בע"ה

כ"א מרחשון ע"ט – כפר חב"ד

"אחליפו דוכתייהו"

שיעור פתיחה לתורת הנפש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עצמת עקדת יצחק – "אחליפו דוכתייהו"

"אחליפו דוכתייהו" בעקדת יצחק

בשבת האחרונה קראנו את פרשת וירא והשבוע אנו קוראים פרשת חיי שרה. לפי חז"ל יש קשר הדוק בין סוף פרשת וירא, פרשת העקדה, ותחלת פרשת חיי שרה – כתוב[ב] שכאשר שרה אמנו שמעה על העקדה, שכמעט ונשחט בנה יחידה, יצחק אבינו, פרחה נשמתה והיא הסתלקה. פרשת חיי שרה מתחילה "ויהיו חיי שרה" – ויהיו עולה 37. היא חיה 127 שנים, אבל היא ילדה את יצחק בגיל 90 ויצחק בשעת העקדה היה בן 37. לכן דורשים חז"ל[ג] ש"ויהיו חיי שרה" מלמד שהשנים הטובות שלה – "חיי שרה", חיוּת היא שמחה, "אם הבנים שמחה"[ד] – היו מאז שנולד יצחק אבינו, כמנין ויהיו. שוב, יש קשר הדוק בין שרה והסתלקותה לעקדת יצחק.

למדנו בשבת[ה] (ונמצא בדף שלפנינו) דף בו כתובים הנושאים העיקריים בתורה. הדף טוב במיוחד עבור מורים ומורות, אפשר לבנות ממנו תכנית לימודים של שנה, או של כמה שנים – לקחת את הנושאים העיקריים של התורה, לפי הסדר, ולפתח אותם, על פי נגלה ועל פי חסידות. כמו שאנחנו תמיד מנסים לעשות – הסדר כאן זורם לפי הספירות העליונות, שהן גם כחות הנפש של האדם, "מבשרי אחזה אלוה"[ו].

הסברנו שעקדת יצחק היא נקודת השיא של מעשה האבות, "מעשה אבות סימן לבנים"[ז]. יש לפני כן סיפורים ואחרי כן סיפורים, יש את יעקב – ה"בחיר שבאבות"[ח] – אבל סיפור עקדת יצחק הוא מיוחד בכך שיש בו מסירות נפש בפועל ממש, הן מצד האב והן מצד הבן, ושיש בו יחוד גמור בין האב והבן, שמדות הנפש שלהן הפוכות זו מזו, אברהם הוא אהבה ויצחק הוא יראה. בעקדה הם התחברו, ואפילו התחלפו במדות שלהם[ט] – "אחליפו דוכתייהו" (החליפו מקומותיהם) בלשון הזהר[י]. אברהם התגלה כירא ה', כמאמר המלאך בשם ה' "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"[יא], ויצחק, שהיה מוכן בחפץ לב להשחט על המזבח לכבוד ה', הגיע לכלות הנפש באהבה רבה לקב"ה. בכך הוא התכלל באביו ובעצם אימץ את המדה שלו, אהבת ה' בדרגה הכי גבוהה שלה – "[ובכל נפשך] ובכל מאדך"[יב]. אז, במדה מסוימת, יצחק נעשה אברהם ואברהם נעשה יצחק.

התהפכות מכח הבטול

את הנושא של "אחליפו דוכתייהו" אפשר להבין בהרבה מישורים של תיקון הנפש, ועל כך רוצים לדבר היום. הגעה למדרגה כזו – להתהפך למהות ואישיות ואופי הפוכים ממה שאני – דורשת בטול מוחלט. רק עם בטול אפשר להפוך ממהות למהות.

רבי חנינא בן דוסא אמר "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק"[יג]. איך אפשר לעשות כזה נס, שהחומץ ידלק כמו השמן? כתוב[יד] שמי שיכול להגיע למדת אין, ולהחזיר גם את השמן לאין, למצב ההיולי שלו (היולי = אין), יכול להוציא אותו מחדש מתוך האין כיש בצורה אחרת, בסוד "פושט צורה ולובש צורה". היכולת לחזור ולהחזיר דברים לאין, ולהוות אותם מחדש, היא הכח של החכמה. לכן הסיפור של עקדת יצחק, לפי הקבלה, הוא סיפור של בטול מוחלט, עד כדי כך שהאישים בתוך הסיפור מתהפכים, וכאשר הם מתהפכים הם גם מתכללים אחד בשני.

בכלל, הביטוי אב (אבא) בקבלה, הוא חכמה, אז כל האבות, בהיותם אבות, הם חכמה. אנחנו הבנים שלהם – בנים הם מדות, רגש בלב. מבין האבות, מי שנקרא על שם "אב" הוא האב הראשון, אברהם אבינו, אב-רם, "השכל הנעלם מכל רעיון"[טו] עוד לפני שקבל את ה-ה הנוספת בשמו, וכאשר קבל את ה-ה נוספה לו יכולת לגלות את השכל הנעלם לזולת. בכל אופן, הוא תכלית השכל, החכמה, ולכן הוא האב ב-ה הידיעה.

פנימיות החכמה היא בטול[טז]. מכח הבטול לחולל את התופעה הפלאית הזו של "אחליפו דוכתייהו". בביטוי הזה אנו רוצים להתבונן עכשיו – "אחליפו דוכתייהו", שהחליפו את המקומות שלהם. ישנו רמז שהביטוי "אחליפו דוכתייהו" הוא נוטריקון אחד, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יז]. כשאומרים "אחד", מתחברים לאחד, מתבטלים במציאות (מתוך תנועה נפשית של מסירות נפש) ומקבלים את הכח הזה, בפסוק הבא – "ואהבת", כמו שנראה – לקיים את התופעה הזו של אחליפו דוכתייהו. כתוב בספר התניא[יח], בשם המגיד ממעזריטש, ש"אחד האמת" מתגלה בספירת החכמה – זהו הבטול של אברהם אבינו ושל יצחק בנו בעקדה.

הנסיון העיקרי – עקדת יצחק

שוב, מצד אחד כתוב שיעקב הוא "הבחיר שבאבות", אבל אם רוצים לבודד סיפור אחד בתורה שהוא אב-טיפוס של האבות בכלל, המיוחד שלהם, שאנחנו הבנים שלהם (היורשים את מדותיהם, "מעשה אבות סימן לבנים" כנ"ל) – זהו סיפור עקדת יצחק. ידוע[יט] שאברהם אבינו התנסה בעשרה נסיונות, וזהו הנסיון העשירי. כל נסיון הוא להתעלות מעל הגבלות האישיות שלי, לצאת מהגבול שלי. זהו נסיון לשון נס, "נס להתנוסס", הרמת נס למעלה מדרך הטבע. "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו", ונסיון העקדה "עולה על כולנה", יותר מכל הנסיונות.

עשרה היינו י, שבקבלה היא נקודת החכמה. לפני העקדה רש"י מביא שה' אמר לאברהם – עמוד לי רק בעוד נסיון אחד, כדי שיהיה לי מענה לאומות העולם למה בחרתי בך ובבניך. כל מה שיש לקב"ה הצדקה, כביכול, לבחירה באבינו ובנו, הוא בזכות העקדה. לכן ברוב התפלות שלנו מזכירים את זכות עקדת יצחק – בזכותה ה' בחר בנו. עד כאן הקדמה.

ב. התכללות, אחליפו דוכתייהו, נשיאת הפכים

כח נקודתי – תהו; התכללות – תקון

השתמשנו כעת בשני ביטויים – 'התכללות', מושג שודאי רבים שמעו עליו רבות, ו"אחליפו דוכתייהו". קודם כל, מהי התכללות? הכוונה, כמו בספירת העומר, שלא אהיה רק במדה אחת. לדוגמה, אם אני בחסד – שלא אהיה רק חסד, אפילו שזהו טבעי, אלא שאכלול בתוכי גם גבורה. כשאני מצליח לכלול את המדה ההפוכה, שהיא בעצם משלימה, זו גבורה שבחסד. אותו דבר, מי שיש לו תכונת גבורה צריך לכלול את החסד – חסד שבגבורה. זו עבודת ימי ספירת העומר, לכלול את כל המדות בתוך כל מדה – חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד וכו' עד מלכות שבחסד, שבוע אחד; שבוע שני כל המדות בגבורה וכו'. זו התכללות.

כשאין התכללות זהו עולם הנקודים – כל כח נקודתי בלבד. כמה שחסד הוא טוב, אם יש אדם שהוא רק חסד – הוא לא סובל מישהו הפוך ממנו, כי אין לו שום קשר ושום התכללות איתו. החסד הוא רק חסד, הגבורה היא רק גבורה – כל אחד נקודה בפני עצמה, ואי אפשר לחבר בין הטיפוסים האלה. בשביל לחבר צריך שכל אחד יגלה – ובאמת בכל אחד יש פוטנציאל לגלות – את כל המדות בתוך המדה העצמית שלו.

אני חסד, אבל יש לי גבורה – לדוגמה, "חושׂך שבטו שונא בנו"[כ]. אני אוהב את הבן שלי, אבל לפעמים אני צריך להעמיד אותו במקום, לשים גבולות. צריך לדעת איך, לעשות הכל בדרכי נעם, אבל רק להיות טוב – לפעמים לא טוב, צריך לדעת לפעמים להיות 'רע'. לכן צריך לדעת איך לכלול את מדת הגבורה בתוך החסד, גבורה שבחסד. לאידך, יש אחד שהוא גבורה, ולפעמים נדמה שעושה טוב למישהו – אך באמת עושה רע. הפסוק אומר "אם רעב שֹׂנאך האכילהו לחם... כי גחלים אתה חֹתה על ראשו"[כא] – לפעמים עושים משהו שנדמה טוב, אבל הכוונה לא טובה. זהו חסד שבגבורה (יש גם חסד שבגבורה שכולו טוב, על דרך "כי עמך הסליחה [חסד] למען תורא [לשם יראה, גבורה]"[כב]).

אבל מי שלא יכול לכלול את המדות ההפכיות נמצא לגמרי בעולם התהו. עולם הנקודים, בו הכל נקודתי, נקרא "עולם התהו" בקבלה. ההגדרה של עולם התיקון היא התכללות. אנחנו פה בשביל לעשות מהעולם שלנו עולם תיקון, דבר שתלוי בתיקון הנפש שלנו, של כל אחד אחת מאתנו. לכן, לפני שמקבלים את התורה צריכים 49 ימים לתקן את הנפש, להגיע למצב של עולם התיקון, ואז אפשר לקבל את אור התורה ביום החמשים ("תספרו חמשים יום"[כג]). עד כאן לגבי התכללות.

בין התכללות להתחלפות

מה שלומדים היום הוא חידוש – שחוץ מהתכללות יש עוד משהו, התופעה של "אחליפו דוכתייהו". ננסה להדגים מה הכוונה: אני ואתה שני טיפוסים שונים, אבל יש הבנה בינינו, יש אהבה. כמו בני זוג, שמאד אוהבים – לא חייבים להיות באותה מדה, אבל מתוך האהבה יש התכללות ביניהם, מתחברים, יש שלום, הכל בסדר. אם כל אחד נקודתי המצב לא טוב – יהיה פיצוץ – אבל ההתכללות כבר מספיקה כדי שיהיה שלום. "אחליפו דוכתייהו" הוא כבר משהו אחר – שאני ממש נעשה אתה ואתה נעשה אני. זו לא התכללות רגילה.

מה יכולה להיות הדוגמה הכי פשוטה לזה בתוך הבית? ממש בפשט, יכולה להיות החלפת תפקידים. פתאום הבעל מחליט שהוא מבשל, הוא מנקה את הבית – כל מה שהאשה עושה, מהיום הוא עושה. שהאשה תצא ללימודים או שתצא לפרנס – מה שהבעל היה רגיל לעשות שהיא תעשה. כל אחד הופך להיות השני. זו לא התכללות אלא היכולת להתחלף. כמו שנסביר, יש הרבה רבדים של "אחליפו דוכתייהו" – שבעה רבדים מעל המושג התכללות.

משחק ההתחלפות

אגב, המקום העיקרי, במיוחד בדורנו, שמחפשים בו את ה"אחליפו דוכתייהו" הוא משחק. היום הפורקן של בחור ובחורה שרוצים להתחלף הוא ללמוד משחק. יש לכך מקור בקדושה, "משחקת לפניו בכל עת משחקת בתבל ארצו"[כד], קשור לשיעורים שהיו בפורים על תחפושת[כה]. לפי זה יוצא שהחג של "אחליפו דוכתייהו" הוא פורים. כל חגי התורה הם התכללות, אבל היחיד שישאר לעתיד[כו] – כי שייך בעצם לאורות דתהו בכלים דתיקון – הוא פורים.

לפי זה, מהות עקדת יצחק קשורה לשם יצחק (כנודע ש"שמא גרים"[כז]) – לשון צחוק. אברהם בפני עצמו הוא רק התכללות, אבל יחד עם יצחק הוא גם בונה את המדרגה העליונה של "אחליפו דוכתייהו". 'תורת בנים' היא התכללות ו"מעשה אבות סימן לבנים" היינו "אחליפו דוכתייהו", ולכן "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים"[כח].

התכללות, אחליפו דוכתייהו, נשיאת הפכים

בע"ה נראה גם מושג שלישי – אם יש שני מושגים כדאי שיהיו שלשה. מה יכול להיות יותר גבוה אפילו מ"אחליפו דוכתייהו"? תופעת "אחליפו דוכתייהו" היא לא רק שלכל אחד יש תכונה של השני (התכללות), אלא היכולת להתחלף ממש, שאני הופך להיות אתה ואתה הופך להיות אני – מה יותר גבוה ממנה? יכול להיות מצב של "נשיאת הפכים" (בטוי יותר מוכר לנו). יש אולי קשר בין הדברים. מהי נשיאת הפכים? שאני עצמי, את בעצמך, אתה בעצמך – כל אחד מאתנו – כולל בעצמו שני הפכים לגמרי. לא רק שלחסד יש גם "חסד שבחסד" וגם "גבורה שבחסד", התכללות, אלא שהוא מאה אחוז חסד וגם מאה אחוז גבורה בעת ובעונה אחת.

אם כן, כבר זיהינו שלשה מושגים – התכללות, "אחליפו דוכתייהו", נשיאת הפכים לגמרי, שהיא פלאי פלאים. שלש התכונות הללו – התכללות, אחליפו דוכתייהו, נשיאת הפכים – ודאי מכוונות כנגד שלשת שלבי התיקון שלימד מורנו הבעש"ט[כט] – הכנעה-הבדלה-המתקה: בשביל התכללות צריך הכנעה; "אחליפו דוכתייהו" היינו התבדלות – אני ממש נבדל מהזהות הקודמת שלי, ומזדהה כמישהו אחר. זו הבדלה אמתית, ה"מל" הראשון של סוד חש-מל-מל; נשיאת הפכים היא כבר המתקה, ה"מל" השני של סוד חש-מל-מל, כי שניהם נמצאים בעת ובעונה אחת, בגוף אחד – זהו כח הבלי-גבול בגבול[ל].

הכנעה  התכללות

הבדלה אחליפו דוכתייהו   

המתקה נשיאת הפכים

שלש המדרגות במחלוקת שמאי והלל

ניתן דוגמה: יש מחלוקת ידועה בחז"ל בין בית הלל לבית שמאי – בית הלל נוטים להקל, בדרך כלל פוסקים לקולא, ובית שמאי נוטים להחמיר. הנטיה היא בגלל שרש נשמתם – בית הלל הם מהחסדים שבדעת ובית שמאי מהגבורות שבדעת, לכן בית הלל נוטים להקל ובית שמאי נוטים להחמיר. אבל לפעמים יש בחז"ל תכונה של "אחליפו דוכתייהו", לפעמים הנטיות מתהפכות – בית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים ("מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל"[לא]). ההתהפכות בדעות גם אומרת שמלכתחילה יש התכללות ביניהם, כמו בכל דבר שבקדושה[לב], אבל גם אומרת שבשעת מעשה – כשבית הלל מתפקד כבית שמאי ובית שמאי כבית הלל – יש "אחליפו דוכתייהו".

האם יכול להיות מצב שמישהו הוא גם בית הלל מאה אחוז וגם בית שמאי מאה אחוז באותו זמן? לכאורה, בהלכה אי אפשר לפסוק כמו שתי דעות הפוכות, אבל האם יש איש כזה עליו מורגש שהוא גם מאה אחוז שמאי וגם מאה אחוז הלל – שנים שיש להם נטיות הפוכות? כן, משה רבינו. מובא על כך רמז ש-משה ר"ת משה-שמאי-הלל[לג] או מחלוקת-שמאי-הלל[לד] – משה הוא שמאי-הלל יחד, לכן שניהם לומדים תורת משה ומסתמכים אך ורק על תורת משה. שניהם כלולים בתוך משה, ולגבי שניהם משה הוא "נושא הפכים"[לה]. על משה רבינו כתוב "לא כן עבדי משה"[לו]. יש הרבה פירושים ל"לא כן", ואחת הדרשות היא שמשה יכול לומר לך "לא" (כשמאי) ו"כן" (כהלל) באותו רגע, באותו זמן (ואף על פי כן בקריאה ה"לא" קודם ל"כן", כמו ברמז בראשי התיבות, בו שמאי קודם להלל).

"פלא יועץ" – עצות פלאיות

גם אצל המשיח אנחנו מוצאים את התכונה של נשיאת הפכים. המשיח נקרא "פלא יועץ"[לז]. אנחנו כאן לומדים להיות יועצים, בעזרת ה' יתברך. יש יועץ שיש לו קו אחד – לכולם אומר אותו דבר, אותו קו. לעומתו, יש אחד שהוא "פלא יועץ".

יתכן ש"פלא יועץ" היינו מי שנותן עצות פלאיות, שבהשקפה ראשונה איני יכול להבין את הקשר בין העצה לבעיה, אבל אם אציית, אקשיב לו, אראה פלאות, שבאופן פלאי העצות שלו עובדות בשטח. אבל יש פירוש עוד יותר פנימי ל"פלא יועץ", שהפלא נמצא בתוך העצה גופא – שיש בעצה דבר והיפוכו. הוא אומר לי לעשות דבר והיפוכו – זה פלא. פלא הינו דבר שלא מסתדר כלל וכלל בהגיון הפשוט של האדם.

כלים טיפוליים – התכללות

מי שבא לפה, לבית הספר לתורת הנפש, צריך לדעת לעזור לעצמו, קודם כל, ואז הוא יכול לעזור לאחרים. כמו במצות תוכחה, "הוכח תוכיח"[לח], אומר הבעל שם טוב[לט] שקודם צריך "הוכח" את עצמך, ואחרי שאני מצליח להוכיח את עצמי אני יכול בדרכי נעם להוכיח את הזולת. מה פירוש להוכיח? לתת עצה טובה ליישר את הדרך של השני. זה מה שאנחנו רוצים.

כמו שנסביר, יותר ויותר, מהיום הראשון של בית הספר כל הזמן מבקשים כלים. באמת, מה שרוצים כלים היינו שרוצים התכללות (כלי וכלל הם מאותו שער, "כי כל בשמים ובארץ"[מ], "דאחיד בשמיא וארעא"[מא]). אם זו הכוונה כלים – הם אכן טובים ונחוצים. אם כאשר שואלים על כלים השאלה היא בעצם איך להגיע להתכללות – איך לא אהיה רק נקודתי, אלא ארגיש שאני כלול מכולם, וממילא יכול להסתכל בגובה העינים ולדבר בגובה העינים עם כולם, וככה לעזור לכולם – זו באמת השאלה הראשונה שעלינו לשאול ולבקש בתורת הנפש.

תקון הנפש – מתוך אהבת ה'

המקום הזה נקרא "תורת הנפש לפי החסידות", לפי תורת הבעל שם טוב. כשפותחים ספר חסידות יש הרבה תיקון הכלל והרבה תיקון נפש, אבל ברוב ספרי החסידות כאשר מדברים על מדת האהבה – על איזו אהבה מדברים? אחד שרוצה להיות מטפל/ת או יועצ/ת חושב הרבה על אהבת ישראל, איך לרכוש ואיך ליישם אהבת ישראל. כתוב[מב] שכאשר שאלו את אדמו"ר הזקן מה יותר גדול, אהבת ה' או אהבת ישראל, הוא השיב שאהבת ישראל יותר גדולה, כי בה אוהבים מה שהאהוב אוהב. ה' אוהב את עם ישראל (כמו שנאמר "אהבתי אתכם אמר הוי'"[מג]), וכשאוהבים יהודי אוהבים את מי שה' אוהב. אפשר לאהוב מישהו בלי לאהוב את מי שהוא אוהב – זו לא אהבה גמורה, לא מקיפה את כל מהות האהוב. אם אני אוהב את האהוב שלי בשלמות, מכל צד ופנה ממה שהוא – אני צריך לאהוב גם את מי שהוא אוהב, זו שלמות האהבה. כך מסביר אדמו"ר הזקן.

בכל אופן, נקודת המוצא – גם כאן – היא מצות "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[מד]. איני יודע כמה קורסים או שיעורים יש בבית הספר שעוסקים נטו ברכישת אהבה כלפי הקב"ה, או בכלל במחשבה על הקב"ה. הרי אנחנו יהודים – צריך כל היום לחשוב על ה' ולאהוב את ה'. לכאורה, טוב שאני חושב רק איך לעזור לאנשים, מצוין, אבל יתכן שלא אוכל להצליח לעזור לאנשים כיהודים – וודאי לפי דרך החסידות – אם איני אוהב את ה', ולא יכול להסביר לשני מהי אהבת ה', מיהו ה', מהו ה'. זו נקודה מאד חשובה – לא תתכן תורת הנפש לפי החסידות, לפי הבעל שם טוב, בלי הרבה להכניס את ה'.

איך הנקודה הזו קשורה לנושא בו עוסקים עכשיו? לדבר רק על עזרה לזולת, ולהשכיל השכלות וחכמות איך עוזרים, יכול להצליח לכל היותר בהבאה למצב של התכללות, אבל לא לעקדת יצחק. עקדת יצחק היא רק מתוך אהבת ה'. לכן, היא חייבת להיות חלק ארי של הלימוד, אם רוצים תכל'ס.

תקון הכלים – התכללות, תקון האורות – אחליפו דוכתייהו

נסביר יותר טוב[מה]: כתוב שהתכללות היא בכלים. לכן אמרנו שטוב לדבר על כלים, ריבוי כלים – טוב בשביל התכללות. התכללות נקראת "תיקון הכלים". חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, חסד שבגבורה וכך הלאה – הכל לתקן את הכלים של החסד והגבורה. זו פעולה בכל אחד מכוחות הנפש שלא יהיה נקודתי – שהכלי יתפשט ויגלה את כל הפוטנציאל שלו. אבל "אחליפו דוכתייהו" נקרא "תיקון האורות".

"אשגחן אפין באפין" במאוזן ובמאונך

איך מסבירים את הכלל הזה, שהוא יסוד היסודות? החלק הכי פנימי וסודי בספר הזהר הקדוש[מו] נקרא "ספרא דצניעותא" (הספר של הצניעות). הוא פותח במשפט "עד דלא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין". לפני שהיה שיווי משקל (מתקלא) – שם נרדף לאיזון, שם נרדף לתיקון, עולם התיקון הוא מאוזן, ואם אין איזון העולם נשבר – לא היו מסתכלים פנים בפנים. כלומר, זהו גדר המתקלא – איזון מתחיל מהיכולת להסתכל פנים בפנים, כמו שאמרנו קודם, לדבר בגובה העינים. אם אין את היכולת הזו – אתה נמצא בעולם התהו, עולם הנקודות, בלי מרחב, בלי אותם כלים שבקשו כאן.

בעולם התהו הספירות היו זו תחת זו[מז], אחת תחת השניה. במצב הזה, שאחד תחת השני, לא יכולה להיות התכללות, ובוודאי לא יתכן "אחליפו דוכתייהו", ובוודאי ובוודאי לא נשיאת הפכים. למה? כי התכללות מתחילה מכך שאחד יכול להסתכל בעינים של השני, לדבר בגובה העינים. לא תתכן התכללות בלי הסתכלות פנים בפנים בגובה העינים. אם עומדים אחד תחת השני אין הסתכלות בגובה העינים ואין התכללות – אין התכללות בעולם התהו, רק נקודות.

אבל בשביל "אחליפו דוכתייהו" צריך יותר מהיכולת להסתכל בגובה העינים אחד בשני – צריך גילוי אור עליון, אור של כתר, שמאיר על שנינו. כאשר שנינו מוארים באור אחד מאד גדול, שנינו מתבטלים מהצורה הראשונה שלנו, ואז אנחנו יכולים להתחלף. כמו שאמרנו קודם, בשביל להתחלף – "אחליפו דוכתייהו" – צריך לצאת מעצמי לגמרי ולחזור באופן חדש, לצאת מגוף אחד ולחזור בגוף אחר. איך יתכן? נעשה רק על ידי גילוי אור מאד גדול, שנקרא "אור הכתר".

אם כן יש כאן שני ענינים: דבר ראשון – שהספירות תוכלנה להיות פנים בפנים, בשביל ההתכללות; דבר שני – שיתגלה אור הכתר, ואז מכח הבטול אליו יתחלפו האורות והכלים, "אחליפו דוכתייהו". אלה שני תיקונים – תיקון של כלים ותיקון של אורות. זהו כלל מאד גדול בחסידות.

שני הדברים הללו הם בעצם שני הפירושים למשפט מהספרא דצניעותא[מח]: כפי שאמרנו, בהתחלה כל הספירות – מדות הלב – היו אחת תחת השניה, חסד, למטה ממנו גבורה, למטה ממנה תפארת וכו'. במצב כזה החסד לא מסוגל להסתכל בגבורה, כי היא מתחתיו. בתיקון הם ימין ושמאל, אבל בתהו לא יכולים להסתכל אחד בשני ולא להתכלל אחד בשני. וגם, במצב כזה, התפארת – שבעולם התיקון אמורה להיות באמצע, ביניהם; בעולם התהו גם אין קוים, שהם גם גורם של שווי משקל, של איזון, קו אחד (שיש בתהו) אינו יציב – לא מקבל הארה מלמעלה. בתיקון, הכתר – שנמצא למעלה, בראש הקו האמצעי – מאיר בתפארת. אבל כאשר הספירות זו תחת זו החסד והגבורה מפסיקים – אור הכתר לא יכול להגיע לתפארת, דבר מאד חשוב, כדלקמן. אם כן, יש שתי בעיות, ובעולם התיקון שתיהן נפתרו לטובה, כי יש שלשה קוים – כעת ספירות החסד והגבורה עומדות זו מול זו, יכולות להסתכל אחת בשניה בגובה עינים, וגם התפארת עומדת לבד בקו האמצעי, תחת הכתר שמעליה, והיא יכולה לקבל את אור הכתר. בלשון האריז"ל, ז"א יכול לקבל את אור עתיקא.

הסתכלות בגובה העינים – התכללות, אהבה והמשכת שכל

הסתכלות הספירות חסד וגבורה זו בזו פועלת את ההתכללות. כלומר, הכלים מתפתחים ומתבגרים. הכלים הם כמו הגוף – הגוף צריך להתבגר – הכל מכח ההסתכלות אחד בעיני השני. מכאן יסוד גדול, שהאפשרות להסתכל אחד בעיני השני – היא עצמה גורמת התכללות, התבגרות נפשית של כל אחד בתוך עצמו, שאפילו בלא יודעין מתכלל עם המדה של השני. כלומר, קודם המדה של השני היתה אצלו בפוטנציאל, בהעלם, ובזכות ההסתכלות בזולת היא מתגלה. אני חסד, לא יודע מהי גבורה, ואם פתאום אראה גבורה אפחד ממנה, אדחה אותה. אבל אם יש לי חבר שהוא גבורה, ואני מסוגל להסתכל בעינים שלו, הדבר מגלה את הגבורה שיש בהעלם בתוך החסד שלי. יש לי גבורה בהעלם, והגבורה שבחסד שלי מתחילה להתגלות בזכות ההסתכלות שלי בשני בגובה העינים.

עוד דבר, ברגע שמסתכלים בגובה העינים אחד מול השני, כתוב שגם יורד שכל ללב – מקבלים שכל. זהו גם ווארט מאד פשוט אך מאד חשוב. למה אנשים לא מבינים אחד את השני, וממילא לא סובלים אחד את השני, רבים אחד עם השני? למה יש מריבות בתוך הבית? אפשר לומר כי אין מספיק אהבה, אבל גם אפשר לומר כי אין שכל, אין לאנשים האלה שכל בכלל. באמת שני הדברים נכונים. ההתכללות נעשית גם מעצם ההסתכלות מול, בגובה העינים, שהיא בעצם אהבה, אך ידוע שהסתכלות לשון שכל – על ידי ההסתכלות באהבה נמשך שכל (המשכת מוחין לז"א בלשון הקבלה).

בעולם התהו הראשוני, בו הספירות היו זו תחת זו, כתוב שכל הספירות רק פוחדות אחת מהשניה – יש רק פחד. מהו פחד? חשש. לכל היותר "כבדהו וחשדהו", כל אחד לגבי השני. אם יש כזה עולם, כזו חברה, שהיחס הבסיסי של כל אחד לשני הוא "כבדהו וחשדהו", זהו סימן מובהק שאנחנו בעולם התהו – עולם לא יציב. ברגע שאיני צריך להתייחס למישהו ב"כבדהו וחשדהו", יכול לקבל אותו כפי שהוא, זה טוב מאד – כבר מתחיל לקבל את המדה שלו בתוכי, ויחד עם זה מתחיל לקבל שכל. שכל גם פועל התכללות. היכולת להתכלל, לגלות אותך בתוך עצמי, היא שכל. היא נקראת אפילו "מח שליט על הלב"[מט]. בשביל התכללות צריך גם את עצם האהבה וגם לקבל שכל. לכן, יועץ נישואין – כשרבים בתוך הבית – על מה צריך לעבוד? על שני אלה, גם להגביר את האהבה בבית, וגם שבני הזוג יקבלו קצת שכל, שלא יהיו מטומטמים כמו שהיו עד כה, כל אחד בתוך עצמו.

"אחליפו דוכתייהו" ונשיאת הפכים מכח גילוי אור הכתר

עד כאן רק התכללות, עדיין בלי גילוי אור הכתר בכלל. כי, כמו שהסברנו קודם, אהבת ישראל היא ה"כלל גדול בתורה"[נ], אבל אי אפשר להיות יהודי רק עם אהבת ישראל. כמה שאהבת ישראל היא הכלל הגדול בתורה, חייבים עוד משהו כדי להיות יהודי – וחייבים ללמוד עליו – אהבת ה', "בכל לבבך ובכך נפשך ובכל מאדך".

אהבת ה' מגלה אור כל כך גדול, אור עתיקא, אור הכתר, שכאשר הוא מאיר על המדות הן מתבטלות. כמו שכתוב[נא] על השרים, מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, שעושים שלום – "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו"[נב], פסוק מאד חשוב שצריך להיות בפי כל יועץ. אם אין שלום בין אנשים, כי הם שונים, חייבים להגיע ל"עושה שלום במרומיו", ש"הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". זהו גילוי אור מאד גדול שמבטל את שניהם – לא שמתאפסים מהמציאות, עדיין קיימים כאן, אבל באופי חווים בטול אמתי, מתוכו יכולים להגיע לסוד עקדת יצחק, למצב של "אחליפו דוכתייהו".

בשביל להגיע לנשיאת הפכים, שהיא מדרגת משה רבינו לגבי הלל ושמאי, כפי שראינו קודם, צריך אור עוד יותר גדול. האור בשביל "אחליפו דוכתייהו" בא מחיצוניות הכתר, פרצוף אריך אנפין (שבסוד הדיקנא שלו התגלות יג מדות הרחמים – כשם שהתכללות תלויה באהבה לזולת כך "אחליפו דוכתייהו" תלוי ברחמים רבים על הזולת, אמפטיה בלועזית, עד שאני שם את עצמי במקום הזולת לגמרי, ועד שאני הופך להיות הזולת, לאמץ לעצמי את המדה העצמית שלו לגמרי). אך בשביל נשיאת הפכים צריך את גילוי אור פנימיות הכתר, פרצוף עתיק יומין[נג].

שני "וילכו שניהם יחדו" – התכללות ו"אחליפו דוכתייהו"

ניתן דוגמה מתוך עקדת יצחק, שקראנו עליה בשבת: הביטוי "וילכו שניהם יחדו" – אולי הביטוי הכי חשוב בעקדת יצחק – כתוב שם פעמיים[נד]. הפעם הראשונה היא לפני שיצחק יודע שהוא הקרבן, שהוא הולך להקרב. הוא הולך בתמימות עם אבא שלו, ושואל אותו "ואיה השה לעֹלה" – איפה השה לקרבן? אביו עונה לו "אלהים יראה לו השה לעֹלה בני". רש"י כותב: "'יראה לו השה'. כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה – 'לעולה בני'". ועוד פרשו חז"ל[נה] ש"השה" ביונית היינו 'אתה'. רואים שחז"ל הכירו את כל השפות, הכל בתוך לשון הקדש (קשור לסוד ההתכללות ואף לסוד "אחליפו דוכתייהו" המדובר כאן). איך שלא יהיה, הוא נרמז – אביו רמז לו – שהוא הולך להיות העולה. אחרי שהוא אמר לו זאת כתוב שוב "וילכו שניהם יחדו". פלאי פלאים, פעם אחת "וילכו שניהם יחדו" לפני שהוא יודע, רק אביו יודע, ופעם שניה – אותו דבר בדיוק – אחרי שהוא כבר נרמז, "וילכו שניהם יחדו".

עצם הביטוי "וילכו שניהם יחדו" הוא ביטוי של תיקון, שהרי "יחדו" אינו אחד תחת השני. בכל אופן, יש כאן אבא ובן. יש מי שנותן את הפקודה ויש מי שצריך לקבל אותה – האבא הוא הסמכות לגבי הבן. עצם הדבר שאומרים על אבא ובן "וילכו שניהם יחדו" הוא חידוש. באיזה מובן האבא והבן הם יחדו? גם משהו מאד חינוכי בבית, שכמה שהורים הם סמכות לגבי הילדים, צריך להיות מצב שאנחנו "יחדו", אנחנו שוים.

נסביר שהפעם הראשונה בה כתוב "וילכו שניהם יחדו" היא עדיין בבחינת התכללות, אבל הפעם השניה היא "אחליפו דוכתייהו". שוב, הפעם השניה היא לא רק שאנחנו אבא ובן שאוהבים אחד את השני – בפעם השניה, שגם יצחק יודע שהוא הולך להשחט, להקרב, הדבר היחיד שיכול להחזיק אותם יחד הוא רק בטול מוחלט לקב"ה, לאור אין סוף ב"ה שמעליהם. מתוך גילוי אור אין סוף הם מתבטלים לגמרי – יצחק פושט צווארו על גבי המזבח מתוך אהבה רבה בתענוגים, ואברהם הופך להיות תכלית היראה, מדתו של יצחק. יצחק נעשה אברהם ממש, מי שקבל את הציווי ישירות מהשי"ת, ואברהם נעשה יצחק, תכלית היראה והבטול לקבל על עצמו את ציווי השי"ת[נו].

סוד העקדה מכח שרה

נעשה גימטריא: כמה שוה "וילכו שניהם יחדו"? אם התורה כופלת את הביטוי, היא מאד רוצה להדגיש אותו. וילכו עולה 72, מתחיל מ-חסד, מדת אברהם אבינו – הולכים עם החסד של אברהם אבינו. רק יחדו עולה 28, אז יחד כבר 100, שלמות והתכללות של יפ"י. שניהם עולה 405[נז]. הכל יחד עולה 505. מה אומר המספר 505? יש מישהי שלא נמצאת כאן, אבל בעצם כן נמצאת כאן ומובילה את כל הסיפור מאחורי הקלעים. על פי פשט היא לא יודעת מה קורה כאן, אבל כל הסיפור הוא היא. 505 שוה שרה. גימטריא פשוטה – רמז בולט ופשוט – של ביטוי המפתח כאן[נח]. את האבא והבן מייחדת כאן האמא, שרה[נט]. יש מה שהאמא פועלת את האהבה, את ה"יחדו", של התכללות.

מה קורה כאשר שרה עצמה יודעת-שומעת את הסיפור? או שהיא שמעה אחרי שקרה, או שברוח הקדש שמעה תוך כדי שהסיפור קורה – יתכן שהיא שמעה תוך כדי שאברהם אומר ליצחק "השה לעֹלה בני"[ס], אתה תהיה השה. שוב, שרה נמצאת במקום אחר, אבל יש לה טלפתיה. ברגע שהיא שומעת שיצחק הולך להיות השה – מה קורה אתה? היא מתה, פרחה נשמתה. מה קורה עם יצחק? אותו דבר, אבל עדיין בגוף – כלות הנפש. עד כאן היתה התכללות, אבל עכשיו צריך להיות גילוי אור הכתר, ששניהם, אברהם ויצחק, מתבטלים לגמרי בפניו, ואז הם יכולים להתחלף במהות שלהם, "אחליפו דוכתייהו" (וגם לעלות "ממעל לעצים", להגיע לנשיאת הפכים ממש, כנ"ל הערה נו). זו הזכות שעומדת לנו, עם ישראל, מאז ועד עתה, עד ביאת משיח – זכות העקדה. צריך גם את ההתכללות, קודם, וגם את ה"אחליפו דוכתייהו", בשלב השני.

פמליא של מעלה ופמליא של מטה – תורת האבות ותורת הבנים

המקור למהלך השיעור הוא במאמר (וביאור) של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה פרשת מטות – "החלצו מאתכם"[סא]. אחת הדוגמאות במאמרמה היא הפסוק "יפת תאר ויפת מראה"[סב] שנאמר על רחל אמנו. הוא מסביר ש"תאר" היינו האברים-הכלים, התכללות, ו"מראה" הוא ממש אותו אור שמאיר מלמעלה ומתגלה בלב כנקודת ה"רעותא דלבא" (המתגלה ב"קלסתר פנים"). אותו אור הוא שמייחד בנפש את ההפכים, גורם לתופעת "אחליפו דוכתייהו".

הוא גם מסביר במאמר באריכות[סג] שהמדרגה של "אחליפו דוכתייהו" היא בסוד הפסוק "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי"[סד], שדרשו חז"ל "שלום בפמליא של מעלה, שלום בפמליא של מטה"[סה]: "יעשה שלום לי", "שלום בפמליא של מעלה", היינו מדרגת "אחליפו דוכתייהו", ואילו "שלום יעשה לי", "שלום בפמליא של מטה", היינו מדרגת ההתכללות. ההמשכה מה"רעותא דלבא", מהכתר, ללב היא דעת עליון – "יעשה שלום לי" היינו דעת עליון ו"שלום יעשה לי" היינו דעת תחתון.

לפי זה ה"אחליפו דוכתייהו" של האבות הוא "קיימו את כל התורה עד שלא נתנה"[סו]. יש כאן גם "אחליפו דוכתייהו" – שהאבות (י-ה, "פמליא של מעלה") עושים את עבודת הבנים (וה, "פמליא של מטה"). כך אפשר לפרש את הפסוק "ושננתם לבניך" – שאתה, האבא, תשתנה להיות הבן שלך. הכל יוצא מ"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "אחליפו דוכתייהו", ובמאמר מדובר על המדרגות של "ואהבת" שגורמות ל"אחליפו דוכתייהו", אבל גם ההמשך – "ושננתם לבניך" – מתקשר לענין "אחליפו דוכתייהו" בכך שהאבא יהפוך להיות הבן, ואז "ודברת בם", הרב ידבר מתוך פה התלמידים ממש (וממילא גם הבן-התלמיד יהפוך להיות האבא-הרב), כדלקמן. "שלום יעשה לי" היינו תורת הבנים ממש – תורה שהיא רק התכללות[סז].

ג. שבע מדרגות "אחליפו דוכתייהו"

אמרנו שיש שבעה רבדים של "אחליפו דוכתייהו". שוב, התכללות היא התבגרות הכלים עצמם. ב"אחליפו דוכתייהו" כבר מתחלפים לגמרי. לתכונת ההתכללות נקרא ארץ. אולי מישהו שמע – אולי למדו כאן – שבהתבוננות אצלנו יש ארץ ושבעה רקיעים. אותו מבנה בדיוק קיים גם במה שמדברים עכשיו. ההתכללות, שהיא תיקון הכלים, היא הארץ, ושבעת הרבדים של "אחליפו דוכתייהו" הם כמו שבעה רקיעים. מתי מכוונים ארץ ושבעה רקיעים? כשאומרים "אחד" (נוטריקון "אחליפו דוכתייהו" כנ"ל) מכוונים[סח] ב-ח שה' אחד בשבעה רקיעים וארץ (ב-ד מכוונים גם שהוא אחד ב-ד רוחות העולם).

נאמר את המדרגות ממטה למעלה:

נשמות וגופים

יש "אחליפו דוכתייהו" בגופים – שהנשמה שלי נכנסת לגוף שלך והנשמה שלך לגוף שלי. יש כזה דבר? כן, עיבור. יש גם תופעה רעה כזו, דיבוק – בדרך כלל נשמה ערטילאית, שאין לה מנוח, מחפשת איזה גוף להיכנס אליו, וצריך להוציא את הדיבוק. אבל יש גם תופעה חיובית, עיבור נשמה. בדרך כלל מדובר בנשמה מעולם האמת שיורדת ומתעברת במישהו לעזור לו לעשות מצוות או ללמוד תורה. העיבור עושה שני תיקונים – גם למי שמתלבש וגם למי שמתלבשים בו.

חילוף הרב והתלמיד

יש גם משהו דומה, ששני אנשים גם יכולים – ממש – כל אחד להיכנס לגוף של השני. מה זאת אומרת? בקריאת שמע כתוב "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וגו'"[סט]. הפירוש הפשוט של "ודברת בם" הוא בדברי תורה, "'בם' ולא בדברים אחרים"[ע] – תדבר רק בדברי תורה. אבל יש פירוש אחר, סודי, שצריך להיות "ושננתם לבניך" – תלמד את הבנים, "הבנים אלו התלמידים"[עא] – ותלמד אותם כל כך עד שאתה תכנס לתוך התלמידים ותדבר בתוכם, "ודברת בם". זהו הגדר של "ושננתם", גם לשון שינוי – "ושננתם לבניך" (תשתנה להיות בניך וגם בניך ישתנו להיות אתה, כנ"ל), הרב נכנס לתוך תלמיד, ופתאום שומעים את הרב מדבר מתוך גרונו של התלמיד. זו תופעה ידועה.

אצל משה רבינו כתוב "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[עב] – משה מדבר ושומעים את ה'. כתוב[עג] שבאמת ה' לגבי משה הוא רבי לגבי תלמיד. הרבי מלמד כל כך טוב עד ש"ודברת בם", הוא מדבר בתלמיד (וכך גם הסברנו לעיל לגבי שרה ואברהם,). מה קורה באותו זמן שהרב נכנס בתוך התלמיד? יש גם הפוך. אם יש קשר אמתי בין רב לתלמיד, גם הרב מדבר "בם", בתוך התלמיד, ואם ככה מתחלפים גם התלמיד צריך לדבר בתוך הרב – לפעמים שומעים את התלמיד בפי הרב, תלמיד מובהק. יש הגדרה בחז"ל, מצב לא כל כך מצוי היום, של רב מובהק ותלמיד מובהק[עד]. גם בתורת הנפש רצוי להגיע למצב כזה.

שוב, מה הסימן של רב מובהק ותלמיד מובהק? "ודברת בם", שכל אחד מדבר בתוך השני. זה "אחליפו דוכתייהו". איך יכול להיות? כשכולם בטלים לאור אין סוף שבתורה. "ושננתם לבניך ודברת בם"[עה]. מתי ישמעו את הרב מדבר בפה התלמיד? "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – בכל המצבים, לאו דווקא בבית המדרש. התלמיד הולך ברחוב, מתחיל לפטפט עם מישהו, ופתאום ישמעו את הרב מדבר בפיו. זו דוגמה מעשית מאד. דברנו על רב ותלמיד, אבל יכול היות כל שני אנשים שקשורים יחד בקשר הדוק, כמו רב מובהק – קשר הדוק מאד, עד כדי שכל אחד ממש מתבטא, מדבר (אנחנו מין המדבר, זהו הגדר שלנו) ומתדבר (דבור גם לשון הנהגה, כמו "דַּבּר אחד לדור"[עו]) בשני, "ודברת בם".

שרש הרצון להחליף גוף (הכח לטפל – רק מזיהוי השרש הטוב)

אחת הסבות שמדברים על כך עכשיו, מפני שכנגד כל תופעה בקדושה יש "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[עז]. חוץ מתופעת דיבוק, שהזכרנו קודם, יש לדאבוננו מצב ביש מאד היום, שישנם אנשים שרוצים ממש להחליף גוף – להחליף מין. מאיפה זה בא? כל דבר משתלשל – הדברים משתלשלים מהקדושה לתוך הטומאה.

סימן שלדור שלנו יש כנראה זיקה ורצון לא רק להתכללות, הוא רוצה "אחליפו דוכתייהו" – הוא רוצה להגיע ליכולת להתחלף, להחליף את עצמו, להחליף את הגוף שלו. זהו רק משהו רע לגמרי? הוא מתקבל רע מאד, אבל מאד חשוב, גם אם מישהו מטפל באחד כזה – אם אתה לא יכול לזהות את השרש של הבעיה בטוב, אינך יכול לטפל בה. לטפל בבעיה כזו, שאחד רוצה להחליף את הגוף שלו – עד כדי כך – צריך לדעת את הסוד של "אחליפו דוכתייהו" בגוף, לדעת שעובד גם בתוך גופים.

תפקידים

מה יש אחר כך, קצת יותר גבוה מהגוף? מה שאמרנו קודם – החלפת תפקידים. כמו שאמרנו שהבעל והאשה מתחלפים בתפקידים שלהם. לא שאחד נכנס לגוף של השני, אבל לגמרי מתחלפים בתפקידים. במדה מסוימת האיש נעשה אשה והאשה נעשית איש, במשמעות של תפקיד.

מה יכול להיות מצב טוב כזה? אם הבעל מבין שבאמת ה' חנן את אשתו, אף שכתוב "כל כבודה בת מלך פנימה"[עח], שהיא יכולה להיות מורה, להיות משפיעה. אז הוא אומר – כמה שנים אעשה את כל עבודות הבית ואת תלמדי חסידות נטו. זו הקרבה. יש כמה וכמה משפחות כאלה שאנחנו מכירים. זו הקרבה בשביל ההשכלה של האשה, מתאים לדור שלנו.

מאיפה באה ההקרבה? הקרבה היא עקדת יצחק, מאיפה היא באה? כי מאיר עלינו אור גדול מלמעלה, השליחות, התפקיד. התפקיד הוא שליחות מה'. בלי ה' לא יהיה כזה דבר בקדושה, אבל בשביל ה' גם כזה דבר יכול לבוא.

עוד פעם, יש רובד של "אחליפו דוכתייהו" בתפקיד. תפקיד הוא נה"י. אנחנו הולכים ממטה למעלה – גוף הוא מלכות. הכל כאן מעל לארץ, ההתכללות, שהיא רק בכלים. כעת הכל תלוי בגילוי אור, אור הכתר.

מדות

למעלה מהחלפת הגופים והתפקידים יש החלפת המדות. זהו פשט עקדת יצחק, שאברהם שהוא אהבה מתחלף ונעשה יראה. לא שהוא יראה שבאהבה, לא גבורה שבחסד, אלא שהוא לגמרי יראה – הוא יצחק (בלשון הקבלה: "אור הגבורה בכלי החסד"), ויצחק הוא אברהם, שכולו אהבה ("אור החסד בכלי הגבורה")[עט]. זהו גילוי אור עצום, אורות מרובים של תהו.

כתוב בחסידות[פ] שצריך להקדים את ההתכללות, הארץ, ולא להמריא לפני שבונים את היסוד – כדי שיהיה אפשר להכיל את האורות הגדולים האלה. לכן הנסיון הזה של אברהם בא בסוף – הוא הנסיון העשירי. בנסיונות הקודמים הוא, יחסית, בנה את כל הכלים. עכשיו, אומרים לו, נראה האם עם כל הכלים שלך אתה יכול להכניס את האורות המרובים לתוך הכלים – זו הנוסחא המשיחית של הרבי, "אורות דתהו בכלים דתיקון"[פא]. כל שלבי ההתכללות הם משיח בן יוסף, ה"אחליפו דוכתייהו" הוא כבר משיח בן דוד, ודרגת נשיאת ההפכים של משה היא כבר דרגת רעיא מהימנא שאחר כך[פב]. בכל אופן, יש "אחליפו דוכתייהו" בגוף, יש בתפקידים ויש במדות – פשט עקדת יצחק.

שכל

אחר כך יש "אחליפו דוכתייהו" בשכל – זו דוגמת בית הלל ובית שמאי שאמרנו, שיכולים להתחלף גם בשכל שלהם. יש לכל אחד את הנטיה שלו, הנטיה להקל והנטיה להחמיר – נטיה בשכל, לא בלב – אבל יש אפשרות גם להתחלף.

רצון

מה למעלה מהשכל? רצון. מהו "אחליפו דוכתייהו" ברצון? הרבה פעמים יש מתח בין בני זוג, או בין כל שני אנשים, מה רוצים – לא רגש, לא שכל, פשוט מה רוצים מהחיים. אני רוצה משהו חזק ואת רוצה משהו חזק והרצונות מתנגשים. שני חברים – לכל אחד רצון אחר. ודאי שצריכה להיות גם יכולת פתאום להחליף רצונות. צריך כח אדיר כדי להחליף רצון.

בתוך כל צות – לדוגמה, הצות של תורת הנפש, הצות של גל עיני, כל צות – יש הרבה רצונות, מה רוצים לעשות. עכשיו נראה אם יש אור גדול שיכול להאיר מלמעלה, אז יכולים להחליף רצונות. גם אז יכולים לריב, אבל הזכרון שאתמול רציתי הפוך ויתכן שמחר ארצה הפוך יכול להמתיק הרה את המתח.

תענוג

מה יש למעלה מרצון? תענוג. עוד יותר חידוש: יש דברים שאני מתענג מהם או להיפך – יש מאכל שאני אוהב לאכול ויש מאכל שאיני אוהב, מצטער ממנו, הוא גורם לי היפך התענוג. אבל מישהו אחר הפוך – מתענג ממה שאני מצטער ומצטער ממה שאני מתענג. אפשר להחליף? כן, אם יש מספיק בטול. לכן אמרנו שהמפתח של הכל כאן הוא החכמה, הבטול, אף שהגענו כבר לתענוג – אם יש בטול אפשר להחליף גם את תענוג החיים, את כיף החיים, כיף החיים שלי כך ושלך אחר, ואפשר להתחלף.

הרבה פעמים כיף החיים של מישהו קשור גם למדה שלו. מן הסתם כיף החיים של אברהם אבינו קשור לאהבה שלו, כיף החיים של יצחק, כמה שהוא פחד, הוא הפחד – "פחד יצחק"[פג], הפחד צוחק. יש קשר בין המדה העצמית של האדם לתענוג שלו, וכמו שאפשר להחליף את המדה, את הרגש, אפשר להחליף בשרש את התענוג.

אמונה

כעת נגיע הכי גבוה: מה למעלה מהתענוג? אמונה. אפשר להחליף אמונה?! צריך לחיות עם הזמן. מה קורה היום? בחירות. במי אני מאמין. כולנו מאמינים בה', אבל אם צריך לבחור במישהו – צריך להאמין במישהו, שהוא הכי טוב. 'פלוני טוב ליהודים', כידוע – אמונה פשוטה. מי כאן, בין כל המועמדים, הכי טוב ליהודים? מי שמאמין חזק שמישהו הכי טוב ליהודים הולך כאסח חזק עם מי שמאמין במועמד אחר – הוא כופר בעיקר אצלו. אמונה קשורה לבחירה – הבחירה באה מהאמונה, הראש הכי גבוה. להחליף אמונה היינו להחליף בחירה – גם שם אפשר להתחלף.

בתוך האמונה, בתוך הרדל"א, נמצא "חביון עז העצמות"[פד], זהו הבטוי בקבלה. כאשר מאיר "חביון עז העצמות" אפשר להחליף אמונות, דהיינו בחירות. לכן כתוב בקבלה שברדל"א יש חמשה ספקות. בשביל מה יש ספקות בתוך האמונה? חמשה ספקות הם כמו חמש בחירות, כמו חמשה פתקים בקלפי. הולכים לקלפי, יש חמשה פתקים, ולפני רגע האמנתי מאד חזק באחד הפתקים האלה. אבל פתאום, כשאני מגיע לתוך הקלפי, יש שם אור גדול, עד כדי גילוי "חביון עז העצמות" שמאיר שם, ואז פתאום – אני לא יודע למה – בחרתי במישהו אחר, החלפתי את הבחירה, את האמונה. כנראה אותו אחד שהתכוון לבחור במי שאני בחרתי – בוחר במי שאני התכוונתי. זה "אחליפו דוכתייהו" ברובד האמונה (שכמובן לא פוגע בכי הוא זה במה שכולנו, עם ישראל, מאמינים – בה' אחד יחיד ומיוחד).

סיכום

כל שבע המדרגות שמנינו הן לקראת נשיאת ההפכים, לקראת דרגת משה רבינו, רעיא מהימנא (שהוא גופא קשור לאותו דבר שכולנו מאמינים בו – "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"[פה]).

ולסיכום:

נשיאת הפכים (א)     משה רעיא מהימנא

אחליפו דוכתייהו      (ח)     משיח בן דוד אמונה          החלפת בחירות

                                                  תענוג החלפת תענוגות

                                                          רצון   החלפת רצונות

                                                  שכל   החלפת סברא (ב"ש וב"ה)

                                                  מדות  החלפת מדות, עקדת יצחק

                                                  נה"י   החלפת תפקידים

                                                  מלכות עיבור/דיבוק; "ודברת בם"

התכללות                 (ד)     משיח בן יוסף

ד. "אחליפו דוכתייהו" בסיפורי התורה

כעת נראה כיצד נקודת "אחליפו דוכתייהו" בעצם מסתתרת בתוך כל אחד מסיפורי התורה, שלמדנו עליהם בשיעור בשבת. נראה שוב את הפרצוף:

הפלא של התכללות, ועוד יותר של "אחליפו דוכתייהו", שהיה בעקדת יצחק, הוא נקודה כל כך עצמית ויחודית – המייחדת אותנו כיהודים – עד שהוא מייחד את כל מה שהתורה מלמדת אותנו. לכן בכל אחת מהבחינות של סיפורי התורה יש נקודה של עקדת יצחק. הרי החכמה היא "נקודה דנעיץ"[פו], נעוצה בכל אחת מהספירות. כך נאמר לגבי הספירות שתחתיה, אבל גם בכתר – הכולל בפרט כמה רבדים – נמצאת נקודת הבטול האמתי והיכולת של "אחליפו דוכתייהו". כלומר, יש משהו הכי כללי מכל סיפורי התורה בסיפור של עקדת יצחק.

רדל"א: שם הוי' ושם א-להים

הדבר הראשון כאן הוא בריאת העולם. איפה יש 'עקדת יצחק' בבריאת העולם? כתוב[פז] שה' חשב לברוא את העולם במדת הדין, לכן השם היחיד שמופיע בסיפור הראשון של מעשה בראשית הוא שם אלקים, מדת הדין, אבל השי"ת ראה שאין העולם מתקיים רק עם מדת הדין ולכן שיתף והקדים את מדת הרחמים. בסיפור השני של בריאת העולם כתוב "הוי' אלהים", "שם מלא"[פח].

בתניא, בשער היחוד והאמונה[פט], כתוב ששם הוי' הוא בעצם שם החסד, כך ששם הוי' ושם אלקים הם שתי מדות הפוכות (חסד ודין). שם כתוב ששתיהן פועלות יחד מהרגע הראשון של הבריאה. שם הוי' הוא לשון התהוות, מכח החסד – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[צ], באברהם, כדרשת חז"ל[צא]. הווארט שאברהם ויצחק בעקדה שלהם, ב"אחליפו דוכתייהו" שלהם, הם החוט השזור בכל התורה כולה – הוא בעצם מה שמייחד את עם ישראל ואת תורת ישראל. מצד אחד, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", באברהם. "בראשית ברא אלהים", "ברא" לשון עבר, אבל ה' בורא את העולם בכל רגע – למה כתוב בלשון עבר? כי יש העלם הבורא מהנברא[צב]. ה' מהווה אותי בכל רגע, אבל איני מרגיש זאת כלל – העלם והסתר גמור שאני נברא בשניה זו יש מאין – זהו פלא עצום, שהוא הכח של שם אלקים, שם הצמצום.

אם כן, אברהם ויצחק של בריאת העולם הם סוד השם המלא, כאשר אברהם פועל את ההתהוות ויצחק את העלם הבורא מהנברא – כמבואר כל זה בחלק השני של ספר התניא. אבל, זו עדיין לא עקדת יצחק, שהיא "אחליפו דוכתייהו". יש משהו ששם הוי' ושם אלקים כאילו מתחלפים – ששם אלקים מהוה, כפשט המלים, "ברא אלהים", שאלקים הוא הכח הבורא, לא רק הכח המסתיר, ושם הוי' הוא "אכן אתה אל מסתתר"[צג], שם הוי' מסתתר. לא נאריך, רק רוצים לתת איזה טעם, שבכל מקום בתורה יש את ה"אברהם" ויש את ה"יצחק" ויש ודאי את ההתכללות ביניהם, וגם את ההתחלפות שלהם ואת נשיאת ההפכים ביניהם (דהיינו מה ש"הוי' הוא האלהים"[צד] ממש).

יסוד: קריאת שמע – שם מ"ב ושם ע"ב

נעבור לספירת היסוד – יש זיקה מיוחדת בין החכמה (שרש עקדת יצחק) והיסוד, "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[צה]. יש גילוי מיוחד של החכמה בתוך ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם"[צו].

היסוד הוא קריאת שמע, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[צז]. אמרנו ש"אחד" נוטריקון "אחליפו דוכתייהו", ומיד אחריו אומרים "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". כתוב שעיקר החילוף הוא "בכל מאדך"[צח], המייחד פרשה זו. בפרשה הבאה כתוב "בכל לבבכם ובכל נפשכם", בלי 'בכל מאדכם', לכן כתוב שהפרשה הראשונה היא "עושין רצונו של מקום" והשניה היא "אין עושין רצונו של מקום"[צט]. כל תוכן הפרשה הראשונה, שכתובה ב"ואתחנן", הוא אהבת ה'. תוכן הפרשה השניה, שכתובה ב"עקב", הוא גבורה – יש שם "השמרו לכם" וכו'. אם כן, שתי הפרשיות העיקריות הן אברהם ויצחק.

אבל מה? יש תופעה בקבלה[ק], שבתוך הפרשה הראשונה מאיר שם קדוש שנקרא "שם מב", כי יש בדיוק מב מלים מ"ואהבת" עד "ובשעריך", ושם מב הוא שם של גבורה, שם של הסתלקות האורות מהכלים, ואילו בפרשה השניה מאיר "שם עב", שהוא שם של חסד. לכן אומרים שכל סוד קריאת שמע – התפלה הכי חשובה שלנו, מצוה מן התורה (לגבי תפלת שמונה עשרה יש חילוקי דעות בין הראשונים אם היא מדאורייתא, אבל קריאת שמע היא ודאי מצוה מהתורה) – הוא "אחליפו דוכתייהו".

שוב, יש שתי פרשיות, שהן אברהם ויצחק, וכאן כתוב בפירוש – אחד ממקורות תופעה זו בקבלה – "אחליפו דוכתייהו". פשט הפרשה הראשונה הוא חסד (הפשט היינו הכלי), אבל האור-השם שמאיר בה הוא גבורה – הסתלקות, אהבה כה עצומה שהיא מביאה לתנועה של הסתלקות, "בכל מאדך", בלי גבול, הסתלקות האור מהכלי.

הרבה פעמים כתוב שגבורה היא "רצוא" בנפש, להסתלק מהגוף, וחסד הוא "שוב". גבורה היא אש, אש מסתלקת, וחסד הוא מים, מים נמשכים ויורדים מלמעלה למטה, "שוב". בכל מקום שיש "שוב", תנועת ירידה למציאות, זהו חסד, ובכל מקום שיש "רצוא", הסתלקות מהמציאות, זו גבורה. מצד אחד הפרשה הראשונה היא אהבה, חסד, אבל חסד כל כך גדול, "בכל מאדך", שמביא לכלות הנפש לגמרי. זו לא רק גבורה שבחסד, לא התכללות, אלא "אחליפו דוכתייהו" – אור הגבורה בכלי החסד. הנשמה של הגבורה נכנסת לתוך הגוף של החסד[קא]. זו הפרשה הראשונה של קריאת שמע.

הפרשה השניה של קריאת שמע היא הפוכה – הגוף הוא גבורה. שוב, הפשט הוא הגוף, המשמעות הפשוטה של המלים. מה שקורה בפנים – כוונת השם – תוך כדי אמירת המלים האלה וכוונת הפשט שלהם הוא נשמה. בפרשה הראשונה אני מדבר על חסד אבל מגיע להסתלקות, גבורה – הגבורה באה לשכון כבוד בחסד, אור הגבורה בכלי החסד. בפרשה השניה הפוך. השם של הפרשה השניה הוא שם עב בגימטריא חסד, והוא רמוז ב-עב התבות הראשונות של הפרשה השניה (יש עוד נ תבות בפרשה השניה, הרומזות ל-נ שערי בינה). כלומר, החסד מחיה את כלי הגבורה. נמצא שנשמת אברהם אבינו נכנסת לתוך הגוף של יצחק בפרשה השניה, ונשמת יצחק אבינו נכנסת לתוך הגוף של אברהם בפרשה הראשונה[קב]. זו הדוגמה הכי מובהקת של "אחליפו דוכתייהו" בתפלה שלנו – קריאת שמע, שהיא היסוד בהשתלשלות הנושאים של התורה.

בכל אחד כאן יש המון מה להסביר. כמו שאמרנו, צריך לנתח כאן כל אחד.

מלכות: "מוראו עליך" ו"חסדי דוד"

המדרגה האחרונה בפרצוף היא המלכות, פרשת המלך – מצוה של מינוי מלך[קג]. לפי סדר התורה זהו הנושא האחרון מכל פרצוף הנושאים, וכפשוטו הוא כנגד המלכות. שם אומר הפסוק "שום תשים עליך מלך". מה פירוש "שום תשים עליך מלך"? יש פשט אחד, "שתהא אימתו עליך"[קד]. "בנין המלכות מן הגבורות"[קה] – מלך הוא פחד. אבל כתוב "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[קו] וכתוב "חסדי דוד הנאמנים"[קז]. כמו שכלה מתאוה לחתן, ככה העם מתאוה, מתאהב, במלך. אם כן, אין אהבה ואין שמחה כמו במלך, ומצד שני יש מורא מלכות. איך הולך יחד? כל מציאות המלך היא מציאות שאברהם ויצחק ממש יחד, אפשר לומר שזו ממש נשיאת הפכים.

עוד דבר – הפסוק הוא "שום תשים עליך מלך". הזהר מפרש למה כתוב "שום תשים", שתי מלים? "'שום' לעילא, 'תשים' לתתא"[קח]. בדיוק מה שאמרנו קודם – הזכרנו בעיה שאולי קיימת בבית ספר של תורת הנפש, שמתוך שחושבים איך לעזור לאנשים ולעשות טוב, שוכחים שאנחנו יהודים, שקודם כל קשורים לקב"ה. הטעות הזו הכי שכיחה דוקא בנושא של מלכות – תיקון המדינה, תיקון החברה. לכן התורה מדגישה "'שום' לעילא", אי אפשר להעמיד מלך בלי שה' קודם כל מלך. אחר כך ה' אומר לך למנות מלך בשר ודם, שגם תתאהב בו וגם תפחד ממנו, הכל יחד. אם לא אוהבים אותו – לא בוחרים בו, גם במלך צריך לבחור.

אלה הבחירות האמיתיות, בחירת מלך ישראל – נעוץ סופן בתחלתן (שרש מלכות ברדל"א, ששם הבחירה כנ"ל). אהבת המלך היא אברהם. מי הדמות שהכי אוהבים בתנ"ך? דוד המלך. לא סתם דוד הוא לשון דוֹד – הדוֹד של שיר השירים, החתן. דוד המלך, "דוד מלך ישראל חי וקים"[קט], הוא החתן של עם ישראל. מצד אחד הוא מסמל את כנסת ישראל, ומצד שני הוא הדוד שלנו – אנחנו הרעיה. מצד אחד, אוהבים את המלך מאד. מצד שני, צריכה להיות אימת מלכות. אהבת המלך היא אברהם והפחד הוא יצחק. ב"שום תשים" סדר הפוך – "'שום' לעילא" היינו יצחק, "רצוא", ו"'תשים' לתתא" אברהם, "שוב" (אצל אברהם מצאנו את הביטוי "עמק המלך"[קי] – אברהם ממשיך את שרש המלכות מ"עמק רום" ל"עמק תחת").

הוד: חילוף חלקי המרגלים ותערובת הנפשות

נשלים כעת את שאר הספירות, מלמטה למעלה:

המרגלים, בהוד, רצו להשאר במדבר, שם מתבודדים ולומדים תורה – פחדו שעבודת הקרקע שבארץ תנתק אותם מהקדושה, מהאלקות[קיא]. אם כן, חטא המרגלים היה "רצוא" בלי "שוב" – תופעת תהו. לאחר חטא המרגלים כתוב "וינסו אֹתי זה עשר פעמים"[קיב] – "אתי" שוה תהו ו"זה עשר פעמים" שוה תהו-תהו, כך שיש כאן 'חזקה' של ג"פ תהו, "אורות דתהו".

ביהושע התקיים "יה יושיעך מעצת מרגלים"[קיג] וכלב השתטח על קברי אבות, והם זכו בסופו של דבר בחלק של המרגלים – החלק הטוב של המרגלים נכנס בהם. לפעמים, כשם שהטוב של הרשע נכנס לצדיק, הרע של הצדיק נכנס לרשע – כך היה אצל המרגלים. לכלב היתה "רוח אחרת"[קיד], "אחד בפה ואחד בלב"[קטו], גם איזה דיבוק מיניה וביה. הוא שיחק משחק.

בכל אחד מהחטאים – הנסיונות שאנחנו מנסים את ה' – כנראה יש גם תערובת, "חטא ישראל"[קטז], "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"[קיז], יש שנים. כשאדם הוא רק צדיק הוא רק אחד, לכן "אל תהי צדיק הרבה"[קיח] – "צדיק הרבה" הוא רק צדיק. דווקא כשאדם חוטא מתגלה שהוא שנים – כל הנקודה של ספר התניא, שיש לאדם שתי נפשות – ועצם התופעה של שתי נפשות היא לא התכללות, אין התכללות ביניהן, אלא איזו תופעה של "אחליפו דוכתייהו" מיניה וביה.

נצח: שמחה ויראה במועדים

המועדים הם בכללות שמחה – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[קיט] (לכן הם מופיעים במקום הבטחון-הנצח) – אבל יש בהם גם ימים נוראים, ובהם הרבי אומר שהכלי הוא יראה אך בפנימיות יש שמחה. יש זמנים של "עבדו את הוי' בשמחה"[קכ] בגוף ובפנימיות "עבדו את הוי' ביראה"[קכא] ויש זמנים של "עבדו את הוי' ביראה" בחוץ והאור הוא "עבדו את הוי' בשמחה".

תפארת: כעס "לאפרושי מאיסורא"

בענין "ואהבת לרעך כמוך" ידועה מחלוקת הרמב"ם[קכב] ואדמו"ר הזקן[קכג] האם הכעס ב"לאפרושי מאיסורא" הוא באמת או לא. לפי הרמב"ם האם רק מעמיד פנים שכועס, אך לפי אדמו"ר הזקן הכעס הוא אמתי (גבורות קדושות), כי ה' הזמין לו מצוה של "לאפרושי מאיסורא". מישהו חוטא, ואם אין דרך אחרת של שכנוע בדרכי נעם (בדברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל הלב כו'), צריך לכעוס עליו כדי להפריש אותו מן האיסור (ומבואר בתניא שהדברים נאמרו רק במי שבאמת יש לו את הכח והסמכות להפריש אותו מן האיסור) – "חושך שבטו שונא בנו"[קכד].

לא תמיד המשחק של להעמיד פנים שאני כועס אך בפנים לשמור על קור רוח עובד (אם כתוב בתורה שמשה רבינו, הענו מכל אדם ואוהב ישראל בתכלית, קצף על עוברי עברה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, זה נגע לו באמת ולכן קצף באמת, הכל לכבוד שמים ולשם תיקון אותה נשמה חוטאת). לפי הרמב"ם זו דוגמה של התכללות, אבל "אחליפו דוכתייהו" באהבת ישראל היינו לכעוס עליו ממש, כדעת אדמו"ר הזקן.

חסד: תרומת המשכן

נדבת המשכן – נדבה היא חסד, אבל תרומה היא "רצוא", להרים, "ויקחו לי תרומה"[קכה]. יש גם תנועה של גבורה והסתלקות בנדבה. יתר על כן, נדבת המשכן כוללת את מלאכת המשכן, ומלאכת המשכן היא עם כח (כח ממש ובעיקר כח-מה, וכפירוש הבעש"ט[קכו] ל"כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"[קכז], בכח-מה שלך עשה, "כלם בחכמה עשית"[קכח]). מלאכת המשכן היא קו העבודה המאיר בנדבה, לא רק בבחינת התכללות אלא אור הגבורה ממש (מגבורה דעתיקקכז) בכלי החסד.

גבורה: התקרבות באמצעות הקרבן

גם בעבודת הקרבנות יש חסד וגבורה – הקרבן עצמו הוא אש, הסתלקות ("רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף"[קכט]), אבל הפירוש הפנימי[קל] של "אדם כי יקריב מכם"[קלא] הוא לשון קירוב, קירוב כל כחות נפש האדם לאלקות, כאשר על תכלית עבודה זו נאמר "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[קלב], התקרבות לה' על ידי אהבה. האש-ההסתלקות של הקרבן היא כלי הגבורה, ובתוך כלי הגבורה יש את אור החסד – ההתקרבות לה', עם כל כחות הנפש שמתקרבים ונכללים בה' יתברך (בסוד "לאשתאבא בגופא דמלכא"[קלג]).

דעת: מתן תורה, "זכרו תורת משה עבדי"

את סוד "אחליפו דוכתייהו" שבתורה – ה"ח וה"ג שבדעת – הסברנו לעיל בענין החלפת סברות בית הלל ובית שמאי.

בינה: אהבה בגלות וגעגועים בגאולה

גלות היא כלי הגבורה, עם הרבה גילוי של אהבת ה' – מה שה' מגלה את האהבה העצמית שלו אלינו דווקא בגלות. ואילו גאולה היא "ימים אשר אין לי בהם חפץ"[קלד] – כמה שהכל טוב, ומלא אהבה, יש גם הרגשה קצת לא טובה, של דין (הרגשת פספוס ועד לפספוס קיומי), געגועים לגלות.

חכמה: עקדת יצחק

את ה"אחליפו דוכתייהו" של עקדת יצחק כבר הסברנו באריכות.

רצון: התבלבלות מגדל בבל

מגדל בבל – יש עיר ומגדל ("נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים"[קלה]), ה"לעומת זה" של ירושלים (עיר) ובית המקדש (מגדל). אמרנו כמה פעמים[קלו] ש"אין מלך בלא עם" היינו עיר-מגדל ('אין מלך בלא עיר-מגדל' = ישראל). הם רצו לעשות להם שם, וכשה' ירד לראות את העיר והמגדל, המשכת אור גדול, אור דתהו (כתר), לא היו להם כלים להכיל את האור (בגלל החטא שלהם – כלים דקדושה הם ענין הבטול כמבואר בתניא[קלז], והם היו בתכלית הישות לעשות לעצמם שם) – הם התפזרו, תופעה של "אחליפו דוכתייהו" (כל אחד היה אמור להתחלף עם השני) שנשבר (במקום להתחלף ובכך להתאחד, מה שקרה הוא שמתוך שה' בלבל את לשונם הם לא הבינו אחד את השני ועד ששברו אחד לשני את הראש). "אחליפו דוכתייהו" יכול להיות בלבול – להכניס למישהו משהו שלא לפי ערכו, לא לפי הכלים שלו.

תענוג: התכלית הטובה בעונש

הוא מסביר במאמר[קלח] שהדוגמה ל'נקודה', ללא התכללות, היא ענש שלא לשם תיקון, כמו דור המבול שאין להם חלק לעולם הבא. בעולם התיקון אין עונש בפני עצמו – רק סוג של תיקון. כלומר, בעולם התיקון העונשים דווקא הם ממש אור החסד בכלי הגבורה. עם זאת, גם בעונש שהוא בבחינת 'נקודה' – כמו דור המבול – יש איזו תכלית טובה של "באבֹד רשעים רנה"[קלט]. להם עצמם אין תיקון, אבל לעולם יש בכך תיקון – עדיין יש אור של חסד. כך גם בדור הפלגה. בשניהם אין מספיק כלים בשביל "אחליפו דוכתייהו" של תיקון, והענש הוא בלי תיקון פרטי, רק תיקון כללי לעולם.

חב"ד דרדל"א: חילופין שנמנעו

הסברנו לעיל את ענין "אחליפו דוכתייהו" במעשה בראשית – הכתר דרדל"א במבנה כאן – כיחוד שני השמות הוי' ואלקים. נשלים גם את החב"ד דרדל"א:

במעשה אדם וחוה ה"אחליפו דוכתייהו" היה אמור להיות בין בני הזוג הראשון עצמם (שהם השרש הראשון של אברהם ויצחק בעקדה, כנגד ספירת החכמה, וכאן החכמה דרדל"א, "ויקרא את שמם אדם"[קמ], אדם בגימטריא מה של חכמה), שהאור של אדם יאיר בכלי של חוה והאור של חוה בכלי של אדם, אך הדבר נמנע מפני החטא (בעצת הנחש הקדמוני).

במעשה קין והבל (בינה דרדל"א) גם היה אמור להיות "אחליפו דוכתייהו", אורו של הבל (בחינת אברהם, חסד) בגופו של קין (בחינת יצחק, גבורה) ואורו של קין בגופו של הבל, אך בסוף קם קין והרג את הבל.

ב"זה ספר תולדֹת אדם" (דעת דרדל"א) תופעת "אחליפו דוכתייהו" היתה אמורה להיות בין כל אב ובן ממשיך, "קֹרא הדֹרות מראש"[קמא], ע"ד עקדת יצחק. אבל "עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו [אורות דתהו שלא מצאו את מקומם בכלים דתיקון] שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול"[קמב].

ולסיכום:

שוב, עיקר הווארט הוא שצריך התכללות, שהיא תיקון הכלים; צריך "אחליפו דוכתייהו", גילוי אור גדול מלמעלה שפועל התחלפות האורות, "אחליפו דוכתייהו"; ואחרי הכל זוכים גם לנשיאת הפכים – מצוה להתדמות אליו יתברך, שה' נושא הפכים, הוא הכל והכל הוא, ואם אנו דומים לו גם אנו נושאי הפכים.

עד כאן. שנזכה להשכין שלום בינינו, מכח שאנו מאד אוהבים את מי שברא ובורא אותנו, נמצא כאן אתנו.