באיזה שלב, כמה שהיית טמא, שהיית חמץ, שהיית רע, מה שלא יהיה, על ידי מספיק מיעוט אתה הופך להיות טהור וטוב. זה העקרון של "מאן דאיהו זעיר איהו רב", רב באמת בעיני ה', בדעת עליון.

ה. "זקן בא בימים"

עם סגולה – מסגלים באהבה

{אמרנו שהתורה היא אריך אנפין והמצוות הן זעיר אנפין.} ואף על פי כן נשתלשלו וירדו ממקום כבודם {מא"א ומז"א.} ומתלבשים בענינים גשמיים, ועל ידי זה יכולים לעלות ולקשר נפש האלוקית שבאדם ולכללה באורו ית'. וצריך לסגל {אמרנו לעיל שאדמו"ר הזקן משתמש בשרש סגל במאמר, ר"ת "סוף גנב לתליה". כשדברנו כאן בשבת החוזרים הטובים שלנו שכחו לציין פרט אחד. מקור הביטוי הזה הוא המדרש ש"כל מה שהדבורה מסגלת אינה מסגלת אלא לבעלה" וכך "ישראל כל מה שמסגלין מצוות ומעשים טובים מסגלין לאביהם שבשמים", הקב"ה. לסגל היינו לעשות משהו בשביל מישהו – לעשות משהו עם מטרה, כוונה עיקרית פנימית. ככה אנחנו מסגלים הכל לה', לכן אנחנו עם סגולה.

מכאן משמע שגוי, שאינו עם סגולה, אין לו בכלל את הענין של לסגל. או "לגרמייהו", או סתם. כתוב שעיקר ההבדל בין היהודי לגוי הוא דעת, ש"אל אחד איסתריס ולא עביד פירין", הוא סריס ולא עושה פירות, כי אין לו דעת. הדעת היא כשאתה עושה משהו לסגל אותו, כמו דבורים, לסגל אותו לבעליך. יש כאן גם דימוי מובהק שאנחנו האשה של הקב"ה והוא הבעל שלנו. הקשר בין איש ואשה הוא דעת, וכל מה שאנחנו-הכלה מסגלים אנחנו מסגלים לקב"ה, הרעיה מסגלת לדוד.} תורה ומצוות [כל לימוד תורה ועשיית מצוות צריך לסגל לקב"ה – לקשר אליו.

{כמדומני שגם אמרנו בשבת ולא כתוב כאן, שסיגול שייך לנקודת סגול. זו המלה שהיא מכנה משותף בין טעמי המקרא, שמשיח ידרוש, לבין הנקודות שחז"ל דורשים. הדרשה הכי גבוהה בעולם הזה היא "אל תקרי", שינוי ניקוד, אבל משיח לא דורש רק נקודות אלא גם טעמים. מה מחבר בין הנקודות לטעמים? דווקא המלה הזו, סגול, שיש בטעמים סגולתא, שתי נקודות ונקודה מעליהן, ובניקוד סגול, שתי נקודות ונקודה מתחתן. סגולתא היינו כח"ב וסגול היינו חג"ת, אבל כאשר מקבילים את הניקוד לספירות, כמו בתחלת הסידור, סגול הוא חסד. חוזרים לאברהם, הכל אהבה.

מתוך מה האשה מסגלת דברים לבעלה? קודם אמרנו שדעת, אבל בתוך הדעת גופא העיקר הוא ה חסדים, אהבה, שאוהבים באמת. הגוי, גם כשהוא אוהב זה לגרמייהו, הוא אוהב את הספוק שהוא מקבל מהקשר. אבל היהודי באמת אוהב, אוהב את הזולת, כלומר שיש דעת של קדושה בתוך האהבה שלו. זה הסגול שלו, הסגולה. לכן הכח המניע של כל המצוות המעשיות הוא אהבת ה', כמו שכתוב בתניא. אהבה היא בחינת אברהם, שדווקא עליו כתוב "ואברהם זקן בא בימים" – הוא הכח שמניע את כל המצוות המעשיות, עושה לעצמו לבושים לנפש.}]

מצוות יום-יום

ואפי' מצווה אחת כמה פעמים {כל יום צריך לקרוא קריאת שמע, וכיוצא בזה.} [על כל מצווה צריך לחזור כמה פעמים. לדוגמה, לא מספיק להניח תפילין רק פעם אחת בחיים (ובכך לצאת מגדר "קרקפתא דלא מנח...") אלא צריך כל יום, ואם חסר יום אחד אי אפשר להשלים אותו על ידי שתי מצות למחרת.

הצמח צדק אומר^[ב] בשם אדמו"ר הזקן שיש צדיקים שיושבים בגן עדן מאה וחמשים שנה ולא מבינים למה צריך לעשות מצווה אחת מדי יום ביומו דווקא, למה אי אפשר להשלים יום שחסר עם קיום המצוה פעמיים ביום המחרת?! הצמח צדק אמר שהיתה על כך תשובה {שאדמו"ר הזקן אמר.} אבל כולנו שכחנו... {כדי לא להתפאר על הצדיקים שיושבים מאה חמשים שנה בגן עדן. גם שאתם לא תתפארו, אני אומר לכם ומיד תשכחו...} בכל אופן, בשביל הלבושים של הנשמה, שלא יהיה חסר שום לבוש, צריך לחזור על המצוות כמה פעמים, דבר יום ביומו.], כמספר הימים אשר נתנו לו מן השמים כפי שיעור הלבושים הצריכי' לשרש נשמתו.

"והגית בו יומם ולילה"

[הרבי רש"ב אמר על המאמר הזה בכלל שהוא 'א בייזע חסידות', חסידות 'זועפת' או 'רוגזת'... למעליותא (שייך לחדש טבת, בו נאמר המאמר {במקור, וכך גם למדנו אותו. (מה שכתוב כאן סותר את "'עבר זמנו בטל קרבנו' בבעלי תשובה לא אמרינן".) כך יוצא כאן. "'עבר זמנו בטל קרבנו' לא אמרינן" הוא ווארט בשביל הדור שלנו, דור של בעלי תשובה.}, שחושו הוא חוש הרוגז, "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע..."), כאן הוא אומר בחריפות שכל מי שלא לומד שעה אחת חייב כרת {"מחני נא". מי שלא מכוון ללמוד את הספר כל הזמן, "והגית בו יומם ולילה", מגיע לו "מחני נא".} (כמו שגם מובא בפרק א בתניא):] ולכן אמרו רז"ל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק עליו נאמר הכרת תכרת וגו' שנשמתו אינה יכולה לעלות וליראות באור ה' {קודם דברנו על "לאשתאבא" ו"לאסתכלא", תכלית ה"לעלות" היא "לאשתאבא", אבל תכלית ה"ליראות" היא "לאסתכלא", "כשם שבא ליראות כך בא לראות".}, כמו שנאמר בזוהר דהוה לבושא חסירא כו'

ומי שא"א לו לעסוק בתורה כל היום מפני שהוא בעל עסק ומשא ומתן, די לו בפרק אחד שחרית כו' [למי שצריך,בהשגחה פרטית, לצאת לעבוד, ולא יכול ללמוד כל היום כולו, מספיק הלימוד שהוא חייב בו בשביל לעשות את הלבוש של אותו יום. הלשון "די לו בפרק אחד שחרית" קשורה לשם "[אל] שדי", עליו כתוב "שאמר לעולמו די" ו"'שיאמר די לצרותי" {מדובר באחד שבהשגחה פרטית לא יכול לקיים כפשוטו "והגית בו יומם ולילה". גם הוא נקרא מוגבל, שההשגחה הפרטית עושה ממנו מוגבל, כמה הוא יכול להקדיש לתורה. הוא מדבר כאן לגבי בן אדם שצריך לצאת לעבודה, אך יש עוד מקרה שכתוב בפירוש בהלכות תלמוד תורה, ולא מוזכר כאן, כנראה סומכים שכל היהודים חכמים – חוץ ממי שצריך לעבוד ויוצא ידי חובה כולם צריכים ללמוד תורה, גם עני, גם מחזר על הפתחים, גם זקן, גם חולה, כולם צריכים ללמוד, אבל בכל אופן יוצאים ידי חובה כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה. אחד הדברים שכתובים בפירוש שיש אחד שפשוט אין לו שכל ללמוד תורה כל היום, וגם הוא יוצא בשיעור הקצוב לו, הוא גם מוגבל. כאן לא כותב את המגבלה הזו, אלא רק שצריך לצאת לעבוד.

כנראה הכל קשור יחד, הכל השגחה פרטית – איך שהוא נולד גם בהשגחה פרטית. ה' עושה מה שאתה זקוק לתיקון שרש נשמתך. אחד שלא יכול ללמוד כל היום התיקון שיתעסק בחסד כל היום, מה שיותר חשוב בדור של משיח. הכל השגחה פרטית. גם אם יהיה לך האיי-קיו הכי גדול בעולם, עדיין "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", לא יעזור לך. לתפוס את ה' לא תוכל, אלא אם כן במצוות שאתה עושה – עושה חסד – אתה מתדמה אליו, ובמדה מסוימת יותר מבלימוד, אם כי גם בלימוד יש תופס ונתפס. בכל אופן, הווארט כאן הוא שהכל בהשגחה פרטית, ואם כתוב עליך בשו"ע שמספיק לך "פרק אחד שחרית", זה מה שאתה צריך בשביל תיקון הנשמה שלך.}.

את ה"פרק אחד שחרית" הוא אומר במפורש אבל את ה"פרק אחד ערבית" הוא לא מזכיר, רק רומז עליו ב"כו'", משמע שהעיקר הוא ה"פרק אחד שחרית" {גם קשור לאברהם אבינו, שתקן שחרית.} – מה שלומדים לפני שיוצאים לעבודה. {מדובר באחד שצריך לצאת לעבוד. הוא מתחיל ללמוד, "מבית הכנסת לבית המדרש", אבל באיזה שלב של בית המדרש צריך לומר לעצמו שה' חייב אותי לצאת, צריך להפסיק. אם יש לו חשק להמשיך ללמוד צריך איזו אתכפיא, לסגור את הספר וללכת. בלילה לא ככה, אם הוא רוצה הוא יכול להמשיך, עד שירדם על הספר.

כמה שוה "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"? כתוב ב"היום יום" שבגן עדן מפרשים פרק לשון פירוק למעליותא. כל בקר וכל לילה צריך ללמוד עד שאתה מתפרק, "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" שוה פחד פעמים הוי'.}], מאחר שלא הזמינו לו פרנסתו מן השמים כדי שיהיה פנוי כל היום הרי כך שיערו לבושי נשמתו לפי מקור חוצבה, ודי לה בפרק אחד שחרית. מה שאין כן מי שאפשר לו נענש אפי' על בטול שעה אחת, כמו שמצינו כמה פעמים בזוהר, והיינו מאחר שיש לו פנאי ללמוד הרי הוא צריך לעשות לבושין {הרבה לבושין.} ואי לא הוי לבושא חסירא כו' {אם לא עושה את כל הלבושים שהוא יכול לעשות יש לו לבוש חסר וזה פוגם בכל העבודה שלו.}.

לא לחלל את ה'

וזהו ואברהם זקן בא בימים [אברהם עשה מצוות בכל הימים, ולא היה חסר אפילו לבוש אחד. הלבושים גורמים להיות במודעות נכונה – מודעות לאלקות {התכלית כאן היא "וידעתם את הוי'".} – ואם לבוש אחד חסר ממילא כל המודעות חסרה. אם רגע אחד אתה לא חושב על הקב"ה אותו רגע חסר, עשית חלל ריק מאלקות, חילול ה' ("ולא תחללו את שם קדשי וגו'" {לא כתוב כאן ההמשך, אבל מכאן אפשר להבין יותר טוב מהו קידוש ה'. (כתוב שתלמיד חכם שהולך ארבע אמות בלא תורה או בלי תפלין זהו חילול ה'.).

אנחנו תמיד מדייקים שזו המצוה היחידה בתורה בלשון נפעל, "ונקדשתי", 'פון זיך אליין', בדרך ממילא – רמז לכך שהחילול הוא כשאדם מפסיק לרגע לחשוב על ה'. מתי אדם מפסיק לחשוב על ה', על מה הוא חושב? הרי המחשבה משוטטת תמיד. ברגע שהוא חושב על עצמו הוא לא חושב על ה'. למה כתוב "ונקדשתי"? כי אי אפשר לכוון זאת, אין בזה 'אני'. ה"ונקדשתי" באמת הוא שאתה כל כך חותם שוקע שה' כביכול נשאב ונכנס בך. אם אתה "חותם בולט", מבליט – המלה הכי שנואה בחסידות היא 'בליטות', אם אתה בולט ומבליט את  עצמך, שזה בעצם רק לחשוב על עצמך – אתה דוחק את רגלי השכינה מכאן. אם אתה חותם שוקע, כמו בפיזיקה, וואקום אוטומטית מושך – אי אפשר להשאר וואקום, הוא מושך מה שסביבו שיכנס בו, "חותם שוקע" מזמין אוטומטית את ה"חותם בולט" של ה'. אתם רק תדאגו לא לחלל את שם קדשי על ידי שלא תחשבו על עצמכם, וממילא "ונקדשתי בתוך בני ישראל".}).

"זקן בא בימים" – אברהם, יהושע ודוד

על מי עוד כתוב שהיה זקן בא בימים? על דוד המלך {כמו שנראה תיכף גם על יהושע כתוב "זקן בא בימים", אבל יש משהו מיוחד בדוד שדווקא בו מפטירין בשבת חיי שרה. "זקן בא בימים" שוה אברהם-דוד – משהו פשוט אבל מופלא. משהו יפהפה שהמלמדים חייבים ללמד בחיידר. מכל הגימטריאות שאנחנו עושים אחד ממאה חייבים ללמד בחדר. רציתי לומר אחד מעשר, אבל... את הגימטריא הזו חייבים ללמד בחדר.

אבל מה? אפשר בכל אופן לשאול – רואים שחז"ל חברו אותם, התורה וההפטרה של חיי שרה, אבל – יש עוד אחד. הביטוי מופיע אצלו פעמיים. אצל כל אחד, אברהם ודוד, זהו שלב מאד מיוחד בחיים בו כתוב "זקן בא בימים". דווקא אצל יהושע גם בפרק י"ג וגם בפרק כ"ג, שעל פי פשט אינם באותו גיל, כתוב "ויהושע זקן בא בימים". כנראה שהוא איזה ממוצע המחבר, שיש בתוכו שתי בחינות.

נעשה גימטריא כזו: "ואברהם זקן בא בימים", "ויהושע זקן בא בימים", "ויהושע זקן בא בימים", "והמלך דוד זקן בא בימים" – ארבע פעמים בתנ"ך שכתוב "זקן בא בימים" – שוה 2211. אתה מכיר את סגולת המספר הזה? לא רבוע, אבל הצורה השניה הכי חשובה, משולש. משולש של 66, בן דוד בין היתר. המשולש של 66 הוא 33 פעמים 67, הסימן הוא בינה (67) לבא (33). הכי פלא כמה אותיות יש בכל ארבעת הלשונות – 66 אותיות (66 הוא בעצמו משולש, המשולש של 11, ר"ת "זקן בא בימים").}. לכן ההפטרה של פרשת חיי שרה, בה כתוב "ואברהם זקן בא בימים", היא "והמלך דוד זקן בא בימים" – לשון שכתובה גם באברהם וגם בדוד (וגם ביהושע).

גילאי "זקן בא בימים"

בן כמה היה אברהם כאשר נכתב עליו "ואברהם זקן בא בימים" {לגבי יהושע צריך לדייק אם אפשר לדעת בן כמה היה כשכתוב עליו כך, בשתי הפעמים.}? "וירא אליו הוי'" היה בגיל 99, העקידה בגיל 137, בזמן העקידה נולדה רבקה ופה {פסוק ההקדמה לשידוך יצחק ורבקה, שלש שנים אחרי העקדה.} היא בת 3. יוצא שאברהם בפסוק זה הוא בן 140, 35 שנה לפני שנפטר בגיל 175. 35 נכנס ארבע פעמים בתוך 140. אם כן, יוצא שכאשר כתוב על אברהם שהוא "זקן בא בימים" הוא עבר 4 חמישיות מהחיים {לגבי דוד כתוב בגיל 70, בשנה בה הוא נפטר.}.

אפשר להקביל את כל חמש החמישיות של חיי אברהם לנר"ן ח"י. אם כן, כאשר הוא הגיע לסיום החיה {השלים נפש-רוח-נשמה-חיה.} נכתב עליו שהוא "זקן". כמו שהוא {הרבי} יסביר בסמוך, זקן הוא בחינת החכמה {"זה קנה חכמה", שהיא החיה שבנפש. זה בשביל כתה קצת יותר גבוהה, אבל גם חובה ללמד את הילדים, משהו מכוון לגמרי, שהחיה היא בחינת חכמה, וכשהוא גמר את ארבעת החלקים מהחיים שלו הוא נקרא זקן, "זה קנה חכמה".}, לכן מאוד מתאים שבאותו זמן הוא השלים את מדרגת החיה. מדרגת החיה מקיפה על הנפש מקיף קרוב, היא איננה שכל. כך אדמו"ר הזקן מסביר בתניא על מדרגת החכמה שהיא מעל הטעם וההשגה ואיננה שכל. בכל התניא אין כתר, לכן הוא מסביר את החכמה כמה שמעל השכל, רק בבינה מתחילים להכנס ל{תחום ה}שכל.

אמרנו שאברהם היה בן 140. בן כמה היה דוד בזמן שנאמר בו "זקן בא בימים"? בן 70. מה היחס ביניהם? "שלם וחצי", יחס מאוד חשוב. {כנראה גם כאן שכחו את הווארט. הווארט היה שרבי הלל מסביר את היחס של "שלם וחצי", שאברהם הוא החסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", כללות פרצוף ז"א, והנוקבא שעומדת עד החזה של ז"א, דוד, היא החצי. לכן השלמות של אברהם כפולה מהשלמות של דוד. כלומר, שהסוד של "שלם וחצי" בהקשר הזה הוא סוד פרצוף ז"א לעומת פרצוף נוקבא דז"א, כי בקבלה כתוב שהיא עומדת עד החצי שלו, עד החזה.}]

"ואברהם זקן" בן 137

נסיים פה, נמשיך מחר, רק נאמר עוד גימטריא מאד יפה בפסוק "ואברהם זקן". אמרנו שהכל כאן קשור לאברהם. הפסוק הזה הוא בין פטירת שרה וקבורתה במערת המכפלה לבין השידוך של יצחק ורבקה. לכן אפילו במפרשים – תסתכלו – יש מפרשים שהפסוק הזה סמוך לקנין מערת המכפלה, שאז אברהם לא היה בן 140 אלא בן 137. לפי הפשט לפי רש"י, שאומר ש"והוי' ברך את אברהם בכל", בגימטריא בן, והיות שיש לו בן צריך להשיאו, משמע בפשטות שהולך על הסיפור שאחר כך. לפי חלוקת הפרשיות זה הפסוק הראשון של פרשת השידוך, אבל יש מפרשים שאומרים שעדיין ה"זקן בא בימים" הוא אחרי שקבר את שרה, שלש שנים לפני כן, ואז הוא היה בן 137. אנחנו יודעים ש-137 הוא מספר טעון מאד, היום הוא המספר הכי חשוב בפיזיקה.

כמה שוה "ואברהם זקן"? הגימטריא רומז לכך שהוא בן 137, לא כמו שכתוב כאן שהוא בן 140. "ואברהם זקן" שוה תהו, ג"פ 137. "בא בימים והוי'" שוה בדיוק 137. יש פה ג"פ 137 ועוד 137, שכבר ההסתברות לכך היא מאד נמוכה, "מאן דאיהו זעיר איהו [הוכחה] רב[ה]", כמה ש"איהו זעיר", שההסתברות יותר קטנה, ההוכחה יותר גדולה – עוד פירוש ב"מאן דאיהו זעיר איהו רב". אחר כך "ברך" שוה ו"פ 37, גילו של יצחק בעקדה, 137 ו-37 הם זוג. "ברך... בכל" שוה ב"פ 137 (הערך הממוצע של שתי המלים), פלאי פלאים.

"את..." – הוראה לחשב במספר קדמי

מה נשאר בפסוק שאינו 137? רק המלים "את אברהם". יש סוד, שנחדש לכבוד הערב – יש מי שמחדש חי הלכות בכל יום ויש מי שמחדש סוג של גימטריא. האריז"ל כותב שיש אין סוף סוגי גימטריא והכל נכון. צריך להיות סוג שמאד מוצא חן ויש עליו סברא, "סברא דאורייתא". כעת נחדש כלל. לא יודעים מה פירוש המלה "את". מי רצה להשמיט את כל ה'אתין' מלשון הקדש, מעברית? [בן גוריון]. בדיוק, רואים ששייך מאד לבירור הממסד כאן.

חשוב מאד שנסביר את המלה "את", שלא יבוא מישהו וישמיט מלה זו ח"ו. "את" היינו מ-א עד ת, וכעת הכלל החדש שלנו הוא שכל "את" בתורה הוא סימן לחשב את המלה הבאה במספר קדמי, מ-א עד ת. מספר קדמי היינו חישוב כל אות מ-א עד אליה, וכשמגיעים ל-ת שוה סך כל האותיות, 1495. בכל קוד הסוד של הקודים הוא שמלה היא בעצם הוראה לעשות פעולה מסוימת. עכשיו נפרש שתפקיד המלה "את" הוא הוראה לחשב את הדבר שכתוב עליו "את". כתוב ש"את" טפל לדבר הבאה, אבל הוא בעצם הוראה לחשב את המלה במספר קדמי. זה כלל שאיני יודע אם נשמע מעולם, שמחדשים לכבוד היום הזה.

נסביר יותר טוב מה הפעולה הזו רוצה להדגיש. מהו מספר קדמי? שהדבר משתלשל ויוצא מהשרש, שכל אות יוצאת מ-א, מדגיש את הקדמות באלף-פלא של כל דבר שנמצא בעולם, כי מהות כל דבר היא שמו בלשון הקדש, כמו שכתוב בתניא. מי שלא רוצה את ה"את"ין, במה הוא כופר? בקדמות של כל דבר באלף, באלופו של עולם. כל דבר, כל אות וכל מציאות, כל פרט ופרט, הכל יוצא מאלף, צריך לעשות חשבון מ-א עד שאתה מגיע לפרט הזה.

סוד חבור אברהם ויצחק – 137

לפי הכלל הזה, כמה שוה "את אברהם"? רק אברהם במספר קדמי, שעולה ז"פ 137. פלאי פלאים. מה הכלל הזה נתן לנו? שכל חלק מחלקי הפסוק הוא כפולה של 137. מה ההסתברות? אפילו אם את הראשון נקח בלי הסתברות, ההסתברות היא 137 בחזקת 3. אם נכלול גם את הראשון יהיה 137 בחזקת 4. כמה שוה כל הפסוק לפי החשבון הזה? 13 פעמים 137, 1781. אברהם עצמו במספר קדמי, "את אברהם", הוא ז"פ 137 והכל יחד יג"פ 137.

הבן של אברהם הוא יצחק – הבן שצריך להשיא אותו – אבל יש כמה פעמים שכתוב בתנ"ך ישחק. כמה שוה ישחק במספר קדמי? 1781, כל הפסוק בחשבון הנ"ל שבו מחשבים את אברהם במספר קדמי (7 פעמים 137) יוצא ישחק במספר קדמי (13 פעמים 137). בספירות היינו כתר-תפארת-יסוד, שהיה שיעור דווקא על שלשתן לאחרונה – "גופא ובריתא חשבינן חד" והתפארת היא בריח התיכון שעולה עד הכתר.

בכל אופן, זו היתה גימטריא לסיום. כדי להמתיק את הגימטריא הזו צריך למצוא מי שאומר שהפסוק הזה הוא עדיין סיום הסיפור הקודם. ברגע שקבר את שרה חשב שצריך לחתן את בנו. רש"י מביא בפשוטו של מקרא שמיד אחרי העקדה הוא התחרט שלא חתן אותו קודם – קודם צריך להתחרט על מה שלא עשית, "סור מרע", ואחר כך לעשות זאת, "ועשה טוב". אפשר לומר שחכה שלש שנים כי רק אז רבקה הגיעה לגיל שלש. אבל לומדים מדת הזריזות מאברהם אבינו, אז יתכן שמרגע העקדה הוא כבר הבין שיש לו בן שצריך לחתן והתחיל לתכנן זאת, אך היה חייב לחכות שלש שנים עד שהכלה תהיה מוכנה להכנס לחופה. אבל הפסוק "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל", בבן שצריך לחתן, בהחלט יכול להיות בגיל 137.

אם היה בגיל 137 הרסנו את כל הדרוש של שבעים, אבל הרווחנו משהו יפה. אם הוא היה בן 137 ודוד בן 70 הם יחד אור – הרבה פעמים בתורה דווקא 137 מתחבר ל-70 ואז יוצא אור, אין סוף. מה שרוצים כאן שהגבול ישתאב בבלי-גבול, שהסוף יתחבר עם האין-סוף. עד כאן לעכשיו. [כשמחברים "ואברהם זקן בא בימים" ל-137 מקבלים אברהם-יהושע-דוד.] לפי זה אולי באמת היה בן 140, אבל סוד החבור הוא 137.

דרשת "את השמים ואת הארץ"

[כעת שיעורי הבית הוא לדרוש כל אתין שבתורה?] לזה התכוונתי, נראה איך זה עובד על הפסוק הראשון בתורה, אי אפשר לומר כלל בלי דוגמה. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". איפה אותו אחד, שלכבודו לא נזכיר את שמו, רצה להוציא את ה'את'ין? דווקא בפסוק הזה, החל מהפסוק הזה, הוא לא הבין למה צריך את ה'את'ין שם. כל הסודות בתורה אמורים לעבוד על הפסוק הראשון בתורה. לפי זה, כמה שוה? רק אומר לחשב את "השמים" ואת "הארץ" במספר קדמי. למה? התורה אומר "בראשית ברא אלהים", צריך שתהיה לך מודעות שה' ברא שמים וארץ, שהכל יוצא מאלקים, "ממך הכל", ולשם כך צריך לחשב במספר קדמי.

"את השמים", השמים במספר קדמי, שוה 1455, אצילות-בריאה-יצירה-עשיה. "ואת הארץ", הארץ במספר קדמי, שוה 1306. ביחד, "את השמים ואת הארץ" שוה 2761. נצרף "בראשית ברא אלהים ו [ל 'ואת', רק ה'את' באה להורות לחשב את המלה הבאה במדפר קדמי, לא ו החיבור]" (1208) ונקבל שכל הפסוק עולה 3969, 63 (שם סג) ברבוע, ט"פ אמת, אמת היא סוד המספר 9 שנשאר 9 לעולם ועד (כל כפולת 9 עולה 9 במספר קטן אחרון). ס"ת "בראשית ברא אלהים" הם אמת, מתוך ו"פ סופי תיבות אמת במעשה בראשית. כל הפסוק בחשבון הרגיל עולה משולש 73, חכמה, אבל בכתבי האריז"ל 73 היינו עב ד-סג, סג עם י אותיות, ובחשבון שעשינו כל הפסוק הראשון עולה סג ברבוע כנ"ל, ט"פ אמת.

בתחלת חומש שמות, איפה מודגש המלה "את"? "את יעקב" – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב". מה ה"את" השני בחומש שמות? הראשונה לגמרי מודגשת, "את יעקב", איפה כתובה עוד פעם המלה "את" בחומש שמות? "אשר לא ידע את יוסף". "אלה תלדות יעקב יוסף". שני הפסוקים האלה, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב" (עד "את יעקב") "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", בחשבון הנ"ל = 5202 = הרבוע הכפול של 51, סוד "מצא אשה [= חי פעמים טוב] מצא טוב" (אשה פעמים טוב), ודוק.