בע"ה

ב' מרחשון ע"ט – כפר חב"ד

האמונה התמידית והבטחון הגואל

אמונה ובטחון (16) – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.   יום ה-לב של השנה

הלב היהודי

שלום לכולן, שנה חדשה וחֹדש חדש. בהשגחה פרטית היום הוא יום ה-לב של השנה. בחדש תשרי יש ל ימים, וכעת אנחנו כבר ב-ב חשון, יום ה-לב. כמו שיום ה-אם הוא יום פטירת רחל אמנו[ב], י"א חשון, כך יש עוד כמה ימים חשובים, ואחד מהם יום ה-לב. עושים התוועדות מיוחדת... על כל פנים, שייך לכאן באופן מיוחד, כי הבת היא הלב. הבן הוא יותר מח, אבל לב הוא בת, אשה.

ידוע שעל חיצוניות הלב – גם אצל בת – המח צריך לשלוט, "מח שליט על הלב"[ג], המח של הבת. אבל פנימיות הלב גבוהה מהמח, ולכן כתוב "פנימיות הלב שליט על המח"[ד], ודווקא הבת מסוגלת לגלות את הנקודה הפנימית שבלב, שלמעלה מהשכל[ה]. אם כן, זהו יום טוב להזכיר ולדאוג לכך שלכל בת יהיה תכשיט 'הלב יהודי' (ענינו של תכשיט הוא גילוי אור מקיף, סגולה שמקיפי הנשמה יתגלו, ובפרט לב יהודי בגימטריא מזל, היינו גילוי אור המקיף, שרש הנשמה).

מאיפה לקחנו את צורת הלב היהודי? יש ספר של רבי אברהם אבולעפיא[ו], מקובל מתקופת הראשונים (חי בזמן הרשב"א), בו הוא מסביר שהמלה לב היא ב אותיות ל. כלומר, המלה 'לב' היא כמו סימן, כמו קוד, כמה אותיות ל. מציירים שתי אותיות ל פנים מול פנים, מסתכלות אחת על השניה באהבה, כמו הכרובים בבית המקדש, שני כרובים[ז]. כאשר שתי הלמדין מסתכלות כך אחת על השניה נוצרת צורת לב[ח]: שוב, מקור כל הענין – הקשור להיום, יום ה-לב של השנה – אצל רבי אברהם אבולעפיא[ט].

חשבון ה-לב

יש עוד רמז יפה של היום, ב חשון: מה קורה אם שמים את האות ב בדיוק באמצע המלה חשון? מקבלים חשבון. כתוב "בֹאו חשבון"[י], על הכלה נאמר "עיניך ברכות בחשבון"[יא] – יום שטוב לעשות בו חשבון. כבר עשינו איזה חשבון, ש-לב יכול לרמוז ל-ב פעמים ל.

נעשה עוד חשבון: היות ש-לב היא מלה פשוטה של שתי אותיות, נעשה עליה את כל ארבע פעולות החשבון – חיבור, חיסור, כפל, חילוק[יב] – וגם חזקה. זה תרגיל יפה, ביום החשבון, שהוא יום ה-לב, לעשות את כל חמשת החשבונות של המלה 'לב':

חיבור אותיות ל-ב נותן את המספר 32 – "בשלשים ושתים נתיבות חכמה" נברא העולם, כך מתחיל ספר יצירה.

חיסור – ל פחות ב – יוצא 28, כח, יחי. גם מספר מאד חשוב, המשולש של 7. כתוב "בן שלשים לכח"[יג], איך מגיעים מ-ל ל-כח? צריך להוריד ממנו ב.

מה הכפל? מה שאמרנו הרגע בשם רבי אברהם אבולעפיא, ש-לב הוא בעצם כפל, ל פעמים ב – 60.

בחילוק – ל חלקי ב – עולה י-ה. ל עולה יהיה, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[יד], שם ה' לעתיד לבוא[טו], ו-ל חלקי ב עולה יה, השם המקורי, הכי פשוט, של ה' יתברך. זהו גם השם של "שכינה ביניהם", שנלמד עליו עכשיו בשיעור – הקשר בין האיש והאשה, בין הקב"ה לעם ישראל, הוא י של איש ו-ה של אשה[טז].

עשינו ארבע פעולות, ועד כה יצא לנו – 32, 28, 60, 15 – 135, ג"פ אדם, מה. אבל יש פעולה חמישית – שהיא הפעולה המשיחית[יז] – ל בחזקת ב (כאילו נכתוב ל^ב, כמו שנהוג לכתוב היום חזקות, a²), 900. גם החזקה רמוזה בתוך צורת הלב היהודי – במקום ל ועוד ל מחשבים ל כפול ל, עוד יותר יחוד של חתן וכלה[יח]. אם כן, חמש הפעולות של לב – הכל קורה עכשיו, ביום ה-לב של השנה – נותנות לנו 1035.

כתיבת התורה על הלב

עשינו כאן חמש פעולות על הלב – את כל הפעולות צריך לעשות בלב, בלב של הבת, לקחת משהו בחכמת החשבון ולעשות ממנו עבודת ה'. לכן, נחלק בחמש ונקבל את הערך הממוצע של כל פעולה – 207, אור, הדבר הראשון שה' ברא, "הכל הולך אחר הפתיחה", בגימטריא אין סוף (האור, הנברא הראשון, הכי משקף את הבורא ב"ה).

מה הסוד של חמש פעמים "אור"? ביום הראשון של מעשה בראשית, בו ה' ברא את האור, כתוב חמש פעמים "אור". למה יש חמשה אור? המדרש[יט] אומר שהיות ש"תורה אור"[כ] – חמשה "אור" הם חמשה חומשי תורה. כתוב "כתבם על לוח לבך"[כא] – את כל התורה צריך לכתוב, "כתבו לכם את השירה הזאת"[כב], איפה? על הלב. הפסוק ממשיך "שימה בפיהם", מהלב עולה לפה, אבל צריך קודם לכתוב על הלב[כג].

גם בחכמת החשבון 1035 הנו מספר מאד חשוב – 1035 הוא המשולש של 45 (מה-אדם), סכום כל המספרים מ-1 עד אדם. 135 – שראינו קודם – הוא ג פעמים אדם, ו-900 עוד 20 פעמים מה. קבלנו 23, חיה (שמה המקורי של חוה, אשת אדם), פעמים מה, ובהיות 23 הנקודה האמצעית של 45 המכפלה שלהם היא המשולש של 45. המספר הזה הוא גם שלש פעמים משה, שנתן לנו את התורה, את האור של "תורה אור" (דהיינו כתיבת השם משה ב"רצוא ושוב" – מ מש משה שה ה).

איך נקרא חדש חשון בתנ"ך? "ירח בול"[כד]. אחד מפירושי בול – לשון בלבול. לא צריך להתבלבל מהחשבונות שעשינו עכשיו. צריך לתקן את כל הבלבולים שיש בחיים – זו עבודת ירח בול. יש בלבול המח ויש גם בלבול בלב, כמו שיש טמטום המח וגם טמטום הלב – צריך לבטל אותם, לתקן אותם. עד כאן פתיחה בעניני דיומא.

ב. אמונה בהורים ובטחון בנישואין

יחוד "הנסתרֹת" – מכח האמונה, יחוד "והנגלֹת" – מכח הבטחון

אנחנו בעמ' סט בספר. לומדים על ההבדל בין אמונה לבטחון. לאחרונה[כה] למדנו שאמונה קשורה ל"נסתרֹת"[כו], המוחין חכמה ובינה (י-ה שבשם הוי' ב"ה), ואילו בטחון קשור ל"והנגלֹת", המדות של הלב, הרגש (וה שבשם).

הפסקה הזו מתחילה בתוספת חשובה לענין: גם ב"נסתרֹת", "מיעוט רבים שנים", חכמה ובינה, אבא ואמא, וגם ב"נגלֹת", "מיעוט רבים שנים", הבן והבת, החתן והכלה – יש כח שמייחד את שתי המדרגות. האמונה לא רק מתגלה ב"נסתרֹת", אלא היא הכח שעושה את הזיווג, היחוד, בין אבא ואמא. גם ב"והנגלֹת", הבן והבת בנפש – שהרבה פעמים הם כמו אהבה ויראה, כמו בעקדת יצחק שהיתה צריכה להיות התכללות בין האהבה של אברהם והיראה של יצחק[כז] – צריך לעשות זיווג, יחוד, בין ה-ו של שם הוי' ו-ה תתאה של השם (ששתיהן "והנגלֹת"), והבטחון הוא שעושה את היחוד.

אמונה מיחוד ההורים ובטחון ביחוד בני הזוג

במלים הכי פשוטות: יש לכל אחד אבא ואמא. אני נולדתי מאבא ואמא שלי. כשיגיע הזמן צריך גם לקיים את הפסוק "על כן יעזֹב איש את אביו את אמו ודבק באשתו"[כח], כשהולכים להתחתן. אבל כל הזמן, גם אחרי שמתחתנים, יש את ההשראה של ההורים, וגם את מצות כיבוד אב ואם מן התורה. כל הזמן אבא ואמא נמצאים, גם כשאני עוזב אותם בשביל להתחתן, שורים עלי אבא ואמא, כ"הנסתרֹת" שלי – במודעות שלי הם אור מקיף, נסתר יחסית. איך מתקבל אצלי היחוד של אבא ואמא שלי? כאמונה.

אבל היחוד שלי, שאּני הולך להתחתן, להקים בית, "ודבק באשתו", הוא יחוד של בטחון – צריך הרבה בטחון בשביל להתחתן. גם בשביל למצוא את בן/בת הזוג וגם במשך כל החיים, בשביל להקים בית, בשביל להוליד עוד ילדים, שיהיו עוד ילדים, לא להפסיק – צריך בטחון.

כלומר, היחוד של ה-וה בנפש הוא על ידי בטחון. אבל המקיף, שיש מעלי יחוד של אבא ואמא – ובעצם אני פה בגללם – הוא אמונה, היא הכח שמייחד את "הנסתרֹת". זהו המשך למה שלמדנו עד כה.

אמונה – היחוד התמידי

נקרא בפנים:

נמצאנו למדים שהאמונה היא בסוד יחוד "הנסתרות" [לא רק שהאמונה נמצאת שם, אלא שהיא המייחדת אותן.], אותיות יה שבשם [יה שורה גם עלינו, הבן והבת, החתן והכלה, כי על יחוד החתן והכלה כתוב ש"שכינה ביניהם"[כט], השראה של אבא ואמא. מה הם אבא ואמא?], "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ל] [אצלי אבא ואמא שלי כל הזמן ביחד.]

כשאני מתחתן עם אשה, גם על פי הלכה, לא כל הזמן – בחיצוניות, כלומר בגוף – יכול להיות יחוד וקשר בין האיש והאשה. יש זמנים שכן ויש זמנים שלא. גם כשלא, צריך הרבה בטחון שיהיה, שיתחדש. היחוד הוא לא תמידי, לא כל הזמן. אבל היחוד של אבא ואמא, אצלי הוא כל הזמן. גם על פי פשט, גם בתורה, בגיל מסוים, כשהאשה מפסיקה ללדת, בעצם היא עוברת למצב שכל הזמן היא טהורה, וממילא כל הזמן יש זיווג. אם כן, יחוד י-ה, אבא ואמא, נקרא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אבל עיקר היחוד הוא יחוד החתן והכלה, ה-ו וה-ה, והוא יחוד לא תמידי.

לכן כתוב כאן שהאמונה היא אמונה ביחוד, בזיווג, של אבא ואמא שלי – גם אבא ואמא ממש, וגם המושג המופשט, הרוחני, של אבא ואמא, חכמה ובינה.

בזמן הגלות – האמונה מתחזקת והבטחון נחלש

(ושעל כן האמונה היא תמידית לעולם ועד [איך רואים זאת גם בפשטות? אמונה אצל יהודי היא מצב יציב, כל הזמן, לא נפסק, לא נחלש. אדרבא, בזמנים קשים האמונה אפילו מתחזקת. לגבי בטחון רואים הפוך – אם האדם נמצא באיזה מצב קשה יתכן שהבטחון קצת יחלש, אבל האמונה היא תמידית. כך כתוב כאן, שהאמונה תמידית], גם בזמן הגלות הקשה [אנחנו עם ישראל, הכלה של הקב"ה, וצריך להיות כל הזמן חיבור שלנו. תיכף נסביר איך אנחנו מתחברים ממש בעבודתנו עם הקב"ה. אבל מה יש בזמן הגלות? אין את היחוד. יש ביטוי בחז"ל[לא] שהבעל "הלך למדינת הים" – התרחק מאתנו – ואנחנו עכשיו לבד, האשה גלמודה, ח"ו. הריחוק נוגע לבטחון – במצב של ריחוק לא שייך בטחון. מה שנשאר תמידי, מה שלא נכבה – כמו שכתוב על דוד המלך "ולא יכבה נרו לעולם ועד"[לב] – הוא האמונה.],

שאזי היחוד העליון הוא רק בסוד יה הנסתרות כנודע[לג] וד"ל [איזה יחוד יש כאשר הבעל-הקב"ה "הלך למדינת הים"? אני הכלה, חושבת עליו כל הזמן, מאמינה שיחזור, בטוחה שיחזור, אבל איזה זיווג יש עכשיו? זיווג גשמי אין, כי הוא רחוק ממני. אבל ב"נסתרֹת" שלי – מכח האמונה החזקה – יש יחוד. ב"נסתרֹת" יש יחוד שלנו עם ה' גם בגלות. אבל ב"נגלֹת" – במיוחד בגלות הקשה, כמו עכשיו, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[לד] – הבעל הלך למדינת הים וגם אנחנו, הכלה, גלינו, הושלכנו מגן עדן, כמו שקראנו בפרשת בראשית. מה נשאר? גם על פי פשט, נשאר זכרון, מוחין, "הנסתרֹת", שכל. אנחנו מאמינים שהיחוד יחזור, ואפילו מאמינים ש"ירידה לצורך עליה"[לה].]).

משא"כ הבטחון ([למדנוכה שהפסוק העיקרי של בטחון הוא "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"[לו] וש"עדי עד" היינו עד ספירת היסוד.] "עדי עד" – ספירת היסוד המיחד זו"ן [כאן יותר ברור – היסוד מחבר את החתן והכלה, ז"א ונוקביה, ה-ו וה-ה של שם הוי'.]) הוא בסוד יחוד "והנגלֹת", אותיות וה שבשם.

אם כן, בזמן הגלות היחוד הוא ב"נסתרֹת" שלנו, כי על פי פשט הוא יחוד נסתר, לא יחוד גלוי. עם זאת, האמונה היא תמידית, כנ"ל, וכאשר הבטחון – הקשר הגלוי – איננו, האמונה אפילו מתחזקת. כמו בחושים, שידוע שאם מישהו ח"ו מאבד חוש אחד, כמו חוש הראיה, החוש השני, חוש השמיעה, מתחזק. כך, כשאנחנו בלי הבטחון של הקשר הקרוב, האמונה מתחזקת. יש בין בני זוג בטחון, "בטח בה לב בעלה"[לז], הבעל בוטח באשתו כי היא לידו – ב"אעשה לו עזר כנגדו"[לח] למדנו שה' רוצה שכל הזמן הבעל והאשה יהיו יחד, באותו בית. אחד מפירושי "עזר כנגדו" שכל הזמן הוא מסתכל עליה, כל הזמן היא כאן, אף פעם לא מתרחק ממנה – היא "כנגדו". זהו המצב הרצוי, המצב הטוב, אבל כשלא זוכים ויש ריחוק נשארת ומתחזקת האמונה.

זהו החידוש העיקרי של הפסקה הזו.

"תדיר" ו"מקודש"

לפני שנמשיך, נסביר במלים שקרובות אלינו, מלים שאנחנו אוהבים להשתמש בהן:

הרבה פעמים באים בנים או שבאות בנות עם רצון לעשות פעולות חזקות בשטח. מה הביטויים שלנו, ליחס בין משהו תמידי לבין מעשה מיוחד וחזק? "תדיר" ו"מקודש"[לט]. יש מצוות של תדיר, כל הזמן, ויש מצוות מיוחדות לפרוץ, בכח אדיר, בשביל לעשות משהו גדול – להן קוראים מקודש. יש שאלה, גם בהלכה, מה עדיף – התדיר או המקודש? זהו נושא שאנחנו מדברים עליו הרבה, כי מאד נוגע לחבר'ה.

מה שאנחנו לומדים בפסקה הזו הוא שהתדיר בנפש הוא האמונה והמקודש בנפש הוא הבטחון. המלים האלה לא כתובות כאן, אבל זו הכוונה.

אמונה "בכל יום תמיד"

דברנו קודם על המלה 'לב'. נאמר כעת עוד משהו: מה יש בתוך הלב? את אותיות המילוי של המלה לב – למד בית. האותיות הנסתרות במילוי הן בבחינת עיבור, הריון, בתוך הלב. איזו מלה אפשר לעשות מהאותיות מדית? תמיד. בתוך הלב – היום, יום ה-לב – יש תמיד, מצב תמידי. התמיד אצלנו – תמיד הוא כמו תדיר – הוא האמונה שלנו. כתוב[מ] שאמונה זו באה ממה שה' "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית"[מא]. כמו שה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כך אנחנו מאמינים בכל זמן בה' ובהשגחה שלו. בכך שמאמינים גם מתקשרים, גם מרחוק – האמונה היא יכולת כן להיות מזווג, דבוק, גם מרחוק, כמו בזמן הגלות.

נקח את הביטוי "המחדש בטובו בכל יום תמיד" – מה הם ראשי התבות "בכל יום תמיד"? בית. מה סופי התבות? למד. בדיוק מילוי המלה לב – בית בראשי תבות ו-למד בסופי תבות[מב]. כתוב בפירוש "בכל יום תמיד" – המלה תמיד מופיעה כאן בביטוי. עוד יותר מחזק שהתמיד נמצא בלב. אני מאמין בלב – תמיד.

גם ביחס לכללות עמנו, עם ישראל קדושים, כל היהודים מאמינים (תמיד) בלב. אפילו על מי שאינו מודע לאמונה זו – "ישנו עם אחד גו'"[מג] ("ישנו מן המצות"[מד]) – נאמר "אני ישנה [בגלותא] ולבי ער"[מה]. לעת עתה, לא כולם מהדרים בקיום המצות בפועל, מסתפקים בלהיות 'יהודי [מאמין] בלב' – בשביל קיום מצות מעשיות צריך בטחון (עיקר המצוה הוא ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וה שבשם, מכח הבטחון דווקא, כפי שהוסבר לעיל).

שכל – הסתכלות חיצונית, רגש – מעורבות במציאות

שוב, מה שאנחנו לומדים כעת הוא שהאמונה שייכת ל"נסתרֹת", מייחדת את "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ויחוד "הנסתרֹת", יחוד אבא ואמא, הוא תמידי, בהיותם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". הדבר מתבטא בכך שגם בגלות הקשר נמצא. [הרב אמר שהנסתרות הן בשכל?] כן. שכל הוא רובד מופשט, לא מציאות מוחשית – היחוד הוא בשכל. מדובר בשכל היהודי – לא שכל של "רבות מחשבות בלב איש"[מו], אלא שכל פנימי.

המלה שכל היא גם מלשון הסתכלות[מז] – אלה חושים פנימיים. החכמה היא ראיה פנימית, הבינה היא שמיעה פנימית. השכל הוא סוג של חושים. בחושי השכל הוא חש 'מלמעלה' את המציאות, 'מבחוץ', לעומת הרגש, המעורב ומעורה בתוך המציאות. שוב, הלב הוא מדות, רגש, של אדם שמעורה במה שקורה. השכל מסתכל מלמעלה על מה שקורה.

ג. מעלת הבטחון – מעלת היחוד התחתון

חבוק-נשוק-דבקות – מצות-תורה-תפלה

איזה יחוד יותר חשוב? אותיות וה אינן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – הן כמו חתן וכלה, שיש ביניהם זמן קירוב וזמן ריחוק, לא כל הזמן יחד ברובד הגשמי. מה יותר טוב? מה יותר חשוב? מצד אחד אני חושב שהשרש, המקור, ההשראה מלמעלה – דהיינו, יחוד ה-יה – יותר חשוב. אבל כעת נראה שבאמת מה שיותר "מקודש" הוא יחוד וה:

והנה ידוע שיחוד וה הוא יחוד גופני[מח], ומאחר ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[מט], שלמעלה מבחינת או"א דתליין במזלא דא"א בלבד (ויחודם הוא יחוד רוחני, ע"ד זווג נשיקין לבד), שרש הבטחון המיחד את וה שבשם [היחוד הגופני.] גבוה הוא משרש האמונה המיחד את יה שבשם [היחוד הרוחני.]

צריך להסביר מה שקראנו עכשיו: כתוב כאן מושג חשוב – "יחוד נשיקין". מישהי זוכרת בתניא מהו יחוד נשיקין בעבודת ה'? יש נישוק ויש גם חיבוק. מה הוא מסביר בתניא? [תורה ומצוות.] כן[נ]. צריך להבין כל דבר שלומדים, בפרט בלימוד החסידות, אליבא דנפשיה, מה הוא אומר לי. יחוד נשיקין הוא כאשר לומדים תורה, כפי שעולה מהפסוק בתחלת שיר השירים – "ישקני מנשיקות פיהו"[נא]. "ישקני", בלשון עתיד, היינו התורה החדשה שתתגלה על ידי מלך המשיח[נב], אך בכלל, אדמו"ר הזקן מסביר שכאשר לומדים תורה בפה, "כי חיים הם למֹצאיהם"[נג], "למוציאיהם בפה"[נד], מתנשקים כביכול עם הקב"ה.

כעת צריך להפשיט – מאד חשוב ללמוד את הכל, וגם לדעת איך להפשיט את הכל, במיוחד כשמדברים על דברים גופניים. בתוך המושגים האלה יש את כל יסודות עבודת ה'. גם, בהשגחה פרטית, אנחנו יוצאים מפרשת בראשית, שם כתוב "על כן יעזֹב איש את אביו את אמו ודבק באשתו"כח. יש בעצם שלש מלים שהולכות יחד – גם "לשון נופל על לשון", איזה מין חרוז – חבק-נשק-דבק, שלשה שרשים בלשון הקדש שמסתיימים באות ק – קקק, כמו "קדוש קדוש קדוש"[נה]. באמת, שלשת הדברים האלה צריכים להיות "קדוש קדוש קדוש".

אדמו"ר הזקן מסביר בתניא שחיבוק הוא מצוות מעשיות ונישוק לימוד תורה. כלומר, שלימוד תורה – תורה בכלל, ובמיוחד תורת החסידות – הוא סוד הנשיקין עם ה', כביכול. אם חיבוק הוא קיום מצוות מעשיות, עם הידים, כמו שמחבקים עם הידים ("שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני"[נו]), ו"ישקני מנשיקות פיהו" היינו לימוד תורה, מהו הדיבוק עצמו, "ודבק באשתו"? מתי נדבקים בה' ממש? מכל המלים, הכי מצויה בספרי החסידות היא דבקות – תכלית עבודת ה' היא להגיע למצב של דבקות. לא כתוב הרבה שצריך להגיע למצב של נשיקין או של חיבוק, אבל דבקות כן. זהו גם פסוק, "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כֻלכם היום"[נז]. איפה הדבקות הראשונה? "ודבק באשתו". "הכל הולך אחר הפתיחה", זו הגדרת הדבקות.

מה היא דבקות בעבודת ה'? לומדים עכשיו משהו מאד יסודי בעבודה שלנו. מה עוד יש חוץ מללמוד תורה ולקיים מצוות מעשיות? מה הדבר השלישי בעבודת ה'? תפלה היא כמו הלשון "התופל כלי חרס"[נח], דבקות. למדנו שגם בטחון לשון דבקות. אם כן, צריך הרבה בטחון כאשר מתפללים, כי תפלה היא דבקות, שלפי האמור כאן היא תכלית הכל. כל לימוד התורה, שהוא נשיקין, וכל קיום המצוה, שהוא חיבוקים – הם בשביל עצם הדבקות.

הדבקות היא גם מה שמוליד. על "ודבק באשתו היו לבשר אחד" אומר רש"י אומר ש"בשר אחד" היינו הילד שנולד. כלומר, מה שמוליד במציאות הוא דווקא הדבקות, שהיא תכלית הכל, התפלה. דווקא האשה מצטיינת בתפלה אפילו יותר מהאיש, כידוע – האיש יותר תורה והאשה יותר תפלה[נט].

רמזי חבק-נשק-דבק

אם נקח את שלשת השרשים – חבק-נשק-דבק – חוץ מה-קקק הזהה בסוף, מה אפשר לעשות משתי האותיות הראשונות של כל מלה? קשור למה שדברנו בהתחלה, קשור להיום, לכן בהשגחה פרטית לומדים היום – חב-נש-דב, אם נחבר את ה-דב של דבק ל-ו נקבל חשבון, ב חשון, יום הלב של השנה. אם כן, כל הסוד הזה שייך להיום, ב חשון קקק ("קדוש קדוש קדוש").

כמה שוה ב חשון? 366. בסוף יש קקק, עוד 300, כך ששלשת השרשים האלה עולים 666. גם מספר חשוב, 36 במשולש, סכום כל המספרים עד לו. בכלל זהו מספר עם הרבה משמעות, הרבה מטען[ס], והוא שלשת השרשים האלה – חבק-נשק-דבק – המצוות שאנו מקיימים, התורה שאנחנו לומדים, והתפלה שאנחנו מתפללים לה' בדבקות. עיקר הדבקות הוא התפלה שאנחנו מתפללים.

יחוד גופני – הפיכת ה-גולה ל-גאולה

נחזור להסביר: כתוב כאן ששרש היחוד התחתון – וה, יחוד שנעשה על ידי בטחון – יותר גבוה מהיחוד העליון, "הנסתרֹת". קודם אמרנו שיחוד יה מתרחש גם בזמן הגלות, כי הוא תדיר – נמצא תמיד, גם בזמנים לא טובים. אבל איזה יחוד שייך לגאולה? אם יש גלות יש גאולה. כולנו יודעים מה שהרבי אומר[סא], ש-גאולה היא פשוט להוסיף א (אלף-פלא) בתוך המלה גולה וכך היא הופכת לגאולה. בגולה, בגלות, יש אמונה – כי אז יש (רק) את יחוד "הנסתרֹת". אבל גאולה היא דווקא היחוד התחתון, היחוד הגופני – זו גאולה בעולם הגשמי, כאן בארץ ישראל, משיח, בית המקדש. כעת כבר ברור שהגאולה צריכה להיות יותר מהגולה – היחוד של הגאולה, שעל ידי מדת הבטחון בנפש, יותר גבוה.

הבטוי שכתוב כאן הוא "ז"א בעתיקא אחיד בתליא", משפט מתוך הזהר. מה פירוש המשפט? ז"א – זעיר אנפין – היינו המדות, ה-ו של שם הוי'. שרש המדות יותר גבוה מהמוחין, מ"הנסתרֹת", בעתיקא, בכתר. איך רואים זאת בספירות בפשטות? חכמה ובינה, שבזהר נקראו "שיר כפול", הן ימין ושמאל, אבל במדות, שעיקרן חג"ת, שיר משולש, ימין-שמאל-אמצע, העיקר הוא התפארת, האמצע, עליו כתוב "בריח התיכון... מברִח מן הקצה אל הקצה"[סב]. התפארת עולה עד לכתר שבאמצע, למעלה מהשכל. מהו הכתר, בו ז"א "אחיד ותליא"? אחיד פירושו אחוז (ד-ז מתחלפות בארמית), המדות אחוזות ותלויות בכתר, בעתיקא. זהו הפלא, האלף. אותה אלף שהרבי אומר שצריך להכניס לגולה כדי להפוך אותה לגאולה היא מה ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא". כלומר, הרגש, המדות, המציאות התחתונה – המציאות הגופנית, גאולה היא הגוף והדבקות היא בגוף – עולה עד לשרשו בפלא של הכתר.

מה הקשר בין יחוד גופני ופלא? כי באמת הוא משהו מופלא ביותר. מה עיקר הפלא? כל פעם אחרי שירותים מברכים "רופא כל בשר ומפליא לעשות". מה פירוש "ומפליא לעשות"? מה הפלא בזה? אחד הפירושים[סג], בדרך הפשט, שהפלא הוא חיבור הנשמה לגוף. ה' לוקח את הנשמה מהמקום הכי גבוה, הכי מופשט, ומחבר עם הגוף – זהו הפלא[סד]. זהו גם האלף-פלא של הגאולה, מה ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא", לכן שרש היחוד התחתון, המקודש, היחוד של הגאולה, יותר גבוה מהתדיר של יחוד "הנסתרֹת להוי' אלהינו" שנעשה על ידי אמונה.

שרש המדות ושרש המוחין

לכל דבר יש שרש. כעת אומרים ששרש מדות הלב בעתיקא, בכתר, אבל גם לחכמה ובינה יש ודאי איזה שרש בכתר. מה השרש שלהם? כתוב משפט מקביל – שמוזכר כאן בפנים – שאבא ואמא "תליין במזלא דאריך אנפין"[סה] בלבד. האריז"ל והזהר מתארים את כל הספירות העליונות בלשון משל ומליצה של גוף.

אם הכתר הוא פרצוף שלם, אז יש לחיצוניות הכתר – אריך אנפין, הרצון בנפש – כח להמשיך מהראש שלו לשכל. מאיפה מקבלים השכלות חדשות? כשאני קורא בספר ומבין מה שאני קורא – מאיפה באה ההבנה? יש איזה מקור שמזין את השכל, גם אם יש הברקה היא באה מאיזה מקום, כמו ברק. מאיפה? מחיצוניות הכתר דרך צינורות רוחניים שנמשלו בקבלה לשערות הזקן, כביכול, של הכתר. שערות הזקן של הכתר נקראו "מזלא". מזל בעברית כמו מזר – ל-ר מתחלפות – ובארמית מזר הוא לשון שערות. איפה יש שערות? גם בראש וגם בזקן. מבואר ששערות הזקן הן המשכות מהעל-מודע למודע, צינורות הממשיכים אור ושפע. כתוב ששרש אבא ואמא שם, מכוסים תחת אותן שערות, אותו מזל שממשיך מהעל-מודע למודע, אבל לא בעתיקא עצמו. מה שאין כן שרש הלב נאחז בעצם הכתר, בעתיקא עצמו.

הארכנו קצת כדי להסביר באותיות של קבלה ששרש הלב – היום יום ה-לב – יותר גבוה לא רק מהשכל אלא גם משרש השכל שבחיצוניות הכתר. וממילא היחוד שנעשה על ידי הבטחון – כח הבטחון לייחד זו"ן, היחוד הגופני, הדבקות הזאת, התפלה הזאת – יותר גבוה מיחוד הנשיקין של המוחין, שהוא התורה. מתאים שנשיקין הוא תורה, כי תורה היא שכל – "אאלפך חכמה"[סו], "אאלפך בינה"[סז].

מעלת יחוד גופני – כח ההולדה

יחוד נשיקין הוא טוב, טוב מאד, אבל לא תכל'ס – כי אינו מוליד למטה בפועל, עדיין לא גאולה. לימוד תורה, גם בגלות, הוא נשיקין. אדרבא, במדה מסוימת, הגלות היא הזמן הכי טוב ללמוד תורה – אין משהו אחר לעשות... רואים שבמשך אלפים שנות הגלות שלנו הכי הרבה פוריות בעם ישראל היתה בתורה, ברוך ה'. בזמן הגלות היו אין סוף נשיקין, חידושים במוחין, אבל זה עדיין לא תכל'ס. יש אנשים שמסתפקים בחידושי תורה, חושבים שלא צריך יותר מהם, אבל הרבי היה מאד קנאי, אפשר לומר, שלא להסתפק בנשיקין של הגלות – צריך את היחוד עצמו, היחוד של הגאולה, עצם הדבקות, שיש בה הולדה. מהי הולדה? כתוב[סח] שלעתיד לבוא, כאשר יבוא משיח, תוולדנה נשמות חדשות לגמרי. אנחנו, לעומת אותן נשמות, נהיה כמו בהמות. אבל בשביל שתרדנה לעולם הזה נשמות חדשות צריך את היחוד התחתון, לא די ביחוד העליון.

נאמר עוד ווארט: כל היחודים האלה הם בעולם האצילות, יה של אצילות, וה של אצילות. כתוב שגם היום, יחסית, יש צדיקים גבוהים וגדולים שבאים מיחוד נשיקין. כך רבי מיכל מזלוטשוב ועוד צדיקים אמרו על עצמם שנולדו מזיווג נשיקין. אמרנו שיחוד נשיקין לא מוליד – ככה בגשמיות, אבל ברוחניות הוא מוליד, יש נשמות צדיקים כאלה. בכל אופן, אבל התכלית היא הזיווג של "על כן יעזֹב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

כוונה בברכת המזון: "והיה הוי' מבטחו" – וה (בטחון) למעלה מ-יה (אמונה)

שוב, הבטחון הוא לשון דבקות, על דרך היחוד התחתון, וה, היחוד הגופני – כמובן שלמעלה המלה "גופני" היא רק משל לשבר את האזן – והאמונה עושה יחוד ב-יה, יחוד נשיקין.

(בסוד "והיה הוי' מבטחו",

לפי נוסח חב"ד, נוסח האריז"ל, הפסוק בו מסיימים את ברכת המזון – כל פעם שאנו נוטלים ידים ואוכלים לחם – הוא "ברוך הגבר אשר יבטח הוי' והיה הוי' מבטחו", מפסוקי הבטחון המובהקים, כפי שכבר דברנוכה. יש צדיקים שאמרו שהדבקות של ברכת המזון היא אפילו יותר מהדבקות בתפלת עמידה. חידוש, אדם חושב ששיא התפלה הוא בעמידה לשמונה עשרה, אבל בברכת המזון צריכה להיות דבקות עוד יותר גדולה. אפילו על פי פשט יש מעלה בברכת המזון. האם אשה חייבת או לא בתפלה? לא פשוט. המנהג של הנשים הצדקניות, כמו כאן, שכולן מתפללות, שלש פעמים ביום. אבל המצוה לברך ברכת המזון שייכת בפשטות לכולן, מצוה מן התורה. לגבי תפלה יש דעה שהיא מצוה דרבנן, וגם מי שאומר שהיא מצוה דאורייתא – המצוה מן התורה רק פעם אחת ביום, או פעם ב..., בעת צרה. אבל ברכת המזון היא מן התורה כל פעם שאוכלים, "ואכלת, ושבעת, וברכת"[סט].

על כל פנים, ברכת המזון מסתיימת עם בטחון, שהוא דבקות – "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו". שלש המלים האחרונות הן "והיה הוי' מבטחו". "הוי'" הוא שם הוי' פשוט, הצירוף הישר של חדש ניסן – יב צירופי שם הוי' מתחילים מניסן, כמו שכתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[ע], לכן צירופו הוא הישר, י-ה-ו-ה. הצירוף של תשרי הוא הצירוף השביעי, הקדמת וה ל-יה – "והיה הוי' מבטחו". מה עושה "מבטחו"? מגלה שהצירוף "והיה", וה לפני יה, יותר גבוה מאשר הסדר הישר. למה? כמו שלמדנו עכשיו, כי שרש היחוד שעל ידי הבטחון, וה, הוא "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", מגיע עד לכתר עצמו, להמשיך את האלף-פלא לגולה ולהפכה לגאולה. זו כוונה קלה, שאפשר לכוון כל פעם שמברכים ברכת המזון – "הכל הולך אחר החיתום"[עא], זהו החותם של ברכת המזון.

מעלת תשרי על ניסן

גם לגבי החדשים, איזה חדש יותר חשוב, ניסן או תשרי? לכל אחד יש מעלה גדולה. יש מחלוקת[עב] אם נגאל בניסן או בתשרי. רבי יהושע אומר "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להגאל" – חדש של גאולה. אבל רבי אליעזר אומר "בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להגאל". מה ההבדל? ניסן הוא חדש של אמונה[עג], אתערותא דלעילא. אבל תשרי הוא השיא של אתערותא דלתתא, מה שמגיע מלמעלה אחרי "אני לדודי ודודי לי"[עד], עבודת חדש אלול. כעת יוצאים לעולם לאחר ששים ימי תשובה, אלול-תשרי, "ויעקב הלך לדרכו"[עה]. התחנה הראשונה שלנו בדרך היא יום ה-לב, היום (והרמז: דרך עולה ז פעמים לב, כנגד ז"ת, שבע מדות הלב).

בכל אופן, יש ודאי עצמה בכך שאנחנו עושים תשובה, שהגאולה באה מכח התשובה שלנו, וכך באמת פוסק הרמב"ם, ש"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הם נגאלין"[עו]. אמרנו שגלות היא זמן של אמונה. גלות היא כמו לילה, בו כתוב "ואמונתך בלילות"[עז], כפי שלמדנו[עח]. בסוף הגלות מגיע הזמן של אילת השחר, שהשחר מתחיל להאיר. יש כאילו הבטחה שבזמן הזה, בסוף גלותן, אנחנו עצמו, עם ישראל, נתעורר לעשות תשובה. ההתעוררות הזאת היא יחסית יחוד תחתון, לא יחוד עליון. מה שה' ממשיך לנו מלמעלה הוא יחוד עליון, דרך היחוד העליון, אבל "סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין". זו המעלה של תשובת תשרי לגבי ניסן.

[שוב, צירוף ניסן הוא י-ה-ו-ה לפי הסדר וצירוף תשרי הוא והיה, "והיה הוי' מבטחו".] צרוף חדש תשרי שלמעלה, במדה מסוימת, מצרוף הישר דהוי' דחדש ניסן [כתוב כאן "במדה מסוימת", שהרי אי אפשר לבטל את הצירוף הישר, שהוא שם קדוש, משא"כ והיה. אבל יש גם מעלה ב"והיה", צירוף החדש השביעי, והרמב"ם פוסק שכך תבוא הגאולה, עם תשובה בסוף גלותן.].

"והיה" – לשון שמחה

כפי שמובא כאן בפנים, חז"ל אומרים כלל גדול, שכל "והיה" בתורה לשון שמחה. אם כתוב "ויהי" זהו לשון צער, ויהי כמו וי – "ויהי" מראה על צער, ו"והיה" מראה על שמחה. איך הכלל קשור לחדש תשרי, שצירופו "והיה"? כי תכלית התשובה היא להגיע לשמחה. תשובת ימים נוראים עדיין מיראה, אבל מתוכה מגיעים לסוכות, "זמן שמחתנו", תכלית הכל. הצירוף 'מכריז' כבר מתחלת החדש שתכלית כל עבודת ה' היא "עבדו את הוי' בשמחה"[עט] – דרך החסידות, דרך הבעש"ט. הצירוף "והיה" יותר גבוה, במדה מסוימת, מהצירוף הישר. דווקא בצירוף הזה הבטחון נותן שמחה, יותר מאמונה. כתוב "נתתה שמחה בלבי"[פ] ו"כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[פא] (כמו שתכף נבאר) – כשהלב בוטח האדם מאד שמח. אמונה היא רוגע – להאמין פירושו להיות רגוע, טוב להיות רגוע – אבל בטחון אומר כבר שמחה, ומתוך השמחה אתה קם ליזום מעשה גדול בפועל. זה עוד הבדל בין אמונה ובטחון.

והיינו ד"והיה" הוא לשון שמחה[פב] – [מאיפה לומדים על שמחה ואמונה? פסוק שאומרים כל יום בתפלה, שמפורש בו שהשמחה נותנת בטחון:] "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו [לא סתם שם אלא שם קדוש, שם נבדל. גם בשם הוי', שם המיוחד, יש שם הוי' דלעילא ושם הוי' דלתתא. הוי' דלעילא היינו שם העצם, שאין לו פירוש בכלל, כמו שלאדם יש שם לא בגלל פירוש המלה, אלא שם העצם שלו. בשביל מה יש שם? הקריאה בשם שלך, שם העצם, היא הדרך היחידה שאני כביכול תופס בעצם שלך ומושך אותך אלי. למטה מכך יש קריאה בשם התואר, המתאר את הפעולות של בעל השם במציאות. יש שם הוי' שהוא שם התואר, לשון מהווה[פג] – "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". זהו שם הוי' דלתתא, וכפי שהוסבר "בכל יום תמיד" כבר קשור לאמונה, לחוש להרגיש את התחדשות הבריאה בכל רגע. אבל "שם קדשו" הוא שם העצם, גם לשון עצמה. כמו בביטוי, "חביון עז העצמות"[פד].] – שם הוי' דלעילא [השם שתופס בעצמות ה'.] – בטחנו ["בשם קדשו בטחנו"[פה], אנחנו דבוקים בו, וממילא דבוקים בה' עצמו, וממילא ממשיכים את ה' להתיחד אתנו, וזו שמחה עצומה, שמחת חתן וכלה. כך כתוב באגרת הקדש המפורסמת של מורנו הבעש"ט[פו], שאין שמחה כשמחת חתן וכלה.]").

חידוש הבעש"ט – המשכת הוי' דלעילא ע"י בטחון

את שם העצם צריך להמשיך – ולשם כך צריך בטחון. הגאולה באה מ"שם קדשו", שם הוי' דלעילא, כי הגאולה היא לתפוס את ה' עצמו. כמו שכתוב בחסידות שהיו שלשה חכמים גדולים שרצו להביא את אור ה' לעם ישראל. קודם רשב"י הקדוש, שמספר בספר הזהר כל מה שקורה בהיכל המלך, ארמון המלך – לספר על המלך, מקור גדולתו ופארו. אחר כך בא האריז"ל, מה הוא חידש? לא סיפק את העם התיאור הראשון. לכן הוא היה צריך להעמיק מאד, להביא להם – כביכול – צילום של המלך. הוא נכנס להיכל המלך, כנראה עם איזה סמארטפון, צילם את המלך והביא לעם ישראל. בסדר, יותר טוב, אבל לא מספיק. סימן שגם הסמארטפון לא שוה... בסוף צריך לבוא הבעל שם טוב, התכלית, ולהביא את המלך בעצמו לעם ישראל.

להביא את המלך לעם ישראל היינו לשדך ביניהם, כמו בחופה. צריך "שושבינא דמלכא" ו"שושבינא דמטרוניתא", מישהו שיעודד את החתן ויביא אותו ומישהו שיעודד את הכלה ויביא אותה. מי הם השושבינים? משה הוא ה"שושבינא דמלכא", שמביא את ה' לעם ישראל, ואהרן הוא ה"שושבינא דמטרוניתא"[פז], מביא את הכלה לה' – ממש, לא תמונות, לא סיפורים. כשעשו את השידוך היו סיפורים. כשנעשה רציני, שכדאי להפגש, היו תמונות. אבל זה לא זה – צריך את החתן והכלה עצמם. מי עשה זאת? הבעל שם טוב. איך הוא הביא את החתן? עם בטחון. אמונה מספיקה בשביל תמונות – מה הקשר? לכאורה דבר והיפוכו, אמונה היא שאין לו גוף ולא דמות הגוף, אבל אמונה מתחלפת ב-תמונה[פח], כמעט אותה מלה. חילוף אותיות א-ת באתב"ש. אבל בטחון הוא קשר ממשי, הבאת המלך עצמו, כפי שעושה הבעל שם טוב. שוב, בטחון הוא כבר הבעל שם טוב, תחלת הגאולה.

"הוא" שלמעלה מ"היא" – "איהו בנצח"

עד כאן הסברנו שבַשרש, הבטחון (שמחולל את הזיווג התחתון) למעלה מאמונה (שמחוללת את הזיווג התחתון). כעת עוד משהו לחזק זאת:

והיינו כנודע שבסוד אור חוזר, החוזר לקדמותו (סוד אות ה-א), אותיות יה שבשם עולות בסוד היא ("איהי בהוד"[פט], שלשם נמשכה האמונה מבחינת "והחכמה מאין תמצא"[צ] [מ"חכמה מוחא"[צא] נמשכת האמונה להוד, לבטחון הסביל. הבינה היא לב, "בינה לבא"עט, אמרנו שהאשה היא לב, כי כל אחת עתידה להיות אמא.]), אך אותיות וה שבשם עולות בסוד הוא ("איהו בנצח"צא, ["איהי" היינו, בפשט, המלכות, ו"איהו" הוא] יסוד, "עד" [של "עדי עד", שעולה לנצח, הבטחון הפעיל.], בנצח שעולה "עדי עד" [נצח = עד-עד.]. וכמבואר במ"א באריכות[צב] [כפי שלמדנו הרבה פעמים.] שעיקר סוד הבטחון, הפעיל בתקף ועז, הוא בספירת הנצח [דידן נצח.], מקומו של משה רבינו ע"ה [השושבינא דמלכא, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". איזה משה? כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים[צג] –] לאחר שנעשה מנהיג ומלך ישראל כנ"ל וד"ל [אז "איהו בנצח" – הוא התייחד לגמרי עם מדתו העיקרית, נצח, שהוא בטחון פעיל.]).

נסביר: מובא כאן סוד שכתוב בתיקוני הזהר. כל אור שעולה, חוזר ממטה למעלה, מגיע לסוד ה-א, הקדמות. אם אני עולה ממטה למעלה ב-יה – עולים מ-ה ל-י ל-א – מתקבלת המלה היא. אבל כשעולים ב-וה מלמטה למעלה, מ-ה ל-ו ל-א, מתקבלת המלה הוא. מה הסוד כאן? שיש משהו באור חוזר שהמוחין הם נקבה, היא, והמדות של הלב הן זכר, הוא. ולעניננו, האמונה, הכח המייחד את המוחין, היא היא, אבל הבטחון, הכח המייחד את הלב והדבור, וה, הוא הוא. מה הביטוי הכי חשוב בזהר של הוא והיא? "איהו בנצח, איהי בהוד". איך הסברנו נצח והוד? נצח הוא עיקר הבטחון, בטחון פעיל, מקודש. אבל הוד הוא גם בטחון – בטחון סביל, שהוא תדיר, כל הזמן בוטחים ומאמינים. בטחון פעיל הוא פעם ב... – הלואי הרבה, אבל יזמה היא פעם ב... הודיה, לעומת זאת, היא תמידית, כמו אמונה. יוצא שהאור החוזר של המוחין, "איהי", היא, בהוד – הבטחון הסביל והאמונה. בדיוק מה שמסבירים, שב-יה, בגימטריא הוד, יש אמונה, אבל הוא, "איהו", בנצח. היחוד של וה, שעולה עד ה-א ועושה את המלה הוא, בנצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[צד]. זה מה שהיה כתוב קודם וכאן בסוגרים.

ברכת סיום

עד כאן להיום. איך התחילה השנה? שיהיה חורף פורה – חורף של בטחון! שיתקיים כל מה שדברנו על מהי תורה, מהן מצוות ומהי תפלה – כל הבחינות. כשיהיו גם התורה וגם המצוות, ונגיע לתפלה האמתית, הדבקות האמתית, זו הגאולה – נוליד משיח. כתוב "והיו לבשר אחד", בשר לשון בשורה, בשורת הגאולה. מכח היחוד של התפלה – כח הבטחון בנפש – מגיע ה"בשר אחד", בשורת ה"אחד", גם משיח וגם "הוי' אחד" – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". שתהיינה בשורות טובות.

ד. הדרך למלך ולמלכות (שו"ת)

התייעצות עם "ידידים מבינים"

שאלה: בחופש, אחרי שהרב אמר להביא את המשיח[צה], דברנו על מלך. היה חוסר בטחון מהבנות והנשים, האם הרב חיזק דווקא על מלך, או שהרב התכוון בכלל לדיבורים קצרים וקולעים?

תשובה: מלך גם מלשון "במי נמלך". אחד מסימני תשע"ט הוא תהא שנת עצה טובה. להמלך היינו להתייעץ. כשאני בא להתייעץ על משהו, סימן שיש משהו מאד רציני אצלי, שאני רוצה להתייעץ איך לעשות אותו, איך להגשים אותו. דברנו קודם על המושג "יחוד גופני", השייך למדת הבטחון. יש לכך עוד מלה – הגשמה, להגשים. יש לאדם חלום, יש לו חזון, והוא צריך להגשים אותו. הגשמת החלום נקראת יחוד גופני, והיא נעשית רק עם בטחון, לא אמונה.

בכל אופן – בדידי הוה עובדא – הרבי כותב שצריך להתייעץ עם "ידידים מבינים". יש לך רעיון ורצון טוב – צריך להתייעץ. השנה היא תהא שנת עצה טובה. אם אפשר לקלוע ב'מבצעים' למישהו, שהווארט של מלך וגאולה ומשיח מספיק רציני שבא לי ולך להתייעץ ביחד איך עושים זאת, איך מגשימים זאת – זה כבר תכל'ס. על כך הרבי אמר בשיחה המפורסמת של כ"ח ניסן תשנ"א גם להתייעץ. הוא אמר "אני את שלי עשיתי", מסר את השליחות, "עשו כל אשר ביכלתכם להביא משיח", ומה לעשות? לטכס ולמצוא עצה, להתייעץ. מי שהדבר לא רציני לו גם לא יתייעץ, לא נוגע לו. השנה צריך להיות לנו מאד רציני איך להביא את המשיח, איך? להתייעץ.

מעלת ההתעוררות מלמטה

שאלה: לבנות מאד אכפת הקשר עם המבוגרים וכו'. נתפס שלא מדברים על מלך – מדברים על מלכות, אבל מלך הוא חידוש. מפריע לבנות – רוצות שיהיה קשור.

תשובה: יפי, אם מפריע – סימן שנוגע. הכי גרוע להיות אדיש. סימן שאכפת. צריך דווקא לדבר על הענין. עיקר הבעיה כאשר מדברים על דברים חשובים, הכי גדולים, והאדם הפשוט חושב שאתה מדבר על דברים לא מציאותיים. לכן אין גם טעם להתייעץ, כי לא מציאותי בכלל – לא מתחיל. צריך להגיע למצב שכן מתחיל. אם הגלגל מתחיל להתגלגל – הוא יתגלגל ויתגלגל עד שבסוף יגיע ליעד. צריך לעורר את הניצוץ, כך שקודם כל יתייעצו (ולפי העצה הטובה המתקבלת יפעלו).

אם אני מתייעץ איך להגשים – סימן שאני חי את הענין. אם איני מתייעץ – אני לא חי אותו. כמו שמלך צריך בעצמו יועץ, יועץ המלך, עליו כתוב "במי נמלך" – המלך הוא ה', ומי היועץ שלו? אנחנו, עם ישראל, "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים"[צו]. כך אנחנו צריכים לתת עצה איך למצוא את המלך ולהמליך אותו. כנראה הכל מחכה לעצה הטובה של אנשי השטח.

השאלה אם יש משמעות לפעילות ולמחשבות שלנו אם האנשים היותר גדולים לא מצטרפים?

ודאי שיש. אם מצטרפים – מצטרפים. אם לא – יש חידושים בעולם שמתחילים מהגדולים ומחלחלים ממעלה למטה, ויש חידושים שבדיוק הפוך, החידושים הכי חשובים הם דווקא באור חוזר, כמו שלמדנו כעת. אם מתחיל מלמטה ועולה משם – מגיע למקור האמתי, לקדמות, "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש"[צז]. לפעמים הכי קרובים מצטרפים הכי מאוחר – יש מי שאומר שכאשר יבוא משיח, בסוף, גם החב"דניקים יקבלו אותו...

מייאש, אם הכי קרובים לא מקבלים, למה שהעם כן?

כי לעם יש חושים בריאים. הבעש"ט אמר שכמו שצריכים להאמין בקב"ה כך צריך להאמין בכל יהודי. אפשר להוסיף שכמו שצריכים לבטוח בקב"ה צריכים לבטוח בכל יהודי[צח]. "כל אחד מתוקן מחברו"[צט] – לכל יהודי יש נקודה מיוחדת בה הוא גדול מכולם. להתייעץ היינו לגלות את הנקודה בה היהודי מיוחד יותר ממני ויותר מכולם. יתכן שיש בחוץ נהג מונית שיש לו את הנקודה, הדעת, איך להמליך מלך יותר מכולם, כדאי להתייעץ איתו.

בכל אופן, צריך להיות קאך-זיך בענין, ביטוי של הרבי. דברנו על "תדיר" ו"מקודש". מהו מקודש? יקד-אש[ק], שבוער לו מה שרוצה לעשות, כולו בוער. כמו שאמרנו קודם, אמונה היא להיות רגוע ובטחון להיות שמח, אבל שמחה היא גם אנרגיה – יש אנרגיה של שמחה, ועל פי קבלה שמחה מאמא, שהיא גם יסוד האש. מי ששמח גם בוער. ככה צריכה להיות שמחה מקודשת. הרבי דבר על "שמחה בטהרתה"[קא], שמחה טהורה. כעת אנחנו מוסיפים שצריכים שמחה קדושה – עם אש קדש.

השאלה אם באמת להשקיע במלך. דרך חיים מדברים על מלכות, אולי זה קודם, וכשתהיה מלכות אז יהיה מלך.

אסור לעשות הכללות, אתן לא יודעות על מה חושב ומדבר כל אחד בדרך חיים, יש על מלכות ויש על מלך.

קביעה רצונית

הבנות שואלות מה היחס בין מלכות ללימודים? כשהיו יומיים של התרמות בזכות הבנות הגענו לסכום. אמרתי שאפשר להפוך איתן את העולם. איך הבנות צריכות להתייחס?

צריך ברען, בצניעות המתאימה לבת – צניעות היא רדל"א[קב] – צריך אש קדש, וגם כיוון. למה אנחנו לומדים את אמונה ובטחון? לא יודע כמה זמן יקח לנו, בעזרת ה', אבל בסוף נגיע לתכלית המאמר – מה שכתוב כאן בסוף. אתן לומדות יותר משנה, הספקנו עשרים עמודים, ויש שבעים. כשמגיעים קרוב לסוף[קג] מגיעים לנושא העיקרי של המאמר, "קביעה רצונית". קביעה רצונית היא כוונה איך מאמונה ובטחון באמת משנים את המציאות, פועלים על המציאות. השינוי עובר גם דרך השכל, לא בלי שכל – בלי שכל נוצר תהו ובהו.

בקביעה הרצונית יש ארבעה שלבים: אמונה (שהדבר אמתי, יכול לקרות), רצון (רצון חזק שיהיה), שכל (שמברר מה צריך לעשות), ראיה (פעולת עינים, פותחים את העינים – כמו שהרבי אומר[קד] – ורואים ש"הנה הנה משיח בא").

שוב, זהו הנושא הכי גדול והכי חשוב של כל המאמר כאן. זו בעצם השאלה ששואלים – איך פועלים על המציאות מתוך הלימוד. צריך לדעת שלכל אחד, ובמיוחד להרבה שמתחברים יחד, יש כח של קביעה רצונית, כח לשנות את המציאות. כמו הבטוי של מי שייסד את הציונות החילונית, "אם תרצו אין זו אגדה" – נכון מאד, אם יש רצון חזק הדבר יקרה. מאיפה בא הרצון? מאמונה. אחר כך הרצון עובר דרך השכל ובסוף מגיע לעינים, רואים זאת קורה בשטח, 'הנה זה קורה'.

דובר לאחרונה[קה] על מה ששמענו ממישהו שכל פעם היה אומר 'הנה זה קורה!' (יש דיסק חדש שבעזה"י יצא לאור בקרוב שהשיר הראשון שלו נקרא "הנה זה קורה") – קראתן את השיעור. צריך להגיע למצב של 'הנה זה קורה', הראיה בסוף, ולשם כך צריך קודם אמונה-רצון-שכל – הכל פעולה של בטחון.

שתצליחו! אני מאמין בכן וגם בוטח בכן.