בע"ה

מוצאי יו"ט סוכות ע"ט – ירושלים

ארבע מדרגות תשובה

שמחת בית השואבה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ארבע מדרגות תשובה ביום כיפור

חג שמח. באושפיזין הכלליים אנחנו כבר באושפיזין של יצחק אבינו, ובאושפיזין החסידיים – שמתחילים מהבעל שם טוב – אנחנו באושפיזין של המגיד ממעזריטש, אז נפתח בניגון של המגיד ממעזריטש שמקובל בבית רוז'ין, צאצאי המגיד.

הרבי הרש"ב: רבי צודק!

פעם אחת במוצאי יום כיפור הרבי הרש"ב עשה הבדלה בפני תלמידי הישיבה – היו מאות תלמידים – וכשהוא גמר את ההבדלה הוא התבטא בצורה ספונטאנית, באידיש, 'איך פארשטיי ניט, וואס וילען חכמים פון רבי'ן, ער איז דאך גערעכט' – 'אני לא מבין, מה רוצים חכמים מרבי, הרי הוא צודק'.

מה הוא התכוון? יש מחלוקת ידועה במסכת יומא[ב] אם צריך לעשות תשובה ביום כיפור כדי שיתקיים "עצומו של יום מכפר". רבי, רבינו הקדוש, אומר ש"עצומו של יום מכפר" גם בלי תשובה, וחכמים חולקים עליו ואומרים שיש ודאי בחינה של "עצומו של יום מכפר", אבל "לשבים". ככה פוסק גם הרמב"ם[ג] – ש"עצמו של יום הכפורים מכפר לשבים".

אם כן, מה הרושם שעמו יוצא הרבי הרש"ב מעבודת יום כיפור? העבודה הנפשית של כל נשיא, רבי אמתי בישראל, היא ככהן גדול שנכנס לקדש הקדשים ובמוצאי החג עושה יום טוב[ד]. איך הוא יוצא מהקדש, מיום הכיפורים, מיום הקדוש? עם התובנה הזאת שבעצם רבי צודק, שהיום הזה מכפר על כל עם ישראל, אפילו שלא עשו תשובה. לכן הוא מקשה – אני לא מבין מה חכמים רוצים מרבי, למה חולקים עליו? הרי הוא צודק! בכל אופן, ההלכה לא ככה – צריך להבין. גם הוא אומר, איך פארשטיי ניט, איני מבין, צריך להבין.

חמש בחינות בחג הסוכות

עכשיו אנחנו כבר בתוך חג הסוכות, "זמן שמחתנו", שבא בהמשך לעבודת יום הקדוש, יום כיפור. כתוב[ה] שכל ההמשכות, כל הגילויים, כל השמחה העצומה של זמן שמחתנו – הכל נמשך מעבודת יום כיפור, מהתשובה של יום כיפור. בחג הסוכות יש מצות סוכה – "בסֻכֹת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסֻכֹת"[ו] – ומצות נטילת לולב, עם שאר המינים, כדי להמשיך את האורות המקיפים גם בפנימיות לגמרי[ז].

הגם שכתוב "בסֻכֹת תשבו" – גם אורות הסוכה בפני עצמם צריכים להיות בהתיישבות, לא מקיף לגמרי – אבל כתוב בחסידות שהתיישבות ופנימיות הם שני דברים שונים. החידוש של הסוכה הוא שיושבים בסוכה – "'תשבו' כעין תדורו"[ח] – חידוש גדול, אבל ההתיישבות היא עדיין לא המשכת האורות בפנימיות ממש, לתוך הלב, לקלוט את האורות ואת כל השמחה שיכנסו ללב, "נתתה שמחה בלבי"[ט]. אם משהו נכנס ללב, לנקודה הפנימית שבלב, הוא גם נשאר לעד.

אז בעצם יש חמש בחינות בחג הסוכות: יש את הסוכה בעצמה, על דרך קוצו של י – כתר, מקיף, אור מקיף – ויש את ארבעת המינים, שהאריז"ל אומר[י] שהם כנגד י-ה-ו-ה, ארבע אותיות שם הוי'. הוא מסביר זאת קצת בדרך של חידוש – הוא אומר שה-י היא ההדסים, ה עילאה היא הערבות, ה-ו הלולב ו-ה תתאה, המלכות, האתרוג:

  כל הבחינות האלה נעשות מהתשובה של יום כיפור.

מבנה ההתבוננות: התכללות הדעות לגבי תשובה (כנגד ארבעת המינים)

נחזור למחלוקת הזו, שהיא המחלוקת העיקרית ביום כיפור, בין רבי לחכמים: האם עצומו של יום מכפר גם בלי תשובה (כדעת רבי), או שחייבים לעשות תשובה (כדעת חכמים)? יש פה לכאורה שני קצוות – קצה אחד שצריך לעשות תשובה כדי שהיום יכפר וקצה שני, הפוך, שאפילו בלי תשובה היום מכפר. בכל מקום שיש מחלוקת, במיוחד כשיש בה שני קצוות מן הקצה אל הקצה, חייב להיות משהו באמצע. מה שבאמצע, הממוצע, בדרך כלל כולל בעצמו שתי בחינות, כי כל ממוצע צריך להאחז בשני הקצוות, מכאן ומכאן. שני הקצוות שבתוך הממוצע הם בסוד ההתכללות.

כלומר, אם יש קצה א וקצה ב צריך להיות גם את ה-ב שב-א ואת ה-א שב-ב. או, כמו שמקובל בקבלה לדבר על שם מה ושם בן – היות שהם שני שמות, שתי בחינות שונות לגמרי – צריכה להיות התכללות, בן ד-מה ו-מה ד-בן. כך גם בנגלה שבתורה, אם יש מחלוקת מן הקצה אל הקצה צריכה להיות התכללות, וממילא ההבנה והמבנה השלם צריך להיות "שנים שהם ארבעה"[יא].

אם נוכל לזהות בתוך התשובה ארבע בחינות של תשובה, נוכל גם להקביל אותן לארבעת המינים של הלולב, כאשר הסוכה עצמה היא אור מקיף על גבי כולם. זה מה שנסביר עכשיו, בדבור הראשון שלנו הערב.

המאירי: תשובה גמורה ותשובה שאינה גמורה

חוץ מ"עצומו של יום", שיש מחלוקת אם מכפר עם תשובה או בלי תשובה, יש גם חידוש גדול לגבי שעיר המשתלח ביום כיפור, שהרמב"ם פוסק[יב] שמכפר על הקלות בלי תשובה ועל החמורות עם תשובה. כלומר, יש מצוות קלות, מצוות שאין בהן כרת או מיתת בית דין, מצוות עשה ולא-תעשה שנקראות קלות – וכתוב שהשעיר מכפר על הקלות גם בלי תשובה. אבל על המצוות החמורות – מצוות שיש בהן כרת או מיתת בית דין – צריכה להיות תשובה כדי שהשעיר יכפר.

מסביר המאירי[יג] שבתוך התשובה יש שתי בחינות של תשובה: יש תשובה שקוראים לה "תשובה גמורה", שהיא כמו שהרמב"ם כותב[יד] שהאדם חוזר בתשובה לגמרי, מתחרט לגמרי על העבר, על מה שעשה, מקבל לגמרי על העתיד שלא יחזור לסורו עוד, עד כדי שריבונו של עולם יעיד עליו שבאמת לא ישוב עוד לכסלה, לעבירה שהוא עבר. זו תשובה גמורה, תשובה שלמה. אומר המאירי שיש תשובה אחרת, שאינה גמורה – היא תשובה, אבל היא לא גמורה. מהי תשובה שאינה גמורה?

קודם כל, נתבונן בלשון שלו – לשון מאד יפה. הוא אומר שתשובה גמורה היא "התעוררות בתכלית ההערה". כלומר, שלב האדם החוזר בתשובה מתעורר בתכלית ההתעוררות. אבל אם יש התעוררות בלב לעשות תשובה, שאנחנו מתעוררים לשוב, אבל ההתעוררות אינה "בתכלית ההערה" – אמנם זו תשובה, אבל היא תשובה שאינה גמורה. כותב המאירי שמה שכתוב שהשעיר מכפר על הקלות גם בלי תשובה היינו בלי תשובה גמורה – אבל צריכה להיות תשובה שאינה גמורה. השעיר עוזר גם אם התשובה היא לא גמורה, לגבי הקלות, אבל לגבי החמורות צריכה להיות תשובה גמורה. כך היא שיטת המאירי.

תשובה שאינה גמורה – תשובת המכור – 'לא תשובה' שב'תשובה'

ניתן דוגמה לתשובה שאינה גמורה: לפעמים אדם מכור לאיזו תאוה, קשה לו מאד, הוא רוצה לצאת ממנה, רוצה להגמל, אבל הוא לא מאמין בעצמו, לא בוטח מאה אחוז שיצליח – כמה שהוא מנסה ומשתדל. גם הוא לא יכול להעיד על עצמו להעיד שלא יפול אף פעם בדבר הזה. הוא אומר לקב"ה, בכנות, מתוך הלב – אני רוצה לצאת מזה, מההתמכרות שלי, אני לא בטוח שאצליח, כי אני מאד-מאד קשור, אני 'אסור', מכור בלשון חז"ל[טו]. אני אעשה את ההשתדלות שלי – אני לא מעיד על עצמי שלא אפול, וגם אתה לא תוכל להעיד עלי, אבל אם תעזור לי מאד אולי העסק יצליח. אני אעשה את שלי, ואבקש שאתה תעשה את שלך.

איך שלא יהיה, אפילו אם אחר כך הוא שוב נופל ח"ו בעבירה, אדמו"ר האמצעי כותב ב"דרך חיים" – הספר שלו על תשובה – שגם תשובה כזו עושה נחת רוח לקב"ה, כי הוא משתדל. אם הוא יכול לעמוד בהשתדלות שלו אפילו קצת, אף על פי שאחר כך ההתמכרות שלו 'גדולה עליו' והוא נופל – אם הוא הצליח קצת לעמוד, זו לא תשובה גמורה, לא תשובה שלמה בכלל, אבל זו תשובה, תשובה שעושה נחת רוח לה', "באשר הוא שם"[טז].

אם כן, זיהינו כבר שתי בחינות של תשובה – תשובה גמורה ותשובה שאינה גמורה, לפי שיטת המאירי. מהי התשובה הזו, שאינה גמורה? התכללות של 'בלי תשובה' בתוך עבודת התשובה. אמרנו שאנחנו עושים כעת התבוננות ומחפשים אחרי התכללות בין ה'בלי תשובה' של רבי ל'תשובה' שמצריכים חכמים ביום כיפור. אמרנו שרוצים התכללות של כל אחד בשני. מהי ה'לא תשובה' שבתוך 'תשובה'? המדרגה הזו, הבחינה הזו, שאדם מתעורר אך לא "בתכלית ההערה", כלשון המאירי. הוא רוצה, אבל יודע שהתשובה שלי לא גמורה, אין לי כח לזה.

תשובת יום כיפור – תשובה כללית – 'תשובה' שב'לא תשובה'

בלשון הרמב"ם, שלפי דעת חכמים "עצמו של יום מכפר לשבים", אפשר לשאול – אם אדם עושה תשובה, למה זקוקים ליום כיפור?! מסביר הרבי[יז] שכאן המלה "שבים" היא משהו אחר – הכוונה שעושה תשובה כללית, ולא תשובה פרטית. מהי תשובה כללית? שיש לי התעוררות להתקרב לה', לחזור לה' – פתאום אני מקבל הארה, מרגיש כמה שאני רחוק מהקב"ה, ובאמת בכל הלב רוצה להתקרב, לשוב לה', "ושבת עד הוי' אלהיך"[יח]. לחשוב על כל הדברים הלא טובים, על כל ה"אשמנו בגדנו גזלנו" ועוד יותר "על חטא שחטאנו לפניך" – כל הפרטים – אני לא שמה כרגע. אני רק במקום בנפש שאני רוצה את ה', אני רוצה להתעורר – אני מרגיש שאני בשינה עמוקה, עמוק בתרדמה. זה מה שהשופר אמור לעשות בראש השנה – לעורר אותי מהתרדמה[יט]. זו המשמעות של "שבים".

מסביר הרבי ש"שבים" בעצם מתייחס לגברא – שהגברא, האדם, נמצא עכשיו בתנועה נפשית של שיבה לה'. כשאדם עושה חושבים – מה שנקרא חשבון נפש – ומגלה בדיוק מה הבעיה שלו, מה עשיתי לא בסדר, זו תשובה על החפצא של החטא. יש תשובה על החפצא של כל חטא וחטא בפני עצמו, שהוא חושב על החטא ומקבל על עצמו – בתשובה גמורה או בתשובה שאינה גמורה – לא לשוב אליו עוד, ויש משהו אחר, תשובה של הגברא, שהוא עכשיו בתנועה של חזרה לה', התקרבות לה'.

הרבי מסביר זאת לפי דעת חכמים, אבל הבחינה הזו – התשובה של הגברא, הרצון והתנועה הנפשית של התקרבות לה' – נכונה גם לפי רבי. השאלה אם צריך אותה או לא. אם רבי אומר שעצומו של יום מכפר (גם על החפצא) אפילו ללא תשובה – לא צריך – אבל בכל אופן התשובה הזו קיימת. מה הבחינה של "שבים", תנועה כללית של הגברא להתקרב לה'? מה שאנחנו כעת קוראים התכללות ה'תשובה' בתוך ה'לא תשובה'. הרי בתנועה הזו, הנפשית, הוא לא עושה תשובה על שום חפצא של חטא, על שום דבר פרטי. הוא רק כמו אחד שמגיע להודו, לאיזה מקום, ופתאום יש לו התעוררות עצומה שהוא רוצה להתקרב לה' – הוא לא יודע איך להתקרב לה', אבל מרגיש שפניתי אחור, כל חיי היו בבחינת אחור, עם הגב, לבורא עולם. עכשיו אני רוצה לפנות פנים לבורא עולם. מה זה? זו תשובה אמתית, אבל תשובה בלי תשובה בכלל – הוא עדיין לא חושב לתקן שום דבר בפרט. זו 'תשובה' שבתוך 'לא תשובה'.

סיכום ארבע המדרגות

אם כן, עכשיו זיהינו ארבע מדרגות: התחלנו עם שתי מדרגות – 'לא תשובה', שגם מספיקה בשביל רבי, והרבי הרש"ב תמה למה חכמים בכלל חולקים על רבי, שהרי רבי צודק; ודעת חכמים שצריך 'תשובה', שעל פי פשט היינו תשובה גמורה על כל חפצא וחפצא של חטא, צריך לתקן אותו לגמרי; יש שתי בחינות באמצע, התשובה שאינה גמורה של המאירי; וה"שבים" – רצון כללי לחזור לקב"ה בלי לחשוב על שום חטא פרטי:

[המדרגות מכוונות גם כנגד י-ה-ו-ה, כאשר שתי המדרגות התחתונות – "והנגלֹת לנו ולבנינו"[כ] – עוסקות בתשובה כפשוטה, הנוגעת לחפצא של העבירה במציאות הנגלית. "הנסתרֹת להו' אלהינו"[כא] מתחילות מרצון כללי להתקרב לה' ולפנות אליו פנים (ולא אחור), ובמדרגה העליונה – שכנגד ה-י – בטלה החלוקה בין החפצא לגברא (כאשר מתגלה ש'ה' הוא הכל והכל הוא ה'', וד"ל).]

ב. הקבלת ארבע המדרגות לארבעת המינים

איך ארבע המדרגות מקבילות לארבעת המינים? כל מה שרוצים עכשיו הוא להבין איך המינים וגם הסוכה יוצאים מעבודת התשובה של יום הכיפורים, "אחת בשנה"[כב]. שהרי, כמו שאמרנו, כל "זמן שמחתנו", "נתתה שמחה בלבי", הוא מתוך התשובה. גם בתשובה יש גרעין, ניצוץ, של שמחה – וגרעין השמחה בהתקרבות לה', בתשובה, בא לידי ביטוי בהתרחבות ושלמות ב"זמן שמחתנו".

ערבות – דעת רבי (מעלת היהודי הפשוט)

לערבות אין טעם ואין ריח[כג], אז כנגד מה הן צריכות להיות? איזו תשובה עושות הערבות? לא טעם ולא ריח – לא עושות תשובה בכלל. כנראה שהערבות הן דעת רבי, ש"עצומו של יום מכפר" בלי תשובה בכלל.

ידוע שאחד שאין לו טעם ואין לו ריח הוא היהודי הפשוט, היהודי שהבעל שם טוב הכי אהב והכי קרב. יש ווארט יפה מהבעל שם טוב, שפעם אחת הלך בשוק ושמע שם יהודי פשוט לגמרי, שנמצא באיזו צרה, ואומר שהקב"ה ודאי יעזור. הבעש"ט שמע רק זאת – יהודי פשוט אומר שהקב"ה ודאי יעזור. הוא חזר לחבריא קדישא שלו, התלמידים, סיפר להם מה ששמע מאותו יהודי פשוט, ואמר מה הוא פעל בשמים במלים האלה, 'הקב"ה ודאי יעזור', אותן הוא אמר בלי שום התבוננות ועבודת ה' – יהודי פשוט הכוונה שגם לא מהדר במצוות. כשהוא אמר שהקב"ה ודאי יעזור הוא הציל מאות ואלפי יהודים מגזרות קשות. כך אמר הבעל שם טוב – נחת הרוח וההתעוררות שהוא עשה למעלה, שלמעלה שומעים את היהודי הפשוט הזה אומר שהקב"ה ודאי יעזור, הצילו את החיים של מאות רבבות יהודים. אפשר לחשוב כמו בשעת מלחמה, חילים בקרב, בחזית, ויהודי פשוט אומר 'הקב"ה ודאי יעזור' ובכך מציל חיי אלפי יהודים שבסכנה.

זהו ווארט חשוב מאד של הבעל שם טוב, רק בשביל שנכיר ונייקר את היהודי הפשוט הזה, שהוא הערבות של הלולב והמינים. הוא לא עושה תשובה בכלל, אבל עצמו של יום – תיכף נסביר יותר מהו עצמו של יום, עצומו של יום – מכפר.

הדסים – ריח תשובה כללית

אחר כך יש את המדרגה שקראנו לה 'תשובה' שב'לא תשובה' – הרצון הכללי, ההתעוררות הספונטאנית, להתקרב לה'. איזו מדרגה זו בארבעת המינים? אמרנו שערבות, לגבי תשובה, הן בלי טעם וריח. מהי התעוררות של אדם לעשות תשובה בלי לחשוב על שום חטא? ריח של תשובה. יש לו ריח של תשובה, היהודי הזה מריח תשובה – יש לו ריח טוב של תשובה. טעם אין לו – טעם היינו טעם ודעת, והוא לא חושב על משהו ספציפי, שעליו הוא צריך לעשות תשובה, לתקן, אבל הוא רוצה להתקרב לקב"ה. יש לו ריח של תשובה. מהו ריח בארבעת המינים? ההדסים, שיש להם ריח ואין להם טעם. זו בדיוק התשובה הזו, של היהודי שרוצה להתקרב לה'.

לולב – תשובה שאינה גמורה

מהו המצב ההפוך בממוצע, שקראנו לו 'לא תשובה' שב'תשובה' – הוא רוצה לעשות תשובה על משהו, אבל לא מאמין בעצמו שיש לו כח לעשות תשובה עד הסוף. הוא ישתדל, יעשה מאמץ, ואם הקב"ה רוצה להציל אותו מכאן והלאה – בבקשה. אם הוא מצליח קצת לעמוד בהחלטה הטובה שלו לפרוש מן החטא – גם זה עושה לקב"ה נחת רוח. זהו טעם בתשובה, אבל אינו מושלם. כאן השלמות היא המקיף – שהתשובה גמורה – זהו ריח התשובה המעשית. כלומר, יש כאן תשובה, טעם תשובה, אבל בלי ריח – ההשתדלות לא מקיפה את כל חייו, ההשתדלות לא שלמה. מי זה? הלולב, שיש לו טעם ואין לו ריח. במקום אחר[כד] אנחנו מסבירים שהלולב שייך לנסיון של עריות – לכאן שייכות הנפילות בפגם הברית.

אתרוג – תשובה גמורה

אבל יש אחד שעושה תשובה גמורה, תשובה שלמה, עד כדי כך שהקב"ה יכול להעיד עליו, בלשון הרמב"ם, שלא יחזור לסורו עוד. פשוט, יש לו גם טעם וגם ריח בתשובה – האתרוג, הכי יקר.

ידוע הרמז של בעל ההפלאה[כה], שאתרג ר"ת "אל תבואני רגל גאוה"[כו]. כמה שהוא הכי מהודר מכל המינים, הוא צריך לשמור עצמו מגאוה, מהחזקת טובה לעצמו. אם הוא יחזיק טובה לעצמו אפילו רגע, שניה, הוא יפסיד הכל. המלים האחרונות של האריז"ל הקדוש לפני הסתלקותו היו "אל תבואני רגל גאוה", וכך גם אצל הבעל שם טוב. עם כל האתרוג שלו, הוא יודע שאם יקבל שמץ של החזקת טובה לעצמו הכל ירד לטמיון וגם הוא ירד לטמיון.

בכל אופן, התשובה הגמורה, שהוא עושה באמת תשובה, בהתעוררות עד כדי תכלית ההערה, בלשון המאירי, היא כנגד האתרוג.

עצומו של יום – גילוי עצם הנשמה

אם כן, עד כאן יש לנו ווארט אחד, של ארבעת המינים כנגד ארבע דרגות של תשובה. רק שצריך להסביר עוד משהו – לחזור לערבות. נחזור לדעתו של רבי, שלא צריך בכלל לעשות תשובה. מה הכוונה? למה הרבי הרש"ב יכול לומר כזה דבר – הוא יודע שהלכה לא כרבי, איך הוא יכול להתבטא ולומר 'איני יודע מה רוצים חכמים מרבי, הרי הוא צודק!'? איך הוא יודע שהוא צודק? מהו "עצומו של יום"?

עצמו של יום הוא גילוי עצם הנשמה של היהודי (כפי שהרבי מסביר בסיום השיחה). גילוי עצם הנשמה של היהודי הוא גם יותר מהרצון הכללי להתקרב לה' – מה שקראנו "שבים". "שבים" היינו מה שהגברא מתעורר לחזור לה', כנ"ל. אם אני מתעורר לחזור לה' סימן שאני לחוד והקב"ה לחוד, אנחנו שני דברים. יש משהו אחר, יש מה שהיהודי – עצם הנשמה של היהודי – הוא "חלק אלוה ממעל ממש"[כז], "חלק בורא"[כח]. ידוע מה שהבעש"ט אומר בשם רבינו סעדיה גאון, "העצם כאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו"[כט] – כאשר יש התעוררות של עצם נשמת היהודי יש התגלות של עצמות ה'. זהו בעצם עומק כוונת רבי "עצומו של יום מכפר".

אנחנו מדברים על יהודי שצם ביום כיפור, לא חשב על כלום, אפילו לא להתקרב – יודע שהיום יום כיפור, הוא צם. אם הוא לא צם, היום הזה לא יכפר על כך שלא צם[ל] – יכפר על דברים אחרים (לדעת רבי) – אבל אם רוצים שיכפר על הכל נאמר שזהו יהודי פשוט שצם ב"מצות אנשים מלֻמדה"[לא] מהבית, רגיל לצום ביום כיפור, לא חושב על כלום, גם לא להתקרב לה'. מה קורה לו? או במודע או שלא במודע, עצם הנשמה שלו – מי הוא, "מיהו יהודי" – מתגלה באותו יום, "אחת בשנה", וזה מה שמכפר בלי תשובה. כלומר, אין כאן את שלש מדרגות התשובה שקדמו, אבל יש כאן משהו – לא שאין כאן כלום. יש כאן משהו ש"עולה על כולנה"[לב], גילוי עצם הנשמה שלו – או במודע או שלא במודע.

אם עצומו של יום היינו גילוי עצם הנשמה – באמת לא ברור איך אפשר לחלוק על רבי[לג]!

אמונה בכפרת יום כיפור – סוכה (לא מודע) וערבות (מודע)

איך גילוי עצם הנשמה הוא במודע ואיך הוא לא במודע? גם כאן יש ווארט שהרבי מסביר: אם הוא מספיק מאמין – אחד שמביא קרבן בשביל לכפר על עצמו, חטאת או אשם, אם הוא מאמין במה שכתוב בתורה שהקרבת הקרבן מכפרת עליו – הקרבן יכפר, ואם הוא לא מאמין לא יכפר[לד]. אותו דבר לגבי יום כיפור – אם הוא מאמין שיכפר מכפר ואם לא לא מכפרלד. מהי האמונה הזו? היא עצמה גילוי עצם הנשמה שלו. יש אחד שיש לו תנועה נפשית לחזור, לעשות תשובה בלי שום פרט, ויש אחד שגם את זה אין לו – אבל הוא מאמין, באיזה שהוא מקום הוא מאמין.

אם האמונה הזו היא במודע – מודע הוא פנימיות – היא מה שקראנו קודם ערבות (ערבות נקראות "ערבי נחל"[לה] ונחל הולך עם אמונה – "נחלי אמונה"[לו]). כתוב בפירוש[לז] שערבות הן בחינת אמונה פשוטה של יהודי פשוט. אבל אם הוא יושב בסוכה, שהסוכה עצמה מכונה "צלא דמהימנותא"[לח] – צל האמונה – וצל בדרך כלל אינו מודע, מהי הסוכה? מה שעצמו של יום מכפר בלי תשובה, בלי אמונה מודעת בכלל, רק בצלא דמהימנותא. ברגע שהאמונה גופא באה לתוך המודע של הנפש – זו כבר בחינת ערבות (המשכה בפנימיות, ככל ארבעת המינים שבלולב).

סיכום המדרגות

כעת נעשה את כל המבנה מלמעלה למטה: יש את הצלא דמהימנותא, בעצמו של יום מכפר, שממנו נעשה סכך הסוכה. יש את האמונה במודע שיום כיפור מכפר – תשובת הערבות. יש את הרצון הכללי להתקרב לה' – ממנו נעשים ההדסים, שיש להם ריח ואין להם טעם. יש את חשבון הנפש מה אני לא בסדר, צריך לתקן כך וכך, אבל איני בטוח בעצמי שאצליח – יש לי התעוררות לתקן את עצמי, אבל איני יכול לסמוך על עצמי מאה אחוז, ההתעוררות אינה "בתכלית ההערה" – זהו הלולב. יש התעוררות שהיא "בתכלית ההערה", ואז התשובה היא גמורה – זהו האתרוג:

אם כן, השלמנו כעת את הסוכה וארבעת המינים, הכל כהמשכה מהתשובה ודרגותיה השונות ביום כיפור. כמובן, ארבע המדרגות הללו – אותן למדנו מיום כיפור והקבלנו לארבעת המינים – נכונות בכל השנה ונוגעות לענינים נוספים (כמו מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע האם הגאולה תלויה בתשובה[לט] וכיו"ב). פשיטא ששלש מדרגות התשובה ('תשובה שבתשובה', 'לא תשובה שבתשובה', 'תשובה שבלא תשובה') עומדות בפני עצמן במשך כל השנה, וגם "עצומו של יום מכפר" – שלכאורה שייכת דווקא ליום כיפור, ואינה תלויה בעבודת היהודי – היינו מה שקיים תמיד באמת לאמתו (אותה מגלה יום הכיפורים), ויתגלה לעין כל לעתיד לבוא (ב"יום שכולו שבת"[מ], ועד ל"שבת שבתון"[מא]), שמצד שרש נשמתו (כפי שהיא מושרשת בעצמות ה') יהודי אף פעם לא חטא[מב].

נעשה עכשיו הפסקה של ניגונים.