בע"ה

א' מרחשון ע"ט – כפר חב"ד

עבודת חדש חשון

סעודת ר"ח מרחשון לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עבודת חדש חשון – "ודבש היום הזה הוי'"

צירוף חדש חשון

היום (וגם אתמול) ראש חדש חשון. ישנם יב צירופי שם הוי' ב"ה, שמכוונים בברכה האמצעית של מוסף, "ברוך אתה הוי' מקדש ישראל וראשי חדשים", והצירוף של חדש חשון יוצא מפסוק ידוע בתחלת פרשת כי תבוא – "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל וגו'"[ב]. הפסוק מסיים "ארץ זבת חלב ודבש" (ביטוי בשבח ארץ ישראל, שחוזר הרבה פעמים בתנ"ך) והפסוק הבא מתחיל "היום הזה הוי' אלהיך מצוך לעשות את החֻקים וגו'", וכאשר מחברים את המלה האחרונה מהפסוק הראשון, "ודבש", לשלש המלים הראשונות בפסוק הבא, "היום הזה הוי'", ראשי התבות הם וההי, צירוף חדש חשון.

אם כן, כוונת חשון היא "ודבש היום הזה הוי'" – ביטוי מאד מיוחד. מכל צירופי החדשים, עם הפסוקים שלהם, יש משהו מיוחד בצירוף הזה, שכולו אומר הוי', יותר מכל צירוף אחר:

המלה הראשונה, "ודבש", שוה יב צירופי הוי' – צירופי כל החדשים יחד, בגימטריא חדש. המלים הבאות, "היום הזה", עולות ג"פ הוי', ובסוף מופיע שם הוי' עצמו. אם כן, הביטוי "ודבש היום הזה הוי'" מורכב מ-יב פעמים הוי', ג"פ הוי' (רבע, "רובע", מ-יב הצירופים) ושם הוי' עצמו.

אחד אלקינו, שלשה אבות, שנים עשר שבטיא

יש כאן סדרה לגבי כפולות שם הוי' – מהסוף להתחלה: 1, 3, 12. ה' הוא אחד, "אחד מי יודע? אחד אלהינו שבשמים ובארץ". אחר כך "שלשה מי יודע? שלשה אבות", אברהם, יצחק ויעקב, אבות האומה הישראלית. ואז "שנים עשר מי יודע? שנים עשר שבטיא", יב בני יעקב.

אם כן, יש כאן סדרה מיוחדת, מתחילים מ-יב פעמים הוי' (ודבש), כנגד שנים עשר השבטים, ממשיכים ל-ג פעמים הוי', כנגד שלשת האבות, ובסוף "אחד הוא אלהינו שבשמים ובארץ" – הכל כלול בביטוי "ודבש היום הזה הוי'". כשמחברים הכל מקבלים טז פעמים הוי', 416, יצחק-יצחק. שם החדש הוא חשון, שוה יעקב-יעקב, יד פעמים הוי' (גם תשרי, שאנחנו יוצאים ממנו, הוא כפולת שם הוי': יהודי – מילוי יה, יוד הי – פעמים הוי').

יוצא שחדש חשון עולה יעקב-יעקב, והצירוף שלו עולה יצחק-יצחק. יעקב ועוד יצחק עולה שמים, יה פעמים הוי'. נמצא שחשון עם הצירוף שלו, "ודבש היום הזה הוי'", עולה שמים-שמים (780, ה פעמים יוסף, יוסף פנים ואחור), שהוא המשולש של טל, "הוי' אחד".

סדרת 'עצרת'

יש עוד הרבה רמזים, נאמר רק עוד דבר אחד: 1-3-12 כפול הוי' הוא 2-6-24 כפול אחד (חצי הוי'). הבנו שהמספרים 12-3-1 רומזים לה', לאבות ולשבטים. מהם 2-6-24 בחכמת החשבון? סדרת המספרים של עצרת – יסוד חכמת הצירוף של ספר יצירה: "שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים, ארבע אבנים בונות ארבעה ועשרים בתים"[ג] – 2-6-24. 2 בעצרת = 2, 3 בעצרת = 6, 4 בעצרת = 24. רואים שיש איזה הגיון פנימי בסדרה של "ודבש היום הזה הוי'".

עצרת היא סך הצירופים מתבה של כך וכך אותיות שונות. לדוגמה, בתבה הראשונה של התורה, "בראשית", יש שש אותיות שונות וממילא יש לה שש בעצרת צירופים. חיבור כל המספרים עד מספר מסוים הוא משולש, והכפלת כל המספרים עד מספר מסוים היא עצרת. שש בעצרת שוה 720 – "שש אבנים בונות שבע מאות ועשרים בתים". אחר כך "שבע אבנים בונות חמשת אלפים וארבעים בתים, מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע", כלומר שמתחילים להיות מספרים מאד גדולים.

התחלת ה'זמן' במתיקות

נתבונן רגע במשמעות "ודבש היום הזה הוי'": הביטוי כנראה אומר לנו משהו לגבי העבודה הרוחנית של החדש, שצריכה להתחיל מ"ודבש", "ארץ זבת חלב ודבש", מתיקות. אכן כתוב "דבש מצאת אכול דַּיֶך"[ד], לא אוכלים יותר מדי דבש, אבל תכלית שבח ארץ ישראל היא שיש דבש, כאן צריך להיות מתוק. כמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל וגו'"[ה] – כאן, בארץ, צריך לעבוד את ה' בשמחה, במתיקות, לא כמו בחו"ל. הכל מתחיל מהדבש, מטוב הטעם.

תיכף נסביר שהחוש של חדש חשון הוא חוש הריח. לכאורה דבש הוא טעם – חוש של חדש אחר – אבל כנראה שלדבש יש גם ריח טוב[ו], יש בו גם טעם וגם ריח. למה יש גם טעם וגם ריח? לאתרוג. מה עושים עם האתרוג אחרי סוכות? שמים אותו בדבש, עושים ממנו ריבה טעימה, שיש בה גם טעם וגם ריח. בחדש חשון צריך להמשיך את הטעם והריח של האתרוג, לעשות ריבה – משהו טעים לחיך וגם טוב לאף, חוש הריח של החדש, החוש של מלך המשיח (כדלקמן).

זו גם הוראה: בתחלת חדש חשון מתחילים בישיבות וב'חיידרים' את הזמן מחדש, וצריך להתחיל בדבש. איך ילד קטן מתחיל את הלימודים בחיידר? מלקק דבש. גם המבוגרים צריכים בתחלת חשון לחזור לתחלת החיידר, לטעום דבש, להרגיש את המתיקות וגם הריח הטוב של התורה הקדושה.לכוון שחשון היינו דבש, שו, בתוך חן.

"היום הזה" – "אני והו"

אחר כך מגיעים ל"היום הזה" – "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[ז]. עיקר השיעור היום יהיה המשך של מה שדובר[ח] בקבר דוד, על יש ואין. "היום" בגימטריא "אין", כך כותב ר"א אבולעפיא[ט], ו"הזה" היינו מצביע באצבע ואומר "זה", דרגת נבואת משה רבינו ("זה הדבר"[י]), שהתנבא מתוך האין, גילוי אור אין סוף שלפני הצמצום. כתוב[יא] ש"היום", ב-ה הידיעה – כמו "היום יום" בספירת העומר – הוא אור אין סוף שלפני הצמצום. סתם "יום" הוא אור הקו לאחר הצמצום, אבל "היום" הוא אור אין סוף שלפני הצמצום.

בסוכות אמרנו "אני והו הושיעה נא" – חברנו את "אני", השם ה-לז, השם הראשון בחצי השני של עב שמותיו יתברך (הראשון מבין לו הצדיקים הגלוים של הדור, גדול הדור בנגלה), עם "והו", השם הראשון של (החצי הראשון של) עב (הראשון מבין לו הצדיקים הנסתרים של הדור, ה"חד בדרא" האמתי, ה"צדיק יסוד עולם"[יב], הכולל את כל ה-עב). כשאומרים "אני והו" יש לכוון "היום [אני] הזה [והו]", ג פעמים הוי'[יג], השם של יב אותיות היוצא מברכת כהנים, הברכה המשולשת בתורה, בה בכל פסוק-ברכה יש שם הוי'[יד].

סיכום סדר העבודה – "ודבש היום הזה הוי'"

שוב, מתוך "ודבש" מגיעים לגילוי של "היום הזה". מי טעם דבש ואורו עיניו? יהונתן. רואים שזו סגולת הדבש. "אורו עיניו" היינו "היום הזה", "ויקרא אלהים לאור יום" – אור הוא יום – ו"הזה" הוא אספקלריא המאירה, "זה אלי ואנוהו"[טו], "הנה אלהינו זה קוינו לו"[טז]. בסוף התכל'ס היא להגיע לתמצית של הכל, לגילוי של שם הוי' ב"ה, שם העצם, שם המפורש, שם המיוחד – הגילוי שהכל ("הזה") הוי', "היום הזה הוי'"[יז].

אם כן, זהו סדר העבודה של החדש שלנו – "ודבש היום הזה הוי'". לחיים לחיים, שנזכה ל"ודבש היום הזה הוי'".

ב. חשון – חדש של אין

חדש חשון – 'אין' בין 'יש' ל'יש'

חדש חשון נקרא בתנ"ך "ירח בול"[יח]. הוא מופיע רק פעם אחת בתנ"ך, כאשר שלמה המלך סיים לבנות את בית המקדש. לקח לו שבע שנים לבנות את בית המקדש, והוא סיים את המלאכה ב"ירח בול". אף על פי שהיה ראוי מיד לעשות חנוכת הבית, הוא לא עשה אז חנוכת הבית – השאיר לשנה הבאה, ליום כיפור, אכלו אז ארבעה עשר ימים, כולל יום כיפור ולתוך סוכות. למה הוא לא עשה מיד חנוכת בית? יש ספרים[יט] שכתוב שהוא השאיר למשיח – שמשיח יעשה חג חנוכת בית המקדש השלישי בחדש חשון.

אבל בינתיים, בימינו, חשון הוא החדש הכי ריק מחגים, אין חגים – אַיִן. כנראה ששלמה המלך גם יודע את הסוד שאחרי החדש השביעי – המשובע בכל טוב[כ], מלא חגים, מלא מצוות מיוחדות – צריך לשים רווח בין עדר לעדר[כא], והרווח-הרוּח צריך להיות אין גמור. מצד אחד, אחרי החגים מכריזים "ויעקב הלך לדרכו"[כב] – נכנסים שוב לתוך ה"בכל דרכיך דעהו"[כג], הדרכים שלך, עובדין דחול. אבל ברוחניות, מה קורה? אחרי כל כך הרבה 'יש' של מצוות, חדש שלם מלא וגדוש במצות, בחדש חשון צריך ללכת, אבל ללכת ב'אין'. לכן, אף על פי ששלמה סיים את מלאכת המקדש בחדש הזה, וכולם צפו שנעשה עכשיו חג, הוא הבין שחדש חשון הוא אין, הוא אַיִן, צריך להתעצם עם האין – החג של חדש חשון הוא גארנישט, שום דבר, שום כלום.

זו המשמעות של חשון. אם ה'אין' הוא כדבעי למהוי אחריו יבוא גם 'יש' מחודש. אם יש אין, חזקה שאחריו יהיה "יש מאין". זקוקים לרווח הזה בין עדר לעדר, לאין, והוא הסוד של חדש חשון.

חדש בול – זמן המבול

מתחילים את החדש בפרשת נח וגם מסיימים אותו בפרשת נח. חשון הוא חדש המבול, בו הוא החל לרדת (ביום ה-טוב שבו, יום ה-בטול, "כי טוב", של השנה), ובו הוא הסתיים (ביום ה-זך[כד] שבו "יבשה הארץ"[כה]), ולמחרת (יום ה"נח מצא חן"[כו] של השנה) התחיל סדר עולם חדש, 'יש' חדש לאחר שנה תמימה של 'אין', יש מאין, ונח יצא והקריב קרבן שהיה לריח ניחוח[כז], חוש הריח של חדש חשון. זהו אחד מפירושי "ירח בול" – חדש של המבול[כח].

אחרי שהתפללנו לגשם בשמיני עצרת, "עינינו ליה"[כט] שנראה את הגשמת הגשם. כפירוש החסידות[ל] ל"משיב הרוח" – משיב-מפריח את הרוחניות – ו"מוריד הגשם", מוריד לנו את הגשמיות, "ונתתי גשמיכם בעתם"[לא]. מתי עת הגשם? עכשיו, בחשון. עוד פעם, חשון הוא אין, ומי שבבחינת אין מגיע לו גשם. מי שבבחינת אין – מתרטב.

ג. איה-אין-איש

שלש מלים שכנגד כח"ב

יש שלש מלים, שבכל אחת שלש אותיות, שכתוב בקבלה שהן כנגד ג"ר (ג ראשונות), כתר-חכמה-בינה. כולן מתחילות ב-אי – א הוא הכתר ו-י החכמה[לב]. אלף היא פלא, סוד המופלא, הכתר. על י כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ"[לג] – י היא נקודת בטול, פנימיות החכמה. מה הן שלש המלים? איה, אין, איש[לד].

מה היחס בין המלים? אין הוא אין; איה – "איה מקום כבודו"[לה] – הוא המקום המקיף ("הנה מקום אתי" – "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"), הסובב כל עלמין, שממנו מתהוה היש מתוך נקודת האין. על "איש" דברנו בשיעור בקבר דוד, מי שהיה, שבעצם הוא "יש מאין" – אי של איש הן אין ו-יש של איש הן יש[לו]. בתוך המלה איש יש גם את האין וגם את היש – "יש מאין".

אם שלש האותיות בכל שלש המלים הן כנגד ג"ר, כתר-חכמה-בינה, יש להסביר כך גם את היחס בין המלים עצמן, לפי סדר האלף-בית – איה-אין-איש: "איש" היינו אש, בינה[לז]; המלה "אין" היא יחסית חכמה[לח]; "איה" (לפי כל הפירושים, כדלקמן) היינו ג"ר שבכתר. אם כן, אפשר לומר ש"איה" היינו כתר-חכמה-בינה שבכתר, "אין" כתר-חכמה-בינה שבחכמה ו"איש" הכתר-חכמה-בינה של הבינה.

מה הסימן לזכור את שלש המלים המיוחדות האלו, שכל אחת כוללת ג"ר (וצריך להתבונן מה ההבדל ביניהן)? סופי התיבות, איה אין איש, למפרע כותבות מלה – שנה, המשך של שנה טובה ומתוקה, במיוחד בחדש דבש, המשך למתיקות התפוח בדבש שטעמנו בליל התקדש חג בר"ה. יש פה שנה, וכל אחת מהמלים היא אי. צריך להתבונן בכל המלים האלו.

האריז"ל: א – רדל"א, י – אוירא, ן – אריך

נתחיל מהמלה השניה, "אין". איך האריז"ל מסביר את הסוד של אין[לט]? מדבריו עולה שכל שלש האותיות של אין הן בכתר:

ה-א של אין היא רדל"א – רישא דלא ידע ולא אתידע – אמונה פשוטה[מ]. מהאמונה הפשוטה של היהודי באה מסירות הנפש של היהודי, על תורה ומצוות, על קידוש שם שמים.

ה-י של האין היא סוד האוירא. מהו האוירא? באריך אנפין, הפרצוף החיצוני של הכתר, הרצון, יש ג רישין – גלגלתא, אוירא, מוחא סתימאה. באמצעי, האוירא – האויר שבין הגלגלת, כביכול, למח – מאירה הארת דעת דרדל"א. מפורש בתיקוני זהר[מא] שהדעת דרדל"א שמאירה באוירא היא סוד ה-י, ואפילו כתוב שזו ה-י של ישראל, "חיה ושמה ישראל". אם כן, ה-י של אין היא שרש נשמות ישראל שבאוירא. בנפש זו הדעת הכי עליונה שיכולה להיות, "דעה את הוי'"[מב].

ה-ן הפשוטה של אין היא כללות פרצוף אריך אנפין. למה הוא נקרא אריך אנפין? כי הוא ארוך, הוא נמשך. כמו שהאות ן סופית היא קו ארוך שיורד מטה-מטה – הרצון להאציל ולברוא וליצור ולעשות את כל העולמות, עד מטה-מטה. אריך, כשמו כן הוא – ארוך מאד.

לפי כוונה זו, כל שלש אותיות א-י-ן הן בכתר, ואפשר בהחלט לומר שהן כתר שבכתר, חכמה שבכתר ובינה שבכתר (שרש כח ההתפשטות מטה שבכתר). בכל אופן, הן רדל"א, אוירא (עם ה-י שבתוכו) וכללות פרצוף אריך אנפין – אין. כך בכתבי האריז"ל.

תקוני זהר: א – כתר, י – חכמה, ן – בינה

בתקוני הזהר[מג] כתוב יותר פשוט ש"אין" היינו שלש הספירות הראשונות, כתר-חכמה-בינה (לא הכל בכתר):

א היא כתר שלמעלה מטעם ודעת.

י היא חכמה.

ן היא בינה, בסוד נ שערי בינה.

ספר האורה: א – כתר, י – חכמה, ן – מבינה עד מלכות

הפרדס[מד] מביא ספר קדמון, ספר האורה, שכותב משהו דומה – אבל אחר (המובן דווקא לאור הפירוש הראשון). הוא מסביר ש"אין" הוא כללות האצילות – כל עשר הספירות:

א היא הכתר, שכולו רחמים גמורים, רחמים רבים, רחמים עצומים. אין שם שום דין. הרי כל קבלת הראשונים היא יחס של רחמים ודין – כמה רחמים יש כאן וכמה דין, אם מעורב או טהור. הכתר הוא רחמים גמורים, בלי שום תערובת דין, וזהו סוד ה-א[מה].

ה-י היא נקודת החכמה. החכמה היא, בלשונו, המחשבה המופשטת, כביכול, של ה', כבלשון הזהר "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מו], וכדבר רש"י בתחלת שירת הים, "י על שם המחשבה נאמרה"[מז]. ה-י היא המחשבה של חשב-מה[מח].

עד כאן על דרך הפירושים הקודמים, א כתר ו-י חכמה, רק עם הסבר לפי התפיסה-הסגנון של הראשונים, שה-א רחמים גמורים וה-י מחשבה מופשטת. מהי ה-ן הארוכה?

ה-ן היא שפע וברכה שנמשכים מטה עד המלכות[מט]. פירוש האות נון הוא מלכות[נ], כבפסוק "לפני שמש ינון שמו"[נא]. הוא לא אומר שה-נ היא בינה, אבל מובן מאליו – יש ודאי "נון שערי בינה", אבל התכלית היא שמתוך החכמה-המחשבה ימשכו שפע וברכה דרך כל הספירות, מבינה ועד מלכות. כלומר, אין היינו בעצם כתר-חכמה-מלכות[נב].

סיכום פירושי אין (ומקום היש)

אם כן, לפירוש האריז"ל כל ה-אין בכתר; בתקו"ז שלש האותיות הן כח"ב; ובספר האורה הן כתר-חכמה-מלכות. כלומר, או שהכל בספירה אחת, או בשלש ספירות, או שכולל את כל עשר הספירות[נג] של עולם האצילות, עולם האין. לפי הפירוש השני עד מקום מסוים באצילות 'אין' ומכאן ולמטה 'יש מאין', והפירוש האחרון מגלה שבאמת הכל אין, הכל גארנישט, בזכות שפע הברכה וההצלחה שנמשך מ-א (דרך נקודת ה-י), האור והשפע של הרחמים הפשוטים.

אלו שלשת פירושי המלה אין שמתפתחים זה מזה. על פי פשט, אם כל האצילות היא אין, איפה נמצא היש? בעולמות התחתונים בי"ע. פירוש מצוין, הכי טוב. יש היינו מודעות עצמית, הרגשת היש, שיש 'אני' נפרד מה' – הוא קיים רק בעולמות התחתונים. אבל כל עולם האצילות – בו יש רק אלקות – הוא אין, כתר-חכמה-מלכות. אסור לקצץ בנטיעות, אסור להפריד את המלכות משאר הנטיעות באצילות, הכל אין[נד].

ולסיכום פירושי המלה 'אין':

                     א              י               ן

תקוני זהר                 כתר             חכמה           בינה  

ספר האורה     כתר             חכמה           מבינה עד מלכות             

האריז"ל                  רדל"א          אוירא           אריך אנפין   

"ואדם אין" ומצות "פרו ורבו"

איפה כתובה בתורה פעם ראשונה המלה 'אין'? "הכל הולך אחר הפתיחה"[נה], "ואדם אין לעבֹד את האדמה"[נו]. "אין" היא המלה ה-500 מתחלת התורה, אין בהכאת אותיות! הביטוי הכי חשוב בתורה ששוה 500 הוא "פרו ורבו"[נז] (המצוה הראשונה בתורה, "מצוה רבה"[נח], "הכל הולך אחר הפתיחה"). סימן שיש קשר בין "אין" ל"פרו ורבו" – מי שבבחינת אין זוכה לפרו ורבו[נט]. אמרנו[ס] שהשנה אי"ה צריך הרבה פרו ורבו – ולשם כך צריך להיות אין.

נלמד מכאן מוסר השכל: הפסוק "ואדם אין" אומר שעל האדם להיות אין – תוך כדי שעובד ה' – ואז יוכל לעבוד את האדמה (כדרך פירוש הבעש"ט "אין" בכל מקום, הכל אתהפכא). ה' שם את האדם בגן עדן "לעבדה ולשמרה", וכך שם אותנו כעת בארצנו הקדושה – רוצה שהאדם יעבוד את האדמה, הנוקבא של האדם. בשביל לעבוד ולזכות ל"פרו ורבו" בעבודתנו צריך להיות אין.

כש"אדם אין" – "יש הוי'" (ה"יש" הראשון והשלישי)

"ואדם אין" הוא ה"אין" המקורי והכי חשוב בתורה. מה ה"יש" הכי חשוב? אחרי חלום הסולם יעקב אומר "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי"[סא]. "אכן יש הוי' במקום הזה" עולה ברית שעולה "ואנכי לא ידעתי" (שעולה "פרו ורבו" "ואדם אין", כנ"לנו). רק "יש הוי' במקום הזה" עולה ישראל, השם שיעקב עתיד לקבל.

בכל אופן, היש העיקרי בתורה הוא "יש הוי'". מה הקשר לאין? כאשר "ואדם אין" מתגלה ש"יש הוי' [במקום הזה]" – "יש מאין"! עד שלא הגעתי למדת אין לא ידעתי ש"יש הוי' במקום הזה", שהרי "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"[סב], אבל כשאני נעשה אין אני עושה מקום להוי' במקום הזה, ואז "יש הוי' במקום הזה" ("יש הוי'" עולה ג"פ "ואדם אין"). כאשר האדם אין מתגלה ש"יש הוי' [במקום הזה]". כמו כוונת "הוי' אחד" – הוי', "אלופו של עולם", הוא א ב-ז רקיעים וארץ (ח) וב-ד רוחות העולם[סג]. זו האמת, הכל אחד, הכל אמת, "ודבש היום הזה הוי'", הכל הוי'.

"יש הוי' במקום הזה" הוא ה"יש" העיקרי בתורה, אך הוא לא ה"יש" הראשון אלא השלישי (והוא מאמר יעקב אבינו, האב השלישי). מה ה"יש" הראשון? אברהם אבינו (האב הראשון) הוא הראשון שאמר "יש", אבל בהיסוס מסוים – "אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר"[סד], בויכוח עם ה' על סדום. "אולי יש" (ע"ה = משיח), אבל אין (היינו הכולל)... למה הוא חשב ש"אולי יש חמשים צדיקים"? הוא קווה שמתוך ה-ן של האין נמשך היש, לכן "אולי יש חמשים צדיקים", אבל באמת אין. ה"יש" הראשון הוא רק אולי, כמו שאומרים בסליחות "אולי ירחם". במלחמת עמלק כתוב[סה] "היש הוי' בקרבנו אם אין" ואז "ויבא עמלק", בגלל הספק. צריך להיות "יש הוי'" בודאי ("הודאי שמו כן תהלתו"[סו]).

"איה שרה אשתך"

איפה כתוב בתורה פעם ראשונה "איה"? בקדושת כתר אומרים "איה מקום כבודו". כתוב שעיקר הכוונה – חוץ מהמלה "כתר" – הוא באמירת המלה "איה", לכוון שהיא כוללת את הג"ר (בדרך כלל הכונה שם לחב"ד שבכתר)[סז]. בכל אופן, בתורה הפעם הראשונה היא שאלת המלאכים את אברהם אבינו "איה שרה אשתך"[סח], "להודיע שצנועה היתה"[סט], "הנה באהל".

מאיפה באה צניעות שרה? מסוד הצניעותא, כמו ספרא דצניעותא, רדל"א בקבלה, אמונה. "איה?" – "איה מקום כבודו" – לא יודעים איפה היא (איה הפוך), רדל"א, "כל כבודה בת מלך פנימה"[ע]. "אשה כשרה" (העולה נמנע הנמנעות, סוד צניעותא) היא אשה כשרה אמנו, העושה-מתקנת את רצון בעלה[עא]. לכן נאמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[עב], היא גדולה ממנו בנביאות[עג], ברוח הקדש, ויודעת שצריך לגרש את האמה זאת ואת בנה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק"[עד]. כאן "איה שרה אשתך" כדי לבשר לה שתלד בן, שתלד את יצחק.

איה-אין-איש בשמות הקדש

נסיים חלק זה בעוד משהו חשוב ויפה:

כתוב בערכי הכינויים שבסוד המלים האלה – כל אי הוא "אהיה" בכתר ו"הוי' בחכמה", והשינוי רק באות האחרונה. ב"איה" (האותיות המרכיבות את שם אהיה) כתוב שיש שוב "אהיה" – אהיה-הוי'-אהיה, על דרך "אהיה אשר אהיה"[עה], כתר-חכמה-בינה). זו כוונת האריז"ל[עו] למלה חיים[עז] – כל פעם שאומרים חיים לכוון אהיה-הוי'-אהיה. כלומר, שם הוי' במקום "אשר"[עח].

אם כבר אומרים את הכוונה, מה נמשך מה"אין מזל לישראל"? שלשת הדברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[עט] – בני-חיי-מזוני. בנים בגימטריא אמונה[פ], נמשכים מה-א של אין. החיים – "החכמה תחיה"[פא], "ימותו ולא בחכמה"[פב] – נמשכים מה-י של האין, נקודת החיים. לפי הפירוש השלישי הנ"ל, ה-ן של אין היא שפע ברכה שנמשך מטה-מטה, עד המלכות, המחלקת את החוק הקצוב לכל אחד ואחד לפי ענינו. מכאן נשכיל שה"מזוני", המזון, נמשך מה-ן של האין. זו גם כוונה מאד חשובה ל"אין מזל לישראל". ה"אין" באמת הוא מזל, שכל שלשת הדברים ש"במזלא תליא מילתא [ולאו בזכותא תליא מילתא]" נמשכים ממנו – על האדם להיות אין (כמו שראינוח בקדושת לוי, שעל אין רק אמר שאני צריך להיות אין).

אם איה היינו אהי'-הוי'-אהי', מהו סוד ה-אין? תמיד אי הן אהיה-הוי'. מהי ה-ן? בכל שמות ה' יש רק נון אחת – ה-נ של א-דני, של המלכות (מתאים לפירוש ספר האורה, שה-ן היא "לפני שמש ינון שמו".). "אין" היינו אהיה-הוי'-אדני – הוי'-אדנות הם עיקר היחוד, יחודא עילאה ויחודא תתאה, לפי שני שילוביהם[פג], ולמעלה מהם שם אהיה. אהיה-הוי'-א-דני הוא סוד יבק, העולה "ואדם אין" (הנ"ל). הפלא ופלא.

מה לגבי איש? אפילו יותר פשט. כולם מתחילים אהיה-הוי', וכאן ה-ש היא ש-די, שם היסוד. כתוב שאיש הוא זכר, וההבדל בין הזכר לנקבה ניכר במקום היסוד[פד], שם ש-די. לכן לפעמים איש רומז לספירת היסוד, בה אדם ניכר כאיש. אהיה הוי' ש-די שוה חוה ברבוע, שוה "אדם חשוב" שוה "שאני" (נשיא). חז"ל אומרים "אדם חשוב [=] שאני"[פה]. שלא נשכח את חוה, "כי מאיש לקחה זאת"[פו]...

חיים (השמות של "איה") יבק (השמות של "אין") נשיא (השמות של "איש")[פז] עולים ישראל. כל ישראל, באשר הוא ישראל (אשר בשם ישראל יכונה), הוא בסוד איה-אין-איש, לפי פיתוח שמות הקדש שלהם.

ד. נח ונקי – בין אדם לחברו ובין אדם למקום

יעקב-לאה – יחוד הריח

כעת נאמר משהו לגבי חוש הריח: אמרנו שחשון הוא חדש של אין. חוש הריח הוא החוש של הכתר, שבכללות נקרא אין, כמו שהסברנו. החוש של האין הוא החוש של משיח, בו נאמר "והריחו ביראת הוי'"[פח], "מורח ודאין [ד-אין]"[פט].

בסוכות[צ] דברנו על ארבעה יחודים המבוארים בכתבי האריז"ל, אותם מכוונים בתפלות שלנו – כל תפלה והיחוד שלה. הפרצופים הם ישראל, יעקב, לאה ורחל, וממילא יש ארבעה סוגי יחודים, שהמעולה ביניהם הוא יחוד ישראל-רחל, בגימטריא תשע"ט. כמה שוה החוש של חשון, ריח? יעקב-לאה (נמצא שחשון תשע"ט הוא סוד יחוד יעקב-לאה שביחוד ישראל-רחל – מופיעים כאן כל ארבעת הפרצופים, ובסוד "אחליפו דוכתייהו", שהרי בדרך כלל ישראל מזדווג עם לאה ויעקב עם רחל, ודוק).

למה חוש הריח הוא היחוד-הזיווג של יעקב ולאה? מה המשמעות? לפי הידוע שיעקב הוא קול ("הקֹל קול יעקב"[צא], ויחוד יעקב-רחל הוא יחוד קול-דבור) ולאה היא מחשבה וגם כוונה הסמכנו את הסבר יחוד יעקב-לאה על מאמר חז"ל "קול מעורר הכוונה"[צב] (ר"ת קמה, שם העמדת המלך[צג], מלך המשיח) – בקול אני מגלה ומחזק את הכוונה הטובה, את המחשבה הטובה שלי. אם כן, זהו סימן היחוד של חדש חשון, שהחוש שלו הוא חוש הריח, יעקב-לאה – בשביל ריח צריך קול שמעורר את הכוונה ("הקול יפה לבשמים"[צד]). כמה שוה קול ועוד כונה? 217, ועם הכולל עולה ריח – רמז מובהק שחוש הריח הוא יחוד קול וכוונה.

נח ונקי

אמרנו שכל החדש מוקף בנח – מתחיל בנח ונגמר בנח, מתחיל בפרשת נח ונגמר ב"ריח הניחֹח" של נח, סיום המבול של ירח (גם לשון ריח) בול – כפי כתוב פעמיים נח, "אלה תלדות נח נח איש צדיק תמים"[צה]. נעשה עוד גימטריא יפה: נח-נח-איש, 7 אותיות העולות ז"פ (ממוצע כל אות) אין (יכול להיות גם ז"פ אני, אבל לעניננו הוא ז"פ אין, "אין מזל לישראל", איש הוא יש מאין).

איך מוסבר בחסידות[צו] הכפל "נח נח"? "נייחא דרוחא לעילא ונייחא דרוחא לתתא", עושה נחת רוח לה' וגם נחת רוח לבריות. אלה גם שתי בחינות שבת – נח הוא "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה"[צז] – שבת עילאה ושבת תתאה[צח].

אם נח הוא "ריח ניחֹח" – המופיע אצלו לראשונה בתורה – מה צריך להשלים ל-נח כדי שיהיה שוה ריח? 160. 160 יכול להיות הרבה דברים. דברנו על המלה "איש" ובהמשך נתמקד בה יותר. כאשר חוה ילדה את קין (160) היא אמרה "קניתי איש את הוי'"[צט]. דווקא קין נקרא איש (שת לא) – קין לשון קנין, "קניתי איש", אני שותפה עם הקב"ה באיש הזה, כמו שמסביר רש"י. מה עוד צירוף אותיות קין? נקי. במאמר המפורסם של רבי פנחס בין יאיר[ק] – בו מדה מביאה לידי מדה אחרת, עד רוח הקדש ועד תחית המתים על ידי אליהו הנביא זכור לטוב – הנקיות מביאה לידי פרישות או לידי טהרה[קא] (כפי שתי הגרסאות). על כל פנים, יצא ש-ריח הוא נח-נקי. צריך להתבונן – מה אומר לנו הרמז?

"רוח הבריות" קודמת ל"רוח המקום"

יש כמה מאמרי חז"ל על הצורך להיות נח. המאמר הכי חשוב מובא בסיפור מפורסם אודות הבעל שם טוב[קב]. הבעש"ט נהג לומר לתלמידים תורות קצרות, ופעם הוא יצא לחבריא קדישא ואמר רק משפט אחד – "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו"[קג]. בעצם, זה לא משפט שלו, אבל כאשר צדיק אומר מאחז"ל זהו "אור חדש על ציון תאיר" וכך הוא מתקבל – התלמידים היו בהתפעלות עצומה, המשפט חדר לעומק נשמתם.

יש מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום. שתיהן נדרשות ומשלימות – והרמז היפהפה, "בין אדם לחברו" ועוד "בין אדם למקום" שוה הוי' ברבוע (ששוה חדש חשון) – אבל מאמר זה אומר שהעיקר, היסוד, הוא שתהיה "רוח הבריות נוחה הימנו". אם רוח הבריות נוחה הימנו " אוטומטית "רוח המקום נוחה הימנו". אם אין רוח הבריות נוחה הימנו – מקרה אבוד, "אין רוח המקום נוחה הימנו", נקודה, סוף פסוק. כך אמר הבעש"ט, והדברים חדרו כמים עמוקים ופעלו את פעולתם.

אם כן, ממה צריך להתחיל, בין אדם לחברו או בין אדם למקום? במאמר הזה, יסוד החסידות, פשוט שהכל תלוי ב"בין אדם לחברו" – "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" (בגימטריא לב פעמים אין). כך מתפרשת הכפילות "נח נח": כשאומרים "נייחא דרוחא לעילא, נייחא דרוחא לתתא" מתחילים מלמעלה, אבל כאן הפוך – אם רוח הבריות נוחה ממך ודאי רוח המקום נוחה ממך, "נח נח", ואז אתה "איש צדיק תמים".

צדיק – בין אדם לחברו, תמים – בין אדם למקום

אם אני רוצה לחלק "צדיק תמים" ל"בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו" – מה הצדיק ומה התמים? אם כתוב רק "צדיק", יכול להיות גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום, אבל מהו "תמים"? "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[קד], "התהלך לפני והיה תמים"[קה], יהודי צריך להיות תמים עם ה' (לא כתוב שצריך להיות תמים עם החבר), וצדיק עם הבריות, "צדק צדק תרדֹף"[קו]. היחס בין "צדיק" ל"תמים" הוא בין אדם לחברו לבין אדם למקום.

אם כן, "צדיק תמים" מפרש את ה"נח נח" – אם אתה "צדיק", "נח לבריות" שממילא "רוח הבריות נוחה הימנו", אז אתה "תמים", "נח למקום" ש"רוח המקום נוחה הימנו", ואז אתה "איש" (שהוא אין-יש, יש מאין, כנ"ל). בין אדם לחברו צריך להיות "ואדם אין" ואזי "יש הוי' במקום הזה [ואנכי לא ידעתי]" בין אדם למקום.

סדר הקדימה: נח – לבריות, נקי – למקום

מה לגבי נקי? מה הסדר במדת הנקיות? כתוב "והייתם נקים מהוי' ומישראל"[קז]. מה אם מתנגש אחד עם השני? מה עדיף? מה קודם? זהו אחד הדברים היסודיים אצל בעל מי השילוח[קח], שאם איני יכול להיות נקי גם מה' וגם מישראל – כמו שצריך לכתחילה – אז עדיף להיות נקי עם ה'. לכן כך הוא סדר הפסוק, "והייתם נקים מהוי' ומישראל" – קודם תהיה נקי מה' ואחר כך גם תשתדל בכל כחך, בכל יכולתך, להיות נקי גם מישראל.

רואים שהסדר הוא הפוך! זהו עיקר הווארט הערב ב'עבודה' – ההבדל בין להיות נח ולהיות נקי. בשביל ריח טוב – יחוד יעקב-לאה (קול-כונה ע"ה, כנ"ל)– צריך להיות גם נח וגם נקי[קט]. אם כן, האדם צריך לעבוד בשני מישורים הפוכים בעת ובעונה אחת: כל הזמן צריך להיות נקי מה' ומישראל – כאשר דין קדימה לקב"ה – וכל הזמן צריך להיות נח לבריות ונח למקום, כאשר דין קדימה לבריות. פלאי פלאים, איך להכליל זאת יחד – ממש יכול להתנגש.

רב וקהילתו

לדוגמה, לגבי רב – כתוב[קי] שרב שלא שונאים אותו אינו רב, כי זהו סימן שהוא לא מקפיד על קיום ההלכות אצל אנשי קהילתו. איזו דאגה של הרב גורמת שישנאו אותו בקהילה? הדאגה לנקיות, ל"נקים מהוי'". הוא לא משניא את עצמו בכוונה – ככה יוצא... הוא יותר מדי נקי בעצמו ודורש נקיות מכולם. אבל אחד שאינו רב – ברוך ה', מברך כל בקר 'שלא עשני רב'... – יכול להקדים את ה"נח לבריות". זהו הפרדוקס של שני ה"איש"ים הראשונים – "קניתי איש", קין-נקי, ו"נח איש צדיק" (קין עצמו היה הפוך מ"נקי כפים"[קיא], הוא מלא את כפיו דם) – צריך להיות נקי וצריך להיות נח, גם רב וגם לא רב, ח"ו... [על מה "חס ושלום"?] על להיות רב, כמובן. כמו שרבי נחמן אמר לרבי נתן כששאל אם להיות רב – 'אמת' שראוי שתהיה רב, אבל לא 'אמת לאמתו'. אנחנו רוצים את האמת לאמתו.

כידוע, הבעל שם טוב לא רצה להיות רב. כך היה במשך כא השנים הראשונות, השנים הטובות – "אך טוב לישראל [בעש"ט]"[קיב] – בהן כולם היו 'חברים' בלבד, לפני שהתנועה קבלה תואר ושם, לפני שהיו 'רבי' ו'חסידים'. יתכן מאד שהוא יצא לתלמידים ואמר להם רק את הכתוב בפרקי אבות, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכו'", בסיום ה-כא שנים האלה – צריך לעבור פאזה, ועם זאת לשמור היטב על ה"אך טוב לישראל", ה-אך שנים הראשונות שאין רבנים, שכולנו חברים, גם הרבי, המנהיג, הוא חבר של כולם. אז העיקר הוא אך ורק "נח נח", "רוח הבריות נוחה הימנו".

דרך אגב, "ירח בול" שוה אהרן (16 ברבוע, 4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8). אמרנו[קיג] שיום כיפור הוא יום של אהרן הכהן. הוא ממשיך בסוכות, ענני הכבוד של אהרן, ורואים שממשיך גם ב"ירח בול". אהרן "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[קיד]. מי הרב? משה רבינו. מי החבר, שעושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו? אהרן. גם אהרן מברך 'שלא עשני משה רבינו' – שיכול לשמור על פרופיל של חבר.

"שמאל דוחה [נקיי הדעת] וימין מקרבת [רוח הבריות נוחה]"

נוסיף עוד ווארט לגבי הנקיות והנוחות: בחז"ל מוזכרים "נקיי הדעת שבירושלים"[קטו], הבודקים עם מי יושבים בסעודה ועם מי במשפט. ירושלים היא יראה שלמה[קטז], נקיות היא גם יראה וגם גבורה. לעומתה, נוחות, "רוח הבריות נוחה הימנו", היא קירוב דעת, חסדים. מאיזה מאמר חז"ל רואים ששניהם יכולים לשכון יחד? "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[קיז]. שרש הנקיות והנוחות בדעת, ה חסדים ו-ה גבורות שבדעת, המתפשטים בהמשך לחסד ולגבורה.

ב'פרצוף הדעת'[קיח] החסד הוא קירוב הדעת ("כל שרוח הבריות נוחה הימנו") והגבורה היא נקיות הדעת ("נקיי הדעת שבירושלים"), הסתייגות, אפשר להתקרב למישהו ואפשר לשמור מרחק. כמו שברגלים יש סוד המחול, רגל בפנים ורגל בחוץ, גם בידים יש קירוב וריחוק – התכלית היא "ימין מקרבת", אבל צריך קודם יראה, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[קיט].

נאמר עוד יותר טוב, להמתיק עוד את השמאל: תמיד מזכירים ווארט עיקרי בחסידות[קכ], שיראה היא רק כלפי שמיא, "לא לפחד משום דבר ומאף אחד חוץ מה'", יראה היא קו שמאל שמופנה כלפי מעלה, "בלתי להוי' לבדו"[קכא]. קו ימין הוא כטבע המים, היורדים ומתפשטים מלמעלה למטה. עיקר קו ימין הוא להקדים, להחשיב, בעיקר את המטה, את הבריות – זו אהבה, אהבת ישראל. לכן אדמו"ר הזקן אמר[קכב] שאהבת ישראל היא יותר מאהבת ה' – לאהוב מה שהאהוב אוהב הוא יותר מעצם אהבת האהוב, שלמות אהבת האהוב. קו ימין יורד וקו שמאל עולה. אם קו ימין יורד, אז קודם שתהיה ה"רוח הבריות נוחה הימנו" וממילא "רוח המקום נוחה הימנו", וקו שמאל עולה, "והייתם נקים מהוי' ומישראל".

התכללות שני הקוים יחד היא סוד עקדת יצחק[קכג]. כמובן, יש הרבה רמזים – שכל אחד יעשה בעצמו. זה עיקר הווארט שצריך לקחת הביתה, איך להיות גם נח וגם נקי[קכד]. למי שיודע את הסוד הזה, שיכול להכליל יחד את הנקי והנח, יש את סוד הריח, החוש של חשון, החוש של מלך המשיח.

הקדמת "עבדי הוי'" או "שם הוי'"

צריך להזכיר את הרוז'ינער, שהיארצייט שלו ביום ששי, ג' חשון. ידוע שלעתים הוא היה מספר סיפורי צדיקים לפני התפלה, בבקר. למה הוא הקדים להלל את הצדיקים לפני שמהלל את ה'? לכאורה ה' קודם! הוא למד זאת מפסוקי ההלל – הפסוק הראשון של ההלל הוא "הללו עבדי הוי' הללו את שם הוי'"[קכה]. לפי הפשט הכוונה שעבדי ה' יהללו את ה', אבל הוא פרש "הללו עבדי הוי'", שצריך להלל את הצדיקים, עבדי ה', ואחר כך להלל את ה'. לכן צריך לספר סיפורי צדיקים לפני התפלה. יש גם פסוק הפוך – "הללו את שם הוי' הללו עבדי הוי'"[קכו] – דבר המלמד על השויון וההקבלה בין שני ה"הללו" (וכמליצתו: "מקבילות הלולאות"[קכז]).

שני הפסוקים האלה הם שני הכיוונים: אצל מי שבבחינת נקיות (= משיח בן יוסף) הסדר הוא "מהוי' ומישראל", ומי שהוא נח (בחינת משיח בן דוד, "חסדי דוד הנאמנים"), קודם שיהיה נח לבריות וממילא יהיה נח לה'.

ה. פרצוף המכונים "איש"

האבות נקראו איש

פתחנו במושג "איש". ניתן למצוא עשר דמויות שנקראו "איש"[קכח] (יתכנו עוד הרבה שמוזכרים כ'איש', אנחנו מדברים על אלה שכתוב בהם בפירוש ש"נקראו איש"). הזכרנו כבר כמה דמויות: קין – שלכאורה הוא הראשון, אך תיכף נראה שיש גם לפניו – ונח.

גם כל אחד מהאבות נקרא "איש"[קכט]. איך יודעים שאברהם נקרא איש? "השב אשת האיש"[קל]. מי אמר זאת? ה' אמר לאבימלך. איך יודעים שיצחק נקרא איש? "מי האיש הלזה"[קלא] – מאמר של רבקה. איך יודעים שיעקב נקרא איש? הכי קל – "ויעקב איש תם יֹשב אהלים"[קלב].

המדרש[קלג] לומד שאברהם נקרא איש מעוד פסוק בנביא – "קֹרא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתי"[קלד]. הפסוק שייך לשנת תשע"ט, תהא שנת עיט, כפי אמרנו[קלה]. למי ה' קרא ממזרח? לאברהם אבינו. יש שני פירושים ב"איש עצתי" – או שאני מתייעץ אתו, כמו "במי נמלך"[קלו], או שהוא מקיים את עצתי-עצותי, את המצוות שלי. רש"י מפרש, כחז"ל, שכל הפסוק הולך על אברהם אבינו. למה אברהם נקרא עיט? רש"י כותב שעיט הוא בעצמו עצה. אמרנו שתשע"ט היא תהא שנת עצה טובה וקשרנו עצות-"עיטין" לעיט, וככה רש"י כותב בפשוטו של מקרא שלו בנביא. בפירוש שני הוא אומר שעיט הוא עוף, אבל פירושו הראשון הוא ש"עיט" הוא כמו "איש עצתי" בהמשך הפסוק, פסוק מופלא ששייך לשנה שלנו.

משה, אהרן ויהושע

מי האיש הכי מפורסם? משה רבינו בעצמו, "והאיש משה"[קלז].

הזכרנו כבר את אהרן הכהן, שגם נקרא איש. מאיפה לומדים? כאן יש מדרש פליאה: מה החטא של אהרן? "העגל אשר עשה אהרן"[קלח]. כתוב במדרש[קלט] על פרשת סוטה "'ושכב איש אתה שכבת זרע'[קמ] זה אהרן שעשה להם את העגל". מדרש פליאה, שאותו "איש" בפרשת סוטה, שכתוב עליו ששכב אותה – את כנסת ישראל – שכבת זרע, היינו שהיו מעבירים לפני עבודה זרה את זרעם, ילדיהם, על דרך עבודת המולך, "זה אהרן שעשה להם את העגל". מכאן לומדים שאהרן נקרא "איש".

גם יהושע נקרא "איש", "איש על העדה"[קמא], "איש אשר רוח בו"[קמב].

הס"מ וזמרי

נקביל לספירות: אברהם-יצחק-יעקב הם חג"ת. משה ואהרן – נצח והוד. יהושע, משבט אפרים בן יוסף – יסוד. מהו נח בקבלה ובחסידות? יסוד אבא[קמג]. נח נכנס לתבה, שהיא יסוד אמא. יש לנו כאן את כל החג"ת נה"י, כל אחד "איש", וגם חכמה, נח. מיהו קין? קין לשון קנין, ועיקר הקנין הוא בדעת – "דעת קנית מה חסרת"[קמד]. כנראה הפגם שלו – מה ש"ידיו דמים מלאו"[קמה], במקום נקיות כפים – הוא פגם בדעת שלו (בסוף הוא נסה לגנוב את דעת עליון[קמו]).

מה חסר לנו להשלמת הספירות, חוץ מהכתר? שתי הנוקבות. נוקבא עילאה היא בינה ונוקבא תתאה היא מלכות. על הבינה כתוב "מינה דינין מתערין"[קמז] ועל המלכות כתוב "רגליה יֹרדות"[קמח] היפך החיים – דווקא בנוקבא יש מקום ליניקה, לכן יתכן שיהיה בהן מישהו לא רצוי:

יש עוד אחד שנקרא איש, עליו כתוב ביעקב – "ויאבק איש עמו עד עלות השחר"[קמט]. מי האיש הזה? שרו של עשו[קנ]. מה שמו הפרטי? סמא"ל, לשון שמאל, הוא המקור והשרש של קו שמאל, "מינה דינין מתערין". שרשו בחיצוניות אמא, בפסולת שיוצאת מאמא, שרש השמאל. סמא"ל וקין הולכים יחד – "אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה"[קנא].

בסוף פרשת בלק כתוב "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית"[קנב]. זמרי. פעם[קנג] היה לנו שיעור שלם על זמרי, איזה זמר מפורסם הוא. הזכרנו אז גם חיה בשם "זמר"[קנד]. איזו חיה זו? רבינו סעדיה גאון מפרש שם שזו ג'ירפה. בשבע החיות הטהורות היא המלכות. למה המלכות היא זמר? המלכות היא דוד המלך, "נעים זמרות ישראל"[קנה]. יש זמרים כאלה ויש זמרים כאלה, אבל כולם במלכות. זמרי ודאי במלכות, ועליו כתוב "רגליה ירדות מות".

אם כן, נשים את הס"מ ב-ה עילאה ואת זמרי ב-ה תתאה, ואז יהיה לנו כל הפרצוף, כל עשר הספירות מחכמה עד מלכות.

אדם הראשון "והוי' איש מלחמה"

לכאורה גם אדם הראשון נקרא איש, כמו שאמר הוא על עצמו – "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת"[קנו]. נמצא שהוא הכתר, רובד הלא מודע, של פרצוף האיש.

הפסוק הבא הוא "על כן יעזב איש את אביו את אמו וגו'". שם ה"איש" לא יכול להיות הוא עצמו, כי אין לו אבא ואמא. מי האיש שם? על פי פשט הולך על כל המין האנושי. אבל אם מדייקים, "מאיש לקחה זאת" היינו אדם ו"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" הוא הראשון שיש לו הורים, קין (והסימן: "על כן יעזב איש" = קניתי, ל פעמים חוה – "קניתי איש את הוי'"!), והוא הולך ונדבק באשתו (איך קוראים לאשתו של קין? קינה...)[קנז]. להבל אין אשה ואין לו ילדים. הרגו אותו, אבל הכל בהשגחה פרטית, סימן שאין לו אשה.

והנה, בכתר יש את חיצוניות הכתר, אריך אנפין, ופנימיות הכתר, עתיק יומין. וי"ל שאדם הראשון (ראשון לנאצלים) הנו כנגד חיצוניות הכתר ואילו פנימיות הכתר הוא האיש העולה על כולנה – "הוי' איש מלחמה הוי' שמו"[קנח] (דקאי בפרט על בוצינא דקרדוניתא, גבורה דעתיק, "איש מלחמה"), כמו שחז"ל למדו בפירוש[קנט] מפסוק זה שהקב"ה נקרא איש.

סיכום הפרצוף ורמזיו

ולסיכום הפרצוף:

נעשה גימטריא: עשרת האישים מחכמה עד מלכות – נח, סמא"ל, קין, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יהושע, זמרי – עולים 2236, הוי' כפול אלהים, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ערב ובקר, הזמן לכוון את עשרת אלה... עיקר פרצוף האישים. יש שני פסוקים מרכזיים מאד שעולים אותו מספר – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים"[קס] וגם "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה הוי' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך"[קסא].

[גם את זמרי צריך לכוון?] התיקון הכי חשוב הוא המלכות. על כולם להיות זמרים, מקהלה של מלכות (תורת רבי עקיבא היא "זמר בכל יום זמר בכל יום"[קסב]). זמרי מסיים את הקו האמצעי של הספירות בפרט: קין יעקב יהושע זמרי = 990 = 44 במשולש = כב פעמים אדם. ועם אדם במקום הכתר = 1035 = אדם במשולש = ה"פ אור = ג"פ משה.

"איש" – מוחין דז"א

אמרנו קודם ש"איש" היינו כתר-חכמה-בינה, וביחס ל"איה" ו"אין" הוא בינה, אך לא הסברנו להיכן המושג "איש" שייך בפני עצמו. הפרדס מביא גם את הפירוש שאיש הוא כח"ב, אבל גם את הפשט, שאיש בכל מקום הוא תפארת, ז"א[קסג]. איך מיישבים ש"איש" הוא ג"ר והפשט שלו תפארת? בלשון הפרדס אין מושג "מוחין דז"א" – מושג שחידש האריז"ל – ולכן הוא אומר שזו תפארת הכלולה מכח"ב. בלשון האריז"ל יוצא הרבה יותר מפורט, שזהו פשוט ז"א דגדלות, וכך באמת מוסבר בחסידות[קסד] בכל מקום, ש"איש" היינו מדות, אבל עם מוחין. לכן "איש" נקרא רק מבר-מצוה, ו"אדם" כבר מהלידה. כשהוא מקבל מוחין הוא נקרא איש.

קצת פלא שהרמ"ק לא מביא שם ראיה מפסוק מפורש ש"איש" הוא תפארת – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". באותו פסוק יש מבנה מובהק של י-ה-ו-ה – אבא-אמא-איש-אשתו. האיש עוזב את האבא והאמא ודבק באשתו – ברור שהאיש הוא ה-ו, תפארת. יש פירוש ש"יעזֹב איש" כמו "עזב תעזב"[קסה], שגם עוזר להם, וגם לוקח את המוחין מאבא ואמא ובכחם מזדווג עם אשתו, עוזב אותם, מקבל מהם עזבון של המוחין, ואז הוא יכול להתחתן ולקיים את ה"ודבק באשתו"[קסו].

ו. יחודי חמשת החושים

"איש תם" – בעל לאה

הפסוק שכתוב ביעקב, "ויעקב איש תם", הוא אחד היסודות של מה שדברנו קודם – שהיחוד של חדש חשון, החדש של האין, הוא יחוד יעקב-לאה, יחוד הריח:

איך האריז"ל מסביר "איש תם"? "איש" בכל מקום הוא בעל. "איש נעמי"[קסז] הוא הבעל של נעמי וגם את "איש האלהים"[קסח] במשה דורשים כ"בעלה דמטרוניתא"[קסט]. תסתכלו בתרגום אונקלוס ל"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת"[קע] – פלא. איך היית מתרגם? התרגום יונתן כותב פשוט, "מגבר" – איש כאן הוא גבר. אבל פלאי פלאים, אונקלוס, שיותר פשטן, מתרגם "מבעלא". כלומר, הוא מפרש שם איש כבעל – האשה נלקחה מהבעל. לא שנלקחה סתם מאיזה גבר, האשה נלקחה מהבעל[קעא].

בכל אופן, מהו "איש תם" לפי זה? האריז"ל אומר[קעב] ש"איש תם" היינו יחוד יעקב-לאה. "יעקב איש תם" הוא הבעל של תם, וה"תם" הוא לאה, לא רחל. באיזה גיל יעקב נקרא "איש תם"? [בר מצוה.] בגיל צעיר, כשהוכר ש"ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים". הוא כבר מכיר את רחל ולאה? הרי הוא לא רוצה להתחתן עם לאה בכלל. הוא רואה את רחל ויש אהבה ממבט ראשון, רוצה רק אותה, וכל ענין נישואי לאה הוא רמאות, דיעבד. פלא עצום, כשהוא עדיין ילד, בר מצוה, אני אומר שהוא "איש תם" – כשהוא יושב בישיבה ולומד תורה, ישיבה-בחור, כל בחור ישיבה כאן שיושב ולומד תורה, הוא "איש תם", עושה יחוד יעקב ולאה.

איך אני יודע ש"תם" היא לאה? כתוב[קעג] שלאה היא סוד "מדת ימי מה היא"[קעד]. מדת היינו 444, ארבע פעמים אלף, ארבעה שמות אהיה של בינה (לאה היא בחינת בינה), ארבעת מילויי אהיה (על דרך עסמ"ב – עב-סג-מה-בן), והאות הראשונה של כל מילוי היא אלף, וד"פ אלף עולה "מדת", אבל כל אלף מתחיל ב-א, ובלעדיה עולה הכל 440, תם. אמנם, ראה זה פלא – לאה-תם עולה רחל רחל, רחל היא הממוצע של שתי המלים לאה תם! שוב, האריז"ל אומר ש"תם" היא לאה, אבל תם-לאה עולה רחל-רחל, ל"איש תם" יש גם את רחל, רחל-רחל – רחל הקטנה וגם רחל הגדולה (כאשר פרצוף רחל עולה וכולל בעצמו גם את פרצוף לאה). בכל אופן, הפשט הוא שכישיבה-בחור יעקב נשוי ללאה, בלא יודעין. אחר כך הוא לא רוצה אותה בכלל.

ההקבלה של לאה ל"תם" מתאימה למה שאמרנו קודם, ש"צדיק" הוא עם הבריות, לעומת "תמים" – תם – שעם ה'. זהו גם היחס בין לאה ורחל – רחל (דבור) היא כלפי הבריות, כלפי מטה, ולאה (מחשבה) היא תמימות, כלפי מעלה.

יחוד הריח בין יעקב ולאה

נחזור לשאלה: איך יתכן שיעקב, עוד לפני שהכיר את שתי האחיות רחל ולאה, כבר נשוי ללאה? הרי הוא "איש תם", אבל בכלל מתלהב מרחל, לא החשיב את לאה. כבחור ישיבה הוא כבר נשוי ללאה. מה פירוש? בליל הכלולות הוא האמין שזו רחל, לבן רימה אותו. בכל אופן, ברור שהוא לא מבולבל, לא מטומטם ח"ו, אם כן איזה סוג יחוד היה לו?

הוא-הוא מה שאמרנו שחדש חשון הוא יחוד של ריח, יחוד יעקב לאה. היחוד של יעקב עם רחל הוא אהבה ממבט ראשון, הרי רחל היתה "יפת תאר ויפת מראה". מה שמושך אותו הוא המראה. איך בטבע מוצאים בן/בת זוג, אצל הרבה חיות? ריח. בני אדם לא חושבים על זה. אם איזה בחור הולך לעשות שידוך וסומך על חוש הראיה שלו – זה למטה מהכתר, לא כתר, לא משיח. החוש של משיח הוא ריח. בריח היה ליעקב יחוד עם לאה – הוא הרגיש את הקשר למעלה מטעם ודעת.

יחוד בחמשה חושים

נסביר יותר: יש לנו חמשה חושים ידועים – ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש. המלה חש בתורה היא גם לשון חיבור, כמו החשן, כמו שכתוב במדקדקים על "חשב האפוד" – לשון חבור עד כדי דבקות, לכן זהו סוד החשן על לב אהרן וחשב האפוד, בא לידי ביטוי דווקא בבגדי כהונה, ויש עוד מלים שבהן אותיות חש לשון חבור[קעה]. כל החושים הם כדי למצוא את בת הזוג.

שוב, היחוד של חשון הוא יחוד של ריח – כל המשיכה וכל הקשר על ידי ריח. יש יחוד עם רחל, שהוא יחוד של ראיה. אלה שני החושים הראשונים, כתר וחכמה. יש יחוד של שאר החושים? מה היחוד של קול? למדנו לאחרונה[קעו] – שייך לשנה זו – על טביעת עין דקלא. יש יחוד של שמיעה, שאדם מתייחד עם אשתו לפי שמיעה? סומא. אצל הסומא חוש השמע מפותח ביותר. מה הכוונה מפותח? לא רק ששומע צלילים דקים, אלא יש לו 'דערהער' בשמיעה, שומע את הפנימיות, וממילא הוא נמשך לקול של אשתו.

נאמר בצורה יותר בוטה: אשה מפתה את הבעל, איך היא מפתה אותו? יש אחת ששמה בושם, עם ריח. יש אחת שמתלבשת יפה, מראה. יש אחת ששרה לו שיר, מדברת, יש כח פיתוי בתוך הקול, ואז הזיווג הוא זיווג של חוש השמע (והוא הזיווג של ראש השנה – "בשופר אפתנו"[קעז], בקול שופר). מה לגבי חוש טעם, יש יחוד בטעם? מה עשה חורבן הבית? ["ניטל טעם ביאה"[קעח].] יש ודאי זיווג של טעם. מה לגבי מישוש? פשיטא. זיווג בכלל נקרא תשמיש, על שם חוש מישוש, החוש של חדש תשרי (שייך לזיווג של שמיני עצרת).

אם כן, יש לנו כבר תורה שלמה בפני עצמה, שיוצאת מחדש חשון. שואלים למה ה' נתן לנו חושים? למה ברא חושים? ה' רוצה יחודים. כל חוש הוא סוג אחר של משיכה, חוש לשון חיבור – כל החושים הם בשביל להתחבר. יש חיבור על ידי ריח, חיבור על ידי ראיה, חיבור על ידי שמיעה, חיבור על ידי טעם וחיבור על ידי מישוש. חמשה סוגי זיווג.

לפי זה, היחוד הכי רוחני (ריח לשון רוח, מכל החושים חוש הריח הוא הכי רוחני, החוש שרק הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף[קעט]) הוא היחוד של יעקב-לאה בגימטריא ריח, ולכן ממנו יוצא משיח – כפשוטו – שהחוש שלו הוא חוש הריח. המשיח, משבט יהודה, נולד מיעקב ולאה, עוד לפני שיעקב נקרא ישראל. לכאורה זהו היחוד הכי פשוט-נמוך בין כל ארבעת היחודים, אבל הוא סוד הריח, וממנו נולד משיח. גם משה רבינו נולד ממנו, מלוי – לשון "הפעם ילוה אישי אלי"[קפ], לשון יחוד.

[הזיווג הוא להיות נח?] אחד משלשת הדברים שצריך "שמאל דוחה וימין מקרבת" הוא אשה. תכל'ס, ודאי הקירוב הוא להיות נח.

ז. שרשי השער בל

ירח בול – זמן המבול – יוצא משער בל (= איש במספר סדורי, כנ"ל). נתבונן בשרשי שער בל:

שרש 'בל' – תקון ה"איש בליעל"

הרד"ק כותב את בל כשרש בפני עצמו, שרש של שתי אותיות, שמובנו גם 'לא' ("בל") וגם 'בלי'. איזה איש הולך עם בל? איש בליעל. בליעל שוה בלעם (בלא-עם[קפא]). יש שני פירושי בליעל – או בלי עול[קפב] (בלי-על) או בלי תועלת[קפג] (בל-יעל). אם לא יוצאת ממך שום תועלת – כמו הווארט החסידי[קפד], 'אל תאמר מה אתה צריך אלא בשביל מה צריכים אותך' – אתה גארנישט-ווערט, לא שוה כלום.

לפי זה, חדש בול הוא חדש שצריך להתמודד עם הרבה בליעלים, לתקן הבליעלים שמסתובבים בתוכנו, בקרבי גם כן, את ה"איש בליעל" (להפוך את האיש בליעל לצדיק גמור ואח"כ למלך המשיח!).

שרש 'בלל' – תקון הבלבול וההתבוללות

איזה שרש הרד"ק כותב אחרי בל, השרש שהכי קשור ל-בל? עוד לפני בלה הוא כותב את הצורה הכפולה – בלל. שייך לדור הפלגה – "כי שם בלל הוי' שפת כל הארץ"[קפה] – לשון בלבול. סימן שחדש בול הוא חדש מבולבל. גם אצל מלמד בכתה, זהו החדש לתקן את כל הבלבולים – גם של המורה, שמאד מבולבל – וגם של התלמידים, שיתכן שמבולבלים.

שייך גם לעיקר הנגע היום בעולם היהודי – התבוללות. מצד אחד, אנחנו מדברים על המהפכה הרביעית, צריך להגיע לגוים, אבל אמרנו באחד השיעורים[קפו] שדווקא לימוד תורה לגוים שומר גם מהתבוללות. כמו החברים שרוצים לנסוע לניו-זילנד – שה' יעזור להם, בגשמיות וברוחניות. [הכרטיסים נסגרו הרגע!] מאד מתאים לחדש בול. יש בלילה, התבוללות, בלבול – הכל משרש בלל.

שרש 'אבל' – וידוי ואבלות על היצה"ר

מה בא אחריו? אפשר להוסיף לשער אותיות האמנתיו[קפז], והראשון לפי סדר האלף-בית הוא אבל – "אבל שרה אשתך [ילדת לך בן]"[קפח], "אבל אשמים אנחנו"[קפט], זמן טוב להמשיך להתוודות מיום כיפור.

אבל גם גם לשון אבלות. מהי אבלות טובה? כנראה צריך אבלות טובה בחדש חשון. הכל צריך לפרש לטוב. אבלות על היצר הרע שכבר איננו, הלך לעולמו. כתוב[קצ] שיתאבלו על היצר הרע. דוד המלך הרג את היצר הרע בתענית, אחר כך הוא יושב עליו שבעה. שכולנו נזכה לשבת שבעה על היצר הרע שלנו. [למה צריך לשבת עליו שבעה?] יחד איתו היה מענין, אחר כך מגיעים "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"[קצא].

שרש 'הבל' – מילוי שם סג

השרש הבא הוא הבל – הבל שהרגו קין, קין מחויב לשבת עליו שבעה... הבל הוא "הבל הבלים", יש הרבה סודות של הבל, חלק המילוי של שם סג[קצב] – לא נאריך, רק נעבור על המלים.

שרש 'בהל' – לא להבהל מהאין

כמו שהוספנו ה בהתחלה – אפשר להוסיף גם באמצע וגם בסוף. באמצע – בהל, בהלה. לפי זה, חדש בול הוא חדש לא להבהל, לא להבהל מהאין. אתה נכנס לאין, לחור שחור, לא להבהל.

שרש 'בלה'

אחר כך יש בלה. שרה אמרה[קצג] "אחרי בלֹתי היתה לי עדנה", המשך של "אבל שרה אשתך" ו"איה שרה אשתך".

שרש 'בול' – הפיכת בול עץ לבן אדם

אחר כך יש את המלה בול עצמה. מיהו רבי אמתי (שגם לא חייבים לקרוא לו רבי, מי החבר הטוב האמתי, כמו הבעל שם טוב בשנות "אך טוב לישראל")? אחד שלוקח בול עץ ועושה ממנו בן אדם.

יש "בול עץ"[קצד] בתנ"ך – מהו בול? היום אומרים 'בול' במובן של בדיוק. בול עץ הוא ענף של עץ, כי בול לשון יבול – כך מסבירים בפשט[קצה] – התפשטות, צמיחה. להיות בול עץ היינו גם להיות משיח, שהוא גם צמח[קצו]. יש כמה פירושים לבול עץ, ואחד מהם ענף שצומח מהעץ. בול עץ הוא היבול של העץ, ההתפשטות של העץ.

שרש 'יבל' – רפוי קול היובל

מה אחרי בול לפי האלף-בית? יבל. "על יובל ישלח שרשיו"[קצז] – יש הרבה מים כאן, "ירח בול", חדש של יסוד המים. יוּבל הוא נהר, וגם יוֹבל – גם איל וגם שופר של איל – וגם יבלת. אם יש פה איזה רופאים טבעוניים, חשון הוא החדש הכי טוב לרפא את כל היבלות, גם בגשמיות וגם ברוחניות (גם ברוחניות יש הרבה יבלות, לתלמידי ישיבה יש הרבה יבלות), חדש יבל. אפשר לרפא יבלות עם שופר – לתקוע ליבלת קול שופר, שיפוצץ אותה לגמרי. יש לנו כאן רופא טבעוני, הומיאופט, זהו חדש של ריפוי יבלות.

שרש 'בלם' – היכולת לבלום

השרש הבא הוא בלם – "עשר ספירות בלימה, בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר"[קצח]. בלמים, ברקסים. "ויעקב הלך לדרכו", אבל אל תסע בלי ברקסים – צריך לבדוק את הבלמים שלך.

שרש 'נבל' – תקון הנבול פה באמצעות נבל

מה עוד? יכול להיות בלונים, אבל אין כזו מלה. [יש בלן, במקוה.] נכון, אבל לא שרש בתנ"ך. אבל אם ה-נ לפני ה-בל זהו נבל. נבל נשמע משהו לא טוב, כמו נבלה. בשביל מלמד, בחשון אחת המשימות היא גם לתקן כל מה שקשור לנבול פה – לתקן את כל הנבולים, את כל הנבלות ואת כל הנבלות. איך עושים זאת? אמרנו שיבלות מתקנים עם שופר. איך מתקנים ניבול פה? עם נבל. [ניגונים של נעוויל[קצט].] כן, מי שהיו אצלם הכי הרבה 'ניבול' היה חסידי נעוויל. כנראה הכי אהבו לשיר בחדש בול.

שרש 'תבל' – ישוב הארץ

אחרון חביב, כאשר שמים ת לפני בל מקבלים תבל – "תבל ארצו"[ר]. מהי תבל? ארץ מיושבת. בפרט תבל הולך על ארץ ישראל[רא]. אם כן, חדש חשון, אחרי החגים, הוא החדש שעם כל המרץ – באמת צריך לבנות את הגבעות ואת הערים, כמו חנוך בן קיןקנז, ולישב את הארץ (הארץ = חנוך בן קין), שיהיה פה תבל.

תבל יכול להיות גם "תבל הוא"[רב], לשון בלבול וטומאה[רג]. צריך לעשות מארץ ישראל תבל טוב, שם המעלה מבין שבעת השמות בהם נקראת ארץ, "ארץ נושבת"[רד].

עברנו על כל השרשים שיוצאים מהשער בל – כל הבולים. יש מי שאוהב לאסוף בולים, וגם אנחנו אוהבים לאסוף 'בול'ים, את כל השרשים של שער בל, של ירח בול. היה לנו אחד עם שתי אותיות ועוד עשר של שלש אותיות – סה"כ בל אותיות, משהו פלאי. כך בספר השרשים של הרד"ק, ממנו עשינו הכל.

עבודת האין – בלימת הפה

שאלו קודם איך מגיעים למדת אין. אחד משרשי בל הוא בלם, שהפסוק הכי חשוב שלו בתנ"ך הוא "תֹלה ארץ על בלימה"[רה], בגימטריא בראשית, המלה הראשונה בתורה, שכל עבודת ה' שלנו כלולה בה. על "תֹלה ארץ על בלימה" דרשו חז"ל שה' תולה את הארץ על מי שבולם את פיו בשעת מריבה[רו]. מכאן נלמד מהי עבודה על מדת אין – לא להגיב כאשר מרגיזים אותך, לשמור על קור רוח.

המזל של חשון הוא עקרב. מה הטבע שלו? ארסו קר. בעלון התחדשות כתוב מהו עקרב דקדושה – שכולם יקראו – שמירה על קור רוח. האין של הקדושה הוא קור רוח, שאדם לא מתחמם מתוך ישות. צריך להיות איש, עם י, בטול, ולא אש שבבחינת יש. יסוד האש בתניא[רז] הוא כעס וגאוה, וה-י של איש שומרת מהם. מי שהוא איש – בולם את פיו בשעת מריבה.

היה ב"ואביטה" לסוכות סיפור שרבי זושא קיים את הפסוק "תלה ארץ על בלימה" – אשתו נשכה את פיטם האתרוג והוא שתק, ואז אמרו שיותר יקרה בשמים השתיקה שלו ממכירת התפלין המהודרות שלו כדי לקנות את האתרוג המהודר. מכירת התפילין בשביל אתרוג היתה מסירות נפש של קדושה. לפי זה, מהי מסירות נפש? מדת יש – יש של קדושה. אבל אחר כך הוא שתק כשהיא נשכה לו את האתרוג, כעת הוא גארנישט, חדש חשון, אין לו מצוות, לא תפלין ולא אתרוג, גארנישט, והוא שתק. זה "תֹלה ארץ על בלימה", על מי שבולם פיו, וככה קונים את מדת אין.

מתי עיקר המבחן? כתוב בספרים הקדושים שעיקר המבחן ביום ששי, בהכנות לשבת, אז יש סכנת אש – דווקא מתוך הקדושה, בתוך הקדושה לכאורה, מתלבש הבעל-דבר, מוצא מקום. מי שרוצה לעבוד על מדת אין – זו העבודה המעשית. שיהיה בהצלחה. תספר לנו...

[כשמתרגלים לבטול היש מגיעים לאין?] בטול היש הוא כבר בחינה של אין. יש בטול היש, בטול במציאות, בטול במציאות ממש – כל אחד בחינת אין. הישות היא שאדם מתווכח, חושב שחייב להיות כך וכך – בקדושה או לא בקדושה – ואחרת הוא מתווכח. בטול היש הוא בעיקר בטול הרצון שלי, היש שלי.