חיפוש בתוכן האתר

אמונה ובטחון (3) - ז"ך אלול ע"ז – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ז"ך אלול ע"ז – כפר חב"ד

אמונה ובטחון (3)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "רצוא" האמונה

יום צמיחת הגאולה

שלום לכל הבנות. יש כאלה שנוהגים מכ"ה אלול עד ראש השנה לומר את היום של מעשה בראשית. לא יודע אם עשיתן זאת. בשבת קראו מ"בראשית" עד "יום אחד", אתמול יום שני והיום יום שלישי. אז היום אנחנו ביום שה' ברא את הצמחים, כולל עץ החיים. כתוב על משיח "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – זה יום שמסוגל לצמיחת הגאולה, צמיחת מלך המשיח.

"רצוא ושוב" – מאמונה לבטחון

הגענו לעמוד נה. לומדים על אמונה ובטחון והרעיון כאן שהם "רצוא ושוב" – אמונה היא "רצוא" אל ה' והבטחון הוא "שוב" מתוך בטחון שה' יצליח בידי אז אני שב לעולם לעשות את השליחות שלי. כשאדמו"ר הזקן בתניא מתאר אמונה הוא אומר שהיא מצב בו אדם חושב שאין לו שום מצוה לקיים, ה' ברא אותו רק כדי להאמין – זה סוג של "רצוא", כאילו הסתלקות מהעולם. אבל אחר כך, כשהוא מתחזק – "צדיק באמונתו יחיה", כשהוא מקבל מהאמונה חיות – הוא חוזר לקיים את כל המצוות בחיות חדשה, כמו שכתוב "אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם". זו תכלית הכוונה – להגיע מאמונה לבטחון.

אמרנו שבעולם הזה הזמנים שאדם באמת מרגיש שהוא בורח אל ה', לתוך ה', עוזב את הכל, הם מעטים, והזמן שהוא מקדש לקיים את השליחות שלו למטה הוא הרבה, כל היום. כל היום אנחנו עושים מה שצריך לעשות, וצריך לעשות בבטחון שה' יצליח בידינו.

אמונה פשוטה ועבודת האמונה

רק כדי להבהיר קצת יותר: כשאומרים שמישהו מאמין – סתם, "אני מאמין" אצל כל יהודי, אפילו שלא שומר תורה ומצוות, אומר "אני מאמין בה'", יש לי אמונה בלב – הוא לא בתנועה נפשית של "רצוא". יש שאדם מאמין וזהו, במצב ניטרלי כזה – לא עולה ולא יורד, הוא מאמין, יש לו אינרציה כפי שנקרא במדע, האמונה מובילה אותו קדימה בחיים, אבל אין לו משימות מיוחדות של מצוות כי הוא רק מאמין, וגם אין לו את ה"רצוא" שאנחנו מתארים כאן.

אם כן, יש אמונה פשוטה – לא על האמונה הזו מדובר כאן, אלא על עבודת האמונה. עבודת האמונה היא לעלות, לברוח אל תוך ה', "רצוא", "אם רץ לבך שוב לאחד" – "שוב" למטה. למה אמרנו את זה? כי המצב הבסיסי של אמונה הוא כל הזמן, לא רק רגעים – אנחנו מאמינים תמיד, יהודים מאמינים בני מאמינים, מקבלים זאת מאברהם אבינו, כמו שנקרא תיכף. אבל הרגעים המיוחדים האלה של התעצמות עם האמונה – שמוסבר כאן שהם התבודדות עם ה', בריחה אל תוך ה', התעצמות עם האמונה – הם ספורים יחסית לעבודת השליחות היום-יומית, שהיא "שוב", "וחי בהם"[ב]. כך כתוב כאן (במשפט שכבר קראנו):

בעולם הזה, רגעי ה"רצוא" בטלים לשעות ה"שוב" [רגעי ה"רצוא" הם מעט מאד, ומעט בטל ברוב – רגעים ביחס לשעות.],

התגברות ה"רצוא" – עלית הדורות

אך לעתיד לבוא, כאשר העולם יתהפך [כביטוי חז"ל "עולם הפוך ראיתי".] (לאחר העליה ההדרגתית בהתגברות ה"רצוא" [ה"רצוא" של העולם תופס תאוצה לאט-לאט. משיח יבוא כאשר נרצה שהוא יבוא, אז בשביל שהגאולה תבוא צריך להגביר את ה"רצוא" שלנו, את הרצון להתעלות.

מצד אחד, יש מושג של ירידת הדורות – מדור לדור אנו פחות חכמים, אין היום חכמים בתורה כמו פעם, ובכלל בכל הענינים של קדושה וטהרה יש ירידה (והראיה שרוב המצות של סדרי "קדשים" ו"טהרות" לא נוהגות היום). אבל בפנימיות העולמות יש עלית הדורות – מיום ליום עולים. זה נכון תמיד, לפעמים נראה שיש ירידה – אין לנו בית ספר, המצב יורד – אבל צריך לדעת שבפנימיות הכל בעליה, צריך להיות מאד פקח כדי להרגיש את העליה. כך כתוב כאן, שבחיצוניות יש ירידה אבל בפנימיות יש עליה – לקראת הגאולה כל הזמן עולים. ה"רצוא" מתגבר.

יש יהודי ברחוב שאומר שהוא מאמין בלב, אף שלא מקיים כלום – "גם זו לטובה", לאט-לאט האמונה שלו תתגבר ותתגלה. יש ביטוי היום שיהודי מתחזק – יש אמונה בסיסית שקיימת, אבל צריך להתחזק. בכלל בעולם האמונה לקראת הגאולה מתחזקת. בחיצוניות חושבים שיש מדע, יש טכנולוגיה, משך יותר ממאה שנה, מאתים שנה, גדולי המדע (במרכאות) חשבו שהמדע בא להחליף את האמונה. יש מדע ולא צריך אמונה. זו דוגמה קלאסית לירידת הדורות – יש ירידה ונראה שיש פחות ופחות אמונה. אבל בפנימיות, רואים היום, מתחילה התגלות של אמונה בכל העולם, על אף כל ההשגים המרשימים ביותר של המדע והטכנולוגיה. אין לנו משהו נגד המדע, אלא רק משהו נגד המדען שחושב שהמדע בא להחליף את האמונה. שוב, בפנימיות יש עליה – לקראת הגאולה יש עליה הדרגתית בהתגברות ה"רצוא".],

אמונה ("רצוא") ובטחון ("שוב") – לא-תעשה ועשה

כאשר תיקבע ההלכה לע"ל כבית שמאי שמקו הגבורות העולות למעלה וד"ל),

היום ההלכה כבית הלל. בית שמאי ובית הלל הם "רצוא ושוב". בית שמאי הם גבורה, שמאל, אש, שעולה מלמטה למעלה, ובית הלל הם חסד, ימין, מים, שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. יש משהו בפנימיות שהעולם בוער בעירה חיובית – "אנו רוצים משיח עכשיו". כשהרבי צועק "משיח נאו" מה זה? זו בעצם תופעה של בית שמאי לצעוק "משיח נאו" – התגברות של רצון לביאת משיח, וכבר רוצים עכשיו, תיכף ומיד ממש.

כמו שנסביר, אמונה היא השרש של מצוות לא תעשה ובטחון הוא השרש של מצוות עשה. מצוות עשה הן "קום עשה" – לעשות משהו במציאות, "אשר ברא אלהים לעשות" במובן של לתקן. אנחנו בחדש אלול שהחוש שלו לפי הקבלה הוא חוש המעשה, חוש התיקון – חוש בנפש שצריך לתקן ואיך מתקנים. משהו נשבר, המכונה נשברה, צריך חוש של תיקון. חוש של תיקון הוא שקודם כל אני רוצה לתקן – לא רוצה דווקא לזרוק את המכונה המקולקלת ולקנות חדש, אם עדיין אפשר לתקן – חוש בתיקון הוא חשק לתקן, ואחר כך צריך חוש בתיקון עם ידים טובות, איך עושים את התיקון. מצוות עשה כולן תיקונים במעשה, ומה שמניע אותן הוא בטחון – כמו מי שבא לתקן משהו שנשבר, צריך בטחון שיוכל לתקן, שיועילו מעשיו.

אבל מצוות לא-תעשה, אל תעשה כך, אסור – מה הן? כל אסור הוא סוג של בריחה לשרש. אסור לי לעשות את זה – מה קורה אתי כשאני אומר אסור? אם אני לא נמשך למשהו אני מסתלק ממנו ועולה. בכל מצות לא-תעשה יש "רצוא" לשרש – את הדבר הזה אסור לי לעשות, ומה כן? הכיוון ההפוך. מצות לא-תעשה באה ללמד אותי שיש כיוון הפוך – אסור לאכול משהו מסוים לא כשר, אין לו הכשר, ובאותו רגע שאני שולל אותו, 'זה לא', נפשית השלילה אמורה לתת לי דחף להתעלות למעלה. שוב, זו התנועה של השמאל – "שמאל דוחה" את הדבר, אבל יש חוק בפיזיקה שכנגד כל תנועה יש תנועה נגדית, אז אם אני דוחה משהו בשמאל אני אמור לקפוץ למעלה, להתעלות. זו תנועה של אמונה, אבל בטחון הוא דווקא לעשות – לקבל כח מלמעלה לעשות את הדבר, שיש בו תיקון.

אם כן, כבר יש לנו כלל מאד חשוב לגבי אמונה ובטחון – שכל מצות הלא-תעשה בתורה הם אמונה וכל מצות העשה הם בטחון. במלים הכי פשוטות, אם אסור לאכול משהו שההכשר לא טוב. למה? זה באמת לא טוב? צריך להאמין שיש פה בעיה. לא תמיד רואים מה הבעיה – צריך להאמין, לקבל זאת. יש בכך גם קבלת עול מלכות שמים – זה לא טוב, אסור לי לאכול את זה. יש בכך חיזוק האמונה, לא בטחון. בטחון הוא בדיוק ההיפך – שאני בוטח שאוכל לאכול את הדבר לשם שמים, שאני יכול לאכול ולקבל מהאוכל הזה כח לעבוד את ה' יותר טוב, לשם כך צריך בטחון. אמונה היא לא לאכול, אם זה לא כשר, או אפילו אם הרופא אמר לי שאסור לאכול זאת – גם זו מצוה, "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

"מצות בטלות" ו"חד חרוב"

[לקראת ביאת משיח הלכה כבית שמאי, ואחרי ביאת המשיח ותחית המתים יש מצב של] "מצות בטלות לעתיד לבא"[ג] [כמו שאני עושה במדה מצומצמת כשאני מאמין בלבד. חז"ל אומרים שיהיה זמן שבאמת אין מה לעשות חוץ מלהאמין בה' – "מצות בטלות לעתיד לבוא". היום יש זמן של "מצות בטלות לעתיד לבוא" במחשבה, כשצריך לקיים "וצדיק באמונתו יחיה" כפי שכתוב בתניא. אבל כאשר האמונה-ה"רצוא" יתגבר תקבע הלכה כבית שמאי ובסוף גם "מצות בטלות לעתיד לבוא".

המצב הזה נקרא בקבלה האלף השביעי. "שית אלפי שנין הוי עלמא" – ה' ברא את העולם הזה לששת אלפים שנה, יש לנו עוד כמה מאות שנים, ובזמן זה צריך גם ביאת משיח וגם בנין המקדש וגם תחית המתים – ואחר כך יש את האלף השביעי בו:], "חד חרוב"[ד] [עוד אלף בו כאילו העולם חוזר להיות תהו ובהו. אבל הפירוש בחסידות של "חרוב" הוא שהמציאות מגיעה לבטול אמתי – שיש התגלות של "כולא קמיה כלא חשיב", שכל העולם הוא אין ואפס מול ה', כי ה' מתגלה. זה ה"חד חרוב". אז באמת גם מצוות אין. מה יש? רק אמונה.],

התעלות הדירה בתחתונים

לכאורה קצת סותר את הרעיון שה' ברא את העולם כדי שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים. לפי ה"דירה בתחתונים" התכלית היא למטה, לא שהכל יהיה "חד חרוב". איך "חד חרוב" הולך יחד עם "דירה בתחתונים"?

מסבירים בחסידות שאחרי כל השלבים של ביאת משיח וכו', יש כבר בית מקדש נצחי – דירה בתחתונים – יש תהליך של עליה, לא של הסתלקות. היום בהסתלקות, בבריחה לה', יש עזיבת הקיים – שהפנימיות עולה והחיצוניות נשארת למטה, כמו שהנשמה יוצאת מהגוף, היפך החיים. אבל לעתיד לבוא הפנימיות תקח איתה את החיצוניות. שוב, היום כשיש "רצוא" הוא משאיר משהו למטה, אבל לעתיד לבוא, בתכלית ההתעצמות עם ה"רצוא", הוא לא ישאיר שום דבר. אז אם הצלחנו לעשות לה' דירה בתחתונים ואז יש "רצוא" עצום לה' הוא יקח איתו את הדירה, לא יעזוב את הבית. ה"דירה בתחתונים" כולה תתעלה ותהיה כלולה ב"רצוא":

כאשר ה"דירה בתחתונים" תתעלה להתיחד בעליונים, כדעת הרמב"ם ז"ל[ה] [שאחרי תחית המתים הכל יתעלה – גם הגשמיות תהפוך לרוחניות. הרמב"ן לא סובר ככה, הוא אומר שהמצב של תחית המתים – נשמה בגוף גשמי – ישאר. זו מחלוקת מאד חשובה. בדרך כלל החסידות נוקטת כדעת הרמב"ן, המקובל, אבל יש שיחות מהרבי שמסביר דווקא את דעת הרמב"ם, ומשמע שם שיש אפילו קצת נטיה של הרבי לדעת הרמב"ם. כלומר, שכל הדירה בתחתונים תתעלה ותוכלל – לא סתם בתוך הרוחניות אלא – בתוך האור האלקי ממש.] וד"ל.

ב. "לילה כיום יאיר" – אור חדש מן העצם החשוך

הארת חשכת הלילה

אנחנו לומדים הרבה דברים מהם אמונה ובטחון. דבר אחד פשוט שלמדנו פעם קודמת, שאמונה היא לילה ובטחון הוא יום, חשך ואור. מה יהיה אז, אם תהיה התעלות עד כדי כך שגם הדירה בתחתונים תתעלה ותוכלל בתוך אור אין סוף? לילה הוא לכאורה מצב שאין בו גילוי למטה. מה יהיה אז?

אזי חשכת הלילה [היום לילה הוא חשך, אבל כשנגיע למצב הזה חשכת הלילה תאיר, החשך יאיר. אי אפשר להבין את זה. פעם אמר הרבי שהדבר היחיד שהוא לא יכול להבין בשכל הוא איך הצמצום, שהוא החשך, יאיר לעתיד לבוא. האור הזה, שהאמונה – שהיא משהו חשוך, אין, אין כלום אלא רק ה' – תאיר היא לא סתם תאיר אלא היא] תאיר ביתרון אור עצמי [גם לשון עוצמתי.] ממש,

"אור חדש [שחדש להיות אור] על ציון תאיר"

בסוד [הנוסח זה לא נמצא בנוסח התפלה שלנו, אבל כן בסידורים האחרים, בסיום ברכת "יוצר" – מי שזוכרת, אולי פעם התפללה בנוסח אחר, זוכרת את הנוסח הזה, וגם מי שלא אומר את זה בתפלה צריך לדעת את הנוסח החשוב הזה, "אור חדש על ציון תאיר", נוסח שחסידות חב"ד מפרשת. מסבירים ש"אור חדש" היינו ש"חדש להיות אור" – לא משהו שהיה בהעלם והתגלה, אלא שקודם היה חשך גמור ופתאום קורה מהפך, דבר שהרבי אומר שאי אפשר להבין איך ומהו, שיש "אור חדש", מתגלה משהו שלא היה.]

"אור חדש (כלומר שחדושו הוא מה שהוא בגדר אור [שלא היה קודם כלל אור.] וגלוי המתגלה מן העצמות החשוכה בעצם [ה' הוא לא אור. כשאני מאמין בה' אני מאמין בעצמות שלו, שאינה אור אלא חשך עליון, "ישת חשך סתרו", ופתאום הוא מתגלה כאור. מתי? כאשר ה"רצוא" יקח את הכל, כולל הדירה בתחתונים, והכל יתעלה לתוך העצמות. אז "אור חדש על ציון תאיר".])

על ציון ([הסברנו מהו "אור חדש", אך מהי "ציון"?] נקודת האמונה הטהורה בלב כל ישראל [כך אדמו"ר האמצעי מסביר בהקדמה לספרו שער האמונה – שכל פעם שכתוב "ציון" הכוונה לנקודה הפנימית שבלב, ומה יש שם? את האמונה הטהורה בשם. תיכף נסביר שזו הירושה שלנו מאברהם אבינו – מצב תמידי, שאינו בהתגלות של "רצוא" אלא פשוט אמונה טהורה של כל יהודי בה'. לנקודה זו קוראים "נקודת ציון". ה"אור חדש" יאיר על נקודת האמונה הטהורה, "על ציון תאיר".]) תאיר"[ו] וד"ל.

האמונה בתחית המתים – כח ההריון והלידה

זוהי האמונה בתחית המתים מן התורה [יש ביטוי בחז"ל "תחית המתים מן התורה מנין?", מאיפה לומדים את יסוד האמונה שלנו בתחית המתים מהתורה? לא כתוב בפירוש, אבל יש הרבה פסוקים, כמו "אז ישיר משה ובני ישראל" – אחד הפסוקים שחז"ל דורשים שרומז לתחית המתים. לכן הביטוי הוא "תחית המתים מן התורה", כי לא כתוב בפירוש בתורה.]

([יש רמז מיוחד שקשור לנשים:] תורה אותיות "ותהר ותלד בן"[ז] [תחית המתים היא כמו לידה מתוך הריון. תחית המתים היא מתוך הקבר, ויש בחז"ל ביטוי שהקבר הוא בעצם הרחם. אצל כל אשה שיולדת ילד – יש רמז לתחית המתים ברגע הלידה. זו "תחית המתים מן התורה" – קודם צריך להרות, זה "מן התורה" כי "ותהר" אותיות תורה, ואחרי שיש "ותהר" יש "ותלד בן" כמו שכתוב הרבה פעמים בתורה.] וד"ל)

שבלעדיה אינו יכול לקום לתחיה [חז"ל אומרים שהתנאי לקום לתחיה הוא האמונה בתחית המתים – שמי שלא מאמין לא יקום. קצת פלא, קשה להבין – רק בגלל שהוא לא מאמין הוא לא יזכה לקום בתחית המתים?! כנראה שיש משהו באמונה בתחית המתים שהוא תכלית האמונה. כמה עיקרי אמונה יש לרמב"ם? יג עיקרי האמונה – הראשון הוא האמונה במציאות ה' והאחרון הוא האמונה בתחית המתים. "הכל הולך אחר הפתיחה", להאמין שיש ה' בעולם, וגם "הכל הולך אחר החיתום" – האמונה בתחית המתים.

כנראה שאני לא סתם מאמין במשהו, אלא שיש משהו באמונה שהיא פועלת את ההריון מתוכו עתיד להוולד הולד. כלומר, יש כאן סבה ומסובב – האמונה בתחית המתים היא הסבה לתחית המתים. לכן מי שלא מאמין לא יזכה – כי אמונה היא כבר ראשית התהליך. משהו מאד חשוב להבין – לא נדבר רק על תחית המתים, אלא על כל דבר שרוצים שיקרה, שבית הספר יקום ויצליח. האמונה שאני מאמין בדבר – היא עושה את ההריון שבאמת יוולד הדבר. אם יש לי חולשה באמונה, באמת ההריון של הדבר לא נתפס. לכן יש חלילה חשש שהוא לא יוולד. זהו כלל גדול ומאד חשוב, שאמונה במשהו – "תחית המתים מן התורה" – נותנת את ה"ותהר". מתוך זה "ותלד בן", כבר נולד למציאות.].

ג. אברהם אבינו – ראש כל המאמינים והבוטחים

האמונה הראשונה – אמונת אברהם בהבטחת ה' לבן

והנה באברהם אבינו הראשון [היהודי הראשון, שהוא גם המאמין הראשון –], "ראש כל המאמינים"[ח] (שבזכותו אנו, בני ישראל, "מאמינים בני מאמינים"[ט]), [כדי להבין כל מושג מחפשים אותו בפעם ראשונה בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה" – אם רוצים להבין צריך לחפש הופעה ראשונה. עד אברהם אבינו אין אמונה בתורה. הראשון שכתוב שהאמין הוא אברהם, לכן הוא היהודי הראשון.

מה הפסוק?] כתיב "והאמן [בהוי' ויחשבה לו צדקה". מה הוא האמין? ה' הבטיח לו שיהיה לו בן. הוא היה עקר – עשרות-עשרות שנים אברהם אבינו ושרה אמנו היו עקרים, בלי ילדים. זה חוזר למה שאמרנו הרגע, שבעצם עיקר האמונה הוא אמונה בלהרות, בללדת. האמונה בעצמה עושה את ההריון לקראת הלידה.

ה' הבטיח לו והוא האמין ("והאמן בהוי'", הוא האמין שה' נאמן לקיים את הבטחתו. לא כתוב שהוא בטח – לכאורה ראוי לבטוח בהבטחה – מפני שלבטוח היינו לצייר בהמחשה גמורה את הדבר שבוטחים בו, איך זה יקרה ואיך תראה התוצאה כו', ואילו כאן אין לאברהם שום ציור איך הוא, בהיותו עקר, יכול להוליד. הוא רק מאמין בה' שהוא כל יכול. אחר כך הוא מתחזק באמונתו כדי להביא אותה לידי בטחון, כמו שיתבאר) – ברגע שהוא האמין התהליך התחיל לעבוד. ה' החשיב את האמונה שלו לצדקה – צריך להבין מה הקשר, מהי צדקה, ויוסבר כאן בהמשך.]

אמונה בטוב הגנוז ובטחון בטוב הגלוי

אחרי שקראנו את כל הפסוק נקרא את ההערה בפנים על המלה הראשונה של הפסוק, "והאמן":

(חסר כתיב [הייתי כותב "והאמין", אבל בתורה כתוב "והאמִן" בלי י. ואז – חוץ מזה שהפשט של "והאמן" הוא אמונה – והאמן בצירוף אחר הוא ממש], אותיות אמונה שעולה [מהגימטריא נלמד מהי אמונה. כשלומדים חשבון, לכל מספר יש מרכיבים ראשוניים. אם המספר הוא כפל של ראשוניים, צריך לנתח עד שמוציאים את הראשוניים – המספרים שלא מתחלקים יותר בשום מספר. אמונה היא 102, היא] ו [שגם שוה 2 כפול 3.] צרופי טוב [המספר הראשוני העיקרי כאן – 17, מספר ראשוני שלא מתחלק יותר, ועולה טוב.

אני כבר לומד מזה שאמונה היא אמונה בטוב. גם בטחון הוא בטוב, אז מה ההבדל? יש רמז מובהק ש-בטחון הוא צירוף המלים חן-טוב – שמופיע גם בפסוק "נבחר שֵם מעשר רב מכסף ומזהב חן טוב" – כפי שנסביר בהמשך. אם כן, בבטחון יש גם טוב בתוך המלה, אבל אמונה היא לא סתם טוב אלא שש פעמים טוב. במלה טוב יש שלש אותיות שונות. אם יש שלש אותיות שונות אפשר לצרף את האותיות ולסדר אותן בשש צורות שונות – כל סדר נקרא צירוף. זאת אומרת ש-אמונה היא בעצם כל הצירופים האפשריים של המלה טוב – כל הגוונים של טוב. כל צירוף הוא כאילו גוון אחר של טוב, וכל הטוב הזה נכלל באמונה. בבטחון יש את אותיות טוב. מה ההבדל בין הטוב של האמונה לטוב של הבטחון?

ה' טוב, הכל טוב. בתחלת מעשה בראשית כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" – הפעם הראשונה שיש משהו "טוב" בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה" – ואיך חז"ל מפרשים? "'כי טוב' לגנוז". כלומר, הוא יותר מדי טוב. ה"טוב" הראשון של התורה הוא יותר מדי טוב בשביל האנשים, כך ה' הבין. גם ווארט חשוב בפני עצמו – הדבר הראשון שהוא טוב, הוא יותר מדי טוב (כל דבר שהוא יותר מדי בשביל המציאות לסבול שייך לעולם התהו, לאורות מרובים של תהו, וצריך להמשיך אותו בכלים דתיקון, היינו מה שה' גנז את האור הראשון בתורה). אם הוא יותר מדי טוב צריך לגנוז אותו לצדיקים לעתיד לבוא. רואים שיש משהו בטוב שראוי לגניזה. גם בצורת האות ט – היא אות מופנמת, נכנסת לתוך עצמה. הביטוי בזהר הוא "טוביה גניז בגוויה", כמו אדם מופנם שהטוב שלו רק בתוך עצמו ולא רואים אותו בחוץ.

הטוב הזה, שהוא בעצם יותר מדי טוב בשביל להתגלות, הוא הטוב של האמונה, כי באמונה איני יודע אם יהיה טוב ב"טוב הנראה והנגלה" בעינים שלי. זו ההגדרה הכי פשוטה להבדל בין אמונה לבטחון, כמו שהסברנו בשיעור הראשון – אמונה היא שודאי ה' יעשה הכי טוב, אבל איני בטוח שאראה שהוא טוב, לכן היא לא בטחון. אם לא אראה שהטוב הוא גם טוב בעינים שלי – כי הוא יותר מדי טוב בשביל העינים שלי. זו אמונה, שאם נדמה לי שקרה משהו לא טוב – כמו שדברנו קודם, שפתאום יש איזו תופעה לא טובה, למה אין לנו מקום ללמוד וכו' – אם אני מאמין אז ברור לי שמה שנראה לי לא טוב כי הוא יותר מדי טוב בשבילי כרגע. צריך להאמין בכך, בדיוק כמו הטוב הראשון של התורה – זהו טוב של אמונה.

אבל יש טוב שמוצא חן בעיני אלקים ואדם, טוב גלוי, "טוב הנראה והנגלה" בלשון הרבי, והוא הטוב של הבטחון. בעצם הכל טוב – אבל יש טוב גנוז של האמונה ויש טוב גלוי של הבטחון (מה שהטוב של הבטחון הוא גלוי היינו החן של הטוב, בטחון אותיות "חן טוב" כנ"ל. חן הוא "מתנת המלכות", שייך לנשים בפרט, כמ"ש "אשת חן תתמֹך כבוד". המלכות היא "עלמא דאתגליא", טוב הנראה והנגלה לכל. כמו שנראה, דווקא בנות מצטיינות במדת הבטחון, כמ"ש "בנות בֹטחות האזנה אמרתי"). לכן בכל אחת מהמלים יש טוב. בעצם הכי הרבה טוב יש באמונה, כי היא שש פעמים טוב ובמלה טוב יש ששה צירופים כפי שהסברנו.],

טוב בששת קצות ההנהגה העליונה

דהיינו האמונה בעצם הטוב יתברך [שה' הוא טוב בעצם, לאו דווקא שאראה זאת ב"טוב הנראה והנגלה" בעינים שלי – אבל ה' ודאי טוב, זו אמונה שלמה.] ושבממילא הכל טוב בפועל ממש [אני מאמין שהיות שה' טוב, גם מה שקורה – אף שלא נראה לי טוב – הוא ודאי טוב, הכי טוב שיש.], רק שבגלויו ו צרופים כנגד ו קצוות ההנהגה העליונה

מהם ששת הצירופים של טוב בתוך האמונה? מהם ששה תמיד בקבלה וחסידות? ו קצוות, מדות הלב – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד בנפש. מתחיל חסד-גבורה-תפארת, ויש לשון אחר, ר"ת חדרחסד-דין-רחמים. השמות בקבלה הם חסד-גבורה-תפארת, אבל יש משהו מקביל שנקרא חד"ר, חסד-דין-רחמים. יש עוד שלש מדות שהן ענפים שלהם – נצח ענף החסד, הוד ענף הדין ויסוד ענף הרחמים – לכן הכל נקרא "חדרים", "ובדעת חדרים ימלאו". כל מדות הלב הן חדרים, ויש שש כאלה.

כאן יש לנו מושג חדש – שכל מדה בלב היא הנהגה אחרת איך ה' מנהיג את העולם. בדיוק כמו שדברנו קודם, שלעתיד לבוא ההנהגה תהיה כבית שמאי – כעת ההנהגה כבית הלל, לכן פוסקים הלכה כמותם. אבל לעתיד ה' ינהיג את המציאות כמו בית שמאי, והדבר ישתקף בכך שלמטה נפסוק הלכה כבית שמאי. בית שמאי הוא דין, מדת הדין, ובית הלל הוא מדת החסד. יש מדה באמצע, רחמים, ויש סך הכל שש מדות. לכן כתוב שבכל תולדות עם ישראל, כל מה שנקרא ההיסטוריה, יש שש הנהגות. יש תקופות בהיסטוריה שההנהגה היא חסד, שטוב ליהודים, רווחה. יש זמנים, לא עלינו, שההנהגה היא דין – כמו שהיה לפני דור. הדין הכי קשה שלעם ישראל הוא הדין של השואה, אבל זו הנהגה – כך ה' מנהיג את העולם. אסור מתוך זה ח"ו לכפור במציאות ה'. צריך לדעת שיש זמן של הנהגה של חסד ויש זמן של הנהגת דין.

אמונה היא שש פעמים טוב, לומר שכל אחת משש ההנהגות היא באמת טוב – באמת הכל טוב – אבל כל אחד גוון אחר, ויש טוב עד כדי כך שאני רואה בעינים שלי ממש ההיפך, ואז צריך להתחזק מאד באמונה (גבורה לשון התחזקות). מה המבחן של האמונה? דווקא בזמנים קשים. לכן יש הרבה יהודים שאפשר להבין אותם, הגם שלא עמדו בנסיון האמונה, שאחרי השואה דחו את האמונה – לא יכלו לעמוד בנסיון שה', הוא טוב, עושה כאלה דברים לא טובים. זה נסיון קשה. זו נקראת הנהגה של דין. אבל הרמז הזה מלמד אותי שכל אחת משש ההנהגות היא צירוף אחר של טוב – הכל גוון מסוים של טוב. הכל כאן הטוב של האמונה, לא הטוב של הבטחון.

רמזי טוב, הנהגה ואמונה

אם כבר מדברים על הנהגה, המלה "הנהגה" מאד חשובה בקבלה – כל מדה היא הנהגה אחרת, וההנהגות מתחלפות בהיסטוריה. נעשה גימטריא שלא כתובה כאן – הנהגה בגימטריא 68. איזו עוד מלה שוה מספר זה? [חיים]. נכון. אנחנו מדברים כאן על טוב, האם יש קשר בין חיים ל-טוב במספר? [4 פעמים]. בדיוק, יחס של אחד לארבע. יש בגן עדן "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב". כמה אותיות יש במלה חיים? ארבע, אז הערך הממוצע של כל אות הוא טוב.

אם במלה חיים אני מחבר את שתי היודין אני מקבל חכם, כל הנהגה של ה' היא חכם, ה' "בחכמה פותח שערים, ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים", היינו שמחליף את ההנהגות בחכמה ותבונה. והרמז: חכמה בינה, סוד "אלפים שנה שקדמה תורה לעולם", "שעשֻעים יום יום", חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד, "שית אלפי שנין הוי עלמא", שש הנהגות העולם הזה = 1752 = 24 פעמים 73, כד פעמים חכמה, דהיינו שלמות כד צירופי המלה חכמה, הכל "בחכמה" – "הוי' בחכמה יסד ארץ" ו"כלם בחכמה עשית"!

אם יש שש הנהגות, כמה יעלה שש פעמים הנהגה, שש פעמים חיים? שש פעמים הנהגה עולה 408, ששוה מלה מאד חשובה בתורה שקשורה לאשה – זאת (כינוי לספירת המלכות, ל"אשה יראת הוי'"). "בזאת יבא אהרן אל הקדש", "מי זאת עולה מן המדבר". נחלק ב-4 – נקבל 102, אמונה, מה שיצאנו ממנו. כלומר, כל שש הנהגות הן בגימטריא ארבע אמונות – הכל כי המרכיב הראשוני משותף, ש-הנהגה עולה ד"פ טוב ו-אמונה ו"פ טוב, אז שש הנהגות חייבות לצאת ארבע אמונות. זה רק תרגיל בחשבון – הקשר בין טוב ו-הנהגה ו-אמונה. שוב, מהי האמונה? שהכל טוב, גם שלא רואים.

ה"טוב" במעשה בראשית

[שש ההנהגות הראשונות הן הנהגות] שכנגד ששת ימי בראשית [שש ההנהגות שייכות לימים אלה מכ"ה אלול עד ראש השנה. יש הנהגה ויש מנהג, אותה מלה, ואמרנו שיש מנהג בימים אלה לומר כל יום את היום של מעשה בראשית. היום הששי הוא ראש השנה, יום בריאת אדם הראשון, וכל יום במעשה בראשית הוא הנהגה. עכשיו אנחנו ביום השלישי – ההנהגה עכשיו היא כמו שדברנו בהתחלה, הנהגה של עולם הצומח, "צמח שמו", של עצים, עץ החיים ועץ הדעת טוב.],

ועד ש[בסוף כל ששת ימי בראשית כתוב ]"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגו'"[י] וד"ל [כמו פעמים כתוב "טוב" במעשה בראשית? יש ששה ימים, אז כמה פעמים כתוב "טוב"? ביום ראשון כתוב פעם אחת, "וירא אלהים את האור כי טוב"; ביום השני לא כתוב בכלל; ביום השלישי פעמיים, "הוכפל בו כי טוב"; ביום רביעי פעם אחת; ביום חמישי פעם אחת; ביום ששי כתוב פעם ראשונה אחרי שה' ברא את החיות "וירא אלהים כי טוב", ואחר כך – כאשר ה' ברא את האדם וסיים הכל – כתוב פסוק מסיים "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

אז יש שבע פעמים "טוב", וזו אחת הדוגמאות של "כל השביעין חביבין" – הפעם השביעית היא "טוב מאד". האמונה היא שש פעמים טוב, אבל השבעה טוב של מעשה בראשית – אם נתבונן – הם ששה פרטים ובסוף כלל. רק בפעם הראשונה כתוב בפירוש מה הטוב, "וירא אלהים את האור כי טוב" – זהו פרט, אבל הפרט מצוין בפירוש. אחר כך, אחרי כל דבר שה' ברא כתוב "וירא אלהים כי טוב", בלי לציין מה הדבר. אז יש "וירא אלהים את האור כי טוב" ואחר כך עוד חמש פעמים "וירא אלהים כי טוב" – ששה, שהם בעצם ששת ה-טוב של האמונה. ביום שלישי ה"טוב" הראשון הוא בעצם של היום השני שלא נסתיימה בו מלאכת המים שלכן ה' השאיר את ה"כי טוב" לתחלת יום השלישי כאשר נגמרה מלאכת המים.

אז לכל יום יש את הטוב שלו, "כי טוב", ואחר כך בכלל – שכולל הכל בסוף – יש "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". רואים שהאדם אינו פרט, לא כתוב עליו "טוב" – רק בבהמות – ובסוף לא מדבר על האדם אלא "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". האדם בעצם מגלה את הכלל. גם בא לידי ביטוי שעל האדם כתוב "ויאמר אלהים נעשה אדם" – לא "אעשה" או "ויעש". יש כמה פירושים ב"נעשה", והפירוש הפשוט שה' כלל את כל מעשה בראשית – כל מה שברא עד כה – שישתתף יחד בבריאת האדם, "נעשה אדם" כולנו יחד. לכן אחרי ה"נעשה אדם" כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" – הוא כבר השביעי החביב, הכלל, אבל בתור פרטים יש ששה "טוב" כנגד ששה פרטים, שש הנהגות. הפרטים הם חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד והכלל הוא המלכות.

בשבת לא כתוב "טוב", "והנה טוב מאד" הולך גם על שבת. הסוף הוא "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. ויכֻלו השמים" – כמו שמתחילים קידוש, כוללים את "יום הששי". אין שם הוי' במעשה בראשית, אבל איפה הרמז הראשון של שם הוי'? כל פעם ששומעים קידוש צריך לחשוב על זה – למה מתחילים "יום הששי"? "יום הששי ויכֻלו השמים" ר"ת י-ה-ו-ה, פעם ראשונה בתורה (בס"ת "יום הששי ויכלו השמים", מיום, ביחד עם הר"ת, יש רמז לסיום ספר יחזקאל, סיום תיאור בית המקדש השלישי שיבנה על ידי מלך המשיח, "ושם העיר מיום הוי' שמה" – שמה של העיר ירושלים לעתיד לבוא, מתאים לתכלית הכוונה של ששת ימי בראשית וכניסה ליום השבת קדש, כל יום כנגד אלף שנה, מעבר מסוף האלף הששי לתחלת האלף השביעי, "חד חרוב" כנ"ל. "ושם העיר מיום הוי' שמה" = ט"פ "מיום הוי'"!). "יום הששי" הזה הוא בעצם המשך של "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".])

"אברם הוא אברהם" – מאמונה לבטחון (אין בטחון בלי אמונה)

כל זה היה סוגריים רק על המלה "והאמן", צירוף אותיות אמונה, שעולה ו"פ טוב. נמשיך שוב את הפסוק:

"והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[יא] [כאן יש עוד גימטריא: כל הפסוק שוה 696] שעולה [עוד פסוק מאד חשוב בתורה, הדבור השני של עשרת הדברות:] "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[יב],

מה הקשר? נשים לב, אברהם אבינו הוא המאמין הראשון. הייתי יכול לחשוב שהענין שלו הוא אמונה. אבל הסברנו שההבדל בין אמונה לבטחון הוא בין גבורה לחסד – אמונה היא כטבע האש (כרמוז בפסוק: "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה", "והאמן [אמונה]... צדקה" = אש), בחינת שמאי, ואילו בטחון הוא כטבע המים, חסד, בחינת הלל. אז מה הייתי מצפה לגבי אברהם אבינו, שיהיה אמונה או בטחון? לפי מה שלמדנו הייתי חושב שיצחק מתאים להיות אמונה, "רצוא", ואילו אברהם מתאים להיות בטחון, "שוב", חסד, מים, "זכור אב נמשך אחריך כמים".

אלא מה? לומדים מכאן דבר הכי פשוט – הגם שהתכלית היא בטחון, אין בטחון בלי אמונה. לכן, כדי שאברהם אבינו יקבל בטחון הוא חייב קודם להתעצם עם האמונה. אי אפשר בטחון בלי אמונה. הפסוק "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" נאמר אחרי מלחמת המלכים. איך קוראים לו באותו זמן? אברם, לא אברהם. את ה-ה אברהם קבל בברית המילה – כשהוא קבל את ה-ה ונעשה "אב המון גוים" ה' נסך בו לגמרי את מדת הבטחון.

גם באברהם יש שני שלבים. יש אפילו פסוק בדברי הימים – "אברם הוא אברהם", פסוק שלם בתורה. חז"ל אומרים שאחרי שהוא קבל את השם אברהם אסור לנו לקרוא לו יותר אברם, רק אברהם, ובכל אופן יש פסוק שלם "אברם הוא אברהם". מה זה רוצה ללמד אותי? שאי אפשר להיות אברהם בלי שקודם תהיה אברם. אברם הזה הוא הראשון שחקר ומצא את ה', הראשון שהאמין בה'. הוא האמין בה', ואחר כך קבל את ה-ה – אז אברהם שוה רמח מצוות עשה, ומצוות עשה היינו בטחון כפי שהסברנו. שוב, הפשט הוא שאין בטחון בלי אמונה, ולכן מציינים שהוא ראש כל המאמינים ואנו מאמינים בני מאמינים בזכותו.

"אנכי" ו"לא יהיה לך" – בטחון ואמונה

בכל אופן, כאן עדיין אמונה ולא בטחון. למה "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" שוה "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"? מי שזוכר, בתניא כתוב ששני הדברות הראשונים של עשרת הדברות הם שרש לכל מצוות עשה ולכל מצוות לא-תעשה. "אנכי הוי' אלהיך", מצות האמנת אלקות, הוא שרש כל מצוות עשה, והפסוק השני, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", הוא שרש כל מצוות לא-תעשה. בדיוק מה שהסברנו כאן, שאמונה היא שרש כל מצוות לא-תעשה.

מכאן אפשר להסיק ש"אנכי הוי' אלהיך" הוא בחינת בטחון. לכן באמת אפשר להבין יותר טוב למה כתוב "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ולא 'אשר בראתי שמים וארץ' – כשאלת המפרשים – כי מדגיש זאת כדי לנסוך בנו בטחון, בטחון בגאולה, להיות בטוחים לגמרי ב"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

בשביל מצוות עשה צריך בטחון, אבל "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" היינו פינוי המחשבה מכל מחשבה זרה. הפרק הזה הסביר שצריך לפנות את המחשבה מכל מחשבה זרה, וחוץ מה' כל מחשבה היא זרה – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אז הגימטריא הזו מאד מכוונת להסבר שהסברנו – שהפסוק הראשון עם אמונה בתורה הוא הגימטריא של פסוק שלילת עבודה זרה, הכח בנפש לפנות, לנקות את הראש, כמו שדברנו בשיעורים הקודמים. אמונה היא להתנקות:] דהיינו פנוי כל המחשבות כולן כנ"ל [נושא כל הפרק הזה. כעת מסיימים את הפרק הראשון של המאמר.].

לתת לה' צדקה – "השלך על הוי' יהבך"

והיינו ע"ד "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך"[יג] [את הכל אני משליך על ה' – ה' ידאג, הכל יהיה בסדר.], שמשליך את כל יהבו, רצונו ומחשבותיו, על השי"ת. [כאן אנחנו אומרים ווארט, דרוש, לסוף הפסוק של אברהם אבינו – "ויחשבה לו צדקה". ה' החשיב לו את האמונה כמו נתינת צדקה. מה הקשר? כאן מוסבר:]

וזהו "ויחשבה לו צדקה", שמוסר ונותן את כל כח מחשבתו להשי"ת כנותן צדקה לעני [העשיר נותן צדקה לעני. חז"ל אכן אומרים ש"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית" – מי שנותן צדקה מקבל יותר ממי שנותן – ובכל אופן יש אחד שנותן ונקרא בעל הבית ואחד שמקבל ונקרא העני. אם ה' החשיב את אמונת אברהם כמתן צדקה – בכך שאברהם האמין בה' הוא נתן צדקה לה'.

מה זה? עוד פעם, נותנים צדקה לעני, אבל העני עושה יותר עם בעל הבית, עם הנותן, ממה שבעל הבית עושה איתו. לכן מוסבר כאן בסוגריים שהעני כאן הוא:] (מלשון "ענני ה' ענני"[יד] [שאומרים עכשיו, בימי הסליחות. כשאני נותן לה' כאילו שנותנים צדקה לעני אני מעורר בכך אצל ה' את המענה – שיענה לכל התפלות שלי.]) וד"ל.

בכל אופן, אני צריך לתת לו את האמונה כמו צדקה. מה זה? להשליך עליו את כל יהבי, לקיים את הפסוק "השלך על הוי' יהבך". שכל המחשבות שלי, כל הרצונות שלי – את הכל אני נותן לה'. מה החידוש כאן? עד כאן חשבתי שלהתנקות, כמו לפנות את הבית, לטאטא את הרצפה – זה לפח. באמת אם יש מחשבות זרות – הן לפח. אבל רצונות בנפש שהם גם לא "בלתי להוי' לבדו" – את כל הרצונות האלה, שמופיעים במחשבות שלי, לאו דווקא מחשבות זרות לגמרי – אני נותן לה'.

נחזור למציאות שלנו: אני רוצה כמה שיותר מהר שיהיה מבנה לבית הספר – זה רצון, הוא מחשבה זרה או לא מחשבה זרה? הנקודה שאם מפריע לי יום יום ללמוד – זו מחשבה זרה. יש כאן משהו מובן, בסדר, אבל הוא גם מחשבה זרה – הוא מפריע. מה צריך לעשות עם המחשבה הזרה הזו? לקיים את הפסוק "השלך על הוי' יהבך" – אני תורם אותה לה', נותן לו צדקה. אני מפסיק לחשוב על זה – כעת שה' יחשוב על זה. יש לי בעיה, אין לי מקום ללמוד, וזה מטריד את המחשבה שלי. מה עושים? על זה כתוב הפסוק "השלך על הוי' יהבך". זה נקרא שהוא האמין בה' ונתן צדקה לה' – נתן את המחשבות שלו לה', החזיר את כל המחשבות (כפי שהסברנו לעיל, אין לאברהם אבינו שום מושג איך הוא יוכל להוליד בן כפי שהבטיחו ה', ולכן 'חבל על הזמן' לחשוב על זה בכלל, רק לקיים את הפסוק "השלך על הוי' יהבך", באמונה פשוטה, טרם בואו למדת הבטחון כנ"ל). לא לפח. אז מתקיים "ענני הוי' ענני" – הקב"ה, שכעת כמו עני, עונה אותי.

מאמונה לבטחון דרך הבטול – "במה אדע כי אירשנה"

[המשפט האחרון של הפרק שלנו מתחיל להיות מעבר לפרק השני. כל הפרק הראשון היה אמונה והפרק השני הוא כבר בטחון. כמו שאמרנו קודם, התכלית של אברהם אבינו אינה אמונה – הוא "ראש כל המאמינים", אבל הענין שלו הוא בטחון. צריך כבר שיהיה איזה סימן בסיפור של "והאמן וגו'", שהאמונה אינה התכלית שלו, לפי קו העבודה שלו, קו החסד. מה הסימן? מה שהוא אמר בדיוק אחרי הפסוק "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה":

ואחר מכן שאל "במה אדע [כי אירשנה]"[טו] [ה' הבטיח לו גם בנים וגם את ירושת הארץ, והוא שאל "במה אדע" – רצה איזו אחיזה במציאות, שיהיה בטוח שיקרה. אחרי "והאמן בהוי'" הוא דורש "במה אדע", תן לי סימן, כדי שיהיה בטוח במאה אחוז שיהיה:] על מנת להאחז במדת הבטחון [מדתו העיקרית של אברהם אבינו. רמז יפה: כמה שוה "אדע"? (75). איזו מלה כאן? בטחון. אדע בגימטריא בטחון. ], וכדלהלן.

הרווחנו עוד משהו – כמו שיש אמונה ובטחון, יש גם מושג של אמונה ודעת. כמו שלגבי אמונה בה', בספר המצוות הרמב"ם כותב שיש מצוה להאמין בה' וביד החזקה כבר כותב שיש מצוה לדעת. היחס בין אמונה לדעת הוא גם כמו היחס בין אמונה ובטחון. אם אני יודע את הדבר שאני רוצה שיקרה – אני בטוח שיקרה, אני יודע זאת. לכן, זו גימטריא מאד מכוונת ש"אדע" שוה בטחון.

אם כבר, כמה שוה "במה"? (47). האם יש עוד מדה בנפש ששוה 47? (חכמה) פנימיות החכמה – בטול. יש הרבה מאמרי חסידות על היחס בין בטול לבטחון, שלפעמים נדמה שהפוך. קודם צריך בטול ומתוכו מגיעים לבטחון. יש כאן רמז מאד יפה של "במה אדע" – "במה" הוא קושיא ו"אדע" קביעת עובדה. "במה" מבטא את ה-בטול בנפש, ומתוך הבטול צריך להגיע לבטחון. לא שאני רוצה בטחון כדי להיות יש (הגם ש"אל כל החיים יש בטחון", וכמו שיתבאר לקמן שאמונה ובטחון הם אין ויש, אבל לא מדובר בישות שלי, בהרגשת היש שלי, אלא בהרגשת היש האמיתי של ה' שנותן לי כח לעשות חיל) – אני בטל לה' (אחרת איני כלי לקבל ממנו כח). כאן הבטול הוא מעבר מאמונה – שמה שיש הוא ודאי טוב – לבטחון. אני בטל כל כך שאני יכול לשאול "במה אדע" לא מתוך ישות אלא מתוך בטול.

זהו סיום הפרק – עד כאן להיום.

 

אולי יש שאלות.

שאלה: הסדר בעשרת הדברות הוא הפוך?

תשובה: נכון. גם בספירות חסד הוא לפני גבורה – אבל בעבודה הסדר הוא מלמטה למעלה.

שיהיו סיפורים טובים ושמחים מבית הספר. כולן שמחות? זה העיקר. השמחה היא העיקר, "עבדו את ה' בשמחה"!

מורה: עשינו מבחן שבוע שעבר על החזרות של השיעור הקודם והבנות השקיעו וב"ה היו ציונים טובים מאד.

הרב: ב"ה. שתהיה שנה שמחה. כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה עם המון שמחה, שמחה פורצת גדרים.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] נאמר "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", "רצוא ושוב" = תורה, היינו שכללות כל התורה כולה היא דפק החיים האלקיים שבבחינת "רצוא ושוב". נכונות היהודי בכל רגע ורגע של חייו למסור את נפשו על קדושת שמו יתברך, לקיים את מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל", היינו ה"רצוא" ואילו קיום שאר המצות בבחינת "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" היינו ה"ושוב". "ושוב" = ש-די, שמו של השי"ת "שאמר לעולמו די" ו"שדי באלקותו לכל בריה ובריה", הנותן כח לכל או"א לעשות חיל בשליחותו בעולם. הרגשת שם ש-די בחיים שלי היא מקור הבטחון (מבואר בחסידות שהרגשת שם ש-די היינו הרגשת הנסים הנסתרים שה' עושה בלבושי הטבע). והנה, "ושוב" (ש-די) ועוד "וחי בהם" = שכינה (אור ה' השוכן בקרבנו ונותן לנו כח לעשות חיל) = "[אל כל החיים] יש בטחון", כמו שיתבאר. לפני כל מצוה שאנחנו מקיימים, ובעצם בכל רגע ורגע בחיים עלינו ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה (בשם כל ישראל), היינו ליחד את תנועת הרצוא בנפש, קודשא בריך הוא, הרצון והנכונות לקדש שמו יתברך, אמונה, עם תנועת השוב, שכינתיה, בטחון.

[ג] נדה סא, ב.

[ד] "שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב", ר"ה לא, א. ע"ז ט, א. וסודו מבואר בע"ח של"ח פ"ט, שכ"ח פ"א. שער מאמרי רז"ל ד"ו ע"ד.

[ה] ע"פ הלכות תשובה ח, ב, עיי"ש ובהשגות הראב"ד.

[ו] תפלת יוצר.

[ז] בראשית כט, לב.

[ח] "תשורי מראש אמנה" (שה"ש ד, ח) – "זה אברהם אבינו שנאמר בו 'והאמין בה''" שהש"ר ד, ג. וראה ילקוט שה"ש רמז תתקפח.

[ט] במד"ר ז, ה.

[י] בראשית א, לא.

[יא] שם טו, ו.

[יב] שמות כ, ג. דברים ה, ז.

[יג] תהלים נה, כג.

[יד] מ"א חי, לז.

[טו] בראשית טו, ח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com