בע"ה

שבת קדש פרשת ואתחנן, י"ג מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד

תניא – אגרת הקדש ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[טז]

[אחרי מוסף:]

נגנו "נחמו".

לכבוד הרבנים הצבאיים (שלא הגיעו) נלמד אגרת ד באגרת הקדש בתניא, מהאגרות היסודיות ביותר. חתונתו של אדמו"ר הזקן היתה בקביעות כמו השנה – י"ב אב ביום ששי, והסעודה נמשכה בליל שבת, ליום י"ג, היום. [למה לא התחתן בט"ו באב?] המנהג היה להתחתן ביום ששי. אם כן, נשיר את הנגון 'קול דודי' של אדמו"ר הזקן.

נגנו קול דודי.

בחת"ת של הימים האחרונים למדנו את אגרת ד באגרת הקדש, למעשה סיימנו את זה אתמול. האגרת הזאת מקבילה לקונטרס אחרון "וצדקה תהיה כנחל איתן", לא ראיתי מישהו שמעיר זאת, אבל שני המקומות האלה הם אותה נקודה.

 גאולה – מלמעלה, פדיה – מלמטה

אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנא' ושביה בצדקה [מאמר חז"ל שהמקור שלו הוא במסכת סנהדרין[יז], רק ששם כתוב "אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'[יח]" – קשור להפטרה של היום, מה ששרנו קודם – "נחמו נחמו עמי... דברו על לב ירושלים"[יט]. הגירסא שאדמו"ר הזקן מביא כאן היא מהרמב"ם בהלכות מתנות עניים[כ] שאומר "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'", פסוק מסוף ההפטרה הקודמת – שבת חזון].

מה ההבדל בין לשון הגמרא ללשון  הרמב"ם ואדמו"ר הזקן? קודם כל, בגמרא כתוב "ירושלים", וכאן כתוב "ישראל". ירושלים היא מקום, "עולמות", וישראל היינו כל עם ישראל, "נשמות". ועוד, ששם יש לשון פדיה ("אין ירושלים נפדית") וכאן לשון גאולה ("אין ישראל נגאלין"). כנראה שהא בהא תליא, שפדיה היא לירושלים וגאולה לישראל.

בחכמת החשבון, גם ירושלם-ישראל משלימים זא"ז וגם פדיה-גאולה משלימות זא"ז: ירושלם-ישראל = 1127 = 7  ברבוע פעמים 23 = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". פדיה-גאולה = 144 = 12 ברבוע, "וקרא זה אל זה" = קדם, מספר האהבה ה-זה. ועוד, ירושלם-פדיה = 685, מספר ההשראה ה-19 (5 פעמים 137, סוד היחוד של בעז-רות) ואילו ישראל-גאולה = ירושלם = 586, 685 בהיפוך ספרות!

מה ההבדל בין פדיה לגאולה? [פדיה היא בעד תשלום.] כן, לפדות היינו לשלם בעבור הדבר הנפדה, כמו פדיון הבן ופדיון שבויים, שהתחתון עושה פעולה בשביל שהעליון יתעורר ויעשה משהו למענו, ואילו גאולה היא גילוי מלמעלה ללא תמורה (בלשון המקרא מצאנו לשון גאולה במובן של פדיון – "אחרי נמכר גאלה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו. או דדו או בן דדו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל". יש כאן ה לשונות של גאולה, סוד ה חסדים: "גאלה... יגאלנו... יגאלנו... יגאלנו... ונגאל" – כל "יגאלנו" = 100 – ס"ה 429 = 11 פעמים "גאלה", "גאלה תהיה לו" – "גאלה תהיה לו" = 11 פעמים גאולה! = ועוד 10 פעמים גאלה = משפט, סוד "ציון במשפט תפדה"!). הרבי אמר שגאולה היא להכניס את האָלֶף – הקב"ה שהוא "אלופו של עולם" – בתוך הגולה, לגלות אותו שם, וזו הגאולה. הרבי אמר ש"הסתיימה עבודת הבירורים", והמשמעות היא שהגאולה כבר לא תלויה בעבודת המטה, העבודה עכשיו היא רק לגלות את הקב"ה בעולם, את ה-א בתוך הגולה, גאולה. אם כן, זו פעולה מצד המעלה לגמרי.

מה שכתוב כאן קשור למה ששמענו קודם בבית הכנסת – שהסבה שמשה לא נכנס לארץ ויהושע כן, מפני שמשה הוא מצד הגאולה ("ונחנו מה" – מה = גאולה; בארבעה לשונות של גאולה, "וגאלתי" הוא כנגד ה עילאה שבשם, בינה – "משה זכה לבינה", סוד "הנסתרת", גילוי מלמעלה, מעלמא דאתכסיא; משה גאולה = 10 פעמים גאלה – "יגאלנו [100]... יגאלנו [100]... יגאלנו [100]... ונגאל [90]" כנ"ל, סוד 10 פעמים טל = שמן, 10 פעמים "הוי' אחד", בתפארת = יה פעמים הוי', "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", ביסוד – בסוד ז משקים, המשקה שכנגד התפארת והמשקה שכנגד היסוד, סוד "יעקב יוסף", "גופא ובריתא חשבינן חד", מכח "משה מלגאו כו'", כמבואר במ"א), מלמעלה, בלי עבודה של התחתון (ואם היה נכנס לארץ היתה הגאולה השלמה בטרם עת), ויהושע הוא פדיה, שהוא מצד עבודת המטה. הרב שדרש בבית הכנסת לא אמר במלים האלו, אבל זה התוכן בהקשר שלנו.  [משה כן נכנס, בעבר הירדן המזרחי.] אבל זה לא כמו הדרגה של עבר הירדן המערבי, היחס הוא כמו בינונים מול צדיקים ("ועמך כֻּלם צדיקים"), כמבואר בלקוטי תורה לפרשת שלח. ראובן, גד וחצי שבט המנשה הסתפקו בעבודת הבינונים. זו מדרגה להכנס לארץ, אבל היום נפרץ הגדר, "ופרצת".

היחס בין פדיה לגאולה מקביל לשני השלבים של מילה ופריעה. המילה היא פעולה מלמטה, "ומלתם את ערלת לבבכם"[כא], והפריעה היא פעולה שנעשית מלמעלה, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"[כב], מצד הקב"ה. גם מצד הגימטריא גאולה שוה שם מה (כנ"ל), שהוא הגילוי מצד המעלה. [שוה גם אדם, לכאורה מצד המטה.] כאן האדם הוא אדם העליון. ראינו שגאולה פדיה משלימים לקדם, "גן בעדן מקדם". במלים אחרות, אם מוסיפים על אדם, שעולה 45, עוד 99, פדיה, הוא מגיע לקדם. כל הפסוק הוא "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". ציון היא הנקודה הפנימית שבלב.

בקשת פנימיות הלב

כתיב [בתהלים[כג].] צדק לפניו יהלך והול"ל ילך [מה זו הלשון "יהלך"?]. אך הענין עפ"י מ"ש לך אמר לבי בקשו פני [הפסוק השני הוא מפרק כז[כד] בתהלים, שאומרים כל יום מראש חדש אלול, ודורשים על פסוק זה בחסידות: "לך" – בשבילך, "אמר לבי" – אלי, "בקשו פני" – בקשו את הפנימיות שלי, פנימיות הלב. וההמשך הוא התשובה: "את פניך הוי' אבקש" – את הפנימיות של ה', על ידי בקשת הקב"ה מגיעים לפנימיות הלב שלי.]

כתוב בספר איוב "ומבשרי אחזה אלוה"[כה]. בספרי קבלה מסבירים שמהגוף שלי אני לומד על ה', כמו שכתוב בפתח אליהו "חסד דרועא ימינא וכו'", ובחסידות מסבירים ש"מבשרי" היינו מה"לב בשר", ממדות הלב, שהנפש היא משל לאלקות – שדרך מדת החסד שלי אני יודע ב"אחזה", בבחינת אחוריים, על החסד שלמעלה.

אך בפסוק בתהלים המשל הוא הפוך: מהפנימיות של הקב"ה אני מגיע לפנימיות הלב, שהיא בעצמה "חלק אלוה ממעל ממש". אם כן, הסדר הוא בתחלה הלב מבקש את הפנימיות שלו, להגיע לנקודה הפנימית שבלב, ובשביל זה צריך להגיע לפנימיות של הקב"ה ודרך כך מגיעים לפנימיות הלב, שהיא בעצם חלק מהקב"ה.

פי' בקשו פנימית הלב כי הנה בלהב יסוד האש האלקית שבלב [גם בפרק ג בתניא הוא קורא כך לנפש האלקית, שהיא מיסוד האש. כתוב שהלב הוא מיסוד האש והמח הוא מיסוד המים, אבל דוקא האהבה שבמח, "אהבה שכלית", היא אהבה כאש ואהבה שבלב, "אהבה טבעית", היא אהבה כמים.]

כמה סוגים יש באש? יש "אש בצור החלמיש" שהיא בבחינת "העלם שאינו במציאות", יש אש בגחלת שהיא ב"העלם שישנו במציאות", ויש שלהבת אש גלויה. איך צריכה להיות האש של האהבה? יש חסיד שכל כולו אש קודש עד שהוא שורף את כולם. התכלית היא להיות אש בלב פנימה אבל כלפי חוץ להיות רגוע. כתוב בלוח "היום יום" שאנשים לא רוצים להתקרב לחסידות כי רואים שהחסידות היא אש, אבל צריך להבין שהחסידות היא לא אש ששורפת אלא שמאירה ומחממת (בחום נעים). כדי לבדוק אם האש שורפת או לא, צריך לקרב אותה לפנים שלך, ובשביל זה צריך רבי. [אבל אין...] תדאג שיהיה רבי. אנחנו מסבירים בסוד ה' ליראיו[כו], על פי חז"ל[כז], שש אשות, כשהעליונה שבכולן היא האש של השכינה, שהיא אש שאוכלת אש, אוכלת את האש של המלאכים וכל שכן את האש של הקליפה, בגלל שהיא אש יותר גדולה. לאיזו רפואה זה דומה? [הומאופטיה.] כן, רפואת "דומה בדומה"[כח]. כך האש של הקדושה אוכלת את האש של הקליפה. [יש גם שש אהבות?] אחת מהאשות היא "אש דחולין" שקשורה גם לאהבה, "חולת אהבה אני"[כט].]

חיצוניות הלב ופנימיות הלב

(נ"א הנה בהלב [יסוד האש האלקית שבלב]) [נמחק בגרסא.] יש ב' בחי'. בחי' חיצוניות ובחי' פנימיות [האריז"ל כותב שהשער הכי חשוב בעץ חיים הוא שער "פנימיות וחיצוניות"[ל]. חידוש, הייתי חושב שפנימיות וחיצוניות הרבה יותר קדום, אבל לא, זהו חידוש של קבלת האר"י, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות. אדמו"ר הזקן כותב שיש פנימיות ופנימיות דפנימיות עד אין סוף. כמה שוה פנימיות חיצוניות? (1176.) מהו המספר הזה? המשולש של מח (כד, 4 בעצרת, כפול מט, 7 ברבוע. חלוקת חכמה ל-כד ו-מט הוא סוד "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = 2701, משולש 73, חכמה = 24 במשולש, 300, ש, ועוד 49 ברבוע, 2401, "בראשית ברא אלהים את ה[ש]מים ואת הארץ", כמבואר במ"א), והוא שוה לבטוי שבו פותח הרמב"ם את היד החזקה "יסוד היסודות ועמוד החכמות" – הכל זה פנימיות-חיצוניות (שמים-ארץ). גם אצל חסידים יש 'חיצון' ויש 'פנימי'.].

חיצוני' הלב היא התלהבות המתלהבת מבחי' הבינה והדעת בגדולת ה' א"ס ב"ה (להתבוננן) [להתבונן] בגדולתו ולהוליד מתבונה זו אהבה עזה כרשפי אש וכו' [הוא קורא לדרגה זו "חיצוניות הלב", זו הדרגה של פרק ג, הולדת אהבה ויראה שכליים. הרי יש אהבה טבעית, שהיא כמו אח ואחות, והיא בעולם היצירה, יש אהבה שכלית, שהיא ר"ת אש, והיא בעולם הבריאה ויש אהבה מסותרת שמעל השכל, והיא בעולם האצילות, ולה יש קשר עם אהבה טבעית שביצירה שהיא הגילוי החיצוני שלה.].

ופנימי' הלב היא הנקודה שבפנימיות הלב ועומקא דליבא שהיא למעלה מעלה מבחי' הדעת והתבונה שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדולת ה' [תכף יאמר שזו מהחכמה שבנפש. הוא מחבר כאן את הבינה והדעת ומפריד מהם את החכמה, הבינה והדעת יחסית לחכמה זה חיצוניות. מה הקשר בין בינה לדעת? בפרקי אבות[לא] כתוב "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת"[לב]. מה כתוב שם לפני זה על חכמה? "אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה". כמה שוה בינה דעת? (ישראל.) אבל זה ישראל 'חיצון'. כמה שוה חכמה יראה? 289 = 17, טוב, ברבוע – על הפנימיות נאמר "טוביה גניז בגוויה", סוד אור הגנוז – "וירא אלהים את האור כי טוב", והוא סוד "אך טוב לישראל", המשכת האור הפנימי של התורה להאיר בגוף החיצוני של ישראל, ועד לגילוי ש"ישראל ואורייתא [וקודשא בריך הוא] כולא חד"].

תרגיל במלה "ממעמקים"

וכמ"ש ממעמקים ["ממעמקים" היא מלה מיוחדת שאפשר לעשות איתה תרגיל לילדים בחיידר: כמה מ יש כאן? [4.] כמה הפרש יש בין ה-מ הראשונה לשניה? [1.] וכמה מהשניה לשלישית? [2.] וכמה מהשלישית לרביעית? [3.] אם נצייר את המלה הזאת כמו עיגול ונספור 4 מה-מ הזאת על איזה אות ניפול? [מ.] ואם נספור 5 אותיות משם על מה ניפול? [מ.] ו-6? [גם מ.] ו-7? [מ.] וכך הלאה עד אין סוף, כל מספר שנספור ייצא לנו האות מ, תרגיל יפה לילדים.] קראתיך ה' [אומרים את הפרק בעשרת ימי תשובה. אדמו"ר הזקן התחיל את האגרת בפסוק מתוך הפרק שאומרים מר"ח אלול ובמדרגה הזאת הוא מזכיר פרק ששייך לעשרת ימי תשובה, העבודה של חדש אלול נכנסת לפנימיות בעשרת ימי תשובה, "אני לדודי ודודי לי" כנודע.] מעומקא דליבא.

התעוררות האש של יצחק על ידי אברהם

לא נקרא כעת את כל האגרת, רק נאמר שכל המהלך כאן מקביל לשלשת האבות. לאיזה אב מתאים יסוד האש? [ליצחק.] נכון, גבורה והעלאה. לאיזה אב מתאים צדקה? [אברהם.] נכון, הוא אומר כאן שכדי לגלות את יסוד האש בתשוקה לה' צריך לתת צדקה קודם, וכמה שיותר צדקה כך יותר מגלה את האש שבלב, שבפנימיות היא הנקודה הפנימית שבלב. [כמו רבי אלעזר שנתן פרוטה לעני ואח"כ התפלל.] כן. אחר כך בא לימוד התורה, שהוא כנגד יעקב. הסדר כאן הוא צדקה-תפלה-תורה. יוצא שאמנם הפסוק אומר "יעקב אשר פדה את אברהם"[לג], אבל כאן יוצא שאברהם הוא שפודה את יצחק, "אלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", שאפשר לדרוש שהתכלית היא "יצחק בן אברהם" (כמו שדורשים חז"ל[לד] את הפסוק "כי אתה אבינו"[לה] על לעתיד לבוא), והדרך להגיע לכך היא "אברהם הוליד את יצחק", הצדקה מולידה ופודה את האש שבלב.

פנימיות הלב – אש ומים

יוצא מכאן שהעבודה של האש הפנימית, שהיא מדרגת החכמה, היא דווקא בבחינת מים (סוד "ממעמקים" הנ"ל). הייתי חושב שאברהם אבינו הוא חסד ומים (כפי שאכן מוסבר במקומות אחרים), אבל כאן דווקא יצחק קשור למים. מה הראיה שהוא קשור למים? דרשת חז"ל על סוד הגאולות באותיות הכפולות מנצפ"ך[לו]: הגאולה של האות ך היא "לך לך"[לז], של אברהם; האות ם, "מצאנו מים"[לח] שנאמר אצל יצחק אבינו ("מצאנו מים" עולה יצחק אבינו); ן רמוזה אצל יעקב אבינו, "הצילני נא"[לט]; ף היא גאולת מצרים, "פקד יפקד"[מ]; ץ היא הגאולה העתידה – "מכנף הארץ [מנצפ"ך, כאשר הגאולה העתידית תלויה דווקא באות צ, ה'כנף' של 'הארץ'] זמרֹת שמענו צבי לצדיק"[מא], "צמח צדיק". אם כן, גאולת יצחק היא שייכת לאות מ ומים, "מצאנו מים".

עוד דבר, בברכת כהנים יש שלשה פסוקים, וכתוב שהם כנגד שלשת האבות. לפי זה, "יאר הוי' פניו אליך ויחֻנך" מכוון כנגד יצחק, הארת פנימיות ה' אלינו.

פנימיות הלב, יחידה שבנפש ו"ניצוץ אלקות" שלמעלה מנרנח"י

כעת אדמו"ר הזקן כותב סוגריים. בדרך כלל כשכותבים סוגריים, מה שבא אחרי הסוגריים הוא ההמשך של מה שהיה לפני הסוגריים, אבל כאן זה המשך של מה שנאמר בתוך הסוגריים, כמו שנראה.

(ועד"מ כמו במילי דעלמא לפעמים יש ענין גדול מאד מאד שכל חיות האדם תלוי בו [היום זה נקרא משהו קיומי.] ונוגע עד נקודת פנימיות הלב ועד בכלל וגורם לו לפעמים לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל [כי זה מעל הדעת.]) וזלע"ז ככה הוא ממש בעבודה שבלב [כנראה אדמו"ר הזקן שם את זה בסוגריים כי לא רצה לתת כבוד למשל במילי דעלמא. (בלוח התיקון הרבי כותב שבדפוס שקלאוו אין את הסוגריים האלה.) לפי זה מובן איך ממשיך אחרי זה באותו ענין.].

[איך שייך לומר שיש "לעֻמת זה" בנקודה הפנימית שבלב?] המדרגה שעליה כתוב שאין כיוצא בה ב"לעֻמת זה" היא היחידה, אבל כאן לא כותב "יחידה" (אם כי שיש מפרשים שמדבר כאן על מדרגת היחידה). בכלל, בכל התניא אדמו"ר הזקן לא כותב "חיה" ו"יחידה" – שהן בחינות "מקיף" ו"מקיף דמקיף" ד"צלם" (צ היינו הכחות הפנימיים), ה-לם בפסוק "לםרבה המשרה"[מב] – אלא "ניצוץ אלקות"[מג], למעלה משתיהן. [יש משהו מעל יחידה?] כתוב במדרש[מד] "חמשה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה" (בספרי הקבלה מקדימים חיה ליחידה), משמע שכל המדרגות – כולל יחידה – הן רק "שמות". [מן הסתם בקדושה זה יותר חזק. מה יכול להיות יותר מ"לעשות מעשים ולדבר דברים שלא בדעת כלל"?] מסירות נפש. [מה עדיף? לעשות את השליחות או למסור את הנפש?] זה ההבדל בין אברהם אבינו לרבי עקיבא.

"דעת הנעלם" ו"דעת המתפשט"

והיינו לפי שבחי' נקודת פנימית הלב היא למעלה מבחי' הדעת המתפשט [כאן הוא אומר שכשכתב קודם "דעת" ("הדעת והתבונה שיוכל האדם להתבונן בלבו בגדולת ה'"), התכון רק ל"דעת המתפשט"[מה], שהיא בבחינת חיצוניות יחסית. יש שתי דעות, "אל דעות הוי'"[מו], "דעת הנעלם" ו"דעת המתפשט"[מז], וקודם דבר רק על "דעת המתפשט"] ומתלבש במדות שנולדו מחב"ד כנודע [כאן הוא כותב חב"ד, כולל את החכמה, שהיא גם יכולה להיות בחיצוניות. יכול להיות חב"ד שלם, חב"דניק, שבחיצוניות, כפי שנסביר תיכף.]. רק היא בחי' הארת חכמה עליונה שלמעלה מהבינה והדעת ובה מלובש וגנוז [בטוי מיוחד, "מלובש וגנוז"[מח].] אור ה' ממש כמ"ש ה' בחכמה כו' והיא היא בחי' ניצוץ אלקות שבכל נפש מישראל.

פנימיות וחיצוניות החכמה והבינה

כמו שיש בדעת פנימיות וחיצוניות, "דעת הנעלם" ו"דעת המתפשט", כך יש גם פנימיות וחיצוניות בחכמה – ג"ר דאבא וז"ת דאבא, ובבינה – "בינה עילאה", שנקראת גם "אמא עילאה", ו"תבונה", ממנה נולדות המדות. במלים אחרות, בלשון האריז"ל, הבחינות הפנימיות-העליונות נקראות "אבא ואמא עילאין", והמדרגות החיצוניות-התחתונות נקראות "ישראל-סבא ותבונה".

יש לשים לב שלשתי מדרגות הבינה יש מלה בלשון הקדש, בינה ותבונה. קשור גם לפרשה הקודמת, דברים, שכתוב שמשה לא מצא אנשים נבונים, והאריז"ל מסביר שהכוונה שלא מצא אנשים בדרגה הזאת של בינה עילאה, אבל בדרגת תבונה כן מצא. וזה מה שנאמר על בצלאל "חכמה ותבונה".

מעניין שבספר משלי יש הרבה פעמים בינה ותבונה, ומפרשי הפשט – שלא על פי כתבי האריז"ל – מפרשים שתבונה היא בחינה יותר עמוקה ונעלית מבינה, כמו בפסוק "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[מט], שהמלה "עומק" כתוב במפורש. על כל פנים, האריז"ל אומר שאלה שתי דרגות של בינה עילאה ותבונה. אם כן, מצאנו בלשון הקדש מלים לשתי הדרגות. אבל לגבי החכמה, המלים "אבא עילאה" הן בארמית. איזו מלה אפשר לתת למדרגת אבא עילאה אבל בלשון הקדש? יכול להיות "קֹדש", כי כתוב שהחכמה היא "קדש, מלה בגרמיה"[נ], "אנשי קדש תהיון לי"[נא], כתוב שכך יהיה בגאולה העתידה. [עם ו?] בלי, יש "קדוש קדוש קדוש", שזו המשכת הקדש למטה.

אם כן, יש שתי מדרגות של חכמה – הרמוזות בפסוק "כֻלם בחכמה עשית"[נב], ב בחינות חכמה – ושתי מדרגות בינה, בינה ותבונה. כמה שוה חכמה חכמה בינה תבונה? [676, שם הוי' ברבוע.] נכון, 676 הוא ד פעמים 169, אחד ברבוע. כלומר, שזהו הממוצע של ארבע המדרגות. מה ההבדל בין בינה לתבונה? בינה היא כח התפיסה ותבונה היא כח הקליטה. חכמה היא "ברק המבריק על השכל", כמו אחד שזורק חץ, וצריך לתפוס את החץ, ויש משהו בתפיסה של החץ שהוא יותר מעצם הזריקה שלו. תבונה היא לקלוט את הענין בלב. בזה אפשר להבין את אלה שכתבו שתבונה יותר עליון מבינה כי החשיבו את כח הקליטה יותר מכח התפיסה. [יכול להיות אחד שקולט בלי לתפוס?] אחד יושב ולומד ומתעמק בסוגיא ומבריק לו איזה רעיון חדש הוא מיד צריך לתפוס את הרעיון הזה שלא יברח לעל מודע, כתוב ש"אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש", ואם האדם לא יתפוס את השכל הוא יברח לו למקום יותר רחוק מאיפה שהוא הבריק לו. אבל קליטה יכולה להיות חומר כבר כתוב, לאו דווקא חידוש, רק שהוא קולט את זה אליו, וממילא יכול להיות קליטה ללא תפיסת ברק המבריק על השכל (עיקר ענין התפיסה, החידוש שבתפיסה), אך תפיסת הפשט ודאי קודמת לקליטה.

רצינו ללמוד את האגרת הזאת עם הרבנים הצבאיים – שמן הסתם הם מזרוחניקים – כי בהמשך הוא מדבר על הסבה שבחב"ד מדברים על עבודת הפרט. הענין הוא שהפרט הוא משל לכלל, וכל מה שיש בכלל יש בפרט, ואם מצליחים לעבוד על הפרט אפשר להגיע אל הכלל. אבל כלל בלי פרט אין.  

גלות ושביה

ומה שאין כל אדם זוכה למדרגה זו לעבודה שבלב מעומקא דלבא בבחי' פנימיות היינו לפי שבחינה זו היא אצלו בבחי' גלות ושביה [הוא משתמש כאן בשתי לשונות: גלות ושביה. מה ההבדל בין גלות לשביה? גלות היא לגלות מהמקום שלי, כמו הבטוי בחז"ל[נג] "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". זה יכול להיות מקום פיזי או רוחני, שאני מרגיש שאני לא במקום שלי. כתוב "איזהו חכם המכיר את מקומו"[נד]. שביה היינו להיות תחת שליטה של מישהו אחר, כמו "עם הארץ אסור לאכול בשר"[נה], שהפירוש הפנימי[נו] הוא שעם הארץ אסור וקשור לאכילת בשר. מהי שביה בלי גלות? מעצר בית. גלות גם מלשון גרות (ל-ר מתחלפות באותיות למנר), כמו "גר אנכי בארץ"[נז], שאדם מרגיש גר וזר (ג-ז מתחלפות באטב"ח) במקום, כמו הבדל בין מי שעלה לארץ לבין מי שנולד בארץ].

"אובנתא דלבא" ו"עומקא דלבא"

ר' הלל כותב לגבי הבטוי "אובנתא דלבא"[נח], שהיא האמון שנותן החסיד בדברי הרבי, ותכונה זו נעלית יותר מהמקום שממנו הרבי אומר את ההשכלה. מה ההסבר? שהרבי אומר את הדברים ממוחא סתימאה דאריך, בה מלובשת גבורה דעתיק, אבל האמונה של החסיד בדברי הרבי – שדבר שהרבי אומר בדרך אפשר ו'אולי יש לומר' אצל החסיד זה ודאי – מגיעה מ"אובנתא דלבא" ששרשה ברדל"א.

[הענין שגבורה דעתיק במוחא סתימאה קשור למה שדובר קודם, שהאש של יצחק היא בחכמה?] אכן יצחק נקרא "בן חכם [ישמח אב]".

הלשון היא "נקודת פנימית הלב". נקודה היא ללא ממדים, ולכאורה הרי מדבר כאן על "עומקא דלבא" שהוא עומק, מושג השייך למרחב של שלשה ממדים. אכן, מוסבר בחסידות שהנקודה הזאת היא בטול מוחלט, שאינה בבחינת "יש מי שאוהב", ולכן היא מכונה נקודה, ללא שום ממדים, והיא המוכנות למסור את הנפש לה'.