בע"ה

כ"ה מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד

אמונה ובטחון (2)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. טהרת הזירה ליצירה טובה

אמנות טובה ואמנות רעה

אנחנו עדיין בעמוד הראשון של המאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת. הגענו לשלש שורות מסוף העמוד.

הרעיון האחרון שלמדנו פעם קודמת הוא שיצר הוא לשון יצירה, אמנות, ויש אמנות של היצר הטוב ואמנות של היצר הרע. האמנות של היצר הרע היא איך למלא את האדם מחשבות זרות, מחשבות טורדות, ולבלבל לו את המח. האדם לא תמיד מבין שהוא מבולבל, הוא חושב שנורמלי ככה, הוא מלא – מה שנקרא – שטויות בראש. איך לעשות כך לאדם זו האמנות הראשונה של היצר הרע.

לעומת זאת, האמנות של היצר הטוב היא כח האמונה – הכח לפנות את המחשבה מכל מחשבה לא לענין, שלא לשם עבודת ה'. מה שנקרא 'לפנות את הזירה' – עיקר האדם הוא המחשבה שלו, וצריך לפנות אותה שיוכל למלא אותה בדברים טובים. יש ביטוי שכתוב בפרק השני, ביטוי מהרבי, "תוכן משתבח" – שיוכל למלא את מחשבת הראש שלו בתוכן טוב.

בטול ופינוי המחשבות הזרות

המשפט מתחיל:

תקונן [איך לתקן את המצב הראשוני, של ראש מלא מחשבות לא טובות? שוב, מחשבות לא טובות אין הכוונה שחושב לעשות דברים רעים, אלא מלא שטויות בראש, מחשבות לא לענין. התיקון] הוא רק בטולן ופינוין מהתודעה, בכח האמונה הטהורה בהשם יתברך בלבד [יש הקב"ה בעולם והוא דואג לי, אני סומך עליו כמו שאני סומך על צדיק אמת – כמו שלמדנו פעם קודמת – הצדיק אמר שיהיה בסדר ואני סומך עליו גם אם איני רואה בדיוק, 'אל דאגה, הכל יהיה בסדר'. הסברנו שבטחון הוא עוד יותר חזק, שהכל יהיה טוב בטוב הנראה והנגלה כפי שאני מצייר אותו בציור שלי, אבל אמונה היא שיש ה' והוא טוב וממילא הכל יהיה טוב ואיני צריך לעשות כל מיני תחבולות כדי להשיג את הטוב או כדי להנצל מהלא-טוב. תיקון המחשבות הלא-טובות הוא פשוט לבטל אותן, לפנות את המחשבה.],

נדייק דיוק ראשון: כתבנו כאן, וגם בהמשך, שיש בטול ופינוי – "בטולן ופינוין". רוצים שטח נקי, הנושא החשוב שנדבר עליו היום הוא נקיות וטהרה. צריך לנקות את הראש ולנקות את הלב על ידי האמונה הטהורה בה'. אמונה היא כמו חומר ניקוי. אם יש איזה מקור, משהו שרותח בתוך הדם או בתוך התודעה, שממלא את האדם במחשבות טורדות, הוא צריך לבטל את המקור ואחר כך לפנות את המחשבות. יש פה שני שלבים – שלב של בטול ושלב של פינוי. כמו שאם יש משהו או מישהו לא רצוי בתוך החדר, קודם צריך לתת לו מכה – להחליש אותו לגמרי, מה שנקרא לנטרל אותו – ואחר כך צריך לפנות אותו, להוציא אותו מכאן. אלה שני השלבים של בטול ופינוי, שתי המלים כאן. שתי הפעולות נעשות על ידי האמונה, שיש בה כח לבטל את המחשבות הזרות לגמרי ולפנות אותן.

טהרה וחוש הריח

בהמשך נראה שיש מלה שלישית, טהרה – אחרי שאתה מבטל את המציאות הלא-רצויה ומפנה אותה מהתודעה אתה נשאר עם ראש טהור ולב טהור. כתוב בספר התניא שלב טהור הוא לב שמח, יסוד עבודת ה' – "עבדו את הוי' בשמחה". בשביל שמחה צריך לבטל כל מה שמפריע, לפנות אותו – לנקות את השטח – ואז מרגישים טהרה ושמחה.

דוגמה פשוטה לתהליך הניקוי והטהרה קשורה לחוש הריח. בכלל, אמונה בספירות העליונות היא הכתר של הנשמה – כתר הוא העל-מודע – והחוש של הכתר הוא חוש הריח, החוש של מלך המשיח, כמו שכתוב "והריחו ביראת הוי'", שהוא "מורח ודאין", דן לפי ריח. יש לו חוש ריח מאד מפותח, והוא לא שופט את האדם לפי מה שהוא רואה או שומע – הוא מריח. החוש של האמונה הוא חוש ריח רוחני פנימי – לא דברנו על כך בפעם הקודמת. החוש של הבטחון הוא חוש טעם, "טוב טעם ודעת למדני". יש טעם וריח, הם הולכים יחד – הטעם הוא פנימי יותר, להמשיך את התחושה בפנימיות, אבל המקיף הוא ריח, כמו שחוש ריח הוא להרגיש את האויר שמסביב, להריח את החלקיקים שבאויר, ללא משהו ממשי שנכנס לגוף. הריח נכנס רק לאף והוא חוש שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, בעוד הטעם הוא כבר משהו פנימי וממשי. זה עוד ענין חשוב ביחס בין אמונה ובטחון – ריח וטעם.

נחזור לענין של בטול-פינוי-טהרה: אם יש מקור של ריח לא טוב צריך לבטל אותו, אבל עדיין יכול להשאר איזה רושם של ריח לא טוב גם אחרי בטול המקור של הריח, ולכן צריך לפנות, לנקות, כמו  שמנקים בית. הענין הזה מאד קשור לנשים, כי אחד מתפקידי האשה בבית ("ביתו זו אשתו") הוא ניקוי – לנקות את הבית. אמונה, כמו שנראה בהמשך, היא תכונה נשית. אמונה היא תהליך של נקיון וטהרה.

בסוף, אחרי שמבטלים את מקור הריח הלא-טוב, עושים טיהור אויר, מפנים שהכל יהיה עכשיו מקום פנוי מהריח הלא טוב, ואז פתאום אפשר להכניס את הריח הטוב. הטהרה בסוף היא הריח הטוב. אז יש ריח טוב לחיים – ריח טוב לחיים הוא גם שמחת חיים. האמונה הטהורה – טהרה מופיעה כאן עם אמונה – פועלת את הניקוי והפינוי. אחרי הפינוי והטהרה אפשר להפנים את האמונה כבטחון – פינוי והפנמה הם "לשון נופל על לשון", בחינת "פנים אל פנים", סוד שני לוחות הברית שהיו "כולו פנים", כלומר שגם צד האחור שלא רואים, האמונה, היה כולו פנים.

בריאה אלקית מתחילה בצמצום

ראשית אמנות הנפש האלקית [שבלשון החסידות נקראת:], "חלק בורא שנעשה נברא" [חלק מה' ממש, וה' הוא כל יכול – לוקח חלק ממנו, כביכול, ועושה ממנו נברא. נברא פירושו מוגבל. כל זמן שזהו חלק מהבורא הוא בלי גבול, אבל הנשמה היא בכל זאת נברא מוגבל – ה' לקח ממנו ועשה ממנו נברא.

בכל אופן, במקור הנשמה היא חלק מה', ולכן], ודומה לקונה [והולכת בדרכי ה', כחלק מה'.] בזה שתחלת כל יצירה טובה דקדושה [רוצה לעשות משהו בחיים – כל מה שעושים הוא יצירה, רוצים ליצור משהו חדש. כמו שדברנו פעם קודמת, כולנו כאן רוצים ליצור מסגרת חדשה, בית ספר חדש, והכל מתחיל מלסלק מהמחשבה כל מה שיכול לבלבל את הדעת בכח האמונה הטהורה.] דורשת צמצום [פינוי הזירה, שאפשר עכשיו לעשות פה משהו, שלא יהיה שום דבר שמפריע – נקיון.] (סלוק כל המחשבות כולן [זהו הצמצום.]) לעשות חלל ומקום פנוי לעמידת העולמות

גילוי הטבע האמתי

([מהם העולמות שצריכים להברא במקום הצמצום שעושה האדם?] המדות המתוקנות).

למדות מתוקנות קוראים "טבע שני". אדם נברא, כל אחד מאתנו, עם "טבע ראשון" שהוא עדיין בבחינת תהו – ההיפך מתיקון. במלים פשוטות, תהו היינו פרוע – "עיר פרא אדם יולד". כל אדם נולד בטבעו הראשון פרוע, כך ה' ברא את העולם וכך ה' ברא את האדם. לכן עבודת האדם היא להגיע לטבע – שיהיה ממש טבע שלו, אבל טבע – חדש. לא צריך כל החיים לעבוד רק בכח, מה שנקרא בחסידות "אתכפיא", כל הזמן לכוף את המדות הרעות שלו. אנחנו מאמינים שבענין מדות טובות – כמו אהבת הבריות, הדבר הכי פשוט – הן משהו שנמצא אצלי בפנים. אם איני מרגיש זאת, כי יש איזו קליפה שמכסה, על ידי שאני מפנה את הקליפה אני מגלה את הטבע האמתי שלי, אך היות שלא הרגשתי אותו בהתחלה קוראים לו טבע שני.

היחס בין טבע ראשון וטבע שני, תהו ותיקון, הוא כמו לידת יעקב אבינו אחרי עשו. קודם יוצא עשו, הגם שבפנימיות ובאמת יעקב הוא הראשון. יעקב הוא המדות הטובות ועשו הוא המדות הרעות. קודם בא עשו ואחריו יעקב שידו אוחזת בעקב עשו – אפשר לפרש שאוחזת בו כדי לסלק אותו, שלא יפריע. בסוף יעקב יכול להכנס לתוך הזירה.

יש דברים שכתוב בתניא שהבינוני כל החיים באתכפיא לגביהם, נושאים מסוימים שכל החיים צריך להלחם, אבל יש דברים שצריך פשוט להגיע לטבע שהוא הטבע האמתי שלי, לגלות שהטבע שלי טוב. בפנימיות כל יהודי הוא טוב – כל היהודים רחמנים, בישנים וגומלי חסדים, וצריך לגלות זאת. הגילוי הוא על ידי פינוי כל הדברים הראשוניים, הדברים שלא מחושבים בכלל בחשיבה של הנפש האלקית. בכל אופן, הפינוי-הצמצום הוא לשם עמידת העולמות – זהו הביטוי בקבלה – ועמידת העולמות לעניננו היינו שאדם יוכל להעמיד בתוך המקום הפנוי שלו מדות טובות, לגלות שם את המדות המתוקנות שלו.

התבודדות – חזוק וגילוי האמונה

[כל משפט כאן מכיל רעיון חדש:] זוהי עבודת ה"התבודדות" דקדושה [שאני לבד עם ה'. אמונה היא בחינת התבודדות. בעצם יש רק ה', אבל היות שאני מרגיש את עצמי כאן – צריך להרגיש שאני וה' לבד. זה נקרא להתבודד עם ה'. לכן יש חסידים שיוצאים לשדה בשביל להתבודד, אבל אפשר להתבודד גם בתוך הבית. אפשר להתבודד גם עכשיו – רגע לחשוב שיש רק ה', ואם אני קיים אז רק אני וה', "אין עוד מלבדו" (אבל ביחד עמו, בהתבודדות אתו, אני יכול להמצא, כך מסביר הרבי). יש בחינה בחסידות שנקראת "לבד", רק ה' לבד. ממילא אין שום מקום לשום שטויות בראש. אדם מתבודד עם ה', שיש רק ה', וממילא התבודדות זו היא], חזוק כח האמונה

ה[אמונה ]מושרשת ב"רישא דלא ידע ולא אתידע" [האמונה היא במקום הכי 'רחוק' בתודעה שלו, בעל מודע שלו. יש בתוך הכתר, העל-מודע, שלשה רבדים. שמותיהם – שלא נלמד כעת לעומק – הם "רישא דאריך", הרצון בנפש; "רישא דאין", התענוג בנפש; ו"רישא דלא ידע ולא אתידע", האמונה בנפש. כעת מדברים על המדרגה הכי גבוהה בנפש, הראש שלא יודע בעצמו מה הוא – אין לו שום מחשבה שיכולה לתפוס אפילו בעצמה מה זה – וגם לא נודע לזולת, שאף אחד לא מכיר. יש משהו בנפש שאני לא יודע מה יש לי וכמובן אף אחד אחר לא יודע ממנו, חוץ מה'. מהו הדבר הזה? אמונה. אמונה היא דבר שאי אפשר להגדיר, כי יש רק ה'.

אם הייתי יכול להגדיר את האמונה ההגדרה היתה פוגעת-כביכול בכך שיש רק ה'. אמונה היא ממש הקשר עם רק-ה', שום דבר לא יותר מזה (שם הוי' באתב"ש – מצפצ – עולה רק, ללמד שיש רק הוי'. רק הוי' במילוי – ריש קוף יוד הא וו הא – עולה רבונו של עולם שעולה "חלק אלוה ממעל ממש", ללמד שהנשמה האלקית שבכל יהודי היא חלק מה' ממש, ו"כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו" כפי שלימד הבעל שם טוב, ועל כן היהודי יכול להתבודד עם ה' בבחינת "אין עוד מלבדו" ממש, זה כח האמונה שלו).]

(דהיינו שאינה יודעת מכלום [אי אפשר להגדירה כמשהו מסוים חוץ מה' עצמו.], כלומר שהיא מסולקת כל מחשבה שהיא [אין שום מחשבה, שום ציור, שום תפיסה של שום דבר.], בהיותה למעלה מכל רצון [כפי שלמדנו פעם קודמת, כל המחשבות באות ממרוצת הנפש, מהרצונות. אני רוצה לעשות משהו אז אני מתחיל לחשוב איך עושים אותו, איך משיגים אותו. הרצון בנפש הוא גם בעל-מודע, אבל ברובד הכי נמוך של העל-מודע. אמונה הרבה יותר גבוהה מהרצון וממילא היא יותר גבוהה מכל מחשבה שנולדה מהרצון.])

[תכלית האמונה לא להשאר בעל-מודע אלא לרדת למודעות, ולקבל שם תחושה של ודאות בטוב הנראה והנגלה אליו אני מצפה. זהו כבר בטחון כפי שנראה, כמו שאמרנו שהאמונה היא ריח ובטחון הוא כבר טוב טעם. מתוך הריח אני רוצה להגיע לטעם, לטעום את טוב טעם החיים, כמ"ש "אל כל החיים יש בטחון":] על מנת שתרד למקום הדעת של האדם כדי לפנותה ולטהרה [המשפט הזה הוא עוד לפני הבטחון. הוא אומר שכח האמונה הוא ברדל"א, וקודם כל אני ממשיך אותו – עוד לפני הבטחון – למקום הדעת שלי, בו מסתובבות בראש שלי כל המחשבות, כדי שהוא יעשה את הספונג'ה כאן, את הנקיון. כאן הלשונות "לפנותה ולטהרה".].

ב. מחשך האמונה לאור הבטחון

אמונה ובטחון – לילה ויום

למעלה, בעל-מודע, האמונה חשוכה. בבריאת העולם כתוב "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" ורק אחר כך "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". חז"ל אומרים שזהו התהליך, קודם חושך ואחר כך אור ("ברישא חשוכא והדר נהורא"), זהו תהליך הבריאה – קודם "בורא חשך" ואח"כ "יוצר אור":

וזהו "ברישא חשוכא"[ב] – "ואמונתך בלילות"[ג] [עוד משהו יסודי ביחס בין אמונה ובטחון – אלה שני תחומי הזמן שלנו, לילה ויום. יש פסוק מאד חשוב, "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". בבקר, כשיש כבר אור יום, אני רואה את החסד ואני ממשיך אותו – "להגיד" לשון המשכה – אבל האמונה שלך היא בלילות. לפי התורה הלילה קודם ליום, כפי שכתוב במעשה בראשית כל פעם "ויהי ערב ויהי בקר". זאת אומרת שקודם צריכה להיות אמונה, במקום חשוך בנפש, ואחר כך, בסוף, מגיעים ליום. בפסוק "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" הסדר הפוך – צריך לפרש "להגיד בבקר חסדך" לאחר "ואמונתך בלילות". יש הרבה פסוקים שהחלק הראשון הוא התכל'ס והחלק השני אומר איך מגיעים אליה. "להגיד בבקר חסדך", הבטחון שעל ידי גילוי האור בבקר, הוא על ידי "ואמונתך בלילות", "ברישא חשוכא".

כך מבואר כאן:] ("להגיד בבקר חסדך"יב הוא ע"ד "והבוטח בה' חסד יסובבנו"[ד] [חסד הולך עם בטחון. מי שבטוח בה' רואה את החסד שמסובב אותו על כל צעד ושעל בחייו, חסד בטוב הנראה והנגלה לי, שה' עושה עמי חסד. כדי לראות את החסד צריך בטחון ובאמת החסד מתגלה, אבל קודם צריך את אמונת הלילה.],

המשכת חוט של חסד

עבודת ה"בטחון" והמשכת ("להגיד" לשון המשכה[ה] ['נגיד' לשון המשכה בעברית. מה ממשיכים?]) ה"חוט של חסד"[ו] [יש מאמר חז"ל שכל העוסק בתורה בלילה ממשיך עליו חוט של חסד ביום. יש מושג שעל ידי עבודת הלילה נמשך חוט. כמו שנראה בהמשך, הבטחון נקרא המשכת הקו לתוך החלל שנוצר על ידי הצמצום. אחד הביטויים של הקו הזה הוא "חוט של חסד". כדי להמשיך את ה"חוט של חסד" ביום צריך את עבודת הלילה.] ([כאן כתוב מה שאמרנו, ש"חוט של חסד" היינו] המשכת הקו וחוט לתוך החלל הפנוי ["אז יבקע כשחר אורך", יש קו וחוט של חסד שגלוי לעיני הנמשך לתוך חלל הצמצום.] שנעשה ע"י כח האמונה) ביום

[מה התהליך כאן? יש ברובד עליון, המקיף הכי גבוה בלא-מודע, אמונה. היא חשך, אבל היא כח אדיר. היום במדע מדברים על חומר חשוך, שלא יודעים מה הוא – ממש רדל"א, נושא בפיזיקה שתלמדו על טהרת הקדש אי"ה. חומר ואנרגיה אדירים אבל חשוכים לגמרי, אי אפשר למשש בכלל, לא יודעים מה זה. זהו כח האמונה. קודם הכח הזה יורד למקום התודעה שלי כדי לפנותו, ואחרי שהוא מפנה את התודעה אפשר להמשיך את ה"חוט של חסד". עבודת הלילה היא ההתקשרות למקור האמונה וגם המשכת האמונה כדי לפנות, לקראת בקר. כל הלילה היא עבודת האמונה, ולקראת בקר ה"אשת חיל" שלנו כבר גמרה לנקות את הבית, ואז בבקר נמשך "חוט של חסד" לתוך הבית – הכל משל כמובן – רואים את הטוב הנראה והנגלה של "להגיד בבקר חסדך".], וכמו שיתבאר לקמן אי"ה),

יום-לילה-יום – להתחיל כל פעם מחדש

כאשר "ובא השמש וטהר"[ז] [שוב מופיעה לנו המלה טהרה. וחז"ל מפרשים בפסוק:], "טהר יומא"[ח] [מכאן לומדים שטהרה היא פינוי ונקיון – פינוי היום הקודם. בעצם יש לנו שלשה זמנים כאן: יש יום קודם, לפני הלילה, והלילה בא בשביל לפנות את היום-האור הקודם. אחרי שעושים את העבודה של הלילה זוכים ליום חדש. למה הדבר דומה? יש מושג בחסידות שכל יום צריך לעשות תשובה. היה לי יום, נדמה לי שאני בסדר, זהו היום הקודם. כמו שמספרים על הצדיק רבי זושא מאניפולי, שכל יום לפני השינה אמר ש'היום זושא היה לא בסדר' – בלילה הוא עושה חשבון נפש ומבין שמה שהיה נדמה לי יום צריך לסלק אותו, לא היה בסדר, צריך לעשות תשובה. אבל היה לו קצת בטחון גם בלילה, הוא אמר ש'מחר זושא יהיה בסדר, כמו שצריך'.

מה היסוד שרוצים לומר כאן? גם ה' נהג/נוהג כך. כתוב שבתחלת הבריאה ה' היה בורא עולמות ומחריבן והיה אומר 'זה לא מוצא חן בעיני'. עד שהגיע לאיזה עולם – העולם שלנו – אחרי כל הנסיונות הכושלים-כביכול שלו. למה ה' עושה כך? יכול מיד לעשות כמו שרוצה. ה' בורא סתם ואומר שלא מוצא חן בעיניו? כל מה שה' עושה הוא כדי שנלמד ממנו. ה' עושה כדי להשריש בנו טבע, ורוצה שגם אצלנו יהיה כך – שאדם יברא עולם, יראה שהוא נחמד, עושה משהו בחיים, זה טוב, אבל זה לא מספיק, לא מושלם. לפעמים היות שמה שעשיתי עכשיו לא מספיק טוב – כתבתי איזה חיבור, אני קורא, נחמד, אבל 'לא זה', לא מספיק טוב. מה צריך לעשות? לגנוז את זה ולהתחיל מחדש, לעשות משהו חדש. זה מה שה' רצה ללמד אותנו – שמתחילים משהו, ואם אצל ה' לא הלך פעם ראשונה כ"ש וק"ו שאצלנו לא צריך ללכת פעם ראשונה. אנחנו מנסים חזק לעשות הכי טוב, ואף על פי כן 'זה לא זה' (זה לא זה עולה הכל – "הכל הבל") – תהליך של כל החיים, שהיה לי איזה יום ומגיע לילה, אני עושה תשובה. גם ה' עושה תשובה, הוא ברא עולם לא טוב, אז הוא צריך לזרוק אותו ולנסות עוד פעם. ככה מדי יום ביומו.

יש שם קדוש בקבלה שאינו מלה בעברית אבל הוא שם קדוש שמכוונים אותו – ילי. יש עב שמות של ה', שכל שם מ-עב השמות הוא שלש אותיות, והשם השני מתוך עב השמות הוא ילי. אחד הסודות של השם ילי הוא ר"ת יום-לילה-יום. יש יום, איזה עולם, אבל צריך לסלק אותו – הוא לא מספיק טוב. צריך לילה, שהוא אמונה – הכח לפנות. אמרנו שיש בו כמה שלבים, כמו שאמרנו קודם – צריך לבטל ולפנות ולטהר. אחר כך, מחר בבקר, בוראים עולם חדש. לכן כל בקר אני קם ואומר "מודה אני לפניך", זהו עולם חדש בשבילי. מי שאין לו אמונה חזקה לא יכול כל יום בחיים לברוא עולם חדש, הכל אותו דבר.

ללמוד מה' איך להתחדש תמיד

יש עוד מושג בחסידות: בין יש ליש צריך להיות אין באמצע. כמו שנראה בהמשך, האמונה היא בחינת 'אין'. היום הוא 'יש', לכן הוא בטחון, שעליו כתוב "אל כל החיים יש בטחון", אבל הלילה הוא 'אין', חשך. בשביל להגיע ל'יש' יותר טוב – יהודי כל פעם צריך להיות יותר טוב ויותר טוב, "כל ימיו בתשובה" – הכל תלוי בכח ה'אין' שבין ה'יש' הראשון ל'יש' השני. עוד פעם, היה לי איזה יום ועכשיו "טהר יומא", צריך לסלק את היום-האור הקודם, להגיע לחשך – "ברישא חשוכא", החשך הוא ההתבודדות עם ה'. אמרנו הרבה מושגים – החשך, הלילה, הוא אמונה בה', יש רק ה' ואני מתבודד איתו, אני לבד עם ה'. אבל ה' גם לא רוצה שנשאר שם, אלא שמתוך הלילה יהיה בקר, "אז יבקע כשחר אורך", שפתאום יבקע משהו חדש, שנתחיל לבנות עולם חדש כל בקר – מכח "הבוטח בהוי' חסד יסובבנו". אם כן, יש הרבה דברים שהם יום-לילה-יום, יש-אין-יש, "כל ימיו בתשובה", "בורא עולמות ומחריבן".

בסוף אצל ה' יש עולם שכן מוצא חן בעיניו. איזה עולם כבר מוצא חן בעיניו? העולם שמוצא חן בעיניו של ה' הוא עולם שלמד מה' איך שכל יום עליו לברוא את עצמו מחדש. ה' היה צריך לברוא עולם ולהחריב ועוד עולם ולהחריב ועוד עולם ולהחריב – בכל הנסיונות האלה עוד לא חדר לעצם מציאות העולם שכך עובדים. הוא היה צריך לעשות זאת הרבה מאד פעמים עד שהתהליך הזה יחדור ויתעצם בעצם המציאות. מהו עולם? אני, האדם. ברגע שהגיע למצב כזה שכך עובד יציר כפיו של הקב"ה, שגם הוא כל הזמן בורא עולמות, כל יום מחדש – העולם הזה בשביל ה' הוא גמר המלאכה, הוא כבר מבסוט מעולמו שברא לכבודו (גם מלשון לכבד את הבית, היינו לנקות את הבית). כל הדברים האלה קשורים. (כשאדם חולה מאד אין לו לילה, גם הלילה הוא כמו יום, איפה הוא מוצא התבודדות זו?) צריך להתבודד, לחזור ללילה. (ההתבוננות של הלילה אמורה גם לשנות משהו? הבטחון הוא שבאמת כן ישתנה, לא רק שאחזור על אתמול.) אם יש בטחון היום הבא באמת יהיה משהו חדש. צריך את האמונה כדי לפנות את הקודם ואת הבטחון כדי ליצור את החדש. תיכף נראה עוד דבר. בסוף ה' ברא את העולם בשביל שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים. ה' עשה את הכל כדי שהאדם יגיע למצב של "כל ימיו בתשובה" – יום-לילה-יום כל הזמן – ואז ה' יכול לדור בתוך העולם הזה (שלמד ממנו איך לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כנ"ל). לכן התכלית של כל התהליך היא שבתוך החלל יהיה מקום בו ה' יכול להתגלות. כך נקרא בהמשך.],

בבטול ופנוי כל "בהירות" [כאילו-בהירות, כי ביחס ליום הבא זהו יום מעורב, לא יום טהור. כאילו היתה לי בהירות, אבל באמת לא כך, ולכן צריך לפנות את הבהירות הזו – לפנות ולבטל את כל] המחשבות הקודמות [כל מחשבה היא איזו בהירות, אבל מחשבות רעות הן בהירות רעה (בהרת היא שם של נגע בתורה). יחסית, כל פעם צריך להגיע לבהירות יותר בהירה ואמתית.]. רק לאחר מכן [פינוי הבהירות-המדומה.] יתכן "והדר נהורא"יא [אחרי טיהור היום הקודם באמונה אני יכול להגיע ליום הבא:] – "ויאמר אלקים יהי אור וגו'"[ט] וד"ל.

פינוי המחשבות – בטול הנבראים

נתחיל את הפסקה הבאה:

וזהו [כל המבואר עד כה הוא] "וצדיק באמונתו יחיה"[י] [שאדם חי באמונה, וכמו שנראה חז"ל אמרו שפסוק זה הוא כל התורה כולה.], ומבואר בתניא[יא] [איך מגלים את האמונה שנמצאת ברדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע?] שבא ע"י ההתבוננות והעמקת הדעת בבטול כל הנבראים [הביטוי הוא "כולא קמיה כלא חשיב", צריך להתבונן שכל מה שיש – כל הנבראים, שהם כל המחשבות שלי – בטל.

איך אני יודע שיש כאן כוס? כי אני חושב עליה. יש כאלה שאומרים שאם לא הייתי חושב על הכוס היא לא היתה קיימת בכלל. לא לעניננו כרגע לחקור חקירה זו, האם מציאות הכוס-קפה תלויה במחשבה שלי. במחשבה של ה' ודאי תלוי, כך כתוב בתניא – ממה שה' חושב כוס קפה היא כאן. גם המחשבה שלי היא ציור הדבר. אם אני חושב שכל מה שיש כאן בטל ומבוטל כלפי שמיא – אני בעצם מבטל בכך את כל המחשבות שלי. על ידי התבוננות זו מגיעים לאמונה, לקיום "וצדיק באמונתו יחיה".] ([מהם כל הנבראים?] דהיינו כל המחשבות היכולות להצטייר במחו של אדם) אליו יתברך, בטול מוחלט,

פינוי מקום לגילוי ה'

שבזה [בהתבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב".] מפנה מקום כביכול לגלוי אור עצמותו יתברך [כמו שאמרנו קודם, תכלית הפינוי היא דירה בתחתונים. קודם היה כתוב שהפינוי הוא בשביל מדות מתוקנות, שבזירה הפנויה אני בורא עצמי מחדש בטבעי האמתי, בטבע השני שלי – כגימטריא הידועה ש-טבע שני עולה אמת. כעת אומרים עוד משהו, שהפינוי הוא כדי שה' יכנס לכאן.

ה' נכנס רק למקום שמוצא חן בעיניו, לכן ברא עולמות והחריב אותם, כי לא מצאו חן בעיניו. הא בהא תליא – המדות המתוקנות שלי הן גופא שכל יום אני מתחדש, כל יום אני עושה תשובה, כל יום אני מבין שכל הבהירות שהיתה לי אתמול לא שוה, היא 'לא זה', לא אמת. גם אם קצת אמת, ודאי לא אמת לאמתו. גם באמת יש הרבה מדרגות – יש את האמת שלי, יש את האמת של ה', כמו שלמדנו בתניא בחת"ת לפני כמה ימים. כדי להגיע לאמת לאמתו (לא להסתפק באמת של היום הקודם) עלי לאַיֵן את ה'אני' הקודם שלי על ידי מדת השפלות בנפש (פנימיות ספירת המלכות-האני שלי, שנעוצה בפנימיות ספירת הכתר שלי, מקום האמונה בנפש, וכידוע הרמז ששפלות עולה ח"פ אמונה).

שוב, הפינוי הוא להגיע לכזה מקום שה' ירצה להכנס ולהתגלות בו. אם יש פינוי אמתי הוא כמו ליצור וואקום. יש כלל במדע שאם יוצרים וואקום – מה שנקרא בחסידות "חותם שוקע" – הוא מושך בדרך ממילא את כל מה שמסביב להכנס בו, הוא לא יכול להשאר ריק. אם אנחנו מצליחים לפנות את כל הדברים הלא-רצויים מושכים בכך את ה' לתוכנו, ה' נמשך וחודר לתוך עצמותי. מצד אחד אמרנו שהמדות המתוקנות הן האמת של "כל ימיו בתשובה", שאז יש לה' מקום שמוצא חן בעיניו. אבל גם, יחסית, כל לילה – בסוף הלילה, לפני אור היום, מה שנקרא "אילת השחר", מושג של בת, אסתר המלכה, לפני ה"יבקע כשחר אורך" – אם הפינוי הוא טוב כבר 'מתחשק' לה' להכנס למקום הזה. המצב של "אילת השחר", סוף הנקיון-הפינוי של הלילה, כבר מזמין את ה' להכנס, וזה גופא נותן לאדם כח לתקן את מדותיו ביום הבא, וחוזר חלילה.]

"לית אתר פנוי מיניה"

[התכלית היא גילוי עצמות ה'] ש"לית אתר פנוי מיניה"[יב] באמת [צריך לגלות שאין שום מקום פנוי ממנו. איך אני מגלה שה' נמצא בכל מקום? יש פסוק, "את השמים ואת הארץ אני מלא", "אני" ממש, אבל איך מגלים זאת? רק אם אין דברים מדומים שממלאים את המקום הזה חוץ מה'. כל עוד שיש מחשבות, דמיונות, שיש עוד דברים – איני יכול לראות ש"לית אתר פנוי מיניה". ברגע שאני מפנה אני מגלה ש"לית אתר פנוי מיניה", שבעצם יש ה' כאן – רק ה', רק עצם הטוב של ה'.]

(ובסוד "לית" [ביטוי של בעלי המסורה. בתנ"ך יש מסורה שבודקת כמה פעמים מלה או ביטוי חוזרים בכל התנ"ך. אם יש מלה או ביטוי שהן משהו חד פעמי, שלא מופיע בשום מקום אחר בתנ"ך, כתוב במסורה בצד "לית", שפירושו 'אין' בארמית. כמו שאומרים היום 'אֵין'! – מתי אומרים 'אין' בהתפעלות? 'אין כזה דבר'. רגש ההתפעלות של 'אין' בעצם לקוח מהמסורה, שראו איזו מלה – וידעו טוב-טוב את כל התנ"ך – ש'אין כזה דבר' כתבו "לית". צריך להגיע להתפעלות הזו של "לית" כלפי שמיא.

מהו ה"לית"? כתוב שהוא] ר"ת "לפני י-הוה תטהרו"[יג] ביום הקדוש [יום כיפור, שנקרא], "אחת בשנה"[יד] [יום הכיפורים, עוד מעט, שהוא היום ש"אין כיוצא בו", "לית", לכן גם לא אוכלים, דומים למלאכי השרת, כאילו אין יותר מציאות בכלל. בעצם, מה שכתוב עכשיו הוא שהאמונה מזמינה את גילוי "לית אתר פנוי מיניה", שה' ממלא את כל המציאות – זו אמונה של "לפני הוי'", שהיהודי עומד לפני ה', ו"תטהרו" ("תטהרו" בגימטריא כתר, מקום האמונה). מה פירוש "תטהרו"? מה שלומדים כאן – הטהרה המוחלטת של המחשבה, שאין שום דבר, הכל טהור, "כעצם השמים לטהר" (ללא שום ענן המחשיך ומסתיר את אור ה'. בקבלה, ההיכל שנקרא "עצם השמים לטהר" הוא ההיכל של ספירת ההוד, שענינו נקיון וטהרה, להודות, באמונה פשוטה, למה שלמעלה מעלה מההשגה המוגבלת שלי). יום כיפור הוא יום טהרה מכל העונות, כל הלכלוכים – סוף תכלית הנקיון בנפש. אז עומדים "לפני הוי'" וזוכים ל"לפני הוי' תטהרו" במצב של "לית", "אין עוד מלבדו" שמתגלה גם כאן, "לית אתר פנוי מיניה". הבחינה הזו היא],

"אני הוי' לא שניתי"[טו] [שה' הוא הקבוע האמתי היחיד במציאות.]. בלשון בעלי המסורה "לית" הוא ע"ד "אין כיוצא בו" [אין עוד דוגמה כדבר הזה. יש מאמר מפורסם של הרבי, שמומלץ שתלמדו אותו – "מים רבים" תשי"ז. זהו מאמר היסוד של הרבי בענין אמונה. הוא מסביר שיש שלש מדרגות אמונה, כאשר הכי גבוהה נקראת "אין כיוצא בו" – הביטוי שכאן. אנחנו לומדים כאן שהמדרגה של "אין כיוצא בו" היא "לית", 'אֵין'!, ההתפעלות – הגילוי לאדם – של "לית אתר פנוי מיניה" מתוך ההתבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב".] וד"ל).

ג. "רצוא ושוב" ביחס לעול תורה

"בא חבקוק והעמידן על אחת"

ועוד מבואר שםכ [באותו פרק בתניא, פרק לג, שהוא פרק האמונה בתניא – צריך ללמוד אותו טוב.]: "וז"ש רז"ל[טז] תרי"ג מצות ניתנו לישראל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה כלומר כאלו אינה רק מצוה אחת [לפעמים אדם צריך לחשוב שיש לי רק מצוה אחת לעשות בחיים – "צדיק באמונתו יחיה". ה' שם אותי, היהודי, בעולם הזה רק בשביל דבר אחד – להאמין בו. בסוף הכח להאמין בו, הכח של "חלק בורא שנעשה נברא", שמאמין בה' במודע שלו, מגלה את ה"לית אתר פנוי מיניה" – כך הוא עושה לה' דירה בתחתונים, תכלית הכוונה של בריאת העולם.] היא האמונה לבדה

כי ע"י האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות [אם יש לאדם אמונה חזקה, אז אפילו שקודם היה קשה עליו העול הכבד של המצוות – כך היה נדמה לו, שיש עליו עול כבד – על ידי האמונה פתאום נעשה קל, כבר לא כבד.] דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח [מתי הוא שמח? כשהוא טהור, "לב טהור" הוא לב שמח כנ"ל.] באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה כאלו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות [רק בשביל להאמין בה' הוא ברא אותנו.] הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים [שעיקרם המחשבות הזרות של האדם.] קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ ['מבית' הן המחשבות הזרות, ולפעמים גם יש מניעות 'מחוץ', דברים אובייקטיביים. אך אם האדם היה מפנה את המחשבות הזרות בפנים גם מה שבחוץ היה נעלם.]".

פינוי המחשבות הקדושות – פריקת-עול קדושה

נמצא שגם את רבות המחשבות הטורדות את האדם מצד עול מצותיו יתברך [יוצא כאן חידוש מופלא: קודם דברנו על מחשבות טורדות, והיה ברור לנו שהכוונה כל מיני עניני עולם הזה. אדם מלא רצונות, כמו שלמדנו פעם קודמת, ומתוכם יש לו מחשבות איך להשיג את הרצון או להמנע מסכנה שיש לו בראש, עניני חולין. כאן חידוש מופלא, שלפעמים האדם מוטרד אפילו מעניני קדושה. זה בעצם מה שאמרנו קודם – פינוי היום הקודם. אמרנו שהיום הקודם אינו דווקא דברים רעים. היום הקודם הוא איך עבדתי את ה' ביום הקודם, רק שאני מבין עכשיו – לקראת סוף היום – ש'זה לא זה'.

מה הסימן ש'זה לא זה'? שנעשה כבד עלי. עצם הדבר שיש מצב בנפש בו עול המצוות נעשה כבד מראה ש'זה לא זה'. כמו עבור בת, להדר בתכלית הצניעות, יש בת שתבוא ותאמר 'קשה לי, יותר מדי חם, אני לא מסוגלת, אני נחנקת מכל הלבושים האלה, כל הגרביים וכו'' – המצוות נעשות עול כבד. יש גם עול שמח, חידוש שהרבי דבר עליו, אבל סתם קבלת עול מרגישה כמו חובה, כמו עול כבד, וזה עצמו סימן מובהק שהבהירות של העבודה שלי לא היתה זה. צריך לפנות – אין לי שום עול, יש לי רק דבר אחד בחיים, להאמין בה' "אחד יחיד ומיוחד".

אם כן, יש כאן חידוש מופלא, שכל הענין של פינוי המחשבות כולל אפילו מחשבות של קדושה. מה הן מחשבות של קדושה? שאדם מוטרד מכך שיש לו כל כך הרבה חובות לעשות. צריך לקום בבקר ליטול ידים, צריך עוד מעט לבנות סוכה ולרכוש ארבעה מינים מהודרים. קשה לו, הוא מתחיל לדמיין – איך אצליח לבנות סוכה? מאיפה יהיה לי כסף לקנות אתרוג? הוא מוטרד ממצוות. כל הזמן צריך 'לצאת ידי חובה' – מצב נפשי מלחיץ, מעצבן. על כך הוא כותב בתניא בפרק לג, שלפעמים פתאום כל תפיסת המצוות היא תפיסה מעוותת, והסימן שנעשה כבד, ואז גם המחשבות האלה הן מחשבות זרות וצריך לרגע לבטל אותן.

זהו זמן לילה, בו לא מניחים תפילין ולא נוטלים לולב – רוב המצוות לא עושים בלילה אלא רק ביום. מה נשאר לעשות בלילה? על פי פשט, נשאר רק להאמין בה'. גם לימוד תורה בלילה אינו עול אלא כיף, מתוך אמונה באמת של התורה, ומי שלומד כך בלילה – "ואמונתך בלילות" – נמשך עליו ביום "חוט של חסד". מהו "חוט של חסד"? שכל המצוות לא מטרידות אותי, שהן כיף, כך מתוך האמונה בלילה הוא מתחיה ביום, בבטחון פעיל של "נצח ישראל", וכמו שיתבאר.],

לברוח מהמצוות (הרבות) אל אמונת ה' (האחד)

[שוב, את עול המצוות] המכביד עליו מאד, לפי דמיונו [יש לו דמיון שקשה לו לעשות את כל הדברים האלה.], כאשר איננו מזוכך כדבעי [אם מכביד עליו סימן שהוא לא מזוכך, גם בגוף. זיכוך הוא גם בחינה של נקיון וטהרה. אדם שלא מספיק נקי וטהור בפנים, הוא לא מזוכך, ואז מרגיש שכל המצוות האלה הן עול כבד עליו.], צריך לפרוק מעליו ב"רצוא" [עוד ביטוי מאד חשוב של האמונה. עכשיו קשה לי, כבד לי, מה אני עושה? אני בורח. כמו שיש לאדם אחריות כבדה ופתאום איני יכול לעמוד באחריות – צריך להחזיק מוסד ולא בשבילי, לא יכול לכתוב צ'קים. מה אני עושה? אני בורח. השאלה לאן אתה בורח. צריך לברוח לה' – "ברח לך אל מקומך", צריך לברוח לשרש שלך, לקב"ה, זו אמונה. אמונה היא "רצוא", שאדם בורח לשרש. כשאדם מקבל בטחון זהו כבר "שוב", הוא יכול לחזור למציאות. כלומר, מתי ה"רצוא"? בלילה. מה אני עושה כשאני הולך לישון? מוסר את הנשמה שלי, "בידך אפקיד רוחי", בחינת "רצוא". בבקר צריך לקום כדי לעשות משהו בחיים ביום הזה, בחינת "שוב".]

אל עצמותו הפשוטה יתברך [למה יכול להיות קשה ליהודי הרבה דברים שהוא צריך לעשות, בקדושה? כי ה' הוא פשוט, רק דבר אחד, וכשיהודי מרגיש שיש לו הרבה דברים לעשות כאילו סותר את ה' – ה' הוא לא הרבה דברים. ליהודי, היות שקשור לאחד, קשה לו עם הריבוי. יהודי לא אוהב הרבה דברים, לא אוהב הרכבה – בעצם הוא שואף בנפש לדבר אחד, מאמינים בה' אחד, שואפים לה' אחד. ה' הוא פשוט וגם אני בורח לזה, רוצה להיות יהודי פשוט. יהודי פשוט של הבעל שם טוב – לא בטוח כמה מצוות קיים בפועל. מן הסתם עשה מצות, אבל הכל בפשטות – ה' פשוט וגם אני רוצה להיות פשוט. זו אמונה. היהודי הפשוט של הבעש"ט הוא אחד שמאמין, שכתוב שהוא קשור לפשיטות העצמות. הוא יהודי פשוט, לא מורכב, ובפשיטות שלו הוא קשור לפשיטות העצמות של ה', שהיא], אמונת יחודו האמיתי,

לחזור לחיים כפולים – "חי בעצם" ו"חיים להחיות"

ורק אז, כאשר "תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים כו'", [מה הם המונעים?] המה מחשבותיו הראשונות, יוכל לשוב לחיות [אחרי ה"רצוא" בלילה בבקר הוא יוכל לשוב לחיות. כעת מפרשים "וצדיק באמונתו יחיה" – "באמונתו" היינו ה"רצוא" ו"יחיה" הוא כבר "שוב". ה"יחיה", שהוא ה"שוב", שיקבל חיות וימשיך לחיות בתוך העולם – כי "רצוא" בלי "שוב" הוא הסתלקות מהחיים, כמו נדב ואביהוא בני אהרן שהסתלקו מתוך "רצוא" בלי "שוב", אבל כל התורה היא בשביל "וחי בהם", בקיום המצוות.

ב"יחיה" יש שתי בחינות. ה"רצוא" הוא פשוט, וברגע שחוזר לחיות כבר מתחיל להיות ריבוי. אבל יש כלל של חז"ל ש"מיעוט רבים שנים". כשמגיעים לפשיטות וחוזרים לחיות, החיות היא בשתי בחינות. ומה הן?], בשתי הבחינות של "חי בעצם" ו"חיים להחיות" [גם משהו מאד חשוב, שחיים אמתיים הם בשתי בחינות. עצם המלה חיים היא לשון רבים, סימן שבעצם המושג חיים יש שנים, "מיעוט רבים שנים". מהן שתי הבחינות? מהם שני ממדי החיים שבלי שניהם אינך חי? אדם צריך להיות "חי בעצם", חי בעצמו, ו"חי להחיות", חי בשביל אחרים.

יש מאמר חז"ל "חי נושא את עצמו" – דבר שאינו חי, שהוא מת, נופל על הארץ. חיים הם רוח חיים – רוח מרימה את האדם, נותנת לו מעוף. כל חי נושא את עצמו – יש מה שאדם חי בעצמו, והסימן שהוא נושא את עצמו. לשאת את עצמו פירושו גם לשאת את עצם הדבר שאני קיים – להשלים עם המציאות שלי. יש חקירה אצל חסידים האם אני בכלל קיים או לא. בטוח שה' קיים, אבל האם אני קיים? או שכן או שלא, אולי רק דמיון. אם האדם הוא "חי בעצם" הוא נושא את עצמו, כלומר שהוא סובל את המציאות שלו, שבכלל קיים – כנראה אני באמת כן קיים. אבל למה? חבל שאני קיים. לכן בא הממד השני, שאני חי כאן כדי לעשות טוב לשני – "חיים להחיות". מה שאני חי בכלל, קיים בכלל – חיים הם אנרגיה, כח – כדי להחיות מישהו אחר, לעשות טוב למישהו אחר.

עוד פעם, חיים לשון רבים – ה"שוב" – כבר כוללים את שתי הבחינות האלה, שהוא "חי בעצם" ו"חיים להחיות", ו"לא סגי הא בלא הא", לא יתכן אחד בלי השני. כדי לחיות בכלל צריך להיות "וצדיק באמונתו יחיה", על ידי אמונה, על ידי ה"רצוא", ושם אין שני דברים בכלל – רק אחד, רק פשיטות העצמות, שם אני לא קיים כדבר בפני עצמו כלל אלא רק ה' קיים.

שתי הבחינות הן בשביל], לעשות לו יתברך דירה בתחתונים [לגלות ש"לית אתר פנוי מיניה" ולעשות לה' דירה.], [וזו] תכלית הכונה [של בריאת העולמות.] כו' ([ממשיך ציטוט התניא:] "וזהו שאמר באמונתו יחיה יחיה דייקא כתחית המתים" [קודם הוא היה בחינת מת, עם עול כבד, גם מהתורה והמצוות. וכעת על ידי האמונה שלו, "רצוא" לפשיטות, זוכה לתחית המתים. גם פה מדייקים ש"מתים" לשון רבים:], והיינו החיאת שתי בחינות "מתים" [ה"חי בעצם" היה מת אצלו וה"חיים להחיות" היה מת אצלו, ואת שניהם הוא מחיה.] וד"ל).

"רצוא ושוב" מתמיד

[כל המפורט עד כאן הוא עבודת "רצוא ושוב". "רצוא ושוב" בגימטריא תורה, כל התורה היא דופק של "רצוא ושוב" – ריצה לשרש, לפשיטות, ושיבה למציאות. המציאות היא כפולה, "חי בעצם" ו"חיים להחיות", כנ"ל.] רק ע"י עבודה מתמדת זו של "רצוא ושוב", לפרוק עולו הראשון [שכבר נעשה לו כבד.], כאשר "ואל על יקראהו"[יז] [פסוק בנביא, שמכירים את הביטוי שבו משדה התעופה.] (א"ת "אֶל עַל" [למעלה.] אלא "אַל עֹל" [כשאדם באמת עולה למעלה ב"רצוא" הוא פורק מעצמו את העול, ה"אֶל עַל" הוא "אַל עֹל" – לשלול מה שהכביד עליו בחיים.]),

[ובכך מקיימים] "בכל קראנו אליו"[יח], "'אליו' ולא למדתיו"[יט] [ב"רצוא" שלנו קוראים ישירות אליו יתברך, וחז"ל מדגישים שלא פונים למדות שלו.] ([ומהן המדות שלו?] שהן מצותיו, [כפי שכתוב בזהר] ד"רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא"[כ] [כל מצוה היא אבר, כלומר מדה, של ה'. וכתוב שלא פונים למדות, למצוות, שהן "אברים דמלכא".], ובפרט המצוה הכוללת, "והלכת בדרכיו"[כא] – "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'"[כב] [ב"רצוא" לא פונים לשום דבר.]), [מה, אני רוצה לבטל את המצוות? עדיין לא, עוד לא הגיע עולם הבא. אבל צריך להיות לילה בין יום ליום, צריך "רצוא ושוב",]

על מנת [שמחר בבקר אוכל] להתחיות מחדש בחיים נצחיים [הרבי מאד אהב את הביטוי "חיים נצחיים", אמר שאנו בדור של "חיים נצחיים" ואחל זאת לכולנו. "שבעים פנים לתורה" וכאן יש פירוש חדש ל"חיים נצחיים". נצח הוא גם לשון נצחיות וגם לשון נצחון, ולכן יש כאן פירוש חדש:] (חיים שבכחם לנצח "כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ" [לשון התניא. אתה חי חיים כאלה שיש בהם כח לנצח את כל המחשבות הזרות. צריך לקשר בין הסבר זה לפשט הפשוט – שמי שבאמת נצח את כל המחשבות הלא-טובות, שיש לו חיים כל כך חזקים, חיים טובים ובריאים, חיים טובים הם בריאים ואדם בריא הוא בעל כח, ואם יש לו כח לנצח את כל המונעים הוא חי לנצח. כנראה אם מישהו ח"ו הולך מהעולם הזה כי חשב איזו מחשבה לא טובה – אם היה מחזיק את המחשבה תמיד לא היה מת אף פעם.]).

המהפך מהעולם הזה לימות המשיח

[עוד משפט:] בעולם הזה, רגעי ה"רצוא" בטלים לשעות ה"שוב" [אמרנו ש"רצוא ושוב" הם כמו לילה ויום – זהו משל – אבל בעולם שלנו רגעי ה"רצוא", הלילה האמתי, הם מעטים, והיום-ה"שוב" הוא הרבה. כלומר, אין הרבה זמן שאדם באמת פתאום בורח ממציאות עצמו וחוזר לשרש, זמנים של "רצוא" אמתי שאדם עוזב את הכל ודבק בה'. רק לפעמים – לפעמים בנקודות משבר, כמו שאמרנו קודם, שפתאום "חשכו עיני", נעשה לי חשך, לא יכול לעשות שום דבר, אז אומרים לי 'טוב, תברח לשרש'. אצל כל אדם זה לא קורה כל יום – בעולם הזה יחסית רגעי ה"רצוא" הם מעטים והשעות של ה"שוב" הן רבות, שעות שהוא בבית. כמו אמא בבית, כמה שעות ביום הוא בורחת ל"אין עוד מלבדו"? תלוי... אבל רוב הזמן, רוב היום וגם רוב הלילה, היא נמצאת ב"שוב". (זה גם אומר שמספיקה שניה, לא צריך יותר מזה.) כן, הכל אמנות – עבור מי שמאומן באמת מספיקה שניה של בריחה לשרש. אז הוא חוזר ורוב הזמן הוא ב"שוב". זהו הנוהל של העולם שלנו, שרגעי ה"רצוא" בטלים ברוב, לכן לא שמים לב שיש כזה רגע. לכל אחד יש רגעים כאלה, שהוא צריך לברוח לשרש, אבל אפשר כלל לא להרגיש בכך – היות שהם מעטים, הכלל הוא שדבר מועט בטל ברוב. רוב הזמן אדם נמצא במציאות, ב"שוב".],

אך לעתיד לבוא [זהו סימן של ימות המשיח, שמתקרבים לימות המשיח.], כאשר העולם יתהפך [יש צדיקים שחוו חוית מיתה, היפך החיים, ובגמרא שאלו צדיק שחזר 'מה ראית?', והוא אמר "עולם הפוך ראיתי" – הכל הפוך, מי שחשוב בעולם הזה לא חשוב שם ומי שפשוט כאן חשוב מאד שם. בכל אופן, יש מושג "עולם הפוך". בכלל, העולם הבא הוא עולם הפוך מהעולם שלנו.]

(לאחר העליה ההדרגתית בהתגברות ה"רצוא" [מה הרבי רצה שנצעק מעומק הלב "עד מתי?!"? קודם לא היה כל כך, רצו משיח אבל כעת נעשה קריטי, ואז צועקים. לקראת המשיח צריך לתגבר את ה"רצוא" לה', "'אליו' ולא למדותיו". ממילא צריך גם להפיץ הרבה אמונה בעולם – עיקר הענין שלנו הוא הפצת אמונה טהורה.], כאשר תיקבע ההלכה לע"ל כבית שמאי [בעולם הזה הלכה כבית הלל, "שוב", חסד, ימין, בטחון. אבל בית שמאי הם מקו שמאל שהוא "רצוא". לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, שתהיה תגבורת של "רצוא" בגלוי. שוב, ב"שוב" האדם נמצא במציאות וב"רצוא" האדם בורח לה'. לקראת הגאולה ה"רצוא" צריך להתגבר, זו הציפיה, שאנו נעשים יותר ויותר דרוכים לביאת המשיח. לקראת הגאולה כבר איני 'לחוץ על מצוות' אלא 'לחוץ על משיח' – רוצה להמשיך אותו למטה, אבל צריך להגיע אליו, והוא לא כאן אלא שם למעלה, באין סוף, "אם אסק שמים שם אתה".] שמקו הגבורות העולות למעלה [בית הלל הם מים, שיורדים למטה, ובית שמאי אש, שעולה למעלה בטבעה.] וד"ל), [לעתיד לבוא, אחרי תחית המתים, כתוב] "מצות בטלות לעתיד לבא"[כג],

[האלף השביעי, שנקרא בלשון חז"ל] "חד חרוב"[כד] [הכל עולה למעלה, כל הזמן עולים. אבל לא באמת חרוב, לא עולם התהו, אלא], כאשר ה"דירה בתחתונים" תתעלה להתיחד בעליונים, כדעת הרמב"ם ז"ל[כה] [לפי הרמב"ם האמונה שלנו בתכלית הטוב שתהיה לעתיד היא אמונה שהכל יתעלה לרוחניות. הרמב"ן – שבדרך כלל אנו סוברים כמותו, בקבלה ובחסידות – אומר שלעתיד לבוא יהיו חיים נצחיים, נשמה בגוף בעולם הזה. הרבי מסביר ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – לא שיש הסתלקות מהגוף, אלא שהכל כל כך מזדכך, כמו אליהו הנביא שעלה עם גופו השמימה. הכל יהיה בהתעלות – תהיה דירה בתחתונים, אבל התחתונים עם הדירה, עם ה', הכל יתעלה. (בלי מיתה?) הפירוש החסידי שלא כמו מיתה בעולם הזה, שהנשמה עוזבת את הגוף, אלא שהנשמה לוקחת את הגוף עמה – כמו אליהו הנביא.] וד"ל.

כמעט גומרים את הפסקה, אבל נסיים כאן – עברנו את הזמן. ב"ה הספקנו כפול מפעם קודמת בכמות. כדי שנספיק בשנה הזו לסיים את המאמר צריך להזדרז.

[שאלה: בחזרות הבנות בקשו שנשאל את הרב, האם האמונה היא הבסיס רק לבטחון או לכל עבודת ה', לכל המדות?]

תשובה: כתוב כאן "וצדיק באמונתו יחיה" בכל המצוות – האמונה היא בסיס לכל המצוות.

עד כאן לפעם הזאת. בעזרת ה' נפגש עוד לפני ראש השנה, ובכל אופן "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה" לכולן. פעם הבאה כבר לא תהיה לקראת יצירת הדבר החדש אלא בתוכו. שיהיה בהצלחה רבה.