בע"ה

כ"ג מרחשון ע"ט – כפ"ח

להעמיד את האמונה – אמונה ובטחון (17)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אמונה ואין עול"

אמונה ובטחון – יחוד י-ה (היא) ויחוד וה (הוא)

שלום לכולן. הגענו לעמ' ע בספר "לב לדעת". פעם קודמת[ב] למדנו שהאמונה עושה יחוד בין החכמה והבינה בנפש, יחוד יה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[ג] בשם הוי', והבטחון – לשון "וטח את הבית"[ד] – עושה יחוד וחבור בין הרגש שבלב והדבור-המלכות, יחוד וה, "והנגלת לנו ולבנינו"ג.

הסברנו שהיחוד העליון הוא בחינת היא – קוראים יה למפרע (מלמטה למעלה), עם הכתר שהוא א מעליהן – והיחוד התחתון הוא בחינת הוא, כשקוראים למפרע כנ"ל עם הדעת שהיא א מעליהן. נמצא שהאמונה היא עבודה יותר נקבית (היא), ודווקא היא מיחדת את כוחות השכל (שמצד עצמם, יחסית לכוחות הרגש, הנם כוחות זכריים), והבטחון – הפעיל – הוא עבודה יותר זכרית (הוא), ודווקא היא מיחדת את הרגש עם הדבור (שמצד עצמם, יחסית, הנם כוחות נקביים). כל אחד צריך את שניהם, אמונה ובטחון, על מנת ליחד את השם ב"יחודא שלים".

זו הנקודה שלמדנו פעם קודמת.

אמונה ובטחון – אין ויש

הפסקה שנתחיל כעת מסבירה את היחס בין אמונה ובטחון כיחס שבין 'אין' ו'יש'[ה] (נושא שכבר הוזכר, ללא פירוט, בשיעורים קודמים[ו]):

אמונה היא הרגשת 'אין', החל מההרגשה שאני אין, ועד להרגשה שגם מה שבורא את העולם הוא אין בשבילי, כי הוא נעלם ממני.

בשביל בטחון – להיות בטוח, ובמיוחד להיות בטוח בעצמי – צריך להרגיש 'יש'. אי אפשר להיות בטוח בעצמי בלי להרגיש יש. הישות הזו של הקדושה – כשאני יודע ש"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[ז], שהיש שלי בא מהיש העליון של הקב"ה – היא טובה.

זו נקודת הפסקה הזו, שאמונה היא הרגשת האין ובטחון הרגשת היש.

"אין מזל לישראל"

מתחילים באמונה, שהיא הרגשת ה'אין':

האמונה היא בסוד "אין" ("אין מזל לישראל"[ח]),

"אין מזל ישראל" כפירוש הבעל שם טוב[ט] – לא שאין מזל, אלא שהאַיִן העליון הוא המזל לישראל. מזל לשון נוזל – צינור שממשיך שפע. מה הצינור שממשיך לנו בני חיי ומזוני, ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[י]? כמו שנסביר תיכף – בנים בריאות ופרנסה טובה תלויים במזל. מהו המזל?

לגוים יש מזל – אחיזה במזל, משהו שנתפס להם כ'יש', הגוי צריך סבה מוחשית שמביאה לו את הפרנסה הילדים והבריאות. אנחנו גם נאחזים במשהו, אבל מה שמביא לנו את כל הברכות, גם בגשמיות, הוא 'אין' – כלפי ה' אני אין. גם ה' לא מתגלה לי ממש – הוא גם 'אין' בשבילי. ה'אין' הזה, תחושת ה'אין', הוא המזל, מקור השפע שלי. כתוב בקבלה[יא] שהמזל הוא העושה את היחוד בין חכמה ובינה. המזל בעצמו נקרא "דעת עליון"יא, לכן הוא מתאים למה שלמדנו פעם קודמת – שהאמונה היא הכח לייחד את הפנימיות של הנפש, הנסתר של הנפש.

"אל אמונה ואין עול"

על כך שבטחון הוא 'יש' יש פסוק מפורש, כמו שנראה – "אל כל החיים יש בטחון"[יב] – ולכן צריך לחפש פסוק שמקשר בין אמונה לאין. ואכן, בשירת האזינו, שיא נבואת משה רבינו, יש כזה פסוק. שירת האזינו – מבין עשר השירות בתנ"ך[יג] – היא כנגד ספירת הדעת[יד]. משה רבינו הוא הדעת הכללית של עם ישראל. "האזינו השמים" שוה דעת, שעולה ו פעמים דעה. כתוב[טו] שהדעת היא "מפתחא דכליל שית"[טז], הכוללת שש דעות-מדות – כאשר "האזינו" עולה דעה ו"השמים" עולה ה פעמים דעה.

מהו הפסוק שמקשר בין אמונה לאין?

בסוד "אל אמונה ואין עול"[יז]

לא כל כך מובהק כמו "יש בטחון", אבל בכל אופן יש כאן סמיכות של "אמונה" למלה "אין". צריך לחזק את הענין: הפסוק מתחיל בשם "אל" – שם ששייך לאברהם אבינו, עמוד החסד, "חסד אל כל היום"[יח]. אברהם הוא גם עמוד האמונה, "ראש כל המאמינים"[יט], כמו שכתוב בו "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[כ]. הקשר המובהק בין אמונה והשם א-ל מוצא ביטוי בפסוק שלנו, "אל אמונה". על אברהם אבינו כתוב "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[כא] – בשם א-ל השתמש אברהם כדי לפרסם אלקות בעולם. מה הוא פרסם בעולם? אמונה[כב].

יש קשר בין א-ל ל-אין? בחכמת החשבון 31, שם א-ל, היינו הנקודה האמצעית של 61, אין (ואילו יש = י"פ א-ל, היינו סוד "יש מאין"). אמרנו שאמונה שייכת לאשה, ולאשה הראשונה קוראים חוה. כמה שוה "אל אמונה"? 133, 7 פעמים (ממוצע כל אות) חוה. אם נחבר ל"אמונה" את "ואין" נקבל 169, 13 (אחד-אהבה) ברבוע.

כמה שוה כל הבטוי, "אל אמונה ואין עול"? 306. מי כאן שוה 306? כל אחת – אשה. הערך הממוצע של אותיות אשה הוא אמונה. אשה כולה אומרת אמונה, כי בה 3 אותיות ועולה ג"פ אמונה. אשה היא אמונה-אמונה-אמונה – שלש פעמים הן 'חזקה'. המהות של אשה היא אמונה חזקה. נמצא ש"אל [אמונה] ואין עול" עולה ב"פ אמונה (שעולה צדיק, וכמו שממשיך הפסוק, "צדיק וישר הוא").

העָוֶל של עוּל ימים

נשאר להתבונן במלה "עָוֶל", קודם כל בפשט הביטוי. כתוב כאן שה' הוא "אל אמונה" – הוא נאמן, כל מה שהוא עושה הוא "אמת-נכון". מה הפשט של שרש עול? המדקדקים אומרים ש-עול בלשון הקדש הוא כמו עות, בחילוף ל-ת באותיות שממוצא הלשון, דטלנת. לכן מסבירים שעול לשון עוות, לעוות משהו. עוות אני מבין יותר מעול. אם כן, לומר שה' הוא "אין עול" הכוונה לומר שאין לו שום עיוות, אין שום משהו אצלו לא ישר. ובאמת, המשך הפסוק הוא "צדיק וישר הוא". הוא צדיק והוא ישר, אין עול, אין עוות.

יש עוד משמעות בשרש עול? שרש מענין, כי בשער על יש הרבה שרשים בלשה"ק – מעול (קבלת עול) ועד עלילה, "נורא עלילה על בני אדם"[כג], סוג של עָוֶל. אבל רק בשרש עול, האם יש עוד משמעות? אחד מספרי הדקדוק שכל אחד צריך שיהיה לידו הוא ספר השרשים לרד"ק, שם מוסבר ששרש עול הוא לשון עוות כנ"ל או משהו אחר לגמרי – עוּל, כמו "עול ימים". עוּל בתנ"ך הוא ילד, כמו עולל. לפי הרד"ק אלה שני 'ענינים' שונים באותו שרש, בלשונו, והוא לא מנסה להבין את הקשר ביניהם. כך בלשון הקדש – יש שרשים ולכל שרש יתכנו כמה ענינים שונים. אבל בפנימיות חייבים להתבונן – אם יש כמה ענינים באותו שרש צריך לנסות להבין מה הקשר ביניהם.

אם עוּל הוא ילד, מה הקשר לעָוֶל (לשון עוות)? גם מאד נוגע לחינוך – חינוך לאמונה. ילד היינו קטנות מוחין. יש ווארט של הצדיקים, ש'הבעל שם טוב אף פעם לא היה ילד' – גם כאשר נולד, כאשר היה בן יומו. ילד הוא נחמד, מה גרוע בילד? אנחנו אוהבים ילדים, כמה שיותר ילדים. בכל אופן, יש איזו בעיה בלהיות ילד. עוד פעם, ילד הוא קטנות מוחין. ילד יכול להיות משעשע מאד, אבל בכל אופן, הוא לא יין ישן ששוקט על שמריו, שמיושב בדעתו. לכן הילד גם משתולל – סימן טוב שהוא שובב. הילדים החכמים הם דווקא שובבים, גם הבנות. כתוב דווקא על בת "השובבה"[כד].

בכל אופן, יש איזה עיוות בילד, איזו קטנות מוחין. בזקן יש יושר וגדלות מוחין. הייתי חושב הפוך, אבל בזקן יש אמונה. זָקֵן וזָקָן הם אותה מלה-שרש בלשון הקדש, ושם, בדיקנא קדישא, כל יג תיקוני דמהימנותא – תיקוני אמונה. הזָקָן שלו הוא לא שכל אלא אמונה. הפסוק "אל אמונה ואין עול" מדבר על ה', שכמו שאמרו על הבעל שם טוב, הוא לא ילד, לא עוּל. לכן "צדיק וישר הוא" – הוא ישר, הוא מיושב. הכל מתאים למה שלמדנו[כה] שאמונה מייחדת את השכל, את המוחין – דווקא אמונה מביאה לגדלות מוחין. מכך מובן שמדת הבטחון יכולה להיות יותר עם דם רותח של עוּל, של צעיר – בצעיר גם יש מעלה.

ראשית נבואת ירמיהו

אין הרבה הופעות של המלה "עָוֶל" בתנ"ך, אך היא חוזרת בכמה וכמה פסוקים. המלה עון – שקרובה לעול – מופיעה המון, אבל המלה עול פחות נפוצה. בתורה יש ארבע פעמים, בעיקר עם משפט – פעמיים "לא תעשו עול במשפט"[כו]. משפט הוא משפט צדק, משפט ישר. גם עוות הולך עם משפט. ה' הוא "אל אמונה ואין עול".

אחרי ארבע ההופעות של "עול" בתורה – האחרונה היא זו שראינו בפרשת האזינו – הפעם החמישית הוא בספר ירמיהו, בפסוק שבהשגחה פרטית שייך לשנה שלנו. זה תת-שיעור בנביא ירמיהו:

הפרק הראשון בירמיהו מדבר על קבלת הנבואה שלו – המראות הראשונות שה' מראה לו, מקל שקד וסיר נפוח, ואז ה' אומר לו שצריך להיות מאד חזק בשליחות, לא לפחד מהעם שהוא מוכיח. אחר כך, הנבואה העיקרית מתחילה מפרק ב. הפסוקים הראשונים מאד חשובים וגם ידועים:

ויהי דבר הוי' אלי לאמר. הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר הוי' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה [פסוק מאד חשוב. כמה שירמיהו הוא נביא תוכחה, מתחיל בפסוק של זכרון חסד הנעורים – ה' אומר לבת, לכלה, לעם ישראל, "זכרתי לך חסד נעוריך וגו'".]. קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם הוי' [ה' אומר שאוי ואבוי למי שיפגע בעם ישראל[כז].].

אחרי ההקדמה הטובה, כמה ה' אוהב אותנו, הוא מתחיל לומר תכל'ס מה שיש לו לומר:

שמעו דבר הוי' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל. כה אמר הוי' מה מצאו אבותיכם בי עול [זהו ה"עול" המקורי של הנביא – פתיחת כל תוכחת הנביא ירמיהו – שממשיך את "אל אמונה ואין עול" שבשירת האזינו.הפסוק ממשיך:] כי רחקו מעלי [ה' אומר – כאילו מצאו בי עול, שאני לא בסדר בעיני העם, ולכן התרחקו ממני.] וילכו אחרי ההבל ויהבלו [עזבו אותי, כי כאילו מצאו בי עול, ובמקום ללכת אחרי הלכו אחרי ההבל ויהבלו. המפרשים[כח] מסבירים שאתה מקבל את התכונה של מי שאתה נדבק בו והולך אחריו – אתה מתעצם אתו. אם הולכים אחרי ההבל – "ויהבלו", אתה עצמך נעשה הבל. אם הולכים אחרי ה', ונדבקים בה', "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[כט] – ה' הוא מקור החיים, ומי שהולך אחרי החיים נדבק בחיים הנצחיים של ה'. קשור למה שנלמד בהמשך. מי שהולך אחרי ההבל נעשה הבל – כל החיים שלו הם הבל.].

יש כאן רמז מופלא כמה שהפסוקים מחושבים היטב: רק החלק הראשון – "מה מצאו אבותיכם בי עול" – עולה תשע"ט. רמז שאפשר לכתוב על ספרים בשנה הזו – שנת "מה מצאו אבותיכם בי עול" לפ"ק. אבל כל דברי ה' – "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו" – עולים מה, המלה הראשונה של הפסוק (שעולה אדם, אבי הבל), פעמים הבל[ל]!

עזיבת ה' בכניסה לארץ

מי הם "אבותיכם" עליהם שואלים "מה מצאו... בי עול"? הפסוק "זכרתי לך חסד נעוריך וגו'" מדבר על עם ישראל שיצאו ממצרים למדבר, שהלכו אחרי ה' בארץ לא זרועה, והמפרשים[לא] מסבירים ש"אבותיכם" הם הדור הבא, הדור שנכנס לארץ – אז נעלם ה"זכרתי לך חסד נעוריך", זו סכנה של הכניסה לארץ ישראל. נכנסים לארץ ועוזבים את ה' – מה שלדאבוננו אנחנו חווים בדורות שלנו.

אם שואלים מישהו – למה עזבת את ה'? את התורה? לא יהיו הרבה אנשים שיענו את התשובה הזאת, אבל כאן הוא בעצם אומר – הסיבה שעוזבים מישהו היא שמצאת בו עול. אם מצאתי בו איזה עוות, משהו מעוות, לא ישר, אני פורש ממנו, עוזב אותו. המשפט הראשון שהנביא אומר לנו הוא "מה מצאו אבותיכם [אלה שנכנסו לארץ] בי עול". עוד דבר, עול גם לשון תועלת, והעול היינו שאין תועלת – באים לארץ ומרגישים שבתורה ומצוות אין תועלת, והעדר התועלת הוא העול, לכן רחקו ממנו.

שוב, זהו הפסוק הראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה" – של תוכחת ירמיהו לעם ישראל. באיזה דור הוא חי? הדור של חורבן בית ראשון – הוא נביא החורבן. הסבה של החורבן היא כי היה נדמה לעם כאילו מצאו בקב"ה איזה עול, ולכן במקום ללכת אחרי ה' הלכו אחרי ההבל ויהבלו.

אֵין!

עד כאן היה מאמר מוסגר. קראנו על הקשר בין אמונה לאין, ומה שה' הוא אמונה היינו "אין עול", הוא צדיק וישר. כשהיום אומרים על משהו 'אֵין!', זהו על דרך בטוי חשוב בחז"ל ובחסידות – "אין כיוצא בו"[לב]. אֵין!, כל כך טוב שאין כמוהו, גם הקב"ה הוא אֵין! כתוב שיש כמה מדרגות ביחוד ה' – מאמר מאד חשוב של הרבי, "מים רבים" תשי"ז, מהמאמרים הראשונים שלומדים מהרבי – בו הוא מסביר שלש מדרגות באמונת היחוד (כוונת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), והכי גבוהה היא 'אֵין!', "אין כיוצא בו". היום בקיצור אומרים רק 'אֵין'.

באמת, ההתפעלות של 'אֵין' על הקב"ה היא כי "אין עול"[לג]. זהו בטוי מובהק של אמונה בה', אמונה מוחלטת בה', ההיפך מ"מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי".

ב. ה'יש' שמעל ה'אין'

שרש האמונה ברדל"א

בפסקה הקודמת למדנו ששרש האמונה ב"נסתרֹת", אבא ואמא, יה, וכעת רוצים להגיע לשרש עוד יותר גבוה. לכל דבר יש שרש מעל שרש, "גבֹה מעל גבֹה שֹמר"[לד] – האמונה מייחדת את אבא ואמא, אבל מה השרש שלה?

שרשה [של האמונה] (למעלה מאו"א, אך מתגלה בפנימיותם, בסוד "פנימיות אבא [ה-י של שם הוי', היא עצמה הפנימיות של הכתר, שנקרא] פנימיות עתיק"[לה] וכן "פנימיות אמא [ה עילאה של שם הוי'.] פנימיות עתיק"[לו]) ב"רישא דלא ידע ולא אתידע"[לז] [השרש הזה הוא-הוא הראש הכי גבוה בכתר, כח האמונה, כפי שלמדנו הרבה פעמים – אמונה בספירות היא ברישא דלא ידע ולא אתידע, פנימיות עתיק. רק מה? "פנימיות אבא פנימיות עתיק" ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק".].

[מה עם "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[לח]?] "עתיקא" בזהר אינו רדל"א, אפילו לא עתיק, אלא אריך. [אבל הרב אמר ששרש הבטחון יותר גבוה.] כל הפרק הזה, שנתקדם בו היום קצת, הוא להסביר ש"גבֹה מעל גבֹה שומר" – אמונה מעל בטחון ובטחון מעל אמונה עד אין סוף. לכן מחפשים כל פעם מה השרש. הכח שמייחד את אבא ואמא שרשו ברדל"א, כפי שאומרים תמיד – הראש העליון של הכתר, שהוא הפנימיות של פנימיות הכתר. "ז"א בעתיקא אחיד ותליא" הוא חיצוניות הכתר, לא הפנימיות וודאי לא הפנימיות של הפנימיות. שרש האמונה הוא רדל"א, המופיע בפנימיות של אבא ואמא. עד כאן לגבי אמונה, שהיא אין מוחלט. כאשר מדייקים, רישא דאין הוא פנימיות הכתר, אבל למטה מרדל"א, אך הרבה פעמים בספרי קבלה "רישא דאין", ובכלל המושג "אין", כולל גם רדל"א – כל עתיק הוא בבחינת אין.

'הכרחת' המזל מכח הבטחון

[אם כן, אין הוא אמונה, אבל מה עם בטחון?] הבטחון הוא בסוד "יש" ([למדנו קודם ש"אין מזל לישראל" – לגוים יש מזל ולנו אין מזל. בטחון הוא לכאורה בטחון שיהיה טוב ב"טוב הנראה והנגלה". איך למדנו מהו בטחון מההתחלה? שבטחון הוא שיהיו לי בני חיי ומזוני כמו שאני רוצה, ב"טוב הנראה והנגלה". האדם הוא יש, איך הוא יכול לפעול על המזל שלנו, שהוא אין? איך אפשר דווקא מכח הבטחון להמשיך מהמזל את הבני חיי ומזוני? על כך כתוב כאן:]

דהיינו ד"זכות גדול", במסירות נפש, גלוי ניצוצו של משיח, "היחידה" שבנפש כל ישראל, מכריח את סוד ה"מזלא" ד"לאו בזכותא (סתם [סתם זכות לא מספיקה לעורר את המזל ולהמשיך ממנו.]) תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא"[לט] [אבל יש בחינת 'יש', בטחון במסירות נפש, שנקראת "זכות גדול", שמפעילה את המזל – כך כתוב במפרשים[מ]. בכלל זכויות – שאתה צדיק – לא אומרות שיהיה לך טוב בחיים. צריך להיות צדיק בשביל העולם הבא. אבל למי שרוצה שיהיה לו טוב בחיים כאן, בעולם הזה – לא מספיק להיות צדיק. לא קשור בכלל, זהו משהו אחר. אף על פי כן, צדיק עם בטחון (ואפילו לא-כל-כך-צדיק, אבל עם בטחון) – בטחון חזק, שהולך יחד עם מסירות נפש בפועל – יכול לפעול. כמו שאמרנו קודם, בטחון הוא תכונה של צעירים, זעיר אנפין, עוּל ימים. אם הבטחון מאד חזק, ומתוכו עושים דברים גדולים וחזקים בכל הכח, יש כח כן לשנות את המזל. אמונה לא תשנה את המזל, אבל בטחון יכול לשנות את המזל. כלומר, אף על פי ש"אין מזל לישראל", אבל לפעמים יש. מתי יש? אצל מי שקשור ומתעצם עם "יש בטחון".], כמבואר בדא"ח.

שוב, כאשר מישהו עושה משהו מאד גדול בחיים, במסירות נפש, זהו סימן שהתעורר אצלו ניצוץ משיח שבו – היחידה שבנפש. "אין לך אדם שאין לו שעה"[מא], גילוי שע נהורין, ואז הוא עושה משהו מאד גדול, שיכול לשנות את המזל שלו לטובה.

שרש נשמת הבעש"ט

מסופר[מב] על הבעל שם טוב, שרבי אדם בעל שם גילה לו מי הוא היה בגלגול קודם. מכירות את הסיפור? היה יהודי פשוט בצפת, שעשה כל דבר לשם שמים. פעם אחת אליהו הנביא התגלה לו, אמר לו שבא לגלות לו את הקץ וגם לגלות לו סודות התורה, רזין דרזין, רק שרוצה שיגלה לו מה שעשה ביום הבר-מצוה שלו. מה אותו יהודי מצפת ענה לו? ענה בתמימות, בלי להתנפח, שאני למדתי שכל מה שעושים – עושים רק לכבוד ה' יתברך. אסור לספר למישהו, גם לא לאליהו הנביא. באותו רגע שאמר זאת אליהו הנביא נעלם, ובשמים נעשה רעש גדול ועצום, שיש כאן אחד שלא מוכן, בתמימות, לגלות לאליהו הנביא מה שהוא עשה. מה גזרו? שבכל אופן אליהו הנביא ירד ויגלה לו את סודות התורה, ואותו יהודי אחרי שנפטר יחזור לעולם הזה ויהיה האחד שיסלול את הדרך למשיח – הבעל שם טוב. סיפור מאד חשוב.

מה הוא עשה ביום הבר מצוה? לא יודעים. אבל כן יודעים שודאי במה שעשה ביום הבר מצוה היה גילוי ניצוץ משיח שבו. ביום הבר מצוה הוא נעשה איש, אבל עדיין צעיר, עם בטחון – עשה כנראה משהו מאד עצום במסירות נפש, עם כח של משיח, יחידה שבנפש, וגם עשה זאת בתמימות. זה קשור לווארט של הרבי הריי"צ שנראה בפסקה הבאה. עשיה של כזה דבר משנה את המזל.

יש (מזל) שמעל האין (מזל) – "חביון עז העצמות"

אם שרש האמונה הוא ברדל"א, "אין מזל לישראל" – האין הוא המזל, אבל לא ישנה את המזל – והיש שלמטה במסירות נפש יכול לשנות את המזל, סימן שיש בו משהו שיותר חזק מהאין, יש משהו בבטחון שיותר מהאמונה. כל מה שאנחנו רוצים הוא לחפש שרשים "גבֹה מעל גבֹה", שאחד יותר גבוה מהשני. מישהי זוכרת מה יכול להיות יותר מרדל"א, יותר מפנימיות עתיק, מה מתלבש ברדל"א? הבטוי הוא שברדל"א מתלבש "חביון עז העצמות"[מג] – בטוי שמבוסס על פסוק בחבקוק הנביא[מד], אבל הוא בטוי של האריז"ל. חביון הוא כמו להתחבא – "חביון עז העצמות" נמצא בתוך רדל"א.

רדל"א עצמו הוא אמונה, שהיא אין, אבל "חביון עז העצמות" שנמצא שם הוא יש, עוז, עוצמה, עצמות. הוא יש אמתי, של מה שנקרא עצמותו יתברך. יש ניצוץ מהעצמות בתוך כל יהודי – הניצוץ משיח שבו. בשביל להביא את המשיח עלינו להאמין מאד במשיח – "אם יתמהמה חכה לו"[מה], מעיקרי האמונה. אבל משיח עצמו מקיים לא רק את העיקר ה-יב של הרמב"ם, "אם יתמהמה אחכה לו" – הוא צריך עם בטחון לגלות את המשיח שבו. הוא צריך להתעצם עם "חביון עז העצמות" שבתוך האמונה של כל עם ישראל, של כללות נשמות ישראל.

והיינו "יש מזל" [דהיינו שאני יכול לעשות משהו שממש יהפוך את המזל.] שלמעלה מ"אין מזל" [יותר גבוה מ"אין מזל לישראל" שדרש הבעש"ט, בחינת אמונה.] וד"ל), בסוד "אל כל החיים יש בטחון"[מו] [למדנו באחד השיעורים[מז] ש"יש בטחון" בגימטריא שכינה – השכינה שנמצאת בתוך כל אחד מאתנו.] וד"ל.

מקיף האין האמתי – תמימות ומודעות טבעית

והנה כשם שה"יש האמיתי" דבחינת שם הוי' דלעילא (י"ס הגנוזות במאצילן עד לבחינת "יחיד" ממש[מח], כנ"ל) הוא למעלה מעלה מבחינת האין דאבא מקנן באצילות, כך ה"אין האמיתי" ד"אין עוד מלבדו" הוא כעין "מקיף" נעלם (מצד עצמותו יתברך ממש) לבחינת ה"מאור" ד"יש האמיתי" כידוע.

מה כתוב כאן? כל פעם מחפשים שרש יותר גבוה. בפעם קודמת למדנו שהאמונה במוחין והבטחון במדות. כעת אמרנו שיש שרש לאמונה ב"פנימיות אבא פנימיות עתיק" ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק", ויש שרש יותר גבוה מה"אין מזל" שהוא בטחון, "יש", זכות גדולה ויוצאת דופן. האם יש אמונה גם למעלה יותר מהבטחון האמור? כתוב כאן, במלה אחת – צריך לקרוא שוב – שאותו "חביון עז העצמות" (בטוי שלא מופיע כאן), שנמצא בתוך רדל"א, שהוא היש האמתי, גם מוקף באור מקיף. אור מקיף הוא השראה. גם מי שעושה מעשה של מסירות נפש, במקיף יש לו אמונה בה'. הוא עכשיו בוטח, עושה משהו גדול, לא רק מחכה למשיח – הוא נעשה משיח. אם אין מקיף של אמונה מסביב – הישות שלו יכולה גם להשתלשל למקום לא טוב.

אותו אחד מצפת שעשה מצוה – אמרנו שעשה אותה בתמימות. מהי תמימות? כמו תומכי תמימים – הוא לא חשב שהוא עשה משהו גדול. הוא לא חשב על עצמו, היה בלי מודעות עצמית. אנחנו מדברים הרבה על מודעות עצמית לעומת מודעות אלקית, והכי גבוה מודעות טבעית. הוא היה במודעות טבעית. מאיפה בא לו שעשה משהו גדול בלי שום 'שוויץ'? מאמונה יותר גבוהה – אור מקיף של אמונה. אור מקיף של אמונה הוא תמימות, שיעשה את המעשה של משיח באופן טבעי לגמרי. הוא אמר לאליהו הנביא שלא מוכן לספר לו כי גם הוא לא חושב על עצמו, גם לעצמו הוא לא מספר. מי שמשוויץ הכוונה שמספר לעצמו כל מה שהוא עשה. הוא לא מספר לאף אחד, בטבע הוא לא מספר לאף אחד גם לא לעצמו. אם כן, יש אמונה, שהיא "אין מזל לישראל"; יש בטחון, שהוא 'יש אמתי'; וגם סביב היש האמתי יש מקיף של האין האמתי, שגורם לכך שכל מה שהוא עושה – הוא עושה בתמימות גמורה, ואז אין שום יניקה לחיצונים.

מקיף האין האמתי על היש האמתי

נקרא זאת שוב בפנים:

והנה כשם שה"יש האמיתי" דבחינת שם הוי' דלעילא (י"ס הגנוזות במאצילן עד לבחינת "יחיד" ממש, כנ"ל [לפני הצמצום הראשון יש שלש מדרגות – שלמדנו עליהן כמה פעמים[מט] – יחיד-אחד-קדמון, ובכל מדרגה יש עשר ספירות הגנוזות במאצילן, שהוא היש האמתי. בכל מדרגה יש את היש האמתי שלה – כאשר הוא מופיע ברדל"א הוא נקרא "חביון עז העצמות", אבל בעצם הוא ענין י"ס הגנוזות במאצילן, עד למעלה-מעלה לפני הצמצום.]) הוא למעלה מעלה מבחינת האין דאבא מקנן באצילות [כל עולם האצילות הוא אין של חכמה – בטול במציאות. יש 'יש אמתי' שגבוה מהאין של אבא, אבל יש גם 'אין האמתי" יותר גבוה:],

כך ה"אין האמיתי" ד"אין עוד מלבדו" [כל כך לא פה, שגם כאשר יהיה משיח הוא לא כאן.] הוא כעין "מקיף" נעלם (מצד עצמותו יתברך ממש [עצמות לא אמורה לתאר כלום, אבל אם לשון עוצמה – מדבר על התוקף והעוז של העצמות. אין לנו מלה אחרת – ה' עצמו הוא עצמות, "אין עוד מלבדו" חוץ ממנו, ומה אומר לי? שכל מה שלא אעשה – איני מרגיש את עצמי כלל, לא עשיתי כלום, כי אין אני כלל. המקיף הזה חייב לשמור גם על הפריצה הפתאומית שלי, "ופרצת", ביש האמתי שלי, שבא מהיש האמתי של ה'.])

לבחינת ה"מאור" [עוד מלה: ליש האמתי קוראים 'מאור' לגבי ה'אור'. אור הוא אין ומאור הוא היש האמתי. אבל יש הרבה דרושי חסידות, במיוחד של הרבי, שגם המלה "מאור" – שמשתמשים בה הרבה ביחס לה', שהוא המאור – היות שהיא 'משהו', לא יכולה לתאר את ה' בעצמו, כפי שהוא באמת. לכן יש משהו מעל מה שה' "מאור", שהוא מאיר. ומהו? אין האמתי, שאין בו שום תפיסה, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[נ], וגם אני ביחס למדרגה זו שום דבר, אין כלום, לא קרה כלום. כאשר משיח יבוא כתוב שיקראו עליו בעיתון – ווארט של אדמו"ר הזקן. אם יקראו עליו בעיתון סימן שקרה משהו – בעיתונים רק כותבים סנסציות, שפתאום קרה כך וכך, סנסציה שבא משיח. אבל יש בחינה שמשיח יבוא וגם 'לא קרה כלום'. זהו פירוש למעליותא של "עולם כמנהגו נוהג"[נא] – יותר גבוה מכל הנסים והנפלאות. 'לא קרה כלום' בא מהאין האמתי, והוא המקור של מה שאנחנו קוראים "מודעות טבעית"[נב]. ודאי קרה משהו, אם מרגישים שקרה משהו – הדרגה הכי גבוהה באה מהיש האמתי, הבטחון.] ד"יש האמיתי" כידוע.

"גבֹה מעל גבֹה"

עוד פעם, כל מה שלומדים הוא להבין את היסוד של "גבֹה מעל גבֹה". הרבה פעמים מבינים זאת על שכל ורגש. זהו ביאור מאד חשוב של רבי הלל מפאריטש על קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי[נג]. בדרך כלל רגש הוא למטה משכל, אבל יש שרש לרגש שלמעלה מהשכל. על כך שהשכל מעל הרגש נאמר "מח שליט על הלב"[נד], ככה צריך להיות. אבל יש רגש שגבוה מהשכל, ועליו נאמר "פנימיות הלב שליט על המח"[נה]. אבל יש מדרגה עוד יותר גבוהה – "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב". זה לא נגמר אף פעם, כל פעם עולה יותר.

יש צדיקים ששרש נשמתם מבחינת 'עובד', כמו רבי הלל עצמו, ולכן בכל מקום ירגישו ששרש הרגש גבוה מהשכל, ויש צדיק שהוא 'משכיל' בעצם, כמו רבי אייזיק מהומיל, שירגיש ששרש המח תמיד גבוה מהרגש. שניהם צודקים, "אלו ואלו דברי אלהים חיים", עם שליבות זו מעל זו. בפעם הקודמת אמרנו שהאמונה היא בשכל והבטחון ברגש, וכמו שלגבי שכל ורגש יש אחד מעל השני עד אין סוף, כך לגבי אמונה ובטחון. זה מה שלמדנו.

ג. שלבי המשכה מהעלם אל הגילוי

אמונה – העלם שאינו במציאות, בטחון – העלם שישנו במציאות

נמשיך לפסקה הבאה, ונקדים לקריאתה את הווארט שלה. הפסקה הקודמת היתה שאמונה היא אין ובטחון הוא יש. הפסקה הבאה היא שאמונה, שהיא אין, נקראת "העלם שאינו במציאות" ובטחון הוא "העלם שישנו במציאות" – שני מושגי יסוד בחסידות[נו]. העלם היינו לא-מודע. כל מה שאנחנו מכירים, שמודע לנו, הוא קצה הקרחון של מה שיש לנו, טפה בים. רוב מה שיש לנו בנפש איננו יודעים, אבל בתוך יש משהו שבאמת קיים, יש לו מציאות, רק שלא יודעים ממנו, ויש גם משהו שלא קיים, אי אפשר לומר שהוא "נמצא" בתוכנו, אבל בכל זאת הוא קיים באיזה מקום בתוכנו.

שוב, יש שני סוגי העלם בנפש, יש בחינה שנקראת "העלם שישנו במציאות", שאיני יודע ממנו, אבל הוא נמצא – תיכף ניתן משל – ויש "העלם שאינו במציאות", קיים אבל לא נמצא, ושני סוגי ההעלם מקבילים למושגים אמונה ובטחון. כמו שהוסבר קודם שאמונה היא אין ובטחון הוא יש, כך גם שני סוגי ההעלם בנפש הם אין ויש. אמונה היא "העלם שאינו במציאות", אין, ובטחון הוא "העלם שישנו במציאות", יש.

יכולת, כח, פועל

לכל אחד מהמושגים ישנו משל, שכתוב כאן:

"אין", בשרשו, הוא בסוד "העלם שאינו במציאות" (ע"ד האש שבצור החלמיש, טרם הכותו בכח על מנת להוציא ממנו ניצוץ אש[נז]. והוא בחינת "יכלת" פשוטה שבעצם שלמעלה מכל בחינה של "בכח"[נח]). לעומתו, "יש", בשרשו, היינו "העלם שישנו במציאות" (ע"ד השלהבת הקשורה, אך [לא גלויה, אלא] חבויה, בגחלת[נט], טרם נשיבת הרוח בה להוציא ולגלות את השלהבת על פני הגחלת. והיינו שנמצאת השלהבת ממש, אך בבחינת "בכח" יחסית להתגלותה בפועל.

יש הרבה זוגות מקבילים של מושגים. זוג אחד, שיותר פשוט להבין, הוא ש"העלם שאינו במציאות" נקרא "יכולת" ו"העלם שישנו במציאות" נקרא "בכח". מה שידוע לי, שאני רואה, שמוחשי – קיים בפועל. מה שיכול להתגלות, אבל עוד לא התגלה, נמצא בכח – כח היינו פוטנציאל בלועזית.

כדי להסביר יותר, נשתמש בעוד מלה שלא כתובה כאן, הפשטה. מופשט הכוונה שאין בו שום תפיסה – נמצא אבל לא נמצא. העלם שאינו במציאות הוא רק יכולת. מהי יכולת? אני יכול לצאת החוצה דרך הדלת הזאת. זה לא אומר שאני "בכח" לעשות משהו, אלא שאני יכול לעשות. בלשון החסידות, ה' יכול להאיר ויכול לא להאיר – מה שהוא רוצה הוא יכול. האם הוא בכח-להאיר, שההארה עדיין לא יצאה לפועל אבל נמצאת בכח? אם הדבר מוכן להתגלות, על סף הגילוי, עומד לצאת החוצה דרך הדלת וכעת הוא על סף המפתן, ועוד רגע יצא החוצה, כי הוא בדרך, אפשר לומר שה"בכח" שלו יהפוך או-טו-טו לפועל. אבל אחד שיושב על הכסא, ואומר שאם ארצה אצא ואם לא אז לא – הוא לא 'בכח' לצאת. כך ה' – הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אך אז הדבר לא בכח אלא ביכולת, שהיא "העלם שאינו במציאות". כשהוא קם ומתחיל לצאת, הגם שלא יצא – זו בחינת בכח, לא בפועל.

"אש בצור החלמיש" ו"שלהבת הקשורה בגחלת"

המשלים לענין בטבע הכי חשובים על מנת שנבין את המושגים. המשל ל"העלם שאינו במציאות" הוא "אש בצור החלמיש". במוצאי שבת מברכים "בורא מאורי האש" – אז אדם הראשון הוציא את האש, לקח שני רעפים או שתי אבנים והוציא אש[ס]. לפעמים כתוב שצריך להכות בצור עם ברזל, שיעוף ממנו ניצוץ. היתה קודם אש בתוך האבן? לא היתה שום מציאות של אש בתוכה, אבל יצאה ממנו אש. איך יתכן שתצא אש, אם לא היתה בתוכו כלל?! – מחד לא היתה, ומצד שני חייב להיות, כי אם לא היה איך יצא. זהו המשל ל"העלם שאינו במציאות" – הוא היה באמת, אבל בלי שום מציאות של אש.

מה המשל המקביל? "שלהבת הקשורה בגחלת". יש גחלת בוערת, שאני רואה אש על גבי הגחלת, אבל יש גחלת עוממת, שאז איני רואה שום אש, רק גחלת שחורה. יתכן שהיא קצת אדומה, סימן לאש בפנים, אבל גם כשלא אדום – אין שום אש גלויה בעין. רק מה? אם אני נופח קצת – פעולה קלה יחסית – על הגחלת, פתאום תצא שלהבת. השלהבת היתה בגחלת? כן. לא כמו האש בצור – האש לא היתה בכלל, והשלהבת כן היתה. אם כן, מה היא השלהבת? "העלם שישנו במציאות". זהו העלם כי עכשיו אני לא רואה כלום, אבל הוא ישנו במציאות, כי בנפיחה האש יוצאת.

הפיכת ההעלם מ"שאינו במציאות" ל"ישנו במציאות"

מה ההסברים האלה אומרים לגבי אמונה ובטחון? שלהאמין במשהו היינו להאמין שיש אש בתוך הצור, אבל היא לא נמצאת שם. אם כן, מהי האמונה? האמונה תופסת או מתייחסת להעלם שאינו במציאות – להאמין במשיח אפילו שאינו במציאות. מה הרבי חידש לנו לגבי משיח? שהוא נמצא כאן. אם הרבי חידש שהוא נמצא כאן, סימן שקודם לא היה נמצא כאן. כל זמן שלא היה נמצא כאן – הוא גם היה, אבל לא נמצא. מאז בריאת העולם הוא היה כאן, אבל לא נמצא באמת. מה היינו צריכים לעשות ביחס משיח? להאמין – להאמין בו שיבוא, "אם יתמהמה חכה לו כי בֹא יבֹא לא יאחר"[סא]. אבל כעת הוא נמצא ממש – "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלֹנות מציץ מן החרכים"[סב] – וצריך רק לפקוח עינים, או לעשות פעולה קלה (על דרך נפיחה בגחלת), ולגלותו. זהו בטחון.

החידוש הוא, שמכח הבטחון אפשר להפוך גם "העלם שאינו במציאות" ל"העלם שישנו במציאות". עוד פעם, אני כאן יושב, ורק ביכולת – אני יכול – לצאת דרך הדלת. לעניננו, לצאת דרך הדלת היינו להתגלות. אם מאמינים שאצא דרך הדלת – זה יקרה, אי פעם, כנראה. אבל אם בוטחים שאצא מהדלת – זה הבטחון שהרבי רצה ופעל, אני אקום ואצא עכשיו. בטחון יכול להפוך את המצב של ניצוץ אש בתוך צור החלמיש לשלהבת בתוך הגחלת. זו נקודה מאד חשובה.

[הבטחון פועל גם בלי שעושים שום דבר?] כן, כמו שמדברים כל הזמן – אם אתה בוטח לגמרי שה' ירפא את החולה, גם בלי לעשות שום דבר, ה' ירפא. בטחון הוא כח אדיר. לכן גם הזכרנו בפעם הקודמת שתכלית הכל כאן (בלימוד המאמר "אמונה ובטחון") להגיע למה שנקרא קביעה רצונית – מתחיל מאמונה, אבל עובר ליותר ויותר בטחון, והבטחון פועל במציאות.

תפלת "אנא בכח"

אחת התפלות הכי חזקות שלנו היא "אנא בכח" – מב מלים שראשי התבות שלהן הם שם קדוש של הקב"ה, שם מב, שם הגבורה, כח של התגברות, התגברות עצומה. על פי ראשי התבות רבי נחוניא בן הקנה עשה פיוט, תפלה שאנו מתפללים כמה פעמים ביום, "אנא בכח". מה הפירוש לפי מה שלומדים עכשיו? "אנא" היא בקשה. מה יכולה להיות הבקשה רק במלים "אנא בכח", עוד לפני שממשיכים בתפלה, לפי הלימוד כעת? שאני מבקש "בכח".

מה אני רוצה מה'? שאתה ה' תתגבר בעצמך, ותהפוך את היכולת הפשוטה שלך ל"בכח", מכח הבטחון שלי. אם אתה תהפוך את היכולת שלך – אתה ודאי יכול להביא משיח, ואני רוצה שכבר יהיה – "בכח", "העלם שישנו במציאות", ואז באמת לא יאחר לבוא. ימהר ויחיש לבוא בפועל ממש, "אחישנה"[סג]. זו מדרגת "זכו 'אחישנה'"[סד] – "זכו" היינו ה"זכות הגדול" שלמדנו עליה קודם, שמשנה את המזל, כי הופכת את היכולת הפשוטה – גם של הקב"ה – ל"בכח", שכבר קרוב לצאת לפועל.

אמונה – מרחוק, בטחון – מקרוב

בבחינה זו של "בכח" יש אין סוף של מדרגות שונות עד יציאתו מהיותו ב"העלם" לבואו ב"גלוי").

יש אין סוף צעדים מהרחוק לקרוב – אמונה היא מרחוק ובטחון הוא מקרוב. שוב, גם במושג "בכח", פוטנציאל, יש הרבה דרגות – מהישיבה שלי כאן עד שאני יוצא מהדלת יש הרבה שלבים באמצע. ברגע שאני מתחיל לקום, אפילו חושב על זה, מתחיל להיות "בכח" – יש הרבה שלבי "בכח" עד שבסוף עוברים את המפתן. אבל היכולת היא לפני כל שלבי ה"בכח".

[מה ההבדל בין מה שהרב תיאר כאן למדרגת רשב"י, שלא היה צריך להתפלל או לצוות ורק אמר תורה[סה]?] בסיפור על רשב"י מדובר על הכח של התורה – מכח התורה שאמר הוא פעל במציאות מה שכתוב בתורה. לכן, למשל, הרבי אומר שנלמד עניני גאולה ומשיח[סו] – שבכח עצם הלימוד אודות גאולה ומשיח להביא את המשיח.

ד. "והיא שעמדה" – הפיכת אמונה לבטחון

אמת – קיום ההבטחה ביציאת מצרים

אמרנו שיש כאן ציטוט מאד יפה שהרבי הריי"צ מביא מהבעל שם טוב, בענין החידוש של הבעל שם טוב, חידוש החסידות. הציטוט מתייחס למלים "והיא שעמדה", אז לפני שנמשיך נאמר גימטריא: כמה שוה "והיא שעמדה"? 441. והיא אותיות אהוי, אמות הקריאה – מהאותיות האלה מורכבים כל שמות העצם של הקב"ה, י-ה, הוי', אהיה. על פי פשט "והיא" היינו השכינה. עוד יותר פשט – "והיא" היינו ההבטחה שה' הבטיח להוציאנו ממצרים. אכן, השכינה היא ההבטחה – הבטחה היא "יש בטחון", בגימטריא שכינה. ה' הבטיח להוציאנו ממצרים, וכעת הגיע הזמן שה' יוציא אותנו. "והיא" עולה 22, אהוי, ו"שעמדה" עולה 419, וביחד 441, אמת.

איך רש"י מסביר בתחלת פרשת וארא, תחלת יציאת מצרים, את "ושמי הוי' לא נודעתי להם"[סז]? הרי ה' כן התגלה לאבות בשם הוי', אז מה הכוונה כשלפני יציאת מצרים אומר "ושמי הוי' לא נודעתי להם"? רש"י אומר שמה שמדובר כאן הוא שהבטחתי ולא קיימתי, לא נודעתי "במדת האמת" שלי (כפי שגם מוזכר בהמשך המאמר[סח]). "שמי הוי'" הוא שאני מקיים מה שאני מבטיח. קיום ההבטחה הוא מדת האמת. כעת אני הולך לקיים, ומה שמעורר את אימות הקיום הוא בטחון.

לכן משה רבינו בא, והיה צריך עוד לפני יציאת מצרים לנסוך בעם בטחון. כמו שלמדנו (וכבר הזכרנו לעיל) ש"והאמִן בהוי'" אצל אברהם אבינו כולל בטחון, כך גם "ויאמן העם"[סט], כאשר משה מבטיח גאולה, כולל בטחון. גם קודם האמינו – "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[ע], במשך כל דורות הגלות האמהות שרו שירי ערש של אמונה בגאולה – אבל "ויאמן העם", כאשר משה אומר 'אני בא עכשיו לגאול אתכם', כבר נוסך בעם בטחון, שהגאולה באמת קרובה לבוא. עד עכשיו היה ביכולת, אבל בטחון הופך את היכולת לבכח. יש בטחון ש'הנה זה קורה' – שם של שיר שלנו, השיר הראשון בדיסק שיצא בקרוב אי"ה. זהו "ויאמן הוי'", בטחון. זו "מדת האמת שלי", שאני עכשיו מקיים מה שהבטחתי.

שוב, "והיא שעמדה" עולה אמת, 21 ברבוע – השם שהתגלה בסנה הוא "אהיה אשר אהיה", ו-אהיה פעמים אהיה עולה אמת, "והיא שעמדה". לפי רש"י הפירוש הוא שאהיה אתם עכשיו כמו שאהיה אתם בגלות אחרת. אפשר לפרש הפוך – "אהיה" שהייתי קודם, בדרגת אמונה בעתיד, "אשר אהיה" בטחון עכשיו, נאו, עכשיו. זו הפיכת האמונה שלנו, עם שמחכה לגאולה, לבטחון ש'הנה זה קורה' – "אנא בכח". זו גימטריא מאד חשובה.

לפני שנמשיך הלאה, כמה שוה גחלת? אמרנו שיש שני משלים – "העלם שאינו במציאות" הוא "אש בצור החלמיש" ו"העלם שישנו במציאות" הוא "שלהבת הקשורה בגחלת". גחלת שוה "והיא שעמדה" שוה אמת – יש שם אש במציאות, צריך רק קצת נפיחה, קצת רוח של בטחון, והיא יוצאת.

כח הבעש"ט – לעבור מאמונה (יכולת) לבטחון (כח)

מזה יובן דברי אדמו"ר הריי"ץ זי"ע שאמר פעם בליל הסדר[עא]: "'והיא שעמדה' [כשהגיע לפסקת "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" הוא פירש את שתי המלים "והיא שעמדה".] – 'והיא' הוא ענין האמונה. כ"ק אבי (אדמו"ר הרש"ב נ"ע) אמר כי הבעש"ט המשיך לעולם את ענין האמונה בבטחון [זה ווארט קצר וקולע – שכל הענין של הבעל שם טוב הוא לקחת אמונה ולהפוך אותה לבטחון. כלומר, לקחת "העלם שאינו במציאות" ולהפוך אותו ל"העלם שישנו במציאות", לקחת יכולת ולהפוך אותה ל"בכח", "אנא בכח".].

כלומר, במה שהוא מאמין [ו"המאמין לא יחיש"[עב], לא יודע מתי יקרה.], בטוח הוא שכך יצא לפועל [בקרוב, במהרה. לכן הבעש"ט הוא תחלת ביאת המשיח.]...

אמרנו שיש הרבה שלבים ב"בכח", אבל המעבר מיכולת לכח היא דילוג הערך לגמרי. במעבר מיכולת לכח אין הרבה שלבים – זהו דילוג, כי אין שום יחס-ערך ביניהם. ברגע שמתחיל להיות 'בכח' כבר יש שלבים, עד שהוא יוצא לפועל ממש. מה שקרה אצל הבעל שם טוב? כל ענינו, הוא לקחת את האמונה במשיח ולהפוך אותה מאמונה – "העלם שאינו במציאות" – למשהו שמתחיל לקרות בכח. בתוך הגחלת, שהיא אמת, יש באמת שלהבת.

מה הם כל השלבים? כמה שלבים כבר עברו? באיזה שלב אנחנו? רק הבעל שם טוב יכול לעשות את הדילוג הראשון, מהיכולת לבכח. כמה שלבים היו? כל דור, כל רבי, הוא עוד צעד לקראת הדלת. מהבעש"ט כבר התחיל להיות בטחון, 'בכח'. אנחנו כבר צעד עשירי. בטוחים – צריכים להיות בטוחים – שדי בכך, שעשרה צעדים הם כבר מספיק כדי לצאת מהדלת. בכל אופן, בתוך ה"בכח" יש את השלבים. מי שמתחיל זאת, שהוא המעבר מהיכולת עד ה"בכח", זהו החידוש העיקרי של הבעל שם טוב.

איך קוראים בחסידות למשהו שקורה בשלבים? השתלשלות – הדבר משתלשל שלב אחרי שלב. אבל הדילוג הראשון אינו השתלשלות אלא 'יש מאין' – בטחון (יש) מאמונה (אין). הבעל שם טוב הוא יש מאין, ואחר כך יש שושלת של רביים, השתלשלות. כנראה שבסוף, כשממש יצא מהדלת, אולי יהיה שוב יש מאין. כתוב בתניא[עג] שהמעבר מלמעלה מאצילות לאצילות הוא יש מאין, ואחר כך הספירות הן השתלשלות. [ואחר כך במלכות שוב יש מאין.] כן.

סיבת העיכוב – במשיח עצמו

בטחון הוא יותר מתקוה [שני מושגים שלמדנו עליהם באריכות[עד] מדברי הרבי הקודם – הוא הסביר שתקוה היא כאשר יש חוט להאחז בו, ובטחון הוא כשאין שום חוט להאחז בו.]. בטחון הוא שיאמין שודאי יהיה כן [וגם עכשיו, בקרוב ממש.]. הדבר כבר נמצא (היינו בבחינת "יש" ו"העלם שישנו במציאות", משא"כ האמונה היא בדבר שבבחינת "אין" ו"העלם שאינו במציאות" כנ"ל), העיכוב ליציאתו והתגלותו בפועל הוא רק מצד המניעה שממנו עצמו".

סיום הציטוט הוא ווארט מאד חשוב. אם הוא כבר עבר מיכולת לכח, "אנא בכח", נעשה 'בכח' – ו'בכח' הוא בטחון שאו-טו-טו הוא בא – אז למה באמת לא רואים אותו עדיין? איך הרבי אמר? זו קושיא קיומית של הרבי – "הנה זה עומד אחר כתלנו", ממש כאן, אז למה לא רואים אותו? למה מתעכב לבוא? הרבי הקודם אמר בדורו שצריך עדיין "לצחצח את הכפתורים"[עה], פעולה קטנה, כמו נפיחה בגחלת כדי להוציא את השלהבת. אבל הרבי אמר[עו] שלא, כבר נגמר.

הרבי הקודם אמר "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"[עז] – מיד יעשו תשובה ומיד נגאלין, כמו הרמב"ם[עח]. הרבי אמר[עט] שלא – כבר עשו תשובה. יש הרבה חידושים. עוד בחיי הרבי הקודם, היו פעמים שהוא כתב "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה", והיו פעמים שהרבי השמיט את המלים "לאלתר לתשובה". כשנעשה רבי הסביר שכבר עשו תשובה – ה' לא צריך יותר תשובה של עם ישראל, כבר עשו.

יש עוד דבר, משיח אמר לבעש"ט שהוא יבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"[פ] – הרבי אמר שזה כבר התקיים. עוד דבר – הרבי אמר ש"נגמרה עבודת הבירורים"[פא]. כל מה שאפשר לחשוב שעוד צריך לעשות – הרבי בטל, כבר עשו. אנחנו חושבים שאם יושבים כאן ולומדים מקיימים "יפוצו מעינותיך חוצה" – הרבי מבטל זאת... כבר עשו. כנראה בכל זאת צריך ללמוד, אבל כתנאי לביאת המשיח מספיק למדו ספרים ועשו תשובה וצחצחו את הכפתורים וכו'.

אם עשו הכל, למה משיח עדיין מתעכב? כנראה השיחה כאן היא המקור. יש איזה עיכוב לא מובן אצל המשיח עצמו. לכן הרבי אומר שמלאנו את כל התנאים, וכעת תלוי רק במשיח עצמו – 'בעיה שלו'. [אז מה עם "עשו ככל אשר ביכלתכם"[פב]?] כנראה קשה לו לקחת את הצעד האחרון... בכל אופן, אנחנו מחזקים אותו בבטחון שלנו – אבל קשה לו, יש לו בעיה, עלינו לעודד אותו, לעזור לו...

עבודת הבעש"ט – יחוד שם יה ב-וה

נמצא שעיקר עבודתו ודרכו של הבעש"ט זי"ע הוא "ליחדא שם יה (שיחוד יה נעשה מכח האמונה) ב-וה (שיחוד וה הוא ע"י הבטחון כנ"ל) [בפסקה שלמדנו פעם קודמת, למדנו – חוזרים ואומרים – שאמונה מייחדת את ה-יה ובטחון את ה-וה. מה אומר כאן הרבי הקודם? שחידוש הבעש"ט הוא לקחת אמונה ולהפוך אותה לבטחון, לקחת יכולת ולעשות אותה "בכח", מ"העלם שאינו במציאות" לעשות "העלם שישנו במציאות". באותיות של קבלה היינו לקחת יחוד יה ולהפוך אותו ליחוד וה. איך אומרים זאת בלשון של קבלה? לפני כל תפלה יש "לשם יחוד" – "לשם יחוד... ליחדא שם יה ב-וה", וממילא לייחד את כל השם יחד, לשם אחד:], ביחודא שלים בשם כל ישראל".

העמדת נקודת האמונה

כעת הגענו לעיקר הווארט – הרבי הקודם דרש זאת על המלים "והיא שעמדה" בליל הסדר. "והיא" היינו הבטחה, אבל צריך להעמידה על כנה. מה נקרא להעמיד משהו? הסיום כאן הוא עיקר הווארט:

והיינו "להעמיד" את האמונה על כנה, בסוד "והיא – שעמדה" [וזה מה שקורה בכל דור כשה' מציל אותנו מצרינו. כמו שדברנו הרבה על שרש עול, כעת צריך להאריך ולהעמיק בשרש עמד, מה נקרא להעמיד משהו.], על דרך "ויעמד השמן"[פג] [הפטרת פרשת וירא, שקראנו בשבת, בהשגחה פרטית.] של אותה אשה, מנשי בני הנביאים[פד], שצעקה אל אלישע [שבעלה מת ואין לה שום דבר בבית.],

מה אלישע שאל אותה? הוא שאל אם יש לה עוד משהו בבית. גם הנס צריך לחול על משהו – משהו קטן. היא אמרה שיש לה רק "אסוך שמן" קטן. אלישע אמר לה להביא כלים רבים מהחוץ, כמה שיותר כלים, וליצוק את השמן שבאסוך לתוך הכלים. ככה, באופן נסי, למעלה-מעלה מדרך הטבע, עוד כלי התמלא ועוד כלי – כלים גדולים, "אל תמעיטי", הרבה כלים, גם הרבה בכמות וגם כלים גדולים – וכל הכלים התמלאו שמן. היו לה בנים – היא בקשה מהבן להביא עוד כלי, היא יוצקת, וכאשר בקשה עוד כלי בסוף הוא אמר שאין עוד כלי. ברגע שאמר שאין עוד כלי כתוב "ויעמד השמן". מה פירוש "ויעמד השמן"? על פי פשט – הברכה והנס, ריבוי אין סופי של שמן, נגמרו. כלומר, שהשמן הוא לפי הכלים שיש – הנס חל על טפת שמן, והנס היה שהשמן התרבה בלי גבול, אבל ברגע שאין יותר כלים להכיל את האור, את השמן, אז "ויעמד השמן", נגמר. זהו הפשט. אבל הפירוש הפנימי יותר מזה, כפי שחז"ל אומרים. אלישע היינו 'אלי, תושיע אותי', וכן אלישע בגימטריא תהו וכן יש מאין – אבל צריך הרבה כלים דתיקון להמשיך אותו בהם.

ומבואר בדא"ח[פה] [מאמר מאד מומלץ בפלח הרימון, שהלואי שילמדו – אולי מהמאמרים הכי חשובים בחסידות על בטחון, ומה זאת אומרת לעשות מאמונה בטחון, שלפי מה שלמדנו כעת היינו כל ענין הבעל שם טוב.] שסוד ה"אסוך שמן"[פו] שבתחלה, היינו נקודת האמונה השרשית שבלב כל ישראל [לכל יהודי יש בלב אמונה – "'אני ישנה' בגלותא" ועדיין "לבי ער"[פז]. האמונה של כל יהודי היא הרדל"א שלו, רישא דלא ידע ולא אתידע שלו. לכן יש הרבה יהודים שלא מודעים לכך שהם מאמינים – איך יתכן יהודי שלא מאמין?! כי האמונה, אסוך השמן שלו, היא "לא ידע ולא אתידע", הוא עצמו לא יודע שיש לו אסוך שמן.];

עמידה – חיים נצחיים בהוה

"ויעמד השמן" ([מה ההמשך? שתצא ותמכור את השמן,] "ואת ובניך תחיי בנותר"[פח] – [ודרשו חז"ל:] "עד שיחיו המתים"[פט] [היינו שאף על פי שעמד השמן, יש כאן מספיק שמן להחיות אותה ואת בניה – ובעצם היא כנסת ישראל ובניה הם כל עם ישראל. צריך קצת למכור לצורך השעה, אבל יש כאן מספיק בשביל לחיות עד תחית המתים. זהו הפירוש הפנימי של "ויעמד השמן".], והיינו המחשת ענין העמידה לחיים נצחיים בהוה ממש, וכמבואר במ"א בענין ההבדל בין בטול עצמי ממש לבין התבטלות ובטול היש)

רציתי שנלמד את ה"מקום אחר" כאן – ביאור ב בפרק בעבודת ה'. אנחנו לומדים כאן את המאמר השני של הספר, "אמונה ובטחון", והמאמר הראשון נקרא "פרק בעבודת ה'". כל שלשת המאמרים של הספר מאד יסודיים, הכי יסודיים שיש לנו, והם גם לפי הסדר. כלומר, היסוד ממש של הכל הוא המאמר הראשון, שנקרא "פרק בעבודת ה'". אחר כך המאמר הזה, "אמונה ובטחון", ואחר כך המאמר השלישי – "וצדיק יסוד עולם", שמדבר בענין ההתקשרות לצדיק. בביאור השני למאמר "פרק בעבודת ה'" מוסבר באריכות ההבדל בין בטול עצמי, חכמה, להתבטלות של מלכות, שפלות. הבטול העצמי ממש הוא חוית חיים נצחיים בתוך ההוה. חוית נצח בהוה – מי שבבטול עצמי זוכה לחוות את החיים הנצחיים בהוה. מבואר שם באריכות – צריך ללמוד שם[צ].

חוית הבטול העצמי ממש היא "עמידה", כמו תפלת העמידה – תפלת האצילות, שכנגד החכמה, שם יש בטול עצמי. בתפלת עמידה צריכה להיות חוית חיי נצח. כמה שמבקשים על השעה[צא], העמידה מול ה' היא הרגשה שנמצאים מעל לזמן ומקום, הרגשת חיים נצחיים. אומרים כאן שעמידה אמתית היא עמידת המתים בתחית המתים – עמידה לחיים נצחיים. שם מוסבר שבטול בעצם הוא חוית חיים נצחיים, לעומת בטול היש, שהוא חוית "שוב יום אחד לפני מיתתך"[צב] – מה שלא מוזכר כאן אבל מוסבר שם. יש בטול עצמי, שאני, כיש ודבר בפני עצמו, ממש לא פה – בטול עצמי הוא עמידה, כמו תחית המתים, עמידה לחיים נצחיים, "צדיק באמונתו יחיה"[צג]. אבל התבטלות – בטול מתמיד של היש לאין, אני יש ועלי לבטל עצמי לאין – קשורה יותר לשפלות, היא כמו התודעה של "שוב יום אחד לפני מיתתך". מחשבת "שוב יום אחד לפני מיתתך" בכל רגע היא התבטלות היש לאין. אבל כאן, ה"ויעמד השמן", הוא עמידה – עמידה לחיים נצחיים. לכן חז"ל דורשים "'ואת ובניך תחיי בנותר' עד שיחיו המתים".

"עמדת להם בעת צרתם"

[עמידה זו] היינו המשכת האמונה בבטחון גמור [מה קרה בנס של אלישע והאשה הזו? ענין הבעל שם טוב – לקחת את אסוך השמן, את האמונה, ולהפוך אותו לעמידה, לבטחון גמור.], ועד שנעשה [כאן יש ציטוט מתוך אותו מאמר חסידות על הסיפור של אלישע ואסוך השמן, מאמר מאד חשוב כנ"ל:] "בבחינת דכר ללחום בחוזק נגד הרע הקמים עליו ועל ישראל [כמו ב"והיא שעמדה", שה' עושה זאת, אבל גם יהודי יכול לעשות זאת.], וכמאמר 'עמדת להם בעת צרתם' שענין 'עמדת' הוא בחינת תגבורת וחוזק ללחום כו' שזהו בחינת דכר דוקא כי האיש דרכו לכבוש כו'".

עמידה, כמו שהיא עמידה לחיים נצחיים, היא גם כמו "עמדת להם בעת צרתם וכו'"[צד]. מה פירוש? בחינת זכר שעומד לנצח במלחמה. אמרנו שאמונה היא בחינת 'היא' ובטחון הוא בחינת 'הוא'. לפי זה, מה אומר הבעל שם טוב? להפוך את כל הבנות לבנים – להפוך את כל האמונה לבטחון. לא לוותר על אותיות יה, רק לייחד אותן עם וה. עמידה היא עמידה לקרב, גם מתוך בטחון.

יש מסירות נפש של נוקבא ויש מסירות נפש של דכורא – נושא מאד חשוב. מסירות נפש של נוקבא היא כמו, ה' ירחם, בשואה – שהלכו כצאן לטבח, ברצון, למות על קידוש ה'. מהי מסירות נפש של דכורא? החשמונאים, החג הבא, חנוכה. עמדו להלחם, לנצח. אלה שתי בחינות של מסירות נפש, שני גילויים של היחידה שבנפש. אבל "ויעמֹד" הוא בחינת הדכורא, לעמוד לנצח.

מה הקשר? כי יש חיים נצחיים מלשון נצחיות ויש מלשון נצחון. מקשרים זאת – חיים נצחיים הם כאשר נצחנו את מלאך המות, אין יותר "שוב יום אחד לפני מיתתך" כי "בלע המות לנצח"[צה], מנצחים את המות. זו הבחינה של "ויעמֹד", העמידה לתחית המתים, לחיי נצח, "והיא שעמדה", "עמדת להם".