בע"ה

אור לכ"ד אלול ע"ז – חומש תובב"א

שבע ברכות יונתן ותהלה שי' כץ

עיון בתורות "תקעו" בלקוטי מוהר"ן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ארבעה רמזים לחתן ולכלה

לחיים לכולם, שיהיה בנין עדי עד ושנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל.

נתבונן בכמה רמזים של החתן והכלה – החתן יונתן והכלה תהלה. כשמחברים את השמות ביחד המספר שמקבלים הוא 956 שיש בה כמה דברים מאד יפים, כמה לשונות של פסוקי תנ"ך.

"יראת הוי' היא אוצרו"

הראשון הוא "יראת הוי' היא אוצרו". ידוע הפסוק המפורסם בישעיהו הנביא "והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת יראת הוי' היא אוצרו". חז"ל דורשים מכאן את ששה סדרי משנה. "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה", בכלל התורה שבעל פה היא הכלה, ויש לה ששה סדרים, הו"ק שלה – הרמוזים בתחלת הפסוק – אך העצם של הכלה הוא "יראת הוי' היא אוצרו", כמו שכתוב באשת חיל "אשה יראת הוי' היא תתהלל" (בשניהם הלשון "יראת הוי' היא") – "תתהלל" לשון תהלה, שם הכלה (שראויה להתהלל ביראת ה' שלה, וממילא גם בחן ויפי שלה, כידוע במפרשים).

אם כן, זהו פסוק במיוחד לכבוד הכלה, שהיא היסוד של הבית – "'ביתו' זו אשתו". היסוד של כל בית בישראל הוא יראת ה' טהורה, זהו האוצר החביב, "היא אוצרו". כמו שחז"ל ממשיכים לדרוש, אם יש לאדם את כל ששת סדרי משה אבל אין לו "יראת הוי' היא אוצרו" אז קצת 'חבל על הזמן' – יראת הוי' היא כמו קב חומטין, שבלעדיו התבואה לא נשמרת היטב, היא נרקבת. כדי שהתבואה תשמר ותתן ברכה – הכל תלוי ביראת ה'.

האוצר היקר לה' – ה"רצוא" ויראת-השמים של הכלה

ידוע שכאשר כותבים את המלה "אוצר" הפוך היא רצוא – "והחיות רצוא ושוב", "ואל אישך תשוקתך". הכלה היא בעיקר "רצוא", והדבר הכי יקר אצל הקב"ה הוא ה"רצוא" של היהודי אליו. ה' מצוה עליו "שוב", "וחי בהם", לא להגיע לכלות הנפש – לשון כלה – לגמרי. "אם רץ לבך – שוב", ה"שוב" כבר קשור לחתן, המשכה, אבל מה שיקר אצל הקב"ה הוא ה"רצוא" של הכלה עם יראת השמים שלה.

הייתי יכול לחשוב שיראת שמים היא רתיעה אחורה, אבל כאן היא האוצר, סגולה יקרה, ומה שהכי יקר בנשמה הוא ה"רצוא" לה' (סוד "יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו"). איך יודעים זאת? המפרשים על אתר מפרשים שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", אז מה יקר אצל הקב"ה? הדבר שלא בידיו כביכול. "הכל בידי שמים", אז לא כל כך יקר המציאות אצלו, אבל מה שלא בידיו – יראת שמים – הוא הדבר הכי יקר אצל הקב"ה, והוא נמצא בעיקר אצל הכלה, "אשה יראת הוי' היא תתהלל", "יראת הוי' היא אוצרו".

יראת משה – יראת השם

אם נמשיך להתבונן בגימטריא של שמות החתן והכלה, "יראת הוי' היא אוצרו", אז כתוב ש"יראת" ר"ת "[פתחי לי] אחתי רעיתי יונתי תמתי" ועולה בגימטריא תורה. אם "יראת" עולה תורה, ארבע דרגות עלית הכלה – "אחתי רעיתי יונתי תמתי" – שאר המלים ("הוי' היא אוצרו") עולות 345, משה. לפי זה "יראת הוי' היא אוצרו" היינו יראת-משה, או במשמעות של "'את הוי' אלהיך תירא' לרבות תלמידי חכמים", או מה שהוא עצמו ירא, והיראה עבורו היא "מילתא זוטרתא", "'מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך כי אם ליראה', אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא".

חז"ל מקשים מהפסוק "יראת הוי' היא אוצרו", שהיראה היא דבר גדול ויקר, וממשיכים להסביר שאם דורשים מאדם כלי קטן ואין בידיו הוא דומה לו ככלי גדול (גם הדבר הקטן 'גדול עליו'), אבל אם דורשים ממנו כלי גדול ויש לו הוא נחשב לו ככלי קטן. למשה יש יראה, ולכן היראה, אף על פי שמצד עצמה היא דבר גדול, עבורו היא דבר קטן. משה היפוך אותיות השם, אם כן אתם (יונתן תהלה) יראת השם. הרבי דבר על שמחה בטהרתה, אנחנו בשמחת חתן וכלה – אתם יראה בטהרתה, "יראת הוי' טהורה עומדת לעד". [לה' אין יראה, אז היא דבר גדול בשבילו.] משה אומר את משנה תורה, אז עבורו היא דבר קטן – אבל בשביל ה' היא באמת דבר גדול.

אם כן, המספר שלכם הוא גם יראת-משה, גם יראת-השם וגם "יראת הוי' היא אוצרו". אמרנו ש-יראת עולה תורה, אז גם שוה תורה-משה – קיצור של "תורה צוה לנו משה". כל התורה שצוה לנו משה, התכל'ס של כל ששה סדרי משנה – "אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת" – היא להגיע לעצם הכלה, עצם המלכות, "יראת הוי' היא אוצרו", "תורה צוה לנו משה". יש יראה במלכות ויש יראה בפנימיות החכמה, ירא-בשת, יראת הרוממות של משה רבינו.

ה תתאה: "יראת הוי' היא אוצרו"

עד כאן רמז אחד, עם כל המסתעף – הפסוק "יראת הוי' היא אוצרו". נעשה ארבע גימטריאות – לא עשר... – כנגד י-ה-ו-ה. התחלנו מלמטה, היסוד, הבסיס – היות ש"אשה יראת הוי' היא תתהלל" הגימטריא הזו שייכת למלכות, ה תתאה שבשם.

ו: "תם וישר"

הרמז של המדות: יש ביטוי שמופיע פעם אחת בתהלים ושלש פעמים באיוב – הכל כתואר לאיוב עצמו, בתחלת הספר. על איוב כתוב שהוא "תָם ויָשר" ובתהלים כתוב "תֹם ויֹשר יצרוני כי קויתיך". זהו פסוק לפני סוף פרק כה, שאנו אומרים אותו בתחנון – ה-ת, התכלית, של הפרק שהולך לפי האלף-בית, התכל'ס של אותו פרק (שכתוב בו גם "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" וגם "טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך [התשובה]" – "טוב ויָשר" ואחר כך "תם ויֹשר", "מצא אשה מצא טוב" – ועוד הרבה פסוקים חשובים). חשבון החתן והכלה שלנו הוא "תם וישר" – צריך להחליט מי התֹם ומי היֹשר, אבל אלה יונתן ותהלה. [תם בגימטריא תהלה, אז פשיטא.] נכון, תם שוה תהלה ו"וישר" שוה יונתן – הכל מתחיל מהאשה, "הולך בתֹם [איהי בהוד] ילך בטח [ליושר דרכו]".

יש כמה פירושים שונים לגבי "תֹם ויֹשר": האבן עזרא אומר שתום הוא בלב, תום לבב, ויושר הוא במעשה. המצודות כותב ששניהם במעשה – תמים במעשיו וישר במעשיו. יש מפרשים שהכל בלב. בכל אופן, הכי יפה כאן דווקא האבן עזרא, שמחלק ואומר שהתום הוא בלב והיושר הוא המעשה.

אנחנו מכירים את היושר מהמשנה הראשונה בפ"ב בפרקי אבות – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". מאמר של רבי, רבינו הקדוש, ושם יושר הוא בתפארת. גם תום הוא בלב, לפי הפירוש הזה. לכן בין הגימטריאות נשים את הניב "תם וישר" כנגד ה-ו של שם הוי', התפארת, עמודא דאמצעיתא.

"תם [במורגש] ויֹשר [במוטבע] יצרוני כי קויתיך [במושכל]"

נתבונן בכל הפסוק בתהלים: "תֹם ויֹשר יצרוני כי קויתיך". יש כמה פירושים, אבל הפשט הכי פשוט שמי שיש לו את שתי המדות האלה, תם וישר, הן שומרות עליו. כנראה שכל התמימים כאן – לתלמידים בישיבה הקשורה לרביים של חב"ד קוראים תמימים – מה ששומר כל יום ויום כשעולים לחומש, וגם כעת כשאנחנו יושבים כאן יחד באהבת רעים, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", הוא לא נשק ולא שום דבר אלא "תם וישר יצרוני".

אבל יש עוד משהו שמצטרף ל"תם וישר" – "כי קויתיך". "כי קויתיך" מזכיר את הפסוק האחרון של פרק כז, שני פרקים הלאה, שאנחנו אומרים כעת בכל ימי אלול עד הושענא-רבה, "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'". צריך קווי, תקוה, לשון קו – קו הוא כיוון, נקרא וקטור במדע, כח עם כיוון. אם נפרש לפי האבן עזרא, שתום הוא בלב ויושר הוא במעשה – שאדם הולך ישר, נושא ונותן באמונה, כל מה שהוא עושה הוא עושה ישר ולענין – איפה התקוה? בנפש יש מוטבע-מורגש-מושכל. הוא אומר שהתום בלב. איך אומרים זאת בחב"ד? יש שלש או ארבע מדרגות תמימות, וכתוב שהעיקר הוא תמימות הלב. איך אומרים באידיש תמימות בלב? ערנסטקייט, רצינות. כאן יש מקור מפורש, שהאבן עזרא אומר שתום הוא בלב.

אם התום הוא בלב (מורגש) והיושר במעשה (מוטבע), איפה התקוה? הייתי חושב שגם תקוה היא בלב – "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'" – אבל אם נעמיק להתבונן נבין שתקוה היא בדעת, במוחין (מושכל). למה תקוה היא דעת? רבי נחמן אומר שמי שמתייאש הוא טפש, יאוש הוא שטות וטפשות. אז מה היא תקוה טובה, שכל הזמן יש לאדם תקוה? שכל טוב. גם הקו – קו אור אין סוף שבוקע לתוך חלל הצמצום – פנימיותו היא התורה, כך כתוב, ותורה היא מוחין. זה שיש לאדם כח ורצון חזק לעשות משהו בחיים – כמו לכל החבר'ה הצעירים – צריך לכוון, לנתב ולנווט אותו. זו תקוה ממוקדת – זו דעת. כל כיוון וכוונה והכוונה תלויים בדעת. עוד פעם, כדי לקוות נכון צריך שכל.

כך נפרש את השלישיה בפסוק – "תם וישר יצרוני כי קויתיך". הגימטריא היא "תם וישר", אבל המפרשים אומרים שצריך גם תום וגם יושר וגם "כי קויתיך" – התום והיושר שומרים עלי, למה? כי "כי קויתיך".

רמזי הפסוק

נעשה חשבון של כל הפסוק: "תם וישר יצרוני כי קויתיך" עולה 1898, כפולת שם הוי' – הוי' פעמים חכמה, רומז לפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וגו'". קשר בין שם הוי' – ששייך בספירות במיוחד לחכמה – לחכמה, שהיא הבטול בנפש. סימן שהקשר בין התום בלב, היושר במעשה והתקוה בדעת – הכל חכמה. אם עושים חלוקה בפסוק, ארבע המלים הראשונות עולות שם הוי' ברבוע כפול (1352, נמצא שהערך הממוצע של 4 המלים הוא 338, הרבוע הכפול של אחד = הוי' פעמים אחד) והמלה האחרונה היא הוי' פעמים אהיה (546).

[אז מי שיש לו תום ויושר ולא מקוה לשום כיוון, מה זה?] אין לו את הקומה העליונה, את המושכל. [אז הוא לא נצור?] הוא לא נצור כדבעי. כאן לאנשים יש כיוון טוב – עולים כל יום, יש כוונת, ויש תום, כולם תמימים וישרים ועם תקוה. פסוק מאד מתאים לישיבת חומש, "תם וישר יצרוני כי קויתיך".

ה עילאה: "וישמע משה וייטב בעיניו"

"הודה ולא בוש לומר לא שמעתי"

שני הפסוקים האלה היו בנביאים (ישעיהו) ובכתובים (תהלים) וכעת נגיע לפסוק בתורה. החידוש כאן שהביטוי ששוה לשמות החתן והכלה הוא פסוק שלם – קצר אבל שלם, מאד נדיר: "וישמע משה וייטב בעיניו". כבר היה לנו קודם משה, אז המלים "וישמע... וייטב בעיניו" שוות תורה.

איך רש"י מפרש את הפסוק הזה? "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי". מענין, בגמרא יש המשך לזה שרש"י לא מצטט – "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי". לכאורה לא אותו דבר, ממשך הפוך, אבל כך כתוב בגמרא. רש"י לא כותב כך, אלא רק פשט – "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי". מה קרה שם? אהרן ובניו שרפו את הקרבן (שעיר ראש חדש, שהוא קדשי דורות) ומשה הקפיד – למה שרפתם?! למרות שהיו אוננים, אבל אהרן שהוא כהן גדול מותר בעבודה.

מה היה הדיון ההלכתי? מה אהרן אמר ומצא חן בעיני משה? שיש חילוק בין קדשי דורות לקדשי שעה. דבר שלמדנו הרבה פעמים, שמשה רבינו – שהוא למעלה מהזמן, חכמה עילאה דאצילות – לא מבחין בין דבר שהוא לשעה לדבר שהוא לדורות. אפילו חיי שעה – חיי שעה בחז"ל הם תפלה וחיי עולם הם לימוד תורה, אצל משה רבינו הם היינו הך, אין לו הבדל בין שעה לדורות כי הוא מעל הזמן. אבל אהרן אינו מעל הזמן, ולכן הוא נוהג מבדיל, וכאשר משה רבינו שומע זאת ומבין שכך נוהג העולם – "וישמע משה וייטב בעיניו".

מעגל הקפדה והטעות

חז"ל אומרים עוד משהו, שרש"י לא מביא בפשוטו של מקרא. תרגום יונתן כותב שהוא הכריז בכל המחנה 'טעיתי' – שכולם ידעו שהוא טעה. איך הוא טעה? למה משה רבינו טועה? כי הוא הקפיד – הוא הקפיד על אהרן והבנים ולכן הוא טעה. הקפדה היא כמו כעס, ו"בא לכלל כעס בא לכלל טעות" – כבר משהו מאד יסודי, שכל חתן וכלה צריכים ללמוד היטב, שאסור לכעוס, אסור בשום אופן שבעולם לכעוס. אפילו אם אתה משה רבינו, לא יעזור לך – אם אתה כועס, או אפילו רק מקפיד (כמו שכתוב כאן), אתה טועה.

מה שמענין בחז"ל הזה שפירשו לשני הכיוונים – "כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות" הוא בכיוון אחד, אבל כאן אומרים שכיון שהקפיד הוא טעה וכיון שטעה הוא הקפיד. קודם לטעות היינו שיבוש בשכל – גם בשכל צריך להיות ישר, 'ראש ישר'. אם יש משהו עקום בשכל או בהשקפה הטעות תביא אותך להקפיד על הזולת. זהו מעגל קסם – ברגע שאתה מקפיד אתה טועה עוד יותר, וחוזר חלילה. אם אדם נמצא באיזה מעגל קסם לא טוב, איך הוא עוצר אותו? כאן יוצא מחז"ל שקפידא וטעות יוצרים מעגל. איפה אפשר לעצור אותו? את הטעות לכאורה איני יכול לדעת – אם אני טועה או לא טועה – אבל את הכעס, את הקפידא, אפשר לעצור.

מי שרוצה להנצל, לצאת מהמעגל, צריך לקבל החלטה – בראש השנה מקבלים החלטות, אם אנחנו נקבל החלטה שאף פעם לא מקפידים על החבר שלנו, על האשה, על האיש, פשיטא שלא, ועל כל חבר, "כל ישראל חברים", ממילא לא נטעה. כתוב שמשה רבינו טעה, ועל משיח מובא – באור החיים ועוד – שלא יטעה, כנראה שהוא עוד יותר ממשה ארך אפים לגמרי, לא כועס ולא מקפיד על אף אחד. אם אנחנו נקבל בראש השנה החלטה שלא מקפידים – מיד ימתיק את כל הדינים מעל עם ישראל, ה' לא יקפיד עלינו ויהי מה (הלוא "הוי' צלך"), ונזכה כבר לכתיבה וחתימה טובה וגם כתיבה וחתימה טובה למלך המשיח, "לאלתר לגאולה", שיבוא ויגאל אותנו תיכף ומיד ממש. זה מוסר ההשכל מהפסוק שלכם, "וישמע משה וייטב בעיניו".

הכיף לומר 'טעיתי'

מה לומדים מהפסוק? עם כל הקפידא והטעות של משה, הרי הוא הענו מכל אדם – ברגע שהוא שומע משהו שמתיישב על דעתו, שמבין שהוא צודק, הוא מיד מודה, "הודה ולא בוש". כמו שהתרגום אומר, הוא מיד מפרסם זאת – יש לו כיף בלפרסם שהוא טעה, שכולם ידעו שגם משה רבינו יכול לטעות (על משה רבינו נאמר "ותחסרהו מעט מאלהים", "מיעוט רבים שנים" – אלהים לשון רבים – אלהים פחות 2 = טעה. משה רבינו טעה = עצמות בגוף – אפשר להיות עצמות בגוף ועדיין לטעות, מצד הגוף, גם גוף זך כמו גופו של משה רבינו, על דרך דברי הה"מ על "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את"). יש אנשים שקשה להם לומר 'טעיתי', ויש אנשים שיש להם כיף לפרסם 'טעיתי', זה סימן של רבי אמיתי (אתפשטותא של משה בכל דרא). ככה לומדים כאן ממשה רבינו – מהפסוק הזה.

עומק השמיעה

בחסידות "וישמע" היינו דערהער, שמיעה פנימית – לשמוע את הלב הפנימי של הענין – שיש בה יותר חוש פנימי אפילו מראיה. יש משהו בשמיעה הפנימית אפילו יותר מראיה, כידוע הדעות השונות ביחס לשני החושים ראיה ושמיעה. כתוב ש"משה זכה לבינה" – משה הוא ראיה ו"זכה לבינה", זכה לשמיעה (בלדד השוחי אמר לאיוב, ה"תם וישר", "אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך", "אם לבינה תקרא", וד"ל). בפסוק הזה משה זוכה לבינה-שמיעה – "וישמע משה וייטב בעיניו" (הפסוק הקודם מסיים בדברי אהרן "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני הוי'" – מעיני ה' לעיני משה, מ"הייטב" בתמיה ל"וייטב" בניחותא, ע"ד חש-מל. "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני הוי'. וישמע משה וייטב בעיניו" = אנכי פעמים הוי'). בינה ודעת "הא בהא תליא" – שמיעה וטוב טעם ודעת.

["בעיניו" זו ראיה.] נכון, יש כאן שמיעה (בינה), טוב (דעת) ואז "עיניו" – או חכמה-ראיה, או שתי העינים של הדעת. יש ראיה מוחשית, גם במשהו רוחני, כמו לראות את התחדשות הבריאה יש מאין, וכמו "תמֻנת הוי' יביט" של משה רבינו, שהוא רואה את המציאות כמו שנראית בעיני ה'. זו ראיה של חכמה, עינים של חכמה, לא העינים של הדעת. אבל כאשר אתה שומע משהו והוא מתיישב בדעתך, אתה רואה את אמיתת הדבר, אלה העינים של הדעת. גם בדעת יש עינים לפי הקבלה, שתי העינים הן ה"ח וה"ג של הדעת. בכל אופן, יש הרבה ללמוד מהמלים "וישמע משה וייטב בעיניו", הגימטריא שלכם. היות ש"וישמע משה", בינה, ברור שצריך למקם אותו ב-ה עילאה שבשם.

י: "כי עם קדוש אתה"

אז יש לנו שלשה פסוקים: "יראת הוי' היא אוצרו" ב-ה תתאה, "תם וישר" ב-ו ו"וישמע משה וייטב בעיניו" ב-ה עילאה. צריך עוד אחד, ב-י – חכמה היא קדש. יש פסוק שחוזר שלש פעמים בחומש – כמו ש"וישמע וגו'" מהחומש כך גם הביטוי האחרון.

ג"פ "כי עם קדוש אתה" – הכנעה-הבדלה-המתקה

קודם כל, נחזור לשמות של החתן והכלה. ראשי התבות של יונתן תהלה הם ית, יש סוד תי נימין – תי בגימטריא קדוש (שעולה שמע – קדוש בחכמה ושמע בבינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין") – שהוא המשכת קדוש מהכתר, אריך אנפין, לזעיר אנפין, מבחינת "לא אדם" לאדם. ראשי התיבות שלכם קדוש, ובביטוי שנראה כתוב "קדוש" – והיות שכתוב שלש פעמים כבר "קדוש קדוש קדוש". הביטוי הוא "כי עם קדוש אתה [להוי' אלהיך]".

איפה הוא חוזר שלש פעמים? בשתי הפעמים הראשונות ההמשך כמעט אותו דבר, בשינוי קל, "בך בחר הוי' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה", ובפעם השלישית בלי ההמשך הזה. בפעם השלישית כתוב בסוף "לא תבשל גדי בחלב אמו".  

בפעם הראשונה בהקשר לביעור עבודה זרה מארצנו הקדושה – מצוה שכולם כאן מקוים לקיים. למה צריך לבער את העבודה-זרה כאן? "כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך בך בחר הוי' אלהיך וגו'".

בפעם השניה כתוב אחרי הפסוק "בנים אתם להוי' אלהיכם לא תתגודדו וגו'". מה הפירוש הפשוט של "לא תתגודדו"? אתם בנים, אתה מצוינים, אתם הבנים שלי – לא תתגודדו כמו האמורי, אלה חוקות האמורי. בפעם הראשונה מדובר בעבודה זרה ממש ובפעם השניה לא ללכת בחוקות האמורי, להבדל, כי אתם בנים שלי. אז הפסוק אומר "כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך ובך בחר הוי'".

פעם שלישית כבר בהקשר למאכלות אסורות. בשתי הפעמים הראשונות זו התחלת פסוק ובפעם השלישית באמצע פסוק, שגם ההתחלה וגם הסיום הם איסורי אכילה.

שוב, יש שלש פעמים את הביטוי "כי עם קדוש אתה", שוה יונתן-תהלה – אתם עם קדוש (ומכם יוולד עם קדוש, קדושת ישראל וקדושת הכהונה, נישואי בת כהן לכהן). משלשת ההקשרים אפשר לעשות הכנעה-הבדלה-המתקה:

יש מצוה בארץ ישראל לשרש אחר עבודה זרה – להכניע את הקליפה הזו לגמרי, זו ההכנעה כאן.

ברור שהפעם השניה, "בנים אתם... לא תתגודדו", היא הבדלה.

הפעם השלישית, קדושת האכילה, בהרבה הקשרים היא קשורה להמתקה.

תיקון תאוות ממון-ניאוף-אכילה בשלשת הרגלים

תיכף נגיע לרבי נחמן. מתי מתקנים את תאות האכילה בכלל? כל חג הוא בשביל לתקן תאוה מסוימת. רבי נחמן כותב[ב] שפסח הוא תיקון תאות ממון – מוציאים הרבה הוצאות לפסח; שבועות הוא תיקון פגם הברית; וסוכות תיקון תאות האכילה. איך מתקנים? כבר נאמר את הווארט שלו. למה סוכות מתקן את האכילה? כי צריך לאכול שמח – סוכות הוא "זמן שמחתנו", "לך אכול בשמחה לחמך". תיקון האכילה הוא לאכול שמח. זו גם ברכה, שהחתן והכלה יאכלו ביחד תמיד שמח מאד. זו התכלית של התקופה הזו, של כל התשובה – הכל כדי לאכול שמח. ידוע שלמנהג חב"ד לא ישנים בסוכה, העיקר הוא האכילה, לא השינה. יש פה כמה אנשים שמתעקשים שגם השינה תהיה בסוכה, ברוכים יהיו, אבל העיקר הוא האכילה כי התיקון העיקרי של חג הסוכות הוא לאכול שמח. התכל'ס של כל התשובה והכל הוא לאכול שמח. כשעושים שבע ברכות – אנחנו עכשיו אוכלים שמח. לחיים לחיים.

למה אמרנו את כל זה? כדי לומר שתיקון האכילה הוא המתקה. קדוש-קדוש-קדוש – ג"פ "כי עם קדוש אתה" – הראשון הוא הכנעה, השני הבדלה והשלישי המתקה.

[יש פירוש ש"בנים אתם" היינו שגם כשמישהו מת אינכם יתומים. זו ממש המתקה, לא?] גם ההבדלה היא עליה למקום שכולו טוב.

[אצל רבי נחמן העיקר הוא תיקון ממון?] למה? [כי במעשה מבעל תפלה זה העיקר.] במעשה מבעל תפלה הקליפה העיקרית היא ממון. [וגם באבידת בת מלך.] נכון. אבל בכל לקו"מ העיקר הוא השני. אחד הסימנים של תשע"ח הוא בגימטריא שבֻעות – החג המיוחד של השנה הבאה עלינו לטובה, כבר צריך להתכונן. החג של תיקון הברית, שפשוט שאצל רבי נחמן הוא עיקר הבעיה.

[קשור לצום-קול-ממון?] הוא כותב שתענית, צום, היא סגולה לשמחה – הולך ביחד. "צום" שייך לתיקון האכילה ו"ממון" הוא תיקון הממון, כפשוטו. לפי זה "קול" שייך לתיקון הברית – תפלה לשון דבקות, כמו "ודבק באשתו", "תופל כלי חרס". "הקל קול יעקב", יחוד קול ודבור היינו יחוד יעקב ורחל כמבואר בקבלה, עיקר תיקון הברית (הקול היינו יסוד ז"א) [תיקון הכוונה למעט או לעשות ברחבות?] הנה, הוא אומר שתיקון האכילה הוא לאכול שמח. [אז כל השאר גם כך?] כמה לחיים שתית?

סיכום הרמזים

אם כן, עד עכשיו עשינו י-ה-ו-ה של ארבעה רמזים יפים מאד של יונתן תהלה. מלמעלה למטה:

י        "כי עם קדוש אתה" ("אתה" במלכות, עלמא דאתגליא, או בחכמה דווקא, התגלות וראיה לנוכח)

ה       "וישמע משה וייטב בעיניו"

ו        "תם וישר"

ה       "יראת הוי' היא אוצרו"

ב. תקעו אמונה-ממשלה-תוכחה

אמונה-ממשלה-תוכחה

נעשה משהו חמישי, שאינו פסוק. הזכרנו את רבי נחמן. שאלתי קודם את הרב אלישמע אם יש פה שנוסעים לאומן לראש השנה, והוא אמר שכבר כמה שנים 'מאך דא אומן'. כדי לחזק זאת נאמר עוד רמז אחד: קודם כל אומר את הגימטריא, ואשאל את הצבור – שודאי כולם למדו קצת לקוטי מוהר"ן – מה זה. הרמז שיונתן-תהלה עולה ממשלה-אמונה-תוכחה.

יש בלקו"מ תנינא שלש תורות חשובות ו'שמנות' על הפסוק "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", ולפי סדר הספר הראשונה – תורה א בלקומ"ת – היא "תקעו ממשלה", תורה ה היא "תקעו אמונה" ותורה ח (מראש השנה האחרון של רבי נחמן, לפני ההסתלקות שלו בחג הסוכות) "תקעו תוכחה". הוא הסתלק בסוכות – כנראה רצה להגיע ל"לך אכול בשמחה לחמך". אבל בראש השנה, שכולל את הכל, הוא אמר את התורה "תקעו תוכחה" (כמו שיעקב אבינו, משה רבינו ושמואל הנביא קיימו מצות תוכחה לפני הסתלקותם).

אנחנו נשים את האמונה בהתחלה, כדי שיהיה לנו רמז יפה – ר"ת אמת – אמונה-ממשלה-תוכחה (לפי סדר הספר – "מאת הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו", היינו רמז לבנין, הווית, המלכות, "זאת", בראש השנה. לפני ר"ה קוראים בתורה "אתם נצבים היום כלכם וגו'").

זו הגימטריא של החתן והכלה, אמונה-ממשלה-תוכחה. פעם אמרנו שבימי השבע ברכות טוב שהחתן והכלה ילמדו כל יום את סיפורו של אחד מה-ז' בעטלערס, סיפור של ימי שבע ברכות – ביום הראשון הבעטלער העוור, ביום השני הבעטלער החרש, וכך הלאה. לזוג הזה יש עוד כמה ימים שיכולים ללמוד את שלש התורות האלה – תקעו אמונה, תקעו ממשלה ותקעו תוכחה. הכל שייך לתקיעת שופר, אז כדאי להספיק לפני ראש השנה.

הר"ת אמת והכל נגמר ב-ה (ההה הוא שם קדוש, מ-עב השמות של ה'), מה האותיות שלפני הסיום? אמונה-ממשלה-תוכחה – נחל, גם רמז ששייך לרבי נחמן, "נחל נֹבע מקור חכמה"[ג]. אמת עולה 21 ברבוע ואם מוסיפים נחל – נחל אמת (אמת גם מלשון אמת המים) – כבר יהיה 529, 23 ברבוע. ה-נחל מעלה את הרבוע של 21 ל-רבוע של 23. 529 עולה תענוג, ועוד הרבה דברים חשובים בקבלה – עליה מ-אמת ל-תענוג (מפנימיות היסוד, הכח הנפשי השני מהסוף, לפנימיות רישא דאין, הראש השני של הכתר, הכח השני מההתחלה, ודוק).

שלש התורות כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה

נאמר בקיצור נמרץ: את שלש אלה גם אפשר לכוון כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה:

האמונה היא הכנעה.

למה קוראים לתורות האלה בשמות האלה? כי זהו הנושא, וגם פותח במשפט הראשון של כל תורה עם הדבר הזה. את התורה הראשונה הוא פותח[ד] שתכלית בריאת האדם למשול על המלאכים. באיזה יום ה' ברא אותנו? ראש השנה, יום ההולדת שלנו. הוא ברא אותנו בשביל למשול על המלאכים (כשהוא ברא אותנו הוא התיעץ עם המלאכים, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", הוא היה צריך, משום דרך ארץ, לקבל הסכמה מהמלאכים, שהרי ידע ורצה שסופו של האדם למשול על המלאכים). צריך להבין מה זה. הבריאה כדי שנהיה גבוהים מהמלאכים, ושנמשול עליהם, והוא כותב בהמשך שאכן המלאכים מתקנאים בנו – לא פשוט, יש עימות, וצריך לדעת מה הסגולה שהמלאך לא יפיל אותנו כשמרגיש שאני רוצה לשלוט עליו.

פשיטא שרעיון זה הוא הבדלה. ה' ברא אותנו, מין האדם, לא רק להיות נבדלים מהחי בעולם הזה הגשמי אלא להיות נבדלים גם מיצורי צבא השמים, להיות למעלה מהמלאכים ולמשול עליהם. כמובן שצריך הרבה להבין איך לפרש זאת אליבא דנפשיה. בכל אופן, זו ההבדלה, ואמונה היא הכנעה, קבלת עול.

איך הוא מסביר את התוכחה? איך הוא פותח את "תקעו תוכחה"[ה]? הוא מביא מרבי עקיבא שאמנם יש מצוה גדולה בתורה להוכיח אבל אליה וקוץ בה – "תמה אני אם יש מישהו בדור שלנו שראוי להוכיח". כך אומר רבי עקיבא, עמוד התווך של התורה שבעל פה. אז הוא ממשיך להסביר שמי שלא ראוי להוכיח ומוכיח – לכאורה מקיים מצוה – לא רק שלא מתקן אלא מקלקל. מה הוא עושה? ריח רע, ריח מסריח. הריח שהוא עושה לזה שמוכיח אותו – במקום לחזק אותו הוא מחליש אותו. לא רק שהוא מחליש אותו, אלא גורם שכל השפע שנמשך לכל העולמות דרך שרש נשמתו נפסק. אז המוכיח שאינו ראוי להוכיח עושה נזק רב ועצום. הוא עושה קודם כל ריח רע – לאותו אדם שמוכיח, במקום לעזור לו – ורוחנית-נשמתית הוא מחליש אותו לגמרי, עושה אותו 'על הפנים', וגם כל מה שנמשך בכל העולמות שקשור אליו, לנשמה הזו, הכל נפסק. אבל "מכלל לאו אתה שומע הן" ו"מרובה מדה טובה ממדת פורענות", מי שכן ראוי להוכיח – משהו נדיר מאד, אבל יש אחד כזה, לכן יש מצוה בתורה – עושה בדיוק ההיפך. הוא עושה ריח טוב, והריח טוב מחזק וממשיך שפע בכל העולמות. זה הווארט הראשון, מה שהוא רוצה מה"תקעו תוכחה" – להגיע לתיקון הזה, להמתיק את המציאות.

כל תורה כאן היא ארוכה מאד ומורכבת מאד, כדרכו בקדש, של בחינות ויחסי גומלין בין עבודות בנפש. קודם שאלו מהו "קול" בצום-קול-ממון. דווקא ב"תקעו תוכחה" רבי נחמן אומר[ו] שמי שמוכיח כדבעי ועושה ריח טוב זוכה לקול של השיר דיתער לעתיד. זהו עיקר תענוג העולם הבא, עיקר שכר הצדיקים לעולם הבא הוא שיר, שיר חדש. כמו שקודם שמענו שיר. התענוג משיר אמתי – יש בחב"ד, מרבי הלל מפאריטש, שכל החיים אני מחפש את הניגון שלי. מי שזוכה למצוא את הניגון ומתענג עליו תענוג אין סוף – באמת עמד על שכרו. ככה רבי נחמן מסביר, ששכר הצדיק הוא הניגון. מי זוכה לניגון הזה, שהוא השכר הטוב של הצדיק? מי שיודע להוכיח ומי שזוכה לקבל תוכחה ממי שיודע להוכיח. אם כן, תכלית התורה הזו היא להגיע לתכלית ההמתקה, מכח תוכחה כדבעי. ידוע הרמז ש-תוכחה הוא תוך-אהבה, הכלל הראשון של מצות תוכחה הוא שצריך להוכיח מתוך אהבה, ואז עושה ריח טוב וכו' עד שזוכים לשיר חדש, תענוג העולם הבא.

אם כן, אפשר להקביל את שלש התורות כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה לפי סדר אמ"ת.

שלש התורות – תקיעה-תרועה-שברים

נחזור שוב למבנה הכללי של אמונה-ממשלה-תוכחה: בכל תורה הוא מדבר על התקיעות ותמיד הוא נוקט בסדר תקיעה-תרועה-שברים. אפילו שהסדר אצלנו הוא תקיעה-שברים-תרועה, הוא כותב כך – ההגיון הוא שתרועה היא המלה בתורה ושברים הם תוספת של חז"ל. את תקיעה-תרועה-שברים עצמם מתאים להקביל לאמונה-ממשלה-תוכחה:

הוא מביא על תקיעה את הפסוק "ותקעתיו יתד במקום נאמן"[ז] – לשון אמונה. המקום הנאמן הוא הארץ, וכאשר תוקעים יתד חזק בארץ, התיישבות נאמנה, זהו תיקון האמונה.

הממשלה היא בפירוש תרועה – "ותרועת מלך בו"[ח]. ממשלה היא להיות מלך. צריך עוד להסביר קצת שנבין מה פירוש למשול על המלאכים. קודם כל, אחרי התקיעות יש תפלה שכל המלאכים שנוצרו מהתקיעה והשברים והתרועה והתקיעה ימליצו טוב – אבל אנחנו צריכים לשלוט על המלאכים. [נוהגים לומר את התפלה הזו?] תלוי באיזה מצב אתה נמצא... יש גם תפלה לפני, עם השם של כב אותיות, וגם בה יש מלאכים – כנראה הרבה מלאכים באים לשמוע את התקיעות שלנו, ובתקיעות שלנו עושים הרבה מלאכים. ברור שממשלה היא סוג של הבדלה – שאתה נבדל. התרועה בתורה היא גם כאשר המליכו מלך – בהכתרת מלך מריעים.

תוכחה היא שברים. בהוכחת מישהו על פי פשט יש שבירה, רק שהוא מסביר[ט] ששבירה היא גם לשון "עיני כל אליך ישׂברו" – שיש בשבירה גם תקוה טובה. אפשר לומר שזהו תיקון התוכחה (כאשר שברים, משרש שׁבר, מתפרשים גם כשרש שׂבר-סבר) – תוכחה בפנים מסבירות, בסבר פנים יפות (הסבר בטוב טעם מדוע אתה מוכיח עד שהדברים יתיישבו היטב, הכל תוך-אהבה, כנ"ל) עד שזוכים לקול התוכחה הראויה שהופך להיות הקול דאתער לעתיד לבוא, תענוג אין סוף שהוא שכר העולם הבא.

[הרב מוכן לומר מלה אחת על לשלוט על מלאכים?] זה מה שנעשה. כעת, לסיום, רוצים לקחת מכל תורה נקודה אחת וקצת לפתח אותה, וגם לשייך לחתן וכלה:

ג. תיקון החושים בנסיעה לצדיק (תקעו אמונה)

נקודה אחת מתוך תקעו-אמונה מדברת במעלת הנסיעה לצדיק לראש השנה. לכן שאלתי את הרב אלישמע לאן נוסעים כאן בראש השנה. ידוע שיש ענין גדול מאד לנסוע לצדיק האמת לראש השנה. רבי נחמן מדבר רבות על גודל ענין הקיבוץ בר"ה, על הצירופים, על השעשועים, על התיקונים שנעשו כשיש קיבוץ גדול אצל צדיק האמת בראש השנה, אבל בתורה הזו יש ווארט שכתוב דווקא כאן:

הוא אומר שמי שזוכה להיות אצל הצדיק בראש השנה זוכה לתקן את כל חמשת החושים שלו[י]. איך זה?

תיקון הראיה – ראית פני הצדיק

ברגע שהוא רק בא ורואה את פני הצדיק הוא מתקן את העינים שלו, את חוש הראיה שלו – ראית פני הצדיק היא תיקון חוש הראיה.

תיקון השמיעה – שמיעת הצדיק

אחר כך, כשהוא שומע ממנו דברי תורה הוא מתקן את חוש השמיעה שלו.

תיקון הריח – הטרחה להגיע לצדיק

במה שהוא טורח טרחה רבה כדי להגיע לצדיק – לא פשוט הנסיעה לצדיק, יש הרבה טרחה (יכול להיות שיש טרחה לעלות לחוֹמש...) – הוא מתקן את חוש הריח. אפשר לרמוז שבתוך המלה טרחה יש גם אותיות ריח. אם עובדים קשה וטורחים להגיע לאיזה יעד, לאיזה קיווי, קו, כיוון – מתקנים את חוש הריח. מכל החושים זהו החוש המשיחי, "והריחו ביראת הוי'". כל ליקוטי מוהר"ן הם מוסר השכל, אבל זו נקודה חשובה של מוסר השכל – צריך הרבה טרחה, הטרחה להגיע לצדיק מתקנת את הריח.

תיקון הטעם – הרגשת טוב-טעם בצדיק ותורתו

אחר כך אומר עוד משהו, שנשמע כמעט כמו שמיעה, אבל עוד משהו – כאשר זוכים לטעום את הנעם, טוב-הטעם, הגעשמאק באידיש, של הצדיק (לכאורה גם בדברי התורה, לא לשמוע ולהבין את השכל שבהם אלא לטעום את הגעשמאק) מתקנים את חוש טעם.

תיקון המישוש – הוצאות הנסיעה לצדיק

אחרון חביב, נשאר חוש המישוש. איך מתקנים? [על ידי הדחיפות...] ככה הוא אומר כי הוא גערער, אבל רבי נחמן אומר אחרת – שחוש המישוש היינו הוצאות הדרך, לא הטרחה. יש הרבה הוצאות כדי להגיע לצדיק, וההוצאות – כמה שאתה יותר מוציא כסף – מתקנים את חוש המישוש. הוא לא אומר כסף שאתה נותן לצדיק, אלא ההוצאות שלך כדי להגיע לצדיק. [למה הוצאות קשורות לתיקון המישוש?] למדת את המאמר של רבי אייזיק על "ואהבת... בכל מאדך"? "בכל מאדך" הוא "בכל ממונך", הכחות המאדיים, זה המישוש.

כל הדברים שהוא אומר בתורה הזו צריכים להיות קשורים לאמונה – "תקעו אמונה". כנראה שבשביל התיקונים האלה – תיקוני החושים – צריך את ההכנעה של האמונה.

צדיק חי – תיקון החב"ד

במאמר מוסגר, כשלומדים תורה או מדברים תורה צריך מיד לנסות מה זה אומר, איך זה שייך, איך אפשר לקיים? לכאורה היום מי שנוסע לאומן כפשוטו, או ל-770 בברוקלין ניו-יורק, איזה חושים הוא מתקן על פי פשט? ריח ומישוש. יש לו טרחה ויש לו הוצאות – הוא לא רואה ולא שומע. הוא יכול לומר שאני רואה ושומע, קורא את הספרים, מתבונן ומצייר את הצדיק – אבל אנחנו מדברים בפשט הכי פשוט. הצדיק ודאי חי וקים, אפשר ללמוד את הספרים, הכל טוב ויפה – אבל רבי נחמן מתכוון בפשט, ולדאבוננו נשארו חוש הריח והמישוש, ולא חוש הראיה, השמיעה והטעם.

לפי סדר הספירות, איפה החושים שנשארו? איך החושים מקבילים לספירות? הריח בכתר, הראיה בחכמה, השמיעה בבינה, הטעם בדעת והמישוש ביסוד[יא]. במצב הנתון, על פי פשט, כשנוסעים לאומן כו' את הכתר, העל-מודע, המקיף, ואת היסוד, אפשר לתקן – את הריח והמישוש – אבל את החב"ד לא, לא כל כך. למה אומרים את זה? [כבה החשמל.] רואים שזה אכפת למישהו... [נגנו "אבינו מלכנו".] הווארט היה שבשביל חב"ד צריך חי מוחשי. בכתבי האריז"ל חיות – חי – היא מוחין, חב"ד (אכן, גם תכלית תיקון הריח היא בכך שלאחר כל הטרחות החסיד שומע תורה מפי הצדיק, "אף חכמתי עמדה לי", וגם שלמות תיקון הברית – חוש המישוש-התשמיש – תלויה בכך שלאחר כל הוצאות הדרך הוא מגיע ל"צדיק חי עלמין").

ד. למשול על מלאכים ולגאול את התפלה (תקעו ממשלה)

תיקון תאות התמנות – על מלאכים (ולא על בני אדם)

שוב, נחזור לממשלה. מה פירוש למשול על מלאכים? אחד הדברים שהוא כותב[יב], שיש אדם שיש לו תאות התמנות. מבינים? יש תאוה להתמנות, להיות ראש ישיבה, להיות בועד הקהילה – תאוה להתמנות. הוא אומר שצריך לברוח ממנה, אבל צריך להחליף אותה בתאות התמנות על המלאכים. אם יש לך פה הרבה מלאכים, לא נורא שיש תאות ההתמנות, כי היא "תקעו ממשלה". אבל אם יש בני אדם – תאות התמנות על בני אדם היא בעיה.

ממשלה על חוקי הטבע (שאיפת המדע)

שוב, איך אני מבין את הממשלה על מלאכים? נשמע משהו מוזר. מלאכים הם ישויות של עולם רוחני. קודם הייתי יכול פשוט לחשוב שמלאכים הם חוקי הטבע. יש טבע ויש חוקי הטבע. את הטבע ה' ברא וחוקי הטבע אולי הם המלאכים. למשול על מלאכים היינו למשול על חוקי הטבע. מי משתדל לקיים דבר זה בלעומת-זה? מדענים. זה מה שאדם מנסה מאז שנברא – מדע, טכנולוגיה, שיש פה חשמל. לפעמים הוא נכבה ולפעמים הוא נדלק, אבל זה פירוש אחד למשול על מלאכים. אנחנו רואים שלא מוביל דווקא לטוב, עוד לא הביאה אותנו לגאולה הממשלה הזו.

ממשלה על מלאכים – למשול על החויות הרוחניות

לכן נפרש שמלאכים הם לא סתם חוקי הטבע אלא הפן הרוחני של המציאות, 'האישים הרוחניים'. אפילו בי, יש את הצד הגשמי שלי, יש את הצד האלקי שלי, ויש באמצע מה שנקרא רוחני. יש אנשים שנוסעים למזרח, להודו (יש פה כמה אנשים שהיו שם), לחפש רוחניות. אצל חב"דנקים אומרים שהולכים לחפש מלאכים, לחפש חויות רוחניות.

אם אתה מתאוה למשהו, "ואל אישך תשוקתך" לגריעותא, אתה נכנע לו. אני מבין שלשלוט על מלאכים היינו להיות מעל ה"לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – כפירוש הידוע בחב"ד – לא להיות משועבד נפשית לחיפוש רוחניות. לכאורה רוחניות היא משהו טוב, לעומת גשמיות, אבל הבעל שם טוב, החסידות, מלמדים שלא זו התכל'ס. קודם כל, אין הבדל בין רוחניות לגשמיות – חדא מחתא. אלקות היא משהו אחר, ליהודי יש "חלק אלוק ממעל ממש" – הוא צריך לדעת שהוא מזוהה עם אלקות, לא עם רוחני ולא עם גשמי, ושיתמנה על הרוחני.

עד כאן נסיון להבין את הדבר הזה. גם אומר לי שאם יש מישהו שבאמת חושב שהוא מלאך – כדאי להשתלט עליו. לדוגמה, אם הבעל חושב שהוא מלאך – כדאי שהאשה תשתלט עליו. זה נקרא "תקעו ממשלה". [התיקון של הבעל להיות כאלם (אותיות מלאך)...] כן.

גאולת התפלה – "תפלתי שגורה בפי"

בכל אופן, אמרנו כבר קודם ווארט אחד מתוך "תקעו אמונה". נדגיש כעת ווארט אחד מתוך "תקעו ממשלה":

הוא אומר שצריך לגאול את התפלה[יג]. בעיקר עושים זאת בתפלות ראש השנה – זו התבוננות חשובה להתכונן לתפלות יום הדין. יש מצוה להסמיך גאולה לתפלה והוא נותן פירוש מאד יפה – שהכוונה היא לגאול את התפלה. חז"ל שואלים בגמרא שאם יש מצוה להסמיך אותן למה מפסיקים באמצע עם הפסוק "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" (רמז לתהלה, שם הכלה. "תהלתך" = אדם פעמים חוה) והגמרא מסבירה שהוא "תפלה אריכתא".

הוא אומר ווארט יפה מאד, ממש פנינה, שסמיכת גאולה לתפלה היא גאולת התפלה, ומהי גאולת התפלה? יש תפלה שהיא "מצות אנשים מלומדה", שאני מתפלל כדי להיות אחרי-התפלה, מתפלל לצאת ידי חובה. יש שמתפללים מהר מאד כדי לגמור, ויש כאלה שמתביישים אז מתפללים לאט-לאט – אבל זה גם בשביל לגמור...  זו תפלה בגלות, והתפלה יוצאת מהגלות כאשר אדם מתפלל מעומקא דלבא שאז התפלה שלו היא שה' מתפלל. כמו שאמר רבי חנינא בן דוסא שתפלתי שגורה בפי – שה' מתפלל. זהו הפשט של "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", שה' מתפלל בפי. אם כן, עולה מדבריו[יד] שהפסוק הזה הוא עצמו הפירוש של הסמכת גאולה לתפלה – לגאול את התפלה, שתהיה בבחינת "א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך".

[זו "תפלה אריכתא", שאפשר להתפלל באריכות ולא כדי שיגמר.] צריך להתפלל באריכות כדי שהתפלה תעורר את הרצון העליון ("יהי רצון מלפניך..."), שהתפלה תהיה "ריח ניחוח להוי'", "לבעל החוטם אני מתפלל", תיקון חוטמא דאריך (מלכות דעתיק המתלבש בחוטמא דאריך, מקור החיים של מלכא משיחא כנודע[טו]), היינו "תפלה אריכתא" (יש גם תפלה קצרה שבוקעת רקיעים – "אל נא רפא נא לה". תפלת רחב"ד ששגורה בפיו אינה בהכרח תפלה ארוכה... וכידוע איך התפלל הרבי מקאצק. וכידוע בסוד אריכות ימים, שאינה בהכרח בממד הזמן הגשמי, בכמות, אלא באיכות. וכך לגבי התפלה, העיקר הוא האיכות – איכות ואריכות הן לשון נופל על לשון).

אם כן, יש לנו פה ווארט שעלינו להתעצם אתה כל השנה ובמיוחד בראש השנה – לגאול את התפלה (שמזה תצמח גאולה לעם ישראל ולעולם כולו כפשוטו). בסידור עם דא"ח "א-דני שפתי תפתח" הוא הדרוש העיקרי של ראש השנה – אז בעיקר צריך לחשוב על גאולת התפלה.

חבור התורה והתפלה

במקום אחר בלקו"מי אנו יודעים שהתפלה היא כלי הזין של המשיח. התפלה שלנו נמצאת בגלות. קודם אמרנו שאצל משה רבינו תורה ותפלה הן היינו הך מפני שהוא למעלה מן הזמן (ולכן אצלו אין חילוק בין קדשי דורות לקדשי שעה – בין חיי עולם, תורה, לחיי שעה, תפלה). אצל רבי נחמן יש ביטוי לעשות מתורות תפלות, ויש גם הפוך – לעשות מתפלה תורה. אבל יש מי שלמעלה מהזמן (שהוא ה"אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא", וכן הניצוץ של משה רבינו שבכל או"א מישראל), שלא מחלק בין חיי עולם וחיי שעה, שהתפלה והתורה הן היינו הך. ראוי להגיע למדרגה זו של משה רבינו. כנראה ברגע שאתה גואל את התפלה – לפי המתבאר בתורה הזו – אתה מושל על המלאכים.

עוד פעם, איך הסברנו למשול על מלאכים? למשול על הרוחניות שלי וגם על הרגשת הסיפוק מהרוחניות שלי, שנקראת חויה (מלה שנגזרת מחוה, "אם כל חי"). אני מושל עליהן – אני באמת בבטול ומי שמתפלל אצלי הוא ה', "א-דני שפתי תפתח".

"א-דני שפתי תפתח" בכל שיחה

רבי נחמן אומרט שגאולת התפלה היא על ידי רוח נבואה, שהיא גם בחינה של "א-דני שפתי תפתח", "בורא ניב שפתים". הוא אומר שאף על פי שאין לנו נביאים היום, יש רוח נבואה בעם ישראל, ובכל מי שמתפלל כמו שצריך יש רוח נבואה והיא הגואלת את התפלה.

והנה, התפלה נקראת שיחה – "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב"[טז]. יצחק התפלל על אשה וה' הזמין לו את רבקה (כנראה שתפלתו היתה שגורה בפיו, בבחינת "א-דני שפתי תפתח", בבטול אמיתי להשי"ת המתפלל בפיו). ובאמת, כך צריך להיות ביחס לכל שיחה בין אדם לחברו ובפרט בין איש לאשתו, אפילו "שיחה קלה" שבין איש לאשתו – צריך לגאול את השיחה על ידי הרגשת בטול להשי"ת המדבר בפי.

אזי "דברים היוצאים מן הלב [כל דיבור שיוצא מן הלב באמת הוא בחינת תפלה, וכמ"ש 'איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה', דהיינו כל עבודה-מאמץ לגלות לזולת מה שטמון בלב, שיהיה "לבא לפומא גליא", "פיו ולבו שוים" היא תפלה] נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם".

זו הנקודה מהתורה השניה.

ה. חידוש העולם (תקעו תוכחה)

האמונה בחידוש העולם – קבלה מצדיקים

אחרון חביב, נקודה מהתורה השלישית, "תקעו תוכחה": גם בתורה זו רבי נחמן מדבר על אמונה, על תפלת בעל כח, על "חיל בלע ויקיאנו" – צריך להוציא את כל החיל, את כל הניצוצות הקדושים שהקליפה בלעה – ומדבר שם גם על אמונה[יז]. הוא אומר שעיקר האמונה הוא האמונה בחידוש העולם – פשוט. אנחנו יודעים שהיוונים כפרו בחידוש העולם וחשבו שהעולם קדמון והרמב"ם בחקירה שלו גם אומר שעל פי שכל אי אפשר להוכיח, לכן צריך רק לקבל את הקבלה של הנבואה שבאמת העולם מחודש.

שוב, הרמב"ם מאמין בחידוש העולם רק מתוקף הנבואה, לא מתוקף השכל. אבל הווארט שהוא אומר הוא שעיקר האמונה הוא האמונה בחידוש העולם. נשמע "מילתא זוטרתא" לגבי דרגות נעלות יותר של אמונה – למי שלומד חב"ד זו המדרגה הכי נמוכה של אמונה, עד כדי כך שכתוב שלא צריך להאמין בכך כי אפשר לדעת בהמחשה ממש את חידוש העולם בטוב טעם ודעת. אבל אצל רבי נחמן אמונה זו היא באמת דבר גדול. איפה מקבלים אמונה זו? אצל הצדיק. אצל הצדיק זה באמת מוחשי.

זו דוגמה יפה, שמה שאצל הרבה צדיקי פולין – לא רק רבי נחמן – שייך לצדיקים, בחב"ד דורשים מכל אחד ואחד. כמו הדבר הזה, שחידוש העולם צריך להיות מוחשי לך, להרגיש איך שהעולם נברא מחדש יש מאין בכל רגע תמיד (ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל – עלי להרגיש איך שאני נברא מחדש בכל רגע תמיד).

ת'הא ש'נת ע'ולם ח'דש מכח אמונת חידוש העולם

הוא אומר שמקבלים אמונה זאת מצדיקים, ומי שמקבל את האמונה השלמה בחידוש העולם זוכה בכך לחידוש העולם העתידי – שה' עתיד לחדש עולם חדש, עולם נסי, שכולו נס למעלה מדרך הטבע. לא עולם כמנהגו נוהג אלא כל הנבואות הנסיות, האותות והמופתים, הכל כפשוטו ממש – "וגר זאב עם כבש" כפשוטו. זוכים לחידוש העולם על ידי האמונה בחידוש העולם – ווארט פשוט, אבל מאד תפס לי את העין בלקו"מ.

מי שרוצה שהיום נזכה לחידוש המציאות צריך להאמין בחידוש העולם. צריך לקוות לשינוי – לא צריך להיות טפש שמתייאש, אנחנו לא טפשים ב"ה, ואנו מקוים שיהיה שינוי מהותי בארצנו הקדושה, בהנהגה, וצריכים לפעול לקראת זה. מפתח הגאולה בידינו. מה שעושים כאן יום-יום כשעולים לכאן הוא בגדר נס. מהנס הקטן יצמח נס גדול – נזכה לשנות פה הכל, לחדש את פני האדמה. הוא אומר דבר מאד פשוט וחשוב, שמי שרוצה את העולם החדש שיברא לנו – צריך להתחזק באמונה בחידוש העולם. פשוט מאד.

ככל שאני מתבונן יום יום – צריך להתבונן לפני התפלה, אתה עולה לכאן ומניח תפלין, מה לחשוב כמה שניות לפני שאתה מתחיל להתפלל? לפי "תקעו תוכחה" העיקר להתבונן ולהתחזק, לצייר את חידוש העולם. חידוש העולם שהיה ושהווה, שה' ברא את העולם יש מאין ובורא ומחדש מעשה בראשית גם ברגע הזה. ככל שאתה מתחזק בדבר הזה אתה מקבל כח ותזכה לראות בחידוש העולם – איך שהעולם מתחדש ונברא עולם חדש, עולם אחר (סימן לשנה הבאה עלינו לטובה – תהא שנת עולם חדש[יח]).

זה מתקשר למה שאמרנו ש"תקעו תוכחה" הוא בעצם ההמתקה הסופית של כל התהליך. הכי כיף שיכול להיות זה קודם כל שברדיו, בטלווזיה, בכל מקום רק תשמע ניגונים חסידיים אמתיים, טובים, של דבקות ושל שמחה בה'. זה רק קצת מסוכן לנהגים... יכול להיות שה' גם יעשה נס, "תם וישר יצרוני כי קויתיך".

סיכום

אלה שלש הנקודות שתפסו לי את העין כשהסתכלתי על התורות האלה – תיקון החושים בראש השנה אצל הצדיק; גאולת התפלה עם קיום "א-דני שפתי תפתח", שהתפלה חיה בחיות אלקית – כמו ש"כי הם חיינו" היינו התורה, גם התפלה חיה לגמרי (ועד שאין הבדל בין חיי שעה לחיי עולם); ושנזכה לחידוש המציאות, חידוש עולם, מכח ההתחזקות באמונה בחידוש הקיים, ההוה. לחיים לחיים.

גם כאן, נסיים עם החתן והכלה: החתן והכלה עכשיו מחדשים עולם, "אשה חדשה", "ושמח את אשתו", ושהחידוש הזה יתמיד כל החיים להתחדש. כמו שתמיד דורשים, לא רק השנה הראשונה – צריך להיות "אשה חדשה" תמיד. מי שיש לו רוח הקדש, רוח הקדש שוה אשה חדשה – כל הזמן אשה חדשה, חידוש עולם – להתחזק ולהתבונן בחידוש העולם. אתה כמה ימים אחרי החתונה, אפשר רק להזכר מה היה לפני יומיים – אני שומע נסים ונפלאות מהחופה שהיתה כאן – מאד חשוב לזכור זאת, ולהבין שמה שהיה פה הוא חידוש יש מאין. עם החידוש הזה יש מאין יהיה עוד חידוש יש מאין, עוד יותר – עוד יותר חידוש יש מאין הוא הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

לחיים לחיים.

נגנו "יעלה".

היות שדברנו על שלשה "תקעו" – יש גם ניגון ידוע של "תקעו", ששייך דווקא לקביעות כמו השנה, שיש שלשה ימים רצופים. אחד החסידים הפשוטים של הרבי המהר"ש – שהרבה מחסידיו היו יהודים פשוטים, כמו אצל הבעל שם טוב – נסע לרבי לראש השנה (וזכה לתיקון כל החושים שלו). כשהוא חזר הביתה אחרי שלשה ימים רצו לשמוע מה הוא שמע שם, מה הרבי דבר, והוא אמר שלא זוכר את התוכן אלא רק את הדבור המתחיל – ביום הראשון "תקעו בחדש", ביום השני "בחדש השביעי" ובשבת תשובה "שובה ישראל". מזה עשו ניגון – ניגון ששייך לכל ראש השנה, ובמיוחד בקביעות השנה הזו.

שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם, שנה של חידוש עולם – שחומש יתחדש, כל ארץ ישראל תתחדש וכל העולמות יתחדשו.

תוכחה מתוקה

[איך במצבים שצריך יותר תוכחה, או מחנך שצריך לנער את התלמידים שלו, ולא יודע לעשות ריח טוב?] יש מכשירים שעושים ריח טוב. תביא אותו לכתה – תשים על כל אחד, ואחר כך תתחיל לדבר איתו. [פעם חלמתי שאני רודף אחרי רבי נחמן והוא בורח, והשגתי אותו אבל מיד בורח. כשקלטתי ש'הפסדתי את הרכבת' נעמדתי והתחלתי לנגן ניגון געגועים ואז מי שחשבתי שהוא רבי נחמן הסתובב וניגן איתי, ואז הרגשתי עונג של עולם הבא. עם זה התעוררתי – הרגשה שאני יודע מהו עולם הבא.] זו התורה הזו. זו התוכחה, תעשה זאת לתלמידים שלך – קודם תספר להם את הסיפור. בשיר השירים מהו אריה? "אריתי מורי עם בשמי", ריח טוב, תוכחה טובה. לחיים.

[ב"לאפרושי מאיסורא" יש יותר מקום להוכיח, או רק יחידים?] כנראה שהוא אמר את התורה הזו, כדי שאחרי שנלמד אותה טוב טוב אליבא דנפשיה כולי האי ואולי משהו ידבק שם ונוכל לקיים את מצות התוכחה במתיקות. מאד מתאים שהתורה הזו היא דווקא המתקה, כי המתקה היא אתהפכא ואתהפכא היא עבודת צדיקים. על פי תניא רובנו לא צדיקים, "הלואי בינוני".

דחית מחשבות זרות

אם כבר אמרנו, יש משהו מאד חשוב בתורות האלה – ובכלל – שרבי נחמן ואדמו"ר הזקן באותה שיטה, לא כמו הרבה צדיקים אחרים. מה צריך לעשות אם באה מחשבה זרה בתפלה או סתם באמצע היום? רבי נחמן אומר שהתיקון של המחשבה הזרה אינו להתעסק בה אלא לברוח ממנה ולדחות אותה לגמרי. הוא חוזר על כך בכמה תורות שונות[יט], גם בתורות הנ"ל[כ] – פשיטא אצלו – ואומר שככה מתקנים את המחשבה. עבודת צדיקים היא לתפוס את המחשבה ולהעלות אותה – אם יש אהבה זרה להתבונן שמקורה באהבת ה' ולהעלותה לאהבת ה'.

אדמו"ר הזקן אומר שכך נאמר לצדיקים, אבל עבודת הבינוני אינה כך[כא] – וכך גם רבי נחמן אומר. עוד צדיק גדול שסובר וכותב כך הוא הבני יששכר, שחלק על עמיתיו – כמו הזידיטשובר ועוד – והתעקש על שיטת התניא, שככלל (הנאמר לבינונים, רובא דרובא דעם ישראל) לא עוסקים בהעלאת המדות אלא בדחית המחשבה הזרה. שוב, רבי נחמן כותב כך בתורות אלה, חזק מאד, כאשר החידוש שלו הוא שלא סתם דוחים את המחשבה (ובכך הורגים אותה, כמו שכתוב בספרים אחרים) אלא שעל ידי כך מתקנים ומעלים את המחשבה.

המהפכה הרביעית

וכן, מצוה עלינו להזכיר את המהפכה הרביעית[כב] – רבי נחמן אומר בתורות אלו שעיקר התגלות כבוד ה' בעולם, עיקר מה שעושים תשובה ו"חיל בלע ויקיאנו", הוא בעשית גרי צדק. הוא אומר שגרי צדק הם התגלות כבוד ה' בעולם. זה מוטיב שחוזר אצלו כל הזמן[כג]. אם רק היו שמים לב מה הוא כותב – מאד מפורש – שצריך להרבות לעשות גרי צדק. ככה מביאים את המשיח. לחיים לחיים.