בע"ה

אור ל-ד' כסלו ע"ט – בית חב"ד, ברצלונה

יום הולדת הרב מנחם-מענדל שי' נחשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ארבע סיבות (הרחבות והשלמות)

[הקדמה שהיתה במחשבה:]

סבת יציאת יעקב לחו"ל – המהפכה הרביעית

אדמו"ר הזקן אמר שצריך "לחיות עם הזמן", סוג של 'סבה' – מה שכתוב בתורה הוא סבה למה שמתרחש היום במציאות. היות שכתוב בתורה ביום ראשון – בו יצאנו מארץ ישראל (גם הנושא של "טעם מצוה" השבוע) – "ויצא יעקב", יצאנו בו מהארץ. יש כמה שיחות יפות של הרבי בענין, איך דווקא ליעקב, הבחיר שבאבות, יש ענין לעשות אתהפכא אצל הגוים.

אחת השיחות, ממש בענין שלנו, היא על ההבדל בין אברהם ויצחק ליעקב – לקו"ש ח"י עמ' 88 ואילך. הווארט שאברהם ויצחק נשבעים כדי שהגוי לא יפריע, אבל אין להם כח ממש להפוך את אבימלך. אבל כאשר יעקב הולך ללבן הוא הולך לעשות בירור. גם כל העיסוק שלו עם עשו הוא כדי לברר אותו. שיחה קצרה, שעיקרה בהערה 14, שממש נוגעת לכל המהפכה הרביעית. לשם כך הוא מעדיף לצאת לחו"ל מאשר להשאר בארץ. בארץ רק היה יכול להמשיך את עבודת האבות – בארץ לא מבררים את הגוים אלא רק עושים הסכם שלא יפריעו. בירור הגוי הוא דווקא בחוץ לארץ, כפי שרואים במוחש, שבארץ רק יודעים לעשות איזה הסכם שלא יפריעו אחד לשני, במקרה הטוב. הפיכה היא בחו"ל, ולכן כתוב ש"לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים"[ב]. היום צריך להיות בתוך שליחות – אנו שלוחי דרבנן דארעא דישראל, מביאים את ארץ ישראל לכל העולם. זו ההשגחה הכי חשובה של היציאה שלנו.

רמזי תאריך הנסיעה

עוד הדגשה – הענין מודגש גם ב"היום יום" של היום. כתוב שהבעש"ט היה מרבה בנסיעות והמגיד היה יושב בביתו כי החסידות כבר התפרסמה באמצעות תלמידי הבעש"ט והמגיד. סימן שאנחנו נוסעים כי גל עיני לא התפרסמה מספיק... בפשט המגיד לא נסע מפני סבה גשמית, שהיה חולה על רגליו. הוא כמו יצחק, כלוא בבית, וה' רוצה שהוא לא יסע אלא התלמידים. אצלנו זה אחרת, הנסיעה נדרשת. שני דברים יפהפיים.

שני הימים שהיינו הם ג-ד כסלו (הסמינר נמשך בשניהם), עד ד כסלו. ג כסלו עולה 119. ד כסלו עולה 120. דברנו בר"ח שזהו אחד מהזוגות שהרבועים שלהם נותנים רבוע – שלשות פיתגורס – רבוע 169, שהוא בעצמו 13 ברבוע (כך שהרבוע שלו הוא 13 בחזקת 4). הזוג (שעושה את השלשה) הקודם הוא 20-21, הנותן 29 ברבוע. הזוג הקודם הוא 3-4 שנותן 5 ברבוע. הזוג הבא הוא 696-697 הנותן סבת כל הסבות, 985. שני הימים האלה רומזים ל"סבת כל הסבות", כל מה שדברנו, שהוא עצמו הביא אותנו לשם.

[עד כאן ההקדמה שלא נאמרה.]

"בן ארבעים לבינה"

לחיים לחיים, מזל טוב, שנה טובה – "בן ארבעים לבינה"[ג]. בינה היינו להבין "דבר מתוך דבר"[ד] – להבין את הסובב כל עלמין מתוך הממלא כל עלמין[ה], להבין את הסבה מתוך העילה (כמו שנסביר). העיקר שתגיע לעיקר – להבין את התכלית, בשביל מה באת לעולם. הבעל שם טוב הבין את סיבת ביאתו לעולם רק רגע לפני שהסתלק, אבל היום אפשר להבין קודם – "בן ארבעים לבינה" כבר אפשר להבין בשביל מה נבראת. לחיים לחיים.

[כמה זמן הבית חב"ד פה?] בערך חמש שנים.

צריך לחזור מאמר. [כתוב במאמר של "ויתן לך האלהים" שאלה ברכות יותר נעלות ממה שהיה אמור להגיע ככה – כנראה שם "אלהים" מאד נעלה, וכמבואר בדא"ח שיש שם אלהים שהוא נעלה משם הוי'.] אלהים בגימטריא כלי הוי' (ו-עולם בגימטריא כלי אלהים) – "שרש הכלים גבוה משרש האורות"[ו], לכן יש מעלה בשם אלקים.

[אמרו לי שבתשמ"ט הרבי התחיל לדבר על "בן ארבעים לבינה" – זה כבר בתחלת שנת הארבעים, לא רק בסוף.] כמו "בן שמונה עשרה לחופה", שיש שתי דעות, האם מתחלת שמונה עשרה או מסוף שמונה עשרה, ושתיהן נכונות. מתחיל בתחלת שנת ארבעים, אבל היום גמר כניסת הבינה.

תברך את כולם – תתחיל מהזקנים... אני רוצה שעמרם ימשיך למסור הרבה שיעורים. גם לכתוב הרבה ספרים וגם למסור הרבה שיעורים. כל מי שקורא מלקק את האצבעות.

חומר-צורה-פועל-תכלית – הוי' במילוי אלפין

נאמר כמה השלמות:

אמרנו (בשיעור הראשון) שיש ארבע סבות לכל דבר – גם במורה נבוכים זהו אחד הנושאים הגדולים. כמו שהסברנו, לכאורה הענין לקוח מאריסטו, אבל הוא היה נכס של כל הפילוסופים, כולל היהודים, של ימי הבינים. בתחלת המדע החדש, פילוסוף אחד באנגליה, בייקון, הוציא שתי סבות והשאיר שתים, ועכשיו המדע מחזיר אותן. בכל אופן, הכי מדהים שהגר"א עושה מארבע הסבות האלה סוד הוי' – בסוף פירושו לספרא דצניעותא[ז]. יש שם בסוף יסודות של הדברים הכי חשובים אצלו, ואחד – אולי הכי חשוב – הוא סוד שם הוי', שהוא ארבע הסבות האלה. רק שהוא מסביר אותן לפי מילוי שם מה – שה-י, החומר בעצם, הוא מחשבה, נקודה-קו-שטח (מה שדברנו בראש חדש).

הוא מסביר שם נקודה חשובה לגבי חומר בלי צורה: אנחנו לא יכולים לצייר חומר בלי צורה. יוצא שחומר בלי צורה הוא מחשבה פשוטה, לכן דברנו הרבה על כח המחשבה. כל דבר בעולם שלנו הוא בעל שלשה ממדים – לא יכול להיות משהו ממשי בלי שלשה ממדים. כל מה שהוא יוד – מילוי האות י, נקודה, קו או שטח אך עוד לא נפח – לא יכול להיות משהו ממשי, לכן הוא אומר שהוא רק התפתחות המחשבה. הוא אפילו לא אומר את הווארט, שזהו בעצם חומר הגלם של הכל – ה-י, אבל במילוי שלו.

אחר כך, כשהחומר מקבל צורה, זו הא – החומר שקבל את הצורה הוא האות ה, שיש בה כבר שלשה ממדים, נפח, והצורה שהחומר מקבל היא ה-א שממלאת אותה. הוא מביא את האבן עזרא שהרגל הקטנה של ה-ה היא ממד נוסף, וברגע שיש שלשה ממדים, החמר הוא כבר חמר מוחשי, הוא כבר ממשי, וממילא יש לו גם צורה. הצורה היא ה-א, המילוי של ה-הא.

אחר כך, הוא מסביר, ה-ואו היא הפועל. איך הרמב"ם קורא להם בעברית? חומר, צורה, פועל, תכלית. הרבה פעמים מסבירים זאת, אבל עכשיו הסברנו יותר טוב. אף אחד לא יחלום, כשקורא שם, שסוד הוי' של הגר"א הוא מבנה של אריסטו. הוא מפרש, וכמו שהרמב"ם תוך כדי שמפרט גם עושה תיקונים, גם אצלו. לא כתוב אצל אריסטו שזהו מילוי שם מה...

סוד ה-א בכל מקום הוא צורה. מילוי מה הוא מילוי אלפין, הכל עם א. בכל מקום יש את הצורה. הוא אומר שיש צורת הפועל – ה-א שבתוך ה-ואו – איך הוא פועל. יש את הווארט המפורסם מבעל הבני יששכר[ח] שהדבר הראשון שצריך לומר בבקר, מיד אחרי "מודה אני", הוא "כח הפועל בנפעל". הגר"א אומר שה-ו הראשונה היא הפועל וה-ו השניה (במילוי) היא הנפעל, וה-א באמצע היא צורת הפעולה (החלוקה הזאת לשלשה, הכל בתוך ה"פועל", היא אחת היסודות של הרוגאטשובר כנודע).

אחר כך התכלית – לשם מה, למה ומדוע – היא ה-הא האחרונה בשם (כאשר צורת-גדר התכלית היא סוד אות המילוי, ה-א של ה-הא).

שנת ה'למה'

נחבר את הענין עם יום ההולדת שלנו, לפני כמה ימים – נכנסנו לשנת ה-למה. מה ההבדל בין 'למה' ל'מדוע'? יש כמה פירושים. אחד מהם, ש'מדוע' הולך על העבר – 'מדוע זה קרה?' – ו'למה' הולך על העתיד – 'לשם מה?'. הסבה האחרונה, התכלית, היא הלמה. אמרנו שהבקורת של הרמב"ם על אריסטו היא שמדבר רק על תכלית קרובה. הדוגמה שלו – הצומח נברא בשביל שהחי יאכל אותו והחי נברא בשביל שאנחנו נוכל אותו, זו מערכת אקולוגית. הרמב"ם אומר שלא מספיק לומר כך, שה' ברא את הצומח כדי שהחי יאכל אותו – צריך 'למה' אמתי, מעבר לזה, שהוא רק ברצון ה'. התכלית צריכה להיות תכלית אמתית, כמו שרבי נחמן אומר שצריך לחשוב על התכלית, כל הזמן לחשוב על התכל'ס, דהיינו ארבעת טעמי הבריאה שהסברנו בהתחלה.

הערב הוספנו על מה שכתוב ב"סוד הוי' ליראיו" (בשער "טעם הבריאה") את ההסבר ש-ה עילאה היא הכלי-האמצעי בשביל ה-י ו-ה תתאה היא הכלי-האמצעי בשביל ה-ו. זה ש-ה תתאה, "אין מלך בלא עם"[ט], היא הכלי ל-ו, לרצון ה' להיטיב – כתוב בחסידות, כתוב כבר אצל רבי הלל (ביחס לשתי המדרגות שב"אחד" – הרצון להיטיב ו"מחשבת אנא אמלוך"). ה' 'מבין', כביכול ("בן ארבעים לבינה"), שבלי חק וסדר (של מלך-מלכות) אי אפשר להיטיב. חדשנו היום שגם ה עילאה היא בשביל ה-י.

תכלית – שכינה בתחתונים

שוב, הא תתאה היא החומר הממשי עם הצורה שלו, אבל הוא כבר מגיע לתכלית שלו – התכלית שהוא יתקבל כרצון ה' במציאות התחתונה. הפועל בנפעל עדיין לא מצריך את מציאות התחתונים. גם ווארט יפה של הגר"א. אבל התכל'ס היא שהדבר כן יתקבל למטה. כתוב בחסידות על ההבדל בין חסד לרחמים, שחסד יכול להיות בלי שיתקבל בכי טוב, אבל רחמים חייבים להתקבל – אם לא מתקבל בזולת ממש בכי טוב לא עשה שום דבר, זה לא רחמים. ככה התכל'ס חייבת להתקבל במציאות – רק כאן חייבת להיות מציאות המקבל. כאשר החומר מתקבל במציאות – בתוך הצורה שלו – הוא ה-ה אחרונה כאן.

הוא אומר כאן, דומה מאד ל"דירה בתחתונים" של אדמו"ר הזקן[י] (חושבים שזה חידוש שלו) – הוא משתמש בביטוי "שכינה בתחתונים". החידוש של אדמו"ר הזקן הוא ה'דערהער' וה'געפיל' שאמרנו – שבדירה בתחתונים ה' כביכול 'מרגיש בבית', כאן, אתנו יחד, בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ה' מרגיש 'היימיש' (נמצא שישנם שני לשונות, "שכינה בתחתונים" "דירה בתחתונים" – יחד הם משלימים ל-חן פעמים מב, כמבואר ענינו במ"א).

קוצו של י – סבת כל הסבות

[בכל י-ה-ו-ה יש גם קוצו של י – מה כאן?] סבת כל הסבות. [שייך גם לאריסטו?] היה לו. היו אצלו שני שלבים – לפי הפילוסופים – בהתחלה חשב שלכל אחד מגרמי השמים יש 'סבה ראשונה', ואז החליט שלא אסטטי שיש כל כך הרבה והגיע לזה שיש אחת, סבת כל הסבות. היו אז שתי אפשרויות כמה סבות ראשונות יש – כל פנתיאון האלילים – או 47, אמו, או 55, נה. כנגד אמונה. אחר כך הוא התבגר מזה...

סִבה, עִלה ותכלית

יש שתי מלים עבור סבה. יתכן שיש עוד כמה, אבל אלה מכלול – משתמשים בהן יחד – עלה וסבה. ה' הוא "עלת כל העלות" ו"סבת כל הסבות". דברנו על כך בראש חדש – מה ההבדל, סבה היא סובב ועלה היא ממלא, ועוד הרבה ענינים שכתובים בחסידות. הסברנו שעילה גם לשון עלילה. לא אמרנו בשיעור שהביטוי הוא שמישהו מחפש עילה לעשות משהו – עודד מחפש עילה שנבוא לברצלונה... יש עילה ויש סבה.

סבה, לעומת עלה, היא ב'שלט רחוק'. על דרך ההבדל בין "בחרבי [מלחמה מקרוב, ק"ש] ובקשתי [זריקת חצים למרחוק, שמו"ע]". עוד נושא: לכאורה בנגלה שתי המלים האלה (שהבאנו מהזהר) פחות מודגשות, והן שייכות ל'גרמא' (כל ארבע הסבות של אריסטו צריכות להיות 'לומדות' בגרמי וגרמא). ההבדל בין סבה (מרחוק) ועלה (מקרוב) הן ממש גרמא וגרמי – סוגיא גדולה לקשר. על פי פשט 'גרמא' הוא הסבה השלישית, הפועל – האדם שגרם (עם הדיון איך גרם וכמה גרם). לפי זה אפשר לומר שסבה באבא, עילה באמא, גרמא ב-ו (פועל), והתכלית נשארת תכלית.

בארבע הסבות איפה הסבה ואיפה העילה? התכלית, אנחנו יודעים, היא התכלית-הלמה, אבל מה לגבי סבה ועילה? המדרגה השניה, הצורה – תכנית – והיא עילה, "נורא עלילה". עילה היא לצייר בשכל איך להוציא משהו מהכח אל הפועל. עילה-עלילה היא הצורה איך הדבר הזה יתממש, יצא מהכח אל הפועל. הסברנו בשיעור שאחד מפירושי סבה-עילה הוא אבא ואמא. לפי זה, סבה צריכה להיות החומר הפשוט ועילה אמא, הצורה, התכנית. עוד פעם, הפירוש של צורה בפילוסופיה הוא התכנית (design), השרטוט, כמו "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[יא]. את השרטוט עושה אמא, הכח שלה – תכנית העבודה. יש מי שטוב בתכנית – צריכה להיות אשה נבונה.

אמרנו שהעילה היא צורה, והסבה לכאורה החומר, אבל יש עוד פירוש של סבה – פשוט לסובב משהו, כמו סביבון. מי המסובב? כל הדבר הזה, גם אצל האריז"ל, מתחיל מהמניע – מי שמניע הכל, "המניע הבלתי מתנועע" – והוא הפועל, מסובב את הגלגלים. זאת אומרת שסבה היא גם החומר וגם הפועל. בייקון השאיר רק את שני הזכרים, החומר והפועל – בעצם שתי בחינות של סבה. אם כן, יש לנו סבה-עלה-סבה-תכלית.

רמזי סבה, עלה ותכלית

נשלים כמה רמזים שלא אמרנו קודם: העיקר הוא התכלית. כמה שוה תכלית? קודם כל, מה שרש המלה תכלית? כלי. יש כאן כלי בתוך ת-ת, כמו המלה תפארת – פאר בתוך ת-ת. תכלית שוה 860, י פעמים אלהים. רואים ששם אלקים קשור לכלי – "שרש הכלים", כפי שדברנו לעיל (אלהים = כלי הוי'). סבה = 67. עלה = 105. יחד = 172 = ב"פ אלהים. אם כן, תכלית = ה פעמים סבה-עלה, ממוצע כל אות. זו גימטריא אחת חשובה.

חשבון עוד יותר מפליא:

סבה במספר סידורי = 22, כב אותיות התורה, ודאי הסבה של הכל, חמר הגלם של הכל, בספירת החכמה. כתוב ש-כב אותיות הן סוד המלה חטה, בחכמה.

עלה במספר סדורי = 33, יחס של "שלם וחצי", פעמיים 11 ו-3 פעמים 11. יחד עולה 55, המשולש של 10.

תכלית במספר סדורי = 77, 7 פעמים 11. מתחיל להיות פלא, כפולות 11 – 2, 3, 7. מתחיל סדרה מענינת שתיכף נראה.

במלה "תכלית" עצמה – ת = 22, כ = 11, לי = 22, ת = 22. רואים שגם החלוקה הפנימית היא כפולות 11.

מה המספר הבא בסדרה? בסיס הסדרה הוא 33, עלה. עלה ועוד 44 = תכלית, כלומר שהמספר אחרי תכלית יהיה ב פעמים תכלית, כנראה התכלית הקרובה, של אריסטו, והתכלית הרחוקה, של הרמב"ם – 154, ז פעמים 22, "הוי' אלהינו הוי'" במספר רגיל, היחוד של קריאת שמע. אם נחשב את הסדרה עד שבעה מקומות הסכום הוא 1540, י פעמים 154 (המספר הרביעי),55 במשולש, הארבעון (טטראדר) של 20, ישראל (עם א = 1000), אפשרויות כל השרשים של 3 אותיות שונות בלשון הקדש (22 פעמים 21 פעמים 20 חלקי 6).

ורמז נוסף: השער של סבה הוא סב (62) ושל עלה על (100; 10 ברבוע, כאשר הממוצע שלהם הוא 9 ברבוע). 'חתך הזהב' של 100 הוא 62-38. אם יש אדם שגובהו 162 (בצלם) "מחציו ולמעלה אלהים" יהיה 62 ו"מחציו ולמטה איש" יהיה 100.

והשלמה לרמז מראש חדש: בשיעור ראש חדש עשינו סדרה של "סבת כל הסבות" – הוא המספר השביעי-החביב בסדרה – וממוצע שבעת המספרים הראשונים הוא משיח. תוספת חשובה, שלא אמרנו, שאם אני מוסיף עוד מספר – השמיני בסדרה – יצא סב (השער של סבה) ברבוע.

ארבע הסבות וארבעת היסודות

הקבלנו את הסבות חמר-צורה-פעל-תכלית למים-אש-רוח-עפר. אמרנו בשיעור, אבל לא כל כך הסברנו, שהצורה – תכנון תבוני – קשורה דווקא ליסוד האש. מאיפה אמרנו שהחומר הוא מים והתכנון הוא אש? הרי בדרך כלל היסודות הם אש-רוח-מים-עפר. איפה חכמה היא מים ובינה אש? באמ"ש של ספר יצירה[יב] – רק שם האויר בכתר, וכאן אין לנו כתר. הרוח כאן יורדת מהכתר ל-ו (הרי המניע הבלתי מתנועע הוא הכתר ומקום גילוי הפועל הוא ה-ו של שם הוי', סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה) – מקום הרוח בנרנח"י. המים בחכמה, האש בבינה, הרוח ב-ו והעפר ב-ה תתאה. כך עשינו בלי להסביר. זהו הסדר של ספר יצירה.

רש"י אומר שאם תפרש "בראשית" כ'בתחלה', ולא בסמיכות (כפירוש הרמב"ם), הרי מים קדמו ואיך יתכן. מים הם החמר ההיולי. מה הדבר הראשון שה' ברא שהוא חומר וצורה ויחד? "בראשית ברא אלהים את השמים"[יג], שהם אש ומים[יד] – חומר מצויר. החומר הוא המים והאש דווקא נותנת את הציור – כאן זהו ציור רוחני יחסית. כתוב "את השמים" לרבות את כל צבאות השמים[טו], זו בריאה יש מאין[טז]. זהו המקור של חומר מצויר – אש ומים. למה אש היא צורה? הרי אש שורפת הכל. עיקר החידוש שלא אמרנו – למה אש נותנת צורה למשהו? [יכול לשנות צורה.] יפה, יש הרבה תכונות של אש – חקירה ברמב"ם, וגם באריסטו – האם כל פעולה שונה של האש היא כח וסבה בפני עצמה, או שהכל סבה אחת. יש פילוסופים שאומרים שהאש מורכבת מכל מיני כחות, והרמב"ם חולק ואומר שהכל אחד – הכל חום, שהוא עושה פעולות שונות.

קודם כל, הדבר הכי פשוט – צורה = אש. אחרי זה לא צריך יותר... בספר יצירה האות של אש היא ש, אבל כותבים אש – בתוך המלה "שמים" יש רק את ה-ש, אין את ה-א. מה אנחנו מסבירים תמיד לגבי א ו-ש? שהן שתי אותיות החן – שתי האותיות הסימטריות, האותיות עם הצורה הכי מושלמת. צורה סימטרית ופשוט יפה – אלה שתי האותיות הכי יפות. גם דבר חשוב, ששתי האותיות האלה יחד הן אש, והן נותנות את הסימטריה, את הצורה.

נאמר בסגנון אחר – שאלה לילדים., מה הדבר הכי יפה שראית פעם בטבע? שאלה למדור ב"ואביטה"... שלהבת – שלהבת של נר, "להדליק נר של שבת קדש". יש עוד שיעור על מדיטציה – התבוננות על נרות שבת. הצורה הכי יפה היא השלהבת. [מה חושבים כשמתבוננים על השלהבת?] שלהבת עולה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שלש אהבות כנגד שלשת הראשים של צורת האות ש. יש בטוי בספר יצירה[יז] "שלהבת קשורה בגחלת", ויש הרבה התבוננויות על שלשת האורות בשלהבת[יח]. המקור הוא בפירוש הגר"א על ספר יצירה[יט]. בפרט, מסביר הגר"א, יש חמש מדרגות בשלהבת, כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – שיא היפי ושיא השלמות. אנחנו, עם ישראל, השלהבת של כל העולם – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[כ], ראשי תבות שמע. כמה שוה "שלהבת-יה"? שלום שלום (752), "שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה"[כא] (כדרשת חז"ל על הפסוק "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי"[כב]).

הרחבת ההקבלה

אם נקביל לי-ה-ו-ה הם אברהם-יצחק-יעקב-דוד: אברהם הוא "זכור אב נמשך אחריך כמים" ואברהם בגימטריא חמר – הוא החמר ההיולי, המים; יצחק הוא האש, בגימטריא צורה; יעקב הוא באמת הפועל – היחיד בין האבות שרואים שהיה פועל כל יום אצל לבן (20 שנה, כפי שקוראים בפרשת השבוע), ולומדים ממנו בשו"ע הלכות נאמנות. העיקר הוא הפועל (כמו הנגר במשל העץ), ולפי אדמו"ר הזקן בתניא דווקא האדם-המדבר הוא יסוד הרוח, רוח חיים. הסבה של הפועל היא בעיקר "כח המניע", מתאים מאד ל"רוח". כאשר רוח נושבת היא הכח-התנועה להזיז דברים. גם לא כל כך הסברנו שעפר הוא התכלית, חוץ מהפסוקים. אם הרוח נושבת היא מניעה; התכלית היא המנוחה, כמו יום השבת, ומנוחה היא עפר. כמו שאחרי מאה ועשרים "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", כי התכלית היא "סוף מעשה במחשבה תחלה".

בספר יצירה יש שתי בחינות רוח לפני המים, בכתר: "אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח, שלש מים מרוח, ארבע אש ממים". לפי פירוש הגר"א רוח סתם היא אריך והרוח העליונה היא עתיק. אם המים והאש הם חכמה ובינה ורוח אלהים חיים הם עתיק – כל חידוש הגר"א בפירושו על ספר יצירה הוא שבמקום מלכות יש פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר (כמו שאנחנו מסבירים לגבי עשרת הדברות, ש"אנכי" ו"לא יהיה לך" ש"מפי הגבורה שמענום", והם פסוק אחד, הם אריך ועתיק). לפי זה הכי גבוה עתיק, אבל "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"" שרש "סוף מעשה במחשבה תחלה", סוד הדומם, למעלה מעתיק יומין. כתוב בפירוש שרדל"א הוא שרש הדומם.

יצאו לנו כעת שבע מדרגות של ארבעת הסודות: ג הראשים שבכתר הם עפר-רוח-רוח. אחר כך יש מים אש רוח עפר. הרוח האחרונה, שהיא ז"א, באמת עליה כתוב "ז"א עתיקא אחדי ותליא". היא גם 'מתווכת' לאריך.

עפר             רדל"א

רוח אלהים חיים     עתיק

קוצו של י                 רוח              אריך  סבת כל הסבות      

י                    מים              חכמה סבה             חמר   אברהם

ה                            אש              בינה   עלה             צורה  יצחק

ו                    רוח              מדות  סבה             פועל  יעקב

ה                           עפר             מלכות תכלית          תכלית דוד

עפר ("הכל היה מן העפר"), רוח אלהים חיים, רוח, מים, אש, רוח, עפר = 1887 = 37 כפול 51.

ב. "למען דעת כל עמי הארץ"

תפקידי המהפכה הרביעית

[הרב יכול להסביר יותר את תפקיד הגוים בגאולה?]

יש כמה שלבים. יש שיחה מאד חשובה של הרבי, שהתכלית של שמירת הגוים את שבע מצוות בני נח אינה רק כדי שהם יעשו מה שהם צריכים לעשות – מאד קרוב לרעיון של המהפכה הרביעית – אלא שעל ידי זה העולם יהיה מיושב, וכך הוא יהיה כלי לכך שאנחנו נוכל לקיים את תריג מצוות התורה. [כאילו שהם מכינים את הכלי ואנחנו מביאים את האור?] בדיוק. הדבר קשור לנקודה מאד חשובה שלא הספקנו להסביר קודם בשיעור (נקודה שמדברת בעיקר ליהודים), שהמהפכה הרביעית היא סגולה נגד נגע ההתבוללות (יהודים נעשים גאים ביהדותם, ורוצים רק להשפיע לגוים ולא להתבולל בקרבם ח"ו) וגם סגולה שלא רק שהתורה לא תשתכח מישראל אלא שהיא תתברך יותר ויותר, בשפע של חידושי אמת, שפע של אורות חדשים ("אור חדש על ציון תאיר", שחדש להיות אור, כמבואר בדא"ח, היינו שקודם היה בגדר עצם ולא אור, ודווקא בזכות המהפכה הרביעית היא הופכת מעצם, לשון עצימת עינים – 'אסור ללמד גוים תורה' – לאור גדול).

יש ווארט חריף ברמ"ח אותיות שכאשר יבוא משיח כולם יעלו מדרגה אחת – הגוים יהיו מתנגדים, המתנגדים יהיו חסידים, החסידים יהיו רבי, והרבי יתאחד עם העצמות. [אבל איך מסתדר עם זה שהגוים לא מודעים לזה כלל?] זו מצוה שישמעו כולם מאתנו. [המציאות שלנו שלא יכולים להגיע לחמשה מליארד אנשים.] למה לא? יש היום טכנולוגיה. [האם באמת יש להם את כח הבירור? עד כאן הבנתי שאם הגוי זוכה אשריו, אבל לא קריטי שיעשה לתיקון העולם.] יש עוד שיחה, על השאלה אם הגוי שומר את המצוות מחכמתו – האם נקרא "מחכמיהם" או "לא מחכמיהם". כל שבע המצוות של הגוים הן שכליות. [גם אמונה?] אין לו אמונה אלא איסור עבודה זרה – השכל הבריא אומר שע"ז היא שקר.

התבוננות בצורת מגן דוד – "למען דעת"

אחרון חביב, רצינו בשיעור האחרון להראות לקהל דוגמה של שעשוע תורה. לא יצא – נראה מה שרצינו לצייר. כל יום אומרים בתפלה לפני שיר של יום "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד"[כג]. אם היינו רוצים לבחור פסוק למהפכה הרביעית – זה הפסוק הזה. [הרב דבר עליו ביום הולדת 70 של אבא במיתר[כד].] האותיות הן מספר מגן דוד. [מה הענין של מגן דוד?] הרבי לא רצה שיעשו מזה ענין יותר מדי גדול, אבל בכל זאת זה סמל יהודי. מתמטית זו צורה סימטרית של שש, ו קצוות. יש בה גם תופעה של "תוכו כברו" – אין עוד צורת כוכב שהכנפיים שלה מכסות בדיוק את הפנים.

ל

מ ע

ן ד ע ת כ ל ע

מ י ה א ר ץ

כ י י ה ו

ה ה ו א ה א

ל ה י ם א י ן

ע ו

ד

כל הפסוק יחד עולה 1430. אומר לך משהו? [הכל פעמים הוי']. נכון. מה עוד אומר לך? עוד כמה דברים, מאד חשובים[כה]. נתבונן בפנות:

ל

מ ע

ן ד ע ת כ ל ע

מ י ה א ר ץ

כ י י ה ו

ה ה ו א ה א

ל ה י ם א י ן

ע ו

ד

הפנות שוות 234, העולה ט פעמים הוי'. הכל יחד עולה 55 פעמים הוי' ורק שש הפנות עולות ט פעמים הוי', שעולה גם ו פעמים טל, "הוי' אחד". כלומר, הערך הממוצע של כל פנה הוא "הוי' אחד". היות שזו כפולה של הוי', גם השאר כפולת הוי' – "הוי' [פעמים] אלהי" (1196), כוונת מילוי שם עב. יש תפלה בק"ש על המטה, שרוב האנשים לא אומרים, שמבקשים שה' יעשה שנתעורר בחצות, מודגש שם בסידור "הוי"ה אלה"י".

נתבונן בשש ה'כנפים' (סוד המגן-דוד הוא "שש כנפים שש כנפים לאחד"[כו]):

ל

מ ע

ן ד ע ת כ ל ע

מ י ה א ר ץ

כ י י ה ו

ה ה ו א ה א

ל ה י ם א י ן

ע ו

ד

שש הכנפים עולות 605, העולה הכל פעמים וה. יוצא ש'תוכו' של המגן דוד עולה 825, העולה הכל פעמים יה. התוך הוא בסוד "הנסתרֹת להוי' אלהינו", "אור המאיר לעצמו", אותיות י-ה שבשם, ואילו הכנפים הן בסוד "והנגלֹת לנו ולבנינו", "אור המאיר לזולתו", אותיות וה שבשם.

נתבונן בנקודות האמצעיות של צלעות המגן-דוד:

ל

מ ע

ן ד ע ת כ ל ע

מ י ה א ר ץ

כ י י ה ו

ה ה ו א ה א

ל ה י ם א י ן

ע ו

ד

שש הנקודות עולות 660 – הכל פעמים 12 (זה, הוא; רק שלש האותיות תרה עולות הכל פעמים וה, הנ"ל, ושאר האותיות, םהי, עולות עוד הכל) – וממילא שאר האותיות עולות 770, הכל פעמים 14 (יד, דוד, שייך למגן-דוד). רק האותיות הנוספות שב'תוך' עולת 165, ג"פ הכל:

ל

מ ע

ן ד ע ת כ ל ע

מ י ה א ר ץ

כ י י ה ו

ה ה ו א ה א

ל ה י ם א י ן

ע ו

ד

כל כפולות ה-הכל (סִבה-עִלה במספר סדורי, כנ"ל) – משולש י – רמוזות ב-י שבאמצע הצורה, ה-י של שם הוי'.

נתבונן באותיות ה'ציר':

ל

מ ע

ן ד ע ת כ ל ע

מ י ה א ר ץ

כ י י ה ו

ה ה ו א ה א

ל ה י ם א י ן

ע ו

ד

מלמעלה למטה האותיות הן ל ת י ם ד העולות 484, 22 ברבוע. מי יכול לראות איזו מלה מורכבת מאותיות אלה? תלמיד. סימן שגם הגוים יכולים להיות תלמידי חכמים, "למודי הוי'"[כז] בהם מתקיים "למען דעת כל עמי הארץ כי הוי' הוא האלהים אין עוד". שאר האותיות עולות 946, 22 פעמים 43 (משולש 43), עולה 11 פעמים אלהים ("הוי' הוא האלהים אין עוד").

דברי סיום

שוב, זהו פסוק של גוים – הפסוק של המהפכה הרביעית. מה זה ה"אין עוד" בסוף? ה"אין כיוצא בו"[כח]. לכן כתוב שרחב הזונה לפני שהתגיירה גם אמרה "הוי' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"[כט] אך בלי ה"אין עוד", שיירה אותו בחללו של עולם. ה"אין עוד" הוא המיוחד של היהודי, וכאן בפסוק גם הגוים יגידו כך. אם מישהו יערער, מה אתה מתייחס לגוים כמו יהודים – התשובה היא הפסוק הזה. פסוק שנאמר על בית המקדש – שלמה המלך אמר אותו בחנוכת בית המקדש. אמר לה' שיקבל את תפלתם. [מה הידיעה שהם צריכים לדעת?] אמרנו שצריך להביא אותם ביכולת האמונה שלהם לנשיאת ההפכים של בלי גבול וגבול יחד. כל הווארט האחרון הוא מאמר ד"ה "מים רבים" תשי"ז.

לחיים לחיים, שתהיה הרבה הצלחה פה.

[דברו על אחוזי הגוים שהיו, ועל כך שאם הגוים יתאחדו סביב הענין זה יאחד גם יהודים.]

כל המהפכות הן "שמא תשכח תורה מישראל" – אם לא נלמד גוים גם אנחנו לא נלמד.