בע"ה

ליל שבת שובה ע"ט – כפ"ח

כתר הבן – כיבוד אם

שיעור לנשים – הילולת הרבנית חנה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. לא להפנות גב לאמא

כיבוד אם של הרבי

שבת שלום. היום, ו' תשרי, הוא היארצייט של הרבנית חנה – אמא של הרבי – תאריך שמאד קשור לנשים. שמעתי סיפור יפה על הרבנית חנה: הרבי, כידוע, מאד הקפיד בכיבוד אם. כאשר הוא בא לבקר את אמו, הוא הקפיד לצאת ממנה כשהפנים שלו כלפיה, בהליכה אחורנית, כדי לא להפנות לה את הגב. פעם מישהו שם לך לב, אולי מישהי, והיא ציינה זאת בהתפעלות באזני הרבנית – תראי כמה הבן שלך מכבד אותך. הרבנית ענתה לה – מה את מתפעלת? מהבר מצוה שלו לא ראיתי את הגב שלו!

סיפור מאד יפה. מה יש לנו ללמוד ממנו? קודם כל, יש כאן הרבה אמהות, והרבה בנות שבע"ה תהיינה אמהות, וגם כמה סבתות – נוגע לכיבוד אם. כמובן, לכל אחד ואחת יש אמא שצריך לכבד.

מעלת רבי טרפון

מי בין גדולי ישראל הכי מפורסם בכיבוד אם שלו? רבי טרפון, עליו מסופר עד כמה כבד את אמו[ב]. הוא אפילו שם את ידיו תחת רגליה, כאשר נקרע לה הסנדל, כדי שלא תדרוך יחפה על הרצפה. טרפון בגימטריא משה – יש לו קשר מיוחד לנשמת משה רבינו (ולמשה רבינו שבכל דור).

יש מחלוקת ידועה בין רבי עקיבא לרבי טרפון אם "תלמוד גדול" או "מעשה גדול"[ג]. רבי עקיבא סובר ש"תלמוד גדול" ואילו רבי טרפון סובר ש"מעשה גדול", "המעשה הוא העיקר". אחר כך באו חכמים והכריעו ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". הרבה דעות שאין הלכה כמותן בעולם הזה – לעתיד לבוא תהיה הלכה כמותן. כך כתוב שלעתיד לבוא לא רק שלא יפסקו ש"תלמוד גדול", ואפילו לא כמו פשרת חכמים "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", אלא יהיה הפסק ש"מעשה גדול"[ד] ("מעשה גדול" שווה בגימטריא נחת, רומז לנחת שהבן עושה לאמא. בקבלה, אמא מכונה "עולם הבא" ו"לעתיד לבוא"[ה]. במקום אחר[ו] נאמר "עשיה לעילא" היינו גם במדרגת אמא, ה עילאה שבשם הוי' ב"ה). יתר על כן, אז נגיע לשלמות של "נעשה ונשמע", כאשר מתוך ה"מעשה גדול" תהיה לנו השראה להבנה הרבה יותר מעמיקה בתורה, בבחינת 'גדול מעשה שמביא לידי תלמוד'. רבי טרפון, שסבר ש"מעשה גדול", היה כבר בעולם הזה במדרגה הרוחנית שכולם יהיו בה לעתיד לבוא. צריך לומר שיש איזה קשר בין הגישה של "מעשה גדול" – שמתאימה גם למה שהרבי הדגיש תמיד ש"המעשה הוא העיקר" – לבין ההידור המופלא בכיבוד אם[ז].

"אתהלך לפני הוי'"

ננסה להסביר יותר את הענין באי-הפניית הגב: יש ספר מאמרים של אדמו"ר הזקן שנקרא כולו על שם דיבור-המתחיל של המאמר הראשון, הפסוק שאמר דוד המלך בספר תהלים (בפרקי הלל) – "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים"[ח]. אדמו"ר הזקן מסביר[ט] ש"אתהלך" – בניגוד להליכה סתם, שהיא רק התקדמות ישרה ליעד – פירושו "רצוא ושוב", התקרבות והתרחקות, שיש תמיד בעבודת ה'. יש זמנים של התקרבות, זמנים של גדלות מוחין, שאדם מתקרב ומתעלה בעבודת ה'. אבל אצל כל אחד יש גם זמנים בהם הוא נופל, זמנים של קטנות מוחין.

דוד המלך אומר, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן, שבכל מצב של "אתהלך" – גם בהתקרבות וגם בהתרחקות – הוא "לפני הוי'". כשהוא מתקרב הוא מפנה פנים אל ה', כמובן, אבל גם כאשר הוא נופל ומתרחק – הוא עדיין מפנה את פניו אל ה'. הוא אומר – נכון, אני בקטנות מוחין, אני נופל ורחוק, אבל עדיין אני חושב על ה'. כנראה שהסוד הזה שייך גם ביחס של כיבוד הורים – הרבי מקפיד שלא להפנות גב לאמא שלו, גם כאשר הוא מתקרב וגם כאשר הוא מתרחק הוא שומר איתה על יחס של פנים אל פנים, הוא חושב עליה ולא מפנה מבט ממנה (וכמו שעוד נסביר).

"בעטרה שעטרה לו אמו"

מן הסתם הרבי הקפיד בכיבוד שני הוריו, אבל אם בהשגחה פרטית הסיפור הזה מסופר דווקא על אמא שלו יש להעמיק בכך. ידוע שלפני שנסגר השידוך של הרבי – עם הרבנית חיה-מושקא, בתו של אדמו"ר הריי"צ – הרבנית חנה רמזה, ויותר מרמזה, שהשידוך הוא על דעת זה שהרבי יהיה הממשיך של אדמו"ר הריי"צ בנשיאות חב"ד. הרבי הריי"צ לא רצה להתחייב בפירוש, אז הוא אמר 'לחסידים יש שכל, והם ידעו לבחור במי שמתאים...'. הרבנית חנה הבינה זאת כהסכמה לבקשתה, והשידוך נסגר. אם כן, במדה רבה, הרבנית היא שדאגה להכתיר את הרבי בכתר הנשיאות (מתוך הכרה פנימית ועצמית שהוא באמת זה שראוי למלכות, להיות מנהיג של ישראל) – ויש לומר שהרבי כל כך נזהר בכבודה גם משום כך...

רואים מהסיפור הזה שהאמא דואגת – במובנים מסוימים, יותר מהאבא – ל'כתר' של הבן שלה. האמא רגישה לפוטנציאל הגדול של הבן שלה, ודואגת לכך שהוא יוכל לממש אותו במלואו, למלא את השליחות-התפקיד שלו בחיים. מאיפה יודעים שהאמא היא זו שמכתירה את הבן בכתר שלו? פסוק מפורש בשיר השירים, שכולנו מכירים – "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו [כפי שרואים בסיפור של הרבי]"[י].

הפסוק – של בריאת העולם – אומר "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה"[יא]. יש בפסוק ארבעה דברים – חכמה, תבונה, שמים, ארץ – שמכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה. חכמה ותבונה – כמו חכמה ובינה – הם י-ה, האבא והאמא, ושמים וארץ הם ו-ה, הבן והבת. קיום מצות "פרו ורבו"[יב] הוא בלידת בן ובת[יג], כך שהמשפחה הגרעינית היא אבא-אמא-בן-בת. הפסוק אומר ש"הוי' בחכמה יסד ארץ" – החכמה היא שמייסדת את הארץ, דווקא האבא קשור לבת-למלכות (הוא דואג לבת כמו שהאמא דואגת לבן). לעומת זאת, "כונן שמים בתבונה" – את ה"שמים", ה-ו שבשם, הז"א, מדות הלב, מכוננת-מטפחת האמא-התבונה.

על יסוד זה הסביר האריז"ל[יד] שהכתר דז"א – הכתר של הבן, של מדות הלב – נעשה מהתפארת דאמא. יסוד אמא נעשה הלב של הבן, אבל הכתר של הבן בא מהתפארת של האמא – לרבנית חנה יש תפארת, ובכך היא דואגת להכתיר את הבן שלה בכתר המתאים לו. לכל בן יש את הכתר שמתאים לו, "כל ישראל בני מלכים"[טו] (ובזהר: "כל ישראל מלכים"[טז]), ההקשר שבו עליו להוביל ולהנהיג (בבית ובשליחות). האמא היא הרגישה לזהות את הכתר והדואגת למימושו. הרבי מודע לזה שהכתר שלו בא מאמא שלו (מאז שעמד על שלמות דעתו, בגיל בר-מצוה, עוד לפני שנגמר השידוך עם בת הרבי הריי"ץ, שמאז אמו לא ראתה את גבו כנ"ל), מכיר לה טובה על כך ומקפיד לשמור תמיד על יחסי פנים בפנים עם אמא – להפנות אליה פנים ולקבל ממנה השראה במילוי התפקיד-המלכות שלו.

עד כאן הסיפור היפה הזה, שהיה חדש בשבילי.

ב. סוד חנ"ה בר"ה-ש"ת-יו"כ

חלה-נדה-הדלקת הנר – כשרות, טהרה, תפלה על בנים

אנחנו בשבת שובה, ביארצייט של הרבנית חנה. ידוע שאותיות חנה רומזות לשלש המצוות המיוחדות שנמסרו לנשים – חלה, נדה, הדלקת הנר.

חלה, בהפשטה, היא כל כשרות המאכלים. אמרנו שלכל אחד יש את המלכות שלו, בעולם מקובל שלאשה בכל בית יש את הממלכה שלה – המטבח, שם היא המלכה, ושאף אחד לא יכנס לשם בלי רשותה, שאף אחד לא יתערב לה ושכולם ימלאו את הפקודות שלה!

נדה, בהפשטה, היא כל מושג הטהרה – ששייך בכלל לאמא. קדושה וטהרה הן שני עמודי התווך של כל היהדות, והיחס ביניהם הוא כמו בין אבא לאמא.

מהי הדלקת הנר? מדליקים את הנרות לפני שבת – אין שבת בלי הנרות האלה... [הרב הצביע על נרות השבת שעל השלחן.] מנהג ישראל שכאשר האשה מדליקה נרות – בפרט הנשים הנשואות – היא מתפללת. על מה מתפללים בהדלקת נרות שבת? בעיקר נשים נשואות, מתפללות על בנים צדיקים – בנים שיאירו את נשמות ישראל, כמו נרות שבת. אמרנו שבע"ה יהיו השנה הרבה ילדים. הזמן הכי מסוגל – בכל השבוע, בכל השנה – להתפלל על בנים צדיקים הוא הדלקת נרות שבת קדש.

"ותתפלל על הוי' ובכה תבכה"

כתוב ששבת היא יום שמחה – "'וביום שמחתכם'[יז] אלו השבתות"[יח] – ואף על פי כן מצוי מאד שבוכים בעת התפלה על הבנים. מאיפה יודעים שבתפלה על הבנים יש בכי? בהפטרה של היום הראשון של ראש השנה – ההפטרה העיקרית של ראש השנה – קוראים על תפלת חנה. ביום השני קוראים "רחל מבכה על בניה"[יט], וה' אומר לה "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה", אבל העיקר הוא הפטרת היום הראשון. חנה היא אחת משבע הנביאות של עם ישראל, ובסיום ההפטרה קוראים גם את שירת חנה שהיא-היא הנבואה שלה. חנה מתפללת על בנים, וכתוב בה – הביטוי הכי עמוק של תפלה – "והיא מרת נפש ותתפלל על הוי' ובכה תבכה"[כ].

בחסידות מסבירים[כא] שמתוך "והיא מרת נפש... ובכה תבכה" חנה מגיעה בתפלתה "על הוי'" – מעל שם הוי' ב"ה, מעל כל סדר ההשתלשלות. לא פשוט להוריד בנים לעולם, לא פשוט להוריד נשמות של צדיקים, ודאי לא נשמה כמו של שמואל הנביא, ששקול כנגד משה ואהרן, ולשם כך צריך להגיע בבכיה עד מעל שם הוי' ב"ה.

עם כל המעלה של השמחה, כתוב שבכיה – שגם יכולה להיות מתוך שמחה – מגיעה למקום יותר גבוה בנשמה. כתוב באר"י[כב] שבראש השנה (ובעשי"ת) כל מי שנשמתו שלמה בוכה באופן טבעי. ספר התניא מבוסס על מאמר הזהר "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[כג], וכתוב[כד] שהזוג בכיה-חדוה מכוון כנגד שתי המדרגות העליונות של הנפש – חדוה בגימטריא חיה, המקיף הקרוב של הנשמה, ו-בכיה בגימטריא יחידה, המקיף הרחוק של הנשמה. בתפלת חנה, "והיא מרת נפש ותתפלל על הוי' ובכה תבכה", יש גילוי היחידה – הבכיה בתפלה ללידת בנים, התפלה של הנשים בהדלקת נרות.

ראש השנה-שבת תשובה-יום כיפור

עולה, אם כן, שהסוד של הדלקת הנר – שעיקרו תפלה מעומק הלב על בנים צדיקים – שייך לראש השנה, בו קוראים את תפלת חנה. כנראה הדלקת הנרות שהכי מסוגלת לתפלה על בנים צדיקים בבכיה היא הדלקת נרות של ראש השנה (בו האריז"ל אמר שיש לבכות, כנ"ל). הבכיה לא חייבת להיות בדמעות חיצוניות, היא יכולה להיות גם בכיה חרישית, בלי דמעות, בכח הכי פנימי והכי עצמי בנפש, כח היחידה.

כעת אנחנו נמצאים בשבת – שבת תשובה, שבין ראש השנה ליום כיפור. כמו שבחנה כתוב "ותתפלל על הוי'", יש עוד ביטוי של "על הוי'" ששייך דווקא לשבת – "אז תתענג על הוי'"[כה], פסוק שנאמר על ענג שבת. הסמל של ענג השבת, של כל מה שהאשה מכינה לשבת, הוא החלה. מי שעוד לא אופה חלות לכבוד שבת – אפשר לקבל החלטה טובה לשנה החדשה להתחיל להכין חלות, ואני מברך אותה שהחלות יצאו לה הכי טעימות...

הטהרה – ההפשטה של מצות הנדה, כנ"ל – שייכת ליום כיפור, עוד כמה ימים. ביום כיפור כתוב "לפני הוי' תטהרו"[כו]. לא כתוב "על הוי'" – כמו "ותתפלל על הוי' ובכה תבכה" ו"אז תתענג על הוי'" – אבל כתוב "לפני הוי'", משהו קצת אחר, שגם נדרש בחסידות[כז] כמדרגה שלפני שם הוי' ב"ה.

אם כן, יוצא ששלש מצוות חנה – חלה, נדה, הדלקת הנר[כח] – מכוונות כנגד שלשת הימים העיקריים בעשרת ימי תשובה, ראש השנה, שבת תשובה ויום כיפור. באיזה סדר? ראש השנה הוא הדלקת הנר, עם התפלה על הבנים הצדיקים; שבת תשובה היא חלה, עם ההידור בעניני ענג שבת; יום כיפור הוא נדה, יום הטהרה (שאסור בתשמיש המטה, כאילו האשה נדה, והיא היא מקור הטהרה!). הצירוף הוא החן. לאותיות חנה יש שני צירופים עיקריים, שניהם לשון חן, "חן חן לה"[כט] – חנה ו-החן. "החן" מופיע בסוף משלי בפרק "אשת חיל" – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל"[ל]. אנחנו מדברים במעלת החן, אבל הפסוק אומר "שקר החן"! מה ההמתקה? יש מפרשים[לא] שמסבירים שאמנם "שקר החן והבל היפי" מצד עצמם, אבל "אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן וביפי שלה (שהם חן אמת ויפי של ממש, היפך "שקר החן והבל היפי"). השם חנה הוא שם עם הכי הרבה חן – כדאי שבכל משפחה תהיה בת בשם חנה. לזה קוראים תכנון משפחה טוב... לתכנן שתהיה חנה בכל משפחה.

עומק רום ועומק תחת

נסיים בעוד נושא אחד. בעשרת ימי תשובה אומרים בכל יום "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'"[לב] – אלה הימים הכי עמוקים בשנה. בספר יצירה[לג] מוזכרים עשרה עומקים, אותם מתקנים בעשרת ימי תשובה. לפני שנסביר את העומק של היום, נוסיף עוד משהו לגבי מה שאמרנו עד כה:

הזכרנו את שני הביטויים של "על הוי'" – "ותתפלל על הוי'", שקראנו בראש השנה, ו"אז תתענג על הוי'", ששייך להיום, ענג שבת. מה היחס ביניהם? כתוב שהם קשורים לשנים מהעומקים שבספר יצירה – עומק רום ועומק תחת. העומק של כל ספירה הוא האין-סוף של אותה ספירה – עומק רום הוא מה שאור אין סוף הוא למעלה מעלה עד אין קץ, ועומק תחת הוא מה שאור אין סוף מתפשט גם למטה מטה עד אין תכלית. "אז תתענג על הוי'" שייך לעומק רום, אבל "והיא מרת נפש ותתפלל על הוי' ובכה תבכה" שייך לעומק תחת – למרירות עד עומק הנפש – אך כתוב בחסידות שעומק תחת מגיע אפילו למעלה מעומק רום.

במושגים של הספירות, "אז תתענג על הוי'" מגיע לז"ת דעתיק – שבע המדות התחתונות של פרצוף עתיק יומין, פנימיות הכתר, שבנפש הוא כח התענוג, "אז תתענג". אבל "ותתפלל על הוי' ובכה תבכה" מגיע עוד יותר גבוה, עד ג"ר דעתיק – שלש הספירות הראשונות של פרצוף עתיק יומין, שנקראות גם רדל"א (רישא דלא אתידע, הראש הבלתי ידוע) – שבנפש הוא כח האמונה. האשה מצטיינת באמונה פשוטה, והאמונה באה לידי ביטוי בתפלה, שגם בה האשה מצטיינת. אם כן, ראש השנה ושבת תשובה הם כנגד רדל"א וז"ת דעתיק, כח האמונה וכח התענוג. מה לגבי "לפני הוי' תטהרו" של יום כיפור? גם המדרגה הזו שייכת לכתר, כמו שרמוז בפירוש בכך ש"[לפני הוי'] תטהרו" בגימטריא כתר, אבל זו כבר מדרגה אחרת של כתר, מקור הרצון (גם מלשון ריצוי של סליחת עונות) של הכתר (גולגלתא דאריך אנפין בלשון הקבלה) המדרגה שעליה כתוב ש"גילוי עתיקא באמא"[לד], גילוי הכתר במדת הטהרה של אמא (כנ"ל).

חנה, משה ואהרן

עוד נקודה אחת להשלמת הענין:

מי ה'גיבור' של יום כיפור? כל עבודת יום כיפור היא בכהן הגדול, והכהן הגדול הראשון – על שמו נקראים כל הכהנים הגדולים שאחריו – הוא אהרן הכהן. אהרן הוא ה'גיבור' של יום כיפור.

מי ה'גיבורה' של ראש השנה? כבר אמרנו – חנה, שאת ההפטרה שלה קוראים ביום הראשון של ראש השנה.

אם כן, מי ה'גיבור' של שבת תשובה? חז"ל אומרים ש"דכולי עלמא בשבת נתנה תורה"[לה] (על אף שיש מחלוקת לגבי היום בחודש בו היה מתן תורה – ו' סיון או ז' סיון – כולם מסכימים שהיום בשבוע היה שבת) – שבת היא היום של משה רבינו, "תורה צוה לנו משה"[לו], "זכרו תורת משה עבדי"[לז]. על משה רבינו כתוב "כל השביעין חביבין"[לח], הוא השביעי לאברהם אבינו – גם אהרן אחיו הוא דור השביעי, כמובן, אבל דווקא על משה (שנקרא על שם המים – "מן המים משיתהו"[לט] – המים שמצמיחים כל מיני תענוג) כתוב שהוא השביעי – והוא ה'גיבור' של שבת, היום השביעי-החביב.

ג. עומק צפון

עומק היראה

התחלנו לדבר על כך שבעשרת ימי תשובה – הימים בהם אומרים "שיר המעלות ממעמקים" – מתקנים את עשרת העומקים: בשני הימים הראשונים של ראש השנה – שהולכים יחד, כמו י וקוצו של י, כתר וחכמה – מתקנים את "עומק ראשית". אחר כך, בצום גדליה, מתקנים את "עומק אחרית", העומק של הבינה. ב-ד' תשרי מתקנים יחד את שני העומקים ששייכים לדעת – "עומק טוב" ו"עומק רע" (התיקון של "עץ הדעת טוב ורע"). ב-ה' תשרי מתקנים את העומק של ספירת החסד, עומק דרום, והיום, ו' תשרי, הגענו לתיקון העומק של ספירת הגבורה – עומק צפון.

מהו עומק צפון? צפון שייך לגבורה, שכמו שכולן יודעות (ומתבטא גם בגימטריא) פנימיותה היא היראה. אמרנו שהאשה מצטיינת באמונה ובתפלה, וכעת עוד מדה מיוחדת של האשה – "אשה יראת הוי' היא תתהלל" (כפי שהזכרנו קודם). כאן מדובר על עומק צפון, העומק של מדת היראה. בכלל, צפון הוא גם לשון עומק ונסתר, משהו צפוּן, כמו שכתוב "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"[מ]. מהו העומק של היראה? מתאים לומר שזו הצוואה של אבי הבעל שם טוב לבנו. כשהבעל שם טוב היה ילד קטן, לפני שאביו נפטר, הוא קרא לו ואמר – ישראל, שרולי'ק, אל תפחד משום דבר חוץ מה' יתברך. עומק היראה הוא הפתגם הזה, יסוד תורת הבעל שם טוב, שכולנו צריכים ללמוד ממנו – יראה שהיא מה' בלבד, "בלתי להוי' לבדו"[מא] (פסוק שבסוד הצמצום הראשון שממדת הגבורה והיראה של השי"ת).

מצפון וכיוון

צפון הוא גם לשון מצפן וגם לשון מצפון. בשביל מה צריכים מצפן? בשביל לדעת מה הכיוון – אם נמצאים במקום רחוק ורוצים לדעת לאיפה מתפללים, לכיוון ירושלים ובית המקדש, כדאי להשתמש במצפן. כנראה עומק צפון קשור להמיספירה הצפונית, הכיוון אליו תמיד מצביע המצפן.

לגבי מצפון – יש דורשים ויש דורשים. אם מדובר במצפון שיש בו הרגשת היש, שאדם חש 'כאבי מצפון' בשל הפגיעה (שהוא בעצמו גרם) בתדמית העצמית שלו, בדימוי העצמי, המצפון הזה הוא דבר לא טוב. אבל יש גם מצפון טוב, תחושה שלמעלה מטעם ודעת – עומק צפון, ששייך לכתר – שאומר לאדם מה טוב ומה רע (לא מה טוב ומה רע ביחס לתדמית העצמית שלו אלא מה טוב ומה רע בעיני אלקים). דברנו קודם על כך שהאמא מכינה את הכתר לבן – האמא נותנת לבן תחושה שלמעלה מטעם ודעת, כתר, שאומר לו מאיזה דברים כדאי להתרחק ולאיזה כיוון כדאי ללכת. זו סבה טובה לא להפנות את הגב לאמא, לקבל ממנה את ההשראה לאיזה כיוון להתקדם בחיים, כולל הכיוון שבסופו של דבר הוא יקבל בו את הכתר האמתי הראוי לו.

שתהיה לכולן שנה טובה ומתוקה, שנה עם הרבה בנים ובנות צדיקים בגשמיות וברוחניות. מהם הבנים ברוחניות? "'בניך' אלו התלמידים"[מב] – בנים ברוחניות שייכים כאן גם לבנות הצעירות, שעוד לא נשואות. כל תלמידה שמקרבת חברה שלה, שמלמדת אותה משהו, זו לידה ברוחניות. שיהיו הרבה בנים צדיקים, ילדים שימצו את הפוטנציאל שלהם ויזכו לכתר שלהם – לכל יהודי יש זירה שבה יש לו כתר, יש לו שליחות ומלכות. שנה טובה ומתוקה בכל הענינים – שתהיה שנה הכי טובה!