בע"ה

ר"ח שבט ע"ט – כפר חב"ד

"טוב באדם שיאכל"

סעודת ר"ח שבט לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה; בר מצוה ישראל-שמעון שי' שאול; שבע ברכות אליצור ולאה שי' אלפסי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אכילה ושתיה במגלת קהלת

חמש המגלות בכל חדשי השנה

חדש טוב, שבט ראשי תבות שנשמע בשורות טובות.

יש מצוה "לחיות עם הזמן", כדברי אדמו"ר הזקן[ב], והכוונה עם פרשת השבוע. במשך השנה אנחנו גומרים את כל חמשה חומשי תורה. יש עוד חמישיה בתורה, שגם אותה גומרים במשך השנה, וגם עליה אפשר לומר שמצוה "לחיות עם הזמן" – חמש מגלות שבכתובים.

את כל חמש המגלות קוראים במשך השנה – החל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים"[ג] (פסוק מפרשת שבוע): המגלה הראשונה היא שיר השירים, שקוראים בפסח; המגלה השניה, לפי סדר השנה, היא מגלת רות, שקוראים בשבועות; אחר כך מגיעים לחדש מנחם-אב, בו קוראים מגלת איכה; אחר כך מגיעים לחג הסוכות, חדש תשרי, בו קוראים קהלת; אחרון חביב, בסוף השנה (מניסן), חדש אדר – החדש הבא – "החדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה"[ד] (כל החדש[ה]), בו קוראים מגלת אסתר.

נשים לב לתופעה מענינת: כל מגלה מחזיקה חדשיים. כל החדש בו היא נקראת, כבר מתחלתו, קשור למגלה. כלומר, מגלת שיר השירים בעצם מתחילה מר"ח ניסן; מגלת רות מתחילה מר"ח סיון, כך שמגלת שיר השירים היתה חדשיים; אחר כך רות היא סיון-תמוז, עוד חדשיים; אחר כך מגלת איכה אב-אלול, עוד חדשיים; יש כאן שלש פעמים חדשיים – לשקוע, להתעמק, לחיות עם המגלה. כעת מרחיבים את הענין של "לחיות עם הזמן" גם ל'לחיות עם המגלה' ששייכת לזמן, לחדש. אם כן, יש חדשיים-חדשיים-חדשיים בכל חדשי הקיץ, ואחר כך מגיע תשרי, לו שייכת (מתחלתו) מגלת קהלת, והיא מחזיקה חמשה חדשים – באין ערוך יותר משאר המגלות. צריך 'לחיות עם קהלת' תשרי-חשון-כסלו-טבת-שבט. כעת אנחנו בשבט, בו מתעצמים עם מגלת קהלת. אחר כך אסתר לכאורה היא רק חדש אחד, אדר, אבל כדי לא לקפח אותה – חדש אדר כנגד רחל אמנו, וכדי לתת לה שני בנים, שלא תהיה מקופחת ביחס לשאר האמהות[ו] – מחלקים את החדש. אותו דבר, לגבי מגלת אסתר, מדי פעם עושים שני אדרים – שבע פעמים בתשע עשרה שנה, כמו קביעות השנה – שיהיו חדשיים להתעצם ולחיות עם מגלת אסתר. אם כן, כל המגלות הן חדשיים, חוץ מקהלת שהיא חמשה חדשים. אומר 'דרשני'. גם לגבי אורך המגלה – קהלת היא המגלה הכי ארוכה.

פסוקי "שיאכל ושתה"

כל מה שאמרנו היה הקדמה לחיפוש ענין החדש שלנו, חדש שבט – שנשמע בשורות טובות – בקהלת. הדבר מאד בולט. לכל חדש יש את החוש שלו – הכי מתאים לעשות סעודת ר"ח בשבט, כי החוש שלו הוא אכילה[ז]. באופן מיוחד צריך לאכול ולשתות ולשמוח. זהו ענין מיוחד של קהלת, שמה שטוב לאדם – טוב לעשות בחיים – הוא לאכול ולשתות ולשמוח[ח], לעשות חיים.

חוץ מכל הדברים האפורים בקהלת, כל ה"הבל הבלים"... יש בקהלת שני גוונים – אפור ולבן. הלבן הוא לאכול ולשתות ולשמוח ולעשות חיים – "כי זה כל האדם". בפסוק האחרון של קהלת "כל האדם" היינו "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". אפשר לקבל את הרושם ש"כל האדם" (בטוי מיוחד, כל = האדם, יחד שלמות של 100) הוא (רק) "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור", אבל יש עוד פסוק של "כל האדם". אחרי כח העתים בתחלת קהלת כתוב "וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלהים היא"[ט]. אם כן, מהו "כל האדם"? "שיאכל ושתה". מתי? זו כוונה של חדש שבט במיוחד – "שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלהים היא".

על הפסוק הזה יש רק רש"י אחד קצר (שאינו הפשט הפשוט): "'וראה טוב' – תורה ומצוות". הפשט הפשוט שמדובר בטוב בחיים בגשמיות, אבל כתוב ש"אין טוב אלא תורה"[י], ורש"י לא מסתפק בתורה אלא "תורה ומצוות" – אם בכל מה שעושה בחיים גם "ראה טוב", עסק תוך כדי מה שעושה ביום-יום בלהרבות תורה ומצוות, אז "ראה טוב", ו"כל האדם שיאכל וישתה וראה טוב בכל עמלו". "מתת אלהים היא" אומר שמדובר במשהו חיובי – הפסוק לא בא לשלול, אלא לומר שהתכלית היא "וראה טוב בכל עמלו".

בפרק הקודם היה פסוק כמעט זהה. התחלנו בפסוק מפרק ג, כי הפשט שלו יותר מובן, אבל לקראת סוף פרק ב כתוב: "אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו גם זֹה ראיתי אני כי מיד האלהים היא". זהו פסוק דומה, אבל צריך להבין את ה"אין" – נשמע כשלילה, אבל רש"י אומר שלשון הפלגה, אין יותר מזה. בפסוק הקודם היה כתוב "מתת אלהים היא" וכאן כתוב "גם זו ראיתי אני כי מיד האלהים היא".

שבט – "טוב באדם שיאכל"

בפסוק בפרק ב יש רמז מפורש, יפהפה, שמדובר בחדש שבט – "אין טוב באדם שיאכל" ר"ת שבט. חדש שבט הוא "טוב באדם שיאכל" – הכי מתאים לחדש שבט, חוש האכילה.

האם יש הרבה ראשי תבות של שבט בתנ"ך? אלה אותיות שלא כל כך מצטרפות, לא קל למצוא ראשי תבות שבט. אם תחפשו בכל התנ"ך ראשי תבות שבט ישר – לא תמצאו, אין אפילו פעם אחת. יש רק בסדר הפוך – סימן שיש איזו עבודת אתהפכא בלאכול ולשתות – שש פעמים. מתוך שש הופעות שבט הפוך בר"ת תנ"ך נזכיר שלש. התחלנו מ"טוב באדם שיאכל"[יא] כי קשור 'בול' לענין של שבט.

אכילה ושתיה – תורה ומעשים טובים

חז"ל (שרש"י לא מביא) אומרים בפירוש ש"כל אכילה ושתיה שנאמר במגלה הזאת בתורה ומעשים טובים הכתוב מדבר"[יב]. רש"י אמר ש"טוב" הוא "תורה ומצוות", אבל חז"ל לא אומרים רק "אין טוב אלא תורה" (מלה אחת, ורש"י צריך לומר שכוללת גם תורה וגם מצוות, קצת חידוש), אלא יותר כללי – כל אכילה ושתיה בקהלת הן תורה ומעשים טובים. כלומר, אכילה היא לימוד תורה – תורה היא מזון[יג], "לכו לחמו בלחמי", כמו המן ("לחם מן השמים") שירד לישראל בזכות משה רבינו[יד], ו"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן"[טו]. מענין ששתיה – לשתות, לומר לחיים – היא מעשים טובים. כבר נעשה איזה מעשה טוב ונשתה... שוב, אכילה היא לימוד תורה ושתיה מעשים טובים. בחדש שבט צריך להרבות באכילה ושתיה. לחיים לחיים.

על דרך החסידות יש כאן ווארט מאד יפה: למה שתיה היא מעשים טובים? מה השתיה אמורה לעשות? לגלות את התמצית הפנימית של היהודי. השתיה נועדה להוריד את הקליפות, כדי שהגרעין הפנימי של היהודי יתגלה – אהבת ישראל. צריך לשתות בשביל לקבל הרבה מוטיבציה וחשק לעשות מעשים טובים. אכילה מחזקת את המח – צריך לאכול כדי שיהיה מח טוב ללמוד תורה. השתיה פותחת את הלב – צריך לשתות כדי שיהיה לב פתוח ולב טוב לעשות טוב ליהודים.

תוכחת ירמיהו למלך יהויקים

שוב, זהו מאמר חז"ל מפורש, אבל רש"י לא מביא אותו. רש"י על הנ"ך אינו "פשוטו של מקרא" כמו בתורה, אבל בכל זאת אינו דרוש – הוא פשט. בפסוק השני רש"י רק אומר ש"טוב" היינו תורה ומצוות, אך בפסוק הראשון הוא כותב יותר: "'אין טוב באדם' – בתמיהה, 'שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב' – לעשות משפט וצדקה". לא היינו מבינים את רש"י כאן בלי לראות רש"י שם – כאן הוא אומר שטוב שאוכל ושותה כאשר נותן את לבו לעשות טוב בחיים. שוב, הוא לא אומר שאכילה ושתיה הן עצמן תורה ומעשים טובים – הוא אוכל ושותה, אבל חושב על טוב. מהו הטוב? כאן רש"י לא אומר תורה ומצוות, אלא משפט וצדקה, בגלל הפסוק שיביא. כלומר, יש עוד תכלית – אנחנו יושבים כאן ואוכלים לכבוד ר"ח שבט, והאכילה היא סגולה שעוזרת לנו לתת את לבנו לעשות משפט וצדקה.

רש"י אומר כאן "משפט וצדקה" לפי פסוק יפהפה בירמיהו – "לעשות משפט וצדקה עם המאכל ומשתה [הכח שמקבלים מהם, זהו הפשט] וכן נאמר ליהויקים 'אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו'[טז]". מיהו "אביך"? הנביא מוכיח כאן את המלך יהויקים, מלך לא טוב, מלך רשע. אביו היה מלך צדיק – יאשיהו, עליו נאמר "רוח אפינו משיח הוי'"[יז]. יש כמה פירושים לתוכחת הנביא ליהויקים:

לפי פירוש אחד[יח], הנביא מוכיח – 'אתה אוכל ושותה סתם', בשביל למלאות את כרסך, "ובטן רשעים תחסר"[יט]. ידוע שהאות של שבט היא צה, והרמז "צדיק אֹכל לשֹׂבע נפשו"[כ], כך היה אביך, יאשיהו. אבל לך, יהויקים, יש "בטן רשעים" – אתה אוכל סתם.

יש פירוש הפוך[כא], שאתה רשע, ובכל אופן יש לך הרהורי תשובה – "רשעים מלאים חרטות"[כב] – לכן אתה מסגף את עצמך, צם ועושה תעניות, כדי לכפר על רשעותך. התעניות לא יעזרו לך כלום. [העיקר לאכול.] העיקר לאכול, כן... אבל – אומר ירמיהו – למה אתה לא מתדמה לאביך ולומד ממנו, הצדיק יאשיהו, שאכל ושתה ועשה משפט וצדקה, "אז טוב לו".

מנהיגות של "משפט וצדקה"

יאשיהו הוא משיח (בכח, אם הדור יזכה) – "רוח אפינו משיח הוי'". ומה הוא עושה? אוכל ושותה ועושה משפט וצדקה. זהו תפקיד המלך. צריך 'לחיות עם הזמן' גם עם המתרחש בעולם. כעת מתרחשים עניני מלכות – מי ראוי להיות מלך. מלך, מנהיג, הוא אחד שעושה "משפט וצדקה". לפעמים, אצל יהודי טוב, כמו אברהם אבינו, הסדר הוא "צדקה ומשפט"[כג]. אבל אצל מלך – כל המלכים הצדיקים – כתוב "משפט וצדקה"[כד], וכך גם פה אצל יאשיהו. לשם כך הוא אוכל ושותה. לפי פירוש אחד[כה], תוך כדי שהוא אוכל הוא עושה משפט וצדקה – עוסק בתיקון המדינה. יושבים יחד, מתוועדים, ומקבלים השראה – עכשיו, ביחד – לדבר על מה נעשה עוד חדשיים. כך הוא אוכל ושותה ועושה משפט וצדקה – "אז טוב לו"[כו]. ענין עצום.

איך יודעים שחדש שבט הוא חדש של מנהיגות? כתוב "לא יסור שבט מיהודה"[כז]. איך יודעים שהמלך צריך לאכול טוב? מי השבט של חדש שבט על פי האריז"ל? אשר, בו כתוב "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"[כח]. שבט הוא המלכות, ההנהגה, "לא יסור שבט מיהודה" – אבל הוא צריך לאכול טוב, ולכן הוא צריך את שבט אשר, "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"[כט]. מלך בגימטריא צ, האות של חדש שבט. יש שתי מלים פשוטות בלשון הקדש שעולות צ – מים (חדש ששייך למים, מזל דלי, ימות הגשמים בכלל) ו-מלך. תיכף נסביר יותר. סימן שהמלך צריך להיות חסיד – מים הם חסד, "חסדי דוד הנאמנים"[ל]. מים גם רומזים לתורה, "אין מים אלא תורה"[לא]. המלך צריך הרבה מים, וגם הרבה אוכל טוב, הרבה מעדנים, "מעדני מלך".

אם כן, הפסוק – מששת הפסוקים בתנ"ך שיש בהם ראשי תבות שבט הפוך – אומר במפורש "אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו", ורש"י מפרש שעל ידי (או תוך כדי) שאוכל ושותה הוא עושה משפט וצדקה, כמו ביאשיהו, "גם זֹה ראיתי אני כי מיד האלהים היא"[לב].

19 ו‑37 בפסוקי "שיאכל ושתה"

נחזור לפסוק הראשון שראינו, מפרק ג – "וגם כל האדם שיאכל ושתה". כעת צריך להוציא את המחשבונים – נתחיל את הגימטריא הראשונה: ספר קהלת הוא ספר של הבל, "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"[לג]. כמה שוות המלים "וגם כל האדם שיאכל ושתה"? 1221 – גל פעמים הבל. כמה שוה המשך הפסוק, "וראה טוב בכל עמלו מתת אלהים היא"? 1369 – הבל ברבוע, הכי "הבל הבלים" שיכול להיות. איך המספר הזה קשור למשיח? שוה "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[לד], שחז"ל אומרים "זה רוחו של מלך המשיח"[לה]. זו ההופעה הראשונה של "מים" בתורה – מים הם צ, שייך לשבט כנ"ל.

אם כן, החלק הראשון של הפסוק הוא 33 פעמים הבל והחלק השני הבל פעמים הבל, כך שכל הפסוק הוא בדיוק 70 פעמים הבל. על פסוק "הבל הבלים" אומרים חז"ל[לו] שיש שבעה הבלים, וכאן יש פי עשר – שבעים הבלים, י פעמים ראובן (שעולה ז פעמים יחידה-הבל). מי שמכיר קצת במספרים הטהורים של הפיזיקה הקוואנטית היום – יש כעשרה מספרים חשובים מאד, שהכי חשוב הוא 137, אבל אחד היחסים (מספרים טהורים בפיזיקה) הוא 2590, 70 פעמים הבל, "וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו מתת אלהים היא".

נראה את הפסוק המקביל:

כמה עולה "אין טוב באדם שיאכל ושתה"? 1197 – לא כפולת 37, אלא כפולת הנקודה האמצעית של 37. 37 היינו חכמה במספר סדורי (גם היפוך ספרות), שהיא הנקודה האמצעית של 73 (חכמה). הנקודה האמצעית של 37 היא 19 – 37 הוא הבל ו-19 אמו חוה. המספר 1197 הוא סג פעמים חוה – "אם כל חי"[לז], שם של אמא – חנה (עוד אשה חשובה, סוד שם סג, אמא, בקבלה) פעמים חוה.

המלה המשותפת בשני הפסוקים היא "שיאכל" (361), בגימטריא 19 ברבוע (כמו שהיה 37 ברבוע). מלה שחוזרת רק פעמיים בתנ"ך, בשני הפסוקים האלה. שיאכל שוה נשיא, שייך למלך, ואומר 'שיאכל' בלשון ציווי, וגם שבט-יאכל. הזמן הכי טוב לאכול הוא חדש שבט, בו יש חוש האכילה. מהו החוש? איך אוכלים ועושים משפט וצדקה.

נמשיך הלאה – "והראה את נפשו טוב בעמלו גם זֹה ראיתי אני כי מיד האלהים היא". בשני הפסוקים חלקנו עד המלה "ושתה" – "שיאכל ושתה", ומשם עד הסוף. עולה 2147, 113 פעמים 19. הסתברות מאד נמוכה – שני פסוקים מקבילים בתוכן שלהם, העיקר לאכול ולשתות טוב, שעד ה"ושתה" (עד ה'שתוי'), הפסוק הראשון כפולת 19, וכך כל מה שבא אחריו, והפסוק השני כפולת 37, וכך כל מה שבא אחריו (אפילו 37 ברבוע), כאשר 19 הנו הנקודה האמצעית של 37. מבנה ממש יפהפה, משהו מיוחד במינו של הבל ו-חוה, "אם כל חי".

לחיים לחיים, צריך הרבה לאכול ולשתות ולעשות טוב. זה הסגולה, זה המניע לעשות טוב בחיים. "זה כל האדם".

"טפת בת שלמה"

אמרנו שנאמר עוד שני פסוקים של שבט הפוך: אחד בטוי שלם כי הוא שם – פלוני בין פלוני. יש רק אדם אחד בכל התנ"ך ששמו ר"ת שבט (למפרע), סימן ודאי שהוא מאד קשור לחדש שבט. הרמז שלא מדובר בפלוני בן פלוני אלא בפלונית בת פלוני. ודאי דברנו על כך שלשלמה המלך היו אלף נשים, אבל כמעט ולא כתוב מי ילדיו. יודעים שרחבעם הוא בנו מנעמה, אבל יש לו שתי בנות שכתוב שמן – ואחת מהן היא "טפת בת שלמה"[לח] (שם מאד מיוחד, שצריך להבין את משמעותו), האחת והיחידה שראשי תבות שמה הם שבט הפוך. יתכן שפעם דברנו עליה[לט]. היא נשמה מיוחדת של חדש שבט. טפת הוא גם מספר מיוחד, 489, שפע טל. טפת לשון טפה – טפת מים, טפת משקה. טפת בת שלמה.

למה שמה נזכר? לשלמה המלך היו שנים עשר נצבים, כנגד החדשים, וכתובים כמה פרטים על כל נצב. על בן אבינדב אומר הפסוק ש"טפת בת שלמה היתה לו לאשה". שלמה המלך חיתן את בתו עם אחד מנצביו, בן אבינדב האחראי על נפת דֹאר. נאמר רמז לכבוד חתונתם: בן אבינדב טפת בת שלמה = 1387 = חוה (חכמה במספר קטן, הנקודה האמצעית של הבל, חכמה במספר סדורי, שהיא הנקודה האמצעית של חכמה כנ"ל) פעמים חכמה – שידוך מתאים לשלמה המלך, ל"חכמת שלמה".

אחרי "אין טוב באדם שיאכל וגו'" כתוב "כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני"[מ] – למי יש הכי הרבה חוש באכילה? לשלמה. המפרשים אומרים ש"יחוש" גם לשון חוש[מא] וגם לשון חיש[מב], שאוכל מהר. שלמה המלך הכי אוכל, הכי שבט. [יש בטוי "סעודת שלמה בשעתו"[מג]] כן, הרומז גם שסיים את סעודתו "בשעתא חדא" – אכל הרבה וטוב וגם מהר. יש לו בת, שמסתפקת בטפה... יש ווארט שאנחנו אומרים בפורים, אבל אפשר להקדים עכשיו – 'אם טפה לא עוזרת, גם חבית שלמה לא תעזור'. לחיים לחיים. נעשה לה (ולבעלה) תיקון, לא יודעים בדיוק מה התיקון שלה (מתאים לסעודת פורים, שמתחיל מחוש האכילה של שבט, "עד דלא ידע") – אבל נעשה תיקון לטפת, לחיים לחיים.

"... טוב בקש שלום"

הפסוק השלישי שנזכיר הוא פסוק ידוע וכללי בתהלים, "כלל גדול בתורה". חידוש יפה שגם בו יש ראשי תבות שבט – "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"[מד]. בשני הפסוקים בקהלת היה כתוב 'טוב'. גם בפסוק שרש"י מביא מירמיהו – "אז טוב לו". צריך לעשות טוב, מעשים טובים – תלוי בעיקר בשתיה – וצריך לבקש שלום. "טוב בקש שלום", שבט הפוך. גם מסר מה צריך לעשות בחדש הזה – "סור מרע" הוא "וזאת לפנים בישראל"[מה], כבר היה. אפילו ה"ועשה" הוא קצת בעבר, אבל ההוה הוא "טוב בקש שלום", ראשי תבות שבט.

זהו חדש להכין מצע. מכל מה שלמדנו עכשיו ברור מה יהיה המצע שלנו – שנתן לעם הרבה לאכול ולשתות. אם נזכה לעלות לשלטון נִתן לכולם לאכול ולשתות הרבה. אפשר לומר שאם חסר אוכל – לא באמת חסר, כי נאכל את אויבינו, ויש הרבה. אז לא יחסר אוכל. אפשר גם לומר הפוך – שגם להם נִתן לאכול, כי כתוב "אם רעב שֹנֹאך האכִלהו לחם וגו'"[מו]. צריך להאכיל את כולם – כל אחד עם הכוונה המתאימה, האוכל יעשה את שלו. לכן עכשיו המצוה היא לאכול.

שני פירושים ב"שמע ישראל"

יושב לידי בר מצוה, לכבודו נקשר זאת לשמו, ישראל-שמעון (אביו הזכיר זאת, ועוד קודם לכן חשבתי להסביר כך): ישראל שמעון רומז ל"שמע ישראל", הפסוק בו אנחנו מייחדים את הקב"ה פעמיים בכל יום (ולפי הקבלה אומרים אפילו ארבע פעמים בכל יום) – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מז]. קריאת שמע של ערבית היא גם המצוה הראשונה שהבר-מצוה מקיים, ומי שנקרא ישראל-שמעון צריך כל חייו להדר ב"שמע ישראל" – שמו, המהות שלו.

מה אומר "שמע ישראל"? פירוש אחד[מח], שעוד לפני שאני מייחד את ה' – מסוגל לחוש ש"הוי' אלהינו הוי' אחד" - עלי לשמוע את ה"ישראל" שבי, את שרש נשמתי, את האות שלי בתורה (ישראל ראשי תבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[מט]). עלי לשמוע-לקלוט-להפנים את ה"ישראל", ואז אוכל לשמוע, להבין ולהצהיר – גם החוצה, לפרסם אלקות – ש"הוי' אלהינו הוי' אחד".

פירוש שני, העיקרי: כתוב[נ] ש"שמע" לשון "וישמע שאול את העם"[נא] (חתן הבר מצוה, ישראל שמעון, הוא ממשפחת שאול). מה פירוש? שהוא אסף וקבץ את העם. כתוב ברמב"ם[נב] שעיקר תפקיד המלך הוא ללכד את העם. ממי לומדים שלמלך יש כח ללכד את העם? משאול, המלך הראשון של עם ישראל. "וישמע", הוא מגייס את כולם, מקבץ ומחבר את כולם. כתוב בחסידות ש"שמע ישראל" הוא כח לקבץ יהודים, כח ללכת לעשות מבצעים – לעשות מסיבות שבת ולקבץ הרבה ילדים לומר פסוקים, וכך כל מבצע. קוראים בפשטות "שמע" לכל הילדים – בואו יחד. התוכן הוא כבר "הוי' אלהינו הוי' אחד". צריך כח בנפש לקבץ את כולם – מתוך אהבת ישראל אני יוצא, מקבץ ומחבר את כולם יחד. זהו סימן שיש לך ניצוץ של מלך, הרי כל ישראל מלכים. ניצוץ המלך שבכל יהודי הוא כח לקבץ וללכד יהודים יחד.

אלה שני פירושים ב"שמע ישראל". הפירוש הראשון, לקלוט את ה"ישראל", היינו לקלוט את עצמך – "אור המאיר לעצמו" – ואח"כ להשמיע "הוי' אלהינו הוי' אחד", "אור המאיר לזולתו". הפירוש השני מוסיף שלא רק להשמיע אלא גם ללכד, לחבר את כל היהודים יחד ממש, להיות עם אחד, "אין מלך בלא עם" – גם למלך עליון הקב"ה וגם למלך ישראל, מלך המשיח (שהעם המאוחד יקיים את "שום תשים עליך מלך"[נג] – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא"[נד]) – והכל מתוך אהבת ישראל צרופה. נברך את ישראל-שמעון שהכל יתקיים אצלו על הצד הטוב ביותר.

ב. "אורה ושמחה וששֹׂן ויקר" בחדש שבט

בפורים כתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר"[נה], כן תהיה לנו. דברנו השנה[נו] על ארבע הבחינות של "'אורה' זו תורה, 'שמחה' זה יום טוב, 'ששון' זו מילה, ו'יקר' אלו תפילין"[נז] בחנוכה. גם בשבט אפשר למצוא אותן:

"אורה" – אור התורה

בחדש שבט חל ראש השנה לאילן – לפי בית שמאי היום, ר"ח שבט, ולפי בית הלל ט"ו בשבט[נח]. אילן הוא "אילנא דחיי", "עץ חיים היא למחזיקים בה"[נט], לכן כאשר כותבים פ"נ לרבי בחדש שבט – כנהוג – מבקשים לעורר רחמים רבים שנזכה לאתדבקא באילנא דחיי, להתדבק בעץ החיים, שהוא התורה. אם כן, ר"ח שבט, ובכלל חדש שבט, הוא חדש של תורה – "'ליהודים היתה אורה' זו תורה".

עוד פשט של "'אורה' זו תורה" בשבט – מהיום, ר"ח שבט, משה רבינו החל לבאר את התורה פעם שניה[ס]. זהו היום הראשון של באור התורה – "באור פני מלך חיים"[סא] של התורה, התענוג של התורה (תענוג הוא הכח הפנימי של שבט[סב]).

אם כן, יש הרבה "'אורה' זו תורה" בחדש שבט. לבחורי ישיבה – יש כאן הרבה – המשמעות היא שזהו חדש להתחדש ולהתחזק הרבה בלמוד התורה מתוך געשמאק, גם בנגלה וגם בחסידות. שייך גם למלמדים שיש כאן – צריך להתחדש בחיות, בכיף, בטוב טעם ודעת, ב"'אורה' זו תורה" בר"ה לאילן. אם המלמד יהיה מלא חשק ותענוג הוא גם ידביק את תלמידיו.

"ושמחה" – אכילה ושתיה ושמחה

מה לגבי שמחה? דברנו על האכילה בשבט – אוכלים כדי להיות שמחים. חיים ותענוג ושמחה ואכילה ושתיה – הכל הולך יחד. לכן, אחרי הפסוק של פרק ב, "כי אין טוב באדם שיאכל ושתה והראה טוב וגו'", כתוב "כי לאדם שטוב לפניו [לפני אלקים] נתן חכמה ודעת ושמחה" – זהו אחד הפסוקים מהם אנחנו לומדים שפנימיות הבינה היא השמחה, "אם הבנים שמחה"[סג]. "'שמחה' זה יום טוב" – בחדש שבט יש כל הזמן שמחה, כל הזמן משתה (ולכן הוא הקדמה-הכנה לשמחת פורים ,כנ"ל).

"וששֹׂן" – שלילת פגם הברית

מה לגבי "'ששון' זו מילה"? כפי שמדברים כל שנה (וגם השנה[סד]) – עיקר השובבי"ם, תיקון הברית, תיקון המילה, הוא בחדש שבט. מי שזוכה לתקן את האות ברית קדש בשובבי"ם מלא ששון – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[סה]. מהו "שלל רב"? שלילה 'בגדול' של פגם הברית. איך הוא עושה זאת? על ידי גילוי הרעותא דלבא, שיהודי רוצה באמת רק דבר אחד בחיים, רק את ה', כפי שלמדנו במאמר אדמו"ר הזקן[סו]. גילוי הרעותא דלבא הוא גופא תיקון פגם הברית. "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" בשבט היינו תיקון שובבי"ם. [שלל שוה שובבי"ם.] כן ו"שלל רב" שוה 562, עולם התהו (משם השובבות) וכו'.

"ויקר" – שבט בגימטריא "יקרא"

בעיקר רצינו להגיע ל"'ויקר' אלו תפילין", כפי שדרשו חז"ל בפורים (וכך הסברנו גם בחנוכה, לפי שיחת הרבי[סז]). חז"ל לומדים ש"'ויקר' אלו תפילין" מ"וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[סח]. מה המלה הראשונה מתחלת התורה שבגימטריא שבט (311)? צריך לקרוא הרבה מ"בראשית", לעבור את הסיפור הראשון ולהכנס כמה פסוקים לסיפור השני, עד שמוצאים מלה שבגימטריא שבט – "יקרא". היא מופיעה פעמיים באותו פסוק, כשאדם הראשון נותן שמות לכל מעשה בראשית – "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו"[סט]. מיד אחר כך כתוב בניקוד אחר – "לזאת יקרֵא אשה כי מאיש לֻקחה זאת" – ניקוד אחר.

"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"

נקשר את "יקרא" למהפכה הרביעית – תכלית המצע שלנו: אמרנו שראשית המצע היא לאכול ולשתות, שיהיה טוב, אז אפשר לעשות הרבה מצוות ומעשים טובים, ללמוד הרבה תורה – שכל אחד יגלה את ניצוץ המלך שבו, יעשה משפט וצדקה תוך כדי שהוא אוכל ושותה. כתוב[ע] שמשיח נעשה "משיח ודאי" רק אחרי שהוא בונה מקדש במקומו. כלומר, תכלית מצע המשיח היא בנין בית המקדש. גם במקדש אוכלים טוב, הכהנים וגם הבעלים – אוכלים הרבה שלמים (וכך עושים שלום בעולם[עא]). כולם אוכלים טוב במקדש, והאכילה עצמה היא מצוה – מברכים עליה. אבל מה התכלית האמתית? תכלית בית המקדש, כמו שאומר הנביא ישעיהו, היא "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[עב].

תכלית המקדש היא שכולם ינהרו להתפלל בו. מאד משמעותי שכתוב להתפלל ולא להקריב קרבנות. לפי פשט הרמב"ם ביד החזקה ודאי יקריבו קרבנות (לגבי דעתו במורה צ"ע), אבל הבית נקרא – יקרא, שבט – על שם התפלה. כמו במצות תפילין – "'ויקר' אלו תפילין" – יש תפלה של יד ותפלה של ראש. כך כשמתפללים להשי"ת (ב"ביתי בית תפלה יקרא") יש תפלה של יד שכנגד הלב, "עבודה שבלב זו תפלה"[עג], "שפכי כמים לבך נכח פני א-דני"[עד], ויש תפלה בהתבוננות אלקית, תפלה חב"דית, תפלה של ראש (בחינת ישראל, לי ראש, כולל התקשרות ל"ראש בני ישראל", הרבי שבדור, שהוא המשיח שבדור, הרי עיקר התפלה הוא שיבוא משיח, תכף ומיד ממש).

שבט עולה 311, שהוא מספר הראשוני ה-65, א-דני, שם המלכות – סימן שיש בו משהו מלכותי. המלכות היא שכולם יבואו להתפלל במקום אחד. אם דברנו על ליכוד העם, יש מקום אחד בעולם שיש לו כח של "וַיְשַמַע", לאסוף את כולם – כולם באים לבית המקדש להתפלל לה' וה' שומע את תפלותיהם, כתפלת-תחנת שלמה המלך, כאשר בנה את בית המקדש, שה' יקבל בו את כל התפלות (במיוחד תפלות הגוים, עוד יותר מהיהודים[עה]). זהו יעוד חדש שבט, בגימטריא "יקרא" – "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

הופעות "יקרא" בתנ"ך

אם כן, ה"יקרא" הראשון הוא האשה – "לזאת יקרֵא אשה כי מאיש לקחה זאת". יש הרבה "יקרֵא" חשובים בתנ"ך – "לא יקרֵא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם"[עו], "לא יקרֵא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך"[עז] – אבל הראשון הוא האשה והתכלית היא "ביתי", יש קשר בין אשה לביתו, "'ביתו' זו אשתו"[עח]. "ביתי" – הבית שלי, האשה שלי – "בית תפלה יקרא לכל העמים". יש בפסוק הרבה רמזים, והמלה "יקרא" קשורה ל"יקר" של שבט.

בפשט "יקרא" הוא לשון קריאה. כמה "יקרָא" יש בתנ"ך וכמה "יקרֵא"? התקליטור לא מבחין, כי אותן אותיות ובאותו סדר – צריך לבדוק אחד אחד. יש בדיוק 50 "יקרא" – מספר יפה, חמשים שערי בינה. אם בודקים בפרטיות, מוצאים שמתחלק ל-30 "יקרָא" ו-20 "יקרֵא" – הסימן הוא לך, כמו "לך לך". עוד תופעה מענינת, שמתוך ה-30 "יקרָא" יש אחד יוצא דופן וגם מתוך ה-20 "יקרֵא".

בשרש קרא שתי משמעויות שונות –קריאה (בקול, או קריאת שם) ומקרה. בלשון התנ"ך משהו שקרה יכול להיות גם עם ה וגם עם א. יש פעם אחת "יקרָא" (בניקוד כמו "יקרא בשם") – יעקב אבינו קורא לברך את בניו בפרשת ויחי, שקראנו לפני כמה שבתות, ואומר להם "האספו ואגידה לכם את אשר יקרָא אתכם באחרית הימים"[עט], מה שיקרה לכם. זו אותה מלה, אבל במשמעות אחרת. אותו דבר לגבי "יקרֵא" – "כמו ביתי בית תפלה יקרא", אבל במובן אחר – "כי יקרֵא קן צפור לפניך"[פ]. אם כן, יש כאן תיאור משיחי, "אשר יקרא אתכם באחרית הימים", וגם מצוה משיחית, "כי יקרא קן צפור". איפה המשיח יושב? בהיכל קן צפור[פא]. צפור בגימטריא שלום – הוא בא לבשר את השלום לעולם, ויושב בקן צפור. איך מוצאים אותו? יש "יגעתי ומצאתי", אבל כתוב "יקָרֵא", זה קורה, 'הנה זה קורה', "יקרא לפניך" פתאום. כנראה "יקרא קן צפור לפניך" ו"את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" תלויים זה בזה.

שוב, בכל אחת מהצורות האלה יש אחד שהוא לשון מקרה וכל השאר לשון קריאה. זהו ניתוח אותיות אלה בתנ"ך. בכל אופן, "הכל הולך אחר הפתיחה"[פב], היות שזו המלה הראשונה בתורה ששוה שבט כנראה הכל קשור לקריאה הזו, "יקרא", ה"יקר" של חדש שבט – "לזאת יקרא אשה", "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" ו"כי יקרא קן צפור לפניך".

ראש השנה לקור

יקר גם לשון קור. בחנוכה יש לנו את הרמז ש"רגל מן השוק" אותיות 'שלג מן הקור'. אבל מתי מתחילה תקופת הקור? בתורה, בפרשת נח[פג], יש שש עונות – לאחת מהן קוראים קור. מתי היא מתחילה? יש מחלוקת[פד] אם בר"ח שבט או בחמשה עשר בשבט – כמחלוקת שמאי והלל לגבי ר"ה לאילן. לדעת רבי יהודה הקור מתחיל מהיום – זהו "יקר" מיוחד, "אור יקרות" מיוחד, של ראש חדש שבט.

יש משהו טוב בקור. עודף קור הוא היפך החיים, אבל קור הוא גם חיים – "מים קרים על נפש עיפה"[פה]. אם יש פה מישהו עיף צריך לתת לו מים קרים. גם משקה, שמחמם, וגם מים קרים – גם חם וגם קר. שוב, ראש השנה לקור הוא היום.

ולסיכום:

"'אורה' זו תורה"              התקשרות ל"אילנא דחיי", ביאור התורה ותענוג בה

"'שמחה' זה יום טוב"       אכילה ושתיה בשמחה בשבט (חוש האכילה)

"'ששון' זו מילה"             תיקון הברית בשובבי"ם

"'ויקר' אלו תפילין"         "ביתי בית תפלה יקרא [= שבט]"

אם כן, אפשר לשיר "ליהודים היתה אורה ושמחה" בר"ח שבט – הפסוק שייך לכל חדש שבט. בחנוכה דברנו על הפסוק בחנוכה אבל לא שרנו. שרים אותו ניגון גם על "אשר ברא" – לכבוד החתן והכלה.

ג. סגולות שבט

מים-תענוג מצמיחים

כתוב "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"[פו] וכתוב "והוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם"[פז]. בחסידות כתוב ש"חיים" הם תענוג – "כי עמך מקור חיים", עמך מקור כל התענוגים[פח]. שוב, זהו המסר שלמדנו בקהלת – שצריך לעשות חיים – במיוחד בחדש שבט, חדש התענוג, כנ"ל.

כתוב בפרק א בתניא ש"מים מצמיחים כל מיני תענוג" – יש "מקור חיים" (כנ"ל) ויש "מקור מים חיים"[פט]. משיח הוא צמח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[צ]. אמת היא גם בחינת משיח, "אמת מארץ תצמח"[צא]. יש במשיח "דרך כוכב מיעקב", מלמעלה למטה, אבל העיקר הוא "וקם שבט מישראל"[צב], ממטה למעלה. בשביל שהאמת תצמח מהארץ, שמשיח יצמח מתוך הארץ, צריך מים מצמיחים.

ב-יג הכחות הפנימיים בנפש, התענוג, הכח השני מלמעלה (מתחת לאמונה), משתקף באמת, הכח השני מלמטה (מעל לשפלות, "אמת מארץ תצמח", "ומתחתיו יצמח"). מבין יג הכחות רק תענוג ואמת הם רבועים מדויקים (23 ברבוע ו-21 ברבוע). האמת היא פנימיות ספירת היסוד, תיקון הברית, אבר התענוג.

אמת: אור-מים-תענוג

ענין ראש השנה לאילן הוא ש"השרף עולה באילנות"[צג] – המים, השרף, החיים, התענוג (תענוג לימוד תורה, עץ החיים, שהזכרנו קודם). יודעים היום, ודברנו על כך הרבה, שהצמחים 'אוכלים' אור. אם יש תופעה בטבע שמשקפת מה שחז"ל אומרים שכל אכילה בספר קהלת היא תורה – "תורה אור" – זו הפוטוסינתזה, בה הצמחים 'אוכלים' אור. הצמח צריך גם אור, שמזין אותו מלמעלה, וגם מים, שמצמיחים אותו מלמטה – ומהאור והמים יוצא תענוג. הסימן הוא אמת – "אמת מארץ תצמח" – ראשי תבות אור-מים-תענוג.

כל אחד משלשתם מכונה חיים: הרי אור הוא "אור החיים"[צד], אור הופך לחיים, "באור פני מלך חיים"[צה]. מים הם "מים חיים"[צו], הקב"ה עצמו נקרא "מקור מים חיים"[צז]. האור והחיים מצמיחים תענוג – "כי עמך מקור חיים", מקור כל התענוגים. הכל מתחיל מאור, "באורך נראה אור", והכל הולך יחד. יש אור החיים, מים חיים וגם תענוג חיים – בשבט צריך לעשות 'תענוג חיים', לא סתם תענוג. הכל זה חיים.

האור החיים אומר על עצמו – "משיח ה' שמו חיים"[צח]. משיח הוא חיים, הוא תענוג – מלך המשיח הוא מלך חיים, עץ חיים. אנחנו מצפים, מחכים ומתפללים שנזכה לחיים אמתיים שה' יביא לנו מלך המשיח, יחד עם "אור החיים", התורה החדשה שלו. זה ה"אמת מארץ תצמח" – אור החיים, מים חיים ותענוג חיים. לחיים לחיים.

את הגימטריאות אשאיר לכם. אני רואה שאחד הנוכחים כבר חִשב – אור החיים, מים חיים, תענוג חיים עולה משה-משה-משה, שעולה גם ה פעמים אור (הכל מתחיל אור), שכתובים ביום הראשון של מעשה בראשית, כנגד חמשה חומשי תורה אור, כמאמר חז"ל[צט]. כמה עולה רק ג פעמים חיים? חזקה של חיים. קשור גם לחתן וכלה, עליהם כתוב "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[ק]. "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[קא]. ג פעמים חיים עולה צדיק, "צדיק [שם האות צ, האות של חדש שבט] אֹכל לשבע נפשו". שנזכה היום להכל – הכל שייך עכשיו, הענין של ראש חדש שבט.

חדשי ה'תוך'

מה עוד מיוחד בחדש שבט? הוא החדש האמצעי בתקופת טבת. החדשים מתחלקים לשלישיות, כנגד דגלי המדבר. דברנו על כך לפני כמה חדשים כאן[קב]. כל שלשה חדשים הם ראש-תוך-סוף של התקופה. ראש-תוך-סוף הם כמו עבר-הוה-עתיד. יש משהו מיוחד באמצע – עיקר עבודת הבינוני של התניא הוא לחיות עם התוך, עם ההוה. תוך בגימטריא בית חב"ד, בית דוד, כי דוד הוא התוך-ההוה של אדם-דוד-משיח[קג]. גם בחדשים, החדש השני של כל תקופה הוא התוך שלו, ההוה שלו. אנחנו מאחלים לחתן וכלה שלנו שהבית שלהם יהיה בית חב"ד, בית דוד שהוא "בית נאמן בישראל".

מהם חדשי התוך (שמתחברים יחד)? איר, אב, חשון, שבט – החדשים השני, החמישי, השמיני והאחד עשר. יש משהו מיוחד בחוט הזה שמחבר את התוך, את ההוה של החדשים. מה התכונות הפנימיות שלהם (לפי המגן דוד, שכל אחד צריך להכיר טוב)? שמחה, שפלות, אהבה, תענוג. ממש שני זוגות – שני ה'תוך' של הקיץ הם "מאמר השפלות והשמחה", השפלות והשמחה שהא בהא תליא, ושני ה'תוך' של החורף, חשון ושבט, הם "אהבה בתענוגים"[קד], אהבה ותענוג שהולכים יחד. שמחה-שפלות-אהבה-תענוג עולים 1711, משולש חן, מלה שאנחנו מאד אוהבים. זהו סימן ארבעת ה'תוך' של השנה.

מהם שבטי חדשים אלה לפי האריז"ל? יששכר, שמעון, מנשה, אשר[קה], ראשי תבות שמאי (משולש הוי'), ששייך לר"ח שבט. אלה שבטים מיוחדים: יששכר הוא החכם, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל"[קו], מחשב את הלוח העברי; אחריו שמעון, שעושה משפט באנשי שכם; מנשה, שנוחל בשתי גדות הירדן; ואשר, שנותן "מעדני מלך". חדש שבט הוא חדש כללי, קרוי על שם כל השבטים. מולו נמצא אב – מאה שמונים מעלות – יש אב אחד, ומולו שבט, אבל יש לו יב בנים, יב שבטים, כנגד כל החדשים.

סימן ברכה במזל דלי

מים, יותר מכל דבר אחר, מסמלים את זרימת הזמן – זרימת ההוה. הזמן זורם כמו מים. הרבי הקודם אומר[קז] שכאשר פוגשים מים – מזל דלי, נושא דליים (הוא נושא על כתפיו שני דליי מים, לשם שיווי המשקל), בחו"ל היה מצוי לפגוש ברחוב נושא מים, כי הביאו את המים למכירה – צריך לומר שהבעש"ט אומר שכאשר פוגשים מים זהו סימן ברכה.

בכלל, מתי פוגשים מים? בר"ח שבט, כי פוגשים את מזל דלי. כמו שנוהגים לומר ששבט ראשי תבות "שנשמע בשורות טובות", זהו בעצם חדש בו פוגשים את נושא הדליים. צריך לומר בפה מלא – נאמר יחד, אני מוציא אתכם – שהבעש"ט אומר שכאשר פוגשים מים זהו סימן ברכה. סימן ברכה בכל הענינים, בגשמיות וברוחניות, לחתן ולכלה ולבר מצוה ולכולנו.

כתוב[קח] שכל 72 שנה גלגל המזלות נע מעלה אחת בשמים, וברגע שמזל דלי יכנס למזל טלה יבוא משיח – 'עידן הדלי', גם הגוים יודעים זאת. למה? כי דלי שוה טלה (את זה מסתמא הגוים לא יודעים). כמה זמן לוקח מאז המבול עד שמזל דלי יגיע למזל טלה? כל 72 שנה הגלגל נע מעלה אחת. כדי שמזל דלי יגיע בשלמות למזל טלה צריך 60 מעלות (שני חדשים) – 4320 שנה. תוסיף זאת ל-1656, שנת המבול – מתי זה יקרה? בשנת 5976, עוד 197 שנה. עד שיגיע לגמרי יש עוד 197 שנים, אבל אין לנו סבלנות... כבר מספיק קרוב, שדלי נכנס לתוך טלה (בכלל, חישובים כאלה מתיחסים לגאולת "בעתה" אך אנו רוצים גאולת "אחישנה", ולמעשה כבר הגענו לזמן "בעתה" ומעתה – "בעתה אחישנה"[קט] כידוע).

ד. רמזי שמות החתן והכלה

נאמר רמזים לגבי החתן והכלה. שמותיהם – אליצור ו-לאה – שלהם שוים 373. זהו מספר ראשוני, מספר מענין עם חן של 3-7-3. נאמר כמה דברים ששוים 373, הכוונה שלהם:

"יש הוי'" ו"יש נביא"

דבר אחד, בהקדם שכתוב בקבלה[קי] שסוד הכתר הוא פעמיים "יש" – כתר עולה 620, פעמיים יש. הכוונה שגם עתיק, פנימיות הכתר, תענוג, הוא יש – יש תענוג – וגם רצון, אריך, חיצוניות הכתר, הוא יש. אבל יש פירוש שפעמיים "יש" רומז לשני פסוקים בתנ"ך – "יש הוי' [במקום הזה ואנכי לא ידעתי]"[קיא] ו"יש נביא [בישראל]"[קיב] שנאמר על אלישע הנביא. אלישע הנביא הוא בעל-המופת הגדול בתנ"ך, כפי שמדברים הרבה פעמים.

כל יהודי צריך לדעת שני "יש" – אם הוא יודע משני ה"יש"ים האלה יש לו כתר. חתן וכלה צריכים כתר על הראש. צריכים לדעת ש"יש הוי' במקום הזה" – "שכינה ביניהם"[קיג] – וגם ש"אנכי לא ידעתי", שרש השכינה ביניהם הוא מה"לא ידעתי", מרדל"א, מהאמונה הפשוטה. לכן "אמונה פשוטה" שוה "שכינה ביניהם", 502.

המספר הזה שוה אין-אמת. דברנו אתמולקג על כך שאדמו"ר הזקן כותב בתניא[קיד] שהנקודה האמצעית של כל דבר היא אמת והבעש"ט כותב[קטו] שהנקודה האמצעית של כל דבר היא אין. איך אפשר להבין את ההבדל בין מקור החסידות בכלל, הבעש"ט, לבין מקור חסידות חב"ד, אדה"ז? דרך הגדרת הנקודה האמצעית של כל דבר – הבעש"ט כותב ש'אין' ואדה"ז כותב ש'אמת'. אין-אמת יחד שוים "שכינה ביניהם", אמונה פשוטה – אמונה פשוטה היא מה שמחבר אותם, 502.

שוב, יש שני "יש" – "יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" הוא הרדל"א, פנימיות עתיק, ו"יש נביא". 373 שוה "יש נביא". מה זה "יש נביא" אצלנו? מה הכוונה "יש נביא"? גם "ואנכי לא ידעתי" – רוב האנשים כנראה לא יודעים, לכן צריך לומר. קשור גם למהפכה הרביעית, גם הגוים צריכים לדעת ש"יש נביא בישראל", בסיפור עם אלישע. מה פירוש היום "יש נביא"? שיש רבי. נביא הוא רבי. יהודי צריך לדעת את שניהם, יש לו שני "יש" – "יש הוי'" ו"יש נביא". "יש הוי'" שוה פורים, "ואנכי לא ידעתי", "עד דלא ידע" – החדש הבא. אבל עכשיו – בהשגחה פרטית, הם התחתנו אתמול בלילה, ר"ח שבט, זמן "לאתדבקא באילנא דחיי", היום שמאיר במיוחד האות צ, הצדיק-יסוד-עולם הוא הרבי הוא הנביא שבדור. כשאני כותב בפ"נ "לאתדבקא באילנא דחיי" (דווקא בחדש שבט), מה אני מתכוון? להתקשר לרבי, הענין של י' שבט במיוחד. "יש נביא" (יש ר"ת י שבט) – "יש נביא בישראל" – זו גימטריא אחת של השמות שלכם.

אמרנו שיש שתי בחינות, "יש הוי'" ו"יש נביא", ויש-יש עולה כתר. כמה עולה "יש הוי'" (פורים) ועוד "יש נביא" (רמז החתן והכלה, מה שהם צריכים לדעת בעיקר)? 709, "אין מזל לישראל"[קטז], ה'אין' של הבעל שם טוב[קיז]. ה"אין" אומר ש"יש הוי'" ו"יש נביא". למה יש שני דברים בתוך ה"אין מזל לישראל"? כי לפי קבלה יש שני מזלות – מזל עליון, "נוצר חסד", "יש הוי'", ומזל תחתון, "ונקה", "יש נביא", כי אור אמא יונק ממזל ה-יג, שרש הנבואה. שניהם יחד עולים "אין מזל לישראל". זו כוונה חשובה.

אחד-שני

נאמר עוד דבר: המלה האחרונה ביום הראשון של מעשה בראשית היא "אחד" וביום שני המלה האחרונה היא "שני". אחד-שני שוה אותו דבר, 373. מה מיוחד באחד-שני? בימים האלה של מעשה בראשית רמוז הסוד של אמר – אור-מים-רקיע – יסוד כל עשרת המאמרות. ב"יום אחד" יש ה פעמים "אור" שהזכרנו קודם וב"יום שני" יש ה פעמים "מים" ו-ה פעמים "רקיע". אור-מים-רקיע הוא סוד ההתהוות[קיח]. גם סגולה להרבה ילדים, משפחה ברוכה – הברכה היא בסוד יום אחד ויום שני, אור-מים-רקיע.

יש משהו מאד נחמד, תרגיל לילדים: יום ראשון נגמר "אחד", יום שני נגמר "שני" – מה קורה כשמחברים את האותיות אחת לאחת? מקבלים שלש מלים: אש, חן, די. גם סוד של חתונה – צריך אש קדש. מה פירוש "זכו שכינה ביניהם"? ה"שכינה ביניהם", אותיות י-ה, הופכת את ה"אש" – של האיש ושל האשה – לאש קדש. צריך אש, התלהבות. צריך חן – למצוא חן בעיני אלקים ואדם, כל אחד בעיני השני (היינו יום אחד ויום שני). וגם צריך את סוד שם ש-די, "שאמר לעולמו די"[קיט]. אם מחלקים אחרת את האותיות של אחד-שני, אפשר ליצור שתי מלים – אחֹן שדי. את מי אחֹן ("וחנֹתי את אשר אחֹן"[קכ])? מי שבסוד ש-די, "שאמר לעולמו די". גם כל אחד בעצמו צריך לדעת איך לומר לעולמו די – גם להגדיר גבול, וגם לומר להעלם די, לצעוק על מה שמעלים על גילוי אלקות 'די! עד מתי?!'. זהו עוד רמז של השמות שלכם, אחד-שני.

עוד משהו דומה: שני – 360 – עולה שכם (שובבי"ם), כך שאחד-שני היינו "שכם אחד", גם נחלת יוסף, "שכם אחד על אחיך"[קכא], וגם תכלית המהפכה הרביעית, "ולעבדו שכם אחד"[קכב]. שכם גם אותיות שמך – "אתה אחד ושמך אחד"[קכג]. "שכם אחד" הוא גם "שמך אחד" – "שמך" היינו התורה. הכל אותו דבר, אותו מספר.

"קול הוי' בהדר"

כעת משהו אחר קצת: ה' נתן תורה עם שבעה קולות, כמו שכתוב בתהלים כט. מהו קול החתן והכלה – "קול חתן וקול כלה"? הולך לפי הספירות – "קול הוי' על המים" חסד, "קול הוי' בכח" גבורה, וכך הלאה לפי הספירות. יש קול אחד שהוא הקול של הקמת בית, של חתן וכלה – הקול של "כתפארת אדם לשבת בית"[קכד]. מה הקול של התפארת? "קול הוי' בהדר", שוה 373. זו הגימטריא הכי חשובה. אם רק תזכרו רמז אחד של השמות שלכם הלואי שתזכרו את הגימטריא הזאת. אתם, החתן והכלה, שוים "קול הוי' בהדר". זהו הקול של התפארת, של ה"תפארת אדם לשבת בית", "ביתו זו אשתו".

מהו ההדר? גם לשון הדר, כמו מצות הדר – מצות מזוזה. המצוה הראשונה שצריך להקפיד עליה כשנכנסים לבית חדש היא שתהיינה מזוזות מהודרות. צריך לדאוג שכל מזוזה בבית תהיה מהודרת. זו מצות הדר – מזוזה נקראת "מצות הדר", מי שדר בבית, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[קכה]. גם הידור בכלל – שלום בית תלוי בהידור בכל המצוות. הידור הוא יפי, והוא מתוך אהבה ושמחה, געשמאק. אצל חסידים לא מחמירים אלא מהדרים. "קול הוי' בהדר", זה החתן והכלה. כל הדברים האלה בשביל הילדים ב'חדר'.

ה. רבוי-צמצום-בחירה-שאיבה

האבות – ראש-תוך-סוף

אתמולקג הסברנו שראש-תוך-סוף, עבר-הוה-עתיד (שנקראים גם עבר-בינוני-עתיד), הם גם כנגד האבות – "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב"[קכו]. את ה'תוך' מקבלים מיצחק, סוד "פחד יצחק"[קכז]. מצד אחד הוא ההוה, ה'תוך', ומצד שני לעתיד לבוא דווקא נקרא לו "כי אתה אבינו"[קכח] – זהו הוה שעצמתו תוכר בעתיד.

יש דרוש חשוב לגבי שלשת האבות שלא הספקנו להסביר אתמול – כל שלשה חדשים הם כנגד אברהם-יצחק-יעקב. בשלישיה הראשונה רואים בפשטות: ניסן הוא אברהם – אהבה, יציאת מצרים, חדש האביב; אייר הוא יצחק – תיקון המדות; סיון, מתן תורה, הוא יעקב. כך הלאה בכל החדשים. אם כן, שבט הוא בחינת יצחק.

כדי להבין את הענין, צריך להקדם עוד דרוש מאד חשוב לגבי האבות:

אברהם אבינו – כח הרבוי (מ"אחד" ל"המון")

כפי שדובר אתמול, אברהם נקרא גם "ראשון" – "אביך הראשון"[קכט] – וגם "אחד", "אחד היה אברהם"[קל], "כי אחד קראתיו"[קלא] (כמו במעשה בראשית, שלא כתוב 'יום ראשון' אלא "יום אחד"). מחד, כולו אומר "אחד". לפעמים[קלב] אברהם-יצחק-יעקב הם אחד-יחיד-מיוחד – כי על יצחק כתוב "בנך יחידך"[קלג] ויעקב הוא ה"בחיר [המיוחד] שבאבות"[קלד] – אך על פי פשט "אחד" הוא אברהם אבינו. מאידך, כשה' מוסיף לאברהם ה בשמו – בכריתת ברית המילה, ברית בשר, ברית שמבשרת את הגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו – הוא אומר שהיא קיצור המלה "המון", "כי אב המון גוים נתתיך"[קלה] (קשור למהפכה הרביעית).

מה פירוש "המון"? הרבה. יש ספר מקצועי יפה[קלו], שאנחנו אוהבים לצטט, על מילים בלועזית שמקורן בעברית. היום השפה הכי מדוברת בעולם היא אנגלית, ולמרבית הפלא יש המון – אלפים ורבבות – מלים באנגלית שאפשר למצוא את מקורן בלשה"ק. הבלשנים הרגילים לא מכירים בכך, אבל זהו משהו רציני ומובהק. דוגמה אחת בין אלפים היא many באנגלית, הרבה, שפשוט שבאה מהמלה 'המון' בלשה"ק. שוב, זהו לימוד מעמיק בלשון – דוגמה מובהקת למקור המלה.

למה אומרים זאת? כי קשור לאברהם בעצם. המלה המון היא האות ה של אברהם. האות ה היא ריבוי. עד להוספתה הוא גם לא יכול לקיים "פרו ורבו", לפרות ולרבות – ה-ה נוספת כדי שיוכל בקדושה, עם שרה אמנו, לקיים "פרו ורבו". אבל ה-many, ההמון, אינם רק בניו דרך שרה, דרך יצחק, אלא "המון גוים" – הוא נעשה אב לכל הגוים שבעולם.

אם כן, מה הסוד של אברהם? הוא עצמו "אחד" אך ה"אחד" הוא אב ל"המון". אחד הפרדוקסים, השאלות הפילוסופיות העמוקות ביותר במחשבת כל דורות עולם, הוא איך מאחד יוצא ריבוי? זהו סוד הבריאה. מיהו אברהם? "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[קלז], באברהם[קלח]. עיקר סוד בריאת העולם הוא יציאת הריבוי מאחד. זהו סוד נקודת העבר בזמן – הדבר הראשון שה' ברא הוא זמן. נקודת הזמן הראשונה היא בעצם הנקודה הראשונה של הבריאה – נקודת המעבר מאחד לריבוי. אם לא באנו לשמוע רק את הווארט הקטן הזה – היה כדאי. נקודת הזמן הראשונה, סוד נשמת אברהם אבינו, בהבראם-באברהם, היא ריבוי מאחדות.

יצחק אבינו – "שאמר לעולמו די"

לאור זאת, צריך לחשוב הלאה – מהם יצחק ויעקב? אין יותר משלשתם, הם עבר-הוה-עתיד, ראש-תוך-סוף. היה "אחד" וכעת יש הרבה – זה אברהם. מה יצחק יכול להוסיף? מה יעקב יכול להוסיף?

כתוב שיצחק הוא סוד שם ש-די, שייך לפרשת שבוע שעבר – "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם"[קלט]. כתובים שם כל האבות, אבל המלה הראשונה היא וארא, בגימטריא יצחק – כל השלשה כאן תחת הכותרת שלו. שם א-ל באמת שייך לאברהם, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[קמ], "אל אחד בראנו"[קמא]. שם ש-די, "שאמר לעולמו די"[קמב], הוא סוד הצמצום – עד כאן ותו לא. זהו החידוש של יצחק.

אברהם מתחיל תהליך שאם לא נגביל אותו ילך ויתפשט עד אין סוף. הריבוי שיוצא מתוך האחדות של אברהם הולך ומתפשט ללא מעצור, עד אין סוף. כתוב בחסידות שאברהם הוא בעצם התפשטות אור אין סוף, לפני הצמצום. מיהו יצחק? אחד שבא ואומר 'די'. הוא מעמיד גבולות, כמו "שלל רב" שאמרנו קודם, לגבי תיקון הברית. שם ש-די הוא סוד הברית, ספירת היסוד בקבלה, תיקון הברית – עד כאן, לא יותר.

אם כן, יוצא שאברהם הוא בעצם "אל אחד בראנו [הרבה, לשון רבים]"[קמג] – שם א-ל גופא הוא מ-א, מאחד, להרבה, יש משמעות של ריבוי באות ל – אבל יצחק הוא "שאמר לעולמו די".

יעקב אבינו – הבחירה ב"בני בכֹרי ישראל"

מיהו יעקב, ה"בחיר שבאבות"? מלת המפתח כאן היא "בחיר" – ה' ברא הרבה מאחד, משרש נשמת אברהם, ואחר כך הגביל זאת, צמצם בשם ש-די, ועכשיו צריך להיות שם הוי', "ושמי הוי' לא נודעתי להם". מהו שם הוי' האמתי, ששייך ליציאת מצרים? המשפט הראשון שמשה רבינו צריך לומר לפרעה, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים – חידוש מופלא, שעליו כל הריב בעולם, "בני בכֹרי ישראל"[קמד], בחירת ה' בעם אחד ובארץ אחת, ארץ אחת המגיעה לעם האחד, לבן האחד. יש שני ילדים ליצחק, יעקב ועשו – "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"[קמה] והם "יעקב ועשו האמורים בפרשה"[קמו] – יצחק אוהב דווקא את עשו ו"רבקה אֹהבת את יעקב", וצריך להכריע ביניהם, לבחור אחד.

כל התהליך הוא מאחד להרבה, והתכל'ס – כל חידוש מעשה בראשית – היא הבחירה. ה' בורא את העולם כדי שיהיה הרבה, ובסוף יוכל לומר – לצחוק – 'מכל אלה שבראתי אני בוחר רק אחד'. הבורא ברא את כולם שיוכל לומר 'אני בוחר באחד המסוים הזה'. כך ההרבה חוזר להיות אחד – ההרבה נשארים בשטח, אבל יש רק אחד שהבורא בורר ובוחר בו לעצמו. יעקב, "הבחיר שבאבות", הוא לא רק הנבחר באבות, אלא סוד הבחירה, "בני בכֹרי ישראל", ה' בוחר בו, "ואֹהב את יעקב ואת עשו שנאתי"[קמז].

שוב, יש שלשה שלבים – להוציא הרבה מאחד, להגביל את הריבוי, ובסוף להצביע על אחד מתוך אותו ריבוי מוגבל (מספר מוגבל, לא מספר אין סופי). כנראה צריכים לבחור מתוך קבוצה מוגבלת, לא מתוך אין סוף (ההגבלה היא שלב לקראת הבחירה) – אני שם אצבע ואומר 'זה שלי'. למה? ככה. אין טעם, בלי טעם (כמו שלמדנו גם במאמר שובבי"םסו), זה כל הכיף, כל הצחוק. ההגבלה, שם ש-די, היא מעבר. כמו שהמגיד אומר[קמח] שה' בורא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים יחזירו את העולם לאין. החויה הפנימית של הנקודה האמצעית היא הבטול בנפש, והיא בעצם המגיד. הבעש"ט-המגיד-אדמו"ר הזקן הם אין-בטול-אמת – התגלות האין, חוית האין (בטול), חותם אמת נצחי (רושם האמת בנפש), כפי שהוסבר אתמול.

הרגל הרביעית – שאיבת הגוים

נחזור: שלשת השלבים הם הוצאת ריבוי מאחד, הגבלת הריבוי ובחירת אחד מתוכו. הבחירה באחד בעצם שוללת הכל – לא רק שהגבלתי את הריבוי, אלא שמבחינתי הרבים לא קיימים. בראתי הכל, אבל אני אוהב רק אותך – לא סופרים את כולם. [באמת לא סופרים אותם? מה עם המהפכה הרביעית?] שאנחנו כל כך אוהבים את כולם, גם את הגוים, עד שרוצים לגייר אותם – שכולם יוכללו ב"בני בכֹרי ישראל".

בעצם, מה ששאלת שייך לסוד הרגל הרביעית של המרכבה. אמנם, "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב", אבל למרכבה יש גם רגל רביעית, בחינת משיח (בנו-ממשיכו של דוד המלך – הרגל הרביעית – שאם נרצה לשייך גם לו שם קדוש, זהו שם א-דני, שם המלכות, כפשוט). מה תפקידו? כמו שהרמב"ם חותם, לקיים את יעוד "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[קמט]. אחרי שבוחרים אחד מתוך הריבוי – כל השאר נבראו לשוא? עלי לומר להם שבחרתי אחד, כדי שתהיה עצה טובה ל"מי האיש החפץ חיים"[קנ] מבין כל ה"המון גוים" – להדבק ולהכלל באחד, ואז הכל חוזר לאחד. יש תהליך – אחד, ריבוי, הגבלת הריבוי, בחירה באחד, ואמירה לכולם שמי שרוצה חיים ידבק באחד. ה"אחד" עכשיו הוא אחד שמושך, כמו מגנט, שתכליתו למשוך – על ידי שמאיר אור לכולם הוא בעצם מושך את כולם לתוך עצמו. אז כל הריבוי בעצמו יחזור להיות אחד. אחד הוא העם האחד, העם הנבחר, שיתחבר איתו לגמרי – מי שיזכה ידבק בחיים.

זהו הסוד, הכיף, המעגל של הקב"ה במעשה בראשית – מאחד לריבוי, להגבלת הריבוי, לבחירה ב'זה אני אוהב', 'זה אני בוחר', ואז נראה מי יישאב לתוכו. כמו שיש בטוי "לאשתאבא בגופא דמלכא"[קנא], שהנשמה רוצה להשאב לתוך ה', גם תפקיד עם ישראל הוא להיות משאבה שמי שיזכה יישאב לתוך ה"אחד" ויכלל בחיים. מי ישאר? מי שישאב. זו שמחת בית השואבה. אפשר לעשות גם עכשיו שמחת בית השואבה. [נגנו "ושאבתם מים בששון".] כל חכמת נושא-הדליים של שבט היא איך לדלות-לשאוב מים – חכמת השאיבה, זו החכמה היהודית האמתית.

ולסיכום[קנב]:

אברהם (א-ל)           ריבוי (מ"אחד" ל"המון")

יצחק (ש-די)           הגבלה

יעקב (הוי')             בחירה

דוד-משיח (א-דני)  שאיבה

שמחת החשמל

לפני ברכת המזון בקשו – וצריך – לברך את הישיבה שלנו ברחלים, ישיבת "פרי הארץ", שכמה בחורים ממנה במיצר-מעצר, שיצאו לרווחה, שתהיינה בשורות טובות. כעת אנחנו קוראים על יציאת מצרים, שיצאו מהמצרים, שכולנו נצא מהמצרים. בקשו עצה פשוטה שתפעל לטובתם – צריך, כמובן, להרבות להתפלל וללמוד לזכותם, וגם הרבה לאכול ולשתות ולשמוח, לעשות חיים. כך מה שיצא מהשיעור.

מה פירוש לשמוח? כתוב בקהלת "לשמֹח"[קנג], אותיות חשמל – "עתים חשות עתים ממללות"[קנד] – לדעת מתי "עת לחשות"[קנה], מתי לשתוק, ומתי לדבר ומה לדבר. אנחנו מברכים את כולם שיזכו לסוד החשמל, שיהיו שמחים – "לשמח" אותיות חשמל – ושכולנו נאכל ונשתה ונעשה לחיים כדבעי על פי תורה ("תורה חדשה מאתי תצא"), ונזכה לגאולה האמתית והשלמה תכף ומיד ממש, "מיד האלהים". שנזכה לאכול בחדש שבט, החדש של פרי הארץ, לאכול מפרי ארץ ישראל – גם הגשמיות וגם התורה והמעשים הטובים. שנזכה לאותו מלך – בגימטריא מים, בגימטריא צ – שאוכל ושותה ועושה משפט וצדקה, ואז טוב לו וטוב לכולם.