בע"ה

שבת וירא, ח"י מרחשון ע"ט – כפר חב"ד

פרצוף התורה

בין מוסף למנחה – שיעורי לבחורים מישל"צ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

חכמה: עקדת יצחק

מעלת העקדה – "אחליפו דוכתייהו"

שבת שלום. היום קראנו את פרשת העקדה – סיום הפרשה, ששייך במיוחד לשבת, כי הוא ה"שביעי" של הפרשה. הסיפור של העקדה הוא השיא של עבודת אברהם אבינו, היהודי הראשון ואבינו הראשון. אברהם אבינו הוא עיקר האבות, בהיותו הראשון והכולל[ב] (אף על פי שכתוב שיעקב אבינו הוא ה"בחיר שבאבות"[ג]), והעקדה היא פסגת חייו, פסגת עבודת ה' שלו. לכן אנחנו מזכירים את זכות העקדה ברוב התפלות שלנו – בזכות העקדה אנו קיימים, בזכותה נירש את הארץ ובזכותה ניגאל.

בחסידות[ד] מוסבר שעיקר מעלת העקדה הוא הסוד של "אחליפו דוכתייהו". בעקדה אברהם ויצחק כל כך מתחברים ביחד, עד שהם מתחלפים זה עם זה בדרך עבודת ה'. אברהם אבינו, שהוא תמיד "אברהם אֹהבי"[ה], עובר לקו הגבורה והיראה של יצחק אבינו, עד שה' אומר לו בפרשת העקדה "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[ו]. בעקדה יצחק אבינו, שעובד את ה' ביראה, פושט את צווארו מתוך אהבה רבה לה', עד כלות הנפש – עד שכתוב שבפועל באמת נשמתו פרחה מגופו[ז], אך ללא מיתה, והוא היה שלש שנים בגן עדן[ח].

מכיון שזו תכלית העקדה, המלים העיקריות שבה הן "וילכו שניהם יחדו"[ט] – אברהם ויצחק הולכים לגמרי יחדיו, מתחברים ומתכללים, עד שהם מחליפים את עבודותיהם. הבטוי "וילכו שניהם יחדו" כתוב פעמיים – בהתחלה רק אברהם יודע לאן ולשם מה הולכים, ולאחר מכן יצחק אבינו שואל "ואיה השה לעלה"[י] ואברהם רומז לו "השה לעלה בני"[יא] (וחז"ל[יב] דרשו ש"השה" ביונית הוא 'אתה'), ועדיין הם הולכים יחדיו, כאשר יצחק שש למסור את נפשו באהבה רבה לה'.

תופעה של "אחליפו דוכתייהו" מעידה על בטול מוחלט. כדי להתהפך מן הקצה אל הקצה בן אדם צריך להתבטל לגמרי מהמציאות הראשונה שלו. מוסבר בחסידות[יג] שהכח לעשות כמו רבי חנינא בן דוסא, שאמר "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק"[יד] קשור לכח הבטול – הכח לבטל משהו מהמציאות שלו ולהוות אותו מחדש באופן אחר – וכך ממש גם ביחס ל"אחליפו דוכתייהו".

העקדה – שיא ה"מעשה אבות"

כתוב "מעשה אבות סימן לבנים"[טו], ומובא בספרים הרמז שראשי התבות של הבטוי הם אותיות סמאל – "מעשה אבות סימן לבנים" הוא נתינת הכח של הבנים לעמוד כנגד הס"מ. כמו שאמרנו, השיא של "מעשה אבות סימן לבנים" הוא עקדת יצחק. רואים שהכח והתוקף של הבן הוא דווקא מכך שהאבא מוכן להקריב אותו. העקדה, בה האב היהודי הראשון מוכן להקריב את הבן היהודי הראשון, היא שנותנת לבנים לדורות את התוקף המוחלט לעמוד כנגד הס"מ.

שוב, העקדה היא שיא החיים של אברהם אבינו, הראשון והעיקרי באבות, ולכן היא בעצם כוללת את כל "מעשה אבות", את כל ספר הישר שמספר על האבות. אבא בקבלה היינו ספירת החכמה, שפנימיותה בטול, ולכן הלימוד העיקרי מהעקדה הוא הבטול המוחלט – הבטול של אברהם לעשות את רצון ה', כנגד כל ההגיון וכל הרגש שלו, והבטול של יצחק ליקרב על גבי המזבח – בטול שגורם לתופעה של "אחליפו דוכתייהו".

העקדה היא גם הנסיון העשירי בו עומד אברהם אבינו – הנסיון ה-י, כנגד ה-י של שם הוי' ב"ה, ספירת החכמה. נסיון העקדה, הנסיון הגדול בתורה, כולל בעצמו את כל עשרת הנסיונות, כפי שכתוב[טז] שה' בקש מאברהם אבינו שיעמוד לו בנסיון הזה כדי שלא יאמרו שאין ממש בעמידה בכל הנסיונות הקודמים.

פרצוף פרשיות התורה

יש לנו כאן 'בנין אב' – פרשת העקדה, שהיא הפרשה הכי חשובה במעשה אבות, דבר שצריך להדגיש בלימוד – שמעורר אותנו לחשוב איזה עוד פרשיות כאלה יש בתורה. כמובן, כל התורה חשובה – כל סיפור בתורה, כל פסוק, כל מלה, כל אות וכל קוץ בתורה חשוב. רבי עקיבא היא דורש תלי תלים של הלכות על כל קוץ וקוץ. ובכל זאת, יש פרשיות שהן 'סימני דרך' בלימוד – דבר חשוב במיוחד למורים, לשים עליהן דגש בלימוד.

אם כן, יש לנו כאן נקודת ציון אחת – פרשת העקדה, שמכוונת כנגד ספירת החכמה (שפנימיותה בטול) – שתשמש לנו מוצא להתבוננות בפרשיות העיקריות בתורה. כדרכנו, נעשה כאן פרצוף של הפרשיות, כנגד הספירות, ומה טוב שפרצוף הפרשיות יהיה כסדר התורה.

כתר: "דרך ארץ קדמה לתורה"

העקדה היא השיא של "מעשה אבות" – של "ספר הישר", ספר בראשית, המתאר את מעשיהם של האבות-הישרים, החל מפרשת לך לך – והנקודה הכוללת שלהם. מה יש לפני כן? שתי פרשות אוניברסליות – בראשית ונח – לפני הופעת היהודי הראשון.

רש"י שואל, בשם המדרש, מדוע התורה מתחילה לפני המצוה הראשונה – "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם'[יז], שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" – ומסביר שהתורה פתחה בבראשית "משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'[יח]", כדי שאומות העולם לא יוכלו לטעון שאנחנו גזלנים בארץ ישראל, שהרי "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". על דרך השאלה מדוע להתחיל את התורה לפני המצוה הראשונה, אפשר לשאול מדוע להתחיל את התורה לפני הופעת היהודי הראשון – אברהם אבינו. ההסבר הוא שהפרשיות שלפני ש"היה צריך להתחיל את התורה" הן פרשיות של "דרך ארץ קדמה לתורה"[יט]. כמו שמבואר בחסידות[כ], ב"קדמה לתורה" יש לא רק קדימה בזמן, אלא גם קדימה במעלה.

חז"ל אומרים שהעולם מתחלק לששת אלפים שנה: "שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח"[כא]. אברהם אבינו הוא כבר תחלת "שני אלפים תורה", ולכן "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה"[כב], והפרשיות שלפניו הן "שני אלפים תהו" – לכן הסיפורים שיש בהן הם סיפורים של תהו. אלה סיפורים שיש בהם גם שבירה וחורבן, אבל גם סיפורים שמכילים "אורות דתהו" – אורות אוניברסליים, אורות של "דרך ארץ קדמה לתורה" – ובהתאם לנוסחא המשיחית שלימד אותנו הרבי, "אורות דתהו בכלים דתיקון"[כג], עלינו לקבל מהן את האורות ולהכניס אותם ל"כלים דתיקון" של ה"שני אלפים תורה".

שבע מדרגות בכתר

הכתר, כידוע, מתחלק לשלשה ראשים – רדל"א (רישא דלא ידע ולא אתידע), רישא דאין ורישא דאריך – שבכחות הפנימיים של הנפש מכוונים כנגד אמונה-תענוג-רצון:

את פרשת בראשית נכוון כנגד הראש הראשון שבכתר, הכולל בפרטות ארבע מדרגות – כתר-חכמה-בינה-דעת דרדל"א (דהיינו כחב"ד דעתיק, בעוד רישא דאין הוא ז"ת דעתיק בערכי העץ חיים): מעשה בראשית (הראשון) מכוון כנגד כתר דרדל"א; בריאת אדם הראשון (הסיפור השני של מעשה בראשית), כולל חטא עץ הדעת, מכוון כנגד חכמה דרדל"א – אדם (בגימטריא מה) הוא בחינת חכמה, "חכמת אדם"[כד]; מעשה קין והבל מכוון כנגד בינה דרדל"א (ש"מינה דינין מתערין"[כה]; הבינה היא שרש קו שמאל, שרש קין); "זה ספר תולדֹת אדם"[כו] (הסיפור השלישי של מעשה בראשית) מכוון כנגד דעת דרדל"א (הדעת היא כח המוליד, והוא "קֹרא הדֹרות מראש"[כז], מהראש העליון של הכתר).

שני הראשים הבאים נמצאים כבר בפרשת נח: מעשה המבול מכוון כנגד רישא דאין, כח התענוג, שהרי "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[כח] (ופגם הברית של דור המבול הוא תענוג דקליפה). מעשה דור הפלגה מכוון כנגד רישא דאריך, כח הרצון – הם אמרו "ונעשה לנו שם"[כט] ופגמו בשמו הגדול של ה', "שמו" בגימטריא רצון, כידוע.

בינה: גלות וגאולת מצרים

החכמה, כפי שפתחנו, היא פרשת העקדה הכוללת את כל "מעשה אבות", וממילא את כל שאר חומש בראשית. אחר כך הבינה היא הסיפור הכללי של גלות וגאולת מצרים (הכוללות את כל הגלויות וכל הגאולות עד הגאולה העתידה). הגלות נגרמה על ידי שנאת אחים, חטא מכירת יוסף, חטא המזכיר את מעשה קין והבל שמיקמנו לעיל בספירת הבינה דרדל"א. יציאת מצרים נמשלה ללידת עם ישראל, והגלות במצרים היא כשהות ברחם האם. מצרים עצמה היא האמא בלעומת-זה, הרחם של הסטרא אחרא, כפי שהיא נקראת "ערות הארץ"[ל]. על הבינה כתוב "מינה דינין מתערין"כג – הגלות נמשכת מצד הדינים בחיצוניות הבינה – אך היא גם מקום הגאולה ("עלמא דחירו"[לא]) ועולם התשובה, בה תלויה הגאולה ("אין ישראל נגאלין אלא בתשובה"[לב]).

דעת: מתן תורה

אחרי יציאת מצרים מגיעים למתן תורה – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה"[לג]. מתן תורה מכוון בפרצוף כנגד ספירת הדעת, שיש בה "תרין עטרין"[לד] – "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות", הכוללות ה חסדים ו-ה גבורות – כנגד שני לוחות הברית, שכוללים כל אחד חמשה דברות, חמשת הדברות על הלוח הימני כנגד ה חסדים וחמשת הדברות על הלוח השמאלי כנגד ה גבורות. כללות דיני התורה מבררים את המציאות, מה מותר ומצוה, ויש לקרבו בחסד ("ימין מקרבת"[לה]), ומה אסור, ויש לדחותו בגבורה ("שמאל דוחה"לג). בסיפור מתן תורה כלול גם חטא העגל – חזרה על חטא עץ הדעת (שהרי במתן תורה "פסקה זוהמתו של נחש"[לו], וחזרה בחטא העגל[לז]).

חסד וגבורה: נדבת המשכן והקרבנות

אחרי מתן תורה מגיעות בתורה הפרשיות של נדבת ומלאכת המשכן – עד סיום חומש שמות – ואחריהן חומש ויקרא, המתאר את עבודת הקרבנות הנעשית במשכן. עיקרה של מלאכת המשכן הוא נדבת הלב – נתינה וחסד הבאה מתוך אהבה – ולכן סיפור נדבת ומלאכת המשכן מכוון כנגד החסד. עבודת הקרבנות היא עמוד העבודה, קו שמאל העולה ממטה למעלה – כשהקרבנות כלים באש קדש ו"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[לח] – כנגד ספירת הגבורה.

תפארת: "ואהבת לרעך כמוך"

הפרשה העיקרית והכוללת בחלקו השני של חומש ויקרא היא פרשת קדושים (הנקראת בהקהל, מפני שהרבה גופי תורה תלויים בה[לט]), ושיאה במצות "ואהבת לרעך כמוך"[מ] שהיא "כלל גדול בתורה"[מא] (מאמרו של רבי עקיבא, שהוא עצמו ה"כלל גדול" של התורה שבעל פה, והוא גלגול של יעקב אבינו – עקיבא אותיות יעקב ועוד א[מב] – עמוד התורה שכנגד ספירת התפארת). מצות "ואהבת לרעך כמוך", הכוללת כאחד את כל מגוון הנשמות בעם ישראל, מכוונת כנגד ספירת התפארת – "תפארת ישראל"[מג], "ישראל אשר בך אתפאר"[מד].

נצח: פרשת המועדות

פרשיה מרכזית-כללית נוספת בסוף חומש ויקרא היא פרשת המועדות, הכוללת גם את שבת. חג הפסח הוזכר עוד קודם, אבל בפרשת המועדות מופיעים לראשונה כל חגי ישראל ביחד. הפרשה הזו כוללת את 'הזמן היהודי', המכוון כנגד ספירת הנצח – אליה שייך הזמן. שמירת השבת וחגי ישראל נותנת כח של נצחיות (מחדירה ממד של נצח לתוך הזמן החולף), כח של נצחון (על האנטרופיה והליכת הזמן לקראת כליון) וכח לנצח על המלאכה (במשך ימי המעשה).

הוד: נסיונות-חטאי המדבר

לספירת ההוד – מקום המשברים והנפילות, "הודי נהפך עלי למשחית"[מה] – שייכים כל סיפורי חומש במדבר, הכוללים את משברי וחטאי ישראל במדבר. אמרנו שהקב"ה מנסה את אברהם אבינו בעשרה נסיונות – אבל לא רק הקב"ה מנסה אותנו, גם אנחנו מנסים אותו, "עשרה נסיונות נסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא במדבר שנאמר 'וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי'[מו]"[מז]. שיא הנסיונות-החטאים של עם ישראל במדבר היה חטא המרגלים, בו עם ישראל מאסו בארץ ישראל ולא רצו להכנס לעבוד את ה' בארץ המובטחת. במובן מסוים, חטא המרגלים יותר חמור אפילו מחטא העגל, ועליו נאמר "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" – הוא כולל בעצמו את כל ה"עשר פעמים". גם תיקון החטאים הוא בספירת ההוד – כתוב[מח] שהתיקון בו תלויה ביאת המשיח הוא הודאת קרח למשה רבינו.

יסוד: קריאת שמע (מצוות היחוד)

כנגד ספירת הדעת במוחין מכוונת ספירת היסוד במדות. בחומש דברים חוזר שוב מתן תורה, אבל מה החידוש שבו? מצות היחוד – קריאת שמע – שמתחדשת רק כאן. בנוסף לקריאת שמע ישנם עוד פסוקים מובהקים של יחוד שנוספים דווקא בתיאור מתן תורה בחומש דברים – "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[מט] ו"וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[נ]. כח היחוד שייך לספירת היסוד.

מלכות: פרשת המלך

חומש דברים הוא הכנה קרובה לכניסה לארץ ישראל – חזרה על כל התורה עבור הדור שנכנסו לארץ. אדמו"ר הזקן מסביר[נא] שגם חידושה של מצות קריאת שמע – שהקבלנו כאן לספירת היסוד – הוא מצוה-הכנה לדור שנכנסו לארץ, שזקוקים לעבודה זו הכוללת נכונות למסירות נפש כדי להלחם ביצר הרע כאשר נכנסים לעבודת ה' במציאות. אכן, עיקר ההכנה לכניסה לארץ – הנוגעת לישוב ישראל בארצו – הוא מצוות הצבור, שלש המצוות שנתחייבו בהן ישראל עם הכניסה לארץ[נב].

המצוה הראשונה של תיקון הציבור היא מצות מינוי מלך, עם כל מצוות המלך – מצות "שום תשים עליך מלך"[נג], עם כל המצוות והדינים שבפרשת המלך. הזהר דורש את הכפל "שום תשים" – "'שום' לעילא, 'תשים' לתתא"[נד]. ראשית כל יש להעמיד את ה' כמלך – לקבל עול מלכות שמים שלמה – ואז ניתן ונדרש להעמיד מלך בשר ודם למטה. לא ניתן לדבר על העמדת מלך – ועל תיקון הצבור-המלכות – בלי להקדים לכם קבלת עול מלכות שמים. כמובן, הכניסה לארץ ישראל, ובמיוחד פרשת המלך, שייכות לספירת המלכות.

סיכום

נחזור בקיצור:

שתי הפרשות הראשונות בתורה מכוונות כנגד הכתר – יש בסיפורים שלהן הרבה תהו, המסתיים בשבירת הכלים, אבל גם הרבה אור של "דרך ארץ קדמה לתורה" (גם במעלה), אורות אוניברסליים, שעל עם ישראל לאמץ ולכלול בתוך התורה.

כל "מעשה אבות" – ששיאו מעשה העקדה – נכלל בספירת החכמה, פרצוף אבא.

הפגם של שנאת האחים ליוסף גרם בסופו של דבר לירידת עם ישראל למצרים ולגלות, ששיאה-תכליתה – כאשר מתקנים את שנאת האחים – ביציאת מצרים, כנגד ספירת הבינה, לידת העם.

אחר כך באים למתן תורה, כנגד ספירת הדעת, בו הגענו לאהבת ואחדות ישראל בשלמות – "ויחן שם ישראל נגד ההר"[נה], "כאיש אחד בלב אחד"[נו]. בין מתן תורה הראשון (לוחות ראשונים) למתן תורה השני (לוחות שניים) – מתן תורה של צדיקים ומתן תורה של בעלי תשובה – מופיע חטא העגל והחזרה בתשובה על החטא.

תשובת בני ישראל מתוך קבלת התורה באמת התבטאה בהתעוררות של אהבה ונדבה בלב – לכן אחרי מתן תורה מגיעות פרשיות נדבת ומלאכת המשכן, כנגד החסד, ומיד לאחריהן פרשיות הקרבנות, כנגד הגבורה.

בתפארת שוב יש תיקון לחטא של שנאת האחים, בקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך".

אחריה פרשת המועדות היא כנגד הנצח, ועשרת הנסיונות של בני ישראל את ה' במדבר – ובשיאם חטא המרגלים – כנגד ההוד.

שתי הספירות הבאות הן כבר הכנה קרובה לכניסה לארץ – מצות קריאת שמע ופסוקי היחוד בתחלת חומש דברים, ומצוות הציבור ובראשן מצות מינוי מלך בהמשך חומש דברים.

ולסיכום: