בע"ה

ג' כסלו ע"ט – בית חב"ד, ברצלונה

מבריאה לגאולה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ארבעת טעמי הבריאה

קירוב כל האנושות מתוך לימוד עומק התורה

תודה רבה לכולם, זהו התענוג שלי להיות כאן. נקוה שיהיה לנו שיעור מאד מועיל היום – שנלמד את עומק התורה לכל האנושות, והוא יחזיר את כולם להאמין בא-ל אמת אחד מתוך אהבה אחד לשני. זו הדרך להביא גאולה לכל העולם.

נתחיל עם נגינה חסידית. הניגון הראשון שנשמע הוא ניגון שמח שנקרא 'ניגון ההמראה'. כאשר המראנו במטוס, הבקר בדרך מישראל לברצלונה, זהו הניגון המסורתי ששרנו.

מחולל תנועת החסידות – מורנו הבעל שם טוב, שחי לפני 250 שנה – היה הראשון שלימד את הדרך לקרב את כל האנשים בעולם לאמונת אמת בא-ל אחד על ידי גילוי הממד הפנימי של התורה. אנחנו כעת הרבה דורות אחרי זמנו של הבעל שם טוב, ולכל דור יש מנהיג אחד – רבי אחד – שממשיך את דרך הבעל שם טוב, להביא את האור ואת הממד הפנימי של התורה לכל האנושות. כעת נשמע ניגון שמייחסים לבעל שם טוב עצמו.

חיפוש טעם הבריאה

הנושא הראשון שנדבר עליו הערב הוא טעם הבריאה – למה ה' ברא את העולם?

ה' הוא אין סוף, איננו יכולים לתפוס אותו בשכל המוגבל שלנו, ולכן איננו יכולים לתפוס את הסבה האמתית לשמה ברא ה' את עולמו ולאופן בו ברא אותו. אנחנו רק יכולים להאמין שכל מה שה' ברא הוא ליעוד טוב וכל מה שקורה בו טוב – הכל בדרך לגאולה, בה נראה שכל מה שה' עשה ועושה הוא לטובה.

עם זאת, הפילוסופים שואלים תמיד מהי הסבה – אם יש סבה – בשלה ברא ה' את העולם. יתכן, לדעתם, שאין סבה, שאין יעוד. האם יש יעוד לבריאה? האם יש יעוד לכך שאנחנו יושבים כאן כרגע? אנחנו בהחלט מאמינים שיש סבה ומנסים להתבונן ולתפוס במוחנו המוגבל מה יכול להיות היעוד.

בקבלה יש ארבע דרכים להבין את התכלית לשמה ה' ברא את העולם[ב]. ארבעת הטעמים מוצגים בדימויים שמובנים לנו, ואנחנו צריכים להיות מסוגלים להפשיט את ארבעת הדימויים כדי להפנים את משמעותם:

טעם ראשון: "דירה בתחתונים"

הדימוי הראשון הוא שה' ברא את העולם כי "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – כך כתוב במדרש[ג], והודגש על ידי הבעל שם טוב וממשיכי דרכו[ד]. גם סבה זו לא מובנת – למה ה' צריך מקום לדור בו? למה ה' בכלל רוצה משהו? ה' הוא מושלם, למה שירצה משהו?! רצון מעיד על חוסר מסוים, ואם אתה מושלם – לא חסר לך כלום – אינך צריך לרצות שום דבר. אם כן, האמירה שה' – שאנו מאמינים שהוא מושלם – רוצה משהו היא עצמה פרדוקס.

הפרדוקס ממשיך באמירה שה' רוצה – התאוה שלו היא – "דירה בתחתונים". מה פירוש דירה בתחתונים? שה' יופיע במציאות שה' עצמו ברא. המציאות היא ניגוד גמור לה' כפי שהוא בפני עצמו. אנחנו חיים במציאות מוגבלת, לא הכל במציאות שלנו טוב, ואפילו בתוך הלב שלנו אנחנו לא רק נמשכים לעשות טוב – יש לנו גם משיכה לעשות רע, ועלינו להגביר את הטוב ולהתגבר על הרצונות הרעים. מדוע ה' רצה עולם עם מלחמה בין הטוב והרע? זוהי המציאות הכי מנוגדת לאיך שה' בינו לבין עצמו – ה' הוא מושלם, הוא טוב מושלם. למה הוא רצה עולם מפוצל כאשר הוא אחדות מושלמת? כי הוא רצה לגלות את האחדות שלו באופן בו מתברר ששום דבר לא סותר אותה, אפילו מה שנראה מנוגד אליה, וגם המציאות המנוגדת מקבלת, מכילה ומגלה את אור האמת של האחדות הזו. זהו הפרדוקס, שה' – האחד האין סופי – רוצה להתגלות בתוך מציאות סופית ומוגבלת של העולם שלנו, שהוא גם תערובת של טוב ורע.

ה' 'מרגיש בבית' בעולם העשיה

בתורת החסידות של הבעל שם טוב מוסבר שדירה היא מקום בו אתה מרגיש בבית. ה' ברא גם עולמות עליונים – העולם שלנו הוא העולם הנמוך בארבעת העולמות שה' ברא:

• העולם העליון הוא עולם האצילות, בו יש רק מודעות אלקית – אין בו מודעות אחרת מלבד המודעות לכך שה' הוא המאציל את כל המציאות, ללא שום אגו, ללא מודעות נפרדת מה'. זהו העולם הגבוה ביותר.
• העולם השני הוא עולם הבריאה, בו מתחילה המודעות העצמית – יש נברא שחווה את היותו נברא. המודעות של העולם השני היא שהכל נברא יש מאין, והאין עדיין מורגש – מרגישים שאני כרגע נברא מתוך העדר מציאות, יש מאין.
• העולם הבא אחריו הוא עולם היצירה – עולם של יש מיש, עולם של שינוי צורה מצורה אחרת.
• העולם הכי נמוך הוא העולם בו אנחנו חיים, עולם העשיה. אנחנו לא חווים את השינוי או את המשכיות הבריאה – אנחנו מרגישים בעיקר את המציאות שלנו. אנחנו מנסים לתקן את עצמנו כמדת יכולתנו, ותמצית העולם הזה היא לעשות טוב ולא להמשך אחרי הרע.

היינו חושבים שה' 'ירגיש הכי טוב' בעולם העליון, עולם האצילות, שמודע רק אליו ולא לאף אחד אחר. באה החסידות ומסבירה שלא – בעולם העליון ה' 'לא מרגיש בבית' (זהו דימוי). גם בעולם הבריאה, בו מורגש האין האלקי מאחורי הכל, ה' 'לא מרגיש בבית'. גם בעולם היצירה לא. רק בעולם העשיה, העולם הכי נמוך, אם אנחנו נעבוד קשה לעשות את חלקנו – כפי שהוא מוסבר בתורה – ה' יאיר בתוך העולם שלנו, ורק אז ה' 'ירגיש בבית'. כאן, ממש כעת, בברצלונה, ה' מרגיש בבית. אין עולם אחר בו ה' מרגיש בבית, רק כאן, בעולם הזה התחתון, כאשר אנחנו מכוונים לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. זו הכוונה שלשמה ה' ברא את העולם משום ש"נתאוה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", במציאות הזו – כאן ועכשיו.

טעם שני: הכרת הברואים בבורא

ההסבר השני לטעם הבריאה הוא שה' רצה שיכירו אותו ואת שלמותו[ה]. הוא רצה להוות מודעות שתכיר בו – מודעות נבראת, המודעות שלנו, שתכיר אותו. אפשר לומר שה' רצה פידבק מהבריאה שהוא ברא – הוא ברא אותנו עם תודעה (לא כל הנבראים הם בעלי תודעה), ורצה שהתודעה שלנו תפנה אליו ותתמקד בו. הוא מאיר לנו והוא רוצה שאנחנו נפנה אליו. אפשר לומר שהוא רצה מערכת יחסים – יחסי ידידות – בין הבורא והנברא. זהו הטעם-ההסבר השני לבריאה.

טעם שלישי: "טבע הטוב להטיב"

הטעם השלישי שכתוב בקבלה[ו] הוא שה', הבורא, הוא עצם הטוב, אבל אי אפשר להיות טוב אם אין ביטוי לטוב כלפי אחרים – אדם אינו יכול להיות טוב כלפי עצמו. להיות טוב מחייב קיום של זולת ואפשרות להשפיע-להעניק לו את הטוב. ה' ברא אותנו בעולם השפל הזה, בו אנו כל הזמן נלחמים בתוך עצמנו ועם סביבתנו, כדי לבטא את הטוב שלו. בכל רגע בחיים שלנו ה' משפיע לנו טוב. כל נשימה שאנחנו נושמים מבטאת את הטוב של ה', כל נשימה היא מתנה מהבורא, ועל כל נשימה עלינו להלל את ה' על טובו[ז]. זו הסבה השלישית למה אנחנו כאן – ה' רצה מישהו להעניק לו טובה. הוא נותן-משפיע בעצם, והוא ברא מישהו כדי לתת לו ולהיטיב לו.

טעם רביעי: "אין מלך בלא עם"

הטעם הרביעי לבריאה הוא פוטנציאל עמוק שרוצה להתבטא מעצמות ה' – המלכות. יש בה' את היכולת להנהיג, למלוך, אבל "אין מלך בלא עם"[ח]. כשם שצריך מקבל של הטוב כדי לבטא אותו, כך כדי שה' יהיה מלך צריך עם. מה המשמעות שה' יהיה מלך? כשם שה' רוצה להיטיב לנבראים הוא רוצה לעשות צדק. מלך טוב, שופט טוב, הוא מי שמנהיג את המדינה בצדק. באנגלית אומרים שהמנהיג צריך להעניק למדינה, לעם, חק וסדר (law and order). "אין מלך בלא עם" – ה' ברא עולם של עם, של סובייקטים, כדי להיות מנהיג טוב, ולא רק מנהיג טוב אלא מנהיג בצדק.

ארבעת הטעמים בסוד הוי'

ארבעת הטעמים הללו מכוונים כנגד המודל הכי בסיסי של הקבלה, של התורה – השם המיוחד של הקב"ה בן ארבע האותיות, שם הוי' ב"ה. כל אות מבטאת מדרגה של בריאה, מדרגה של הויה, והיא מכוונת כנגד טעם אחד מארבעת הטעמים שעומדים מאחורי הבריאה:

  י        "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"

  ה       "בגין דישתמודעון ליה" (הכרת הברואים בבורא)

  ו        "טבע הטוב להטיב"

  ה       "אין מלך בלא עם"

בארבע אותיות שם הוי' יש יחס פנימי – שתי האותיות הראשונות הולכות יחד, והיחס ביניהן נקרא "יחודא עילאה", ושתי האותיות האחרונות הולכות יחד, והיחס ביניהן נקרא "יחודא תתאה". נאמר בצורה פשוטה – הטעם השני הוא אמצעי למימוש הטעם הראשון, והטעם הרביעי הוא אמצעי למימוש הטעם השלישי:

בריאת עולם שמסוגל לדעת את ה', להבין שיש בורא, היא האמצעי-הכלי לכך שה' יוכל להתאחד עמנו במציאות התחתונה שלנו. כמו שנסביר בהמשך, החיבור בין בלי-גבול לגבול הוא פרדוקס (מלה שחזרנו עליה כמה פעמים), אבל אנחנו מאמינים שהפרדוקס מתקיים – שני הפכים יכולים להתחבר ולהתקיים יחד. אנחנו מאמינים במשהו שמעל להגיון, מטא-הגיון, פרדוקס. גילוי האחדות והטוב של ה' כאן, במציאות התחתונה שלנו – שה' מרגיש דווקא כאן בבית – הוא פרדוקס מוחלט. אם כן, הטעם השני – ההכרה והמודעות שלנו – היא כלי המאפשר את גילוי הטעם הראשון, "דירה בתחתונים". אנחנו יודעים שאחת המצוות החשובות בתורה מופיעה בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ט]. אין הכוונה שה' רוצה רק לשכון במקדש הגשמי – הוא רוצה לשכון בלב של כל אחד מאתנו[י]. זו פנימיות ההסבר הראשון – ה' רוצה לשכון בתוכנו, לשכון עמנו, ולשם כך בונים מקדש עבורו (כפי שנסביר יותר בשיעור השני היום).

הטעם הרביעי – שה' רוצה להיות מלך, מנהיג צדק של העם – הוא הכלי שמאפשר את השפעת ה' אלינו, ההוצאה מהכח אל הפועל של טוב ה'. ה' רוצה לעשות לכולם טוב, אבל בלי שיהיה חוק וסדר במדינה בלתי אפשרי להיטיב. אם יש לנו מדינה, המטרה היא לעשות הכי טוב לכל אחד בפרט, אבל אי אפשר לעשות זאת בלי שיהיה במדינה חוק וסדר. החוק והסדר אינם מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שמאפשר לעשות טוב לכל נברא פרטי בעולם.

נחזור ונסכם: המודעות לה' מאפשרת לו לגור בתוכנו, והמלכות של ה' היא המאפשרת לו להשפיע לנו את טובו המוחלט. עד כאן התובנה הראשונה להיום – ארבעת הטעמים למה ה' ברא את העולם, המקבילים למבנה היסודי של שם הוי' בקבלה.

ב. ארבע הסבות: חומר-צורה-פועל-תכלית

בירור חכמת יון

נעמיק יותר ביחס לתכלית: בהחלט יתכן שהרבה מהנוכחים כאן למדו שיש ארבעה גורמים לכל דבר שקורה במציאות. מאיפה באה תפיסת ארבעת הגורמים לכל דבר? רבים יודעים שהמקור בפילוסופיה האריסטוטלית. בסוף החדש הזה, חדש כסלו, חוגגים את חנוכה – חג המאבק בהלניזם. המאבק וההתגברות על ההלניזם לא היו רק פיזיים, אלא במסגרת מאבק עקרוני בין אמונת ישראל לפילוסופיה היוונית. בסופו של דבר, התורה אומרת שיש לגאול מתרבות יון את כל החן והיופי שלה, שיחזרו ויופיעו בהקשר של קדושה, ואפילו במקדש, כמו שכתוב בברכת נח לבניו – "יפת אלהים ליפת וישכֹן באהלי שם"[יא].

מן הסתם כולנו זוכרים את הסיפור: לנח היו שלשה בנים – שם, חם ויפת. ההלניזם – מקור כל תרבות המערב, מתרבות רומי עד היום – בא מיפת בן נח. אנחנו, היהודים, באים משם בן נח. בשל סיפור מסוים – שכנראה כולנו זוכרים – נח אמר שה' יתן יפי ליפת, אבל תכלית היפי שניתן ליפת היא לשכון באהלי שם. הכוונה שיש ניצוץ של אמת ויפי בתרבות יון – שאחד הדברים החשובים בה הוא חוש אסטטי – ואותו צריך לחלץ מתרבות יון ולהחזיר לעם ישראל. משמעות חנוכה היא לא רק נצחון על יון והפילוסופיה שלה, אלא גאולת ניצוץ היפי מהם והחזרתו להופיע בהקשר הנכון של האמונה בה' אחד. ההלניסטים לא האמינו בא-ל אחד, כידוע.

היו מחכמי ישראל, ובראשם הרמב"ם, שלקחו הרבה נקודות מאריסטו. אבל הרמב"ם לא לקח מאריסטו בצורה עוורת – כל מחשבה או תפיסה שלקח הוא 'צחצח', כמו שמלטשים ומנקים אבן טובה, עד שתאיר. הרמב"ם לא הסכים עם אריסטו בכל נקודה, בעינים עוורות – כאשר הרמב"ם הסכים עם אריסטו הוא הסביר טוב למה עשה זאת. בספר הפילוסופיה שלו – אולי הספר הכי חשוב במחשבת היהדות – ה"מורה נבוכים", הוא לפעמים מסכים עם אריסטו ולפעמים חולק עליו. תפיסת העולם שלנו – אמונה מוחלטת בא-ל אחד, הטוב והמטיב לכל והשומע תפלת כל פה – מנוגדת לחלוטין לתפיסת העולם של אריסטו. אחרי המחלוקת היסודית, במה שהוא הסכים – הוא הסכים.

ארבע הסבות – מאריסטו עד הגר"א

תפיסה אחת שהרמב"ם מסכים עמה באופן כללי[יב] – אף שיש נקודות שהוא חולק בהן או מתקן אותן – היא תפיסת ארבע הסבות, מהדברים היסודיים בתפיסה האריסטוטלית, אותה קבלו כל הפילוסופים של ימי הבינים, יהודים ולא-יהודים. בחרנו לעסוק בנושא כי נכנסנו לחדש של חג החנוכה – חג הנצחון על ההלניזם הפגאני, והחזרת נקודות היפי והאמת מהפילוסופיה שלו להקשר הנכון שלהן בתורה.

מן הסתם שמעו את שמו של אחד מגדולי חכמי ישראל בתקופה האחרונה – בשלש מאות השנים האחרונות – הגר"א, הגאון רבי אליהו מוילנה. הוא לקח את מבנה ארבע הסבות מהפילוסופיה של אריסטו והקביל אותן לסוד אותיות שם הוי' ב"ה[יג]:

  י        חומר

  ה       צורה

  ו        פועל

  ה       תכלית

ארבע הסבות

לכל דבר שקורה יש ארבע סבות (four causes) – ארבעה מניעים – ארבע תשובות לשאלה 'למה [הוא קרה]?': המניע הראשון הוא החומר (matter) – יש חומר מאחורי השינוי או התנועה שקורים. לכל דבר יש חומר. אנחנו יודעים מאיינשטיין, מזה מאה שנה, שחומר ואנרגיה הם שתי צורות של אותה מהות. צריכה להיות אנרגיה טהורה או חומר מאחורי כל דבר. אנחנו יכולים לדמות חומר רק עם צורה – חומר עם תכונות – אבל תיאורטית אפשר לתאר חומר ללא צורה, חומר קדום, מהות קדומה שמכונה "חומר היולי". החומר הקדום מאחורי כל דבר הוא הסבה הראשונה.

אחריו, לכל דבר במציאות יש צורה – עיצוב (design). לכל דבר יש את ההגדרות שלו (פורמולה, שבאה מהמלה פורם-צורה) – הצורה המוגדרת של החומר.

הדבר השלישי הוא הפועל (agent). מישהו או משהו הגורם לתנועה או לפעולה.

הסבה הרביעית לכל דבר היא הסבה הסופית – התכלית (purpose). למה הוא נעשה? לשם מה הדבר הזה קרה? אם יש סבה למה הוא נעשה – זו התכלית.

כשלומדים בבית ספר נותנים לארבע הסבות את דוגמת השלחן – מונח לפני שלחן, ויש ארבעה גורמים לקיומו, ארבע סבות שגורמות לי לחוות את השלחן שלפני: אם השלחן מעץ – כפי שהיו פעם רוב השלחנות – העץ הוא החומר שמאחורי השלחן. שירטוט התכנית לפיה צריך השלחן להראות – העיצוב התיאורטי – הוא ההגדרה-הצורה של השלחן. הנגר שעשה את השלחן הוא הפועל של השלחן. למה צריך שלחן? אם אתה צריך שלחן כדי לאכול, או כדי להזמין אורח ולשבת סביב השלחן, זו הסבה האחרונה – התכלית של השלחן. כך מסבירים את ארבע הסבות בבית ספר.

הסבה הרביעית – התכלית – הכי חשובה, גם בעיני הפילוסופיה האריסטוטלית. כאן הרמב"ם מתקן תפיסה זו. אריסטו תופס רק תכלית מידית, אבל לא תכלית מוחלטת – סבה מוחלטת לקיום של משהו, או לתנועה ושינוי במציאות. הרמב"ם חולק – אם אתה מאמין בה' שבורא את העולם תתכן תכלית רחוקה, תכלית מוחלטת, לקיום חפץ, שינוי או תנועה במציאות. יש תכלית מידית וגם תכלית מוחלטת-סופית, ממנה כלל לא ידע אריסטו.

ארבע הסבות וארבעת היסודות

היום בבית ספר לומדים על הטבלה המחזורית. עד לתקופה האחרונה דברו על 92 יסודות בטבע, וכעת מדענים מדברים על יסודות נוספים. אבל לכולנו מוכרת הגישה העתיקה – שגם היום יש לה מקום – של ארבעה יסודות בטבע: אש-רוח-מים-עפר. ארבעת היסודות יכולים להיות ארבעה מצבי צבירה – מוצק, נוזל, גאז, בעירה (combustion). אויר הוא גאז, מים הם נוזל, עפר הוא מוצק ואש היא בעירה. יש עוד דרכים להסביר, לפי המדע היום, מה הכוונה בארבעת היסודות. בכל אופן, ארבעת היסודות מופיעים גם בפילוסופיה העתיקה וגם בתורה.

האם יש יחס בין ארבעת היסודות לארבע הסבות? לפי קבלה חייב להיות יחס וקשר, כי בין כל שתי מערכות שבנויות באופן מקביל – מבוססות על אותו מספר – יש קשר והקבלה פנימית. נאמר בלי להאריך: החומר מכוון כנגד יסוד המים – מים הכי דומים לחומר האידיאלי, נטול הצורה, או לאנרגיה הטהורה. אש נותנת צורה. רוח – או אויר – הוא הפועל שמחולל דברים או תנועות. התכלית הסופית היא העפר, היסוד הנמוך במציאות, שהרי "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[יד]. אדם הראשון נברא מעפר, ואחרי החטא ה' אמר לו שהוא עתיד למות, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[טו]. יש משהו בעפר הארץ שהוא התכלית הסופית, היעוד הסופי, של הכל. ולסיכום:

  י        חומר  מים

  ה       צורה  אש

  ו        פועל  רוח

  ה       תכלית עפר

כפירת בייקון בתכנון הבריאה ותכליתה

לפני כמה מאות שנים, בזמן הרנסנס – זמן האינקוויזיציה כאן בספרד – היה פילוסוף אנגלי, פרנסיס בייקון, שנחשב אבי הפילוסופיה המודרנית, אבי הספקנות המדעית (empirical skepticism). הוא הראשון שלא הסכים עם ארבע הסיבות של אריסטו – הוא אמר שיש רק שתי סבות. זהו בסיס המדע המודרני, עד לזמן האחרון ממש. הוא אמר שיש רק חומר – היום יודעים שחומר ואנרגיה שוים, כנ"ל – ופועל (סוכן שגורם לחומר לנוע), אבל אין צורה (design) ואין תכלית (purpose).

זו תכלית השיעור שלנו – האם יש תכלית או אין תכלית? בתפיסת העולם של המזרח אין תכלית לעולם. בא המדע המודרני – החל מבייקון, בזמן האינקיווזיציה כאן, בתחלת הרנסנס – וגם אמר שאין תכלית וגם אין צורה-תוכנית לכל דבר. בהקבלת ארבע הסבות לאותיות שם הוי', הוא כפר ב-ה עילאה ו-ה תתאה, הצורה והתכלית (שמקבילות גם לטעם הבריאה השני ולטעם הרביעי). צורה אומרת שלכל דבר שקורה יש תכנית, תכנון מקדים, ותכלית אומרת שיש לו מטרה ויעוד.

עלית מעמד האשה: חזרת התכלית והצורה להקשר המדעי

האות ה היא אות נקבית. בשם הוי', האות הראשונה והשלישית הן זכריות והאות השניה והרביעית הן נקביות. אם כן, בתחלת המהפכה המדעית בייקון הוציא את שתי הסבות הנקביות – הצורה והתכלית – והשאיר את שתי הסבות הזכריות, החומר (matter) והפועל (agent).

בדור האחרון ישנה תנועה (שינוי הוא תנועה) של עלית הצד הנשי, הפמיניזם. זו תנועה משיחית, שמדובר עליה בקבלה. בהקשר שלנו, זו תנועה להחזרת שתי הסבות שהושמטו – הצורה והתכלית. מי נותן את הצורה-התכנית? בקבלה זו תכונה של האמא. החומר בא מהאבא, האות הראשונה בשם הוי', והצורה באה מהאמא, ה עילאה שבשם. הפועל נקרא הבן של ההורים והסוף, התכלית, היא הבת. ארבע אותיות שם הוי' נקראות בקבלה אבא-אמא-בן-בת. בייקון הוציא החוצה את האמא והבת – השאיר רק את האבא והבן. הוא היה מדען, נוצרי אדוק, שהוציא את שתי הנקבות החוצה. ה'טרנד' כעת הוא להחזיר את הדמויות הנשיות לתמונה ולהעלות אותן במודעות, וכך צודק בהחלט לפי הקבלה.

אחת התיאוריות במדע המודרני – תיאוריה לא חדשה, הנמצאת יותר ממאה שנה – היא האבולוציה, שהחזירה, במדה מסוימת, את התכלית המידית. הטענה שמינים משתנים כדי להתאים את עצמם למערכת האקולוגית שסביבם, אומרת שהתכלית מניעה שינוי. אם כן, האבולוציה החזירה, במובן מסוים, את הסבה הסופית של אריסטו – התכלית – להקשר המדעי המודרני ולחשיבה הפילוסופית.

מה בנוגע לצורה? מדענים לא אוהבים להאמין ביוצר שמתכנן את המציאות, אבל – בגלל הרבה-הרבה עובדות ותופעות בעולם הטבע – יותר ויותר מדענים מתחילים להודות שיש יוצר למציאות, שיש צורה-תכנית מאחורי שינוי. בהגדרתם, יש אינטליגנציה (בינה) שיוצרת את המציאות (intelligent design). זו החזרת דמות האם, ה עילאה, הבינה, וההתייחסות לתכלית היא החזרת דמות הבת, ה תתאה, המלכות.

אם כן, נקודת השיעור הראשון שלנו היום היא שיש תכלית, שהיא הגורם הסופי של כל מה שקורה. אריסטו דבר על תכלית מעשית-מידית, אבל את התכלית האמתית לכך שה' ברא דברים – ושאנחנו יושבים כרגע כאן – הוא לא היה מסוגל לתפוס. אחד מיסודות האמונה שלנו – שדורש התבוננות (נושא השיעור השני היום) – הוא שיש להכל תכלית, תכלית מוחלטת, תכלית של גאולה – לא רק לעם ישראל, אלא לעולם כולו – שתבוא כאשר כולם יאמינו ויכירו בה' אחד.