בע"ה

שבת שובה ע"ט – כפר חב"ד

"עֹטה אור" (2)

שיעור גברים לפני קבלת שבת

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "עֹטה אור כשלמה" – ארבע מערכות של התלבשות

[נגנו הרבה ניגונים וזמירות. הערה למי שלמד שפת אמת תוך כדי הניגון:] כדאי לקבל קבלה טובה לשנה החדשה – לא לקרוא כשאנחנו שרים...

שני ימי ראש השנה – נבואה וחכמה

בראש השנה דברנו[ב] על כך ששנת תשע"ט שייכת לסוד של "עטה אור כשלמה" – הדיבור-המתחיל של אגרת הקדש יט, אותה קבע הרבי הריי"צ, בסדר חלוקת התניא לימי השנה, ללמוד בשני ימי ראש השנה. הנושא של אגרת הקדש – שבהשקפה ראשונה לא ברור הקשר שלו לדיבור-המתחיל – הוא היחס בין חכמה לנבואה והמעלה של כל אחת מהן על זולתה. מצד אחד, "חכם עדיף מנביא"[ג] ולכן האריז"ל וכל גדולי המקובלים – וודאי גם משה רבינו עצמו – השיגו בחכמתם מדרגות הרבה יותר גבוהות משרש נבואת משה רבינו, שהיא רק בפנימיות נהי"מ דאצילות בהם מלובשת הבינה שבה מלובשים אחורי החכמה דאצילות. מצד שני, בחכמה יש רק השגת המציאות, בעוד שבמראה הנבואה יש ראית המהות.

אנחנו מסבירים הרבה פעמים[ד] את היחוד של הצמד חכמה-נבואה – שתי מלים שעולות יחד 137, המספר הכי חשוב היום במדע[ה], שהוא סוד המלה קבלה. הקבלה נקראת חכמת הח"ן – ראשי תבות חכמה-נבואה. אם הרבי הריי"צ קבע ללמוד על המושגים המשלימים חכמה ונבואה בשני ימי ראש השנה נראה מתאים לומר ששני המושגים הללו עצמם שייכים לשני ימי ראש השנה – יום אחד של חכמה ויום אחד של נבואה.

אם רוצים להקביל בפרטות, נראה שהסדר הוא דווקא נבואה-חכמה. בעשרת העומקים של ראש השנה (ובספירות של המלכות שמתקנים בעשרת ימי תשובה) שני הימים של ראש השנה מכוונים כנגד הכתר והחכמה (קוצו של י ו-י, שתי המדרגות של "עומק ראשית"), כך שהיום השני מקביל בפשטות לספירת החכמה. מה עם הנבואה? הרבה פעמים כתוב – כמו שכתוב גם באגרת כאן – ששרש הנבואה הוא בספירות נצח והוד (דרגות הנביאים והחוזים בעשר הדרגות של נשמות ישראל, כמו שכתוב בהקדמת תיקוני זהר[ו]), ולמעלה מכך ששרש הנבואה הוא בבינה[ז] (בת זוגה של החכמה, שתחתיה מצד סדר ההשתלשלות), אך ברור שבשרש הנבואה היא למעלה מהשכל, ושרשה בבינה הוא בסוד גילוי עתיקא באמא.

אם כן, ביום הראשון של ראש השנה על כל אחד לשאוף לזכות לנבואה – כמו שיתקיים לעתיד, "ונבאו בניכם ובנֹתיכם"[ח] – וביום השני צריכים כבר לחבר את ההשראה האלקית של הנבואה, בחינת כתר, עם האור הפנימי של החכמה. ואזי "ונח מצא חן בעיני הוי'"[ט] – נח ראשי תבות נבואה-חכמה, קודם נבואה, ו-חן ראשי תבות חכמה נבואה, גילוי מעלת החכמה על הנבואה כמבואר באגרת הקדש כאן, בחינת "חכם עדיף מנביא" (ועל כן חכמת הקבלה מכונה 'חכמת הח"ן' דווקא). ועוד, ראש השנה, ובעיקר היום הראשון של ראש השנה, נקרא "יום הדין" – דין בגימטריא נבואה (סוד עלית המחשבה לפניו יתברך לברוא את העולם, האדם, ביום הראשון של ראש השנה, במדת הדין – "אני אמרתי אלהים אתם"[י] – שכל מין האדם יהיו נביאי ה').

ארבע מדרגות בהתלבשות – ביאור הצמח צדק

אמרנו שבצורה פשוטה לא כל כך ברור הקשר בין הדיבור-המתחיל – "עטה אור כשלמה" – לתוכן אגרת הקדש יט, על חכמה ונבואה. הצמח צדק מסביר את הקשר ב"יהל אור" על הפסוק[יא] ואומר שתהליך ההתלבשות של האור האלקי שמתואר בתחלת האגרת ביחס לנבואת משה הוא-הוא המתואר בפסוק "עטה אור כשלמה" (כדרשת חז"ל וביאורי הקבלה).

בסיכום שפורסם כתבו רק בכללות, שיש את פנימיות החכמה (פנימיות יסוד אבא), האור המתלבש, ויש את המלבוש (חיצוניות יסוד אבא, המתלבשת בבינה המתלבשת בפנימיות נהי"מ), אך הסברנו שבעצם יש כאן ארבע מדרגות, שבעצמן מכוונות כנגד י-ה-ו-ה:

יש את עצם המתלבש ויש את האור העצמי שלו, שהם כ"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יב]; אחר כך יש את המלבוש-השלמה שמלבישה-מעלימה את המתלבש והאור העצמי, וממנה מאיר האור שיוצא אחר כך לעולם ("מהיכן נבראת האורה?... מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו"[יג]).

באגרת הקדש, לפי הערכים שמוזכרים בה, מהן ארבע המדרגות? האור העצמי הוא פנימיות החכמה – האור בו גם נבואת משה רבינו אינה משיגה בלי מלבוש. אם פנימיות החכמה היא האור העצמי, מהו העצם המתלבש בתוכה? ידוע ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק"[יד] – עם האור העצמי, פנימיות החכמה, מתייחדת המדרגה של פנימיות עתיק, רדל"א, ולא רק הרדל"א אלא מה שמסתתר בתוכו, "חביון עז העצמות"[טו]. אחר כך פנימיות החכמה מתלבשת בחיצוניות החכמה (שמתלבשת בבינה ובמדות), והאור שמבהיק ממנה הוא נבואת משה שיוצאת מפנימיות נהי"מ, כפי שכותב אדמו"ר הזקן.

ולסיכום:

  י        העצם המלובש       חביון עז העצמות (פנימיות עתיק)

  ה       האור העצמי פנימיות החכמה

  ו        המלבוש                 חיצוניות החכמה (המתלבשת בבינה, המתלבשת בז"א)

  ה       האור המאיר לנו      נבואת משה מפנימיות נהי"מ דאצילות

ביאור השפת אמת

כעת נסתכל בפירוש קצר מהשפת אמת על הפסוק "עֹטה אור כשלמה" ([למי שלמד קודם שפת אמת:] אתה לא צריך ללמוד שפת אמת – אנחנו לומדים כעת שפת אמת...). נקרא בפנים:

עטה אור כשלמה. [במד"ר בראשית פ"ג שנתעטף בה הקב"ה כשלמה כו'] ע"ז רמזו בברכת המפיל המאיר לעולם כולו בכבודו כמ"ש בגמ' ר"י קרי למאני מכבדותא.

הוא אומר כאן פירוש מחודש בברכת "המפיל", אותה אומרים כל לילה לפני השינה, החותמת "המאיר לעולם כולו בכבודו", ומסביר ש"כבודו" היינו לבושו של ה' (לפי דברי רבי יוחנן[טז], שמובאים הרבה בחסידות, שקרא ללבושיו "מכבדותא" – הלבושים הם "לכבוד ולתפארת"[יז]), לבוש המכסה על עצמות ה' ועל אורו העצמי, וממנו מאיר אור שהעולם יכול לסבול. לפי דבריו אפשר לפרש גם את בקשת משה רבינו "הראני נא את כבודך"[יח] – משה רבינו לא בקש לראות את ה' עצמו, שהעולם אינו יכול לסבול, אלא את הלבוש בו ה' מתכסה וממנו הוא מאיר אור לעולם (וממנו מאירה גם נבואת משה, כפי שראינו בביאור הצמח צדק). צריך להבין למה גם על המדרגה הזו – שהיא בעצמה מדרגה של אחור – אמר הקב"ה למשה "וראית את אחורי ופני לא יראו"[יט].

הוא מסיים:

וז"ש יוצר אור. למה שמייחס בע"ח [רואים שהשפת אמת למד גם עץ חיים, ועוד ספרים חשובים... שמי שקשור לשפת אמת גם צריך ללמוד אותם.] יצירה לבחי' הלבוש.

הוא מתייחס כאן למערכת של שנגל"ה – שרש-נשמה-גוף-לבוש-היכל[כ] – בה עולמות בריאה-יצירה-עשיה הם כנגד גוף-לבוש-היכל, כך "שמייחס בעץ חיים יצירה לבחינת הלבוש". הרבה פעמים שואלים למה ב"יוצר אור ובורא חשך" עולם היצירה, הנמוך יותר, הוא אור, ואילו עולם הבריאה, הגבוה יותר, הוא חשך. מדבריו עולה כאן שרק מעולם היצירה, בהיותו הלבוש של ה', מתחיל להיות אור שאנחנו, הנבראים בעולם הזה, יכולים לתפוס – מהלבוש של עולם היצירה מאיר האור שממלא בפנימיות את ההיכל, עולם העשיה, "הארץ האירה מכבדו"[כא]. לעומת זאת, האור של עולם הבריאה – אור עצמי יותר – עדיין בלתי נתפס עבורנו, ולכן מבחינתנו הוא בגדר חשך.

אם כן, כאן המבנה של ארבע המדרגות פשוט מאד – והוא המבנה הבסיסי של י-ה-ו-ה כנגד עולמות אבי"ע: הוא אומר בפירוש שהמלבוש הוא עולם היצירה, וממנו "מאיר לעולם [העשיה] כולו בכבודו". האור של עולם הבריאה – שהוא חשך עבור עולמנו שלנו – הוא האור העצמי, והמתלבש הוא עולם האצילות עצמו:

  י        העצם המלובש       אצילות

  ה       האור העצמי בריאה ("בורא חשך")

  ו        המלבוש       יצירה ("יוצר אור")

  ה       האור המאיר לנו      עשיה

סוד הדיקנא

היתה עוד רביעיה שהסברנו בראש השנה, שהופיעה רק ברמז בסיכום שפורסם. יש פסוק מפורש המדבר על לבושו של ה' – "לבושֵׁה כתלג חִור"[כב]. מהו הלבוש בפסוק? בקבלה[כג] מוסבר שזהו סוד הדיקנא דאריך אנפין ששערותיו לבנות. כתוב שבאריך אנפין הזקן לבן, בפרצוף זעיר אנפין הזקן שחור, וגם בפרצוף הנוקבא יש זקן – זקן אדום, זקנו הג'ינג'י של דוד המלך (הכל בסוד "ויטע אשל [אדום שחור לבן[כד]] בבאר שבע וגו'"[כה] של "ואברהם זקֵן"[כו]).

הדיקנא דאריך אנפין, כפי שהיה כתוב בסיכום מראש השנה, הוא המעבר בין העל-מודע למודע, וממילא האור שמאיר ממנו הוא ספירת החכמה, ראשית ההארה בעולם האצילות, ובעקבותיו כל הספירות דאצילות. מה האור העצמי שמלובש בתוך הדיקנא? [מוחא סתימאה?] מי שמעיין באריז"ל מבין ששרש הדיקנא הוא גם בגלגלתא וגם במו"ס דאריך אנפין, וממילא האור העצמי שמלובש בדיקנא הוא החסד והגבורה דעתיק יומין שמלובשים בגלגלתא ומוחא סתימאה דאריך. מהו, אם כן, העצם המלובש? האור העצמי הוא חסד וגבורה דעתיק – כללות ז תחתונות דעתיק – וממילא המלובש, גם כאן, הוא ה-ג ראשונות דעתיק, רדל"א, ו"חביון עז העצמות" שבתוכו.

אם כן, יש לנו כאן עוד רביעיה:

  י        העצם המלובש       חביון עז העצמות שברדל"א

  ה       האור העצמי חו"ג דעתיק המלובשים בגלגלתא ומו"ס דאריך

  ו        המלבוש                 שערות הדיקנא דאריך אנפין

  ה       האור המאיר לנו      עולם האצילות מהחכמה ומטה

עולם המלבוש

כבר עשינו שלש רביעיות לפי המבנה של הצמח-צדק – שתי רביעיות שאמרנו בראש השנה, וכעת חזרנו, והרביעיה לפי דברי השפת אמת – אבל אם הבסיס של הכל כאן הוא המלבוש ממנו יוצאת אורה לעולם, צריך להזכיר עוד מקום מפורש בו מופיע מלבוש. בקבלת האריז"ל שמתייחסת למדרגות שלפני הצמצום[כז] יש מדרגה ששמה המפורש הוא "עולם המלבוש" – המדרגה עליה כתוב "גליף גליפו בטהירו עילאה"[כח] (ביטוי שהזכרנו ביחס לשנת תשע"ט[כט]), המדרגה בה ה' "שער בעצמו בכח [לפני הצמצום] כל מה שעתיד להיות בפועל [אחר הצמצום]"[ל].

אם עולם המלבוש הוא הלבוש, מהו האור העצמי המתלבש בו? עולם המלבוש, במושגי החסידות, נקרא מדרגת "קדמון" – הוא ה'גליפה' באור אין סוף שלפני הצמצום. הדרגה שמלובשת בו היא דרגת אור אין סוף שלפני הצמצום – דרגת "אחד". אור אין סוף שמאיר מה' בדרגת "אחד" הוא רצונו להיטיב – החסד (עם שאר המדות הכלולות בו) של אין סוף – שבשלו הוא ברא את העולם. מיד עם הרצון להיטיב עולה גם מחשבת "אנא אמלוך" של ה' – המלכות דאין סוף – מתוך ההכרה שאי אפשר באמת להיטיב לברואים העתידיים בלי מלכות, בלי חק וסדר. בתוך המלכות דאין סוף – המדרגה התחתונה של "אחד", אור אין סוף שלפני הצמצום – נעשית הגליפה, עולם המלבוש שמסתיר את האור ויאפשר בהמשך לברואים לקבל ממנו.

אם דרגת "אחד" – הרצון להיטיב ומחשבת אנא אמלוך – היא האור העצמי, מהו העצם המתלבש כאן? זו כבר מדרגת "יחיד", או (גם) השעשועים העצמיים, ה"מוחין בעצם" דבחינת "אחד" (שהוא "אור המאיר לעצמו" שלמעלה מכל זיקה לעולמות, ואף על פי כן כלול בו מקור התעוררות לגילוי אור המאיר לזולתו, שיהיה "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[לא], היינו המשכה מהעצם המתלבש לאור העצמי שלו).

אחר כך, האור שמאיר לעולמות מהמלבוש הוא אור הקו – האור שיוצא מהיסוד דעולם המלבוש[לב] ובוקע לתוך חלל הצמצום.

ולסיכום הרביעיה האחרונה כאן:

  י        העצם המתלבש         יחיד (או-גם השעשועים העצמיים, חכמה ובינה דאחד)

  ה       האור העצמי    אחד (הרצון להיטיב ומחשבת "אנא אמלוך")

  ו        המלבוש                      עולם המלבוש, קדמון ("גליף גליפו בטהירו עילאה")

  ה       האור המאיר לנו     אור הקו

ב. האבן הטובה בכותל (הרה"ק מרוז'ין)

ניצוץ יחודי לכל יהודי

לסיום נלמד עוד ווארט יפה מהרה"ק מרוז'ין – דער הייליגע ריז'ינר, כפי שהצמח צדק נהג לקרוא לו – על הפסוק "עטה אור כשלמה", המודפס בתהלים עם אסיפת אמרים מתלמידי הבעל שם טוב:

כי בכל אחד מישראל נמצא ניצוץ הקדוש אשר לא נמצא כמוהו אפילו בהצדיק

הוא אומר כאן משהו מיסודות החסידות, שבכל יהודי יש ניצוץ קדוש יחודי. איך קוראים לניצוץ הזה בתניא? 'חלק' – "חלק אלוה ממעל ממש"[לג]. ההדגשה שלו היא שהניצוץ היחודי של כל אחד "לא נמצא כמוהו אפילו בהצדיק". איך יתכן? הרי הצדיק – ב-ה הידיעה – הוא נשמה כללית, ששקול כנגד כל עם ישראל וכל היהודים כלולים בו! צריך להסביר שאצל הצדיק נכללים כל היהודים כפי שהם בכלל – הוא בחינת כלל שכולל את כל הפרטים – אבל אין אצלו כל ניצוץ כפרט בפני עצמו, כל חלק מן העצם כפי שהוא מופיע אצל יהודי באופן פרטי. הצדיק הוא ה"כלל שהוא צריך לפרט", לגילוי כל הפרטים, כל פרט ופרט בפני עצמו, שאז אורו של כל פרט מאיר ביותר, יותר מאשר כאשר הוא כלול בכלל. חייבים לומר כך, כי אחרת באמת לא היה צורך בכל הפרטים ודי היה בצדיק, ה"צדיק יסוד עולם"[לד].

אם בכל יהודי יש ניצוץ קדוש מיוחד, "אשר לא נמצא כמוהו אפילו בהצדיק", מהו ההבדל בין כל יהודי פשוט לבין הצדיק, בין אור הפרט לאור הכלל?

רק שהאור שלו אינו בהתגלות בשוה אצל כאו"א

הוא אומר כאן משהו שמאד מתאים לרבי – ההסבר שכל ההבדלים בין יהודים הם רק בהתגלות, ב'גילויים', אבל מצד העצם כולם שוים (רק שהדגש כאן הוא שמצד העצם כולם שוים בכך שהם שונים, שלכל אחד יש את הניצוץ המיוחד שלו. גם לצדיק הוא מתיחס כאן כלא-אחרת בעצם מהיהודי הפרטי רק שאצל הצדיק הניצוץ שלו נמצא בתכלית ההתגלות).

הארת האבן שבכותל

כעת הוא מביא משל לענין הניצוץ שיש בכל אחד, כאשר החילוק הוא בהתגלות אורו:

למשל כאשר יש אבן טוב טוח בכותל [צריך להבין למה הוא אומר שהאבן הטובה היא בתוך הכותל, ולא סתם טמונה בארץ.] אינו נראה זיוו ואורו כלל וכאשר מנקין אותו מן החומר מתחיל להאיר האבן טוב מעט וכשמנקין אותו יותר הוא מאיר ביותר וכשלוקחין אותו מן הכותל ומנקין אותו היטב אז הוא מאיר ביותר וכש"כ כשמושיבין אותו במושב כסף או זהב [משבצת, כמו שהיו בבגדי הכהונה.] מאיר יותר ויותר.

הוא מונה כאן כמה שלבים, שכולם מגיעים אחרי ההקדמה – יש אבן טובה מכוסה בכותל, ולמישהו יש חוש לזהות שיש כאן משהו חריג, משהו שכדאי לחשוף אותו. כל הנושא חשוב מאד לעיסוק עם תלמידים – צריך לדעת שבכל אחד יש אבן טובה, ניצוץ קדוש יחודי, ולעשות את העבודה הנדרשת כדי לחשוף אותה.

בחשיפה יש כאן ארבעה שלבים: ניקוי ראשוני, לוקחים סמרטוט וקצת מנקים. אז רואים שבאמת יש כאן משהו מיוחד; אחר כך עושים ניקוי רציני יותר – מביאים חומרי ניקוי ומשקיעים הרבה עבודה – ואז רואים שהאבן מאירה ביותר; בשלב הבא מביאים כלי עבודה, כדי להוציא את האבן מהכותל – רק אז אפשר באמת לנקות וללטש את האבן הזו כדבעי; אחרי כל הנקיונות של האבן בא עוד שלב, שנראה כמשהו חיצוני, אך הוא מביא את האבן לתכלית ההארה שלה – השיבוץ שלה במקום מתאים לה, במושב כסף או זהב.

[במהלך לימוד המשל מישהו נשען בטעות על מתג החשמל וכיבה את האור. הרב אמר:] למדנו שהאור יוצא מהמלבוש – כנראה לא כולם כאן עדיין עם מספיק מלבושים... העיקר שעדיין אפשר לקרוא. זה [המתג שמדליק את האור] ממש האור שבכותל...

למצוא את מקומך

את הדרוש מסיים הרה"ק מרוז'ין בפסוק בו אנו עוסקים, בדרוש חסידי:

וזה עוטה אור כשלמה שהשי"ת עוטה אור שלו כש"ל מ"ה בדרך שאדם מתנהג עם חלק האור שיש בו [הוא דורש את "כשלמה" כשתי מלים, 'כשל מה', ואומר שהאור של כל אדם מופיע – וה' עוטה אותו – באותו האופן ('כשל מה') שהוא נוהג בו, וככל שהוא טורח לחשוף אותו, לחלץ אותו מהקיר ולהושיב אותו במקום המתאים לו, כך מאיר האור ביותר. על כך הוא דורש עוד פסוק:] וזה ולכל בני ישראל היה אור רק החילוק הוא במושבותם היינו באיזה מקום שמושיב אותו.

אם כן, יש כאן ארבעה שלבים – כנגד י-ה-ו-ה: בשני השלבים התחתונים, "והנגלֹת"[לה], האבן עדיין במקומה בכותל, אך כדי לעלות ל"הנסתרֹת" כבר צריכים לחלץ את האבן ממקומה בכותל, ואז בא הניקוי האמתי, באמא, והאור האמתי, באבא. יש כאן לימוד גדול – שגם נוגע לחינוך – שאדם לא יכול לשגשג ולגדול במקום בו הוא נולד. בשביל לגלות את האור האמתי של הנשמה האדם צריך לצאת ממקומו – "הוי גולה למקום תורה"[לו]. אחר כך יש עוד שלב, שהוא מוצא את המקום שלו לפעול בו, ולשם כך צריך הרבה כסף וזהב...

[יצאנו מהמקום, אבל איפה הכסף והזהב?] מי השכיל עם הרבה כסף וזהב? רבינו תם, שה'ראש' שלו, התפילין שלו, הוא מוחין דאבא, תכלית הארת האבן הטוב כאשר היא משובצת במושב כסף וזהב ההולם אותה. וממילא מובן שהסגולה למצוא את המקום המיועד לך, לשליחות שלך בחיים, הוא לקיים "שמר תם"[לז] – גם להניח תפילין של רבינו תם וגם ללכת תמיד בתמימות עם ה', "תמים תהיה עם הוי' אלהיך"[לח] (וכפירוש רש"י, הסבא של רבינו תם, "וראה ישר", ראיה היא גם מוחין דאבא. הערך הממוצע של "שמר תם" "וראה ישר" הוא "זה הדבר אשר צוה הוי'"[לט], נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה, שהוא עולה חיה פעמים יחידה).