דבע"ה

מוצש"ק כי תצא אור לי"ב אלול ע"ז – כפר חב"ד

בר מצוה שלום-דובער שי' בלוך

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עבודת "מאד"

לחיים. נאמר כמה מלים לכבוד הבר-מצוה:

עבודת ה' "בכל מאדך"

חז"ל אומרים שהפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" מדבר על מצב שבו עם ישראל "עושין רצונו של מקום". בפרשה השניה לא כתוב "בכל מאדך", ולכן זהו מצב שבו "אין עושין רצונו של מקום". הברכה לבר מצוה שתמיד יזכה לעשות רצונו של מקום, ולפי חז"ל הכוונה שיגיע לדרגה של "בכל מאדך".

בשביל "בכל מאדך" צריך להיות גביר, כמו שמפרשים חז"ל ש"בכל מאדך" היינו "בכל ממונך". צריך הרבה ממון, וגם צריך להודות לה' "על כל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאד מאד", שני הפירושים בחז"ל. לפי פשט הפסוק, שהסדר עולה, "בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך", "בכל מאדך" הוא יותר אפילו מ"בכל נפשך", ממסירות נפש. הבר-מצוה מקבל היום דעת, לכן נברך אותו שהדעת שלו תעזור לו בכל החיים לעבוד את ה' בכל מאודו.

"מאד" – עבודה משיחית

היחיד עליו כתב בתנ"ך שעבד את ה' בכל מאודו הוא יאשיהו המלך[ב], שהיה בחינת משיח[ג], "רוח אפינו משיח הוי'"[ד]. לכן כתוב ש"מאד" היא העליה הכי גבוהה של משיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". המשיח הוא היחידה הכללית של עם ישראל, והפסוק מדבר על חמש מדרגות הנשמה שלו בפרט, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, כך ש"מאד" הוא היחידה שביחידה. אם כן, ה"מאד" שיש בכל אחד הוא בעצם ניצוץ המשיח שבו, כמו שהרבי תמיד מביא מה"מאור עינים"[ה] בשם הבעל שם טוב – שצריך להזכיר אותו כעת, בסעודת דוד מלכא משיחא – שלכל יהודי יש ניצוץ משיח.

אדמו"ר הזקן אומר בתניא[ו] שלכל יהודי יש ניצוץ משה, שהוא הכח להתקשר לה' בדעת. שניהם הולכים יחד, המשיח ומשה רבינו, הרי "הוא [משה] גואל ראשון והוא [משיח] גואל אחרון"[ז]. כתוב שלעתיד לבוא יתגלה ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – כלשון העץ חיים – ויש מאמר של רבי הלל מפאריטש המסביר ש"פנימיות אבא" היינו משה רבינו ו"פנימיות עתיק" היינו מלך המשיח[ח]. אף על פי ש"פנימיות אבא" הוא-הוא "פנימיות עתיק" עדיין יש מעלה ב"פנימיות עתיק", במשיח – משה הוא שלמות האדם אך משיח הוא מאד (וכידוע בכתבי האריז"ל שאדם הוא ר"ת אדם-דוד-משיח, אך בצירוף מאד משיח עולה לראש. בחינה זו של הארת מלך המשיח, מעלת המאד ביחס לאדם, מתחילה להאיר, באספקלריא המאירה, אצל משה רבינו – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה ['וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה' – צורת הזכר נוצרה-נולדה מצורת הנקבה]" וגם משיח יהיה ענו מאד[ט]).

"עבודת הצדקה" – "מאד מאד"

שוב, הברכה לבר מצוה שיעבוד את ה' בבחינת "מאד" – "בכל מאדו". למה נוגע להיום? בשיעור התניא של היום, סיום אגה"ק יב. אדמו"ר הזקן מבאר את הפסוק "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם". הוא מסביר ש"מעשה הצדקה" הוא מצד הטבע ו"עבודת הצדקה" היא התגברות הנשמה לפעול מעל ומעבר לטבע הטוב שלה.

יש באגרת דבר מענין, שהוא מסביר, בשונה מתניא פ"א, ששלש המדות בהן מצטיינים עם ישראל קדושים – ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים – הן מצד הנפש האלקית. בתניא פ"א הוא אומר שהן מהטוב שבנפש הבהמית (שמקליפת נוגה טוב ורע) וכאן הוא אומר בפשטות שהן מהנפש האלקית. איך אפשר ליישב? כאן מדבר על כך שהלמעלה מן הטבע חודר לטבע, עצם הטוב של הנפש האלקית (שהיא למעלה מן הטבע) חודר לטוב של הנפש הבהמית (שהיא הטבע).

בכל אופן, הוא אומר שעל מי שנותן צדקה כפי טבעו נאמר "והיה מעשה הצדקה שלום", ואצלו יש גילוי אלקות בעת רצון, כמו בזמן התפלה, אבל אחר כך הגילוי מסתלק ממנו. אבל מי שעושה מאמץ יתר – הוא כותב בפירוש, שעובד את ה' בבחינת "מאד", לכן אנו מקשרים זאת להנ"ל – זו כבר בחינת "עבודת הצדקה", שנותן את ה"מאד מאד" שלו ובכך הוא עושה רצונו של מקום. מי שעובד את ה' בכל מאדו זוכה ל"השקט ובטח עד עולם", שגם אחרי התפלה ההארה האלקית נשארת אצלו והוא לא יחטא, אלא אם כן בכוונה, ח"ו, יגרה בעצמו את היצר, כך הוא כותב שם. אבל באופן טבעי הוא לא יחטא (חטא לשון חסרון, החל מחסרון גילוי אלקות, בהשגחה הפרטית שעליו בכל עת תמיד), כמו לעתיד לבוא כאשר יקוים היעוד של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ". אם כן, זה הקשר בין הדברים, עבודת השי"ת בבחינת "ובכל מאדך".

קיצור ביאור לקוטי לוי יצחק

למדנו השבת פירוש של ר' לוי'ק על אגרת הקדש הזו. הוא מדייק בלשון אדמו"ר הזקן בתחלת האגרת. אחרי שאדמו"ר הזקן מביא את הפסוק "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם", הוא מתחיל להסביר את הענין על פי הפסוק "עֹשה שלום במרומיו", שמבואר בחז"ל שהכוונה למיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש שלא מכבים זה את זה. אלה מדות הפכיות, כמו שכתוב בתניא, אז למה באמת אינם מכבים זה את זה? כי מאירה עליהם הארה גדולה מלמעלה ושניהם נכללים בה, כמו שני שרים גדולים של המלך שכאשר המלך מופיע משתחוים לו ובטלים. לשון אדמו"ר הזקן באגרת שמתגלה עליהם "הארה רבה והשפעה עצומה מאד".

רבי לוי'ק מדייק שיש כאן שלשה הדברים. אחר כך אומר אדמו"ר הזקן שהיא באה "מאור אין סוף ברוך הוא". אומר רבי לוי'ק ש"הארה רבה" היא אור מקיף, כי הארה נשארת במקיף; "והשפעה עצומה" היא אור פנימי, וכדי להחדיר את השפע למציאות, כדי שיתמזג בה (בלשונו), צריך גבורה; אחר כך יש "מאד". בפשט הולך על "השפעה עצומה", אבל הוא אומר שאחרי שיש "הארה רבה" כאור מקיף ו"השפעה עצומה" כאור פנימי יש – סוד בקבלה – "מקיף החוזר", הכלי לא יכול לסבול את עצמת האור הפנימי ולכן הגודש שלו יוצא דרך השערות (כך הביטוי בקבלה) ונשאר כמקיף חוזר. אמרנו שאצל הרבי הרש"ב יש מונחים הפוכים לגמרי – אצלו "מקיף דאור חוזר" יותר גבוה מ"מקיף דאור ישר", אבל בכל כתבי האריז"ל הפשט הפוך – שמקיף הישר הוא המקיף הרחוק והמקיף החוזר הוא המקיף הקרוב שיוצא מהפנימי. הדוגמה לשני המקיפים היא שני המקיפים שאנחנו לובשים – בר מצוה מתחיל ללבוש כובע מעל הכפה. בלשון האריז"ל הכובע הוא המקיף הישר, המקיף הרחוק, "הארה רבה" כפי שכתוב כאן. אבל הכפה היתה בתוך הראש, והיתה יותר מדי בשביל הראש לתפוס, "לית כל מוחא סביל דא" – כמו השכלה גדולה, שמצד אחד אתה תופס, אבל יותר מדי בשביל הכלים שלך – וחלק ממנו, מה שיותר מדי, יוצא ונשאר כמקיף חוזר, הכפה, הקאפל, הירמולקא, היתה בתוך הראש ויצאה מהשערות. רבי לוי'ק אומר שזהו סוד המלה "מאד". אחר כך הוא אומר שהאור המקיף הראשון, "הארה רבה", בא מ"אור אין סוף"; האור הפנימי, "והשפעה עצומה", מ"ברוך"; והמקיף דאור חוזר, "מאד", הוא ה"הוא" – "הארה רבה והשפעה עצומה מאד, מאור אין סוף ברוך הוא". זה בקיצור.

אחר כך הוא מתרגם ממש לאותיות של קבלה, ואומר שלשה פירושים: לשני הראשונים פשוט, ש"הארה רבה" היא גלגלתא דאריך שיש בו חסד דעתיק ו"השפעה עצומה" היא חכמה סתימאה דאריך שיש בה גבורה דעתיק – מקור כל המקיפים ומקור כל הפנימיים – אבל מהו ה"מאד"? פירוש ראשון שהוא קרומא דאוירא. פירוש שני שהוא בינה דאריך. בראש של אריך יש חכמה, אבל הבינה בגרון שלו והדעת שלו "בין כתפין" – אריך הוא לא כמו בן אדם, שאצלו כל המוחין בראש (ואכן כך הוא אצל זעיר אנפין, אבל לא כן אצל אריך אנפין. משה רבינו הוא בחינת "לא כן עבדי משה", הוא משרש אריך שאינו דומה לזעיר. "משה זכה לבינה" היינו לבינה דאריך אנפין שבגרונו, מקור שני הכתרים של פרצופי המוחין בעצם, אבא ואמא עילאין[י]). בפירוש השלישי – שכבר תואם את שיטת הרבי הרש"ב – הוא אומר שהמקיף דאור חוזר עולה למעלה מהמקיף הישר, והוא הרדל"א, בו נמצא "חביון עז העצמות" (והיינו ה"מאד" של מלך המשיח – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", היחידה שביחידה של כללות נש"י).

הפנמה עד "מאד"

בכל אופן, אנחנו רוצים לברך את הבר-מצוה בפירוש השלישי. קודם כל, בשביל "מאד" צריך להפנים כמה שאפשר. יש אתערותא דלעילא, אור מקיף ראשון, אבל בשביל ה"מאד" הזה צריך שכל כך הרבה יכנס לראש, עד שאין מקום בראש להכיל – שעולה על גדותיו – ואז יוצא ה"מאד", המקיף החוזר, ולפי הפירוש השלישי שלו ה"מאד" הזה, ה"הוא" ב"אור אין סוף ברוך הוא", עולה לרדל"א.

לפי שני הפירושים הראשונים ה"הוא" למטה מ"אור אין סוף ברוך", אבל לפי הפירוש השלישי הוא עולה מעל שניהם – עולה לעצמות. רדל"א הוא "ריש גלי", אין בו נגיעה למה שתחתיו. אנחנו מסבירים תמיד שרדל"א הוא האמונה האיתנה של היהודי, ממנה כח מסירות הנפש על תורה ומצוות, מסירות הנפש על שליחות, שהבר-מצוה יהיה שליח מסור (שליח מסור מקבל מ"אור אין סוף ברוך הוא" – חושבנא דדין כחושבנא דדין) של הרבי.

חלוקה בין "הארה רבה והשפעה עצומה" ל"מאד" בתניא

פלא שהוא לא כותב: פשיטא שהביטוי "הארה רבה והשפעה עצומה מאד" לא מופיע במקום נוסף בתניא. הביטוי המלא הוא בתחלת האגרת, אבל בחת"ת של היום, סיום האגרת, מסביר אדמו"ר הזקן על "מעשה הצדקה" – עשית צדקה מצד הטבע הטוב שלי, שאני רחמן – שממשיך מלמעלה "הארה רבה והשפעה עצומה", ואחר כך כשמדבר על "עבודת הצדקה", שמעל ומעבר, "השקט ובטח עד עולם", לא סתם "שלום", הוא אומר "מאד מאד".

אם כן, רואים שאדמו"ר הזקן עצמו מחלק בין "הארה רבה והשפעה עצומה" ל"מאד". בתחלה כתב הכל יחד – ואז הייתי אומר שאולי אין כלל שלשה דברים – אבל הראיה לפירוש ר' לוי'ק הוא מסוף האגרת. ה"מאד", בו אנחנו מברכים את הבר מצוה, הוא שיזכה ל"עבודת הצדקה".

גילוי ה"מאד" בתורה ובצדקה

מה מקביל בלימוד תורה ל"עבודת הצדקה"? לא יודע אם מישהו ממפרשי התניא אומר, אבל פשוט מאד – מה שכתוב בח"א של תניא, "השונה פרקו מאה פעמים ואחת". כשמדבר על "עבודת הצדקה" הוא מביא את הלשון "'נתן תתן' אפילו מאה פעמים וכו'", והרבי מעיר שלכאורה ה"וכו'" הוא מיותר, שהרי מאמר חז"ל הוא "אפילו מאה פעמים". אפשר להסביר שה"וכו'" רומז – אם כי לא כתוב על צדקה "מאה פעמים ואחת", כמו שכתוב על תורה – למה שאחרי ה"מאה פעמים".

בכלל, זהו הבדל בין תורה למצוות – בתורה ה"מאה פעמים" היינו ההרגל, ה"מעשה", וה"עבודה" היא ה"מאה פעמים ואחת". אבל בצדקה הוא כותב בפירוש שה"עבודה" נקראת "'נתן תתן' אפילו מאה פעמים" – "מאה פעמים" כבר לא מטבע הרחמנות שלו, אלא עבודה. כתוב שתורה היא נס ביחס למצוות, מדרגה אחרת. אותו דבר שהוא "מאה פעמים" במצוות, בתורה הוא "מאה פעמים ואחת". שוב, הכל כדי להגיע למדרגת "מאד", שעם הדעת תגיע לגילוי ניצוץ המשיח שבך.

"נתן תתן" (חסר) ו"נתון תתן" (מלא)

יש בלשון אדמו"ר הזקן דבר מענין, שכותב "נתֹן תתן" בכתיב חסר. כלל גדול בתניא שעל אף שאדמו"ר הזקן מדייק בכל אות בתניא, כשכותב פסוק שבתורה מופיע בכתיב חסר בתניא מביא בכתיב מלא. אבל דוקא כאן יש דוגמה הפוכה, שבתורה כתוב "נתון תתן"[יא], מלא, ואדמו"ר הזקן כותב חסר. הבטוי "נתון תתן" חוזר ג פעמים בתורה. בשתי הפעמים הראשונות כתוב "נתֹן", חסר, מתאים לכללי התורה שבכתב, אבל דווקא בצדקה כתוב "נתון" עם ו והמקובלים מדייקים אותה. אך אדמו"ר הזקן כותב בלי ו, "נתן תתן" ("נתן תתן" = 1350 = 30 פעמים מאד – "בכל מאדך". הר"ת = 450, י"פ מאד, ואילו האוס"ת = 900, כ"פ מאד, יחס של "שלם וחצי". הערך הממוצע של כל אות = 225, יה ברבוע = ה"פ מה-מאד).

איך נסביר? אפשר לומר שאדמו"ר הזקן רוצה לכלול בתוך ה"נתן תתן" של הצדקה את הפעמיים הראשונות.

מה הן הפעמיים הראשונות? "וידר ישראל נדר להוי' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם"[יב] – במלחמת "הכנעני מלך ערד", שהוא עמלק. שייך לחומש של היום, מצות מחית עמלק. הפעם השניה היא "כן בנות צלפחד דברות נתן תתן להן אחזת נחלה"[יג] – שצריך לתת לבנות צלפחד אחוזת נחלה בארץ ישראל. האחרון בחומש הוא "נתון תתן" של פרשת ראה, מצות הצדקה, "אפילו מאה פעמים". לכאורה בשתי הפעמים הראשונות לא שייך לדרוש "אפילו מאה פעמים", אלא אם כן צריך להלחם עם עמלק אפילו מאה פעמים וגם לדאוג לירושה של כל יהודי בארץ ישראל "אפילו מאה פעמים" (יש כאלה שעוברים דירה אפילו מאה פעמים – שכל פעם תהיה נחלה בארץ ישראל...). בכל אופן הווארט, הרהור שלי, שבזכות הצדקה נזכה למחית עמלק וגם לנחלה בארץ ישראל. ה"נתון תתן" העיקרי, שהוא "מאד מאד", מקיף דאור חוזר שחוזר עד רדל"א – סוד הכפה – הוא במצות הצדקה ("מעשין על הצדקה, סוד הכפה לשון כפיה, הבא לידי בטי בעיקר ב"עבודת הצדקה" מעל לטבע שלו).

לחיים לחיים, מזל טוב.

נגון "תקעו בחדש"

אחרי הרבה ניגונים נגנו "תקעו בחדש, בחדש השביעי, שובה ישראל".

הקביעות של השנה בה חברו את הנגון היתה שלשה ימים רצוף – שני ימי ר"ה ושבת שובה, כמו השנה – ואחרי שחסיד חזר משלשת הימים הוא זכר את שלשת דיבורי המתחיל, ביום הראשון "תקעו בחדש", ביום השני "בחדש השביעי" ובשבת שובה שהיתה צמודה "שובה ישראל". כנראה מחסידי הרבי המהר"ש, שהיו יהודים פשוטים, אז הוא הצליח לזכור את שלשת דיבורי המתחיל ויצא מזה ניגון (ששרים עד היום הזה ועדי עד) מהנקודה הפנימית שבלב (שהוא העיקר).

המשיכו לנגן.

ב. רבי אליעזר ורבי יהושע

נראה משהו שלמדנו בפרקי אבות היום[יד]:

ממשיכו העיקרי של רבי יוחנן בן זכאי

לרבן יוחנן בן זכאי היו חמשה תלמידים, שהם רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניא, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך[טו]. הוא מונה במשנה את שבחו של כל אחד, ואחר כך אומר ש"אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף השניה מכריע את כולם אבא שאול אומר משמו וכו'". משמע מכאן שיש מחלוקת מי הגדול בין תלמידיו – רבי אליעזר בן הורקנוס (שמונה אותו ראשון) או רבי אלעזר בן ערך (שמונה אותו אחרון) – מחלוקת אם העיקר הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה"[טז], או העיקר האחרון, "הכל הולך אחר החתום"[יז].

אבל אליבא דאמת, מי היה החכם העיקרי בדור שאחרי רבן יוחנן בן זכאי? מי התלמיד העיקרי בין החמשה שהלכה כמותו? רבי אליעזר בן הורקנוס הוא שמותי[יח], אין הלכה כמותו, ורבי אלעזר בן ערך בכלל סיפור מה קרה איתו[יט], הוא ודאי לא העיקר בדור הבא. שני החכמים האלה, שהם הגדולים בעיני רבם רבן יוחנן בן זכאי לפי שתי הדעות, אינם פוסקי הלכה בדור הבא. מי גדול הדור אחרי רבי יוחנן בן זכאי? רבי יהושע בן חנניה, שהוא "רבי יהושע" סתם במשנה[כ] – בר הפלוגתא של רבי אליעזר בן הורקנוס, והלכה כמותו. רבי אליעזר בן הורקנוס הוא בית שמאי – כאחד מפירושי שמותי, וגם לפי הפירוש השני הוא נוטה לשמאל, להחמיר – ורבי יהושע בן חנניה, רבי יהושע סתם, הוא בית הלל, הוא מקל והלכה כמותו, וללא שום ספק הוא גדול הדור אחרי רבי יוחנן בן זכאי. בשתי הדעות לא מייחדים אותו בכלל מבין חמשת התלמידים. [רבי אליעזר היה יותר גדול, רק נכשל.] כמו שבית שמאי היו יותר חריפים, אבל יש דברים ברבי יהושע שאין באף אחד – גדול בתורה, בחכמה וביראה. גם בתור חכם הדור, הוא התווכח עם סבי דבי אתונא בתור "חכימא דיהודאי"[כא]. אולי רבי אליעזר היה הכי חכם בתורה בדור, אבל הלכה לא כמותו מאיזה טעם שיהיה, אבל הכי חכם בדור הוא רבי יהושע ללא כל ספק, גדול בתורה, גדול ביראה וגדול בחכמה.

[מעתיק השמועה הוא רבן גמליאל.] מחלוקת, יש שתי שושלות – יש צאצאי הלל, שגם רבן יוחנן בן זכאי אינו מהם, אבל העיקר הוא השושלת עם תלמידי הלל, רבן יוחנן בן זכאי ורבי יהושע. אחר כך רבי עקיבא וחמשת תלמידיו – רבי עקיבא הוא תלמיד של רבי אליעזר ורבי יהושע, אבל כגדול הדור הוא ממשיך של רבי יהושע.

שוב, קצת פלא שהוא לא מודגש בפרקי אבות כמו הראשון והאחרון מבין תלמידי ריב"ז. עד כאן רקע.

"אחליפו דוכתייהו" בין רבי יהושע ורבי אליעזר

מה שתפס את העין הוא שרבי יוחנן בן זכאי שאל אותם "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם" ושני הראשונים הם רבי אליעזר שאומר עין טובה ורבי יהושע אומר חבר טוב, ואחר כך שואל מה הדרך הרעה להתרחק ממנה והם אומרים אותו דבר, עין רעה וחבר רע. אחר כך כל אחד מהתלמידים אמר שלשה דברים. מה אומר רבי אליעזר דבר ראשון? "יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך" ורבי יהושע אומר "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם" – "אחליפו דוכתייהו" לגמרי. לא ראיתי, מסתמא מישהו מציין זאת. יש כאן ממש התכללות, סימן שהם חברים טובים.

יש מי שכותב, שמכאן רואים שריב"ז החזיק מרבי אלעזר בן ערך יותר מכולם (כפי השמועה של אבא שאול) – "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". גם קצת פלא, קודם הוא אומר שרבי אליעזר בן הורקנוס יותר מכולם, ורק אבא שאול אומר משמו שרבי אלעזר בן ערך הוא הגדול, ובסוף רואים שמחזיק יותר ממנו. בכל אופן, שני העיקריים בדור הבא הם רבי אליעזר ורבי יהושע, וביניהם כאן רואים התכללות. יש מי שאומר שעיקר הענין של רבי יהושע בן חנניה היה חברות – כמו שרואים כאן. נברך גם את הבר מצוה שיהיו לו חברים טובים. "שכן טוב" עדיין לא שייך לנערים, אבל רבי יהושע – כמה שרבי אלעזר בן ערך כולל הכל ב"לב טוב", מי שממשיך את המסורת הוא רבי יהושע שאומר "חבר טוב". השיטה שלו שהכל מתחיל מחבר – חבר טוב בישיבה.

רבי אליעזר, רבי יהושע ורבן גמליאל

למה השבח של רבי יהושע הוא "אשרי יולדתו"? מה הפשט? למה לשבח את אמא שלו? [היתה מביאה אותו לבית המדרש.] יש שתי שמועות – גם כשהיתה בהריון ישבה בבית המדרש כדי שהוא ישמע דברי תורה[כב], וגם אחרי ששהוא נולד היא הביאה אותו בעריסה לבית המדרש שישמע קול תורה[כג]. לכן "אשרי יולדתו".

רבי אליעזר היה בעל תשובה[כד] ורבי יהושע היה קדוש מרחם. ה'רומן' כאן היה בין שלשה – רבי אליעזר ורבן גמליאל היו גיסים[כה], ורבי יהושע היה צריך לבוא במקלו ותרמילו לפני רבן גמליאל[כו]. בגלל שרבן גמליאל ציער את רבי יהושע, שהיה יותר גדול ממנו, העבירו אותו מהנשיאות[כז]. רבי יהושע פעל גם להרחיק את רבי אליעזר וגם את רבן גמליאל. אותו תנא שקשור לבית הלל, הכי אוהב את כולם והכי חבר של כולם...

רבי יהושע היה לוי, מהמשוררים בבית המקדש, והוא האריך ימים וחי כששים שנה אחרי חורבן הבית. קודם נפטר רבן גמליאל (מהתחנון של רבי אליעזר[כח]) ואחר כך רבי אליעזר, ורבי יהושע האריך ימים. הבריונים רצו להרוג את רבן יוחנן בן זכאי, ומי שהצילו אותו היו רבי אליעזר ורבי יהושע[כט].

[היה עוד קצת דיון. דברו על רבי עקיבא תלמידו שגם הוא בעל תשובה.]

אחרי שרבן גמליאל נפטר רבי יהושע הקפיד שלא מינו אותו במקומו, אז הוא הלך לפקיעין[ל]. יש מסורת בחסידות שמשם יבוא משיח. [למה לא מינו אותו?] כי היה שם סיפור שהוא רצה לבטל ולשנות כמה תקנות של רבן גמליאל, ומישהו הקפיד עליו, 'בחייו לא בטלת ועכשיו כשהוא מת אתה רוצה לבטל תקנותיו? לא נקבל ממך'. אז הוא הלך. רבי מענדלי ויטבסקער אמר שאם יהיה שנה בפקיעין יביא משיח – הוא הלך לשם בהתחלה – אבל היתה שם מכת זאבים והערבים אמרו שהיא בגללו וגרשו אותו. אני ואמא באנו לפקיעין – רצינו לגור שם. היה לפני שיוסי נולד או אחרי? [הרבנית: ודאי שאחרי.]

ג. "שמחה בטהרתה"

[מה עם איזה ווארט על בעל היארצייט?]

באמת נאמר משהו על בעל ההילולא של היום, הרבי ר' בונים, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

רבי דוד מלעלוב והרבי ר' שמחה בונים

שימי חזר שיחה בליל שבת על שמחה בטהרתה – שיחה משבת פרשת כי תצא י"ד אלול תשמ"ח. כל השבוע עולה בשבת. הרבי דבר על "שמחה בטהרתה" – לא רק בקיום המצוות, אלא שמחה בטהרתה. הרבי רוצה לכלול את כל הצדיקים ביחד. הוא לא אומר זאת בפירוש, אבל במה שהוא אומר הוא מכוון לחבר את כל הנשמות של כל הצדיקים. בשבוע הזה, יומיים לפני י"ד אלול, י"ב אלול הוא ההילולא של רבי שמחה בונים מפשיסחא, ויש לומר שלכן הרבי דבר על שמחה בטהרתה.

[בגלל השם שלו?] לא רק השם שלו. ידוע ש"היהודי הקדוש", הרבי של רבי בונים, הסתלק בחיי רבו החוזה – כי הוא התחיל להנהיג והיה שם לשון הרע, ובגלל קפידת החוזה הוא הסתלק בחייו. הוא לא ידע שהוא הסתלק – סיפור שדברנו עליו – והחוזה מלובלין מסר את הנפש להביא את הגאולה בשמחת תורה תקע"ד, שלאחר מכן (יש שיחה של הרבי עם הערה שגדולי ישראל מסרו את הנפש להביא את המשיח, ויש אומרים גם החוזה מלובלין). החוזה רמז שהוא נפל מהחלון כי לא ידע שהיהודי הסתלק – בסוכות של אותה שנה.

היו שני תלמידים שהסתלקו מאותה קפידא – "היהודי הקדוש" ורבי דוד מלעלוב. רבי דוד מלעלוב נפטר קודם, ולפני שנפטר בקש שיביאו לו את הגביע שלו לרבו החוזה לקדש בו – וכאשר קדש עליו החל לצעוק, שלא ידע על גדולתו ובגלל הקפידא שלו הסתלק. בכל אופן, הוא לא ידע שהיהודי נפטר באותה שנה ואחר כך היה שנה שלמה במטה – עד שנפטר בתשעה באב. כל השנה הוא היה בצלילות הדעת, ותוך השנה הזו ספרו לו שאחרי הסתלקות היהודי הקדוש הרבי ר' בונים – שגם היה תלמידו – החל להנהיג, כאילו ירש את ההנהגה מהיהודי הקדוש. היו אלה אותם מספרי לשון הרע, שהתכוונו שיקפיד עליו. כשהוא שמע זאת הוא, במקום להקפיד עליו כמו שהקפיד על הקודמים, הוא אמר "שמחה שמו והוא ימשיך שמחה לעולם" – אלה המלים שלו, שמחה שמו והוא ימשיך שמחה בטהרתה בעולם. לכן, מאד מתאים שבשבת הרבי דבר על "שמחה בטהרתה".

שמחה ובינה – שמחה בונים

למה שמחה וטהרה קשורות זו לזו? מה הקשר? למה לא אומרים 'שמחה בקדושתה'? שניהם באמא. אמא, בינה בקבלה, היא גם שמחה וגם טהרה. קדושה היא אבא וטהרה היא אמא. אדמו"ר הזקן כותב בתניא בפרק כו שלב טהור הוא לב שמח – טהרה היא שמחה, כי היא אמא. כך אפשר לדרוש גם את השם בונים – לשון בינה. שמחה ובונים וטהרה – שמחה בטהרתה ובונים – הכל הולך יחד. בדרך כלל בעולם אומרים "הרבי ר' בונים", אבל שמו הוא שמחה – "שמחה שמו והוא ימשיך שמחה בעולם", כן תהיה לנו, שזו בחינת משיח.

לחיים לחיים, שלום-בער, שתזכה לשמחה בטהרתה.

[העירו שגם המגיד מקוז'ניץ נפטר בערב סוכות באותה שנה.] הוא היה בקשר עם אדמו"ר הזקן – הם עבדו יחד על הסידור.

הרבי ר' בונים אמר הרבה דברים על משיח. דבר אחד – שהוא יכול להביא את המשיח, אבל לא עושה זאת כדי לא לבייש את שאר הצדיקים הגדולים של אותו דור. אם ישבו כולם יחד ליד השלחן, ומשיח ישב בראש השלחן, וישאלו מי הביא אותך – המשיח יצביע עלי ואז אבייש את כל הזקנים, את האפטער-רב וכו', ולא כדאי. בהזדמנות אחרת הוא אמר שמשיח יכול להיות א פויער – יכול להיות אכר גס – אבל העיקר שיבוא.

לחיים לחיים, שיהיה שמח מאד אצל הרבי, שתקבל הרבה פנימיות.