בע"ה

א'-ב' אלול ע"ז – כפר חב"ד

"היום יום" אלול (ד'-כ"ט אלול)

מתוך סעודת ראש חדש אלול והשלמות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ח]

א. ד' אלול: אדם-איש-גבר-אנוש

בְּמַעֲלַת מִין הָאֱנוֹשִׁי, יֶשְׁנָם אַרְבָּעָה תּוֹאָרִים: אָדָם – מַעֲלַת הַמּוֹחִין וְהַשֵּׂכֶל, אִישׁ – מַעֲלַת הַלֵּב וְהַמִּדּוֹת, אֱנוֹשׁ – הַחֲלִישׁוּת בְּאֶחָד מֵהֶם בְּשֵׂכֶל אוֹ בְּמִדּוֹת, אוֹ בִּשְׁתֵּיהֶם, גֶּבֶר – מִתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ לְהָסִיר הַמְּנִיעוֹת וְעִכּוּבִים לְהַשִּׂיג אַחַת הַמַּעֲלוֹת אוֹ בְּשֵׂכֶל אוֹ בְּמִדּוֹת, הַיְינוּ דְּגֶבֶר עוֹסֵק עִם הַאֱנוֹשׁ לְהַגְבִּיהוֹ לְמַעֲלַת אִישׁ אוֹ אָדָם.

וּמֵאַחַר דְּאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מֵּאֱנוֹשׁ אִישׁ אוֹ אָדָם, הֲרֵי בְּהֶכְרֵחַ דְּגַם בֶּאֱנוֹשׁ יֶשְׁנָם כָּל אוֹתָם הַמַּעֲלוֹת שֶׁיֶּשְׁנָם בְּאִישׁ וְגַם בְּאָדָם.

אדם-איש-גבר-אנוש

למדנו במוצאי שבת עם המלמדים מהחדר בירושלים ועוד כמה מלמדים שהצטרפו את "היום יום" ב' ו-ג' אלול, וכעת נקרא את ד' אלול (את החלק השני – הפתגם החסידי, אחרי מנהגי ברכות התורה שנדפסו קודם):

בְּמַעֲלַת מִין הָאֱנוֹשִׁי, יֶשְׁנָם אַרְבָּעָה תּוֹאָרִים [אדם-איש-גבר-אנוש.]:

אָדָם – מַעֲלַת הַמּוֹחִין וְהַשֵּׂכֶל,

אִישׁ – מַעֲלַת הַלֵּב וְהַמִּדּוֹת,

[הוא מדלג על הגבר ומסביר קודם:] אֱנוֹשׁ – הַחֲלִישׁוּת [לשון חולה אנוּש.] בְּאֶחָד מֵהֶם בְּשֵׂכֶל [מעלת אדם.] אוֹ בְּמִדּוֹת [מעלת איש.], אוֹ בִּשְׁתֵּיהֶם [כמו שיש חלישות במח או בלב יש מושג – קשור, חולשה גורמת טמטום – טמטום המח וטמטום הלב.],

[כעת הוא חוזר להסביר את התואר שדלג עליו:] גֶּבֶר – מִתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ לְהָסִיר הַמְּנִיעוֹת וְעִכּוּבִים לְהַשִּׂיג אַחַת הַמַּעֲלוֹת אוֹ בְּשֵׂכֶל אוֹ בְּמִדּוֹת, הַיְינוּ דְּגֶבֶר עוֹסֵק עִם הַאֱנוֹשׁ לְהַגְבִּיהוֹ לְמַעֲלַת אִישׁ אוֹ אָדָם.

יש שלשה נתונים ראשונים – אדם, איש ואנוש. או שאתה אדם, או שאתה איש, ויתכן גם שניהם. כמו שאפשר להיות חלוש בשניהם אפשר להיות חזק בשניהם ("מרובה מדה טובה"). אבל אם אתה חלש באחד מהם או בשניהם אתה אנוש. על רקע החולשה שייך להיות גבר – אם אתה חזק בשניהם לא שייך גבר, יש רק אדם ואיש. הגבר הוא רק על רקע שאתה אנוש, ואז מתעורר אצלך כח פנימי, הגבר שבך, כדי להשיב את האנוש או למעלת אדם או למעלת איש או למעלת שניהם.

מעלות אדם (מהלידה) ואיש (עיקר האישיות)

נתחיל כאן מחשבון מאד יפה: שתי מעלות המין האנושי הן אדם-איש. לפעמים כתוב בחסידות קצת אחרת ממה שכתוב כאן. כתוב שאדם הוא מוחין בעצם – בעיקר מוחין דאבא, כמו שהפסוק אומר "חכמת אדם תאיר פניו", פנימיות, פנים – ואיש אכן שייך למדות, אבל הוא המשכת מוחין השייכים ללב, בעיקר ישסו"ת, שהם המוחין שממשיכים ללב כדי לחזק אותו, להוליד מדות מתוקנות בלב ולחזק אותן. אבל כאן הוא כותב ששכל הוא אדם ולב הוא איש.

ביחס לבר מצוה: איש הוא רק מגיל בר מצוה, אבל אדם הוא מהלידה. מענין שעם המעלה הכי גדולה נולדים, השכל שלך נמצא אצלך בהעלם מהרגע הראשון – "בוצין בוצין מקטפיה ידיע", אפשר להכיר את שכל הילד מאז שהוא תינוק קטן, האדם שבו קיים אצלו ומי שיש לו עינים יכול לראותו מהרגע הראשון. אבל להיות איש, "כאיש גבורתו", מגיל מצוות (בבר מצוה מתקיים "אני אמרתי אלהים אתם"). לכאורה יש קשר דווקא בין איש לגבר[ט], "כאיש גבורתו", שמתגבר להיות איש. לומדים זאת משמעון ולוי, יש בענין שיחה ידועה של הרבי. לפני בר מצוה הדעת לא מגיעה למקום המדות, אז הוא לא איש.

היום משתמשים במלה איש לכך שלכל אחד יש את האישיות שלו. לא מדברים על האדמיות, כן על אנושיות – להיות אנושי היום היינו כמו "דרך ארץ קדמה לתורה", כמו שאומרים 'תהיה בן אדם', א מענטש, תהיה אנושי ואל תהיה בהמה. בכל אופן, היום דווקא האיש משמש למושג אישיות, כי הוא המבנה הרגשי של האדם – עיקר האישיות הוא הלב של האדם, לא השכל שלו.

תשובה – מאנוש לאדם-איש

נתחיל מחשבון יפה: שתי המעלות – אדם-איש – שוות 356. אנוש שוה 357. כלומר, אנוש הוא עצמו חבור שניהם עם הכולל. חשבון שאומר דרשני – שאדם-איש ע"ה בגימטריא אנוש. יחד שוים 713 – בגימטריא תשובה. בדיוק מתאים למה שכותב כאן, לכן כנראה שם את הווארט הזה בחדש אלול, חדש התשובה. למה? כי עיקר התשובה היא להחזיק את האנוש שלי, את החלש שלי, ולהעלותו.

הוא אומר לי שחדש אלול הוא החדש שצריך לגלות את הגבר, "ברוך הגבר". מתי צריך להיות גבר? עכשיו, בחדש אלול. גבר לוקח את החלק החלש באישיות שלו, בשכל או בלב, ומחזק אותו. זו התשובה של חדש אלול – שהגבר יחזיק באנוש ויעלה את האנוש בעצמו לדרגת אדם ואיש.

כמו שנסביר, הוא לא צריך לבטל את האנוש – המלים כאן "עוסק עם האנוש להגביהו למעלת איש או אדם". הוא לוקח את האנוש הנתון, הבסיס, ומרים את הבסיס למקום גבוה – מגביה אותו, כמו שכתוב על משיח "וגבה מאד" – מגביה עצמו עד לאיש ועד לאדם. כלומר, בסוף אני נשאר עם אדם-איש-אנוש, אבל האנוש בסוף כבר אינו חלש כי הוא התחזק. איך אומרים היום לעשות תשובה ברחוב? להתחזק. מי שמתחיל לעשות תשובה אומר 'אני מתחזק'. רואים שלעשות תשובה היינו להתחזק – אני מכיר שאני אנוש, במצב אנוש, ועכשיו מתחזק, עם הגבר שבי, כדי להגביה את האנוש למקום של אדם ואיש. כבר גימטריא מאד יפה, ש-אנוש עולה אדם-איש ע"ה ויחד עולים תשובה.

הבסיס האנושי

אם כבר, נסביר: למה האנוש נשאר? לא מבטלים אותו אלא רק מגביהים אותו, האנוש נשאר הבסיס גם בסוף. הפסקה מתחילה "במעלת מין האנושי" – מתחיל את הווארט שיש מין שנקרא "אנושי". לפעמים אומרים "מין המדבר", אבל כאן לא משתמש במלה מדבר, אלא קורא לנו "מין האנושי" (מדבר הוא בעצם חוט פנימי הקושר את כולם – אדם מדבר בשכל, איש מדבר ברגש ואנוש מדבר מתוך חולשה או שחלש מדי מלדבר בכלל והדבור שלו הוא בבחינת "חש". הגבר מגביר את הקול של הדבור, היינו קריאת הגבר, גבר הוא תרנגול, קוקוריקו).

עוד דיוק, מכל מה שאומר כאן לא משמע שמחלק בין יהודי לגוי, שהרי פותח "מין האנושי" – פשיטא שכולל גם גוי. הוא כותב "במעלת מין האנושי" – שבמין האנושי, אנוש, יש מעלה. כלומר, גם אדם ואיש הם מעלות פרטיות בכלל שנקרא מין האנושי.

מי היה אנוש? נכד אדם הראשון. קודם הזכרנו את שת, ר"ת שמע-תמים, והבן של שת הוא אנוש, כבר הדור השלישי. הפסוק הראשון של דברי הימים הוא שלש מלים – "אדם שת אנוש", סוף פסוק, עד כאן תחלת ספר דברי הימים. אחר כך ממשיך עוד שלשה דורות, עוד פסוק, אבל הפסוק הראשון הוא "אדם שת אנוש"[י]. לכאורה הייתי חושב שאנחנו מין האדם, אבל כולנו נקראים על שם הדור השלישי, המין האנושי, ובמין האנושי יש מעלה – "מעלת מין האנושי".

היינו באמצע להסביר מדוע האנוש נשאר, אבל קודם נקרא כאן עוד משפט בסוף:

וּמֵאַחַר דְּאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מֵּאֱנוֹשׁ אִישׁ אוֹ אָדָם [אני האנוש, ואפשר לעשות ממנו איש או אדם.], הֲרֵי בְּהֶכְרֵחַ דְּגַם בֶּאֱנוֹשׁ יֶשְׁנָם כָּל אוֹתָם הַמַּעֲלוֹת שֶׁיֶּשְׁנָם בְּאִישׁ וְגַם בְּאָדָם.

אם כן, הוא אומר בפירוש שאנוש כולל הכל – היות שאפשר להגביה את האנוש למעלת איש או אדם סימן שמלכתחילה, בהעלם, האדם והאיש היו בתוך האנוש. רק צריך לחשוף ולגלות אותם. "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", הכל היה מהאנוש האנוּש והכל שב אליו, נשאר אנוש, אבל כדי שנרים אותו ונגלה את האדם והאיש שכלולים בו צריך את הגבר.

אם אמרנו ש-אנוש עולה אדם-איש ע"ה מתבקש לחשב אנוש עם הכולל – בגימטריא משיח. רואים שמשיח הוא יותר אנוש מכולם. אם משיח מזדהה עם אחד מארבעת אלה זהו דווקא אנוש (ברמז שאדם ר"ת אדם דוד משיח צריך לומר שהם גופא כנגד אדם-איש-אנוש – אדם הראשון הוא אדם, דוד הוא איש ומשיח הוא אנוש. ברמז זה כולם כלולים באדם). לימוד מאד פשוט שמלך המשיח בא בשביל כל האנושות – משיח שוה אנוש ע"ה, הוא ה'כולל' של האנושות – בא לכל מין האנושי, החל מכל החלשים, החל מכל חלושי הנפש, כמו שאנו אוהבים לומר בשם ר' אשר שדבר ראשון משיח יכנס לכל בתי הרפואה של חולי הנפש וירפא אותם, הם האנוּשים העיקריים של החברה. המשיח יזדהה איתם וירפא אותם. כתוב שאלול, כמו שהוא חדש הרחמים והסליחות, כך הוא גם חדש של רפואה.

ארבע המדרגות בסוד הוי'

נחזור, אם יש למין האנושי ארבעה תוארים אדם-איש-גבר-אנוש משמע שהם כנגד י-ה-ו-ה כפי הסדר[יא]. המלכות היא אנוש – כל האנושות, כל המין האנושי.

כתוב בקבלה על אצילות שם הוי' שקודם היה רק י – רק אדם – ואחר כך ה-י התחלקה ל-ה ו-ה, ה-10 התחלק ל-5 ו-5, כמו תא שמתחלק לשנים. קודם רק היה י, והיא התחלקה ל-ה ו-ה – לדרכנו, האדם התחלק לאיש ואנוש. איש ואנוש כמעט אותה מלה, כי רבים של איש הם אנשים – רואים שה-נ נמצאת בהעלם במלה איש. אחרי ששתי הההין התרחקו זו מזו היה צריך להמשיך מה-י קו – ו – ולהכניס אותו בין ה ראשונה ל-ה שניה. כתוב בספרי הקבלה שזהו סדר אצילות שם י-ה-ו-ה – קודם י, אחר כך ה ו-ה, והן מתרחקות אז צריך להמשיך מה-י את ה-ו שתכנס ביניהם כדי לחבר אותן (הרי האות ו היא ו החיבור). מהו ה-ו לפי מה שכתוב כאן? הגבר (כאשר האות ו נכנסת לגבר הוא נעשה גבור, אין תופעה כזאת באדם ואיש). למה ממשיכים? כדי להגביה את ה תתאה, שהתרחקה, שנפלה – האנוש – ולהחזיר אותה למעלת האדם והאיש.

כתוב שלעתיד לבוא, כאשר שם בן, ה תתאה, יתחבר לגמרי עם ה עילאה, שם סג, כבר לא יצטרכו את ה-ו – שם מה יתבטל. לפי דרכנו, אחרי שהגבר עשה את פעולתו – הוא רק כדי לתקן את המציאות, כמו ששם מה החדש בא לתקן את שבירת הכלים – ואחרי שהצליח לא צריכים אותו יותר ('הגבר עשה את שלו הגבר יכול ללכת'), הוא מסתלק וחוזר לשרש, שם מה חוזר להכלל בשם עב (בסוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"). סג ו-בן עדיין נשארים, אבל צמודים אחד לשני[יב]. מה זה אומר לי? שכל המושג גבר עתיד להתבטל – בסוף לא צריך יותר גברים וגבריות, רק אדם-איש-אנוש (אכן "גבר" הוא התרגום של "איש" בכל מקום כנ"ל, בחינת האחוריים של איש, ולעתיד יהיה הכל בבחינת פנים ולא אחור, וממילא הגבר יוכלל ויתבטל בתוך האיש).

מה הרמז הכי פשוט שהגבר מחבר את השלשה – מגביה את האנוש לאדם ואיש? הכי פשוט ראשי התיבות: אדם-איש-אנוש ר"ת אאא, שביחד הם ג, ר"ת גבר.

שלש מדרגות בארבעת התארים

נראה עוד רמז שיש כאן רק שלשה דברים ולא ארבעה, אבל בצורה אחרת – עוד חידוש גדול מאד: אמרנו שרק אדם-איש-אנוש עולה תשובה, אבל יחד עם גבר עולה 918. נחלק ל-3 – לא מתחלק ל-4, אין ממוצע ל-4 – ונקבל ממוצע של שלש – אשה. פלאי פלאים. בזכות הגבר שנכנס בין אדם-איש לאנוש יש כאן ג"פ אשה. באמת כאשר כל הגברים יתבטלו זה מה שישאר (כלומר שגם ממנו ישאר משהו, החשבון שלו המשלים את שלשת הזכרים לשלש פעמים אשה).

יש כמה דברים חשובים במספר 918. הדבר הכי בולט בקבלה שהמספר הזה שוה בריאה-יצירה-עשיה, שלשת העולמות התחתונים. זו הגימטריא הכי חשובה כאן.

קודם כל, הוא מדבר על "מין האנושי" – לא מתייחס ביחוד לעם ישראל אלא לכולם – ואומר שיש בו אדם, מעלת השכל. אם אינו יהודי מיהו "אדם"? איזה פילוסוף, כמו שהרמב"ם מאד אוהב – איזה אריסטו אחד. הרמב"ם כל כך אוהב ומשבח את השכל שלו שעושה לנו קצת 'עצבים' – שהוא משווה אותו ביחס לחכמי ישראל ואפילו קצת מעלה אותו בכמה מקומות. יש אדם, אבל לא מדבר בכלל על מה שכתוב "אתם קרויים 'אדם'" אלא על סתם אדם (אדם אנושי, אדם השייך למין האנושי) שהוא שכל. כתוב בחסידות שהרמב"ם הגיע בשכל שלו לראש עולם הבריאה, לא הגיע לעולם האצילות, והוא עולם של שכל. פשוט כאן שהאדם שהוא השכל אינו האדם העליון ולא "אתם קרויים 'אדם'", אלא אדם שעיקרו שכל וכל היום וכל הלילה הוא רק משכיל, פילוסוף גדול, מדען גדול. לאיזה עולם הוא שייך? עולם הבריאה.

כעת נבין למה הוא לא אומר שהאיש הוא מוחין השייכים למדות. במקום שהוא אומר שאדם הוא מוחין בעצם – מקום אחר בחסידות – הוא באמת מתכוון לאדם היהודי, בו "חכמת אדם תאיר פניו", אדם דאצילות, "אתם קרויים אדם". אבל כאן מדבר על אדם של בריאה, אדם של שכל. אם האדם הוא של אצילות האיש הוא כבר בריאה, שכל השייך למדות, אבל כאן האדם הוא בריאה, שכל, לכן כאן האיש הוא מדות, עולם היצירה. מיהו האנוש? "אף עשיתיו", עולם העשיה. הגבר אינו עולם בפני עצמו כאן, כמו שמסביר – הוא הכח לקחת את האנוש ולהגביהו למעלת האדם או למעלת האיש או למעלת שניהם יחד.

אם כן, יש לנו כאן ארבע מדרגות אבל רק שלשה עולמות והגימטריא הוא 'בול' – שהכל שוה בריאה-יצירה-עשיה.

אמונה ושפלות

יש עוד משהו במספר 918, על ידי משחק-שעשוע: אם נחלק את המספר 918 ל-9 – ממוצע כל אות בשלש פעמים אשה – נקבל אמונה. כלומר, אדם-איש-גבר-אנוש עולה בעצם ט"פ אמונה. יש אמונה אחת ברדל"א ו"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". גם נקרא "אני אני הוא" – הכתר והמלכות, האמונה והשפלות. היינו באמצע להסביר מה האנוש שנשאר – השפלות שנשארת תמיד. קודם כל, הכל אנוש, "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", אתה אנוש ותמיד תשאר אנוש, שפלות האדם, ה תתאה שבשם. כמה שוה שפלות? ח"פ אמונה. כלומר, יש יחס דווקא בין הכח העליון בנפש, אמונה, לכח התחתון בנפש, שפלות – הכח הכי תחתון עולה ח"פ הכח הכי עליון, ויחד כבר שוה ט"פ אמונה שעולה אדם-איש-גבר-אנוש.

חלוקה זו מתגלה בארבע המלים עצמן: כמה אותיות יש כאן? 3-3-3-4 סוד המלה אחד, 13 אותיות (3-3-3, 3 ברבוע = אח דאחד, חלק הזכרי של אחד, ואילו 4, 2 ברבוע, הוא ה-ד של אחד, חלק הנקבי של אחד, דלית לה מגרמה כלום). 13 הוא מספר השראה, נצייר את כל המבנה של ארבעת התוארים של המין האנושי בצורת השראה[יג]:

א

ד  ם  א

י  ש  ג  ב  ר

א  נ  ו

ש

דבר ראשון רואים שפנות הצורה הן אותיות אשרי (ז פעמים חכמה, אסנת, אלף נשים שהן אלף שנים) – "אשרי" מצטרף בתנ"ך לכל אחד מארבעת התוארים של המין האנושי: "אשרי אדם" "אשרי האיש" "אשרי הגבר" "אשרי אנוש"[יד]! האמצע של הצורה הוא ה-ג של "גבר" (הכוללת את הא-א-א של אדם איש אנוש כנ"ל). נחשב דילוג שורות: א, י ש ג ב ר, ש = שפלות = ח"פ אמונה. ממילא הדילוג השני – ד ם א (מה) א נ ו (מזבח) – עולה אמונה. כאן רואים בבירור את החלוקה של אמונה-שפלות – אמונה משולבת בתוך שפלות.

גבר – שלש המדות היהודיות הטובות

אחרון חביב ברמז של אדם-איש-גבר-אנוש: "היום יום" הקודם, של ג' אלול, היה על "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" – רואים שגבר הוא גם מי שצועד בחיים, וה' מוליך אותו על כל צעד ושעל. הגבר כאן הוא מי שמחזיק באנוש שבו ומביא אותו לאיש ולאדם, וגם מגלה שבעצם בתוכו כבר היו איש ואדם (המשפט האחרון של היום יום).

יש ווארט מאד יפה בעולם, שאיני יודע מקורו, שעבודת הגבר – עבודת חדש אלול – היא לגלות את שלש המדות שכל יהודי מצטיין בהן: גומל-חסדים, בישן, רחמן (לפי סדר האבות – אברהם גומל חסדים, יצחק בישן ויעקב רחמן). עד עכשיו חשבתי שגבר הוא איזה גברתן, איזה שמשון הגבור, והנה אני רואה שגבר הוא פשוט ההתגלות וההתכללות של כל המדות הטובות העצמיות של היהודי, התגלות הטבע היהודי.

בחלק הראשון של התניא, בסוף פרק א, אדמו"ר הזקן כותב שמדות אלה הן מצד הטוב של הנפש הבהמית, הטוב של קליפת נוגה. אבל באגרת הקדש הוא כותב שמדות אלה הן מצד הנפש האלקית. נמצא שאצל יהודי הטוב של הנפש הבהמית שלו משקף את הטוב הפנימי שלו, מצד הנפש האלקית שבו.

בכל אופן, ראשי התיבות של שלש המדות הם גבר (לעיל ראינו שגבר הוא אחורי איש, התרגום של איש לארמית, דהיינו השתקפות הנפש האלקית, סוד לשון הקדש, בטוב של הנפש הבהמית, לשון תרגום, ודוק).

רמזי גומ"ח-בישן-רחמן

נתבונן במלה גבר: גבר עולה 205. נחלק את המספר 205 למרכיביו הראשוניים – 5 פעמים 41. נחשב את כל התארים גומל חסדים בישן רחמן. בלשון הקבלה היינו פיתוח של המלה גבר ל'מאמר' – אפשר לומר שזהו "ברוך הגבר", להבריך-להרחיב את המלה גבר. השבט של חדש אלול הוא גד, בו כתוב "ברוך מרחיב גד" – הוא הכי קטן, אז צריך להרחיב אותו הרבה, לתת לו נחלה רחבת ידים.

גומל חסדים בישן רחמן שוה 861 – בית המקדש, ראש השנה, תהלת הוי' ועוד. עיקר התיקון של אלול – לקראת ראש השנה – הוא להיות גבר. אם נצליח באלול להיות גבר – גומל חסדים, בישן ורחמן – נכנס לראש השנה כמו שיהודי צריך להכנס לראש השנה, עם המדות הטובות שלנו.

861 הוא מספר משולש – משולש 41, 21 (אהיה, השם הקדוש לש אמא בקבלה) פעמים 41 (אֵם). רק ראשי התיבות של שלש המדות, גבר, היו ה"פ 41 (ה עילאה שבשם, פרצוף אמא, פעמים "אֵם הבנים שמחה", ה-אם, רמז לפרשת שלוח הקן שנקרא בתורה בשבוע הבא – "לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך וגו'"[טו]. אין עוד "האֵם" בכל התנ"ך. הגבר הוא השכוי – גבר שכוי משלימים לישראל – עליו נאמר "הנותן לשכוי בינה", סוד "אני בינה [איש, 'בינה לבא'] לי גבורה [גבר]") – כבר אומר שרמז מכוון מספרית. הוספנו 16 פעמים 41 – התחלנו מ-ה תתאה של אהיה פעמים אם והוספנו אהי (היא, "מאת הוי' היתה זאת [ה תתאה שבשם] היא [ה עילאה שבשם] נפלאת בעינינו") של אהיה פעמים אם.

יחוס-שמים

נראה עוד כמה רמזים: יש פה 4 מילים – גומל חסדים בישן רחמן, האותיות השניות הן יחוס. המדות האלה הן היחוס של היהודי, כך מכירים ביהודי מיוחס – היחוס של היהודי שהוא גומל חסדים, רחמן ובישן. יחוס עולה פד – המספר של תיקון הברית – כשהערך הממוצע של כל אות הוא אהיה. אמרנו שהכל יחד עולה 41 פעמים אהיה, אז חוץ מ-יחוס השאר עולה 37 ('חן' אהיה: אהיהיהא) פעמים אהיה, תשע"ז. צריך מהר לחטוף את הכוונה הזו עד סוף השנה הזו. שנת סגולה מיוחדת להיות גבר, גומל-חסדים בישן רחמן, היחוס שלנו – בלי אותיות יחוס (האותיות השניות) נשאר 777, תשע"ז, הזמן להוכיח שאתה יהודי מיוחס.

חישבנו את האותיות הראשונות מההתחלה. מהן האותיות השניות מהסוף? גומל חסדים בישן רחמן – אותיות שמים. יש יחוס (כפולת 7, 12 פעמים 7) ויש שמים (כפולת 13, 13 פעמים 30) – התורה מן השמים וגם הנשמה מן השמים. רומז למקור המדות האלה בנפש האלקית, מן השמים. יחוס שמים = דעת, התכונה מיוחדת לנשמות ישראל.

יש כאן יחוס, שמים, גבר והכל יחד ראש השנה, בית המקדש, תהלת הוי' ועוד.

כל יהודי הוא פרח-יהלם-זהב

בשיעור עם המלמדים במוצאי שבת דברנו על "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי". אז אמרנו ש'כל יהודי הוא פרח', בגימטריא שכינה. ידוע הווארט ש'כל יהודי הוא יהלֹם' (בגימטריא יעקב, ז פעמים הוי') ויש גם ווארט ש'כל יהודי הוא זהב' (בגימטריא פלא, ג פעמים יחידה). הענין שייך בפרט למלמדים בחדר: כל יהודי, כל חבר שלך, כל ילד, הוא פרח, הוא זהב, הוא יהלם.

תיכף נאמר את המקור של הדברים האלה. המקור של הפרח הוא "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי", יש מקור שכל יהודי הוא זהב ויש מקור שכל יהודי הוא יהלם. הרבי הרש"ב אמר שהוא סופר יהודים כמו שהוא סופר יהלומים. יש יהלומן שמבין ביהלומים בגשמיות אבל אני יהלומן ברוחניות, ביהודים, אני מבין ביהלומים של נשמות ישראל.

בכל אופן, בשלש המדות שהן עצם היחוס של היהודי – גומל חסד, בישן ורחמן – אחת מהן פרח, אחת מהן זהב ואחת מהן יהלום. נראה מי יודע. הזהב והיהלם קרובים, לכן מתוך שלש התכונות האלה יש שתי תכונות קרובות שצריך לחשוב מה ההבדל ביניהן – גומל חסדים ורחמן. בישן הוא משהו אחר לגמרי. באבות גומל חסדים ורחמן הם אברהם ויעקב, הם דומים – רחמי יעקב נוטים ימינה, ל"חסד לאברהם", לכן כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם". אבל יצחק הוא משהו אחר, "כי אתה אבינו" לעתיד לבוא, קובע ברכה לעצמו. גם כאן, זהב ויהלם הם דומים והפרח הוא אחר.

'כל יהודי הוא פרח' הוא הבישן (הפרח נסגר בלילה ונפתח ביום, העולם הזה נמשל ללילה בו מתבייש הפרח להתגלות. צבעו הורוד של הפרח, השושנה, הוא צבע הבושה, כנודע. השושנה היא המלכות – יצחק פרח = מלכות) – מתאים לאהרן, "למה אתה בוש לכך נבחרת", ה' בחר באהרן כי הוא בישן. זו מדת יצחק.

אברהם הוא גומל חסדים – לתת צדקה, זהב. ידועה השאלה מה קונה את מה, מה טבעא ומה פירי (שתי דעות רבי, בקטנותו ובזקנותו) – לא צריך להסתפק בלתת כסף, צריך לתת זהב ומי שנותן זהב הוא בעצמו זהב. בדרך כלל אומרים לב זהב – מי שיש לו לב זהב נותן הרבה (לא אומרים לב-יהלם).

אם כן, לרחמן נשאר יהלם – יעקב, הבחיר שבאבות. בעצם המלה יהלם כוללת את כל האבנים הטובות – אבני החשן – כי על פי פשט היהלם היום הכי יקר.

יהלומי זבולון

לאיזה שבט שייך יהלם? זבולון. באמת הוא יוצא למקום היהלומים, מחצב היהלומים, ומביא אותם לארץ בספינות שלו. זבולון הוא הכתר ויששכר הוא החכמה – הסבה, זבולון שמחזיק את יששכר, הוא הכתר. כך כתוב באריז"ל. לכן הוא קודם – "שמח זבלון בצאתך ויששכר באהליך".

זבולון הוא חדש סיון, אבל בברכות משה בסוף התורה הוא סמוך לגד – "שמח זבולן בצאתך... ולגד אמר ברוך מרחיב גד". זבולן גד – ר"ת זג – שוה אמונה, החלק התשיעי של אדם-איש-גבר-אנוש. רק בברכת גד יש אמונה אותיות ועצם הברכה שוה אמונה פעמים חכמה. אצל יעקב יש "גד גדוד יגודנו והוא יגֻד עקב", אומרים ישר והפוך ג"פ, ישר והפוך שוה סה"כ כתר וג"פ כתר עולה "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך", התכללות זבולון (ויששכר) בגד (אכן זבולון הוא גומל דלים, מפרנס את יששכר אחיו).

שלשה "שָם" בתחלת ובסוף התורה

מה עוד מקשר ביניהם? דברנו במוצאי שבת על המלה "שם". ה"שם" האחרון בתורה הוא "וימת שם משה" וה"שם" הראשון בתורה "וישם שם את האדם אשר יצר", כפי שדובר. פלא, בכל פרשת בראשית יש ג"פ "שָם" וגם בכל פרשת וזאת הברכה יש ג"פ "שָם" והם מכוונים זה כנגד זה באופן של "חותם המתהפך" (כשם ש"וישם שם את האדם", הראשון בתורה, קשור ל"וימת שם משה", האחרון בתורה):

נתחיל מ"וזאת הברכה": כתוב "שָם יזבחו זבחי צדק" בברכת זבולון, ואחרי עוד 25 מלים, המלה ה-26, היא "שָם חלקת מחוקק ספון" בברכת גד. בשני השבטים האלה, הסמוכים זה לזה, זבולון וגד, יש את המלה "שם", שלא חוזרת בשאר הפרשה (עד הסיום). מה פירוש "כי שם יזבחו זבחי צדק" – מי? גרי צדק, המהפכה הרביעית שלנו. מי עושה את המהפכה הרביעית? הסוחרים, זבולון – משפיע על כל הגוים, מביא אותם לירושלים ושם מתגיירים גיור כהלכה. "שם תעלה עלתיך" הוא מקום המקדש, כמו שדברנו במוצאי שבת, וכך ה"שם" השלישי מסוף התורה – "כי שם יזבחו זבחי צדק", זבחי גרי צדק שמתגיירים כהלכה בזכות זבולון, הכתר. לחכמה אין מוחין לגייר, אלה דווקא מוחין של הכתר, הסוחר – סובב סחור-סחור, סובב כל עלמין. בשביל המהפכה הרביעית צריך תפילין דשמו"ר ותפלין דראב"ד – תפילין של כתר – שאנחנו עדיין לא מקיימים. תפילין דרש"י הם מוחין דאמא (מוחין הנמשכים לצדיקים, לשומרי תורה ומצות מעיקרא) ותפילין דר"ת הם מוחין דאבא (מוחין שבכוחם להאיר לרחוקים ולהחזירם בתשובה), אך מוחין שצריך לגייר את כל העולם באים דווקא מהכתר, בו יש זיקה עצמית לכל  מין האנושי – דווקא על זבולן, שעושה ביזנס עם כולם, כתוב "שם יזבחו זבחי צדק". אחר כך, שני ה"שם" האחרונים הם אותו "שם" – מקום קבורת משה רבינו. "שם חלקת מחוקק ספון" בנחלת גד, שהוא החסיד הכי מקושר לרבי – הוא זוכה שמשה רבינו נקבר בחלק שלו. ה"שם" האחרון הוא אותו שם, "וימת שם משה עבד הוי'". אלה שלשת ה"שם" בפרשת "וזאת הברכה".

מהם שלשת ה"שם" בפרשת בראשית? הראשון "וישם שם את האדם אשר יצר". השני והשלישי סמוכים, כמו השני והשלישי מהסוף בפרשת ברכה (ויותר), בנהרות שיוצאים מעדן – "שֵם האחד [= משיח] פישון [פה שונה הלכות, שייך למלמדים בחדר] הוא הסֹבב את כל ארץ החוילה [ארץ ישראל] אשר שָם הזהב. וזהב הארץ ההיא טוב שָם הבדלח ואבן השהם".

המקור ש'כל יהודי הוא זהב' הוא "שם הזהב", ה"שם" השני מתחלת התורה, שייך ל"שם" של גד, השני מסוף התורה – גד הוא גומל דלים ומשפיע-נותן זהב = גד גד, המתחלף בקדקד – "וטרף זרוע אף קדקד"(גד גד = דוד, קדקד = יצחק). המקור ש'כל יהודי הוא יהלם' הוא "שם הבדלח ואבן השהם". דברנו בשיעור ש"שם" – "שמה" – מצטרף ל"שהם". "אבן השהם" היא אבן יקרה, האבן של יוסף הצדיק בחשן המשפט, ואמרנו שכל האבנים הטובות נקראות יהלם. זהו ה"שם" השלישי מתחלת התורה, כנגד ה"שם" השלישי מסוף התורה, ה"שם" של זבולן, כמו שנאמר שם: "שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפני טמוני חול", דהיינו יהלומים. מדת הרחמים היא המדה היקרה מכולן, כמו שהיהלם הוא האבן היקרה מכולן, וכמו שיעקב אבינו הוא בחיר האבות.

וכפי שפתחנו, המקור ש'כל יהודי הוא פרח' הוא "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי" עולה ו"פ פרח (הערך הממוצע של כל תבה), כל ששת הצירופים של המלה פרח – כולל רפח, חפר, חרף (הוא שומע חרפתו ושותק, ראה לקמן, היינו בושה), רחף ("ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח").

אם כן, יש לנו מקור ל'כל יהודי הוא פרח', 'כל יהודי הוא זהב', 'כל יהודי הוא יהלם' – 'כל יהודי הוא פרח' היינו אהרן הכהן ("פרח מטה אהרן"), משה רבינו ("וימת שם משה") ואדם הראשון ("וישם שם את האדם"), 'כל יהודי הוא זהב' היינו גד ("שם חלקת מחוקק ספון" שכנגד "שם הזהב") ו'כל יהודי הוא יהלם' היינו זבולן ("שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפֻני טמוני חול" שכנגד "שם הבדלח ואבן השהם"). גומל חסדים זהב, בישן פרח, רחמן יהלם = ו פעמים יצחק (מח פעמים הוי'), ודוק.

עד כאן על הגבר – צריך להיות גבר בחדש אלול, "היום יום" של ד' אלול.

ב. ז' אלול: פצוע דכא

נלמד עוד כמה ווארטים מהיום יום. על ו' אלול דברנו הרבה בעבר[טז] – לא נחזור. נלך ל-ז' אלול. לפי הכללים שלנו – שפחות פרשנו מנהגים – אולי לא צריך להתייחס, אבל בכל זאת נפרש אותו. הוא שייך לפרשת כי תצא, הפרשה הבאה, בה קוראים על "פצוע דכא":

אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן הוֹרָה לִכְתּוֹב "פְצוּעַ דַּכָּא" בְּאָלֶף לְבַסּוֹף וְלֹא בְּהֵ"א.

[מביא לכך כמה מקורות:] בִּפְרָאג יֵשׁ סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁקִּבְּלָה בְּיָדָם שֶּׁהִגִּיהַּ עֶזְרָא הַסּוֹפֵר, אֵין קוֹרִין בּוֹ אֶלָּא בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה וְגוֹלְלִין אוֹתוֹ תָּמִיד בְּפָרָשַׁת שְׁמַע [הוא הפסוק העיקרי ובו גוללים.]. כְּשֶׁהָיִיתִי בִּפְרָאג בִּשְׁנַת תרס"ח רְאִיתִיו וְכָתוּב בּוֹ "דַּכָּא" בְּאָלֶף. כֵּן כְּשֶׁהָיִיתִי בְּוֹארְמְס בִּשְׁנַת תרס"ז רָאִיתִי שָׁם סֵפֶר תּוֹרָה אֲשֶׁר מְקֻבָּל בְּיָדָם שֶׁכָּתְבוּ מַהַרַ"ם מֵרוֹטֶנְבּוּרְג וְגַם בּוֹ כָּתוּב "דַּכָּא" בְּאָלֶף. וְעַיֵּין בִּשְׁאֵרִית יְהוּדָא (יוֹ"ד סי' ט"ז) וְדִבְרֵי נחמי' (יוֹ"ד סי' כ"ב). ובס' מִשְּׁנַת אַבְרָהָם (סי' ל"ב) מְצַיֵּין כַּמָּה סְפָרִים הַדָּנִים בָּזֶה.

יש באמת מסורות שונות בין העדות, אבל מנהגנו – וכך הוראת אדמו"ר הזקן – לכתוב ב-א.

תשובת אלול – יציאה מהדכאון

היות שהרבי ראה לנכון להביא את זה ב"היום יום" כנראה שזה משהו מאד חשוב ונוגע לעבודה של חדש אלול, לתשובה של חדש אלול. אז צריך לנסות לומר בו משהו – לקבל איזה געשמאק בענין.

פצוע דכא הוא היפך המשכיות היחוס שאמרנו, לא יכול לבוא בקהל. איך יכול להיות קשור לתשובה? קודם כל פשט. הפשט ש"דכא" – גם ב-ה, אבל עוד יותר ב-א – לשון דכאון. פצוע דכא היינו מי שפצוע ופגוע ובדכאון. אם הוא פצוע דכא בגשמיות כנראה שזה מאד מדכא אותו. דכא רומז לדכאון. ביטוי זה כתוב בספר תורה – לא רק כדי לקבוע את המצב השלילי והדין שאסור לו לבוא בקהל, הרי התורה היא "תורת חסד", אז צריך לומר שדווקא ב"דכא" (ובפרט כאשר כותבים "דכא" ב-א) יש כח לצאת מהמצב השלילי (ברוחניות על כל פנים), לעשות תשובה, לצאת מהמצב של "דכא" לשון דכאון. מתי? בחדש אלול.

לראות את הנוי בכל דבר

כמו שאמרנו שיש רמז מפורסם לגבי גבר, שלשת סימני היהודים, כך יש רמז מפורסם לגבי דכא עם א – ראשי תיבות שלשת הדברים שמרחיבים את דעתו של אדם. להרחיב את דעת האדם היינו להוציאו מכל דכאון – ממש ההיפך מדכאון. שלשת הדברים הם דירה נאה, כלים נאים ואשה נאה. אם כן, המחלוקת היא לגבי ה-א, לגבי "אשה נאה" – שם יש שתי דעות (אם היא נכללת בר"ת שלה או בס"ת שלה, והוראת אדמו"ר הזקן שהיא נכללת ב-א, אלף-פלא, שלה, "ומהוי' אשה משכלת", שהיא נאה גם בגשמיות וגם ברוחניות, בשכל הטוב שלה, בבינה היתרה שניתנה בה יותר מבאיש).

דכא שוה 25 ו-דירה כלים אשה – שלשת הדברים שכאשר הם נאים הם מרחיבים את דעתו של אדם – עולים דכא ברבוע שעולה אדם במילוי (אלף דלת מם). ה'מאמר' הזה – לעשות נוטריקון, שאמרנו שעושה מי שנמצא בהכנעה בנפש – הוא פלאי-פלאים. הבסיס הוא 25 וה'מאמר' 25 ברבוע, שהוא עצמו "מרחיב דעתו של אדם" להיות אדם במילוי, אדם ברחבות.

איך קשור לתשובה? תשובה היא לגלות את הנוי בכל הדברים שה' נתן לך. צריך לעשות תשובה כדי שתראה כמה הדירה שלך דירה נאה, הכלים שלך כלים נאים והאשה שלך אשה נאה. איך אני יודע שתלוי בתשובה (ואז מתרחבת דעתו של אדם)? כתוב – גם ניגון, אפשר לשיר – "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". צריך לעשות תשובה "עד דכא". "תשב אנוש עד דכא" הפירוש שה' מוריד את האדם עד לשאול תחתית, "ואציעה שאול הנך", שם מגלה את ה' וה' אומר לו "שובו בני אדם". גם "תשב" אותיות תשובה – ה' משיב את האדם עד דכא ואז אומר לו "שובו". "ובקשתם משם", מה הוא ה"שם" ממנו צריך לבקש את ה'? המצב של פצוע דכא, "תשב אנוש עד דכא", "ובקשתם משם... ושבת עד הוי' אלהיך". איך אני יודע ש"שם" ו"דכא" הולכים יחד? שם-דכא עולה שסה, מספר השראה. דכא הוא גם רבוע וגם מספר השראה, ויחד עם שם עולה שסה, מצוות לא תעשה של התורה, מספר השראה של 14. בכל אופן, "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם", זו העבודה של החדש הזה. דווקא כשאדם נמצא ב"דכא" התשובה שלו היא לראות כמה נאה ה"דכא" שלו.

יש את הווארט המפורסם שאנחנו אוהבים לספר מרבי משה מקוברין: הוא אהב חסידים עניים, מדוכאים כאלה. כאשר אחד מהחסידים שלו התעשר – שיחק לו מזלו והוא נעשה עשיר – ובא לרבי לתרום תרומה גדולה, נעשה עשיר ובא לתת מליון, להחזיק את כל המוסדות שלו, הרבי אמר ש'אתה כבר לא מוצא חן בעיני כמו קודם', "יאה עניותא לישראל", העניות היא היפי. כאשר מגלים את היפי של הדכא, כמה הוא נאה, מקבלים הרחבת הדעת ואז כנראה גם נעשים עשירים וזה גם לא מזיק – גם כשעולים למדרגת איש ואדם נשארים אנוש.

רמזי "פצוע דכא"

המצב של "פצוע דכא" הוא מצב של קטנות מוחין, ודאי, אז נחשב אותו במספר קטן – 37 (פצוע = 30, דכא = 7), או הבל או יחידה (במספר הכרחי) שבנפש, מספר מאד חשוב. כל הפסוק "לא יבֹא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל הוי'" במספר קטן עולה ג"פ 37, ג"פ "פצוע דכא" במספר קטן, 'חזקה' של "פצוע דכא". ג"פ 37 עולה כבר פלא במספר הכרחי ('כל יהודי הוא זהב' כנ"ל).

קודם דברנו על פד צומות – תיקון הברית. פד ר"ת פצוע דכא, מקדים רפואה למכה ("גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"). "פצוע דכא" (במספר הכרחי, גדלות מוחין, על ידי תשובה) = 271 (מספר חוה) = הריון (גימטריא של חז"ל) – בסוף זוכים להריון! והוא עולה ירמיהו, נביא החורבן, שהיה פצוע וגם דכא, בדכאון, ובכל זאת זכה לנבואה (והוא גלגול של משה רבינו), סימן שהיתה לו גם שמחה, שהרי בלי שמחה אי אפשר לזכות לנבואה (הוא היה בגדלות מוחין, בחינת נשיאת הפכים). י"ל שתלמידו, ברוך, נדבק רק ב"דכא" שלו ולכן לא זכה לנבואה. והוא הנקודה האמצעית של ישראל, בחינת ה"לב נשבר" של ישראל, הכלי האמיתי לגילוי רזין דאורייתא ("אין מוסרים רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו").

ג. ט' אלול: נגיעה בעצם מולידה דעת

עד כאן היה ז' אלול. כעת נקפוץ ל-ט' אלול:

אאזמו"ר אָמַר – בְּיַחַס לְהִתְבּוֹנְנוּת בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת בְּעִנְיַן קְשֵׁה הַהַשָּׂגָה: אִם הָעִנְיָן נוֹגֵעַ אֲזַי מְבִינִים וּמַשִּׂיגִים בְּכִי טוֹב, וּרְאָיָה מִן הַתּוֹרָה בְּדִינֵי נָשִׁים וְכוּ' וּטְעָנוֹתֵיהֶן שֶׁיְּכוֹלוֹת לִטְעוֹן. וּמְדַבְּרִים בָּזֶה תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים וְהַגְּאוֹנִים שֶׁכּוּלָּם הֵם בַּעֲלֵי הַשְׂכָּלָה מֻפְלָגָה, וְהַתּוֹרָה הִיא תּוֹרַת אֱמֶת, וַהֲלֹא הָאִשָּׁה אֵינָהּ בְּעֵרֶךְ לִטְעוֹן טְעָנוֹת אֵלּוּ. אֲבָל הָאֱמֶת הוּא, דְּכַּאֲשֵׁר הָעִנְיָן נוֹגֵעַ הִנֵּה גַּם חֲלוּשֵׁי הַדַּעַת מַמְצִיאִים שְׂכָלִים עֲמוּקִים.

התבוננות בהעמקת הדעת באלול

אאזמו"ר אָמַר – בְּיַחַס לְהִתְבּוֹנְנוּת בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת בְּעִנְיַן קְשֵׁה הַהַשָּׂגָה:

פשיטא, כמו שאמרנו קודם, שכל מה שהרבי כותב שייך לזמן. יש כמה מהדורות של "היום יום" שמנסים ככה להוציא איזה רעיון, מה הקשר של הפתגמים לימים. הכי פשוט שכל מה שיש כאן בחדש אלול ודאי שייך לעבודה של חדש אלול, לתשובה של חדש אלול. כאן יש ווארט שקשור לדעת, כמו שאמרנו בהתחלה שאלול שייך לדעת.

כאשר אדם מתבונן במשהו שקשה להשיג אבל הוא עושה מאמץ, יש ביטוי בחסידות 'לשבור את הראש' – תיקון שבירת הכלים, שהחלה מ-חי אלול, היום הראשון של השבירה, הדעת של השבירה. כדי לתקן את הדעת של השבירה צריך לשבור את הראש, להעמיק דעת בדברים שקשים להבין.

העמקת החלש להבין

מתי תצליח לשבור את הראש ולהבין בסוף? הוא אומר:

אִם הָעִנְיָן נוֹגֵעַ אֲזַי מְבִינִים וּמַשִּׂיגִים בְּכִי טוֹב [אם נוגע לך בעצם בסוף תצליח להבין.], וּרְאָיָה מִן הַתּוֹרָה בְּדִינֵי נָשִׁים [שייך למזל בתולה, ג"פ אשה שהזכרנו.] וְכוּ' וּטְעָנוֹתֵיהֶן שֶׁיְּכוֹלוֹת לִטְעוֹן [דיני מיגו. יש סברות האם היא באמת יכולה לטעון או שזה גדר "דין" בלבד. הפשט הכי פשוט שהיא יכולה לטעון, אבל טענת "מיגו" שלה מאד עמוקה.]. וּמְדַבְּרִים בָּזֶה תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים וְהַגְּאוֹנִים שֶׁכּוּלָּם הֵם בַּעֲלֵי הַשְׂכָּלָה מֻפְלָגָה, וְהַתּוֹרָה הִיא תּוֹרַת אֱמֶת, וַהֲלֹא הָאִשָּׁה אֵינָהּ בְּעֵרֶךְ לִטְעוֹן טְעָנוֹת אֵלּוּ [לא שייך לה השכל של טענות כמו שכתובות בגמרא. לכן יש מי שאומר שאכן היא לא באמת שייכת לטעון טענות אלו, אלא שזה דין שהתורה מזכה אותה כאילו שהיא טוענת כו'. החסידות לא גורסת ככה, אלא שהאשה באמת יכולה לטעון את הטענות האלה, כפי שהוא מסביר.].

אֲבָל הָאֱמֶת הוּא, דְּכַּאֲשֵׁר הָעִנְיָן נוֹגֵעַ הִנֵּה גַּם חֲלוּשֵׁי הַדַּעַת מַמְצִיאִים שְׂכָלִים עֲמוּקִים.

גישת החסידות שהאשה באמת יכולה לטעון כך – זוקפים לזכות האשה את הדעת לטענות כאלה. אמרנו שאדם-איש-גבר-אנוש הם ג"פ אשה. מי היא האשה שם? אנוש – קוראים לה המין החלש. היא אנוש, שע"ה שוה משיח, היא לכאורה לא בערך לטעון כאלה טענות – אבל אנחנו אומרים שהיא כן טוענת. האנוש חוזר להיות אדם במדרגה הכי גבוהה של שכל, וכמו שהוא הסביר קודם שבאנוש נמצא מעלת האדם.

למה? האשה טוענת מתוך שנוגע לה. אם נוגע לך – גם כשאתה חלוש בדעת אתה יכול לטעון דברים הכי עמוקים ולהשיג דברים הכי עמוקים, שלא היית מבין אף פעם. אם נוגע לך תעשה את המאמץ 'לשבור את הראש' עד שתבין (ובאמת הדבר קורה כמעט בדרך ממילא, בלי יותר מדי מאמץ לשבור את הראש, רק כאשר הענין באמת נוגע לך 'באה' לך הטענה העמוקה, היא נמשכת מקדמות השכל כפי שהוא מושרש בעצם הנפש שלך, שהרי הדבר נוגע לך בעצם).

יסוד החינוך – שהדברים יגעו

זהו יסוד היסודות של חינוך – חינוך הוא לחנך את הילד לשבור את הראש. איך? רק אם נוגע לך (ואז קל לו יחסית לשבור את הראש, אם הענין באמת נוגע לו הוא רוצה באמת להבין אותו ו"אין דבר העומד בפני הרצון").

היה אצלנו ילד לפני כמה ימים – ניסינו ללמוד איתו משהו והוא אומר שמשעמם לו. ניסינו כמה וכמה דברים להציע לו והכל 'משעמם לי', אין עם מי לדבר. זהו ילד מחונן דווקא, מכיון שהוא הכי טוב בכתה, תופס הכל מיד, כל הלימודים משעממים לו – וממילא לא עושה מאמץ להבין שום דבר. זו בעיה. מה העצה היחידה לפי "היום יום" כאן? הכל משעמם לו הכוונה שלא נוגע לו בכלל. בהכל הוא טוב, מקבל מאה בכל מבחן, אבל משעמם לו אז לא מתאמץ. למה? כי לא נוגע לו.

השאלה איך אפשר להגיע אליו, שהדבר הזה יהיה נוגע לך, לעצם שלך. עצם שייך לי בעצמי, ואם שייך לך תעשה מאמץ, תשבור את הראש בכיף (כנ"ל שיש לך רצון אמיתי בזה), ובסוף תבין בעומק. הילד המחונן הוא שטחי לגמרי – אם הכל משעמם לו, הוא מבין טוב ומקבל מאה, אבל כל המאה שמקבל היא שטחית, אין לו העמקה בכלל. באמת אפשר לומר שאולי לפני גיל בר מצוה אי אפשר לדרוש ממנו יותר מדי, לפני שיש לו דעת, אבל בכל אופן יש מצוה לחנך לפני גיל בר מצוה גם למצוות עשה (מתוך אהבה, כמבואר בהקדמת חינוך קטן בתניא) – אפילו בדעת אפשר לחנך, לומדים גמרא וראשונים ואחרונים אפילו לפני בר מצוה, מעמיקים את הדעת.

עצם מוליד דעת

נסכם במלים פשוטות, כמו שאנחנו אוהבים: עצם מוליד דעת. מלמד אותי שהדעת שייכת לעצמות – לכן לא מונים את הדעת בספירות. יותר מחכמה ויותר מבינה הדעת נובעת מהעצם.

הייתי יכול לחשוב שזה גופא מה שכתוב בקבלה שכאשר אתה מונה את הכתר אתה לא מונה את הדעת וכאשר אתה מונה את הדעת אתה לא מונה את הכתר – הדעת היא תחת הכתר בעץ החיים וכך מגלים אותו. הייתי יכול לחשוב שהוא אומר כך בלבד, אבל באמת הוא אומר יותר. קודם כל, בכך שהדעת היא גילוי הכתר יש שני פירושים – או שהדעת מגלה את חיצוניות הכתר (אריך), כפי שסוברים רוב המקובלים, אבל בחסידות סוברים שמקור הדעת בפנימיות הכתר. בפנימיות הכתר גופא יש כמה מדרגות – יש ז"ת דעתיק, שאם הדעת משם עדיין לא עצם, ואפילו ברדל"א, אמונה, אם רק ה-מה ו-בן שבונים את הרדל"א (בלשון האריז"ל) עדיין לא עצם.

עצם הוא "חביון עז העצמות" שבתוך רדל"א, שמשם כח מסירות הנפש של היהודי. זהו העצם – חביון עז העצמות שבתוך האמונה הפשוטה. אם הדבר נוגע לעצם שלך – עד שם ועד בכלל – מוליד את הדעת הכי עמוקה, מתגלה דווקא באשה (ששרשה, שרש המלכות, בפנימיות רדל"א, דהיינו שרש הכלים שלמעלה משרש האורות כנודע), שאפילו אם אתה חלוש הדעת אתה ממציא השגות מופלאות.

מעלת האשה בהמשכת העצם

כל זה ודאי שייך לעבודה של חדש אלול – מזל בתולה, בחינת אשה – שהוא להמשיך את הדעת מהעצם, ממה שנוגע לעצם. מה הקשר בין עצם לאשה? "זאת הפעם עצם מעצמי". היא "עצם מעצמי" – האדם לא היה מרגיש את עצמו, אבל ה"עצם מעצמי" מרגישה את העצם שבה. "נעוץ סופן בתחלתן" – יש משהו באשה שדווקא מרגישה ומודעת ל"עצם" שבה, להיותה "עצם מעצמי", יותר מהאיש עצמו. היות שהיא קשורה לעצם, לכן בזמן שנוגע לעצמה היא יכולה להמציא השכלות עמוקות ומופלאות.

חינוך בנות בדור הגאולה

למה הענין נוגע בחינוך? נוגע לחינוך בנות. יש משהו דווקא בדור שלנו – קצת קשה לומר זאת – שבנות מבינות יותר טוב מהבנים, במיוחד בנות טובות. זה סימן של דור הגאולה. אנחנו רואים זאת – כשבת לומדת ברצינות, בת טובה ואמתית, זה לא רק כדי לקבל את המאה במבחן, יש משהו שבאמת נוגע לה. אם ממש נוגע לה – יש לה זיקה לדברים, חוץ ממה שרוצה להצליח (כל אחד רוצה להצליח) היא באמת רוצה להבין.

אפילו אם נאמר שהיא רוצה להוכיח את עצמה – צריכה להוכיח את העצם שלה. היא צריכה להוכיח שאני מבינה יותר טוב מאח שלי – ככה עובד היום, "קנאת סופרים תרבה חכמה". ממי לומדים זאת? מאשה, מרחל, האב-טיפוס של האשה. גם קנאת סופרים היא משהו שנוגע לעצם.

לכן היום אפשר עם בנות מחוננות להגיע לעומקים של דעת – דווקא בחסידות, בפנימיות התורה – יותר אפילו מהבנים באותו גיל. שוב, אנחנו רואים זאת במוחש – בת בת 13 מול בן בן 13, ללמוד מאמר עמוק של הרבי הרש"ב או מאמר שלנו, אני רואה שהבנות מבינות יותר טוב. בנים עוד לא ראיתי בגיל הזה מבינים כל כך לעומק, עם תחושה שבאמת הדברים נוגעים להם (הסימן שהדבר באמת נוגע לך שאם בלי להבין אותו אין חייך שווים כלום, כך ראינו אצל גדולי החסידים, כמו רבי אייזיק מהומיל. קשה לומר שבת היא בדרגה של רבי אייזיק, אבל הכל יחסית...).

עבודת אלול – להיות אשה

אם כן, יש משהו מיוחד שהבת מושרשת בעצם – "אשת חיל עטרת בעלה" – ומתוך הנגיעה בעצם אפשר להגיע לדעת עמוקה ממש. לכן אנחנו סוברים ש"מיגו" הוא לא סתם דין, אלא שבאמת היא תטען את הטענה, משהו מופלא שלא לפי ערכה כלל וכלל, כי נוגע לעצמותה.

זו עבודה של חדש אלול – בו כולנו בנות, כי הוא מזל בתולה (בת-ולה – בת אם, "כאמה בתה", אבל מזל בתולה = 520 = 10 פעמים בן, עשרה בנים, כנראה שבת אחת, בדור הגאולה, ובחדש אלול, שוה עשרה בנים). לכאורה "נשים דעתן קלה", אבל דווקא בדור הגאולה דעת קלה הכוונה שמה שלמישהו אחר קשה להבין לה קל להבין, מפני שזה נוגע לעצם שלה (וכנ"ל שהיא שוברת את הראש בטבעיות, מתוך רצון פשוט להבין לעומק, בכיף).

תמיד, במשך כל השנה כולה, אנחנו "אם כבנים אם כעבדים", שתי בחינות של זכרים – גם בראש השנה – אבל באלול, "אני לדודי ודודי לי" אנחנו בנות (כלה, אומרים להשי"ת "דודנו" במקום "אבינו מלכנו", כמבואר באריכות במ"א), אנחנו בתולה.

ד. י' אלול: שלשה פירושי יחידות

נסיים הערב ב-י' אלול, מדבר על יחידות:

גְּדוֹלֵי זִקְנֵי חֲסִידֵי אָבִינוּ הַזָּקֵן הָיוּ אוֹמְרִים, אֲשֶׁר "יְחִידוּת" פֵּרוּשׁ: קְלַאר [בֵּרוּר], אַפְּגֶעשְׁטֶעלְט [קְבִיעָה], פַארְאיַינְצִיגְט [אִחוּד] – מְקוֹר ג' פֵּרוּשִׁים אֵלּוּ הוּא בְּדִבְרֵי חז"ל: שְׁקָלִים פ"ו מ"ב, יְבָמוֹת ס"ב, א. בְּרֵאשִׁית רַבָּה פ"כ

–

זֹאת אוֹמֶרֶת כִּי עִנְיַן הַיְּחִידוּת הוּא לְבָרֵר אֶת מַצָּבוֹ, וְלִקְבֹּעַ אוֹפֶן עֲבוֹדָתוֹ בְּסוּר מֵרָע וּלְקָרֵב אֶת הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וּלְהִתְקַשֵּׁר בְּהִתְאַחֲדוּת גְּמוּרָה וְלִמְסוֹר עַצְמוֹ, אִיבֶּערְגֶעבֶען זִיךְ מִיט אַלֶע [לְהִתְמַסֵּר עִם כָּל הַרְצוֹנוֹת].

לפי האופנים השונים בהם חז"ל משתמשים במונח יחוד – יחידות – פרשו גדולי החסידות שלשה מובנים ביחידות של חסיד אצל רבי, ולכל אחד מהם מובא כאן מקור, שעיון בו מרחיב את ההבנה:

בירור – כניסה לרבי כאל מקום ארון הברית

שְׁקָלִים פ"ו מ"ב,

נקרא בפנים:

מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק [הוא היה בלשכת העצים, דברנו לפני כמה ימים – בשיעור של מוצאי שבת – על קרבן העצים. כפי שרואים כאן, את ארון הקדש גנזו דווקא מתחת ללשכת העצים, סימן שיש קשר דווקא בין קרבן העצים לארון הברית.], וְרָאָה הָרִצְפָּה שֶׁהִיא מְשֻׁנָּה מֵחֲבֵרוֹתֶיהָ. בָּא וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ, וְיָדְעוּ בְיִחוּד [הן בשל השינוי ברצפה והן בשל מיתתו לפני גילוי הסוד ידעו בבירור] שֶׁשָּׁם הָאָרוֹן נִגְנַז [הרבי דבר הרבה על גניזת הארון, וגם אמר לרב גץ – שחשב שהוא יכול למצוא את הארון – שלא יחפש אותו.].

הרבי לא סתם מביא מקורות – המקורות נוגעים לענין. כשאני נכנס ליחידות צריך להרגיש שאני נכנס לקדש הקדשים ושם אני מדבר עם ארון הקדש, עם השכינה ששורה על ארון הקדש. הברור כאן הוא שידעו בבירור מה שגנוז כאן. מצד אחד ש"שם נגנז הארון" – עוד "שם" (כפי שדובר במוצאי שבת וגם היום) – ומצד שני ידעו זאת בבירור.

יש סיפור שחקרו את אדמו"ר הזקן והזמינו אותו פעם לקיסר וכשהוא נכנס הוא לא הלך ישר אלא עשה עיקוף. שאלו למה לא הולך ישר אז הוא אמר שיש שם בלטה שאם דורכים עליה נופלים לתוך הבור. בחכמה שלו הוא גם ראה רצפה משונה. הפוך לגמרי – יש להכיר בלטה ששם הארון גנוז ויש להכיר בלטה ששמו לך מוקש. אם כן, מהמשנה הזו זקני החסידים ידעו מהי יחידות עם רבי – "ידעו ביחוד ששם נגנז הארון". זה המקור של קלאר, בירור.

קביעות – כניסה לרבי כאל משה רבינו

יְבָמוֹת ס"ב, א.

המקור השני, ליחידות במובן של הנחה-קביעות, הוא בגמרא:

תניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו [שוב תיקון של דעת.] לדעת המקום פירש מן האשה ושיבר הלוחות והוסיף יום אחד פירש מן האשה מאי דרש אמר ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן אמרה תורה אל תגשו אל אשה אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן על אחת כמה וכמה והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי.

הראיה כאן היא "אני שמיוחד לדבור" – אני שמונח בקביעות לדבור. מה לומדים מהפירוש השני? קודם קבלנו השראה מארון הקדש, שידעו ביחוד היכן נגנז, בחויה של יחידות. לפי המקור השני החויה היא חוית יחודו של משה רבינו, מה שהוא מיוחד לדבור עם ה'. איך החסיד צריך להרגיש יחידות עם רבי? הוא יודע שמשה רבינו, הרבי, בכל עת מדבר עם השכינה וממילא כל מה שהוא מדבר איתי הוא מפי הגבורה, מפי השכינה, כי הוא קבוע ומונח בענין של הדיבור.

איחוד – תקוה לתשועת ה' (דרך הרבי) גם כשתש הכח

בְּרֵאשִׁית רַבָּה פ"כ

הפירוש השלישי, במדרש רבה, הכי פשוט ומוכר – יחוד לשון איחוד והתאחדות. גם שייך לחדש אלול, "אני לדודי ודודי לי", כי המדרש רבה על הפסוק "ואל אישך תשוקתך" ומביא בהקשר זה גם את הביטוי "אני לדודי". "ואל אישך תשוקתך" מופיע כקללה, אבל יש בה גם ברכה – העלאת מ"נ, ממש "אני לדודי":

(ז) ואל אישך תשוקתך ארבע תשוקות הן [חז"ל אומרים שיש ארבע תשוקות בעולם. הוא לא מביא כאן את מה שחז"ל דורשים במקום אחר "'שוקיו עמודי שש' זה העולם שהקב"ה השתוקק לבוראו בששה ימים", כל מה שה' עושה בעולם הוא תשוקה של ה'. אבל כאן אומר שיש ארבע תשוקות כאשר התשוקה האחרונה היא תשוקת ה' אלינו:]

אין תשוקתה של אשה אלא לאישה [מתי האשה קוראת לאיש אישהּ?] שנאמר ואל אישך תשוקתך [כך יתקיים לעתיד לבוא, כשלא תקראי עוד בעלי אלא אישי, בחינת משיח.]

אין תשוקתו של יצה"ר אלא על קין וחביריו [בעיקר למי שהוא משרש קין, כי עיקר יצר הרע מצד שמאל וקין הוא מצד שמאל. לכל אחד יש התכללות של קין, שרש היצר הרע שלו.] שנאמר ואליך תשוקתו

אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ [הגשם משתוקק לרדת ולבעול את הארץ. כאן זו כבר תשוקה מלמעלה למטה – הגשמים נקראים בעילה, רביעה.] שנאמר (תהלים סה) פקדת הארץ ותשוקקה

ואין תשוקתו של הקב"ה [כאן מביא את התשוקה של הקב"ה, אבל לא מהפסוק "שוקיו עמודי שש" משם לומדים שה' משתוקק לברוא את העולם בכלל.] אלא על ישראל שנאמר (שיר ז) ועלי תשוקתו [בשיר השירים יש שלש פעמים "אני לדודי" – "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר וגו'" (בפרק ה), "אני לדודי ודודי לי וגו'" (בפרק ו), "אני לדודי ועלי תשוקתו וגו'" (בפרק ז) – והם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה כמובן. שלש פעמים "אני לדודי" = משה, נמצא שהערך הממוצע של שלש אותיות משה הוא "אני לדודי". הייתי חושב ש"אני לדודי" שייך לאהרן, שושבינא דמטרוניתא, המעלה את הנרות, את נשמות ישראל, באהבה ותשוקה לה', אך מכאן רואים שהנקודה העצמית בנשמות ישראל, שמתגלה בחדש אלול, של "אני לדודי" (כולי מסור בעצם לדודי, אני שייך לדודי בעצם בהיותי עצם מעצמו), באה ממשה דווקא, וד"ל.]

ד"א תשוקתו תשים אנו ואפילו שאנו תשים [בחינת אנוש שלמדנו קודם.] אנו מקוים לתשועתו של הקב"ה [דורש "תשוקתו" – תשים-מקוים. מקוים לישועתו, כמו "לישועתך קויתי הוי'".] ומיחדים שמו בכל יום.

כאן הכי פשוט, כי לכאורה ניב מוכר לנו, אבל כנראה לא כל כך שכיח וצריך להביאו מהמדרש – שאנו מייחדים את שמו של הקב"ה בכל יום, מצות היחוד. אמרנו שמצות היחוד, "שמע ישראל", היא עטרא דחסדים של הדעת. יש יחוד ותמימות, והסברנו בהתחלה ששרש התמימות דווקא בעטרא דגבורות של הדעת.

בכל אופן, הדבר הזה אומר שאנחנו מיחדים, אף על פי שאנו תשים אנו מקוים לישועתו. חסיד שנכנס לרבי צריך ללמוד שתשוקת הרבי עלי, אבל גם צריך להרגיש שגם כשאני תש, תש כחי, איני מפסיק לקוות שתשועת ה' תבוא לי דרך הרבי, ולכן אני נכנס ליחידות.

שלשת הפירושים ביחידות

אם כן, יש כאן משהו יפהפה, שלשה פירושים של יחידות בחז"ל שצריך להרגיש ביחידות:

זֹאת אוֹמֶרֶת כִּי עִנְיַן הַיְּחִידוּת הוּא

לְבָרֵר אֶת מַצָּבוֹ [ובעומק שגם בי הארון נגנז.],

וְלִקְבֹּעַ [לכן תרגמו קודם 'קבוע'.] אוֹפֶן עֲבוֹדָתוֹ בְּסוּר מֵרָע וּלְקָרֵב אֶת הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת [הכל תלוי באיפה אתה מונח, אופן העבודה האישי שלך – "אבוך במאי הוי זהיר טפי". זה הפירוש השני שצריך לקבל ביחידות. קודם לברר איפה אני נמצא, "איכה", זו הכנעה. אחר כך מה עלי לעשות, העבודה שלי, כבר הבדלה.],

וּ[בסוף ]לְהִתְקַשֵּׁר בְּהִתְאַחֲדוּת גְּמוּרָה [לא כותב להתקשר למה – או  להתקשר לעבודה שלך, או להתקשר לרבי שנותן לך כח להצליח בעבודה שלך, או להתקשר לקב"ה. המסירה זו כבר המתקה.] וְלִמְסוֹר עַצְמוֹ [עיקר הפשט הוא למסור עצמך לעבודה או לרבי, כמו כל חסיד שמוסר עצמו לרבי.], אִיבֶּערְגֶעבֶען זִיךְ מִיט אַלֶע [לְהִתְמַסֵּר עִם כָּל הַרְצוֹנוֹת [שאני לא רוצה כלום, רק מה שה' רוצה ממני, כמו שהרבי מגלה לי מה הוא רוצה.]].

את כל שלשת הדברים אלה צריך להשיג ביחידות.

ה. י"ג אלול: הסרת הערלה ביחידות הראשונה

נקרא עוד אחד שהוא גם על יחידות, י"ג אלול. במה שקראנו קודם היה כתוב על יחידות בכלל, ואילו כאן מדובר בפרט על היחידות הראשון של חסיד אצל הרבי:

הֶחָסִיד ר' הֶענְדֶל סִפֵּר: יָדוּעַ הָיָה לְכָל הַחֲסִידִים, אֲשֶׁר בִּיחִידוּת הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הַעֲבָרַת הָעָרְלָה; וָואס ניט וָואס, פוּן עָרְלַת הַלֵּב אִיז מַעַן גלייך פָּטוּר געווארען [מה שרק לא יהיה – מערלת הלב התפטרו מיד].

מילת הלב מלמעלה – עבודת אלול

למה את הווארט הזה הרבי שם באלול? אם הוא היה שם אותו בשאר חדשי השנה היה מדובר בהעברת הערלה הגלויה – "ומלתם את ערלת לבבכם" – אבל אלול הוא "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב", הפריעה, שאיני יכול לעשות בעצמי. כאן משמע – חידוש מופלא – שביחידות הראשונה הרבי קיים מצות מילה בשלמות. אני יכול, וכנראה צריך להשתדל, לקיים לפני היחידות "ומלתם את ערלת לבבכם" (כמו שמסופר על החסידים כראשונים שעבדו על עצמם זמן רב, לפעמים שנים, עד שנכנסו ליחידות הראשונה אצל הרבי), אבל הרבי פורע, מגלה את העטרה, השלמות של "את לבבך ואת לבב".

בכל אופן, קצת קשה, כי אומר ש'איך שלא יהיה – מערלת הלב התפטרו מיד', הערלה היא הקליפה הגסה. לכן לא ברור מה התכוון – או שהאדם נכנס ליחידות בלי הכנה ואז הרבי מל את הערלה. אבל מה הרבותא? זה גם אתה יכול לעשות (ואתה מחויב לעשות). הרבי יעשה יותר מזה, וגם לא מתאים לו לעשות חצי עבודה – שלא שוה כלום, שהרי "מל ולא פרע כאילו לא מל" – אז צריך לומר שהרבי עושה הכל, גם את הפריעה, גילוי העטרה. ככה חייבים לומר. לכן הוא שם זאת דווקא בחדש אלול, בחינה של "ומל הוי' אלהיך את לבב ואת לבב זרעך וגו' למען חייך", פסוק של חי אלול, חיות ושמחה בעבודת התשובה של חדש אלול.].

עד כאן. לחיים לחיים.

מכאן נבין מה שחסידים מספרים – כמו אצל רבי הלל ואצל רבי זלמן זעזמיר – שרבי הלל אמר שלא זכיתי שאדמו"ר הזקן יהיה המוהל שלי, שהרי הוא לא זכה לראות את אדמו"ר הזקן ולהכנס אצלו ליחידות, ומל אותו (עוד קודם) רבי זלמן זעזמיר, המשפיע שלו. אפשר לומר שכאשר משפיע מל הוא עושה רק את המילה, לא את הפריעה. לכן גם אחרי שהמשפיע מל את הערלה צריך להכנס לרבי – הוא נכנס לאדמו"ר האמצעי, שגמר את הפריעה.

בין המילה ביחידות הראשונה לשלמות העבודה

[כתוב שביחידות הרבי הוציא את הטעם מגשמיות.] זה יותר ממילה. צדיק גמור בתניא הוא "לבי חלל בקרבי", ועוד יותר, הפיכת המים המרים למתוקים. יש שתי בחינות – יש דוד המלך, בבחינה הראשונה, שהרג את היצר הרע בתענית, ויש גם להפוך את הטעם המר למתוק. אם אין יותר טעם בגשמיות זה לא אני ולא אתה. אני יכול לקיים "ומלתם את ערלת לבבכם" באתכפיא, עבודת הבינוני. ממש להוציא את הטעם זה כבר להרוג את היצר הרע, נקרא צדיק. עדיין לא להפוך – אבל להרוג, "ולבי חלל בקרבי". יש יותר מזה אבל זו כבר בחינה של "ומל הוי'". שלמות היא יותר מזה, לכן מגדיר מדרגה זו כ'לפחות'. אם מדובר רק על "ומלתם" אין שום רבותא לכאורה – גם אני הייתי יכול, הייתי צריך, לעשות. לא מספיק שהרבי יעשה מה שאני יכול וצריך לעשות.

נסביר עוד יותר טוב את הענין על ידי סיפור של החוזה מלובלין[יז]: היה לו קפטן מיוחד שהיה לובש בבריתות כשהיה מוהל או סנדק. פעם הוא לבש אותו ביום חול והחסידים תמהו כי לא היתה ברית באותו יום. בסוף היום שאלו אותו מה היה והוא אמר שיספר סיפור: פעם היה יהודי שבקר בלובלין – לא היה קשור אליו בכלל – ובא לפני שבת. הוא היה יכול להתארח בבית מלון, בקרעטשמע, ושם היה עולה שש קופיקות. ספרו לו, הוא שמע, שאצל החסידים מי שבא לרבי מקבל אכסניא בחנם. הוא חשב שיחסוך את הכסף – לא היה לו שום ענין להיות אצל הרבי, לא היה חסיד בכלל, אבל כדי לחסוך כמה גרושים הוא החליט שילך לאכסניא של החסידים. הוא ידע שיש תנאי, שבמוצאי שבת צריך להכנס להפרד מהרבי ולתת פדיון של שלש קופיקות – לפחות יחסוך שלש. כך הוא עשה, נתן לרבי את השלש ונפטר – הרויח שלש קופיקות ונסע הביתה. כשהוא הגיע לבית דין של מעלה, אחרי מאה ועשרים, הוא היה ערליכער-איד, סוחר שנושא ונותן באמונה, אז מגיע לו גן עדן. ממקום מסוים אמרו לו שלא יכול להכנס כי יש לך ציצים המעכבים את המילה – המילה שלך לא היתה כשרה. הוא לא ידע, היה שוגג גמור. הוא עשה חושבים ונזכר שפעם אחת הייתי אצל החוזה מלובלין, צדיק שרואה הכל, והוא לא אמר לי. אם יש לי בעיה – הוא היה צריך לומר לי, יש לו קרני רנטגן, דורך און דורך, סימן שלא אני אשם אלא הוא אשם שלא אמר לי. זה קצת בלבל את הדינים שם למעלה, עשו חושבים ואמרו שאולי הוא צודק – צריך לשאול את החוזה. אז, מספר החוזה לחסידים, שהיום מלתי אותו – עשיתי לו ברית מילה ברוחניות, לכן לבשתי את הקפטן המיוחד של ברית מילה, וכעת הוא עולה מעלה-מעלה למקום המיועד לו בגן עדן.

מה הסיפור מלמד אותנו? שיש ציצים שמעכבים את המילה. אז אפשר לומר עוד דרך בישוב – מה שאדם יכול לעשות בעצמו, "ומלתם את ערלת לבבכם", עם האתכפיא שלו במדה מסוימת ולבטל את התאוות, ודאי את השדין נוכראין, ג"ק הטמאות, ואם עובד חזק על עצמו הוא יכול אולי לבטל את הרע הגלוי, המשיכה לבשר ("עם הארץ אסור לאכול בשר"), אבל את הציצין המעכבין הוא לא מכיר בעצמו. גם בשלב הראשון, "ומלתם", אפשר לומר שכדי שיהיה בשלמות לגמרי – שיהיה פטור געוורען, פטור לגמרי מהענין – צריך רבי.

אם כן, הגדרנו כעת בעצם ארבעה שלבים: "ומלתם" שאתה יכול לעשות, השלמת ה"ומלתם" אפילו של הרע הגלוי צריכה סיוע של צדיק, ואחר כך שתי בחינות של צדיק ממש – "ולבי חלל בקרבי" ו"אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא". בכל אופן, אחרי כל זה, אנחנו אומרים שאין לנו זמן לכל השלבים האלה – ולכן רוצים שהרבי מיד יעשה את הכל. לכן הוא שם את זה באלול. עוד לפני אלול כתב שעבודה בכח עצמו יותר יקרה אבל עבודה יותר גבוהה היא מלמעלה. יש מעלה גם מלמעלה. אם כבר שהרבי ימול אותי – שיגמור, שלא אצטרך עוד פעם. יושב כאן מוהל – לא מזמינים אותו יום אחרי יום, עושה הכל בפעם אחת, וכך הרבי עובד. לחיים לחיים.

[עד כאן מסעודת ראש חדש. מכאן ואילך מהשלמות ב-ב' אלול.]

ו. י"א אלול: תורה בעלמא דשקרא ובעלמא דקשוט

י"א אלול:

שַׁבָּת פָּרָשַׁת תֵּצֵא תר"ג בְּשֻׁלְחָן קִדּוּשׁ הַיּוֹם הוֹאִיל הַצֶּמַח צֶדֶק לֵאמֹר: עוֹלָם הַזֶּה הוּא עָלְמָא דְּשִׁיקְרָא, לָכֵן הִנֵּה גַּם בְּהַטּוֹב מְעֹרָב פְּסוֹלֶת, וְצָרִיךְ בֵּירוּר בְּדֶרֶךְ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה וּבְדֶרֶךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה. הָעוֹלָם הַבָּא הוּא עָלְמָא דִּקְשׁוֹט – הִנֵּה גַּם הַדְּבָרִים בְּדִבְרֵי תּוֹרָה הַמְדַבְּרִים בְּעִנְיָנִים הַנִּרְאִים לְחִסָּרוֹן, הֲרֵי כְּמוֹ שֶׁלּוֹמְדִים אוֹתָם בְּגַן עֵדֶן הֵם מַעְלָה.

וְהִתְחִיל לְנַגֵּן, וְהֶרְאָה בְּיָדוֹ הַקְּדוֹשָׁה לְאוֹת כִּי יְנַגְּנוּ אתוֹ. בְּנֵי הַצֶּמַח צֶדֶק הִתְחִילוּ לְנַגֵּן וְאַחֲרֵיהֶם עֲנוּ כָּל הַחֲסִידִים בְּקוֹל שִׁיר שֶׁהִלְהִיב הַלְּבָבוֹת.

כְּשֶׁגָּמַר לְנַגֵּן אָמַר הַצֶּמַח צֶדֶק: בְּעָלְמָא דֵּין אִיז דֶּער טַיְיטְשְׁ פוּן דֶּעם [פֵּרוּשׁ הָמַּאֲמָר] "הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים" (סַנְהֶדְרִין צט, ב) אַז עֵר לֶערֶענְט תּוֹרָה צַיְיטֶענְווַייז [הוּא שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה לְעִתִּים]; אִין גַּן עֵדֶן טַייטְשְׁט מֶען דְּעַם מַאֲמָר אַז עֵר לֶערֶענְט תּוֹרָה אוּן דִּי תּוֹרָה נֶעהמֶט אִיהְם פַאנַאדֶער, דִּי דִּבְרֵי תּוֹרָה דֶּערְנֶעמֶען אִיהְם [בְּגַן עֵדֶן מְפָרְשִׁים אֶת הַמַּאֲמָר – שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה וְהַתּוֹרָה "מְפַרֵקֶת" אוֹתוֹ לִפְרָקִים, דִּבְרֵי הַתּוֹרָה "לוֹקְחִים" אוֹתוֹ].

מציאות עולם השקר

שַׁבָּת פָּרָשַׁת תֵּצֵא תר"ג בְּשֻׁלְחָן קִדּוּשׁ הַיּוֹם הוֹאִיל הַצֶּמַח צֶדֶק לֵאמֹר: עוֹלָם הַזֶּה הוּא עָלְמָא דְּשִׁיקְרָא, לָכֵן הִנֵּה גַּם בְּהַטּוֹב מְעֹרָב פְּסוֹלֶת,

הסימן של עלמא דשקרא הוא שגם בטוב מעורב פסולת – שאין שום דבר טהור בעולם הזה. בכל מעשה טוב שאדם עושה יש גם בחינה של 'לגרמייהו', אינטרס. במקום אחר, כמו במאמר "לכה דודי" – מאמר החתונה – הפירוש של "עלמא דשקרא" יותר פשוט, שאינך יודע מה בלב חברך עליך. דומה, אבל מוקצן – יתכן שהוא מדבר איתך יפה ובלב חורש עליך רע. כאן הווארט הוא לא שבלב יש לו משהו נגדך, אלא שזהו טבע העולם הזה – הוא באמת רוצה טוב, אבל יש לו גם אינטרס, הוא לא יכול להפטר מהפסולת כי זו מציאות עלמא דשקרא.

מה יעשה אדם שלא סובל להיות בעלמא דשקרא? כמו שכתוב "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים". לא יכול לסבול "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – אז מה יעשה אדם שמאד מפריע לו (כפי שראוי שיהיה)? הדבר מביא אותו לכלות הנפש, התפשטות הגשמיות (וכידוע הרמז שכלות הנפש = יציאת מצרים). כלות הנפש היינו עלית נשמה כמו שהיה עושה הבעל שם טוב. אם אתה לא מסתלק מכאן, מעלמא דשקרא, מאה אחוז – בכל טוב שתעשה יהיה מעורב פסולת. לכן יש רק עצה אחת, "זאת התורה אדם כי ימות באהל", "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (שגם ההעמקה בדברי תורה עד ששוכח מעצמו לגמרי היא בחינה של כלות הנפש והתפשטות הגשמיות, בחינת 'מיתה'), ואז מגיע ל"עלמא דקשוט" – "אין אמת אלא תורה" – בעולם הזה.

סדר הבירור בעולמות התחתונים

וְצָרִיךְ בֵּירוּר בְּדֶרֶךְ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה [בירור הפסולת מהבר, בירור דאור חוזר.] וּבְדֶרֶךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה [בירור הבר מהפסולת, בירור דאור ישר.].

הרבי מקדים "מלמטה למעלה" ל"מלמעלה למטה", על דרך "סור מרע ועשה טוב" – קודם "סור מרע", שמסתכל על הרע ומוציא אותו, ואחר כך "עשה טוב", מסתכלים על הטוב ומבררים אותו.

הסדר הוא, יחסית, על דרך עולם העשיה, ש"רובו רע", יש הרבה רע שצריך לסלק, ועולם היצירה, שם "יוצר אור", אור ישר, בו חצי טוב וחצי רע ושם אפשר להדגיש את הטוב ולעשות בירור דאור ישר. סימן כאן שגם עולם היצירה נכלל בעלמא דשקרא – חידוש גדול. כתוב בחסידות שבעולם היצירה יש אפשרות לטעות בשתי רשויות, לכן אלישע-אחר טעה שם כשראה את מט"ט יושב – הוא קבל רושם שקרי דווקא בעולם היצירה.

מה שגם בטוב מעורב פסולת, בחינה של מיעוטו רע ורובו טוב, היינו התכללות הבריאה הן בעשיה והן ביצירה (בריאה לשון בר, שרובו טוב, ולשון בירור, שעדיין צריך בירור בהיות מיעוטו רע. הבירור נעשה על ידי החכמה כפי שהיא מאירה בעולם הבריאה, הכלולה בכל אחד מעולמות בי"ע, בסוד "כלם בחכמה עשית", "עשית" בבינה-אמא דמקננא בבריאה).

בעולם האמת הכל טוב

הָעוֹלָם הַבָּא [עולם הבא הוא בינה, שבעולמות הוא עולם הבריאה, ודווקא הפנימיות של עולם הבריאה, שכולה בר ובריא, והיינו מצד אור החכמה המאיר בבריאה, יחוד האצילות והבריאה, סוד שם י-ה, וד"ל.] הוּא עָלְמָא דִּקְשׁוֹט [אנחנו תמיד דורשים ש"קשוט", חוץ מלשון אמת, הוא לשון "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" – מאמר של ריש לקיש – ובעולם הבא כולם נמצאים בדרגה זו ויכולים להוכיח (מי שעדיין לא הגיע לשם). בעולם הזה רבי עקיבא תמה אם יש מי שיכול להוכיח, כי כולם נמצאים בעלמא דשקרא. בעולם הבא נמצאים מי שיכולים להוכיח, שקיימו "קשוט עצמך".

מה הסימן של עלמא דקשוט?] – הִנֵּה גַּם הַדְּבָרִים בְּדִבְרֵי תּוֹרָה [מדגיש דברי תורה.] הַמְדַבְּרִים בְּעִנְיָנִים הַנִּרְאִים לְחִסָּרוֹן [גם דברים שליליים, גם אנשים רעים כמו בלעם הרשע – בתורה הכל תורה. מדגיש שהתורה שלנו היא תורת הבריאה (הטוב שבה כנ"ל – "אין טוב אלא תורה" – היינו מה שהתורה היא "חכמה ברורה" כמבואר בדא"ח, ללא שום פסולת מצד היחוד של שם י-ה, אצילות ובריאה, כנ"ל) – תורה של "עלמא דקשוט". תורת משיח היא כבר תורת האצילות.], הֲרֵי כְּמוֹ שֶׁלּוֹמְדִים אוֹתָם בְּגַן עֵדֶן [גם בעשיה וביצירה גן עדן הוא בחינת הבריאה כפי שהיא מקבלת אור האצילות ללא מסך אלא דרך חלון, דהיינו פנימיות הבינה.] הֵם מַעְלָה [ובגן עדן הכל טוב.].

שני העולמות – "על פי שנים עדים"

רמז: "עלמא דשקרא" ו"עלמא דקשוט" שניהם ר"ת עד – "על פי שני עדים", התורה רוצה שיראו את המציאות בשני האופנים, גם איך שרואים את המציאות מעיני "עלמא דשקרא" הוא עד, וצריך להפוך להיות חלק מ"עד הוי' בכם", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". מחד עוצמים עינים בק"ש מלראות את חיזו דהאי עלמא, עלמא דשקרא, ה-ע וה-ד הגדולות שם הם עד של "עלמא דקשוט", אבל אומרים פעמיים – בלילה וביום – ללמד שה' באמת רוצה שנוכל לפתוח את העינים וגם "עלמא דשקרא" יעיד על ה' אחד, זו התכלית האמתית, "על פי שנים עדים".

מהי האמת של "עלמא דקשוט"? שהכל טוב, הכל מעלה. מה ההבדל בין זה ל"עלמא דשקרא"? בעלמא דשקרא יש עבודה של בירור בדרך מלמטה למעלה ובדרך מלמעלה למטה – "היום לעשותם", "יצא אדם לפעלו". מחד זהו עלמא דשקרא, אך עיקר עבודת ה' הוא בעלמא דשקרא, אז ודאי צריך להיות שם "עד" על ה'.

אם עיקר העבודה בדרך בירור הוא בעלמא דשקרא, נשארת עבודה לעלמא דקשוט? אם אחרי מאה ועשרים שנה זו שאלה טובה, "במתים חפשי", אבל אם רוצים להמשיך "כימי השמים על הארץ", שגם פה יהיה "עלמא דקשוט", שיהיו שני עדים יחד כאן, ומעידים בעיקר בעצימת עינים, עבודת עלמא דקשוט היא עבודת היחודים. מתי אפשר לעשות את עבודת היחודים? כששני הדברים שאני רוצה לייחד אותם יחד הם טובים. יתכן שאחד מעלה ואחד מטה, כפירוש המגיד שבעלמא דקשוט רע הוא מלשון למטה, מלרע, וצריך לחבר "כימי השמים על הארץ".

בכל אופן, עיקר עבודת היחודים שהוא רוצה להדגיש כאן הוא שאפשר לראות איך כל דבר הוא טוב. ה' מסתכל עלינו מתוך התורה, "השקיפה ממעון קדשך מן השמים", כמו שכתוב במאמר הבר מצוה, כך אנחנו צריכים להסתכל על כל העולם בעינים של התורה, ובעיני התורה הכל טוב, "אין טוב אלא תורה", ואם הכל טוב אזי "האומר לדבק טוב", אם זה טוב וזה טוב אפשר להדביק אותם. עיקר החידוש של הבעל שם טוב הוא לראות את הטוב בכל דבר, וגם אצל רבי נחמן זו תורה רפ"ב – לראות את הנקודה הטובה בזולת – הכל בשביל היחודים. חסידות היא פשוט להביא לתוך עלמא דשקרא את עלמא דקשוט. יש קישוט ויש תכשיט – חילוף ק-כ. בעלמא דקשוט כל יהודי הוא תכשיט.

להמתיק בחסד את תורת "עלמא דין"

בהמשך מובאת הדוגמה שנתן הצמח-צדק למאמר בתורה שבעולם הזה מדבר בדבר שנראה כחסרון ובעולם הבא יש לו פירוש למעליותא. הוא אומר שיש פירוש של התורה בעלמא דשקרא – פשט התורה הוא פירוש של עלמא דשקרא – ובעלמא דקשוט פירוש אותה מלה משתנה ומתהפך. בדוגמה הוא אומר "עלמא דין" – ולא "עלמא דשקרא".

הכינוי המקביל ל"עלמא דין" הוא "עלמא דאתי", גם שניהם ר"ת עד (ב"דין" ה-ד היא חלק מהשרש). הפירוש בעולם הזה הוא הדין של המלה. כמו שכתוב בתחלת כתר שם טוב בשם הבעש"ט שלכל מלה יש זכר ונקבה, "נשיו הטו את לבבו" של שלמה המלך – מי שתופס רק את פירוש הנוקבא, פירוש שמלא דינים, הוא בפירוש העולם הזה, עלמא דין. עיקר גילוי החסידות הוא כדי שנפרש את הפירוש של החסד של עלמא דאתי. לכן כל ספרי החסידות הם ווארטים שלמדן מזדעזע מהם, החל מבעל התולדות – לכן שרפו את התולדות. הכל כדי לצאת מהדין של הפשט. כמו ש"עלמא דין" פרשנו לשון דִין כך "עלמא דאתי" לשון אִתי, עולם שבו לומדים את התורה כמו שהיא עם ה'.

להתפרק פעמיים ביום

את הדוגמה הבאנו והסברנו בעבר פעמים רבות, ורק נחזור בקיצור:

בְּעָלְמָא דֵּין אִיז דֶּער טַיְיטְשְׁ פוּן דֶּעם [פֵּרוּשׁ הָמַּאֲמָר] "הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים" (סַנְהֶדְרִין צט, ב) אַז עֵר לֶערֶענְט תּוֹרָה צַיְיטֶענְווַייז [הוּא שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה לְעִתִּים]; אִין גַּן עֵדֶן טַייטְשְׁט מֶען דְּעַם מַאֲמָר אַז עֵר לֶערֶענְט תּוֹרָה אוּן דִּי תּוֹרָה נֶעהמֶט אִיהְם פַאנַאדֶער, דִּי דִּבְרֵי תּוֹרָה דֶּערְנֶעמֶען אִיהְם [בְּגַן עֵדֶן מְפָרְשִׁים אֶת הַמַּאֲמָר – שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה וְהַתּוֹרָה "מְפַרֵקֶת" אוֹתוֹ לִפְרָקִים, דִּבְרֵי הַתּוֹרָה "לוֹקְחִים" אוֹתוֹ].

לימוד תורה לפרקים הוא לימוד תורה באופן שהלומד מתפרק. אפשר לחבר גם לשרש פרק בארמית, לשון פורקן וגאולה, שהלומד כך מתפרק מכל המיצרים. לפי זה הבסיס של לימוד תורה – גם מי שלא לומד כל היום, ודינו בשו"ע הוא "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" – הוא שיתפרק לפחות פעמיים ביום, פעם אחת בבהירות היום ופעם אחת בחשכת הלילה. מצד אחד הוא מתפרק-משתחרר ומצד שני התורה לוקחת אותו. אפשר לחבר לשרש פרק בארמית – פורקן וגאולה.

ז. ט"ז אלול: לראות נשמה משרשה עד סוף כל הדורות

על י"ד אלול – להנזר ממלחמת תנופה – דברנו[יח], שיש מהרבי שהיום הגיע הזמן למלחמת תנופה. נעבור לפתגם של ט"ז אלול (נתבאר בארוכה גם פעם בהתוועדות[יט] – כאן נוסף ווארט):

רַבֵּינוּ הַזָּקֵן פֵּרֵשׁ הַמַּאֲמָר "כָּל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא" – עַל יְהוּדִי יֵשׁ לְהַבִּיט כְּפִי שֶׁהוּא "נִמְצָא" בְּמַחְשָׁבָה קְדוּמָה דְּאָדָם קַדְמוֹן, וְשֵׁם "נִמְצֵאת" כָּל נְשָׁמָה עַל כָּל דּוֹרוֹת צֶאֱצָאֶיהָ עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ גּוֹאֵל צֶדֶק, וּכְשֶׁעוֹשִׂים לִיהוּדִי טוֹבָה, מֵטִיבִים לְכָל הַנְּשָׁמוֹת הַלָּלוּ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת [אויף א אידען דארף מֶען קוקען וִוי עֶר שטֵייט אִין מַחֲשָׁבָה הַקְּדוּמָה דְּא"ק, אוּן דארטען שטייט יעדער נְשָׁמָה מִיט אַלֶע דּוֹרוֹת וָואס קוּמֶען ארויס פוּן איהר ביז בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ גּוֹאֵל צֶדֶק, אוּן אַז מֶען טוט א אידען א טוֹבָה טוט מֶען א טוֹבָה אָט דִּי אַלֶע נְשָׁמּוֹת עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת].

טובה כפולה ומכופלת

זו התבוננות יפה, גם לילדים, במשמעות של עשית טובה למישהו: כל טובה מכפילה את עצמה, כמו ש"מצוה גוררת מצוה". יש ביטוי בהגדה של פסח "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו" – כך כל טובה שיהודי עושה לעוד יהודי היא "כפולה ומכופלת", טובה שמכפילה עצמה עד סוף כל הדורות.

הפשט כאן הוא שאני עושה לך טובה אז ממילא הטובה שנעשתה לך ממשיכה לילד שלך. כמו שיש הלכה שילד צריך לברך על נס שנעשה לאביו במקום פלוני, ויתכן שבלעדיו לא היה נולד. כעת רוצים לפרש יותר לעומק – לא רק שעשיתי לאבא טובה אלא שהטובה חוזרת בכל דור, אני עושה גם לילד טובה ממש. כמו ב"דיינו", שיש דבר אחרי דבר – הכל יוצא מאותו מקור, אבל טובה גוררת טובה, מתחיל תהליך אין סופי של טובות, כל אחת בפועל ממש. כך אפשר לפרש את הביטוי "מרובה מדה טובה ממדת פורענות" – שהטובה פרה ורבה ואילו הפורענות היא חד-פעמית, כמ"ש "לא תקום פעמים צרה".

הווארט הוא שאם רואים את היהודי במקור, והמקור למעלה מהזמן, שם הוא וכל הדורות עומדים יחד ממש. זהו המפתח להבין מהי ה"טובה כפולה ומכופלת". ממילא, אם אני מסתכל עליו ככה ועושה לו טובה – אז בפועל אני עושה טובה עם כל אחד ואחד מהצאצאים שלו. לכן כשיורד למטה, למציאות, יש בפועל טובה עם כל אחד מהצאצאים, ולא רק שעשיתי לאבא טובה – עשיתי איתך טובה, עם כל אחד מהצאצאים עד סוף כל הדורות. זה עיקר הפשט.

למה א"ק קשור לימים האלה? הכלל הגדול שלנו בחדש אלול שחוזר על כל ההשתלשלות, החל מא"ק. כל חדש אלול הוא חדש מא"ק "עד סוף כל הדורות".

ח: כ' אלול: נחיתות וגסות

כ' אלול:

דער וָואס אִיז נידעריג אוּן גראב הערט ניט אָן דִּי אייגענע גראבקייט אוּן נידעריקייט [מי שנחות וגס אינו חש בגסותו ונחיתותו העצמית].

גסות הגאוה ונחיתות התאוה (וסדרן בנפש)

קודם כל, הוא הופך את המושגים – בהתחלה "נחות וגס" ואחר כך "גסותו ונחיתותו".

להיות גס, 'גראב', אני מבין שמדובר בגאוה וישות. אבל מה פירוש שמישהו נחות? אפשר לומר, כמו שכתוב בחסידות, שיש נשמות נחותות – לא באשמתו, הוא נשמה ממלכות דמלכות דעשיה, כך הוא נולד. אבל כתוב בפירוש בחסידות שנחיתות היא לא רק משהו מולד, אלא שאדם משפיל עצמו בתאוה.

יש שני אבות הטומאה – גאוה ותאוה. גראבקייט היא גסות רוח, שם נרדף לגאוה, ונחיתות היא השפלה לתאוה. אלה שני אבות הטומאה – טומאה לשון טמטום, הם גורמים טמטום הלב והמח והאדם לא מרגיש בכך. יש ביניהם קשר, גראבקייט יכול להתבטא בכך שאדם זולל וסובא.

לכן כתוב קודם "נחות וגס", נפילת האדם היא שנמשך אחרי הנפש הבהמית, "רוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ", שוקע בתאוות, והשקיעה מעבה את הישות שלו. כמו שכתוב בתניא, אפילו אצל הבינוני, שמרוב אכילה ושתיה במדה מסוימת הוא נעשה גראב – התאוה פועלת לעבות את הישות, זהו הסדר. אבל במה שהוא 'לא חש' הסדר הפוך – קודם הוא לא חש את הגראבקייט שלו ואחר כך את המקור שלו בנחיתות.

היות ששניהם אבות הטומאה, לשון טמטום, צריך לומר שגסות רוח – אב הטומאה גאוה – יחסית גורמת לטמטום המח ואילו תאוות, שפשוט מתנהג כמו בהמה, גורמות לטמטום הלב (בהמה היא הלב, שם בן). בנחיתות הוא סתם מתנהג כמו בהמה, אבל הגראבקייט פוגעת באדם שבו (שם מה), טמטום המח.

ט. כ"א אלול: מסירות נפש עד סוף כל הדורות

כ"א אלול:

אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן אַבְרָהָם בִּגְלַל עֲבוֹדָתוֹ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ לְפַרְסֵם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ – אֵל אֶחָד – לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם, זָכָה לְהַנְחִיל לְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת אֶת הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ, וְכָל אִישׁ וְאִשָּׁה בְּיִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם הַכֹּחַ וְהָעֹז לִמְסוֹר נַפְשָׁם עַל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.

עבודת אלול – פרסום "א-ל אחד"

אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן אַבְרָהָם בִּגְלַל עֲבוֹדָתוֹ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ לְפַרְסֵם אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ – אֵל אֶחָד – לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם,

בפסוק כתוב "אל עולם", שהא-ל הוא העולם והעולם הוא א-ל. "אל אחד" כתוב בפסוק "הלוא אל אחד בראנו הלוא אב אחד לכולנו", בסוף מלאכי. באברהם אותיות בהבראם ("הלוא אל אחד בראנו"). דברנו כמה פעמים האם הפסוק הזה הוא לעם ישראל או לכל בני העולם. ההמשך הוא צעקה נגד נישואי תערובת, שאדם בוגד באשת בריתו – על כך שיהודים היו מתחתנים עם גויות – אז מדבר בעם ישראל. אבל כשקוראים רק מלים אלה משמע שזה משהו כלל עולמי. הרבי מביא את הביטוי ממנו לגבי אבינו הראשון, כשלא היו יהודים, שהוא פרסם "לכל בני העולם" – הדגש הוא על הפרסום לכל בני העולם, על כך שאברהם הוא "אב המון גוים".

למה הווארט הזה קשור לחדש אלול? אלול לשון א-ל, "אל אחד". אלול מתחיל באותיות אל ואלול במספר סידורי שוה אל במספר הכרחי, 31. אל במספר סידורי שוה 13, רמז ל-יג מדות הרחמים שמתגלות בחדש אלול. אם כן, כל הפסקה הזו היא עבודה של חדש אלול – להתעצם עם אברהם אבינו.

המהפכה הרביעית משפיעה על עם ישראל

החידוש כאן שבעבודתו במהפכה הרביעית – שכולה חזרה לאברהם אבינו, לפרסם א-ל אחד לכולם בטוב טעם ודעת, באור, "אברהם התחיל להאיר", בלי דינים ואיומים – הוא זכה שאנחנו, צאצאיו, בעלי מסירות נפש על התורה:

זָכָה לְהַנְחִיל לְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת אֶת הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ, וְכָל אִישׁ וְאִשָּׁה בְּיִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם הַכֹּחַ וְהָעֹז [שמקבלים מאברהם אבינו.] לִמְסוֹר נַפְשָׁם עַל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה [על כל תריג מצוות התורה, ולא רק על שבע מצוות בני נח.].

איך הזכות הזו קשורה למהפכה הרביעית? אחד הדברים החשובים שהסברנו שבכל מהפכה – בתולדות עם ישראל, אם לא תעשה את המהפכה הבאה, בבוא הזמן לכך, אתה בעצמך בסכנת נסיגה וירידה. הדבר היחידי שיכול לחזק אותך הוא שתגיע יותר רחוק. יהודי הוא משפיע בעצם, ואם אצלו הבנין קורס סימן שהוא לא הגיע מספיק רחוק. לכן הוא צריך לחולל מהפכה נוספת. המהפכה הכי גדולה היא להגיע לגוים, ואז הוא זוכה להנחיל לזרעו – להתחזק בעצמו מהשרש – עד סוף כל הדורות וכו'.

רק לחדד: הייתי חושב שהיות שאברהם אבינו מסר את הנפש לפרסם אלקות לכל באי עולם הוא ינחיל לבניו את אותו ענין – שכל יהודי יפיץ במסירות נפש אלקות לכל העולם. בסוף הוא אומר שנתן כח לכל איש ישראל למסור את הנפש על התורה הקדושה – חוזר אלינו. צריך לומר שכל זה בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" ולא באמצען – שמה שממשיך ומקיים אותנו במשך כל הדורות עד למשיח ולא עד בכלל הוא מסירות הנפש על התורה הקדושה, בדורות שלא היה אפשר להפיץ לגוים, אבל בדור האחרון, הדור הראשון לגאולה על ידי משיח צדקנו, חוזרים לפרסם אלקות לכל העולם כמו שעשה אברהם אבינו. כל מסירות הנפש תהיה מטען כח לפרסם אלקות לכל העולם וכך להביא את המשיח.

עד סוף כל הדורות

הוא משתמש באותו ביטוי שהיה בסוף ט"ז אלול – "עד סוף כל הדורות". כנראה אברהם אבינו הגיע בעצמו למחשבה הקדומה דא"ק. קודם היה בהקשר לטובה כפולה ומכופלת שלכל הדורות מהמחשבה הקדומה דא"ק עד סוף כל הדורות.

"עד סוף כל הדורות" עולה 891 – הרבה דברים חשובים. קודם כל, "נעשה ונשמע". איך שייך "נעשה ונשמע" ל"עד סוף כל הדורות"? "את אשר ישנו פה עמנו עמד היום ואת אשר איננו עמד עמנו היום" – כולם אמרו "נעשה ונשמע". שוה יציאת מצרים – "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים", יש יציאת מצרים בכל יום ויום (באמירת ק"ש, כמבואר בתניא). שוה "שלשה דברים" (דַבָרים), משה-אהרן-מרים, ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", וכנראה גם אהרן וגם מרים. שוה "כלות הנפש" (על ידי כלות הנפש מגיעים לשרש הנשמה כפי שהיא עומדת במחשבה הקדומה דא"ק).

ב"עד סוף כל הדורות" יג אותיות – רת"ס עֹלת (= 500 = "פרו ורבו", גילוי כח האין סוף "עד סוף כל הדורות"), "עלת תמיד" היא להגיע למחשבה הקדומה דא"ק (ראה לעיל ט"ז אלול) ומשם להמשיך "עד סוף כל הדורות" (סוד "קֹרא הדֹרות מראש", מהראש דא"ק, כמבואר בדא"ח). אברהם אבינו הוא מי שהגיע מהמחשבה הקדומה דא"ק "עד סוף כל הדורות".

י. כ"ב אלול: לגזור את הצפרניים

נעבור לכ"ב אלול:

תּוֹרַת הַחֲסִידוּת דּוֹרֶשֶׁת, כִּי תְּחִלָּה לְהוֹכָחָה צְרִיכִים לְהָסִיר אֶת הַצִּפָּרְנַיִם, ניט שטעכען זיך [לא לדקור את הזולת.], כִּי בְּטוֹפְרַהַא אֲחִידָן, יעדער שטאך אִיז [כל דקירה היא] קְלִיפָּה וְסִטְרָא אַחֲרָא, וְאַחַר נְטִילַת הַצִּפָּרְנַיִם צָרִיךְ לִהְיוֹת נְטִילַת יָדַיִם כַּמְבוֹאָר עִנְיָנָהּ בְּדָא"ח, הַמְשָׁכַת הַמּוֹחִין לְמִדּוֹת.

אדם יכול להוכיח

הפתגם עוסק במצות תוכחה. הזכרנו קודם (פתגם י"א אלול) שתוכחה באה מפנימיות עולם הבריאה, "עלמא דקשוט". יש הוכחה שכלית, ועולם השכל הוא עולם הבריאה. שם נמצא ה'אדם' עליו למדנו בפתגם ד' אלול. מי שהוא אדם יכול להוכיח, משא"כ איש/גבר/אנוש.

השער של תוכחה הוא כח, כמבואר במ"א בסוד שלשת השרשים יכח, נכח, כוח כנגד חב"ד. על כח התוכחה, משרש יכח, חכמה, להיות בבחינת כח מה, מה בגימטריא אדם. בחשבון, אדם תוכחה משלימים ל-כב ברבוע. את "הוכח תוכיח" (שע"ה עולה אדם תוכחה) משלים אדם, ט במשולש, ל-לב במשולש, ואת "הוכח תוכיח את עמיתך" משלים אדם לתמניון של אחד.

"סור מרע [נטילת צפרנים] ועשה טוב [נטילת ידים]" בהכנה לתוכחה

תּוֹרַת הַחֲסִידוּת דּוֹרֶשֶׁת, כִּי תְּחִלָּה לְהוֹכָחָה צְרִיכִים לְהָסִיר אֶת הַצִּפָּרְנַיִם, ניט שטעכען זיך [לא לדקור את הזולת. אחד המלמדים שאל אם טוב 'לחפור' לתלמיד – אחרי מה שלמדנו ב"היום יום" ב' אלול. 'חפירה' לא טובה דוקרת.], כִּי בְּטוֹפְרַהַא אֲחִידָן [הקליפות אחוזות בצפרניים. טֹפר צירוף אותיות "טרף טרף יוסף", טריפה. שייך לברכת גד, השבט של חדש אלול, "וטרף זרוע אף קדקד".], יעדער שטאך אִיז [כל דקירה היא] קְלִיפָּה וְסִטְרָא אַחֲרָא,

וְאַחַר נְטִילַת הַצִּפָּרְנַיִם [קודם אמר 'להסיר את הצפרנים' וכעת קורא לפעולה זו נטילה.] צָרִיךְ לִהְיוֹת נְטִילַת יָדַיִם [יש כאן 'לשון נופל על לשון' – נטילת הצפרנים ונטילת ידים. צפרנים נוטלים עם מספריים או כלי אחר שנוטל ונטילת ידים היא בכלי מים. יש כאן שתי נטילות – הראשונה גבורה, הסרה, והשניה חסדים, מים.] כַּמְבוֹאָר עִנְיָנָהּ [של נטילת ידים] בְּדָא"ח, הַמְשָׁכַת הַמּוֹחִין לְמִדּוֹת.

כתוב בתניא פ"ג שיסוד המים הוא במח (ויסוד האש בלב), "כמים קרים על נפש עיפה" – "נפש עיפה" היינו מיסוד האש, במדות הראשונות הבלתי-מתוקנות. נטילת הצפרנים היא פעולה ראשונה, "סור מרע", אבל צריך גם פעולה טובה של המשכת מוחין בתוך עצמי – אני צריך לדבר איתך ברוגע, בשלות נפש, "דברי חכמים בנחת נשמעים", על ידי שאדם הוא חכם, ממשיך מוחין, ואז הדברים יישמעו בנחת.

אחד המלמדים שאל אם מותר לו לצעוק על ילד או להקפיד שכל דיבורו יהיה בנחת. הוא אמר שאם ידבר הכל בנחת הוא יפסיד קצת את המשמעת. עניתי שיש אין סוף רמות בלהרים את הקול – צריך כל פעם להתאים למצב. ההו"א שלו צודקת – אך יש הבדל בין מורה בכתה לבין שני יהודים ברחוב או שיושבים יחד בהתוועדות. צריך אצלם נטילת ידים, לא רק נטילת צפרנים – להגיע למצב של "דברי חכמים בנחת נשמעים".

רואים שאצל חסידים לא מחזיקים ממשמעת בהתוועדות – זו לא הנקודה... אם כבר להרים קול – "לארמא קלא" בשירה. צעקה פתאומית של "צעק לבם אל ה'" בתוך ההתוועדות. אם מדברים עם החבר, במיוחד שרוצים להוכיח אותו ולהיטיב איתו, צריך להיות לאחר נטילת ידים. שוב, עיקר החידוש הוא שנטילת ידים היא המתקה פנימית.

יא. כ"ג אלול: תורה ומדות טובות

כ"ג אלול:

ר' מֹשֶׁה בְּנוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ הַזָּקֵן בְּלָמְדוֹ – וְהוּא אָז כְּבֶן ח'-י"א שָׁנָה – הַסּוּגְיָא בְּשִׁבְחָן שֶׁל חֲכָמִים בְּגִטִּין (סז, א) נִסְתַּפֵּק בְּמַאֲמָר רַשְׁבִּ"י שָׁם "שְׁנוּ מִדּוֹתַי" שיש בזה שני פירושים: לַמְדוּ תּוֹרָתִי (רש"י) אוֹ מִדוֹתָי כִּפְשׁוּטוֹ. בְּתוֹךְ כָּךְ נִכְנַס רַבֵּינוּ הַזָּקֵן וְאָמַר – בְּנִיגוּן, כְּדַרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ: תּוֹרָה שֶׁנִיתְנָה לָנוּ כֻּלָּהּ מִדּוֹת טוֹבוֹת, אֲפִילוּ הָעוֹנָשִׁין שֶׁבָּהּ הֵם בֶּאֱמֶת חֶסֶד וָטוֹב, וּשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים אֶחָד הֵם וְהָא בְּהָא תַּלְיָא: אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת בְּלִי תּוֹרָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְתוֹרָה בְּלִי מִדּוֹת טוֹבוֹת. כְּכָל הַנַּ"ל קָרָה גַּם לְהַצֶּמַח צֶדֶק בִּהְיוֹתוֹ בְּגִיל ח'-י"א שָׁנָה.

עבודת היחודים – יחוד שכל ומדות

ר' מֹשֶׁה בְּנוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ הַזָּקֵן בְּלָמְדוֹ – וְהוּא אָז כְּבֶן ח'-י"א שָׁנָה – הַסּוּגְיָא בְּשִׁבְחָן שֶׁל חֲכָמִים בְּגִטִּין (סז, א) נִסְתַּפֵּק בְּמַאֲמָר רַשְׁבִּ"י [לתלמידיו.] שָׁם "שְׁנוּ מִדּוֹתַי" שיש בזה שני פירושים: לַמְדוּ תּוֹרָתִי (רש"י) אוֹ מִדוֹתָי כִּפְשׁוּטוֹ. בְּתוֹךְ כָּךְ נִכְנַס רַבֵּינוּ הַזָּקֵן וְאָמַר – בְּנִיגוּן [יש כאן רמז שבכח הניגון דווקא לחבר את התורה למדות.], כְּדַרְכּוֹ בַּקֹּדֶשׁ:

תּוֹרָה שֶׁנִיתְנָה לָנוּ כֻּלָּהּ מִדּוֹת טוֹבוֹת, אֲפִילוּ הָעוֹנָשִׁין שֶׁבָּהּ הֵם בֶּאֱמֶת חֶסֶד וָטוֹב [קשור למה שלמדנו שבעלמא דקשוט הכל טוב, וזו עבודת היחודים. גם בתוך האדם יש עבודת היחודים – יחוד המח והלב, התורה והמדות שלו. הדגשנו ששייך לאלול – בו צריך לראות הכל בשרש, לראות את הנשמה בא"ק ואת הדברים השליליים כמו שהם בעולם הבא. היכולת לעשות כך תלויה בהתגלות יג מדות הרחמים, שמאפשרת לנו לראות כל דבר בשרש וממילא לעשות את היחוד בין המדות לתורה. מדות טובות כאן הם לעשות טוב למישהו – כל הזמן לראות את הטוב שבזולת ולגמול אתו חסד וטוב. זה הפירוש הפשוט לכך שמדות טובות היינו שאפילו עונשי התורה הם לעשות טוב – כל מה שהתורה מצוה הוא לעשות טוב לאדם, גם עונשיה הם לעשות לך טוב.],

וּשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים אֶחָד הֵם [בהשתלשלות התורה ממעלה למטה כתוב "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי", אצל ה' אחד ואצלנו שנים, כמו שלמדנו ב"אמונה ובטחון" שב"רצוא" לה' אחד וב"שוב" אלינו שנים. כל החסידות היא, בלשון המגיד, להחזיר את היש לאין, וממילא להחזיר את השנים לאחד. קשור למה שאברהם אבינו פרסם אלקות שיש "אל אחד" – למטה שני פירושים אבל למעלה שני הפירושים אחד הם. בשרש ממש אחד, אבל גם כשאנחנו לומדים ומרגישים הבדל בין שכל למדות, לפחות נבין שבשרש הם אחד (רמז: שכל מדות משלימים לרבוע הכפול של כ, הממוצע הוא ת, תכלית כל אתוון דאורייתא, סוד ה-ת רבתי של "תמים תהיה עם הוי' אלהיך").]

וְהָא בְּהָא תַּלְיָא [גם אצלנו, בדעת תחתון.]: אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת בְּלִי תּוֹרָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְתוֹרָה בְּלִי מִדּוֹת טוֹבוֹת.

לא כתוב כאן 'תורה' אלא 'לתורה' – הכוונה שתורה בלי מדות טובות לא תתקיים. בתחלה אמר שאין מדות טובות בלי תורה, אין מציאות של מדות טובות בלי תורה, אבל כעת אומר שאי אפשר להתורה בלי מדות טובות. תורה יכולה לההפך להיות סם המות אם אין לאדם מדות טובות, ואם יש לו מדות טובות התורה כולה היא סם חיים, "צדיקים ילכו בה", אבל אחרת יהיה ההיפך.

אצלנו "שתים זו שמעתי" מתבטא ב"לא עם הארץ חסיד", בלי תורה אי אפשר להיות חסיד בעל מדות טובות. למה? הרי הם שני תחומים, שכל ולב. אבל האמת היא שאם אין לך תורה הלב שלך פרוע, המדות שלך הן טבע ראשון, שהוא תהו. בטבע הראשון יש לאדם אינטרסים, כמו שדברנו קודם, ויש לו פחד מהשגת גבול – כמו שהאריז"ל אומר לגבי הספירות של עולם התהו והזכרנו קודם, שעיקר הפחד מהשגת גבול. נטילת ידים ממשיכה מוחין וממילא עושה את המדות לטובות. "אין טוב אלא תורה" – הוכחה שלא יכולות להיות מדות טובות בלי תורה. טוב הוא סוד שם אהוה, שם הדעת, המחברת בין המוחין למדות.

המופת הכפול – תיקון חוה ראשונה וחוה שניה

כְּכָל הַנַּ"ל קָרָה גַּם לְהַצֶּמַח צֶדֶק בִּהְיוֹתוֹ בְּגִיל ח'-י"א שָׁנָה [גם עם אדמו"ר הזקן – שעשה מופת זה פעמיים.].

הדגשנו את הניגון – שהשגה זו תלויה בניגון – אבל לא הדגשנו את רוח הקדש, שברוח הקדש ידע אדמו"ר הזקן מה שהוא לומד עכשיו ומה שהוא חושב בראש, יודע מחשבות. כנראה גם המופת של ידיעת המחשבות קשור לענין – כדי להבין שהתורה והמדות הטובות הן אותו דבר צריך רוח הקדש, או שהחבור גופא הוא רוח הקדש (ידוע שרוח הקדש = "משפט צדק", משפט מצד התורה וצדק מצד המדות הטובות של השופט – "צדק צדק תרדף").

מה שקרה פעמיים, לבן ולנכד באותו גיל, גם איזה "על פי שני עדים יקום דבר". אם רוצים לעשות רמז – שמסופקני אם התכוון אליו – מה שהוא כותב שהסיפור קרא ב"גיל ח'-י"א שנה" ח' ו-י"א, אומר דרשני. יא עולה וה, שייך לתיקון חוה – ח ועוד וה – החידוש של תורת החסידות, ששייך למזל בתולה, חדש אלול, בו נולדו שני המאורות הגדולים של החסידות.

יש חוה ראשונה וחוה שניה. הסיפור הראשון הוא בחינת חוה ראשונה, קרה אצל ר' משה, שסיפור חייו הוא מסכת קשה – שלא רוצים לספר אותו בחב"ד, וכשמספרים אותו מספרים בהמתקה. זו בחינת חוה ראשונה שחזרה לעפרה. היה צריך לקרות גם אצל הנכד, הצ"צ, שהוא בחינת חוה שניה, "אם כל חי". זהו הרמז של ח-יא. אם מחלקים את חוה שה-ח בפני עצמה וה-וה בפני עצמן, נעשה כל אחד ברבוע – ח ברבוע עולה 64, וה ברבוע עולה 121, יחד עולה 185, "אני לדודי ודודי לי", רמז שחדש אלול הוא בעצם תיקון חוה (פעולת הרבוע בכל מקום הוא ענין ההתכללות, סוד התיקון).

אם עושים משולש במקום רבוע (ח במשולש = 36, יא במשולש = 66) עולה יחד אמונה. אמרנו שחדש אלול הוא חדש של אמונה – שניהם ("אני לדודי ודודי לי" ואמונה) שייכים לשם א-ל ("אני לדודי ודודי לי" עולה אל במילוי: אלף למד; על אמונה נאמר "אל אמונה"). שניהם חוזרים לאברהם אבינו (אברהם = ח פעמים אל. יא פעמים אל = "מגן אברהם") שמסר את נפשו לפרסם בעולם א-ל אחד.

הסתפקות ר' משה והסתפקות הצ"צ – "אל דעות"

אפשר לומר בדקות שבדקות שמה שהסתפק ר' משה במחשבה הוא האם התורה באמת כולה טובה, כולה מדות טובות (גם העונשים שבה וכו'). אם יש לאדם ספק האם התורה היא טובה זו באמת בעיה, שרש פורה ראש ולענה. אצל הצמח צדק אפשר לפרש הפוך – הפריע לו האם מדות טובות מצד עצמן הן תורה. אותו אפשר להרגיע ולומר שכן, שזו המשכת המים של המוחין למדות. זהו תיקון.

בכלל משהו מאד עמוק, כשאתה חוקר משהו – באיזה כיוון אתה חוקר. כל חקירה אפשר לחקור בשני כיוונים, אחד מסוכן ואחד בטוח. דברנו על "דרך ארץ קדמה לתורה" – דווקא הצמח-צדק מתבונן בכך ונותן מגוון פירושים. "דרך ארץ" היא מדות טובות, "קדמה לתורה" ובסוף מגיעה לתורה, אך הוא רוצה להבין האם דרך ארץ היא ממש תורה.

עד כאן כ"ג אלול.

יב: שמיעת אמרה וראית השגחה פרטית

כ"ד אלול:

אמָאל אִיז יעדער וָוארְט וָואס מ'האט געהערט - געווען א תּוֹרָה, אוּן יעדער זאך וָואס מ'האט געזעהן - א הוֹרָאָה אִין עֲבוֹדָה אוּן הַדְרָכָה [בעבר כל אמרה ששמעו היתה תורה וכל דבר שראו היתה הוראה בעבודה והדרכה].

הוראה, עבודה והדרכה

לפי תורת הבעל שם טוב כל מה ששומעים ורואים ברחוב הוא הוראה, אבל כאן מדובר בתורה ששומעים מהרבי או זקני החסידים והנהגות שרואים אצלם. הוא אומר כאן "געווען א תורה" – פשוט שמדובר מהרבי או מהחסידים, "זכרו תורת משה עבדי", "תורה צוה לנו משה". מה ששומעים ברחוב בהשגחה הוא הוראה, רמז מהשמים, אבל לא ממש תורה.

יש כאן שני דברים: מה שאני שומע ומה שאני רואה. כל מה שאני שומע הוא "תורה" וכל מה שאני רואה הוא "הוראה בעבודה והדרכה". מה ששומעים הוא "תורה" ומה שרואים כנראה קצת פחות, רק "הוראה וכו'". לאידך, הראיה חשובה יותר – בעיקר חשוב מה שעושים בפועל, "הוראה בעבודה והדרכה". "עבודה" היא תפלה, עבודה שבלב, ו"הדרכה" היא ביחס למעשה בפועל – חג"ת ונה"י. "הוראה בעבודה והדרכה" היינו מוחין – מוחין דז"א, מוחין שחודרים גם בחג"ת ("עבודה") וגם בנה"י ("הדרכה"). כל מה שאני שומע הוא תורה – חב"ד בעצם.

שמיעה שלמעלה מראיה

למה כאן שמיעה יותר מראיה? כמו הקדמת התניא, ששמיעה מרבי גדולה מראיה מספרים. שמיעה היא דווקא בחינת אמא, אבל בה כתוב "תורת אמך". ראיה היא חכמה, אבל יורדת למטה – יסוד אבא ארוך. יסוד אמא מסתיים בסוף ההתבוננות של התורה ויסוד אבא הוא כבר הוראה – הוראה בעבודה והוראה בהדרכה. חסידות חב"ד מדגישה דווקא את השמיעה. כל עבודה פנימית מתחילה מהדערהער של השמיעה.

מענין שמשתמש כאן במלה 'ווארט'. יש חושבים שחב"ד היא לא ווארטים, אלא רק חסידות פולין. כאן רואים שהספרים הם לא ווארטים, אבל חיי החסיד עם הרבי וזקני החברים והמשפיעים – ההתפתחות הנפשית שלו – הם ווארטים. שם עיקר השמיעה, בווארט שעושים ממנו תורה.

המקביל לווארט (בשמיעה) הוא הצצה (בראיה) – אין בדיוק מלה מקבילה. באידיש ווערט הוא שוה – ווארט איז ווערט א קווארט – כל ווארט שוה מדה גדושה (הפתגם העממי באידיש הוא א ווארט איז א קווארט, והוספנו מלה).

יג: כ"ו אלול: הכשרת הבשר בנפש

כ"ו אלול (שנתבאר פעם בארוכה[כ]):

סֵדֶר הֶכְשֵׁר בָּשָׂר לַאֲכִילָה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ דָּם הָאִסּוּר הוּא: שְׁרִיָּה, מְלִיחָה, הֲדָחָה. עִנְיָנָם בָּעֲבוֹדָה: שְׁרִיָּה –ווייקען זיך אֵין [להשרות את עצמו] בְּדִּבְרֵי הָרַב, מְלִיחָה – יְחִידוּת, הֲדָחָה – נִיגוּן.

דברנו על התוכן פעם באריכות, נוסיף רק רמז: שריה-מליחה-הדחה = 630 – משולש יהודי (הרת"ס "שריה-מליחה-הדחה = 315, חצי 630, וכן שאר האותיות = 315 כמובן). חסידות-יחידות-נגון = 1035, משולש אדם. יחד 1665, אדם פעמים הבל. בעצם שניהם כפולה של אדם – דוד פעמים אדם (אדם ר"ת אדם דוד משיח כנודע) ועוד חיה פעמים אדם. נמצא שסדר הכשר בשר בהמה (או עוף) לאכילה הוא כדי שיוכל להכלל בבחינת אדם – "אתם קרוין אדם וכו'". וכן ברוחניות, העלאת והכללת הנפש הבהמית בבחינת אדם, קדושת הנפש האלקית, הוא על ידי חסידות-יחידות-נגון.

יד. כ"ז אלול: "גוי אחד בארץ"

כ"ז אלול:

מִדִּבְרֵי קוֹדֶשׁ רַבֵּינוּ הַזָּקֵן: "יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, דער עַם יִשְׂרָאֵל אויך אִין דער ערדישער וועלט אִיז פארבונדען מִיט ה' אֶחָד, הַשּׁי"ת מאכט פוּן רוּחנִיּוּת גַּשְׁמִיּוּת, אוּן דער עַם יִשְׂרָאֵל מאכט פוּן גַּשְׁמִיּוּת רוּחנִיּוּת" [עם ישראל גם כשהוא בארציות העולם קשור עם ה' אחד. השי"ת עושה מרוחניות גשמיות ועם ישראל עושה מגשמיות רוחניות].

הווארט שה' עושה מרוחניות גשמיות ועם ישראל עושה מגשמיות רוחניות הוא כמו הווארט של המגיד, שאמר כי ה' ברא את העולם יש מאין וצדיקים מחזירים את היש לאין. יש כאן מעבר אוירה מהמגיד לאדמו"ר הזקן – המושגים אין ויש יותר 'תוהיים' (לפי ערך) מהמושגים רוחניות וגשמיות, שיותר מתונים, יותר בכלים.

טו. כ"ח אלול: ברכת עשירות לעוסקים בצ"צ

כ"ח אלול:

בִּרְכַּת ד' הִיא תַּעֲשִׁיר, בִּכְלָל וּבִפְרָט לְהַנּוֹתֵן מֵעִתּוֹ וּמִזְּמַנּוֹ לַעֲסוֹק בְּצָרְכֵי צִבּוּר בְּעִנְיְנֵי צְדָקָה וְחִזּוּק הַיַּהֲדוּת, וּכְמַאֲמַר: דֶּער אוֹבֶּערְשְׁטֶער ב"ה בלייבט נִיט קיין בַּעַל חוֹב, פַאר יֶעדֶער גוּטֶער זאך וָואס אַ אִיד טוט, צָאלְט עֶר בְּמֵיטַב מִיט בְּנֵי חַיַּי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי [אין הקב"ה נשאר בעל חוב. תמורת כל פעולה טובה שיהודי עושה משלם הוא במיטב בבני חיי ומזוני רויחי].

עשירות מברכת ה' – "אורות מרובים דתהו"

"ברכת הוי' היא תעשיר" = 1644 = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" = 12 פעמים 137 = ד"פ (ממוצע כל מלה) תהו, יש מאין וכו'. הדבר בא ללמד שהעשירות הבאה מברכת הוי' באה ממקום שהוא מעל לאורות המועטים דעולם התיקון אלא מהאורות המרובים דעולם התהו (הנמשכים ומאירים בכלים דתיקון). אכן, מפני שההמשכה היא מעולם התהו (שנשבר) לכן צריך הפסוק להוסיף את המלים "[ברכת הוי' היא תעשיר'] ולא יוסִף עצב עמה", וד"ל.

לכן "רבי מכבד עשירים" ("רבי מכבד עשירים" = ד"פ ברכה, ברכה ב"רצוא ושוב", "ברכת הוי' היא תעשיר"), ובזכות העשירים – שמקיימים "'בכל מאדך' – בכל ממונך", עושים רצונו של מקום – יבוא משיח (וכידוע מהרבי שהנוסחא המנצחת להביא משיח היא גילוי והמשכת אורות דתהו בכלים דתיקון, הנהגה של תהו ועקשנות דקדושה עם עוצמות אדירות אבל הכל באופן המתקבל).

הכל קשור לאברהם אבינו, שפגשנו קודם, בו כתוב "והיה ברכה", "כל הברכות מסורות לך" – למה? כי הוא מוסר את נפשו להיטיב עם הבריות, כפי שכותב כאן. הוא הראשון שנתן מעתו וזמנו לצרכי צבור והיה עשיר, בגשמיות וברוחניות, "אין עשיר אלא בדעת". אברהם הוא גם הראשון להמשיך מתהו לתיקון (סוד העשירות הוא אורות מרובים דתהו בכלים דתיקון, כנ"ל) – יחסית לאבות הוא מתהו, ממי השמיטה הראשונה שהיא שמיטת החסד, "חסד לאברהם", "מים שאין להם סוף".

אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא ב"ברכת הוי'"

"בכלל ובפרט..." אומר שכל עושר הוא ברכת הוי', גם אצל מי שלא נותן וכו' (והיינו משום שכל עושר הוא מעולם התהו כנ"ל ושם "אם צדקת וגו'" ולאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא). אם כן, יש לפעמים אתערותא דלעילא – "ברכת הוי' היא תעשיר" בהתעוררות מלמעלה, כמו שבאלול יש גילוי מלמעלה לפני העבודה. על מה שבא משם כתוב "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" (כנ"ל) – באיזה מזל? מזל בתולה, צריך להתבונן בכך (מזל בתולה אותיות לב תהו, דהיינו שרש הלב שמעל לשכל, תהו היינו כתר כמבואר בכתבי האריז"ל, והיינו "הררי [מדות הלב] קדם" שהם "הררי חשך" – "פנימיות הלב שליט על פנימיות המח", סוד "אין משיח בא אלא בהיסח הדעת", כמבואר בתניא באגה"ק).

 אבל "בפרט" היינו עבודת הפרט. ועוד, "הן אל כביר ולא ימאס" בתפלה, יש הבדל בין עבודת הכלל לעבודת הפרט. לגבי הכלל "ברכת הוי' היא תעשיר" בכל אופן, אבל הפרט צריך לעשות משהו לשם כך – צריך לתת מעתו ומזמנו כו'.

פריעת חוב מאוצר מתנת חנם

הרעיון שהקב"ה לא נשאר בעל חוב הוא איזו תובנה. אפשר לומר שהווארט שיש מדה כנגד מדה, שכך הטבע עובד, אבל כתוב בסוף דרך מצותיך ש"מדה כנגד מדה" הוא המנגנון של סדר השתלשלות – מהצמצום ולמטה – אבל "ברכת הוי' היא תעשיר", האורות דתהו כפי שהסברנו, היא למעלה מ"מדה כנגד מדה". כמו בפירוש הבעל שם טוב על "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – ה' מחשיב כאילו האדם עשה הכל אף שלא עשה כמעט כלום, רק שם אצבע כ"מסייע שאין בו ממש". מאיפה ה' משלם לו? לא מדה כנגד מדה אלא מאוצר מתנת חנם.

מה מעורר את האוצר מתנת חנם, תהו שלפני הצמצום (בלי תהו אין עושר)? רק מי שמוסר עצמו לטובת הצבור (על ידי שמוסר את עצמו לכלל הוא נעשה בעצמו, כפרט, בחינת כלל, ואז גם עליו נאמר "הן אל כביר ולא ימאס כביר כח לב", שעל פי פשט הולך על ה' אך כאשר הוא מגלה את הניצוץ האלקי שבו ומגיע לאהבה של "ובכל מאדך", "עושים רצונו של מקום" על ידי מעשיו הכבירים, גם הוא נכלל ב"אל כביר" ו"כביר כח לב"). בכלל ברכת ה' היא תעשיר זו אתעדל"ע.

טז. כט אלול: יוקר גופו של יהודי

כ"ט אלול:

מִפִּתְגָּמֵי רַבֵּינוּ הַזָּקֵן: "מֶען הָאט גאר קֵיין הַשָּׂגָה ניט, וִוי עֶס אִיז טַיְיעֶר בַּא הַשֵי"ת דער גּוּף פוּן א אידען [אין לנו מושג כלל עד כמה יקר אצל הקב"ה גוף של יהודי].

אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק – נשמה וגוף

מענין שאת הפתגם הזה הרבי שם דווקא ביום הולדת של הצמח-צדק – כמו שציין בשורה הקודמת – ודווקא בערב ראש השנה, "זכור ברית" (אצל חסידי פולין), שיש גם נוהגים לצום בו (פעם הרבי אמר כך).

מה הקשר? היחס בין אדמו"ר הזקן לצמח צדק הוא גם נשמה וגוף. כתוב ב"היום יום" במקום אחר שאדמו"ר הזקן התגלה לצמח צדק ואמר לו "איש מזריע תחלה יולדת נקבה" זו אמא שלך, "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר" זה אתה. כל ההמשכה הזו מאדמו"ר הזקן לצמח צדק, מהתורה שבכתב של החסידות לתורה שבעל פה של החסידות, היא גם בחינה של ירידת הנשמה לתוך הגוף, ואין השגה כמה הגוף הזה – גופא דאורייתא של החסידות – הוא יקר.

אדמו"ר האמצעי הוא עדיין נשמה והצ"צ גוף. אצל אדמו"ר הזקן יש את שניהם בכח, אבל הפירוד בין אדמו"ר האמצעי לצ"צ הוא ממש נשמה וגוף. אם רוצים את נשמת החסידות – היא אצל אדמו"ר האמצעי. אם רוצים את הגוף – גופא דאורייתא של החסידות – הוא אצל הצמח צדק. מתקשר ליוקר הגוף של יהודי.

יוקר הגוף היהודי – תכלית אלול וההכנה לראש השנה

צריך לומר שזו גם תכלית עבודת האמונה, השלב הראשון של התשובה – בחדש אלול – הוא יוקר הגוף היהודי, שאינו גוף של בהמה ואינו גוף של גוי. הרבי מסביר, לפי הכתוב בתניא, שעיקר בחירת העצמות הוא בגוף היהודי. בנשמה לא צריך לבחור, היא "חלק אלוק ממעל ממש", אבל הגוף היהודי נדמה כגופי אומות העולם ועצמות ה' בוחרת דווקא בגוף היהודי.

זו הקדמה לראש השנה כי כל תפלות ראש השנה עוסקות בכך. נכנסים לראש השנה ואומרים כך לקב"ה – זוכר אתה כמה יקר הגוף שלי? הגוף שלי צריך בני וחיי ומזוני. אין הכנה יותר טובה מזה לראש השנה, לבקשת כל הברכות הנצרכות. כתוב בפירוש שעיקר הדין של ראש השנה הוא על גשמיות.

שלשה שלבי בריאה – שני ימי ר"ה ויו"כ

ראש השנה הוא יום בריאת העולם, בו כתוב "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – קודם הגוף. אצל כל בעלי החיים הגוף והנשמה נבראו יחד ורק אצל האדם הגוף והנשמה נבראו בנפרד, קודם גוף ואז נשמה ("ויפח באפיו נשמת חיים"), גם על דרך "דרך ארץ קדמה לתורה".

לא יודע אם כתוב – אולי כתוב אצלנו – ששלשת שלבי יצירת האדם מתאימים לשני ימי ראש השנה ויום כיפור, "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו". בפשט הכל על היום הראשון, אבל אפשר לחלק ש"וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" הוא ביום הראשון, הדין על הגשמיות, ו"ויפח באפיו נשמת חיים" על היום השני, "יחיינו מיומים", שרק אז מקבלים נשמת חיים, ויום כיפור הוא "ויהי האדם לנפש חיה" שהיא "דעה ודבור". ביום כפור מקבלים דעה, ולא מספיקים לדבר כל היום מרוב הוידויים וחמש התפלות. למה לא אוכלים ביום כיפור? שיהיה יותר זמן להתפלל (לאכול? – 'חבל על הזמן'!). אין הענין לא לאכול – רק שיהיה יותר זמן להתוודות ולהתפלל.