בע"ה

כ"א מנחם-אב ע"ז – עמונה תובב"א

שיעור חיזוק למשפחות עמונה תובב"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אל המנוחה ואל הנחלה"

נגנו "אתה תקום".

כבוש וחזקה ברצון ואמונה

צהרים טובים לכולם. אנחנו פה ב"ארץ הצבי" – פעם דוד שלנו צילם פה צבי במקום [תושב אחר צילם.] צבי שוה אמונה בגימטריא, הפנימיות של עמונה. דברנו הרבה פעמים שכאשר מחליפים את ה-ע של עמונה ב-א מגלים את האמונה שבתוך עמונה, אמונה בגימטריא צבי. צריך להאמין חזק שהמקום הזה עוד יקום לתחיה, לשם ולתפארת. צבי הוא גם לשון רצון, כמו ארץ – שתי המלים "ארץ צבי" הן מלשון רצון. "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". צריך הרבה כח רצון ואמונה.

מוסבר אצלנו באריכות במ"א שבימי יהושע זכינו לארץ ישראל מכח כבוש ובימי עזרא מכח חזקה, ואיך שבדור שלנו זקוקים לכח המשותף של שניהם: כבוש חזקה ר"ת כח ובגימטריא 448 שעולה דרך דרך (שתי בחינות של "דרך ארץ" שקדמה לתורה, הדרך לרשת את הארץ שרק אז זוכים ל"אין תורה כתורת ארץ ישראל") שעולה חש מל מל (העבודה התמימה של הכנעה הבדלה המתקה כפי שלימדנו מורנו הבעל שם טוב) שעולה אמונה רצון (הכבוש הוא מכח הרצון, "אין דבר עומד בפני הרצון", והחזקה היא מכח האמונה, האמונה החזקה שעמונה היא שלנו).

מנוחה ונחלה

יש ענין "לחיות עם הזמן". אנחנו עכשיו ביום הראשון של פרשת ראה. בסוף החלק הזה של הפרשה, "כהן", עלית "ראשון", כתוב פסוק מאד נוגע לנו: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר הוי' אלהיך נתן לך". רש"י מביא בשם חז"ל ש"מנוחה" היינו שילה ו"נחלה" היינו ירושלים ובין המנוחה לנחלה יש פרק זמן – היו 57 שנים (13 שנים שעמד המשכן בנֹב ועוד 44 שנים שעמד בגבעון) שהותרו הבמות בין חורבן שילה לבין בנין בית המקדש בירושלים על ידי שלמה המלך.

בכל אופן, מנוחה היא לנוח מכל אויבינו מסביב, זהו הפשט, ונחלה היא נחלת עולמים, נצח. ירושלים היא עיר הנצח. צריך גם מנוחה, לנוח מכל האויבים מסביב. הפשט הכי פשוט, איך שהתרגומים מתרגמים, שמנוחה היא בכלל בית – בית שארון הקדש ינוח בו – ו"נחלה" היא כל ארץ ישראל. כך גם בתרגום אונקלוס ובתרגום יונתן, שנחלה היא כל הארץ – גם כאן בעמונה זו הנחלה שלנו, נחלת עולמים. מנוחה היא מקום מנוחת הארון, בכל מקום שהוא.

ארבע הדעות בסיום מסכת זבחים

מקור פירוש רש"י, ש"מנוחה" היא שילה ו"נחלה" ירושלים, הוא בסיום מסכת זבחים – עושים כעת סיום... יש שם ארבע דעות שונות ורש"י מביא רק אחת כפשוטו של מקרא, דעת רבי יהודה. אבל רבי שמעון שם אומר בדיוק הפוך – ש"מנוחה" היא ירושלים ו"נחלה" היא שילה. אחר כך הגמרא מביא ברייתא של "תנא דבי רבי ישמעאל", בה רבי ישמעאל אומר "זו וזו שילה", גם "מנוחה" היא שילה וגם "נחלה" היא שילה, ורבי שמעון בן יוחאי (שם בברייתא) אומר "זו וזו ירושלים". כלומר, יש ארבע דעות מהן "מנוחה" ו"נחלה" (שכנראה גם העברנו עליהן שיעור בעבר).

היחס בין שילה לירושלים הוא כיחס בין יוסף ליהודה, בין משיח בן יוסף (זכר) למשיח בן דוד (נקבה – "עד דוד הגדיל", "אשת חיל עטרת בעלה"). אם כן, נמצא שהדעה שאומרת "זו וזו שילה" היא בסוד מה ד-מה; הדעה שאומרת ש"מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים" היא בסוד בן ד-מה (המשכת מ"ד משילה לירושלים, מלמעלה למטה); הדעה שאומרת ש"מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה" היא בסוד מה ד-בן (העלאת מ"ן מירושלים לשילה, מלמטה למעלה); הדעה שאומרת "זו וזו ירושלים" היא בסוד בן ד-בן, ודוק.

מצב קהילת עמונה – בין מנוחה לנחלה

בכל אופן, הפסוק הזה כאשר קראתי אותו דבר אלי בענין עמונה. לפי הפשט הפשוט של רש"י, וגם איך שרבי שמעון חולק על רבי יהודה, הופך אותו, יש שני מקומות עם הפסק ביניהם, ובזמן ההפסק יש דינים מיוחדים – הדין של "הותרו הבמות" – וביני וביני צריך להתחזק באמונה שעוד מעט יבנה משהו עוד יותר טוב מקודם.

מנוחה ונחלה – "נח נח"

מנוחה אומרת שצריך לנוח, כמו שיש מפרשים על מקום מנוחת הארון, אבל גם "נחלה" מתחיל נח. הצד השוה בין מנוחה לנחלה הוא נח-נח, "חן חן" (בפסוק נאמר "תשֻאות חן חן לה" – ה"חן" השני מצטרף ל"לה" אותיות נחלה), "ונח מצא חן בעיני הוי'". איך הפסוק אומר לגבי נח? "אלה תולדֹת נח, נח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו את האלהים התהלך נח". יש הרבה פירושים ל"נח נח", אבל לעניננו "נח נח" היינו מנוחה-נחלה – הוא נקרא נח על שם "זה ינחמנו", "יניח לנו", לשון מנוחה (כפי שמפרש רש"י, הפשט הכי פשוט הוא 'ינחם אותנו', אבל רש"י אומר 'יניח לנו', לכן נקרא 'נח' ולא 'מנחם' או 'נחמן' – במדרש כתוב שהיה צריך לקרוא לו נחמן ורש"י כותב שהיה צריך לקרוא לו מנחם, שתי דעות בין המדרש לרש"י, שתי דעות לגבי נחמה – אבל בסוף קראו לו רק נח, הצד השוה ביניהם).

בתחלת פרשת נח שמו מופיע פעמיים, "נח נח". צריך לומר שה"נח" הראשון הוא על שם התולדות שלו – שם חם ויפת שכתובים בפסוק הבא – כאשר האדם זוכה להעמיד תולדות יש לו מנוחה. ואילו ה"נח" השני הוא על שם ה"איש צדיק תמים וגו'" – המעשים הטובים של האדם הם ה"נחלת עולם" שלו (והם גם עיקר תולדותיו העומדים לו לעד, היינו הקשר בין שני פירושי רש"י עיי"ש).

אם נתבונן במנוחה-נחלה ונוציא את הנח-נח תשארנה אותיות מוה ועוד לה, ביחד בגימטריא אלהים בגימטריא הטבע. נח זורם עם המציאות, "את האלהים התהלך נח" כמו שכתוב בהמשך הפסוק. גם כאשר קורים דברים שאינם לפי הטוב הנראה והנגלה לנו צריך לזרום עם אלקים, "את האלהים התהלך נח", ואז מהנח הראשון של המנוחה באים לנח השני של הנחלה (כלומר שזוכים להעמיד תולדות גם בגשמיות וגם ברוחניות).

בכל אופן, אלה הרהורים ראשונים על הפסוק הזה, "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר הוי' אלהיכם נתן לך".

ביאור הגר"א: מנוחה, נחלה ומתנה

יש על הפסוק פירוש יפה של הגר"א, שאומר שיש כאן בעצם שלשה דברים – לא רק "נחלה" ו"מנוחה" אלא גם סיום הפסוק, "אשר הוי' אלהיך נתן לך", יש כאן 'מתנה'. הוא אומר שיש קודם מנוחה, אחר כך נחלה ובסוף מתנה שהיא יותר מהכל.

הוא מסביר שאכן, כמו שרש"י מביא – דעת רבי יהודה – "מנוחה" זו שילה ו"נחלה" זו ירושלים, אך הולך דווקא על בית המקדש הראשון והשני ששניהם לדאבוננו אינם, שניהם נחרבו, אך "אשר הוי' אלהיך נתן לך" היינו בית המקדש השלישי. אנחנו מאמינים – אמונה, צבי, נשמת עמונה – שיבנה בית המקדש השלישי, ועליו נאמר "אשר הוי' אלהיך נתן לך", בחינת מתנה מן השמים שקיימת לעד. כמו שכתוב על הכהנים, "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" – יש מה שהאדם יכול להתעורר מלמטה, אתערותא דלתתא באהבת ה' ויראת ה', ויש מתנה מן השמים. בית המקדש השלישי הוא אך ורק מתנה, "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" ועבודת מתנה אתן את בית המקדש השלישי שאתן במהרה בימינו. צריך לדעת שהוא מתנה, אחרי המנוחה ואחרי הנחלה.

יש בדברי הגר"א עוד הרבה הקבלות מהם שלשת הדברים האלה – מנוחה-נחלה-מתנה (בפסוק לא כתובה בפירוש המלה "מתנה" אלא "אשר הוי' אלהיך נֹתן לך" – מנוחה-נחלה-נתן בגימטריא שבת – מאד מתאים, הכל בחינת שבת, נשמת ארץ ישראל, כמו שמבאר רבי נחמן), וזה לשונו באדרת אליהו:

כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. "מנוחה" זו שילה כמאמר הכתוב 'והניח לכם מכל איביכם' וגו'. ו"נחלה" זו בית ראשון ובית שני שאז ירשו כל שבט ושבט מקומו. אשר ה' אלהיך נתן לך. זו בית שלישי. שהקב"ה יחלק בעצמו כל ארץ ישראל לכל שבט ושבט. שלשה דברים נתן לישראל, מנוחה, נחלה, מתנה. וכן הוא בתפלת שבת, ולא נתתו לגויי הארצות, ולא הנחלתו לעובדי פסילים, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים. דשלשה בריתות נתן הקב"ה לישראל, ברית התורה, וברית עבודה זרה, וברית מילה. ולכן אמר, 'ולא נתתו לגויי הארצות' זו ברית תורה. 'ולא הנחלתו לעובדי פסילים' זו ברית עבודה זרה. 'לא ישכנו ערלים' זו ברית מילה. ונאמר מנוחה נחלה מתנה, מפני שיש לאחר מיתה שלשה דברים לנפש ורוח ונשמה. לנפש הוא מנוחה, כמו שנאמר (ישעיה נח, יא) ונחך וגו' והשביע בצחצחות וגו'. ונחלה לרוח, והיא נחלת גן עדן שהוא ירושה מאדם הראשון ומיעקב. ומתנה הוא לנשמה, וכן נאמר בפסוק (שם פסוק יד) אז תתענג וגו' והרכבתיך וגו' והאכלתיך וגו'.

הכל נלמד מנוסח תפלת שבת, וכנ"ל שמנוחה-נחלה-נתן = שבת. נמצא שבית המקדש השלישי – מתנה – הוא בחינת ברית תורה, בחינת נשמה ("נשמת שדי תבינם"), דהיינו שעיקר ענינו הוא המקום שממנו יוצאת תורה חדשה, תורת משיח, לעולם – "כי מציון תצא תורה [לצדיקים] ודבר הוי' [תורה של בעלי תשובה וגרי צדק, כמבואר בחסידות] מירושלם". והיינו מה שאנחנו מתפללים על בית המקדש שיבנה במהרה בימינו – "יהי רצון מלפניך הוי' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך", "ותן חלקנו" דווקא, בחינת מתנה, מתנת חנם, ו"תורתך" דווקא, תורת עצמותו יתברך (תורה דעתיקא ששם טמון האוצר של מתנת חנם), על דרך "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

האין שבין יש ליש

שוב, את הכל חשבנו בהקשר שלנו כאן, שאנחנו במצב בינים כרגע, בין המנוחה לבין הנחלה, בין הנחלה לבין המתנה. בין יש ליש יש 'אין' באמצע ועלינו לדעת שאותו אַיִן הוא המזל (מקור השפע בגו"ר) של ישראל כמו שפרש מורנו ישראל בעל שם טוב. באותו מצב בינים עלינו להתחזק במה שמסר לנו הלל הזקן – "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשו אימתי".

[מכאן השלמה]

זמן איסור במות (לדעת רבי ישמעאל)

כל הפסוק "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר הוי' אלהיך נתן לך" שוה 2476, פעמיים 1238, מספר הקשור לדעת רבי ישמעאל דווקא שהכל מדבר בשילה, כדלקמן:

קודם כל, מתבקש שאם "לשכנו תדרשו" מדבר בשילה גם ההמשך הוא שילה. רש"י כותב שלדעת רבי ישמעאל בזמן הזה מותר להקריב קרבנות בבמה. תוספות שם כותבים שלא אותו רבי ישמעאל אומר זאת אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי, יותר מאוחר מרבי ישמעאל סתם, שהוא החבר ובר-הפלוגתא של רבי עקיבא, רבו של רשב"י. בכל אופן, יש דעה כזו, ורש"י אומר שהיא לפי שיטת רבי ישמעאל עכ"פ ש"זו וזו שילה".

אם כך יוצא כך לגבי זמן איסור הבמות לדעה זו: בשנה הראשונה במדבר, עד שהוקם המשכן, במות היו מותרות. אחר כך ב-39 שנות משכן המדבר הבמות היו אסורות, היה צריך להקריב במשכן. אחר כך 14 שנה בגלגל היה משכן ללא מחנה ושוב הותרו הבמות. אחר כך 369 שנות משכן שילה נאסרו הבמות. אחר כך ב-13 שנות נוב ו-44 שנות גבעון, יחד 57 שנים, הותרו הבמות. 410 שנות בית ראשון ו-420 שנות בית שני היה אסור, ומשמע – אף שלא ראיתי במפורש – שבשבעים השנים באמצע היה מותר, וגם לאחר בית שני מותר. אם כן, כל זמן איסור הבמות הוא סה"כ 1238 שנה, חצי הגימטריא של כל הפסוק. צריך לומר שדווקא בזמן שיש משכן-מקדש קבוע ומחנה הימים כפולים (סוד אריכות ימים), הזמן כפול.

כתבנו הרבה על "אל המנוחה ואל הנחלה", ובמיוחד על ראשי התיבות שהם שם ה-טוב, אהוה, שם של הדעת (כמ"ש "גם בלא דעת נפש לא טוב", "עץ הדעת טוב"). הס"ת של "אל המנוחה ואל הנחלה" הם לה לה כאשר לכל לה יש חן (חן של מנוחה וחן של נחלה כנ"ל), סוד "תשאות חן חן לה" (שהולך על אבן הפנה של בית המקדש)[ב]. הגימטריא של "אל המנוחה ואל הנחלה" היא 280, פר, מנצפך (ה"פ נו, הערך הממוצע של ה אותיות מנצפך, סוד "ויהי נעם א-דני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" כנודע. "אלהינו עלינו... ידינו... עלינו... ידינו" = פר ועוד שם שדי, שם הברית, שגם שם מאיר שם הטוב, שם אהוה, הר"ת, בסוד "אמרו צדיק כי טוב", צדיק = יב ציפורי שם הטוב, אהוה. אהוה שדי = אפרים, סוד עטרת היסוד של האות-ברית-קדש כנודע), נמצא שהערך הממוצע של ארבע התבות הוא 70, לה לה, הס"ת, כלומר שהיחס בין הרוא"ת לס"ת הוא 1:3, מתאים לכך שהמלכות (הרמוזה תמיד בס"ת) היא סוד הרבע של כללות הפרצוף (סוד "מספר את רבע ישראל"). אם נוסיף למספר הזה שילה, לפי המ"ד שהכל מדובר בשילה, נקבל 625, 25 ברבוע, 5 בחזקת 4, אדם במילוי וכו'.

הון יוסף

בסוגיא בסוף זבחים הבן איש חי – בן יהוידע – אומר[ג] רמז יפה לגבי המלה מנוחה והפירוש "'מנוחה' זו שילה" (דעת רבי יהודה, כפי שמביא רש"י): שילה היא בחלקו של יוסף, והוא אומר שכתוב בקבלה שליוסף יש שלש אותיות נוספות – ה-ה, כפי שכתוב פעם אחת בתהלים "יהוסף" (כאשר הוא יוצא למלוך); בחשן המשפט של הכהן הגדול, כדי להשלים את כל כב האותיות שתופענה בשמות השבטים, יש תוספת. יש כמה גירסאות מה התוספת, אבל לפי הדעה שהתוספת היא "שבטי ישֻרון", במשבצת האבן של יוסף מוסיפים ליוסף את אותיות ון של ישרון, יחד הון – כמו "בחכמה יבנה בית ובבינה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". במעין גנים פרשת ויגש מבואר הסוד של שלש מטמוניות הכסף שצבר יוסף – כאן נמצא רמוז שיוסף הוא בעל ה"הון". הון שוה אני. כאשר יוסף התוודע לאחיו הוא אמר להם "אני יוסף, העוד אבי חי". נמצא שעצם ה"אני" של יוסף משתקף בהון שהוא צבר, ודוק.

הכל היה כדי לנתח את המלה מנוחה. הוא אומר שמנוחה אותיות חם-הון. הוא אומר ש-חם בארמית הוא לשון ראיה – "תא חמי". מתי אתה יכול לנוח (מנוחה)? כשאתה רואה הון (חם-הון). גם שייך לשילה. רצינו לומר את הרמז הזה ולברך את כולם שנזכה לברכת יוסף – לראות הון. הביטוי "כל הון" – "כל הון [יקר ונעים]" – חוזר שבע פעמים בתנ"ך, חידוש שחוזר כל כך הרבה פעמים (בפרט שבע – "כל השביעין  חביבין"). "כל הון" עולה פלא – יוסף עולה אדם-פלא, אדם במספר קדמי הוא אדם-פלא. 111 הוא החצי של 222 שראינו קודם..

היות שיש ז"פ בתנ"ך "כל הון" אפשר גם להקביל אותן לספירות. צריכים לנצל את הימים האחרונים של השנה – ז"פ "כל הון" עולה 777, תשע"ז – לקבל השראה מיוסף הצדיק לצבור "כל הון [יקר ונעים]". בשביל זה צריכים דעת – "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים", תכלית החכמה והבינה הנצרכות על מנת לבנות בית כו', לבנות את עמונה מחדש. רק המלה "הון" חוזרת בדיוק חי פעמים בתנ"ך – "חי אני [נאם א-דני]", "אני יוסף העוד אבי חי". "אני" הוא בחינת מלכות, בחינת אשה, כך ש-חי פעמים הון גם רומז ל-חי הנשים של המלך (אודותן יתבאר לקמן) – כל העשירות היא בזכות האשה (ששרשה ב"שלחן בצפון", "הרוצה להעשיר יצפין", סוד בנין פרצוף רחל מהגבורות כנודע). מכאן עולה שיש קשר בין איסור המלך להרבות נשים ולאיסור המלך להרבות כסף וזהב – לפי הנשים כך הכסף, מותר לו חי פעמים הון[ד].

[עד כאן השלמה.]

ב. פרצוף סיפורי רבי אהרן מבעלז וחב"ד

כ' וכ"א אב – הילולת רבי לוי-יצחק והילולת רבי אהרן מבעלז

נעבור לעוד משהו – בהמשך נחזור לפתיחה אי"ה, אבל כעת נעבור לעוד משהו שקשור להיום וגם לאתמול. אתמול, כ' מנחם-אב, היה ההילולא של האבא של הרבי, רבי לוי-יצחק, שהיה מקובל מאד גדול, יש אומרים המקובל הכי גדול בדור הקודם. שרדו ממנו, מהגלות שהוא היה בה, כתבים, שעכשיו זכינו שראו אור הדפוס. יש לו פירושים על פי קבלה על כל הזהר, על חז"ל, על תנ"ך וגם על ספר התניא – ספר היסוד, התורה שבכתב, של תורת החסידות. אולי תיכף נאמר משהו שהוא אומר על התניא.

ההילולא שלו היתה אתמול, ב-כ' אב, אבל אנחנו כבר בכ"א, יום ההילולא של צדיק גדול שהגיע לארץ – היום בדיוק ששים שנה להסתלקות שלו, מספר עגול, רבי אהרן מבעלז, הבעלזער-רב, שגדולי ישראל החזיקו בו כגדול הדור. הוא ניצל מהשואה בנסי נסים, יחד עם אחיו שנפטר שבע שנים לפניו ובנו הוא הרבי העכשווי של בעלז. יש סיפורים בלי סוף על הצדקות שלו, גם הקשר לארץ ואפילו הדעות הפוליטיות שלו לגבי הישוב כאן בארץ ישראל – לכן רצינו במיוחד להזכיר אותו. תיכף נגיע לזה, באחד מהסיפורים שנספר עכשיו.

היות שיש כל כך הרבה סיפורים עליו, נצמצם – סוד הצמצום – אנחנו קשורים לחסידות חב"ד, לכן נקשר סיפורים שלו עם חב"ד, גם עם הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, וגם עם הרבי. בדור האחרון, אין דוגמה כזו של קשרים של הרביים עם צדיק מצדיקי פולין – אין כזה דבר אלא רק איתו.

כתר: השראת מסירות הנפש מהרבי הריי"צ

קודם כל, מי שהיה הפעיל העיקרי בהצלה שלו בשואה הוא הרבי הקודם. דבר ברור וידוע, וכל חייו הוא מאד החזיק טובה לרבי הקודם שממש הציל את חייו. הם בני אותו גיל, נולדו באותה שנה, הוא נולד חדשיים אחרי הרבי הריי"צ אבל האריך ימים קצת יותר – הרבי הריי"צ חי שבעים שנה והוא חי שבעים ושבע שנים. חוץ ממה שהחזיק טובה שבזכות הרבי, במאמצי ההשתדלות שלו, הוא ניצל, הוא גם היה אומר שכל מסירות הנפש, שיהודים מסרו את הנפש גם בזמן השואה, היא בהשראת מסירות הנפש שראו אצל הרבי הריי"צ ברוסיה. כאילו שמקור ההשראה של מסירות הנפש על תורה ומצוות – כך אמר הרבי מבעלז – לומדים ומקבלים מהרבי הריי"צ.

כמנהגנו כשמספרים מגוון סיפורים או ווארטים מנסים לסדר לפי הספירות. התחלנו עם ההצלה שהרבי הריי"צ הציל אותו וגם עם הערכתו לרבי הריי"צ והאמירה שכל מסירות הנפש של היהודים באותו דור היתה בהשראתו, "ממנו יראו וכן יעשו", וכל זה שייך לכתר, עצם, למעלה מטעם ודעת. גם להציל את החיים של צדיק – להציל את העצם של הנשמה – וגם מסירות נפש שייכים לכתר. כמובן, זה הכי חשוב מהכל. יהודים כאן – כשמספרים סיפור על צדיק צריך לנסות לשייך לנו, ללמוד לקח, ומאד פשוט שכאן כל אחד ואחד עם מסירות הנפש שלו, יש כאן הרבה מסירות נפש. שבזכות מסירות הנפש הקב"ה יביא אותנו אל המנוחה ואל הנחלה ואל המתנה בסוף.

חכמה: צורה בלי חומר

נתחיל לספר סיפורים קצרים וווארטים בינו לבין הרבי. התחלנו עם הרבי הריי"צ. הרבי תאר אותו – מילים שהרבי אמר עליו, שרבי אהרן מבעלז הוא – "צורה בלי חומר, מופשט מהגוף". אדם שחי, מהלך על פני אדמות, אבל הוא בעצם צורה בלי חומר מופשט מהגוף. מסופר שחמשים שנה הוא לא ישן על מטה, רק נמנם על כורסא. הוא בקושי אכל. בבשר הוא בכלל לא נגע וגם לחם הוא בקושי אכל ובכלל מוצק הוא בקושי אכל – הוא חי בעיקר על נוזלים, וגם זה מעט שבמעט. הוא זכך את הגוף שלו מאד, עד שהרבי אמר עליו שמהלך בתוכנו אחד שהוא צורה בלי חומר.

הרבי פעם אמר על עצמו "מיין ענין איז [הענין שלי הוא] הגברת הצורה על החומר" – ווארט של הרבי, שכל הענין שלי, גם בחיים האישיים שלי וגם בתורת דוגמה חיה, כל צדיק הוא דוגמה חיה, "ממנו יראו וכן יעשו", הוא איך להגביר את הצורה, הפנימיות, הנשמה, על החומר-הגוף. לא להיות מופשט לגמרי, לא להסתלק מהגוף – יש גוף, יש חומר – אבל שהעיקר תמיד יהיה הצורה, הפנימיות, הנשמה, הרוחניות, "כימי השמים על הארץ", להחדיר את התודעה של השמים בארץ. עד שאם זוכים להגביר את הצורה על החומר בסוף זוכים לעשות אחדות בין הצורה לחומר. כתוב בכמה מקומות שזו המטרה בכלל של חסידות חב"ד, לחבר נכון בין הצורה והחומר (שלאחר "סור מרע ועשה טוב" יהיה "בקש שלום ורדפהו")[ה], אבל החיבור אפשרי רק אם קודם אתה מגביר את הצורה על החומר, אחרת החומר משתלט על הצורה (מי שמגביר את הצורה על החומר זוכה לאור צח ואילו להיפך ח"ו מתקיים בו "עד יפלח חץ כבדו").

לפני כמה ימים למדנו בחת"ת – לומדים לפי הימים גם חומש, גם תהלים וגם תניא – שבאותיות לשון הקדש יש גם צורה וגם חומר ולצורה קוראים "קדמות השכל ורצון הנפש". זו ה-י בה ה' ברא את העולם הבא ואילו ב-ה ה' ברא את העולם הזה – "כי ביה הוי' צור עולמים" – העולם הבא הוא הצורה והעולם הזה הוא החומר. הוא מסביר שבאותיות יש צורה וחומר. הצורה היא "קדמות השכל" ו"רצון הנפש" – צירופי האותיות, הסגנון, לא בא מהמודע. אני לא יודע מה תהיה המלה הבאה, לא קורא מדף, אז מאיפה בא? מ"קדמות השכל ורצון הנפש", זו צורת האותיות. אבל יש גם את ההיגוי, גוף האותיות, שבאים מהאות ה, "אתא קלילא". הצורה באה מה-י. אם נקח ונשים על דברי הרבי על הרבי מבעלז, הוא עולם הבא – הוא הולך בעולם הזה, אבל כולו עולם הבא, א יוד, א הייליגע יוד, צורה בלי חומר. החומר הוא ה-ה, ב-ה נברא העולם הזה. היות שהצורה בלי חומר היא י נשים את הווארט בספירת החכמה, סוד האות י של שם הוי' ב"ה.

רוצים למקם את הווארטים לפי הספירות העליונות, והווארט הזה שייך לאות י, החכמה שבנפש. מה שהרבי אומר שהענין שלי הוא להגביר את הצורה על החומר, הוא כדי לחבר אמתית את הצורה והחומר, כבר י-ה, כמו "שכינה ביניהם", "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", ה-י של איש ו-ה של האשה.

בינה ודעת: עצה פלאית שגרמה לרבי לקחת פ"נ ראשון

מה הסיפור הבא? עם צדיק אמת הולכים להתייעץ. הוא נותן עצות טובות, הוא "פלא יועץ" – ביטוי שכתוב על המשיח. העצות שהוא נותן באות מהבינה היתרה, הבינה שלו והדעת שלו ("אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת"), "בן חמשים לעצה" – חמשים הוא גם שער הנון של הבינה, "בינה יתרה", שייך לאשה. שער הנון שצדיק אמת זוכה לו – שם הבינה שלו, העצות שלו, וגם הדעת בה מרגיש לגמרי את היהודי שבא להוועץ בו. הוא מתקשר אליו ועם הבינה היתרה נותן לו עצה פלאית, "עצות מרחוק אמונה אמן", גם שייך לעמונה. לכן הסיפור הבא שנספר הוא על עצה שהרבי מבעלז נתן לחסיד חב"ד, כי כעת מספרים על הקשר של הצדיק של היום עם חב"ד.

מי שיודע, לרב של כפר חב"ד היום קוראים הרב מאיר אשכנזי, בן הרב הקודם הרב שמואל אשכנזי, הבן של הרב החב"די של תל אביב רבי משה אשכנזי, הבן של רבי מאיר אשכנזי שהיה בשנחאי, הבן של רבי שניאור-זלמן אשכנזי בירושלים. לאותו רבי שניאור זלמן היה בית גדול בקטמון – לא היה ממש גביר, אבל היה לו בית יפה – וארח בו הרבה אנשים, גם הרבה צדיקים, במיוחד פליטי שואה. כשרבי אהרן מבעלז יצא מתופת השואה בתש"ד הוא בא לבית של רבי שניאור זלמן אשכנזי בירושלים, ואז רבי מאיר אשכנזי היה בשנחאי ועבר שם אירוע מוחי, סטרוק קטן. הוא בקושי התאושש, ונשאר לו איזה רושם – היו לו הרבה כאבים. רבי שניאור, האבא, ספר זאת לרבי מבעלז. לפני שהרבי מבעלז עזב את האירוח הוא אמר לו – כשבנך מאיר יגיע לארץ אני רוצה לראות אותו, לדבר איתו. באמת כאשר הוא הגיע לארץ האבא אמר לו והוא הלך לרבי מבעלז – לא הרבי שלו, אבל אדם גדול מאד. הרבי מבעלז אמר לו – אכן אני לא הרבי שלך, אבל יש לי עצה טובה לתת לך כדי להקל על הכאבים שלך, לשפר את הבריאות שלך. מה העצה שלי? שלשה דברים שאני מייעץ לך: לא לאכול חלבי, לא לשמוע מוזיקה ולא ללכת לקברי צדיקים. אנשים שהיו שם בענינים אצל הרבי מבעלז אמרו שאת שני הדברים הראשונים כבר שמענו שאמר לאנשים מסוימים, אבל את הדבר השלישי לא שמענו אף פעם. כך אמר, אתה רוצה להרגיש טוב? יש לי שלש עצות. זו דוגמה ל"פלא יועץ".

הוא התחיל לקיים את העצה הטובה הזו, ובאמת הוקל לו מאד – כל הכאבים עזבו אותו. כל הסיפור היה בשנים מיד אחרי השואה כאן בארץ. אחר כך הוא נסע – אותו ר' מאיר אשכנזי, הבן של שניאור זלמן, סבא-רבה של הרב העכשווי – לאמריקה. הוא בעצם נסע לרבי הקודם, אבל עד שהוא הגיע – היה בתש"י – הרבי הריי"צ הסתלק מהעולם (סיפור דומה קרה לכמה, כגון הרב יואל קאהן, החוזר של הרבי), והוא הגיע והיה שם רק החתן שלו, שעדיין לא קבל את הנשיאות. הרבי שנה שלמה סרב לקבל את הנשיאות. מה הוא יעשה? הוא בכל אופן נכנס לרבי – כל אחד היה יכול להכנס לרבי, סתם לדבר, לא בתור יחידות לרבי – והוא הביא פ"נ. פ"נ חסיד מביא לרבי, לא לסתם משפיע. הרבי אמר – זה לא בשבילי, תלך לציון. כל השנה הזו אם מישהו בקש מהרבי להתפלל הוא אמר שאני לא הכתובת – לך לציון של הרבי דער שווער, של חמי. הוא אמר – אבל יש לי סיפור, שהרבי מבעלז אמר לי שלשה דברים. הדבר השלישי הוא אמר לי לא ללכת לקברי הצדיקים. כשהרבי שמע זאת הוא הרצין מאד-מאד, הלך לחדר אחר, ויצא לבוש סירטוק וגרטל, ולקח את הפ"נ שלו. כנראה שזו הפעם הראשונה שהרבי קבל פ"נ ממישהו. כלומר, מה כאן הפלא יועץ של הרבי מבעלז? שפשוט הוא הכתיר את הרבי. סיפור מדהים.

איך להסביר את שלש העצות – לא לאכול חלבי, לא לשמוע מוזיקה ולא ללכת לקברי הצדיקים – גדול עלינו (אולי כנגד חב"ד). זה "פלא יועץ". את כל הסיפור הזה שמנו בבינה ודעת.

חו"ג: רבי אהרן אומר שלרבי יש 'ידים חמות'

האם היה קשר ממש אישי בין רבי מאהרן מבעלז לרבי? כן. היו כמה פעמים. פעמיים שהרבי הלך אליו באירופה.

פעם ראשונה היתה בברלין, שהרבי היה אברך צעיר, חתן של הרבי הריי"צ, והגיע לשם הרבי מבעלז. כולם נהרו לקבל את פניו, לקבל ממנו ברכה. הרבי לא היה רגיל בכעין זה, אבל גם רצה לפגוש את הצדיק – האדמו"ר מבעלז. הוא בקש מחבר אחד, לא חב"דניק, שיותר התמצא בכגון דא, שיקח אותו. הלכו יחד, בדרך פגשו עוד חב"דניק שגם הולך לשם, והרבי השביע את שניהם שלא יגלו מי הוא, שהוא חתן הריי"צ. הרבי מבעלז כשהיה מקבל אנשים היה מרכין את ראשו למטה, לא היה מסתכל עליך, ועוטף את היד שלו במגבת ועמה לוחץ את היד ואומר 'שלום עליכם', נותן ברכה. כך עברו מהר כל תור האנשים. כשהרבי הגיע, בתור יהודי פשוט, הוא לקח את היד – בתוך מגבת – ולא עזב אותו. הוא הוריד את המגבת והמשיך ללחוץ את היד של האברך הזה, ושאל אותו 'מי אתה?'. הרבי ענה לו – איך בין א געויינליכער יונגערמאן, 'אני סתם אברך'. הוא אמר לו – ניין, פון מיר קענסט דו נישט בעהאלטען, 'לא, ממני אתה לא יכול להסתתר'. הוא אמר 'יש לך יד חמה' והחזיק את היד שלו – לפי עדי ראיה זה היה עשר דקות.

אותו סיפור חזר על עצמו בוינה, הכל לפני המלחמה, ואז הוא בא עם הגיס שלו, גם חתן הרבי הקודם. לגיס הוא התייחס כמו סתם אדם, ועם הרבי היה אותו סיפור ממש, ועדי ראיה אומרים שהחזיק לו את היד רבע שעה – אפילו קצת יותר מהפעם הראשונה. לא רצה להניח את היד, אמר שיש ביד חום.

את הקשר הזה נשים כנגד שתי הידים – שני הסיפורים על ידים – שהן חסד וגבורה.

תפארת: הרבי לקח שיירים מרבי אהרן

הרבי ספר שפעם אחת קבלתי שיריים מהרבי מבעלז. ממש פלא. יודעים מה זה שיריים – שהצדיק אוכל משהו ומשאיר, הרבי מבעלז השאיר הכל כי בקושי אכל, ואז החסידים חוטפים את השיריים שלו כי זו ברכה. בחב"ד זה ממש לא נהוג, הדבר הזה של שיריים, אז פלא עצום שהרבי אמר שפעם אחת לקחתי שיריים מהרבי מבעלז, בעל ההילולא של היום. כתוב ששיריים היינו "שאר יעקב", "שארית יעקב". לקחת שירים לוקחים מהיעקב של הצדיק, מהתפארת, מהפאר של הצדיק – לכן נשים את הווארט הזה בתפארת, שהרבי לקח שיריים מהרבי מבעלז.

נצח: הו"א של הרבי לטוס לארץ ללוית רבי אהרן

שוב, אנחנו היום בדיוק ששים שנה להסתלקות שלו. זה קרה בדיוק כמו קביעות השנה הזו, פרשת עקב היתה שבת קדש, כ' מנחם-אב. הוא דרש, היה מאה אחוז בסדר, דרש כדרכו. בתוך הדרשה שהוא דרש בשבת הוא אמר בפשטות שכאשר אבא או רבי נפטר מן העולם, עוזב את העולם, על הילדים ועל התלמידים להתחזק ללכת בדרכו. כך הוא אמר בתוך הדברים שלו. במוצאי שבת הוא באופן פתאומי חלה ועלה השמימה. מוצאי שבת זה כבר היום, כ"א מנחם-אב. יש הבדל של שש-שבע שעות בין כאן לאמריקה, כלומר שבאמריקה עדיין היתה שבת, אבל ברגע שהרבי שמע את הבשורה במוצאי שבת שם הוא מיד שאל את המזכירות אם יש אפשרות לעלות עכשיו על מטוס ולהגיע לארץ ללויה. הלויה היתה ביום ראשון בבקר, ואמרו לו שלא שייך, כבר היה אחרי כל המטוסים. זה ממש משהו מדהים לגמרי, כי אנחנו יודעים שהרבי לא בא לכאן בכלל – עם כל הסבות שלו, אלף סיבות שמנסים להבין למה הרבי לא בא לארץ – אבל הנה יש ווארט שלרבי היתה הו"א שהוא רצה להגיע לכאן מיד בשביל לוית הרבי מבעלז ולא אסתייע מילתא.

מלכות: הרצון בחזית דתית מאוחדת         

הווארט הזה הולך יחד עם עוד משהו, אך כדי להבין יותר טוב נקפוץ רגע למלכות, שהיא הדעה הפוליטית שלו. בבחירות הראשונות כאן בארץ, אחרי קום המדינה, הרבי מבעלז היה העיקרי שהחזיק ממה שנקרא "חזית מאוחדת" – שכל המפלגות הדתיות ילכו יחד. מהחרדים, אגודה, ועד מזרוחניקים, כולם יחד. נציין שזו בדיוק היתה הדעה של הרבי, גם אז וגם תמיד, גם היום. אם רוצים ללמוד תכל'ס משהו מהרבי מבעלז – זה הדבר הכי חשוב ללמוד ממנו. הוא רצה גוש אחד של כל המאמינים בה', כל המאמינים בתורה – לא משנה באיזה צד של הקשת אתה נמצא, שכולם יתחברו. פעם אחת באמת היתה כזו חזית, אז. אם היה היום אפשר לתאר כמה תועלת היה מביא לעם ישראל, אך אין לדאבוננו.

כשהוא יצא עם הקריאה הזו של החזית המאוחדת היו מבקרים. הגיע לאזניו, אולי אפילו אחד מהחסידים שלו, שאמר 'רבי, אידן מיט גוים?!'. גוים הוא התכוון מזרוחניקים! הוא אמר לו לך לרחוץ ידים שלש פעמים, תתחרט, ותאמר שלש פעמים 'אידן מיט אידן'. היו כמה פעמים שהוא אמר למי שאמר משהו לא בסדר שירחץ ידים שלש פעמים ויאמר שמתחרט על מה שאמר – תיכף נספר עוד סיפור כזה.

הענין הזה שייך למלכות, כי המלכות היא תיקון המדינה – מה צריך לעשות כאן. אם רוצים היום לקבל ממנו השראה, ההשראה העיקרית היא שצריך להתאחד – קודם כל כל מי שמאמין, צריך אחדות, חזית מאוחדת. אם היתה חזית מאוחדת – כנראה לא היינו יושבים כאן היום, כי לא היה קורה מה שקרה...

הוד: הסתלקות רבי אהרן – סימן לחשך כפול ומכופל

נחזור להוד: הוד ומלכות הולכים יחד, אבל הוד הולך גם יחד עם נצח שהרי נצח והוד הם "תרין פלגי גופא". בתוך השלשים שלו מישהו מהקצה השני של הקשת שאל את הרבי למה הוא לא מדבר על "אתחלתא דגאולה", שהרי אנחנו ב"אתחלתא דגאולה". הרבי אמר ש"אתחלתא דגאולה" תתחיל כאשר משיח יבוא, ועכשיו אנחנו ב"חשך כפול ומכופל", והראיה שגדולי ישראל מסתלקים מן העולם.

שוב, זה ווארט שהרבי אמר תוך השלשים שלו – כמובן התכוון אליו. שהמצב הוא חשך כפול ומכופל והסימן שגדולי ישראל עוזבים אותנו. זה שייך לספירת ההוד, ש"הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה". הולך יחד עם זה שבשעת מעשה היתה הו"א שהוא יעלה על מטוס ויעלה לארץ. את שני הווארטים האלה נשים כצמד בנצח והוד. נצח הוא הנצחה, הלויה היא הנצחה של הצדיק והווארט שאנחנו עדיין בגלות והחשך הוא כפול ומכופל ו"כי מפני הרעה נאסף הצדיק" היא בחינת הוד.

יסוד: עדות רבי אהרן על צדקות הרבי

נשאר לנו רק היסוד: גם ווארט, שאחרי כל מה ששמענו הוא לא יהיה הפתעה מדי גדולה. הסיפור הוא איך שהרבי מבעלז ראה את צדקות הרבי בתחלת הנשיאות, בשנים הראשונות. בשנים הראשונות הרבי היה אברך צעיר עדיין והרבי מבעלז הוא זקן צדיקי הדור. לקראת י"ט כסלו תשי"א – עוד לפני קבלת הנשיאות הרשמית – הרבי שלח מכתב לכל האדמו"רים וכל הרבנים החשובים שבדור ובקש מהם שבי"ט כסלו יעשו התוועדות לכבוד השחרור של אדמו"ר הזקן. כשהמכתב הזה הגיע גם לרבי מבעלז המזכיר שמקריא לו את המכתבים פתח והקריא את המכתב והיה לו נראה לו כעזות, ונזרק מפיו – א יונגרמאן אומר לרבי מה לעשות?! אברך צעיר אומר לצדיק יסוד עולם מה לעשות?! הבעלזר-רב מאד הרצין ואמר לו – דע לך שאתה משחק באש, לך מיד תרחץ ידים שלש פעמים, ותאמר שלש פעמים 'אני מתחרט', וכך היה. זה שהוא אמר על האברך הצעיר הזה, הרבי, שאתה משחק באש – הוא מצהיר שזה צדיק שצריך להזהר מהאש שלו, כמו שכתוב בפרקי אבות. את הווארט הזה, שמאשר את הצדיקות של הרבי, נשים בצדיק יסוד עולם, ספירת היסוד. בקבלה כתוב שמהיסוד יוצאת אש וצריך להזהר ממנה.

סיכום

אם כן, עשינו – בקיצור – פרצוף של כל הספירות, ווארטים בין בעל ההילולא של היום, רבי אהרן מבעלז, שנקרא אהרן על שם רבי אהרן מטשרנוביל וגם רבי אהרן הגדול מקרלין, שני סבים שלו, אהרן "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", והקשר החם שלו (כמו לחיצת היד) גם עם הרבי הריי"צ וגם עם הרבי. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, הוא ודאי רוצה שהמקום כאן יבנה מחדש. אפשר גם פה לחשוב עליו ולבקש ממנו שיפעל שכך יהיה בקרוב ממש.

התיישבות ר"א מבעלז בת"א ואהבת כל יהודי

מי שר פה? [המואזין.] כשהרבי מבעלז בא לארץ בתש"ד הוא לא מיד הלך לירושלים. רק יותר מאוחר, כעבור כמה שנים. הוא אמר שבבני ברק הוא בכלל לא רוצה להיות, גם לא בירושלים. איפה כן? בתל אביב. עכשיו אנחנו, בע"ה, יש חבר'ה שרוצים לעשות התנחלות בתל אביב. הוא ואחיו הלכו לגור בתל אביב, שם הקימו את החדר הראשון של ילדים, ת"ת הראשון בתל אביב. למה הוא בחר בתל אביב? כי תל אביב היה המקום היחיד בארץ – אז – שאין בו לא מסגד ולא כנסיה, המקום הכי טהור בארץ.

עוד פעם, חוץ מהסיפור של 'אידן מיט גוים', בכלל הוא לא היה מסוגל לשמוע שום גנאי על שום יהודי בעולם. אם מישהו אמר ח"ו שיש יהודי מחלל שבת הוא התעצבן עליו מאד, לא אומרים שום מלת גנאי על אף יהודי בעולם. אפשר לומר תינוק שנשבה, כל מיני ביטויים, אבל לומר על מישהו שהוא מחלל שבת – זו היתה הדוגמה – ח"ו לומר. הוא הרגיש שהמקום שצריך ללכת לשבת בו בארץ ישראל הוא תל אביב.

ג. מעלת משכן שילה

"לשכנו תדרשו" – יסוד המקדש בשילה

נחזור למה שדברנו בהתחלה: בעצם המקום הזה שאנחנו יושבים בו הוא בין שילה לבין ירושלים, בין המנוחה לבין הנחלה, ה'אין' שבאמצע. יש עוד פסוק קודם בפרשה של היום, בו כתוב "לשכנו תדרשו ובאת שמה". רש"י כותב "'לשכנו תדרשו' זה משכן שילה". בפסוק הקודם רש"י כותב רק את שילה, ובפסוק הבא כבר יש גם שילה וגם ירושלים.

יש פלא שהמפרשים שואלים על הרמב"ם בתחלת הלכות מלכים: הרמב"ם כותב בהלכה ראשונה שכאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל נצטוינו בשלש מצוות – למנות להם מלך, למחות זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה. על כל הלכה הוא מביא פסוק, הלכה ראשונה בהלכות מלכים. הפסוק של מלך הוא "שום תשים עליך מלך", הפסוק של עמלק "תמחה את זכר עמלק" והפסוק של בנין בית הבחירה הוא "לשכנו תדרשו ובאת שמה" – החת"ת של היום, הקריאה של היום. אם כן, לפי זה יש איזה כח היום לבנין בית המקדש, ועיקר מה שאנחנו רוצים הוא כבר "אשר הוי' אלהיך נתן לך", המתנה, בית המקדש השלישי.

מה הפלא ברמב"ם הזה? שבהלכות בית הבחירה – הלכות רק על בית המקדש – הוא לומד את המצוה לבנות את בית המקדש לא מהפסוק הזה, אלא מביא פסוק אחר, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואילו בהלכות מלכים לומד מפסוק אחר. המפרשים שואלים למה הוא שינה את הפסוק. בכל אופן, אם נחבר יחד את פירוש רש"י – שאומר שפשט הפסוק הוא משכן שילה, וכלל לא ירושלים – עם דברי הרמב"ם שמכאן לומדים את המצוה לבנות את כל בתי המקדש, יעלה שיש משהו בשילה, בה עמד המשכן 369 שנים, שממנה הכל מתחיל. אחר כך היו בירושלים שני בתי מקדש, 410 שנים ו-420 שנה (יש כאן איזו סדרה עולה, אפשר לחשב את המספרים שלפני כן ושאחרי כן, מי שמכיר את חכמת הסדרות הריבועיות), אבל יש משהו שהכל מתחיל משילה.

"עד כי יבא שילה" – קשר המקדש והמלך

מה אומר שילה? חוץ ממקום המשכן אומר "עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים", שילה הוא מלך המשיח. הצורך בשילה לפני ירושלים גם אומר – מאד חשוב – שקודם צריך להיות "עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים", קודם צריך להיות מלך המשיח. כמה שוה שילה? מספר חשוב מאד, שוה משה, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". כתוב "עד כי יבא שילה" – "יבא שילה" שוה משיח. שילה הוא משה ו"יבא שילה" משיח. "כי לא באתם עד עתה", "עד כי יבא שילה". שוב, יש מי שאומר שגם המנוחה וגם הנחלה "זו וזו שילה", דעת רבי ישמעאל, הכל שילה – יש דעה שהכל שילה, כל הענין הוא שילה, כלומר כל הענין הוא משיח.

אם עושים את חשבון הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה". קודם כל, מה הרמז לפירוש רש"י? "שמה", המלה האחרונה, בגימטריא שילה. עיקר הפלא לעשות את כל החשבון, "לשכנו תדרשו ובאת שמה" עולה ו"פ שילה – ה"פ שילה ועוד "שמה" – ששת צירופי משה (ביניהם שמה, משה, השם, שהם – אבן השהם, אבנו של יוסף הצדיק ששילה בחלקו – מהש, השם החמישי, המשיחי, של עב שמותיו יתברך). זו פנינה.

אמרנו שבשלש המצוות של הרמב"ם הראשונה היא מלך ו"לשכנו תדרשו" זו המצוה האחרונה, ושואלים למה הוא משנה את הפסוק. בהלכות בית הבחירה הוא לא מדבר על מלך ועמלק, לכן נראה שמשנה את הפסוק דווקא בגלל הקשר למצוות הראשונות – דווקא אז צריך להביא את "לשכנו תדרשו ובאת שמה". יש גם כאן רמז יפהפה של גימטריא – "לשכנו תדרשו" שוה בדיוק "שום תשים עליך מלך", הפסוק הראשון שהביא לענין מלך (שהוא שילה). שילה הוא שי-לו – שילה כולל את ירושלים, שי ר"ת שילה-ירושלים. גם ה-לה של שילה שייך ל"נחלה", ירושלים.

בקיצור, אנחנו אוהבים את שילה, ומשילה עוברים דרך עמונה לירושלים. ה' יעזור שנזכה לבנין עמונה ובנין ירושלים, בנין בית המקדש, במהרה בימינו. יש עוד הרבה רמזים, אבל איני רוצה להטריח את הצבור הקדוש.

נאמר לחיים על המים החיים האלה ונאחל – כעת אנחנו בתוך השבעה דנחמתא, שבועות של נחמה – שנזכה במהרה בימינו לנחמה השלמה, "בירושלים תנֻחמו", פסוק בישעיהו. רק נאמר את הסוד בקבלה: בנין ירושלים הוא מכח המילוי של שם עב, ששוה מו, ועליו נאמר "תבִאמו ותטעמו", "בירושלים תנוחמו". ככה כותב הבן איש חי, שכל המלים האלה נגמרו ב-מו, ששוה גם אליה, "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני יום הוי' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

ד. חי נשות המלך

אגה"ק ב: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת"

רק כדי להזכיר משהו מבעל ההילולא של אתמול, אבא של הרבי, אני קורא כמה מלים מאגרת הקדש ב בתניא ונראה איך הוא מפרש: קודם סיפרנו סיפור על י"ט כסלו, שחרור אדמו"ר הזקן.  אחרי השחרור הוא כתב לחסידים את אגרת "קטנתי", על הפסוק שאמר יעקב אבינו "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת". כעת אנו לכאורה במצב הפוך, שקרה כאן משהו לא טוב, אבל בקרוב בע"ה נוכל לומר כמו יעקב "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת": "פירוש שבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד" – כשה' עושה אתך חסד גדול צריך להשפיל עצמך מאד. הוא מדבר לעצמו ולכל הנלוים אליו, ה' עשה אתי-אתנו נס גדול כשהייתי בכלא – שחרור שהוא חסד עצום, עד אין סוף. התגובה הספונטאנית של יהודי לחסד גדול היא להשפיל עצמו, כמו שקראנו לפני שבוע "כי אתם המעט מכל העמים", שממעטין את עצמכם.

כשה' עושה אתי חסד זאת אומרת שהקב"ה בעצמו מחבק אותי. כל חסד שה' עושה עם האדם – גם כל נשימה שהאדם נושם – היא חיבוק של הקב"ה, "וימינו תחבקני", "שהיא בחינת קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים", "וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה, כמ"ש מרחוק הוי' נראה לי". עד כאן.

ה' מחבק את האדם, גם מחבק וגם מעלה אותו מעלה-מעלה, ועל האדם להשפיל עצמו מטה-מטה. ה' מקרב אותי, ודווקא אז אני צריך להרגיש עצמי רחוק, ועל כך – שאני מרגיש עצמי רחוק – כתוב "מרחוק הוי' נראה לי". מלים שיש בהן כוונה מיוחדת: "מרחוק הוי' נראה לי" עולה הוי' ברבוע (676), שלמות שם הוי' ב"ה. זו התגובה המתבקשת להתקרבות אל ה', מה שה' מחבק ומקרב אותי עד אליו ממש. יש ביטוי בזהר "לאשתאבא בגופא דמלכא" – ה' מקרב אותי עד לתוכו ממש, ועלי להרגיש את עצמי רחוק. זהו פירוש "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת".

חי נשות המלך – שכלול של ארבעה פרצופי לאה

האבא של הרבי מסביר כל דבר בתניא לפי קבלה עמוקה. הוא מביא מכתבי האריז"ל שהמלה "שאת" היא סוד לאה. יש לאה ורחל – לאה היא ירושלים ורחל היא ציון. יש ציון וירושלים – אנחנו קודם כל צריכים לבנות את ירושלים, "בונה ירושלים הוי'", והיינו בנין פרצוף לאה. פרצוף לאה נקרא שאת, ויש כאן בתניא ארבעה לשונות יחד עם שאת – שאת, הגבה, למעלה, מעלה.

זהו סוד בכתבי האריז"ל שקשור לדין של מלך, "עד כי יבא שילה". את פרשת המלך נקרא בשבוע הבא, ושם כתוב "ולא ירבה לו נשים" – כתוב שלפי הלכה למלך מותר להתחתן עם חי נשים ולא יותר. האריז"ל שואל שאלה שלא הייתי חושב עליה – אולי על המלך להתחתן דווקא עם חי נשים (ככה אפשר להבין על פי הסוד), האם מותר לו פחות? ומתרץ – מותר לו פחות אבל אסור לו יותר.

הוא כותב משהו מאד מיוחד, שכל החיים האישיים של המלך הם בעצם חי בחינות של אשה אחת ושמה לאה[ו]. יוצא לפי זה שבנשות המלך אין בכלל רחל, הוא מתחתן עם לאה, ירושלים, שיש לה חי בחינות. אלה דברים עמוקים שלא נוכל לפתח עכשיו (וראה לקמן בהשלמה).

המלה מלך עצמה היא כפולה של חי (ו-צ, העולה מלך, היא האות ה-חי באלף-בית) – ה"פ חי – וכאשר מוסיפים ל-מלך עוד חי (נשים) הוא עולה "ביפיו" (בסוד "מלך ביפיו"), דהיינו ש-חי הנשים של המלך מוסיפות-מגלות במלך את יפיו המיוחד (ויש לומר כי על אף שרחל היתה "יפת תאר ויפת מראה" יותר מלאה, מעלת לאה שהיא מוסיפה יפי ביעקב עצמו, לה דווקא יש עינים יפות, "ועיני לאה רכות" ות"א "יאין", שהיא מקבלת מעיני יעקב כמבואר בקבלה, ומחזירה באור חוזר את יפי עיניה אליו, "עין בעין יראו", וד"ל).

כשהאר"י מפתח את חי הגוונים של לאה אמנו הוא אומר שבעצם הכל מתחיל מארבע לאה (מלך ועוד 4 לאה = 13 פעמים חי = גואל צדק). כמו שיש ארבע אמהות, יש ארבע לאה, ומהם מתפרט ומתפתח ונעשה חי. כתוב שמלך המשיח יהיה נשוי רק לאשה אחת, אבל היא תכלול ותשקף בעצמה את כל חי הבחינות (משיח אותיות שם חי, שם הוא בחינת אשה ויש לו חי שמות, חי נשים, הכל באשה אחת – אשה = טוב פעמים חי, "מצא אשה מצא טוב [פעמים חי]").

לאה – חשיבה חיובית וענוה

לאה היא מחשבה. יש ווארט בחסידות – "חשוב טוב יהיה טוב". היום קוראים לזה חשיבה חיובית. יש כח במחשבה לפעול על המציאות, לשנות ולעצב אותה – והוא הכח של לאה. כח המחשבה הוא לאה וכח הדבור הוא רחל. בתוך המחשבה יש קודם כל ד בחינות, ואחר כך יש חי בחינות של מחשבה טובה. כל זה מגביה את האדם, ולכן יש כאן ארבעה לשונות – שאת, הגבה, למעלה, מעלה – ארבע לאה שנעשו חי.

חוץ מזה שלאה היא מחשבה ורחל דבור, מה עוד ההבדל ביניהן? כתוב שלאה היא ענוה ורחל היא יראה ("אשה יראת הוי' היא תתהלל"). כתוב "עקב ענוה יראת הוי'" וכתוב "ראשית חכמה יראת הוי'" – עקב הענוה של לאה נמצא בראש היראה של רחל.

היות שלאה, "שאת כו'", היא ענוה מסביר רבי לוי'ק מה שכתוב כאן: ככל שאתה מתעצם עם לאה בכך שה' מחבק אותך ומגביה אותך מעלה מעלה, שאת וכו', כך עליך להשפיל עצמך בענוה למטה מטה. אם כן, לאה היא שני דברים – כח החשיבה החיובית, "חשוב טוב", וגם מיד לאמץ את מדת הענוה והשפלות, להיות שפל רוח במאד מאד.

לעבור מחסדים מכוסים לחסדים מגולים

שוב, נאחל שה' יעזור שעוד מעט נראה חסדים גלויים. יש בקבלה חסדים נסתרים וחסדים גלויים, כרגע אנחנו בחסדים המכוסים, אבל עוד מעט הם יתגלו ויהיה חסד גלוי, נרגיש כמה ה' מקרב ומגביה אותנו ואנחנו נשפיל את עצמנו לפניו יתברך. בהמשך הוא כותב "כלא, ואין ואפס" – שלש מדרגות של בטול עצמי שגם רבי לוי'ק מזכיר. הכל כתר, צריך להיות לא-אין-אפס (כנגד ג הרישין של הכתר – רישא דאריך, רישא דאין, רישא דלא ידע ולא אתידע). כאן לא המקום להעמיק בפירוש.

תמצית מה שלמדנו הוא שעלינו להתחיל מחשיבה חיובית ("חשוב טוב יהיה טוב"), אז החסדים מתגלים ומרגישים איך שה' מחבק אותנו, ואז אנחנו משפילים את עצמנו מתוך ענוה, כולא קמיה כלא חשיב. לחיים לחיים, שתהיינה רק בשורות טובות. יש כאן גם חתן וכלה, שתהיינה הרבה שמחות – שמענו שהיו כמה בריתות במקום הזה – בזכות זה שהמקום יבנה במהרה לתפארת, לחיים לחיים.

[מכאן ואילך השלמות]

ארבע לאות

הנושא של חי נשים הוא סוגיא שלמה באריז"ל, המופיעה בשער המצוות בהתחלת פרשת שופטים.

מה הן ארבע הנשים, ארבע הלאות המקוריות, מהן מתפתחות כל ה-חי? המוחין דז"א מתלבשים בנה"י דאו"א ונכנסים לתוך הראש של ז"א. לכל נה"י, של אבא וגם של אמא, יש גם את המלכות. מהמלכות דאבא יוצאת לאה ראשונה, מהמלכות דאמא יוצאת לאה שניה. אחר כך המלכות דאבא מכה במלכות דאמא – כלומר מאירה במלכות דאמא – ומהארה זו יוצאת עוד לאה, לאה שלישית. הכל קורה בתוך הראש של ז"א, הכל קשור ל"חשוב טוב", לחשיבה של ז"א – ז"א חושב טוב. מה שז"א חושב טוב היינו שלש לאות שבתוך הראש שלו. אבל אחר כך המלכות דאמא בוקעת החוצה מאחורי הראש של ז"א ומוציאה שמה עוד לאה רביעית. לאה הרביעית היא בסוד ה"קשר של תפילין", "וראית את אחורי". אלו ארבע לאות המקוריות.

מארבע ל-חי – התכללות קטנות וגדלות

איך מגיעים מארבע למספר חי? כמובן, צריך להסביר כל אחת בפני עצמה מה ענינה. הוא אומר שהכל לאה, רק שיש כאלה שהאריז"ל גילה ומהרח"ו ציין בפרט ואת שאר הנשים הוא לא מפרט. לעניננו כאן די לומר שכולן בחינות של לאה.

יש עוד הקדמה אחת: יש מוחין דקטנות ויש מוחין דגדלות. בכל מדרגה יש את כל ארבע לאות האלה – ארבע לאות של מוחין דגדלות וארבע לאות של מוחין דקטנות, כבר שמונה. אבל יש עוד משהו: אחרי שהמוחין דקטנות נכנסים לראש דז"א מתחילים המוחין דגדלות להכנס למוחין דז"א, אבל בתחלה נכנסים רק הו"ק שלהם. מוחין דקטנות נקראים יניקה – כשיש לז"א רק מוחין דקטנות הוא במצב של יניקה והכל שמות אלקים. אחר כך, כשהוא גדל, מתחילים להכנס המוחין דגדלות, אבל רק הו"ק שלהם. אז יש תערובת – יש גם את הו"ק של המוחין דגדלות יחד עם המוחין דקטנות. זהו מצב בינים, שגם קשור לסוד של החלל או האין שבין ה'יש' ל'יש', בין ה"מנוחה" ל"נחלה", ודווקא במצב הזה יוצאות לא פחות ולא יותר מעשר לאות, להשלים את ה-חי (והסימן: ד-י-ד, שייך לדויד המלך).

אחר כך, כאשר כל המוחין דגדלות נכנסים לראש ז"א הם דוחים החוצה, למטה, את המוחין דקטנות, שכלל לא ממשיכים להיות שם. קודם המוחין דקטנות יורדים לגרון דז"א, ואחר כך נדחים עוד יותר עד שיורדים ליסוד דז"א. הדחיה הזו לגמרי, שאין יותר מוחין דקטנות, היא רק כאשר כל המוחין דגדלות נכנסים. בשלב הבינים אין להם כח לדחות, ולכן כל המוחין נמצאים יחד בערבוביא. במצב הזה כל אחת מהמדרגות שונה מאשר כשהיא בפני עצמה. כלומר, המוחין דקטנות כאשר הם יחד עם הו"ק דמוחין דגדלות הם במדרגה יותר נעלית ממוחין דקטנות בלבד, והמוחין דגדלות כאשר הם עם המוחין דקטנות הם פחותים מאיך שהם בפני עצמם, ולכן כל אחד מוציא עוד 4 לאות ויש עוד 8.

החידוש שדווקא במצב הזה של הערבוביא יש כח באבא להוציא עוד לאה מאחורי הראש דז"א, קודם אמא הוציאה והוא לא. קודם שתי בחינות אבא היו בפנים, בחינה אחת של אמא בפנים ובחינה אחת בחוץ. במצב הבינים כל בחינה של אבא, הקטנות והגדלות שלו, מוציאה עוד בחינה שעומדת מאחורי הראש של ז"א, כך שיש חמש-חמש לאות במצב הבינים. כך השלמנו חי לאות – 4-10-4 במצבי ז"א מיניקה לבגרות שלמה. נמצא (לא ראיתי את זה כתוב במפורש אבל כך יוצא) שמתוך ה-חי לאות ו – א-ד-א (א ממלכות דאמא דקטנות, א ממלכות דאמא דגדלות ו-ד במצב הבינים – ב ממלכות דאמא דקטנות וגדלות ו-ב ממלכות דאבא דקטנות וגדלות) – עומדות-מתתגלות בחוץ מאחורי הראש של ז"א ואילו יב עומדות בתוך הראש, יחס של "שלם וחצי" (שלם בפנים וחצי בחוץ, לשון נופל על לשון). וכך ניתן להסביר את סוד לימוד ההיתר של חי נשים (בלבד) למלך: "ואם מעט [אז היו לדוד ו נשים, אלו ששמותיהן מפורשים בקרא, היינו שמתגלות בחוץ] ואֹסִפָה לך כהנה וכהנה [כפלים, שלם ביחס לחצי]"[ז], ודוק היטב. אותן ו לאות מגולות שמתחלות א-ד-א כנ"ל כוללות את כל ה-חי (החצי כולל בעצמו את השלם וחצי יחד!) שהרי א-ד-א ברבוע פרטי = חי (במשולש פרטי, א-ד-א = יב, היינו יב הלאות העומדות בפנים)!

אמת-צדקה-אמת

באגרת הקדש ו', שסיימנו בחת"ת אתמול, כתוב שיש את האמת שלי ויש את האמת של ה' – לכן כתוב "תתן אמת ליעקב" – האמת של ה' היא המתנה, בית המקדש השלישי, והאמת שלי היא כמו "אשה מזרעת תחלה", אתערותא דלתתא שלי, המקדשים הקודמים. בקיצור, הווארט שם הוא שלהגיע לכך שהאמת של ה' תכנס בי הוא על ידי צדקה. אם כן, יש סדר של אמת-צדקה-אמת (אמת צדקה אמת = תפארת, "תפארת ישראל" – ישראל היא הנקודה אמצעית של תפארת – מדת יעקב, עליו נאמר "תתן אמת ליעקב". פנימיות התפארת היא מדת הרחמים – "ונתן לך רחמים ורחמך" – "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים" לתת לו את "אמת הוי'". אמת-צדקה-אמת, תפארת = המשולש של 46, 23 פעמים 47, חיה פעמים בטול, שתי בחינות חכמה, "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – חכמה במשולש פרטי = תפארת, סוד "מה שמו ומה שם בנו"! הר"ת של אמת-צדקה-אמת = 92 = 4 פעמים 23, הס"ת = 805 = 35 פעמים 23, האמ"ת = 184 = 8 פעמים 23. בסיס הסדרה המתחילה 4 8 35 = 23! בסיס הסדרה המתחילה יעקב רחמים תפארת, 182 298 1081 = 667 = 29 פעמים 23!). לתכלית האמת לאמתה, "אמת הוי'" מגיעים בזכות ה"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

לעניננו, דווקא במצב הבינים, שיש בו ערבוביא של מוחין, קטנות וגדלות יחד, ויש הרבה גוונים, עשר מדרגות של לאה, כל מיני מחשבות, העבודה היא להרבות בצדקה. גם ווארט חשוב, שהעבודה היום של תושבי עמונה, במצב הבינים שלהם, היא להרבות בצדקה.

היום אנחנו, כל עם ישראל, נמצאים בדיוק במצב הזה הבינים שיש ערבוביא של קטנות וגדלות מוחין. במקום אחר כתבנו שקטנות מוחין היא ראש קטן וגדלות מוחין היא ראש גדול. יש אנשים שהם ראש קטן (משלימים עם המציאות הקיימת, עם ראש למטה) ויש אנשים שהם ראש גדול (חותרים לשינוי המצב לטובה). ככלל (כלל ישראל), לראש הגדול האמתי טרם זכינו (אנחנו בעולם העשיה, "אף עשיתיו", שרובו ראש קטן). היום אנחנו במצב בינים של ערבובית ראש קטן וראש גדול יחד, ובמצב הזה צריך להרבות בצדקה ואז נזכה למתנה של "תתן אמת ליעקב", שה' יאמת את המדות הטובות שלנו (והרצון הפנימי שלנו לגאולה).

ה. ארבע אמות

"ארבע אמות של הלכה" ו"ארבע אמות בארץ ישראל"

רצינו לקשור הכל לשני מאמרי חז"ל של "ארבע אמות" – "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (זה ה"ארבע אמות" הראשון בש"ס בבלי, מתוך כמה מאות – "הכל הולך אחר הפתיחה" "בתר רישא גופא אזיל") ו"כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא". המימרא הראשונה מופיעה במסכת ברכות, ובעקבותיה אומר אביי שעד שלא שמע אותה היה לומד בביתו ומתפלל בבית הכנסת, אך לאחר ששמעה הוא מתפלל היכן שהוא גורס.

לכאורה אלה שני מאמרים הפוכים, הראשון אומר להסתגר רק בבית המדרש והשני אומר לצאת לטייל ארבע אמות בארץ ישראל, אבל החיבור שלהם הוא החיבור של הצורה והחומר, "מובטח לו שהוא בן העולם הבא" כבר בעולם הזה, כפי שהוסבר בשיעור.

המאמר השני הוא מאמר של רבי יוחנן ("אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן"), בגימטריא 336, שעולה פורים, כמו שהזכרנו הרבה פעמים. המאמר הראשון הוא מאמר של רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, בגימטריא 1000 (צריך להוסיף אותו לגימטריאות של 1000 אצלנו). "ארבע אמות" עולה 720 (6 בעצרת, מספר הצירופים של "בראשית") ו"ארבע אמות של הלכה" ועוד "ארבע אמות בארץ ישראל" עולה 2664, ד"פ 666 (מספר מאד חשוב, משולש 36, משולש 8 ו-6 ברבוע) – "ארבע אמות של הלכה" = 1110 = 30 פעמים 37 (גילוי היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך"), "ארבע אמות בארץ ישראל" = 1554 = 42 פעמים 37 (יחד, 2664 = 72, חסד, שם עב, האיתן שבנשמה, פעמים יחידה). 2664 ועוד רבי יוחנן רבי חייא בר אמי משמיה דעולא = 4000 = 4 (אמות) פעמים רבי חייא בר אמי משמיה דעולא![ח] רבי חייא בר אמי משמיה דעולא רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן ועוד פעמיים "ארבע אמות" (של הלכה בארץ ישראל = 1224 = 4 פעמים 306, אשה, יהלם טוב, טוב פעמים חי כנ"ל) = 3700 = 100 פעמים יחידה (4, אבא, פעמים 925, מספר ההשראה ה-22, מספר החשמל ה-25).