ב"ה

כ"ד טבת ע"ט – כפר חב"ד

עבודת השובבי"ם – שפלות וגעגועים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. עבודת כ"ד טבת

כד טבת ב"דור השביעי" – מלכות של חסד

[מה ה'הרגש' היום, בכ"ד טבת?] כאשר הרבי התחיל את נשיאותו הוא הדגיש[ב] שאנחנו "דור השביעי" לאדמו"ר הזקן, כמו שמשה רבינו הוא השביעי לאברהם אבינו. כתוב במדרש ש"כל השביעין חביבין"[ג], והחביבות שלהם היא בכך שהם ה"שביעי" לראשון – הם משקפים ומשלימים ענין שהתחיל בראשון. את החידוש המיוחד של אדמו"ר הזקן אפשר להסביר בהרבה אופנים – הוא חכמה, בינה ודעת – אבל כאשר מדגישים את הענין של "דור השביעי" לאדמו"ר הזקן מתייחסים אליו בתור חסד. הרבי, שהוא נשיא הדור השביעי, הוא המלכות – כל מפעל השליחות, כל הפעילות שראית בביקור שלך בארץ, היא ביטוי המלכות של הרבי – והמלכות היא השביעית לספירת החסד.

אם כן, עיקר ההשראה בדור שלנו היא שהמלכות צריכה להיות של חסד. צריך לעסוק בחסד ואהבה (פנימיות מדת החסד) – לעשות מעשי חסד, להושיט זרוע בימין מקרבת כדי לחבק כמה שיותר יהודים. אדמו"ר הזקן, בדרך חב"ד, נותן את הדרך לקרב בטוב טעם ודעת. התפקיד של זרוע ימין, של החסד, הוא – במלים פשוטות – לחבק, "וימינו תחבקני"[ד] ("וימינו תחבקני" עם שני הכוללים, שני 'חיבוקים' = שניאור זלמן!).

מ"אור המאיר לעצמו" ל"אור המאיר לזולתו"

נאמר עוד משהו: השבוע[ה] דברנו על השם שניאור, ועל הפירושים השונים שיש בשני-אור. אחד ההסברים העיקריים הוא שיש שני סוגי אור – "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו". צריכים את שניהם. בשביל להאיר לזולת, "אור המאיר לזולתו", קודם כל אדם חייב שיהיה לו "אור המאיר לעצמו" – אדם צריך ללמוד ולהאיר את עצמו, ואז יש לו מה להאיר לזולת.

בתורה 'אור' הרבה פעמים הוא גם הנאה והתפעלות, כמו שמיד נאמר עם בריאת האור, "וירא אלהים את האור כי טוב"[ו] – ראית כל מיני דברים, התפעלת והתלהבת, אתה מואר מהם בעצמך, וכעת אתה יכול גם להאיר בהם את הזולת.

ב. מאמר ד"ה "ענין שובבי"ם תיקון לפגם הברית"

אנחנו נמצאים בתוך ימי השובבי"ם – ר"ת שמות-וארא-בא-בשלח-יתרו-משפטים – ימים של תיקון הברית. תמיד כ"ד טבת חל בתוך ימי השובבי"ם, אבל כל פעם ביום אחר, והשנה יש משהו מיוחד – כ"ד טבת הוא היום העשירי בימי השובבי"ם, "העשירי יהיה קדש"[ז], תמצית הענין. נלמד מאמר של אדמו"ר הזקן[ח] על השובבי"ם:

פסוקי המאמר

ב'רביעי' של פרשת שמות כתוב על מראה הסנה. שלשת הפסוקים האחרונים הם[ט]: "ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אֹמר אליהם. ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל הוי' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם [חוזר שלש פעמים על אותן מלים, 'שלחני אליכם', כנגד שלש פעמים שמופיע השם הקדוש אהיה. 'שלחני אליכם' עולה בגימטריא השם הקדוש צבאות, השייך ליציאת מצרים בה יצאו כל צבאות ה'. אהיה ועוד 'שלחני אליכם' עולה כ"פ שם הוי' ב"ה] זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדר דר". כאן נגמר 'רביעי'.

אחר כך 'חמישי' (רביעי-חמישי כנגד נצח והוד, תרין פלגי גופא כו') מתחיל: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם הוי' אלהי אבתיכם נראה אלי אלהי אברהם יצחק ויעקב לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים".

המאמר של אדמו"ר הזקן הולך על הפסוקים האלה – על ההתחלה, "ואמרו לי מה שמו מה אֹמר אליהם", וגם על ההמשך, שה' אומר למשה שתאמר להם שה' נראה אלי. מי נראה אלי? "אלהי אברהם יצחק ויעקב" (העולה "משה משה"[י], קריאת ה' אל משה בסנה – "לא פסיק טעמא בגווייהו"[יא]). ומה הוא אמר? "פקד פקדתי".

גילוי ה"חלק אלוה ממעל ממש"

נלמד את המאמר בפנים:

ענין שובבי"ם תיקון לפגם ברית.

כהערה: כידוע, שובבים עולה שכם, עולה "חלק אלוה ממעל" – חלק מענין המאמר הוא מהו ה"חלק אלוה ממעל" של היהודי – ופגם הברית עולה "חלק אלוה ממעל ממש"[יב]. שובבים, שהוא תיקון פגם הברית, הוא לגלות שה"חלק אלוה ממעל" הוא "ממש". כידוע[יג], יש שני פירושים ב"ממש" – ממש ממעל, ממה שה' הוא "אל עליון" (כינוי לכתר עליון, ועד לכתר עליון שלפני הצמצום הראשון), או משהו ממשי, בעולם שלנו.

הקושיא: מה ענין גילוי שם אהי'?

ולהבין מה שהשיב השי"ת למשה כששאלו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם כו' [בסוף 'רביעי' משה שאל את ה' – "ואמרו לי מה שמו מה אֹמר אליהם" וה' ענה] אהי' שלחני אליכם

שאינה תשובה על שאלתם ששאלו סימן לאמר ה' נראה אלי שיאמינו בדבריו כו' [לא מוצאים בשום מקום בהמשך שהם אכן שאלו אותו "מה שמו". לעומת זאת, לגבי מה שה' אומר לו בהמשך – "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם הוי' אלהי אבתיכם נראה אלי" – ברור שהם זקוקים לסימן שאכן ה' דבר עמו. הייתי יכול לחשוב שהסימן הוא אות ומופת, כמו שהאותות והמופתים שה' נתן לו לעשות כדי להוכיח שזו אמת, אבל לא זו הכוונה כאן – הוא מתכוון סימן של דיבור, ולא אות ומופת או הוכחה שכלית. אפשר לחשוב שהסימן הוא שיוכיח להם, שיסביר להם, אבל מה שיצא כאן בהמשך הוא שהסימן הוא איך הוא ידבר איתם. הסימן הוא בעצם המלים "פקד פקדתי", סימן שהיה מסור בידי בני ישראל – שבלשון הזה ה' יגאל אותם[יד]. אדמו"ר הזקן עושה כאן גם ענין גדול מ"אלהי אברהם" ששלח אותי. שוב, לפי ההמשך הוא אומר להם "הוי' נראה אלי" והוא צריך לאמת זאת על ידי סימן, אבל לא כתוב ששאלו מה שם ה'.]

וגם למה לא אמר להם שם הוי"ה [שהוא שם העצם, למה צריך לומר "אהיה שלחני אליכם".] כו'.

"תמיד שכלו ולבו בכל תאוותיו"

והענין והעצה היעוצה לכל אשר נגע יראת ה' בלבבו להתהלך לפני ה' באמת ובתם זה הדרך ישכון אור ה' שישים בלבו שבוודאי בלי ספק הוא תמיד שכלו ולבו בכל תאוותיו רק רע כל היום [פסוק שנאמר לפני המבול – "וכל יצר מחשבֹת לבו רק רע כל היום"[טו]. ידוע[טז] שסופי התבות "רק רע כל היום" הם עמלק – עמלק, בגימטריא ספק[יז], שוכן בלב ופועל ש"תמיד שכלו ולבו בכל תאוותיו". האם יש משהו חוץ מהשכל והלב? כן, כפי שיסביר – הרעותא דלבא, הרצון הפשוט, שאצל כל יהודי הוא לה'. אבל השכל והלב שלו הם "רק רע כל היום", הכל תאוות. הייתי חושב שהתאוות הן רק בלב, אבל הוא כולל את השכל – משתמש בשכל באופן של "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו"[יח], כמו שלמדנו במאמר אחר[יט].] שהוא [הרע של השכל והלב.] בחי' מצרי' כידוע [אפשר לומר שמצרים לשון רבים, על משקל עינים-אזנים כו', כנגד שני מיצרים, של השכל ושל הלב.]

מבנה הנפש: רעותא דלבא, שכל, לב

מהדברים הכי חשובים במאמר – חוץ מהיותו יסוד גדול של המאמר "פרק בעבודת ה'"[כ] – שבניתוח נפש האדם הוא לא משתמש במונחי התניא. הוא מדבר על "חלק אלוק ממעל ממש", אבל לא מזכיר נפש אלקית ונפש בהמית, אלא רק מזכיר שיש לאדם שכל ולב. יוצא מכאן כלל גדול – שצריך לעשות ממנו ענין גדול, במיוחד בדור שלנו, שלא כל כך מובנת החלוקה לנפש אלקית ונפש בהמית[כא] – שיש בחלוקה הרוחנית של האדם שלשה דברים, ממטה למעלה: לב, שכל ורצון.

מדובר כאן ברצון פשוט, "רעותא דלבא", שהוא מתנת אלקים – לא ממני בכלל. יש בי משהו שה' נותן בי אך אינו שלי, לא בזכותי. השכל והלב שלי הם בכי רע. כמו שאנחנו מדגישים בפרק בעבודת ה' – שלא יתפעל מכך (שההתפעלות מכך היא בעצמה ישות), אין חידוש, ככה צריך להיות.

געגועים ושפלות

אם כן, יוצא מכל המאמר שיש שני דברים – השכל והלב, שהם בכי רע, "בכל תאותיו רק רע כל היום", ורעותא דלבא. ב"פרק בעבודת ה'" אנחנו פותחים שמהות האדם היא בטול ושפלות, משה ודוד, אבל כאן יוצא שכל האדם הוא שפלות – לא מזכיר מלה זו, אך על זה מדובר – ורעותא דלבא. עוד פעם, שם בטול ושפלות, וכאן שפלות – המצב שלו – ורעותא דלבא מהקב"ה, שיש לו למרות מצבו.

כשחשבתי שנלמד את המאמר באנגלית, חשבתי איך להסביר בצורה הכי פשוטה מהי רעותא דלבא – געגועים. ליהודי כל הזמן יש געגועים לה'. יתכן שהגעגועים הם למשהו שהוא לא יודע מה הוא בכלל, אבל יש לו געגועים – ובאמת הגעגועים שלו הם לקב"ה. באנגלית המלה היא longing. כמה שהוא גרוע, כמה שהוא "אין דער ערד אריין" ('עמוק באדמה') – יש לו longing, יש לו געגועים למשהו. [הגעגועים יכולים להתבטא בתור תסכול?] יכול להיות, אבל הוא אומר שהם צריכים לשמח אותו – שמבין שאלה געגועים לה'. זהו מפתח תיקון הנפש – להגיע לגעגועים האלה, להדגיש ולהבליט אותם.

תאוות הגוף מרובות ורעותא דלבא אחד

אבל לאחר שיגמור בלבו כן [שזהו המצב.] לא יעצב ללבו מפני זה [עיקר הווארט שלנו ב"פרק בעבודת ה'".] כלל וכלל [ההיפך – שלא יפול בעצבות.] רק שיאמר בלבו אמת שכן הוא ולמה לא תהי' כן [פארוואס ניט?] מצד הגוף כו'

שוב, אין כאן נפש בהמית – לא צריך לדבר עליה. הגוף מושך לכל התאוות, שהן בעצם צרכי הגוף – הוא גם לא אשם. אם לא יאכל – לא יחיה. גם תאוות מין – הוא צריך לפרות ולרבות. הגוף מלא תאוות.

עיקר ההבדל בין התאוות הנמוכות לבין התאווה העליונה – ה"רעותא דלבא", שגם הוא תאוה – שלמטה יש 'תאוות' לשון רבים, הרבה תאוות, כמו "צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה"[כב], יש הרבה דברים שאדם צריך והוא מתאווה אליהם, אבל ה‑ longing הם רק לדבר אחד. או שהוא יודע מה יעוד הגעגועים או שלא, אבל מדובר בדבר אחד. כמו שמדברים על חיפוש הניגון שהלך לאיבוד, שאני יודע לזהות מה לא – כמו ידיעת השלילה של הרמב"ם. אני יודע לומר שכל התאוות הנמוכות הן לא מה שאני מתגעגע אליו – לא מתגעגע לאכול ולא לתאות מין, אלא למשהו אחר שאיני יודע. הגעגועים הם לדבר אחד בלבד.

רעותא דלבא שאינו שלי – לא נתפס בשכלי

אך יעקב חבל נחלתו חלק אלקה ממש [חבל מקשר ביני לבין הקב"ה למעלה.] אליו אשא נפשי [יש כאן רמז יפה. הוא 'התעלם' קודם מ"אהיה אשר אהיה", הזכיר רק "אהיה שלחני אליכם" – מה שה' מסכים למשה לומר להם, לא להזכיר להם עוד שעבוד[כג]. "אשא" ראשי תבות "אהיה שלחני אליכם". כאן כותב "אליו אשא נפשי" – "אליו", כמו געגועים, תנועה בלתי רציונאלית.] ובו אם [אולי צ"ל 'אני'[כד]] חפץ במצותיו וחוקיו להדבק בתורתו אף שאינו יודע שום שכל והשגה להבינו כלל וכלל מ"מ אינו יודע טעם לרעותא דליבא שיש לו [איני יודע להסביר לעצמי למה אני מתגעגע לה' ורוצה את תורתו ומצוותיו.]

[למה האדם לא יודע להסביר?] כי אינה שלו [כאן פשיטא שבפשיטא שלא שלו. בתניא[כה] כתוב שהבינוני מזוהה עם הנפש הבהמית, אבל כאן לא מזכיר כלל נפש הבהמית. יש לו שפלות – יש דברים ששלי, "רק רע כל היום", ויש מה שלא שלי, רעותא דלבא. כתוב בחסידות שיש שני סוגי רצון – רצון תחתון ורצון עליון, רצון על פי טעם ורצון לא על פי טעם. למה השכל והלב הולכים יחד? כי אלה רצונות ותאוות שעל פי חכמתו. אם על פי חכמתי – שייך לי. אם לא מובן בשכל שלי – לא שלי. זהו הגדר מה שלי ומה לא שלי. אם אני יכול להצדיק בשכל – שלי. אם איני יכול להצדיק בשכל – לא שלי.] לא מחכמתו ולא מצדקתו [לא מהחכמה שלי, ובוודאי לא זכיתי לו בצדקתי. יש עיבור נשמה של צדיק שזכיתי לו כי עשיתי משהו מאד טוב בחיים[כו] – כאן לא מדובר בזכות מיוחדת, אלא במשהו שיש לכל יהודי.] אך מפני חלק אלקות [שה' נתן בי. לכן] כל שעה חושק לשרשו [יש לי תמיד את הגעגועים האלה.] אשר לוקח משם [עד כאן תיאור המצב.]

אהבת ה' לישראל למעלה מטעם ודעת

וכאשר ישים ללבו כל אלה [ההרגשה המתוארת כאן – שאני בכי רע ויש לי רעותא דלבא שלא שלי – היא בעצמה כבר אתערותא דלתתא, כי האדם מתחיל להגביר את הגעגועים, חושב עליהם. שוב, הוא אומר שאני רוצה את ה' לא בגלל שום דבר ששייך לי.]

[האתערותא דלתתא הזו מעוררת למעלה אתערותא דלעילא:] באתעדל"ת אתעלד"ע כה"ג [באותו גוון, אותה צורה.] יתעורר ג"כ למעלה שהקב"ה יתעורר אהבתו לישראל אף שלא ימצא טעם ודעת מפני מה יאהב אותם [באים לקב"ה מלאכי השרת ושואלים אותו למה הוא בוחר בישראל – הוא אומר 'איני יודע'. כמו שאם ישאלו אותי למה אני רוצה את ה' – אומר שאיני יודע, לא יכול להסביר זאת. "דע מה למעלה ממך"[כז] – "מה למעלה, ממך"[כח] – מעורר למעלה אותו דבר, שהקב"ה אוהב אותנו ובוחר בנו בלי יכולת להסביר למה, לא תלוי בשום זכות.] מ"מ יאהב אותם להטיב להם בכל מילי דמטיב כמ"ש לא מרובכם מכל העמים וגו' ולא בצדקתיך ויושר לבבך כ"א אשר חשק ה' כו'

שאם הי' אהבת ישראל מאיזה טעם היה ג"כ אהבת הקב"ה כן כי כמים הפנים כו' [כאן הוא מדבר על רעותא דלבא למעלה מטעם ודעת לגמרי, לא מה שמופיע בתניא, בתחלת חינוך קטן ועוד, "לאהבה את הוי' אלהיך כי הוא חייך"[כט] – אהבת ה' כי הוא החיים, אני רוצה לחיות. יש הרבה מדרגות אהבה בתניא שיש להן איזה טעם – כאן הוא לא מתייחס אליהן כלל, שולל אותן. הרעותא דלבא היא בלי שום טעם, ודווקא היא מעוררת למעלה אותו דבר. אם האהבה שלי היתה עם טעם אהבת הקב"ה גם היתה עם טעם, והרי אין טעם לאהוב אותי – אז אוי ואבוי.]

"אלהי אברהם" – רעותא דלבא (יצחק ויעקב – שכל ולב)

כעת מתחיל עוד ענין:

וזאת הבחי' נק' אלקי אברהם

מענין שבהתחלה הקב"ה כולל בפסוק את שלשת האבות, "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם". אחר כך "הוי' אלהי אבֹתיכם נראה אלי אלהי אברהם יצחק ויעקב" – כולל את שלשתם יחד, בלי "אלהי" לכל אחד. אבל כאן משמע שפשוט לו שהכל נכלל באברהם, והבן (יצחק) והנכד (יעקב) נגררים אחרי האבא האמתי, אברהם אבינו, ונכללים בו. מזכיר לנו את הרמב"ם[ל], שאוהב בעיקר את אברהם אבינו ומזדהה עמו.

אנחנו יוצאים מההילולת אדמו"ר הזקן, שלגבי הדור של הרבי הוא אברהם אבינו (כמו שדברנו קודם בענין הדור השביעי, מלכות מחסד). אדמו"ר הזקן כאן רק אומר אברהם, לא מזכיר את יצחק ויעקב. יחסית, יצחק הוא טעם – על יצחק נאמר "בן חכם ישמח אב"[לא], הוא שכל טוב – ויעקב הוא לב (מדת הרחמים בלב). אמרנו שכל אדם הוא בעצם רק שלש בחינות, רצון-עצמי שכל לב, כנגד האבות. כעת מדברים על רעותא דלבא – אברהם אבינו[לב]. שוב, "אלהי אברהם" היינו אהבת ה' בלי טעם, ה' שאני עובד אותו רק מצד הגעגועים. הוא לא אומר, אבל אפשר להסביר ש"אלהי יצחק" כבר עם שכל, ו"אלהי יעקב" במדות. גם שמזכירים את כולם – שניהם טפלים לעיקר, אברהם אבינו.

פי' שזאת העבודה ע"ד הנ"ל אינה מכח הדעת [חידוש, איפה כתוב כזה דבר? כשאני אומר "אלהי אברהם" הכוונה שאני עובד את ה' לא מצד הדעת – אברהם הוא למעלה מטעם ודעת.] כי לית מחשבה וכו' [אברהם הוא הראשון שהכיר את ה'. איך הכיר אותו? כ"לית מחשבה תפיסא ביה כלל".] רק בלי טעם כלל רק מבחי' אברהם מבחי' החסד אהבה עזה כו' [שכאן היינו ברדל"א – רעותא דלבא בלי טעם ודעת, געגועים. כידוע[לג] ששרש האבות, חג"ת, ב-ג רישין שבכתר – רדל"א, רישא דאין, רישא דאריך.

עד כאן ווארט חשוב – שמדרגה זו היא "אלהי אברהם".

זכירה – עם טעם, פקידה – בלי טעם

כעת כותב עוד משהו, אודות הסימן שה' נראה אלי:

והוא נק' פקד פקדתי

עבודת האהבה בלי טעם נקראת פקידה. למדנו בעבר הרבה מאמרי דא"ח – גם מאמרים עמוקים של רבי אייזיק[לד] – על ההבדל בין זכירה לפקידה. עיקר הווארט של רבי אייזיק שפקידה היא 'זכירה שיש בה מעשה'. כאן יש ווארט מחודש, שאיני זוכר – שזכירה היא עם טעם ופקידה היא בלי טעם. לפקוד מישהו היינו לרצות להיטיב לו בכל מילי דמיטב בלי טעם. הווארט כאן שיהודי יודע שאינו שוה, כמו שמשה רבינו ראה את דתן ואבירם וחשב שאין כבר זכות לעם ישראל להגאל[לה]. יהודי יודע שהגאולה יכולה לבוא רק מכך שה' אוהב אותנו בלי טעם, בלי זכות – זו מדרגת "פקד פקדתי".

וכמו וה' פקד את שרה [נס. אם יש טעם – כבר לא נס אלא טבע. שרה עקרה, "אין לה ולד"[לו], "אפילו בית ולד אין לה"[לז], וה' פקד אותה – יותר מזכרון. למה הוא מזכיר את שרה? הוא רוצה לשדך בינה לבין אברהם. אברהם היינו אהבה בלי טעם, המעוררת למעלה פקידה – שה' יפקוד את שרה, אשת אברהם. אם אברהם הוא האבא שלנו, ואנחנו בניו, אנחנו גם האשה שלו – מקבלים מאברהם (וכידוע ששם העצם שלנו, ישראל, נגזר מ"כי שרית גו'"[לח], לשון שרה).] שהיא [הפקידה] למעלה ממחשבה ומבחי' זכור[לט] שהוא בחי' דעת [משמע גם ש"זכור" לשון זכר, כמו "זכור את יום השבת"[מ], ואם כן פקידה היא נוקבא – גם מצדיק שכותב "והוי' פקד את שרה"[מא], כי זו עבודת נוקבא, שאני איני זכאי ומה שיש לי אלה רק געגועים, כמו "ואל אישך תשוקתך"[מב]. "מלכות פה"[מג] – "פקד פקדתי", "פה אל פה אדבר בו"[מד], "פה אלמים ופה עקרות"[מה] כפי שדרשו על "ועלהו לתרופה"[מו]. בכל אופן, משווה בין פקידה לזכירה.] אבל זה אינו רק רצונו וחשק בלי טעם כו'.

וזה הכלל הי' בישראל במצרים [הם ידעו זאת, קבלו את הסוד] מיוסף [שאמר להם "פקד יפקד"[מז] – יוסף כבר השריש בהם שהגאולה תבוא בלי טעם.] שאין נגאלין אלא מבחי' פקד פקדתי וזהו שלא האמינו למשה באמרו ה' נראה אלי [רק "הוי' נראה אלי" לא אומר שום דבר, כי יתכן שנראה אלי כי אני גאון עולם, ראש ישיבה גדול, עם שכל או עם זכות אחרת.] אף שאמר להם ראי' מדעת והשגה כו' [אם הוא אמר להם דברים עם טוב טעם ודעת – כל הכבוד, אבל 'זה לא זה'.] רק במה שאמר [אחר כך, כפי שה' אמר לו] אלקי אברהם [שוב, מתעלם מ"אלהי יצחק ואלהי יעקב".] האמינו לו שהוא בחי' פקוד וכו'

שם הוי' – בטול עם השגה, שם אהי' – בטול במציאות

כעת עוד חידוש גדול:

וזהו שהשיב הקב"ה אהי' [שלחני אליכם] כו' [ולא הוי', כפי ששאל בהתחלה. מה חסר בשם הוי'? הוא אומר כאן משהו נפלא – שבשם הוי' יש קשר לטעם ודעת, ובשם אהי' אין קשר לטעם ודעת. צריך להבין למה. הפרשה הבאה – פרשתנו, "וארא" – מתחילה "ושמי הוי' לא נודעתי להם", שם הוי' דלעילא. אבל כאן, בפרשת שמות, אין עדיין שם הוי' דלעילא. מוזכר שם הוי' 'סתם', שיחסית הוא שם הוי' דלתתא, על שם שה' מהווה את העולמות תמיד, כפי שכותב כאן, ווארט מאד יפה:] שבחי' הוי"ה הוא שמהווה כל העולמות מחמת שמשיגים שרשם ומתבטלים נגדו כו' ["הוי' בחכמה"[מח] – חכמה היא בטול, בטול במציאות. אם כן, התחלנו את "פרק בעבודת ה'" שמהות האדם היא בטול ושפלות, וכאן יוצא שהאדם הוא רעותא דלבא ושפלות, כי הוא אומר שבטול הוא גם עם נקודת השגה, לא בלי טעם.]

הוא כותב כאן ששם הוי' מהווה את העולמות – שם הוי' דלתתא – "מחמת שמשיגים שרשם ומתבטלים נגדו". מה פירוש "מחמת"? בדרך כלל 'בגלל' – בגלל השגתם את שרשם ובטולם הוא מהוה אותם. מה הכוונה? נראה לומר – צריך להתבונן בענין – שההתהוות יש מאין משם הוי' עוברת דרך השכל. הוי' היינו י-ה-ו-ה – צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[מט] – וקודם כל עובר דרך נקודת החכמה. הרבי הרש"ב כותב בהרבה מאמרים שלכל דבר בעולם – לא רק ליהודי, גם אבן – יש נקודת בטול. דרך נקודת הבטול הוא מתהווה. הוא מסביר כאן שמישהו מתבטל למישהו כי הוא תופס שהוא אין ואפס לעומת אותו אחד (כלומר, הרגשת עצמו כ'יש' היא באמת ה'אין' והרגשת ה'אין' האלקי המהווה אותו היא ה'יש' באמת).

שוב, הוא לא מתייחס ל'בטול במציאות ממש', שמצד הכתר[נ] – גם בלי טעם. אבל הבטול במציאות של החכמה – כמו שמשמע מהמלה חכמה בפשטות (בתניא[נא] כתוב שחכמה אינה שכל, אבל הפירוש הפשוט הוא כן סוג של שכל) – הוא מתוך שכל. שכל שמביא אותך לבטול במציאות. כאן מהמלים לא ברור אם מדבר בבטול במציאות או בטול היש – מפשט המלים אפילו יותר משמע שמדובר בבטול היש, שמשיג את השרש ומתבטל נגדו, אבל הוא לא נחית כאן להבדל בין המדרגות – אבל בכל אופן יש בבטול זה השגה. כך ה' מהוה את העולמות, והכל נכלל בפירוש שם הוי' כמהווה, ולכן הגאולה לא תבוא ממנו. חידוש מופלא, שהגאולה לא תבוא משם הוי' – אבל בעצם "ושמי הוי' לא נודעתי להם", משם הוי' דלעילא יבואו הנסים והגאולה, יחד עם שם אהי'. משם הוי' – שבינתים מכירים רק אותו, שם הוי' של האבות – לא תבוא הגאולה, ולכן אי אפשר לבשר להם את הגאולה בשם הוי'.

אבל בחי' אהי' הוא למעלה מן בחי' זו כו' [כדי להבין קצת יותר טוב: מה עיקר ההבדל? אהיה לשון עתיד. על הוי' כתוב שהוא "היה הוה ויהיה כאחד", אבל היות שלשון מהווה – הוא בעיקר בהוה, ברגע זה ה' מחדש בטובו בכל יום תמיד, זו חוית הוה. אהיה הוא תחושת עתיד. מה ההבדל? העתיד הוא נעלם גמור. צריך לומר שבכל חוית הוה יש איזו השגה. הוה הוא דבר שאפשר להאחז בו, אבל בעתיד אין שום אחיזה – על כך כתוב בפירוש בחסידות, כמו שאנחנו מסבירים[נב], שאמונה היא תענוג עתידי, תענוג שעוד לא היה, לכן אין בו שום השגה. טעם הוא לשון תענוג, ומה שכולו עתיד כולו אמונה – רק געגועים. געגועים לא מתייחסים להווה בכלל. איני מתגעגע להוה. שם הוי' הוא חוית ההוה, מה שה' מהוה, ולכל הוה יש תענוג – אבל בעתיד אין תענוג גלוי.]

תקון הברית – שלמות העצמית "שאינה שלו"

וכשתנהג אדם ע"ד הנ"ל הוא תיקון לפגם ברית [למה? כעת המכה בפטיש. כי הנהגה זו אינה תשובה – נוגע לדברי הרבי הרש"ב בתורת שלום[נג], שאנו מרבים להזכיר[נד], שתיקון הברית אינו תשובה, אחרת ממה שכתוב בתניא. בתניא[נה] כתוב בשם ראשית חכמה שתשובה תתאה לא מועילה לפגם הברית, אלא תשובה עילאה. בתורת שלום הוא אומר שפגם הברית הוא העלם השלמות העצמית, והתיקון הוא רק גילויה מחדש – לא תשובה, אלא משהו אחר. לכן לא עושים תשובה על פגם הברית, אלא רק מגלים מחדש מה שנעלם. אם כבר תשאל אותי מה צריך לעשות לשם כך, אני אומר לך – תלמד הרבה חסידות לעומק. כאן כותב אותו דבר, שתיקון פגם הברית אינו תשובה, אבל הוא לא אומר שהפתרון הוא ללמוד הרבה חסידות. הוא רק אומר שתדע שיש לך מתנה, שאינה שלך – הרעותא דלבא – וזהו כבר תיקון הברית.]

לפי שענין תשובה הוא הפלות [נפילות] האדם משרשו בפגם ברית [כל פעם שאדם פוגם בברית זו נפילה – 'נפלתי'. מהי תשובה? "כי נפלתי קמתי"[נו] – שאחרי שנפלתי צריך לקום. הוא אומר שהתיקון הוא משהו אחר, "וזאת לפנים בישראל"[נז] – פעם היו מדברים על "שבע יפול צדיק וקם"[נח], "כי נפלתי קמתי", אדם פגם וצריך לעשות תשובה. אבל האמת לאמתו, אם רוצים להגאל – גם גאולת מצרים, וכ"ש וק"ו הגאולה העתידה של משיח – לא זו הדרך.] וכיוצא בו ותשובה הוא שמשיב נשמתו לשרשה [הוא נפל מהשרש וכעת צריך להשיב לשרש. זו תפיסה אחרת לגמרי.] אבל ע"ד הנ"ל [שאנו מסבירים כאן, היא משהו אחר. זו עבודה בה] לא יפול הנופל כלל [אין כזה דבר נפילות. אם כבר, הנפילות הן נפלאות – "ואביטה נפלאות מתורתך"[נט]. נפילה היא הדבר הכי נפלא, משיח הוא "בר נפלא"[ס].]

כי [עבודה זו] אינה מחמת טעם ודעת [נפילות הן גם טעם ודעת.] רק אחר כל הפחיתות [הוא בכי-מטה. רצינו להזכיר את המושג באנגלית – rock bottom. כמו שהעולם הזה הוא התחתון שאין תחתון למטה ממנו[סא] (lowest energy level), כך האדם הכי בתחתית. אין מושג של נפילה – אין לאן ליפול. "הפחיתות" כאן היא מה שאנחנו קוראים 'שפלות'.] שיתבונן בעצמו מ"מ יש לו רעותא דליבא שאינו שלו [זה הכל, וזה תיקון הברית, כי זו השלמות העצמית. מה שלא כתוב ברבי הרש"ב הוא כל העיקר כאן – "שאינו שלו".] וד"ל.

שאלות ותשובות

שאלה: בתניא הטוב נמצא בשכל ויכול לגבור על הנפש הבהמית שבלב. איך יתכן שגם בשכל יש רע?

תשובה: זו עבודה על פי טעם ודעת, וכאן הוא אומר שלא מדובר על עבודה כזו. שלשת הדברים האלה בתניא הם נפש האלקית (הרעותא דלבא), נפש השכלית (השכל) ונפש הבהמית (התאוות, הלב). כאן הוא כולל את השכל והלב יחד, השכלית והבהמית, שניהם "רק רע כל היום" (ואכן לפי התניא שתיהן, הנפש הבהמית והנפש השכלית, הן מקליפת נוגה, שבעולם הזה רובה רע), וצריך רק להתקשר לרעותא דלבא. התקשרות היא זיהוי, וכאן היא להזדהות עם דבר שאיני מזוהה איתו – דבר שאינו שלי בכלל.

שאלה: יצא כאן עוד משהו מוזר – בפרק בעבודת ה' כתוב "בטול" כאחד היסודות, וכאן כתוב שבלי בטול, כיון שהבטול הוא על פי שכל.

תשובה: זה בסדר, יוצא מכאן שבטול הוא סוד שם הוי' ב"ה (היינו שם הוי' במילוי מה, כמבואר ב"פרק בעבודת ה'", דהיינו בחינת "אדם [מה, בטול, ובהמה-בן, שפלות, תושיע הוי']"[סב], ואנחנו עדיין מצהירים פעמיים בכל יום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ולא 'שמע ישראל אהיה...' (ומתאים לרמז הנ"ל שרעותא דלבא שווה אברהם שמעון, שצריכים לשמוע את האברהם, היינו להמשיך את סוד ה"אהיה", הגעגועים, בהוי', בטול, וד"ל).

עוד ווארט לסיום: מה שכתוב כאן הוא אסמכתא למה שכתבנו במענות ב"ואביטה" (בפרשת שמות, תחלת השובבי"ם) שאדמו"ר הזקן לא מזכיר בתניא שובבי"ם בשל המשמעות השלילית – כאן הפוך, רוצים לדבר על שפלות, לכן משתמשים במלה שובבים, לומר שאנחנו שובבים בעצם.