בע"ה

ליל שבת וירא, אור לח"י מרחשון ע"ט – כפר חב"ד

"זכור ושמור בדיבור אחד"

ליל שבת וירא – שיעור לבנות אולפנת לבונה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שנת זכור-שמור

שבת שלום. אנחנו כאן ליד נרות שבת, אז נדבר על רמז של השנה שכבר הזכרנו אבל לא הרחבנו בו. תשע"ט בגימטריא זכור-שמור. בעשרת הדברות בפרשת יתרו כתוב "זכור את יום השבת לקדשו"[ב] וכאשר משה רבינו חוזר על עשרת הדברות בפרשת ואתחנן כתוב "שמור את יום השבת לקדשו"[ג]. חז"ל אומרים ש"'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו"[ד] ודורשים[ה] על כך את הפסוק "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עֹז לאלהים"[ו] – ה' דבר "אחת", דבור אחד, אבל "שתים זו שמעתי", אצלנו הוא נשמע כשני דברים יחד, "זכור" ו"שמור".

איך קוראים לכח של "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי"? "כי עֹז לאלהים" – זהו עוז של נשיאת הפכים. יש עוד פסוק של עוז, "הוי' עֹז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"[ז] – "הוי' עֹז לעמו יתן" היינו שה' נותן לעם ישראל את התורה, שנקראת עֹז, "אין עֹז אלא תורה"[ח], על שם התכונה של נשיאת הפכים שיש בה, ומכח נשיאת ההפכים "הוי' יברך את עמו בשלום", בשבת שלום (גם שלום ענינו נשיאת הפכים).

ורמז: "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" עולה עז פעמים טוב (מזל פעמים טוב) – "אין עֹז אלא תורה" ו"אין טוב אלא תורה"[ט].

זוגיות "'זכור' ו'שמור'"

אשה נשואה מדליקה שני נרות, כנגד "זכור" ו"שמור"[י]. בזהר[יא] כתוב ש"זכור" הוא לשון זכר, "'זכור' לדכורא", ו"שמור" שייך לאשה, "'שמור' לנוקבא". האשה היא ששומרת את הבית – היא שומרת על הבעל, שומרת על הילדים, שומרת על היהדות בבית. אף על פי שמהתורה מצות החינוך היא על הבעל, רואים במציאות – ויש על כך הרבה מכתבים ומאמרים של הרבי – שעיקר החינוך בבית תלוי באשה. מנהג חב"ד – ועוד הרבה מעם ישראל – שבת לא-נשואה מדליקה נר אחד וכשהיא מתחתנת היא מדליקה שני נרות (לפחות, יש כאן עוד הרבה נרות – כל אחת והמנהג שלה כמה להוסיף), נר בשבילה ונר בשביל בעלה, שני נרות כנגד "זכור" ו"שמור" שהם "בדבור אחד"[יב].

אם יש כאן בנות שהיו בשמחת בית השואבה[יג], הן יכולות לזכור שדברנו שם על עוד רמז של השנה. אמרנו שמבין כמה יחודים שיש, השנה שייכת ליחוד הכי גבוה – יחוד ישראל-רחל, בגימטריא תשע"ט. ליעקב אבינו יש שני שמות, ישראל ויעקב, ויש לו שתי נשים עיקריות – שתי אמהות שהן שתי אחיות – רחל ולאה. ממילא, יש ארבעה יחודים – ישראל ורחל, ישראל ולאה, יעקב ורחל ויעקב ולאה – והכי גבוה הוא היחוד של השנה, יחוד ישראל-רחל. אם כעת אומרים שאותה גימטריא היא זכור-שמור, "'זכור' לדכורא, 'שמור' לנוקבא", ושואלים מי הזכר ומי הנקבה – כנראה "זכור" הוא ישראל ו"שמור" הוא רחל.

כעת נתבונן בפירושים שונים של "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו" ונסדר אותם, כדרכנו, במה שנקרא 'פרצוף' – כנגד עשר הספירות.

"שמור וזכור בדבור אחד"

בפיוט "לכה דודי", שנגיד עוד מעט, אומרים "שמור וזכור בדבור אחד השמיענו אל המיוחד" – מזכירים "שמור" לפני "זכור"[יד], הפוך מהסדר במאמר חז"ל "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו". למה? ההסבר הפשוט הוא שמכיון שלמחבר קראו שלמה הלוי – רבי שלמה אלקבץ – ושמו רמוז בראשי התבות, הוא היה צריך להתחיל ב"שמור" שב-ש. אבל יש לזה גם הסברים יותר פנימיים.

לדוגמה, אחד הפירושים[טו] הוא ש"זכור" ו"שמור" הם כנגד שתי בחינות בשבת. כתוב בגמרא "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין"[טז], ומוסבר בחסידות[יז] שאין הכוונה דווקא שתי שבתות בשני שבועות, אלא שבשבת אחת יש שתי בחינות – ליל שבת, שנקרא "מעלי שבתא", והוא כנגד "שמור", ויום השבת, "שבת דיומא", כנגד "זכור". אז הסדר בשבת הוא "שמור וזכור" – קודם הלילה ואז היום – אלא שחז"ל אמרו כסדר התורה, "זכור" שבפרשת יתרו קודם ל"שמור" שבפרשת ואתחנן. יש עוד הסברים.

כתר: "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"

בספירה הראשונה, ספירת הכתר, הראש העליון (רישא דלא ידע ולא אתידע, רדל"א) הוא כח האמונה. נחפש פסוק שיש בו שתי אמונות, כנגד "זכור" ו"שמור". לפני שירת הים יש פסוק כזה – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[יח]. התורה מספרת שלעם ישראל היתה אמונה בה' וכמוה גם אמונה בעבדו הנאמן, "בכל ביתי נאמן הוא"[יט], משה רבינו.

שתי האמונות האלה – שיש בכל דור, אמונה בה' ואמונה בעבד הנאמן שלו, משה רבינו שבדור – מתאימות להיות כנגד "זכור" ו"שמור". "זכור" שמענו "מפי הגבורה"[כ] – כלומר, מפיו של ה' ממש – בעשרת הדברות בפרשת יתרו. לעומת זאת, "שמור" נאמר בפרשת ואתחנן, כאשר משה רבינו חוזר ומספר על מתן תורה במשנה תורה, שכולו משה אומר כאשר "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[כא], אבל הדברים הם כפי שהם נשמעים מפיו. ה' אומר דבור אחד, אבל מפיו הוא נשמע לנו באופן אחד, "זכור", ומפי משה הוא נשמע באופן אחר, "שמור"[כב]. האמונה שלנו היא גם בה' וגם במשה רבינו – בשני האופנים בהם אנחנו שומעים.

זוגיות בקוי ימין-שמאל ובקו האמצעי

ההתבוננות שלנו בפירושי "'זכור' ו'שמור'" כנגד הספירות בעצם מחפשת, נקרא לזה, זוגיות – פירושים שיש בהם זוג, זכר ונקבה, "'זכור' ו'שמור'" בהתאם לכל הספירות. יש פירושים שהם בעצמם זוג של ספירות – "זכור" בספירה אחת ו"שמור" בספירה שהיא בת הזוג שלה – ויש פירושים בהם יש זוג בתוך ספירה אחת.

מי שמכירה את ציור "עץ החיים" של הספירות, יודעת שהוא מחולק לשלשה קוים – ימין, שמאל ואמצע. הספירות בקוי הימין והשמאל מקבילות זו לזו, כך שנוצרים שלשה זוגות של ספירות: בשכל, ברגש ובכחות המעשה. הזוג הראשון הוא חכמה ובינה, זוג בתוך השכל, המוחין. הזוג השני הוא חסד וגבורה, זוג בעיקר הרגש, מה שנקרא מורגש. הזוג השלישי הוא בכחות המעשה וההתנהגות, זוג של נצח-הוד, שהם בעצם – כמו שמדברים בשיעורים של אמונה ובטחון – שני סוגי בטחון. בכחות הפנימיים אנחנו קוראים לנצח והוד בטחון ותמימות, אבל באמת אלה שתי בחינות של בטחון – בטחון פעיל ובטחון סביל, אקטיביות ופסיביות.

בזוגות האלה של ימין-שמאל פירושי ה"'זכור ו'שמור'" שנאמר הם כנגד שתי ספירות יחד, אבל בספירות של הקו האמצעי – כתר, דעת, תפארת, יסוד, מלכות – יש זוגיות מיניה וביה, בכל ספירה יש גם "זכור" וגם "שמור" שבדבור אחד נאמרו. כך בכללות בקו האמצעי, אבל בכתר בעצמו, בפרטות, יש שלשה ראשים – שבכחות הפנימיים הם אמונה, תענוג ורצון – המסודרים, באופן יחסי, כך שהאמונה היא הקו האמצעי ואילו התענוג והרצון הם כמו ימין-שמאל שבתוך הכתר, לכן הפירוש הבא של "'זכור' ו'שמור'" יהיה כנגד שני הכחות האלה, תענוג ורצון, שיחסית הם כמו זכר ונקבה.

תענוג ורצון: ענג שבת ושמירת שבת

יש פירוש[כג] ש"זכור" פירושו לענג את השבת – להמשיך ענג לשבת[כד]. במונחים של קבלה, שבת היא מוחין דאבא – חכמה – אבל כאשר מתחדש לאדם חידוש, "ברק המבריק על השכל"[כה], יש לו בזה הרבה תענוג, סימן שמקור החכמה הוא בתענוג שבעל-מודע של הנפש[כו].

ה"זכור" היינו להמשיך תענוג לשבת (מרישא דאין שבכתר, תענוג, לחכמה-עילאה – "והחכמה מאין תמצא"[כז]), ואילו ה"שמור" הוא שמירת השבת עצמה[כח]. בשביל שמירה צריך הרבה כח רצון – צריך כח של "בטל רצונך מפני רצונו"[כט], כח לעשות אתכפיא ולא להגרר אחרי הרצונות הנחותים של הנפש הבהמית. האשה היא הממונה על השמירה של השבת – על כל המסגרת – נקיון הבית (לקבל את פני שבת המלכה), הנרות, השלחן הערוך, המטעמים שבמטבח, את הכל האמא מכינה. בתוקף הרצון של האשה תלויה שמירת השבת – "'שמור' לנוקבא".

חכמה ובינה: בריאת העולם ויציאת מצרים

חכמה ובינה נקראים גם אבא ואמא – ברור שהם "'זכור' לדכורא ו'שמור' לנוקבא". בבינה יש מושג "מקיפים דאמא" – מקיפים משהו כדי לשמור עליו. לאשה, לאמא, יש את התכונה העצמית לשמור, להקיף את המציאות עליה היא אחראית. החל מזמן שהיא הרה היא שומרת על העובר, וגם אחרי הלידה היא ממשיכה לשמור על הילדים ועל כל המשפחה.

טעמי שבת

כמו שבאמונה למדנו על "זכור" ו"שמור" ממי שאמר אותם – ה' בפרשת יתרו ומשה בפרשת ואתחנן – גם בזוג החכמה והבינה לומדים ממה שמפורש בעשרת הדברות בשני המקומות השונים. חוץ מההבדל של "זכור" ו"שמור" יש עוד הבדלים בין עשרת הדברות בפרשת יתרו לעשרת הדברות בפרשת ואתחנן, אבל רוב ההבדלים הם שינויים קטנים. הרמב"ן[ל] אומר שהשינויים האלה אינם נחשבים לשינויים, משום שאין בהם שינוי במשמעות – על פי נגלה, אלה לא שינויים משמעותיים. השינוי היחיד המשמעותי הוא הטעם שמופיע ביחס למצות שבת. בכלל, חשוב לשים לב שבעשרת הדברות מופיעים טעמים לשמירת שבת – רמז לכך שבשבת צריך להיות טוב טעם, גם טעם כפשוטו וגם "טוב טעם ודעת", טעם וסברא לקיום המצוה.

בטעם יש הבדל גדול: בפרשת יתרו הטעם לשבת (אותו אנו מזכירים בקידוש של היום) הוא "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי[לא] על כן ברך הוי' את יום השבת ויקדשהו" – שבת היא זכר למעשה בראשית. בפרשת ואתחנן הטעם לשמירת שבת הוא "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויֹציאך הוי' אלהיך משם ביד חזקה ובזרֹע נטויה על כן צוך הוי' אלהיך לעשות את יום השבת". פסוק זה מתחיל "וזכרת", לכלול הארת "זכור" במקום "שמור" (כנתינת טעם ל"שמור", דבר המוכיח שה"זכור" הוא פנימיות ביחס ל"שמור", כיחס הזכר לנקבה).

בקידוש ליל שבת אנחנו מזכירים את שני הטעמים, קודם ששבת היא "זכרון למעשה בראשית", הטעם של פרשת יתרו, ואחר כך שהיא "זכר ליציאת מצרים", הטעם של פרשת ואתחנן (שגם בו לשון זכירה – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויֹציאך וגו'", וכנ"ל)[לב].

בריאת העולם ויציאת מצרים – התהוות והשגחה

בריאת העולם שייכת לספירת החכמה – שהיא חווית החידוש, של ההברקה, כמו שאמרנו קודם. התרגום ירושלמי מתרגם את המלה "בראשית" – "בחוכמא", בחכמה, "ראשית חכמה"[לג]. לעומת זאת, יציאת מצרים שייכת לספירת הבינה. יציאת מצרים היא לידת העם – לידה מרחם האם. מצרים היא הרחם של הלעומת-זה, אבל העם נולד משם כמו מרחם האם.

כאן יש עוד הסבר ל"שמור וזכור בדבור אחד" של "לכה דודי": בדברות הראשונים כתוב ששבת היא זכר למעשה בראשית, אבל כל עשרת הדברות – בשתי הפעמים – פותחים ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ידועה השאלה (בכוזרי[לד] ועוד[לה]) למה לא פותחים את עשרת הדברות ב'אנכי... אשר בראתי שמים וארץ', שלכאורה פלא יותר גדול – הפתיחה היא לא במעשה בראשית (טעם שבת ביתרו) אלא ביציאת מצרים[לו] (טעם שבת בואתחנן). אם כן, כל השבת – בשני המקומות – היא בהשראה של טעם ה"שמור", הכל מסתופף בצל ה"שמור". גם ה"זכור" וגם ה"שמור" הם בתוך ה"'שמור' לנוקבא" – האשה עצמה היא שבת, היא הכלה, היום השביעי (המלכות).

אפשר לעשות הפשטה של שני הטעמים – מעשה בראשית ויציאת מצרים – שמתאימה תמיד. יהודי הוא תמיד בבחינת שבת, כל הזמן הולך עם השבת. בהפשטה, בריאת העולם ויציאת מצרים הן התהוות והשגחה[לז]. בחכמה יש הרגשה של התחדשות העולם, התהוות תמידית, וכמו שכתוב בתניא[לח] "ואל יוציא אדם עצמו מהכלל", שכל אדם מתהוה בכל רגע מחדש – התחושה הזו היא ה"זכור"[לט]. יציאת מצרים מזכירה את ההשגחה של ה' – יש תחושה שה' מהווה אותי, ויש תחושה שה' משגיח עלי בהשגחה פרטית (ומוציא אותי ממצרים בכל יום ורגע). מה פירוש השגחה? שה' שומר עלי – "שמור".

דעת (א): יחודא עילאה ויחודא תתאה

מי שזוכרת את פנימיות הספירות, פנימיות הדעת היא כח היחוד. "זכור" ו"שמור" הם שני היחודים שכתוב עליהם בזהר[מ] ובספר התניא[מא] – יחודא עילאה ויחודא תתאה[מב]. יחודא עילאה הוא הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ויחודא תתאה הוא הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – שניהם מגלים את יחוד ה', כמו שכתוב[מג] ש"ועד" הוא "אחד" בחילופי אתוון. שבת, "מעין עולם הבא", היא הזמן של גילוי יחודו ואחדותו של ה'.

מה ההבדל בין יחודא עילאה ליחודא תתאה? כמו שכתוב בתניא, יחודא עילאה הוא שכל העולם בטל במה שלמעלה מהזמן והמקום. לעומת זאת, יחודא תתאה הוא גילוי האלקות בתוך הזמן והמקום. על ידי "זכור" – כשהאדם זוכר משהו, חושב על משהו מזמן וממקום אחרים, "ובמקום מחשבתו של אדם שם הוא ממש"[מד] – הוא יוצא מהזמן והמקום של ה'כאן ועכשו'. בדרך כלל רגילים לחשוב שזכירה היא של העבר, אבל, כמו שעוד נאמר, יש גם זכירה של העתיד. יש ביטוי אצל רבי נחמן מברסלב[מה], שמיד כשאדם קם בבקר הוא צריך לזכור את העולם הבא.

יציאה מהזמן והמקום, תוך בטול כל המציאות ויציאה ממנה, שייכת בעיקר ל"'זכור' לדכורא" – יש בנים, בעיקר לפני החתונה, שיש להם ממש רצון לצאת מהמציאות. אבל אצל בנות, "'שמור' לנוקבא", יש מודעות לכך שלא זו התכלית – ה' רוצה דירה בתחתונים, צריך לגלות אלקות בתוך הזמן והמקום. כתוב שיש יתרון ב"יחודא תתאה" גם לגבי "יחודא עילאה" – לכן ביום כיפור אומרים בקול רם את "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", להדגיש את המעלה והתכלית של אחדות ה' בזמן ובמקום.

"'זכור' ו'שמור'" בחושים

נאמר עוד משהו בינתים: אמרנו שרואים "זכור" ו"שמור" בנרות על השלחן. מה יש עוד בשבת כנגד "זכור" ו"שמור"? גם מונח על השלחן... [לחם משנה.] כתוב ש"כל עסקא דשבתא כפול"[מו], "כל מעשי שבת כפולין"[מז], והדבר הראשון הוא לחם משנה – גם שתי החלות, שהאשה אופה לשבת, הן כנגד "זכור" ו"שמור". יש עוד משהו? באריז"ל[מח] מדובר הרבה – אף שלא כולם נוהגים בפועל – שכאשר חוזרים מבית הכנסת בליל שבת לוקחים שתי אגודות הדסים, גם עושים איתן 'הקפות' סביב השלחן, ואז מברכים "בורא עצי בשמים" ומריחים, וכתוב באריז"ל לומר בפה מלא "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו". [הענין כתוב בגמרא[מט], כאשר רשב"י יצא מהמערה בפעם השניה.] כן, אבל האריז"ל הוא שמאריך בענין וקובע אותו כמנהג על פי הקבלה. איננו נוהגים כך (כנראה שאיננו מקובלים), אבל לפחות צריך להזכיר את הענין ("זכור" "וזכרת").

אם נשים לב, כל זוג שאמרנו שייך לחוש אחר: הנרות לראיה, החלות לטעם וההדסים לריח. יש משהו דומה גם בחוש השמיעה? קודם כל, "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו" היינו בשמיעה, כהמשך המאמר – "מה שאי אפשר לפה לומר ואי אפשר לאזן לשמוע". הגמרא בראש השנה[נ], אחרי שהיא דנה בענין של "תרי קלי לא משתמעי" – ושואלת בפירוש על "'זכור' ו'שמור'" – אומרת שכאשר הקולות חביבים אפשר לשמוע גם שני קולות. מה פירוש חביב? רש"י שם אומר שהכוונה דבר חידוש (כמו שהזכרנו קודם את התענוג של החידוש).

איפה יש עוד שני קולות? מה אומרים בשבע ברכות[נא]? יש "קול חתן וקול כלה". בעולם שלנו שומעים רק "קול חתן", אבל לעתיד לבוא ישמעו גם "קול כלה", ושבת היא "מעין עולם הבא". איך יודעים שבשבת יש גם "קול כלה"? ב"לכה דודי" אומרים – "עורי עורי שיר דברי, כבוד הוי' עליך נגלה". מענין שבז'רגון החסידי לא אומרים 'נגן ניגון' אלא 'זאג א ניגון', תדבר ניגון – "שיר דברי" הוא מקור לסגנון הזה. בכל אופן, אומרים לכלה, לנוקבא, "שיר דברי"[נב].

מה עוד בנוגע לחושים יש במתן תורה, בו שמענו מפי הגבורה "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד"? כתוב "וכל העם רֹאים את הקולֹת" – במתן תורה ראו את הנשמע ושמעו את הנראה, היתה התכללות בין החושים. ראיה ושמיעה הם יחסית זכר ונקבה, וכאשר הם "בדבור אחד" יש ביניהם התכללות – אז הזכר, אבא, הוא בסוד השמיעה שבראיה (שומעים את הנראה, "הבן בחכמה") והנקבה, אמא, היא בסוד הראיה שבשמיעה (רואים את הנשמע, כפשט הפסוק, "חכם בבינה"). גם ריח וטעם הם זוג של חושים ('על טעם ועל ריח...'. זוג זה מודגש בארבעת המינים של חג הסוכות – לאתרוג יש טעם וריח וכו'), שהם יחסית זכר ונקבה, ובשבת יש ביניהם התכללות (מהמטבח של האשה עולים ריחות טובים ממאכלי-מטעמי שבת קדש). זו עוד נקודה, מאמר מוסגר.

דעת (ב): "חכם לב יקח מצות" – כוונה ומעשה

אמרנו שבאופן בולט רואים שיש בעשרת הדברות טעם לשמירת שבת. לא בכל התורה כתוב הטעם למצוה – רק במצוות מיוחדות צריכים להיות מודעים לטעם – אבל רואים שבעשרת הדברות, למרות שהם קיצור ותמצית, ביחס לשבת כתוב טעם בעשרת הדברות. כמו שאמרנו, בשבת יש ענין של טעם במצוה – טעם ותענוג של שבת, וגם "טוב טעם ודעת". כשמקיימים מצוה רוצים לדעת את הטעם – בעיקר בעל תשובה, שמתחיל לקיים מצוות, רוצה לדעת טעם של כל דבר כדי שירצה לעשות אותו. יש מעלה עצומה בקבלת עול, אבל יש גם ענין של טעם, שבולט בעיקר אצל בעל תשובה – כנראה ששבת היא השרש של התשובה בעם ישראל, שבת אותיות תשב (וכמבואר בתניא[נג]).

הבעל שם טוב מסביר[נד], על הפסוק "חכם לב יקח מצות"[נה], ש"חכם לב" לוקח "מצות" – מיעוט רבים שנים – בכל מצוה שהוא עושה. יש במצוה את השמירה שלה בפועל, ה"שמור", ויש את הטעם הפנימי שלה, אותו צריך לזכור ולכוון, "זכור". היחוד הזה של "שמור" ו"זכור" – המעשה והכוונה – שייך לספירת הדעת, קיום המצוות יחד עם טוב טעם ודעת בכוונה.

על ידי היחוד של "זכור" (כוונה) ו"שמור" (מעשה) יש למקיים המצוה 'געשמאק', טוב טעם ודעת, גם בעצם המעשה, בקבלת עול – הוא זוכה להרגשת היחוד העליון שנעשה מעצם מעשה המצוה. הפסוק אומר "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי"[נו] – "האמנתי" היינו עצם עשית המצוה, לא הכוונה שבה, ודווקא עליו אני מבקש "טוב טעם ודעת למדני", שיהיה לי געשמאק בקבלת עול.

חסד וגבורה (א): אהבה ויראה

פנימיות החסד והגבורה היא מדות האהבה והיראה, שהן עצמן עוד זוג של "שמור" ו"זכור"[נז]. שבת היא יום עיקרי של רגש יהודי – יום של אהבה ויראה.

בתקוני הזהר כתוב[נח] שאחד הצירופים של "בראשית" הוא אותיות ירא-שבת – יש בשבת יראת ה' מיוחדת. אין הכוונה כמובן ליראת העונש, ואפילו לא ליראת חטא, אלא ליראת בשת – שבת אותיות בשת[נט] ("בראשית" אותיות ירא בשת, כמבואר שם) – בושה מה' מתוך הרגשת הנוכחות שלו. במתן תורה כתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[ס] וחז"ל אומרים "איזו יראה שהיא על הפנים? הוי אומר זו בושה"[סא]. כמובן, מדת הבושה הטובה שייכת במיוחד לנשים, "'שמור' לנוקבא".

שבת היא גם יום של אהבה (שבת היא גם כפולה של אהבה – חי-חי-חי פעמים אהבה) – אהבת השם יתברך בדרגה הכי גבוהה, "אהבה בתענוגים"[סב], אהבה בין איש לאשתו[סג] (גם היא בבחינת "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", וכמבואר בשלחן ערוך[סד]), אהבה בחיק המשפחה, וגם יום של אהבה וחסד כלפי אנשים נוספים (ארבע מדרגות אלו של אהבה מכוונות יפה כנגד י-ה-ו-ה, ודוק). אנחנו קוראים השבת בתורה על מדת הכנסת אורחים של אברהם אבינו. כל בת כאן שבע"ה תקים בית – מקימים בית של הכנסת אורחים, דבר שתלוי בעיקר בהחלטה של האשה[סה]. הכנסת אורחים עושים בעיקר בשבת.

האהבה והיראה הן השרש לקיום כל המצוות, האהבה למצוות עשה והיראה למצוות לא-תעשה, כמו שכתוב בתניא[סו] (ומפורש גם ברמב"ן על "זכור את יום השבת לקדשו", וחידוש בדבריו שהקשר בין אהבה למצוות עשה היא אהבת ה' למי שמקיים מצוות עשה, לעומת הדין והגבורה להעניש את מי שעובר על מצוות לא תעשה[סז]). לכן, זו הקדמה לפירוש הבא, התפארת, של העשה והלא-תעשה של "'זכור' ו'שמור'".

חסד וגבורה (ב): מדת יום ומדת לילה

לחסד וגבורה שייך גם מה שהזכרנו לעיל, על "שתי שבתות" בכל שבת – חסד הוא "מדת יום" וגבורה היא "מדת לילה"[סח], "שמור" מתייחס לליל שבת, "שבת דמעלי שבתא", ו"זכור" ליום השבת, "שבת דיומא"[סט].

תפארת: עשה ולא תעשה

הזכרנו קודם (בשם הרמב"ן) ש"זכור" ו"שמור" הן מצות עשה ומצות לא-תעשה. על הפסוק "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" חז"ל[ע] מביאים עוד שלש דוגמאות – אסור לחלל שבת, אבל מקריבים קרבנות במקדש גם בשבת (שחיטת הקרבן וכו' היא אב-מלאכה בשבת); אסור ללבוש כלאים, אבל בציצית ובבגדי כהונה הכלאים מותרים; אסור לשאת אשת-אח, אבל ביבום מותר. שואלים המפרשים – בכל הדוגמאות האחרות יש סתירה בין שתי המצוות, ומה הסתירה ב"זכור" ו"שמור"? לפי הרמב"ן אכן יש סתירה, בין עשה ללא תעשה.

חז"ל[עא] אומרים ש"זכור את יום השבת לקדשו" היינו מצות קידוש – "זכרהו על היין" – מצות עשה בשבת, ו"שמור" היינו מצות לא-תעשה, איסור מלאכה בשבת. כאן יש לימוד מיוחד, ששוב מראה שהכל שייך לנשים. מאיפה לומדים שנשים חייבות בקידוש? אם היה כתוב רק "זכור את יום השבת לקדשו" נשים היו פטורות מקידוש, שהרי הוא מצות עשה שהזמן גרמא. אבל מכיון ש"'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו" לומדים חז"ל ש"כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה"[עב], ומכיון שנשים חייבות במצוות לא-תעשה כגברים הרי שהן מחויבות – מן התורה – גם בקידוש. מכח ה"'שמור' לנוקבא" גם ה"'זכור' לדכורא" מתיחס לנוקבא (וזה עיקר החידוש שבו).

עדיין, יש כאן שאלה – שלא ראיתי שמישהו מתייחס אליה[עג] – בכל הדוגמאות העשה הוא 'קולא' ביחס ללא-תעשה שהוא סותר, משהו אסור אבל במקרה או בהקשר מסוים הוא מותר. כאן נראה הפוך – ה"זכור" הוא 'חומרא' והוספה ביחס ל"שמור". אפשר להסביר שהקולא כאן בעשיית קידוש היא מצד "ספק ברכות להקל". הפירוש המקובל הוא שכאשר יש ספק האם לברך או לא – לא מברכים. אמנם, יש מהראשונים[עד] שלא מסבירים כך, ולדעתם "להקל" היינו שלא חובה לברך, אבל אפשר. האדמו"ר מקאמרנא פוסק כך לדינא[עה], ש"ספק ברכות להקל" היינו לעשות מה שלבך נוטה, ואם לבך בוער לשבח את ה', הרי שזו הקולא שלך. יוצא שגם כאן זו קולא – הכי כיף לעשות קידוש...

[השלמה: בפקוח נפש – "שמור" שלא לקיים "זכור"

יש מי שאומר[עו] ש"זכור" היינו שמירת שבת, ו"שמור" היינו להשמר מלזכור שבת, לא לזכור שבת (!), בזמן של פיקוח נפש, שאז מצוה לחלל שבת (ולכתחילה על ידי גדולים בישראל דווקא). מתאים למה שכתוב אצלנו במאמר "בכל דרכיך דעהו"[עז], שהאמהות הן המקור של "הוראת שעה" וכיו"ב. לפי פירוש זה מובן בפשטות מהי הסתירה בין "זכור" ל"שמור" – ה"שמור" בעצם בא לסתור את ה"זכור" (ממש "עזר כנגדו"[עח]). אבל הוא "סותר על מנת לבנות", כמו שאמרו חז"ל, "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור ['שמור'] שבתות הרבה"[עט], וכמבואר בתניא[פ].

פירוש זה שייך לספירת הדעת שבה תרין עטרין, עטרא דגבורות, "שמאל דוחה", ועטרא דחסדים, "ימין מקרבת", ולעניננו – קירוב השבת (שבכללות הוא ענין יחודא עילאה, העליה למעלה מזמן ומקום, מעל לכל המתרחש בעולם התחתון) ודחית השבת במקום פקוח נפש (שייך ליחודא תתאה, התחשבות במתרחש בזמן ומקום), כאשר הדחיה עצמה היא לשם קירוב לעתיד, לעולם ועד.]

נצח והוד (א): איהו בנצח, איהי בהוד

על נצח והוד כתוב "איהו בנצח, איהי בהוד"[פא] – הזכר שייך לנצח, לבטחון פעיל, והנקבה להוד, לבטחון סביל – ולכן לכאן שייך הפירוש שחוזרים עליו שוב ושוב, "'זכור' לדכורא, 'שמור' לנוקבא"[פב].

נצח והוד (ב): זכירה עד שלא תבא, שמירה משתבא

יש עוד לימוד בחז"ל[פג], שזכירה היא מראש – זוכרים ששבת אמורה להגיע ומתכוננים אליה, "זכרהו עד שלא יבוא" – ושמירה היא כאשר הדבר מגיע, שומרים את השבת בתוך השבת עצמה, "שומרהו משיבוא". בנצח יש יחסית תודעה של העתיד (תודעה קבועה של שבת, גם כשנמצאים בימות החול) – הזכר חושב על מה שעתיד להיות – ואילו בהוד חיים את ההוה (מתאים להמבואר לעילכח בהבדל שבין "זכרון למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים"). אנחנו תמיד מסבירים[פד] שהבינוני של התניא הוא מי שחי את ההוה, כי בדקדוק זמן הוה – בין העבר לעתיד – נקרא זמן בינוני. כאן רואים שלאשה יש תכונה מיוחדת לחיות את ההוה.

נצח והוד (ג): תוספת שבת מלפניה ומלאחריה

יש עוד פירוש[פה], שקשור לענין של זכירה לפני השבת ושמירה לאחר שבאה: יש מצוה של תוספת שבת – להוסיף מחול על הקדש. יש תוספת שבת משני הצדדים – צריך להקדים להכניס את השבת ולאחר להוציא אותה. לפני שבת צריך להוסיף כמה דקות – לפחות – ואף שהמצוה שייכת גם לגברים, היא ניכרת יותר אצל נשים, שמקדימות את הדלקת הנרות, לא מדליקות 'על הרגע'. בכל אופן, הכנסת שבת מוקדם היא "זכור" – לזכור את השבת לפני שבאה ולהוסיף מהחול על הקדש. בסיום השבת יש מצוה שלא להוציא מיד את שבת אלא לאחר את ההבדלה ולהוסיף מחול על הקדש – זו מצות "שמור", שומרים את השבת שכבר כאן.

הוספה מחול על הקדש שייכת לתחום שנוגע לנו מאד – חולין על טהרת הקדש. לומדים באולפנא מקצועות חולין – אנגלית, חשבון, כל דבר – ורוצים שהלימוד של החולין יהיה על טהרת הקדש. [ואז מותר ללמוד מקצועות חול בשבת?] מותר ללמוד תורה. בכל אופן, עדיף ללמוד בזמן של תוספת שבת – חמש דקות לפני ואחרי...

בכל אופן, יוצא מכאן שבחולין על טהרת הקדש יש שני כיוונים: אפשר ללמוד חולין ולחשוב איך מכניסים את זה גם לקדש, איך מוצאים גם בתוך החולין את הקדושה של התורה – מה יש לתורה לומר על זה, ומה אפשר להעמיק בתורה מתוך לימוד החול הזה. זו הבחינה של תוספת שבת מלפניה – נמצאים בחול ו'מושכים' אותו אל הקדש. אפשר גם ללמוד קודש, לעסוק בתורה, ואז לחשוב מה הלימוד יכול להשפיע על תחומים של חולין. זו הבחינה של תוספת שבת אחריה – נמצאים בקודש ו'מושכים' את הקדושה גם אל תוך החולין.

יסוד: הזמנה והמתנה

ביסוד נתבונן בעוד ענין חדש: יש מחלוקת עיקרית בין שמאי והלל ביחס לשבת. אנחנו יודעים שבעולם הזה הלכה כבית הלל ואילו לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי[פו]. במחלוקת כאן יש דיון בין הראשונים כמו מי ההלכה. במה מדובר? כתוב[פז] שההנהגה של שמאי הזקן היתה שבמשך כל השבוע כאשר מצא דבר טוב הוא היה קונה אותו לכבוד שבת. אם בהמשך השבוע הוא מצא משהו יותר טוב ממנו, הוא אכל את הדבר הראשון וקנה את הדבר החדש לכבוד שבת, וכך כל ימיו אכל לכבוד שבת. לעומתו, להלל היתה הנהגה אחרת – "ברוך ה' יום יום", הוא סמך על ה' שיזמן לו את הדבר הכי טוב לשבת.

שוב, מרש"י – ומעוד ראשונים – משמע שההלכה היא כשמאי הזקן. הרמב"ן שואל – איך יתכן? הרי זה נגד הכלל! לכן הוא אומר שהלכה כבית הלל גם כאן. אבל יש מי שאומר שהלכה כבית שמאי, ואף שככלל "הלכה כבית הלל", "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל". הסברא היא שבכל מחלוקת צד אחד יותר שוה לכל נפש וצד אחד שייך יותר ליחידי סגולה, וההלכה היא תמיד לפי הצד ששוה לכל נפש – כאן המדרגה של שמאי יותר שייכת לכל אחד, והבטחון של הלל הוא גבוה יותר, שייך ליחידי סגולה.

הרמב"ן כותב[פח] שגם הלל ודאי חושב כל השבוע על שבת, אבל ההבדל הוא שלדעת בית שמאי צריך להזמין משהו לשבת בפועל, במעשה, ואצל הלל מספיקה המחשבה על השבת. ההזמנה בפועל היא "זכור" – לזכור כל השבוע את שבת, ולהתכונן אליו עוד לפני שהוא מגיע, כמו שהאיש מכין את כל צרכי השבת לאשתו (וגם מביא לה פרחים לשבת, לפחות בשנה הראשונה, שמצוה מיוחדת עליו לשמח את אשתו[פט], והלואי ווייטער...). אצל הלל ה"שמור" מקבל כאן עוד משמעות, שטרם דברנו עליה – כמו שכתוב על יעקב ביחס לחלום יוסף "ואביו שמר את הדבר"[צ], "ממתין ומצפה מתי יבוא"[צא], וכפירוש הבעל שם טוב[צב] לפסוק "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[צג], ששומר ומצפה מתי המצוה תזדמן לבוא, כאברהם אבינו שישב על פתח אהלו וחכה שיבואו אורחים. אם כן, כאן "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד" היינו ההזמנה וההמתנה, ששתיהן יחד הן תיקון היסוד, תיקון הברית (הזמנה והמתנה עולה תריג, כללות מצות תורתנו הקדושה, כמו שהיסוד מכונה "כל").

מלכות: "זכור" בפה, "שמור" בלב

בספירת המלכות נוסיף עוד לשון של חז"ל – "'זכור' בפה, 'שמור' בלב"[צד]. צריכים לזכור את השבת בדבור, בקידוש, והשמירה היא בלב, בלי ביטוי חיצוני. לכאורה, אפשר לחשוב שהיחס בין פה ולב הוא הפוך מ"'זכור' לדכורא ו'שמור' לנוקבא" – הרי המלכות היא פה, "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[צה], ואילו הלב הוא ענין המדות, הז"א. אכן, כאן כתוב שהפה הוא ביטוי של המח – כך כותב השפת אמת[צו], הרבי השני של גור – והרבה פעמים היחס בין המח והלב הוא יחס של איש ואשה. שניהם כאן במלכות – הפה הוא המלכות, והמלכות היא גם הלב, "לב ישראל חי"[צז] – ובתוך המלכות גופא הפה הוא ה"זכור" והלב הוא ה"שמור".

לא עשינו הרבה גימטריאות הערב. מה הגימטריא של כל הביטוי – "'זכור' בפה, 'שמור' בלב"? הכל יחד עולה 900, מספר מרובע – דבר שמעיד על שלמות – הרבוע של 30, ל ברבוע. ל ברבוע רומז אצלנו גם ל"לב היהודי" – יש כאן למישהי את התכשיט? צריך שיהיה לכל בנות האולפנא, בשביל זה עשינו אותו... רבי אברהם אבולעפיא אומר[צח] ש-לב הוא ב למדין, והן עומדות פנים אל פנים, ממש כמו זכר ונקבה, כמו שני הכרובים בקדש הקדשים, "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו". גם ל ברבוע רומז לצורה הזו, ואם אמרנו ש"'זכור' בפה, 'שמור' בלב" היינו הזכר והנקבה בתוך המלכות, כעת מתברר – שוב, כמו שראינו גם קודם – שהכל נכלל בתוך הלב היהודי, הכל כלול ב"'שמור' בלב".

השפעה הדדית לפני החתונה

[שהרב יברך את הבנות.]

שכל אחת תזכה למצוא את ה'באשערט' האמתי (המיועד-מן-השמים) שלה ולהקים איתו בית נאמן בישראל. הזיווג האמתי הוא מי שעליו נאמר "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו" – שלחתן ולכלה יש שרש משותף אחד, "דבור אחד" שממנו יצאו שניהם.

כתוב בחסידות[צט] – דבר חשוב – שגם לפני שהחתן והכלה מכירים, שהם בחור ובחורה, יש להם השפעה אחד על השני. בפיזיקה המודרנית יש תופעה – עליה מותר ללמוד בשבת... – שנקרא 'שזירה', ששני חלקיקים בשני קצות היקום פועלים-מגיבים יחד בו זמנית, אפילו שאין שום קשר ביניהם, כי פעם היו יחד, במקור היה להם שרש משותף[ק]. כמו שני תאומים זהים שרחוקים אחד מהשני, אבל מרגישים אחד את השני מרחוק ומגיבים אחד לשני באופן ספונטני.

כתוב שלפני החתונה – אפילו לפני שמכירים – יש תוקף לקבל החלטות על האופן בו יבנו את הבית יותר מאשר אחרי הנישואין. קודם דברנו על התוקף של בחור לפני הנישואין, אבל זה נכון גם לבת – הזמן לקבל החלטות תקיפות איך רוצים שייראה הבית הוא לפני החתונה, ההחלטה של הבחור משפיעה גם על הבחורה וההחלטה של הבחורה משפיעה גם על הבחור. וידוע הכלל הגדול בחז"ל, "הכל מן האשה"[קא], העיקר תלוי בהחלטה של הבחורה. כמובן, מדובר בהחלטות של התחזקות באידישקייט. שכל הבנות תתחזקנה בהחלטה להקים בית נאמן על אדני התורה והמצוות והחסידות, בית עם ריח טוב של מסירות נפש להביא את הגאולה. שבת שלום.