בע"ה

אדר"ח כסלו ע"ט – כפר חב"ד

סבת כל הסבות

סעודת ר"ח כסלו – לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ס – "נעוץ סופן בתחלתן"

אות החדש – ס – "סוף כל הנסים"

כידוע, בספר יצירה כתוב שלכל חדש יש אות בה ברא אותו הקב"ה, והאות של החדש שלנו, חדש כסלו, חדש הגאולה, היא סמך – "סומך הוי' לכל הנֹפלים וזוקף לכל הכפופים"[ב]. ידוע שבתנ"ך כל אות מופיעה פעם אחת רבתי ופעם אחת זעירא. ה-ס הרבתי בתנ"ך פותחת את הפסוק שבסוף ספר קהלת, במלה "סוף" – "סוף[ג] דבר[ד] הכל נשמע את האלהים ירא[ה] ואת מצותיו שמור[ו] כי זה כל האדם"[ז].

חז"ל אומרים שאסתר היא "סוף כל הנסים"[ח], אבל חנוכה היא אחרי אסתר[ט] – סימן שעוד יותר סוף כל הנסים. י"ט כסלו הוא אחרי חנוכה – סימן שעוד יותר סוף כל הנסים. נמצא שכל הנסים אחר כך, עד ביאת המשיח, הם בגדר "סוף כל הנסים" ו"נעוץ סופן בתחלתן"[י] – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[יא].

"סוף מעשה במחשבה תחלה"

אחד המאמרים החשובים של "סוף" (אותו אומרים ב"לכה דודי") הוא "סוף מעשה במחשבה תחלה". ביטוי הקשור גם ל"נעוץ סופן בתחלתן". מהי ה"תחלה"? נקודת המחשבה ("מחשבה תחלה"). כתוב[יב] שבשם ה' ה"תחלה", האות הראשונה, היא י, אבל בתוכה-במילויה גופא יש שלש אותיות – יוד – י היא נקודה, ו היא קו ו-ד היא כבר שני קוים, שני ממדים, היוצרים שטח. זהו אחד הסודות החשובים של האות י – יוד – שהיא נקודה-קו-שטח[יג]. כתוב שהכל נמצא בתוך המחשבה – "י' על שם המחשבה נאמרה", כפי שמביא רש"י בתחלת שירת הים, על "אז ישיר משה"[יד]. אם כן, בתוך המחשבה גופא יש את הנקודה של המחשבה, הקו של המחשבה והשטח של המחשבה.

למה גם השטח הוא עדיין מחשבה, ולא דבור או מעשה? כי כל דבר במציאות הממשית הוא בעל שלשה ממדים. מציאות תלת-ממדית מתחילה מה-ה של שם הוי'. ב-ה יש את שני הקוים של ה-ד ועוד נקודה-רגל קטנה, והאבן עזרא מסביר – וכך מובא בספרים הקדושים – שהנקודה הזו היא בעצם ממד שלישי. על הדף אי אפשר לכתוב שלשה ממדים, אך מפרידים את רגל ה-ה מהראש כדי לסמן שזהו ממד נוסף. אצל הראשונים קוראים לממדים 'רחקים'[טו] – ה-י שבתוך ה-ה היא עוד רוחק, עוד ממד, ואז מתחילה להתהוות המציאות הנבראת. אמנם, ה עילאה היא עדיין "עלמין סתימין דלא אתגליין"[טז], מציאות נעלמת, ורק ה תתאה היא "עלמין דאתגליין".

בכל אופן, בתוך המחשבה יש את ה-י, ה-ו וה-ד – לכן כתוב ש"סוף מעשה במחשבה תחלה" היינו בתחלת המחשבה, ב-י של המחשבה, שהיא נקודה חסרת ממדים. בשטח יש שני ממדים, בקו ממד אחד, אבל בנקודה יש אפס ממדים, אין בה שום רוחק. אין שום תפיסת מקום בנקודה הזו, והיא ה"מחשבה תחלה" עליה כתוב "סוף מעשה במחשבה תחלה" ו"נעוץ סופן בתחלתן". זו בעצם העבודה שלנו בחדש כסלו, לגלות את ה"נעוץ סופן בתחלתן".

"נעוץ סופן" ב"סבת כל הסבות"

יש עוד מלה ל"מחשבה תחלה" הזו, עוד מלה שמתחילה ב-ס, ובעיקר עליה נדבר כעת – סבה. ידוע שהקב"ה נקרא בלשון הזהריז – ובעוד מקומות, בכל הספרים הקדושים – "סבת כל הסבות". כמו שבמחשבה יש שלשה שלבים, נקודה-קו-שטח בתוך המחשבה, גם בסבות: יש את נקודת הסבה, שהיא הסבה הראשונה, שאין בה שום תפיסה בכלל – רק נקודה. יש סבה שבגדר קו, שמובנו גם תנועה לקראת יעד מסוים. יש את הסבה שהיא כבר שטח, שני ממדים, אורך ורוחב.

שוב, הקב"ה הוא "סבת כל הסבות". אם כן, עבודת חדש כסלו – שנברא באות ס – היא לראות איך הסוף ("סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם") נעוץ בהתחלה, תחלת המחשבה, שהיא הסבה הראשונה, סבת כל הסבות (והוא סוד ה-ס רבתי שב"סוף דבר" – 'רבתי' היינו השרש שלפני הצמצום, ולא 'סתם' לפני הצמצום, שרש אתוון רברבין הוא הדלוג הראשון מעצמות לאור אין סוף, כפי שמסביר רבי הלל מפאריטש[יז]).

יש גם קשר דקדוקי בין השער של 'סוף' (סף) לשער של 'סבה' (סב), כי ב-ף מתחלפות באותיות בומפ מהשפתים, כך שסוף ו-סבה היינו הך – "נעוץ סופן בתחלתן". באותיות בומפ גופא ה-ב היא ההתחלה וה-פ הסוף, אבל הן ממש אותו דבר, עד כדי כך שכתוב שה-ב הרבתי של "בראשית" (שהיא גם ה-ב של הסבה הראשונה, ה"מחשבה תחלה") מוקפת ב-פ לבנה (כידוע אצל סופרי סת"ם, שאם כותבים פ בכתב אשורי הלבן שבתוכה, ה'פנים' שלה, הוא ב וממילא את ה-ב מקיפה פ לבנה) – זה גופא הסבה, ה"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

ה-ס הראשונה במעשה בראשית

סבה היא לשון סובב. ידוע שבכל מעשה בראשית, בהם ה' ברא את הכל, לא מופיעה האות ס – פלא. כאילו חדש כסלו – שנברא באות ס (והיא האות השניה בו) – לא נמצא בבריאה. איפה ה-ס של כסלו? צריך לחכות עוד כמה פסוקים, לסיפור השני של מעשה בראשית. שם כתוב: "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. שם האחד פישון הוא הסֹבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב וגו'". ה-ס הראשונה נמצאת במלה "סֹבב" (והיא מופיעה בדיוק לאחר ס אותיות מ"ונהר יצא מעדן וגו'"[יח]. נהר = ס במספר קדמי[יט]). זו תופעה פלאית, כי אין עוד אות שמופיעה פעם ראשונה במלה העיקרית הקשורה אליה עצמה. צריך לחכות הרבה זמן עד שה-ס מופיעה, אבל כשהיא מופיעה – היא מופיעה בצורה מיוחדת ביותר, בתוך המלה "סֹבב" – סבוב הוא עגול, צורת האות ס.

כמה שוה "שם האחד"? שם חי, משיח. משיח הוא "שם האחד פישון" ו"הוא הסֹבב את כל ארץ החוילה". חז"ל[כ] אומרים שארץ החוילה היא ארץ ישראל – צריך להבין למה ארצנו הקדושה נקראת כך – "וזהב הארץ ההִוא טוב", "אין טוב אלא תורה"[כא], ו"הזהב" היינו תורת ארץ ישראל, תורה מיוחדת שאנו לומדים בארץ, מה שמתחדש כאן מתוך האויר, "אוירא דארץ ישראל מחכים"[כב]. והנה, הערך הממוצע של שלש התבות הראשונות בפסוק, "שם האחד פישון" ושלש התבות האחרונות בפסוק, "אשר שם הזהב", הוא ארץ ישראל!

[אחרי "הוא הסֹבב" של הפישון כתוב "הוא הסובב" על הגיחון. מה ההבדל? "הסֹבב" הראשון חסר ו ו"הסובב" השני מלא ו. חסר ו היינו אתכסיא, דרגה יותר עליונה של סובב כל עלמין, ו-ו היינו המשכה, אתגליא. בתחלת קהלת – שמסיים "סוף דבר וגו'" – כתוב "סובב סֹבב הולך הרוח"[כג], רמז לשני הנהרות, הפישון ש"סֹבב" והגיחון ש"סובב". הנהרות הבאים, החדקל והפרת, כבר לא סובבים – כנראה הם פחות קשורים ל"סבת כל הסבות" (ויותר ל"עלת כל העלות", כדלקמן).]

סוד תיקון חוה

יש רמז יפה ב"החוילה" – החו אותיות חוה ו-ילה שוה אדם. יש כאן זיווג אדם וחוה, כאשר חוה בראש, "אשת חיל עטרת בעלה"[כד]. יחוד זה הוא הוא סוד המלה "סבב" בגימטריא "החוילה" (אדם-חוה)[כה]. בהמשך כתוב על בריאת חוה – איך ה' לקח את הצלע מאדם וכו' עד לפסוק "ויסגֹר בשר תחתנה"[כו].

הרמז כבר מתחיל לתרץ קושיא אדירה על הזהר הקדוש: כתוב בזהר[כז] שה-ס הראשונה בתורה היא במלה "ויסגר". כל המפרשים מקשים – איך אפשר לומר כך? הרי יש שתי ס לפני כן, "הוא הסֹבב" של הפישון ו"הוא הסובב" של הגיחון! רק בהמשך כתוב "ויסגר בשר תחתנה". אלא מה? "הסֹבב" הראשון – עליו מדלג הזהר כשהוא עוסק ב-ס הראשונה בתורה – כולל בתוכו את חוה (כנ"ל בסוד "החוילה"). גם שם הנהר רומז לתיקון חוה, תיקון הנפש – פישון אותיות "ונפשי", "ונפשי כעפר לכל תהיה" (כנודע שתיקון חוה, תיקון הנפש, הוא על ידי השפלות של יסוד העפר) – ו-חוה רמוזה גם ב"אשר שם הזהב". כלומר, ארץ ישראל, "ארץ החוילה אשר שם הזהב", היא מקום המצאה של חוה – מקום פגיע, בדוגמת פגיעותה של חוה לפגיעת הנחש. הנחש, בחכמתו-ערמתו, ידע שאם יצליח לפתות את חוה יגיע גם לאדם, כי חוה יודעת לפתות את בעלה. כנראה שגם פה, בארץ, יש סכנת פיתוי הנחש. את הפגיעות של חוה – שגורמת גם לאדם להיות פגיע – יש לתקן-לסגור ב"ויסגֹר בשר תחתנה".

ב. "סבת כל הסבות" ו"עלת כל העלות"

"עלת כל העלות וסבת כל הסבות"

כמו שקוראים לקב"ה "סבת כל הסבות" קוראים לו גם "עלת כל העלות"יז. מה ההבדל בין סבה לעלה? זו סוגיא גדולה בחסידות[כח]. בעִלה ועלול העלול כלול בעִלה – כמו עובר ברחם האם – והוא נולד-מתהווה ממנה. יש איזה יחס בין העלול לעלה, כמו בין העובר לאמא. לעומת זאת, לסבה אין יחס למסובב – היחס הוא יותר על דרך יש ואין.

הנושא שלנו הוא "סבת כל הסבות", שבלשון החסידות היינו אור אין סוף הסובב כל עלמין. באמת ה-ס לא מופיעה בספור הראשון של מעשה בראשית, כי ענינו 'ממלא כל עלמין', אין שם ס. ס היא אור של גאולת חדש כסלו – של י' כסלו, י"ט כסלו וחנוכה – אור שבא מהסובב כל עלמין.

חנוכה הוא החג היחיד שמחבר שני חדשים, כסלו-טבת, והאות של טבת היא כבר ע (= סובב, לרמז על שרש הממלא שבסובב). אם ה-ס של כסלו היא גילוי "סבת כל הסבות" כנראה ה-ע של טבת היא גילוי "עלת כל העלות". אם כן, יש בחנוכה כח של גילוי העצמות, שמייחד את "סבת כל הסבות" עם "עלת כל העלות", את אור אין סוף הסובב כל עלמין עם אור אין סוף הממלא כל עלמין, על דרך "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה ליחדא שם יה ב-וה ביחודא שלים בשם כל ישראל".

סבה ועלה – סב ועול ימים

בזהר חדש[כט] מובא על "סבת כל הסבות" ("סיבתא דכל סיבתין") שהוא "סבא דסבין" והוא-הוא "עתיקא". לפי זה כסלו הוא חדש של סבין, חדש של האות ס – כנראה לסבא יש זיקה לאוא"ס הסובב כל עלמין[ל]. שוב, כתוב בספר זהר חדש, ש"סבת כל הסבות" היינו עתיקא, שהוא עתיק יומין – אחד זקן מאד – הוא הסבא דכל סבין וקוראים לו סבת כל הסבות.

לא כתוב שם, הוא משאיר לנו להבין מעצמנו – מהי "עלת כל העלות" לפי זה? כנראה ההיפך, עול ימים, "מפי עוללים ויֹנקים יסדת עז [ו'אין עז אלא תורה'[לא]] למען צורריך להשבית אויב ומתנקם"[לב]. אם כן, "סבת כל הסבות" היינו הזקן של כל הזקנים – הכי זקן, זקן מאד. מיהו "עלת כל העלות", הכי צעיר – הילד של כל הילדים, התינוק של כל התינוקות. מישהו זוכר מקום שהכי צעיר הוא בעצמו הכי זקן? הבעטלר הראשון של רבי נחמן[לג]. כעת יודעים מאיפה לקח זאת – מ"סבת כל הסבות" ו"עלת כל העלות"[לד].

חדשים ואותיותיהם

לא רק שהיום ראש חדש כסלו, החדש שנברא באות ס, אלא שזהו גם היום ה-ס מתחלת השנה (כך בכל חדש כסלו, ביום א' דר"ח או יום ב' דר"ח). אין עוד תופעה כזו, שהאות של החדש היא מספר יום ראש החדש שלו מימי השנה.

כאשר חשון מלא, כמו השנה, יום ה-ס של השנה הוא א' כסלו ויום ה-ע הוא י' כסלו – חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי. סימן שכבר בר"ח כסלו יש איזו הארה של הסוף. האות הבאה, פ, היא מ-ז הכפולות (שכנגד ימות השבוע) ולא מ-יב הפשוטות (שכנגד החדשים). האות הבאה שכנגד החדשים היא צ, האות של חדש שבט (הכולל י' שבט, ט"ו בשבט, ועוד ימים חשובים), היא כנגד היום האחרון של חדש כסלו (ו-צ מתחלפת ב-ס באותיות השינים). הכל (ס ע צ – כסלו טבת שבט = תענוג תענוג, הכח הפנימי של חדש שבט) רמוז בתוך כסלו.

לחיות עם "סבת כל הסבות"

חושבים ורוצים להתייחד עם סבת כל הסבות. הזכרנו את רבי נחמן, שאצלו הכי זקן הוא הכי צעיר, מישהו זוכר מה הוא אמר בלקו"מ לגבי "סבת כל הסבות"? הוא כותב[לה] משהו פשוט: שבכל סבה של החיים צריך מיד להכיר בסבת כל הסבות, שהקב"ה הוא סבת כל הסבות, הוא מנהיג את העולם, הוא ממציא סבות.

מי מהדמויות שהכרנו השתמש במלה 'סבות', אמר שצריך לחיות עם הסבות? ר' אשר. ידוע שר' אשר למד עם רבי גדליה קניג הרבה ברסלב – כנראה גם לקח משם. כל דבר שעוזר לך בחיים הוא סבה – סבה לפרנסה או סבה לבריאות או סבה למשהו אחר. העולם מלא סבות וצריך להכיר את הסבות, על כל צעד ושעל בחיים יש סבה וצריך להכיר אותן. כשרבי אשר אמר לחיות עם הסבות, הוא התכוון לסבה בפני עצמה? סבה שהתעשרתי או שהצלחתי? לא, הוא התכוון למה שכתוב בלקוטי מוהר"ן, שמתוך הסבה צריך להכיר את סבת כל הסבות ולהתקשר עמה.

הרגשת הסבות – הרגשת התהוות יש מאין

איך הסברנו את ההבדל בין "סבת כל הסבות" ל"עלת כל העלות"? ש"עלת כל העלות" שייכת לסדר של עלה ועלול, שנקרא בחסידות גם "סדר השתלשלות". אבל סבה היא לא עלה ועלול, לא סדר השתלשלות. גם כאשר אדם מרגיש בהשגחה שיש כאן סבה – הרגשת סבה (כמו שר' אשר התכוון, כמו שגם רבי נחמן התכוון) היא לא עלה, לא פוטנציאל שהתגלה (יש הרבה דברים כאלה), אלא הרגשת יש מאין, איזו השפעה שבאה ממקור בהעלם שאינו במציאות.

תוך כדי הרגשת הסבה הזו – צריך לדעת ולהרגיש את סבת כל הסבות. איני זוכר אם שמעתי פעם מר' אשר את הבטוי "סבת כל הסבות" – אבל פשיטא, הוא התכוון לחיות עם הסבה עצמה?! צריך לחיות עם ה', שהוא סבת כל הסבות. ה' ממציא סבות יש מאין, וכל סבה עד שמגיע עדי, עד שמשפיע עלי, היא עם תחושת יש מאין – הרגשה שהסובב כל עלמין משחק כאן.

מה ההבדל בין סובב כל עלמין לממלא כל עלמין – "סבת כל הסבות" ו"עלת כל העלות"? שרק הסובב יכול להוות יש מאין, משא"כ הממלא[לו]. הממלא הוא "ואתה מחיה את כֻלם"[לז], אבל הסובב הוא "אל תקרי 'מחיה' אלא 'מהוה'"[לח]. המהוה הוא עוד לפני המחיה. זו דוגמה, כלל גדול בחז"ל, שכל דרשת "אל תקרי" לא באה לבטל את הקריאה הראשונה, אלא להוסיף עליה – ודאי יש "ואתה מחיה את כלם", אבל עוד לפני כן צריך להיות 'מהוה'. המהווה הוא הסובב, מסבת כל הסבות, והמחיה מעלת כל העילות. שוב, הרגשת סבות היא הרגשת התהוות, ויש מי שמהוה את ההתהוות, "סבת כל הסבות".

סבה ועלה – חכמה ובינה

איפה "סבת כל הסבות" ו"עלת כל העלות" בספירות העליונות? נאמר שלשה פירושים. כבר אמרנו פירוש אחד, שסבה ועלה היינו סובב וממלא, הלשונות העיקריים בדא"ח. מה יהיה בספירות? נאמר עוד שני פירושים איפה הסבה ואיפה העלה:

נשים לב שעלה גם לשון עלילה, "נורא עלילה על בני אדם", סופי תבות אלהים, קשור לשם אלהים, בגימטריא הטבע[לט]. אם כן, "סבת כל הסבות" שייך לשם הוי' לשון התהוות (התהוות עולה ב"פ יש מאין). לשון עלילה מופיעה גם בפסוק החשוב "אל דעות הוי' ולא נתכנו עלִלות"[מ]. הכתיב "ולא נתכנו עללות", ב-א, היינו "דעת עליון", "דעת הנעלם" המייחד חכמה ובינה, ואילו הקרי "ולו נתכנו עלילות", ב-ו, היינו "דעת תחתון", "דעת המתפשט", המחבר את המוחין השייכים למדות עם המדות עצמן[מא]. המשכת מוחין היא המשכת חיות, שתהיה התלהבות – התלהבות פנימית של מוחין – בתוך רגש האהבה והיראה של האדם. מכאן נלמד בפשטות ש"עלילה", גם לשון עלה, קשורה לדעת. חז"ל אומרים "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[מב] – לא אומרים כך על חכמה וכו', כי דעת ובינה הולכות יחד (וכידוע בינה-דעת שוה ישראל).

כבר אמרנו שעלול ועלה הם כמו עובר שנולד מרחם האם – לפי ערך. העלול מכיר בעלתו, בעוד המסובב – בטבע הראשון – לא מכיר בסבה. ר' אשר צריך לומר לראות סבות, כי בטבע לא מכירים בהן כלל. לעלול יש איזו הכרה בעלה שלו, אבל למסובב אין הכרה בסבה, וכל שכן שאין הכרה בראש כל הסבות, סבת כל הסבות. שוב, עלול נמשך מעילה כמו תינוק הנולד מרחם, משל של אמא. לכן מתבקש לומר שסבה היא אבא. לפי ההלכה – במי אתה מכיר כשנולד ילד? האמא היא בטוח והאבא אולי. כך קוראים בפרשת השבוע, "אלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[מג]. מה רש"י אומר? שליצני הדור – בכל דור יש ליצני הדור, הולך וגובר לקראת ביאת משיח – אומרים "מאלימלך נתעברה שרה". מפקפקים באבא, לא באמא.

לפי התבוננות זו הדעת הוא העובר, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". הוא קשור לעלילות, "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלילות", לעומת "הוי' בחכמה"[מד]. אבא הוא הרגשת התהוות יש מאין, ואילו אמא – כתוב בפירוש בחסידות – היא שרש ההשתלשלות, הסדר של עלה ועלול. יש לנו סבה באבא, וממילא שם "סבת כל הסבות". אמרנו שיש נקודה-קו-שטח של מילוי האות י, ו"סבת כל הסבות" היא ה-י, קוצו של י. "עלת כל העלות" היא ה עילאה של שם הוי'. שוב, מפורש בחסידות שאבא הוא עדיין בגדר סובב כל עלמין ואמא מתחילה את הראש של ממלא כל עלמין – הולך טוב עם הפירוש הקודם, שאלה סובב וממלא.

לפעמים בחסידות מבדילים בין חכמה ובינה כ'שרש' ו'מקור'. הרחם של אמא מכונה בחז"ל הרבה פעמים "מקור". ואילו יסוד אבא הוא השרש (= י פעמים יסוד). מלים מאד חשובות – שרש ומקור. לפי ההקבלה האחרונה, שרש הכל הוא הסבה ומקור הכל הוא העלה. לחיות עם סבות היינו לחיות עם שרשים ולחיות עם עלות היינו לחיות עם מקורות. היום כשאומרים 'יש מקור' למה מתכוונים? גם שיש כסף לעשות איזו פעילות – יש מקורות או אין מקורות. מקורות הם עלות – צריך הרבה עלילות שיהיו מקורות. ויש שרשים – שרשים הם סבות.

סבה ועלה – אריך אנפין וזעיר אנפין

איזה עוד פירוש יש? אמרנו-ראינו בזהר חדש ש"סבת כל הסבות" היינו סבא דכל סבין, והוא אומר שהיינו עתיקא (סתם עתיקא היינו אריך בכתבי האריז"ל, אבל אם זהו סבא דכל סבין, כמו כתר שבכתר וכו', היינו גם עתיק יומין וגם פנימיות עתיק). "סבת כל הסבות", סובב כל עלמין, מתקשרת לכתר, ומהי, אם כן, "עלת כל העלות", התינוק של התינוקות, הכי צעיר מכולם? אם יש אריך אנפין יש מולו זעיר אנפין. ז בארמית מתחלפת ב-צ בעברית – זעיר הוא צעיר. אריך אנפין הוא סבא, יש לו אריכות ימים, וזעיר אנפין הוא צעיר. כעת מתפרש ש"עלת כל העלות" היינו זעיר אנפין ו"סבת כל הסבות", אריך אנפין ולמעלה.

הקשר של סבה-סבוב לכתר מופיע בלשון "כתרו את בנימִן"[מה], השבט של כסלו. אם כתרו את בנימין, סימן שבנימין שייך בעצם 'להכתר', להיות מוקף (דווקא את בנימין, צעיר השבטים, בחינת עילה כנ"ל, צריך להקיף, להמשיך בו את אור הכתר, את סוד הסבה, שיהיה מודע לסבות ודרכן לסבת כל הסבות). המשפט "כתרו את בנימן" כתוב במעשה פילגש בגבעה, שיש לנו עליו מאמר יפה[מו] שכדאי ללמוד, שייך ללמוד אותו בחדש כסלו (והוא מתבסס על דברים שנאמרו בהתוועדות י"ט כסלו). זו ה-ס של כסלו.

סיכום הפירושים

אם כן, יש שלשה פירושים: פירוש ראשון – בספירות, חכמה ובינה; פירוש שני – החכמה עולה לשרש בכתר, אריך אנפין (ולמעלה ממנו), והבינה יורדת לבנים, "האם רובצת" על הבנים, זעיר אנפין; פירוש שלישי – עוד יותר בגדול – סובב כל עלמין וממלא כל עלמין.

אפשר לראות כאן שלשת שלבי התפתחות של נקודה-קו-שטח. כשמדברים על ספירות – ספירה היא יחסית נקודה. פרצוף הוא שטח, אבל יחסית לאוא"ס הסוכ"ע ואוא"ס הממכ"ע הוא עדיין רק קו מעבר[מז]. אוא"ס הסוכ"ע ואוא"ס הממכ"ע הם כבר הדבר הכי גדול שיכול להיות, שטח רחב.

              סבת כל הסבות      עלת כל העלות

נקודה    חכמה           בינה

קו           אריך אנפין    זעיר אנפין

שטח      סובב כל עלמין       ממלא כל עלמין

ג. "סוף מעשה במחשבה תחלה" – מדת האמת

ארבע סבות – חמר-צורה-פועל-תכלית

מה הקשר בין סבה לבין סוף, "סוף מעשה במחשבה תחלה"? מה הסבה שה' ברא את העולם? בשביל הסוף. זהו הפשט של "סוף מעשה במחשבה תחלה". ידוע, גם בחקירה הכללית, שהקדמונים מנו ארבע 'סבות'. הרמב"ם[מח] לקח את רביעית המושגים הללו מאריסטו. הגם שידוע מה שכתוב בספרים שכל חכמת ה'סדר' היוני (שלשה דורות של רב ותלמיד – סוקרטס, אפלטון ואריסטו – כמבואר אצלנו[מט]) קבלו (או ישירות או בעקיפין) מנביאי וחכמי ישראל. הפלא שהגר"א לוקח זאת משם (בלי לציין מאין לוקח) וכותב אותן בסוף ביאוריו לספרא דצניעותא, בסוד שם הוי', לא פחות ולא יותר: חומר, צורה, פועל, תכלית.

התכלית היא כנגד המלכות, כנגד ה תתאה של שם הוי' – הסוף, כמו שכתוב בזהר הקדוש שהמלכות היא "סיפא דכל דרגין". התכלית היא הסבה לשמה ה' ברא הכל לכתחילה – "סוף מעשה במחשבה תחלה". הסוף הוא-הוא הסבה.

רק לווארט הזה, הנושא של ארבע הסבות, צריך להקדיש שיעור גדול ואין כאן המקום. יתכן שנדבר על כך בהרחבה בברצלונה ביום ראשון, כך שמי שמעוניין לשמוע מוזמן להצטרף – בלי התחייבות כמובן[נ]...

אמת – "כח המניע הבלתי מתנועע"

ה"נעוץ סופן בתחלתן", "סוף מעשה במחשבה תחלה", הוא סוד המלה אמת – ראש-תוך-סוף של האותיות[נא], כאשר "נעוץ סופן בתחלתן" (כרמוז בס"ת "בראשית ברא אלהים", תאם, כאשר הסוף, האות ת, נעוץ בתחלה, ודוק). כבר התחלנו להסביר לפני כמה ימים[נב] שמדת האמת – כמו שכתוב על משה רבינו כשנתגלו לו יג מדות הרחמים ש"'אמת' ראה ונפל על פניו"[נג] – היא המניע של הכל, "כח המניע הבלתי מתנועע"[נד]. לפי אותו פילוסוף שהזכרנו קודם, אותו "כח מניע בלתי מתנועע" הוא סבת כל הסבות, והוא שכל הפועל (בגימטריא ישראל, כידוע).

בכל אופן, יש כמה מושגים מקבילים: יש מושג של "כח המניע הבלתי מתנועע" ו"סבת כל הסבות" – שאנחנו מדברים עליה – ו"שכל הפועל", הכל אותו הדבר. הם גם האמת – מדת האמת בנפש. לכן הסברנו בשיעור הנ"ל שמי שיש לו את מדת האמת באמת שליט על כל התנועה ביקום, ולכן הוא יכול להעמיד את השמש, כמו שכתוב על משה רבינו ועל יהושע בן נון ועל נקדימון בן גוריון. חז"ל[נה] מציינים שהיו שלשה צדיקים שזכו, לעת הצורך, למען עם ישראל ולמען קידוש שם שמים, להעמיד את השמש – משה, יהושע, נקדימון בן גוריון – בגימטריא אמת-אמת-אמת. זה מלמד אותנו שהכח להעמיד את השמש בא ממדת האמת. מדת האמת היא-היא סבת כל הסבות.

עד כאן קצת חזרנו על נקודה שדוברה לפני כמה ימים יותר בהרחבה. כעת צריך להעמיק בענין.

ארבע תקופות השנה

ידוע שלכל חדש יש מדה פנימית. בחדש תשרי המדה הפנימית – מתוך יג הכחות הפנימיים, מאמונה עד שפלות, כידוע אצלנו – היא האמת, "ראש דברך אמת"[נו]. לפי ההקבלה – לא לפי הסדר הרגיל, אבל לפי סדר מאד הגיוני שצריך ללמוד, שיוצר צורת מגן דוד מפותח[נז] – הכח הפנימי של החדש שלנו, כסלו, הוא בטחון. ואכן, כסלו – כסל – בלשון הקדש, בכמה פסוקים[נח], הוא לשון בטחון.

אבל, ידוע שחוץ מ-יב החדשים של השנה יש ד תקופות, וכל תקופה כוללת שלשה חדשים. אפילו בהלכה, בשו"ע[נט], מובא שנפילת התקופה היא איזה רגע של אין, שאפילו קצת מסוכן בו, כי יש תפנית חדה – סוד "קרן זוית". כל תקופה בשנה היא כיוון, וכאשר מגיעים לרגע התקופה, שהתקופה חלה, משנים בתשעים מעלות את הכיוון[ס]. קרן הזוית של שינוי הכיוון היא נקודת אין[סא], ובכל נקודת אין יש סיכון מסוים.

החלוקה לארבע תקופות השנה הרבה יותר כללית אפילו מהחדשים עצמם. כל תקופה נקראת על שם החדש הראשון של התקופה. כלומר, אנחנו עדיין בתקופת תשרי – עד סוף חדש כסלו זו תקופת תשרי. אחר כך, היום שמחבר בין שני החדשים כסלו וטבת, בעיצומו של חג החנוכה, מלחמת היונים (לכן כל שנה, כבר מעכשיו, מזכירים את חכמי יון – צריך לברר אותם, לעשות בירור, צריך "שמאל דוחה וימין מקרבת"[סב], "חכמה בגוים תאמין תורה בגוים אל תאמין"[סג], דווקא חכמת יון, יותר מכל החכמות, זקוקה לבירור זה כדי להביא את המשיח[סד] וכמו שכתוב "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[סה]) – בעצם מחבר שתי תקופות, תקופת תשרי ותקופת טבת. חידוש נפלא.

כל תקופת תשרי היא תחת הסימן של אמת – "ראש דברך אמת". כלומר, גם האהבה של חשון וגם הבטחון של כסלו הם בתוך האמת. אחר כך באה תקופת טבת – עוד שלשה חדשים, טבת-שבט-אדר (השנה יש שני אדרים), שהכחות הפנימיים שלהם הם בטול-תענוג-רצון (וחדש העבור יחוד) – הכל בסימן של בטול, שלשה-ארבעה חדשים של בטול. אחר כך באה תקופת ניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[סו] – שהיא אמונה. כל שלשת החדשים של תקופת ניסן הם אמונה. אחר כך באה תקופת תמוז, שהפנימיות שלו היא יראה. לכן, שלשת החדשים של תקופת תמוז – תמוז, אב, אלול – הם יראה, אף על פי שלכל אחד יש את הכח הפרטי שלו. כדי להבין, ולהבין את הסדר בו מתפתח, צריך ללמוד את סדר כל מעגל השנה עם המגן-דוד ועם כל יג הכחות הפנימיים של הנפשנה.

ראש-תוך-סוף ב"ראש דברך אמת"

יש משהו מיוחד בתקופת תשרי, שאנו מסיימים בחדש כסלו, הקשור לכך ש-אמת היא ראש-תוך-סוף. לכל תקופה יש שלשה חדשים, כי בכלל לכל דבר יש ראש-תוך-סוף, כלל גדול בקבלה. בלשון האריז"ל[סז] לכל דבר וכל איבר בגוף יש ראש-תוך-סוף. או, בלשון אחר, לכל דבר יש שלשה פרקים[סח] – כל דבר מתחלק לשלשה. בדבר מתוקן יש חותם אמת על שלשת הפרקים, כי אמת היינו ראש-תוך-סוף, כך כתוב בתלמוד ירושלמימט.

כלומר, יש משהו במיוחד בתקופה זו – רואים אמת משתקפת בשלשת החדשים האלה. חדש תשרי הוא ה-א של אמת – "ראש דברך", שהוא "ראש... אמת". חשון הוא אמצע האמת, האות מ (סוד מי המבול של ירח בול). כסלו הוא כבר סוף האמת, "סוף דבר הכל נשמע", ה-ת של אמת (ת רשים רשימו לעתיק יומיא, סבת כל הסבות של חדש כסלו כנ"ל). זהו רמז מובהק, אבל מכך נלמד לכל התקופות. גם לתקופת טבת יש ראש-תוך-סוף, טבת-שבט-אדר. גם לתקופת ניסן – ניסן-אייר-סיון. תקופת תמוז כוללת ראש-תוך-סוף של יראה – תמוז-אב-אלול.

חלוקת יג הכחות הפנימים ל"א-ח-ד"

ידוע[סט] שכל יג הכחות הפנימיים של הנפש יחד עולים צלם פעמים הוי' – מהרמזים הכי יפים. יש "צלם אלהים", השמות החיצוניים של הספירות, אבל בתוכם יש כחות פנימיים, ששמותיהם עולים צלם פעמים הוי'.

נוציא רק את הכחות של ארבע התקופות: אמת (אנחנו כעת ב-ת של האמת) בטול אמונה יראה = 806 = אל פעמים הוי'. חבור שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך, פסוק שאמרנו היום בהלל – "אל הוי' ויאר לנו"[ע]. מה המספר? המלה החותמת, חותם האמת, של מעשה בראשית – "לעשות". "הכל הולך אחר החיתום"[עא]. חז"ל[עב] מסבירים ש"לעשות" היינו לתקן – ה' ברא את העולם עבורנו, לתקן אותו, "אף עשיתיו"[עג].

כל יג הכחות עולים צלם פעמים הוי', ואם ארבעת הכחות אמת-בטול-אמונה-יראה עולים אל פעמים הוי', נשארו תשעה כחות – האמצע, היחוד, א בפני עצמו, ועוד ח – חלוקה ל"אחד". ה-ד שייחדנו הם ה-ד רבתי של "אחד". "אחד" הוא מספר השראה, אח ועוד ד – 3 ברבוע ועוד 2 ברבוע. כל שאר הכחות שוים 129 פעמים הוי', הוי' פעמים "הוי' הוא האלהים". בסוף-חותם יום כיפור אומרים "הוי' הוא האלהים" 7 פעמים, אבל כאן 26. המספר 129 הוא אלהים, 86, ועוד חצי, 43, כי "הוי' הוא ה" עולה חצי "אלהים".

אם השאר יוצא הוי' פעמים "הוי' הוא האלהים" – שייך לכאורה לקריאת שמע. מהי קריאת שמע? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יחוד שני השמות הוי' ואלקים, וערך הפסוק, 1118, הוא המספר הראשון שהוא גם כפולת הוי' וגם כפולת אלהים. המספר (26 פעמים 129) הוא 3354 = ג פעמים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא הוי' כפול חצי אלהים (וכן אלהים כפול חצי הוי', אחד), ו-129 הוא  "שלם וחצי"[עד] ביחס ל-אלהים כנ"ל.

יוצא כאן שארבע תקופות השנה, הן "לעשות", אל פעמים הוי', וכל השאר, כל תשעת הכחות, הם ג פעמים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", הוי' פעמים "הוי' הוא האלהים". כבר פנינה.

רמזי "סבת כל הסבות" ואמת

לפני שנעמיק בענין העמדת השמש, עוד לא עשינו את הגימטריא: כמה שוה הבטוי "סבת כל הסבות"? אמרנו שהיא אמת, וצריך איזה רמז שמקשר את "סבת כל הסבות" למדת האמת בנפש. המספר הוא 985. היות שאף אחד לא קפץ מהכסא, סימן שכולם פה בורים ועמי-ארצות ביחס לחכמת המספר. בסדר, לא נורא – אפשר עדיין להכנס ל"תורת חיים" – לתלמוד תורה או לגן...

אנחנו עוסקים בבירור חכמת יון – "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" – היפי של יפת, חכמת יון, צריך לשכון באהלי שם, בית המקדש. עוד לפני השלישיה שהזכרנו קודם, ה'סדר' של גדולי הפילוסופים ביון, מאה שנה ויותר קודם היה מישהו ידוע שם שהתעסק עם מתמטיקה – פיתגורס[עה]. [בספרים כתוב שהוא למד מירמיהו הנביא.] אכן, כנ"ל, היונים קבלו מהיהודים כדי שבהמשך היהודים יוכלו לנצח (בחנוכה) וגם לברר את היונים. אולי הדבר הכי מפורסם ממנו בספרי חשבון הוא משולש ישר זוית – שלישית מספרי פיתגורס, שהראשונה היא 3-4-5, שאם יש משולש כזה היתר יהיה 5, כי 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע שוה 5 ברבוע. השאלה – האם תופעה זו קורית שוב במציאות? ודאי, אין סוף פעמים, אבל יש כלל. הכלל לא פשוט, וגם אם אי אפשר ללמד אותו בשנה הראשונה של הגן, הוא מספיק הגיוני שאפשר ללמד אותו בגן חובה. אנו מחפשים שלשות ששני המספרים הראשונים יהיו רצופים – n ברבוע ועוד n פלוס 1 ברבוע שוה עוד מספר שהוא רבוע. הראשון הוא שלשה מספרים רצופים (תופעה כזאת לא תחזור אף פעם), 3-4-5. מה השלישיה הבאה? כבר קשור ל-אמת – 20 ברבוע (ה-ת של אמת) ועוד 21 ברבוע (אמת) שוה 29 ברבוע (841). מה השלישיה הבאה? 120-119 והיתר יהיה 169, גם מספר מאד חשוב בפני עצמו, 13 ברבוע. מה תהיה השלישיה הרביעית? 697-696 והיתר יהיה 985 ברבוע. כלומר, היתר הוא "סבת כל הסבות".

התרגיל, שכולם כבר אמורים להיות בקיאים בכמותו, הוא מה הכלל – איך הגעתי מאחד לשני. כל אחד חייב לדעת – גן חובה (ידוע הרמז[עו] על הפסוק "אל גנת אגוז ירדתי גו'"[עז] ש"גנת" ר"ת גימטריאות נוטריקון תמורות, הכל שייך לגן).

נוסחת "סבת כל הסבות"

זה דבר אחד לגבי הגימטריא של "סבת כל הסבות", אבל לא מה שרצינו – רק מאמר מוסגר. אנחנו רוצים להתבונן בראשי התבות – מלה שקשורה לסבה, אבל מחליפים את ה-ב (ב-איק בכר) ב-כ – ראשי תבות סֻכה. בנוסח הברכה, "אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסכה", חסר כתיב. מהי סֻכה לפי זה? בסֻכה מתגלה הסובב, "סבת כל הסבות", "הוא הסֹבב". כבר משהו יפה, ש"סבת כל הסבות" מתחיל מ-סכה. בספר סוד ה' ליראיו יש שער על חג סכות[עח]. מה נוטלים בסכה? לולב. אחד מסודות הלולב הוא יסוד הלב היהודי, ל פעמים ל – תקראו שם בסוד ה' ליראיו. שוב – "סבת כל הסבות" היינו סכה ובתוכה ל ברבוע.

סכה היא 85, אז שאר האותיות בבטוי "סבת כל הסבות" שוות 900. אנו יודעים ש-900 הוא מספר חשוב, כי הוא 30 ברבוע[עט]. מה לגבי 85? הוא מספר השראה. כל מה שאמרנו קודם, במאמר מוסגר, הוא שלשות בהן מספר השראה (שני רבועים עוקבים) שוה גם רבוע. כל מה שחפשנו קודם הוא מתי מספר השראה יהיה שוה רבוע. כאן מתבוננים בלשון הזה, "סבת כל הסבות", ורואים שראשי התבות הם מספר השראה, 7 ברבוע ועוד 6 ברבוע, וה-900 הוא רבוע. לא שוים זה לזה (כמו משפט פיתגורס, בו שני נצבים סמוכים ברבוע שוים ליתר), אבל חלוקה להשראה ורבוע.

במספר 985, כפי שחילקנו אותו כעת, ל‑7 בהשראה ועוד 30 ברבוע, שני השרשים הם 7 ו-30 – 37. השאלה האם אפשר להפשיט, לעשות כאן נוסחה אלגברית. אם אבין את היחס בין 7 ל-30 אוכל לעשות סדרה כללית, לפתח נוסחה, ואז לדעת את המספרים הקודמים והבאים בסדרה. אני צריך להבין שמה שקורה כאן הוא שיש 7 בהשראה, סכה, ויש 5 פעמים 6 (30) – כלומר, 5 פעמים n מינוס 1 – ברבוע. מי שלומד יודע איך להפשיט תופעות, וכאן ההפשטה היא שיש לי השראה של n ועוד רבוע של חמש פעמים n מינוס 1. מה ה-n בדוגמה שלנו? 7. 7 בהשראה היינו סכה, 85. 5 פעמים n מינוס אחד (6) נותן שלשים – ברבוע. נעשה n שוה 5 – ההשראה היא 41. ה"פ n מינוס 1 ברבוע יהיה 400. המספר יהיה 441 – אמת. כבר פלא, שבאותה סדרה, שני מקומות קודם, לפני "סבת כל הסבות", 985, יש לי את המלה שחפשתי – אמת. אני מכיר את אמת רק כ-21 ברבוע, ופתאום אני מגלה שהוא השראה פלוס רבוע.

אם n שוה 1 המספר יהיה 1. אם n שוה 2 אז יהיה 5 ועוד 25 (5 כפול 1 – ברבוע) – 30. שני המספרים הראשונים בסדרה מתחברים לשם הקדוש אל. איזה שם קדוש של הקב"ה הולך יחד עם אמת בתורה? "אל אמת"[פ]. הסדרה הזו מתחילה מ-אל. אם n שוה 3 יהיה 3 בהשראה (13) ועוד 5 כפול 2 ברבוע (100). אחרי שלשה מספרים אני יכול לדעת מה הבסיס ולחשב את אברי הסדרה עד אין סוף, אבל אם יותר קל אני יכול להמשיך לחשב ידנית.

הסדרה מתחילה 1, 30, 113 (עד כאן 144, 12 ברבוע, קדם, אמת, 441, בהיפוך ספרות) – הבסיס 54. המספר הרביעי 225 ועוד 25 – 250. אז יש 1, 30, 113, 250, 441 – נשאר עוד אחד כדי להגיע ל"סבת כל הסבות". השראה של 6 (61) ועוד 5 כפול 5 ברבוע (625) – 686, "ובחרת בחיים", פעמיים 7 בחזקת 3 (עד כאן 1521, 39, הוי' אחד, ברבוע! שני המספרים העוקבים, אמת "ובחרת בחיים" = 1127, 7 ברבוע פעמים 23 = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". בכל התנ"ך "הוי' אחד" מופיע פעמיים, ב"שמע ישראל וגו'" וב"והיה הוי' למלך וגו'"). אחר כך בא המספר שלנו, "סבת כל הסבות".

יש לנו כבר שבעת מספרים ראשונים בסדרה – סכומם חייב להתחלק בשבע, אבל כמה יוצא? ז פעמים משיח (2506). אז כבר הגיע מלך המשיח! בדילוג: 1 113 441 985 = 1540, 7 פעמים 220, המשולש של 55 שהוא הוא הארבעון של 20, סוד ישראל (כאשר ה-א של ישראל = 1000) וכו'; 30 250 686 = 966 = 7 פעמים 138. נמצא שמשיח מתחלק לאהבה רבה וצמח-מנחם שמו!

תן לחכם ויחכם עוד בסודות סדרה מופלאה זו. לחיים לחיים. ברוך הבא מלך המשיח, התגלות "סבת כל הסבות".

ד. פרצוף עמידות החמה

העמדת החמה מכח סבת כל הסבות

עכשיו העיקר: רצינו להגיע ל"סבת כל הסבות", שהסוף שלו – "סוף מעשה במחשבה תחלה" – "סוף דבר הכל נשמע" עם ס רבתי של קהלת, בעצם רומז למדת האמת. למי שאמתי לגמרי, מתעצם עם האמת, יש כח להעמיד את השמש, כמו משה-יהושע-נקדימון בן גוריון השוים אמת-אמת-אמת.

איך האמת, סבת כל הסבות, מעמידה את השמש? אנחנו יודעים מהגמרא שיש רק שלשה שהעמידו את השמש – משה, יהושע ונקדימון בן גוריון. חייבים לקרוא את הסיפור של נקדימון בן גוריון במסכת תענית[פא]. שלשת אלה מוזכרים פעמיים בש"ס – בתענית ובעבודה זרה[פב]. בעבודה זרה רש"י כותב – בפשטות, בלי מקור – שמשה העמיד את השמש במלחמת סיחון. כמו שיהושע העמיד את השמש במלחמת המלכים, גם משה העמיד בהקשר דומה של מלחמה. הראשון שהעמיד את השמש – באתכסיא, לא מפורש בכתוב – הוא משה רבינו. קל וחומר, אם התלמיד יכול להעמיד את השמש ודאי הרב יכול. משה עצמו הוא שמש – "פני משה כפני חמה"[פג] – אז ודאי יכול להעמיד את השמש (כלומר לשמש במקומו). איך יהושע העמיד את השמש? ברגע שאמר שירה של השמש והירח – כח התנועה שלו – הם עמדו-שתקו, הוא שר יותר טוב מהם[פד]. אם השמש עומדת גם הירח עומד. איך משה העמיד את השמש? משה ועוד שמש שוה "סבת כל הסבות".

מתי העמיד משה את השמש?

לפי רש"י משה העמיד את השמש במלחמת סיחון כנ"ל. יש מדרש תנחומא שהוא העמיד את השמש במלחמת עמלק – כאשר משה שלח את יהושע להלחם בעמלק, התלמיד שהעמיד את השמש בפירוש. כאשר הוא הרים את ידיו – הוא העמיד את השמש.

אבל יש מדרש פליאה, שמביא רבינו בחיי[פה] (מציין לכת"י של דברים רבה, אך בדברים רבה תחת ידינו לא נמצא): "חמש פעמים עמדה חמה למשה: יום של יציאת מצרים, ויום של ים, ויום של עמלק, ויום של מתן תורה, ויום של נחלי ארנון". ציטוט של חז"ל, שלא מפורסם, שיהושע העמיד את השמש רק פעם אחת, אבל משה העמיד את החמה חמש פעמים[פו]. נשים לב שבכל חמש הפעמים לא מוזכרת מלחמת סיחון – מה שרש"י כותב כפשט בגמרא. מסתמא לרש"י יש גם מקור. מלחמת סיחון אינה נחלי ארנון, היא אחרי. ודאי שלרש"י יש מקור, ורש"י הוא בר סמכא בפני עצמו, אז בעצם יש כבר שש פעמים שמשה רבינו העמיד את השמש. צריך להתבונן מה קורה כאן.

רמזי לשון המדרש

קודם כל נעשה את הגימטריא של דברי חז"ל, כפי שמביא רבינו בחיי:

"חמש פעמים עמדה חמה למשה" – רק חמש המלים האלה שוות 1135 = ה פעמים ברכה. כנראה שהוא קבל את הכח מאברהם אבינו, עליו כתוב "והיה ברכה"[פז]. אבל זהו לא הרמז העיקרי.

נמשיך לחבר את כל הביטוי – "חמש פעמים עמדה חמה למשה, יום [לכל אחד קורא 'יום', ודאי כנגד חמשה ימים, שבקבלה הם חמשה חסדים] של יציאת מצרים ויום של ים ויום של עמלק [המדרש תנחומא, 'כאשר ירים'] ויום של מתן תורה ויום של נחלי ארנון". כמה יצא לכם? [5770.] שכחת ו. [ארנון עם ו?] ודאי, בגימטריא רבקה, שייך לפרשת שבוע. הכל שוה 5776 – מספר מושלם, עו ברבוע. כל המשפט יוצא רבוע של 76.

מהו 76? [עבד.] המלה הראשונה שחושבים עליה היא עבד. איזו מובן נוסף יש למלה שמש? משרת. איזה צדיק היה משרת? רבי צבי-הירש משרת, ממשיכו של רבי מענדלע מרימינוב – היום ההילולא שלו, זכותו יגן עלינו. הוא היה משרת, התחיל כשמש, ונעשה רבי, משה רבינו. יצא שכל הפעמים שמשה רבינו העמיד את השמש הן עבד ברבוע – העמיד את השמש מכח היות "משה עבדי"[פח], "עבד נאמן"[פט]. המלים הראשונות של ה' ליהושע הן "משה עבדי מת" – אתה צריך כעת להמשיך.

שמש ועוד עבד שוה 716, מה הממוצע ביניהם? משיח. למה משיח הוא שמש ועבד? "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[צ] – גם משיח הוא עבד, כמו שמשה רבינו הוא עבד. בזכות שהוא עבד הוא גם "ישכיל" וגם "ירום" וגם "ונשא" וגם "וגבה מאד". הוא בטל באמת – כנראה יש קשר בין עבד לאמת. "עבד מלך – מלך"[צא]. בפרשה הקודמת אליעזר מזהה את עצמו "עבד אברהם אנכי"[צב] – אין לו שם בכלל, כל כך בטל. זהו הכח של משה להעמיד את השמש, האמת שלו. איזה עוד בטוי שוה עבד? כתוב "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[צג] – שוה "לא אדם", ניט קיין מענטש. "לא אדם" שוה עבד. אדם לא יכול להעמיד את השמש, אבל מי שהוא "לא אדם" יכול להעמיד את השמש. "לא אדם" הוא עתיקא – כתר – ואדם הוא מהחכמה ולמטה. שינוי הוא תנועה ו"סבת כל הסבות" הוא "כח המניע הבלתי מתנועע" – רק ה"לא אדם" הוא "כח המניע הבלתי מתנועע". מי שהוא "לא אדם" ברבוע הוא "חמש פעמים עמדה חמה למשה וכו'".

יסוד ומלכות: יהושע ונקדימון

עד כאן הרמזים – עכשיו התוכן. כשלמדנו את הגמרא חשבנו שכל אחד משלשת מעמידי השמש (ששוים אמת-אמת-אמת) העמיד את השמש פעם אחת. אבל עכשיו לומדים שמשה רבינו העמיד את השמש חמש-שש פעמים, יהושע פעם אחת ונקדימון פעם אחת.

יהושע הוא בחינת יוסף, הוא היסוד[צד] – משיח בן יוסף, משיח בן אפרים. נקדימון הוא במלכות – "רבי מכבד עשירים"[צה], היה עשיר גדול. הוא 'עמך', אבל יהודי טוב מאד – גביר עם מסירות נפש (עד כדי "ובכל מאדך"-בכל ממונך). לכן נראה שכל חמש הפעמים של משה הם חמשת החסדים (כנ"ל), לפני ההתכללות שלהם ביסוד ומסירתם למלכות.

הגיון ההתבוננות

המחשבה הראשונה היא שיש כאן חמשה "יום של..." – התפשטות ה חסדים מהדעת – ואחר כך יהושע-יסוד, הכללות שלהם, שרק בו מפורש במקרא שהעמיד את השמש, ואחר כך הסיפור המופלא בתענית של נקדימון בן גוריון. אבל היות שיש גם את רש"י, שצריך לכלול גם את פירושו – וכנראה הוא פשט, שמשה העמיד את השמש במלחמת סיחון, והוא לא בין חמשת אלה – צריך טפה שינוי כדי לסדר נכון.

נעזר במאמר חז"ל למסכת ברכות[צו] על הפסוק שאומרים כל בקר "לך הוי' הגדֻלה וגו'"[צז] – יש שם שתי דרשות על כל הדברים האלה. כדי להלביש – ומתלבש בצורה מופלאה, יפהפיה – על מדרש הפליאה של "חמש פעמים עמדה חמה למשה", צריך להשתמש בשתי השיטות שם. כלומר, לקחת מכאן ומכאן, ואז יסתדר בול.

נתבונן לפי סדר המדרש:

בינה: יציאת מצרים

פעם ראשונה עמדה למשה חמה ב"יום של יציאת מצרים". איזו מדה היא יציאת מצרים? לפי שיטה אחת היינו גבורה – "'הגדֻלה' זה מעשה בראשית, 'והגבורה' זה יציאת מצרים" – אבל הפסוק אומר "אני בינה לי גבורה"[צח]. היו לנו כמה שיעורים לאחרונה[צט] שסוד יציאת מצרים הוא לידת העם, כמו שדברנו קודם לגבי "עלת כל העלות". מכך יוצא מפורש ששרש יציאת מצרים בבינה – מצרים היא רחם האם ויציאת מצרים היא הלידה מתוך הרחם. זו הפעם הראשונה והיחידה שצריך לעשות תיקון קל בשביל ההקבלה. במקום לומר שגבורה נאמר שיציאת מצרים היא בינה – "אני בינה לי גבורה". אחרי התיקון הקל והמתבקש הזה הכל הולך חלק לגמרי.

חסד: קריעת ים סוף

מה היום השני? "יום של ים". בדרוש השני בגמרא "'הגדֻלה' זה קריעת ים סוף". אם כן, יש לנו במפורש דעה שאומרת ש"יום של ים" הוא גדולה, חסד. שוב, יציאת מצרים היא בינה, יום של ים, נקודת השיא של יציאת מצרים, הוא חסד-גדולה.

גבורה: מלחמת עמלק

אחר כך "יום של עמלק" – מתאים לגבורה, מלחמה. איך יודעים? הפסוק שאמרנו הרגע, פסוק שהמדרש מביא, "והיה כאשר ירים משה ידיו וגבר ישראל"[ק].

מישהו זוכר איפה מלחמת עמלק ב"לך הוי' הגדֻלה" לפי אחד הדרושים? "'לך הוי' הממשלה' זה מלחמת עמלק" (לא לפי סדר הדורות, אלא דורש לפי הענין). אנחנו לא מגיעים עד שם – זו מלכות, אבל "בנין המלכות מהגבורות"[קא]. איך חז"ל דורשים את המלים "המתנשא לכל לראש"? גוג ומגוג. למה? מה הקשר? כתוב אצל גוג "גוג נשיא ראש משך ותבל". אנחנו רוצים שמלחמת עמלק תהיה, לפי הסדר, הגבורה. מה הקשר? "בנין המלכות מן הגבורות", והעיקר הוא הפשט של "וגבר ישראל" ("וגבר ישראל" = ב"פ עשו, שרש עמלק, הפסולת היוצאת מיצחק, מדת הגבורה).

תפארת: מתן תורה

אחר כך, "יום של מתן תורה" כבר מפורש שם, "'והתפארת' זה מתן תורה".

הוד: נחלי ארנון

עכשיו לפי מדרש הפליאה שאמרנו יש את היום של נחלי ארנון. מהו שם בגמרא? הגם שכתוב בתורה, "את והב בסופה וגו'"[קב] – "סופה" היינו קריעת ים סוף ("סוף דבר הכל נשמע", חדש כסלו). מהם נחלי ארנון בגמרא? "'וההוד' זה נחלי ארנון". כמו שמספרים על נסי קריעת ים סוף – מודים בהם – שבחסד, כך צריך להודות על נסי נחלי ארנון, שהם הוד. ספירת ההוד בפירוש בחז"ל.

נצח: מלחמת סיחון

נשאר לנו נצח – אפשר לחשוב שהולך יחד, ספירה אחת, אבל יש לנו 'חור', יש לנו את התוספת של רש"י, מלחמת סיחון. ב"לך הוי' הגדֻלה" אין מלחמת סיחון – איפה מתאים לשים? הכי מתאים בנצח. למה? גם כי נצחנו. את מלחמת עמלק אי אפשר לשים שם – עוד לא נצחנו עד הסוף, 'יהודים באו ננצח'. נצח הוא משה – זהו הפשט של רש"י, שהשמש עמדה לו במלחמת סיחון. נסתכל שם בגמרא – כל אחד יוצא מאד יפה לפי הסדר, והחידוש שמתחילים שם מבינה. עיקר המפתח שלנו הוא "נחלי ארנון", שכתוב בפירוש.

תפלת נקדימון ורבי מרדכי מנדבורנא

בסוף, במלכות, נמצא הסיפור המופלא של נקדימון שנכנס לבית המקדש והתפלל וה' הוציא את השמש. איזה צדיק עשה ככה? פקפקו בו, והוא פתח את התריס וראו שהשמש זורחת באמצע הלילה. מי זה? מהצדיקים הכי גדולים מרומניה – רבי מרדכי מנדבורנא, זכותו יגן עלינו. איזה מתנגד ראה אותו מתפלל שחרית או מנחה באמצע הלילה. הוא אמר – אתה חושב שאני מתפלל באמצע הלילה?! הכל היה סגור אצלו. הוא פתח את התריסים וראה שהשמש זורחת. זהו ממש הסיפור של נקדימון בן גוריון. גם, תוך כדי תפלה.

סיכום

נסכם את פרצוף העמדות החמה שיצא לנו:

לחיים לחיים, שנזכה להתגלות סבת כל הסבות, והחדרת מדת האמת בנפש. שנהיה אמתיים. האלף של האלף-בית לפי רבי עקיבא היא "אמת למד פיך". נכנסנו ליום ה-אין של השנה, שנתהווה מחדש יש מאין, וגם המשיח אתנו.