בע"ה

ליל שבת פרשת וישב, כ"ג כסלו ע"ט – כפר חב"ד

שליחות במודעות נכונה

שלום זכר משפחת פרידמן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מודעות לה' ולמשלח

[איך נצלים מאגו-טריפ כשזוכים לקרב יהודי בשליחות?] שליח צריך להרגיש במאה אחוז שהוא פועל בכח המשלח, בכח הרבי. [על דרך "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הֹנתן לך כח לעשות חיל"[ב]?] צריך לזכור את ה', וגם לזכור את הרבי. ה' נותן את המקיף, את נסיבות השליחות – בשליחות צריך להקשיב לסבות, הגעת או אי-הגעת אנשים לבית חב"ד מכוונת מלמעלה, ובשביל השליחות צריך להקשיב ולהבין מה קורה – והרבי נותן את הפנימי, את האור שצריך להכניס לכלי.

על שתי הבחינות האלה כתוב "וצדיק באמונתו יחיה"[ג] – הצדיק חי עם ב אמונות, אמונה בה' ואמונה ברבי[ד], "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"[ה]. על ידי האמונה שמשה הוא עבד נאמן להשי"ת, "משה אמת ותורתו אמת"[ו], מגיעים לאמונה יותר עמוקה בה', בעצמותו יתברך[ז] (וכידוע, משה הוא "רעיא מהימנא" – רועה האמונה – תפקידו לרעות-לפרנס את אמונתנו בה', באמצעות דברי תורתו, וכך להפוץ את האמונה לדעת, את האור המקיף לאור פנימי).

ארבעה עולמות בשליחות

אפשר לזהות ארבע רמות של מודעות וזכרון נכונים:

יש אנשים שפועלים במציאות אך לא זוכרים את ה' ("הנֹתן לך כח לעשות חיל") ולא את כח המשלח (הרבי) המתלבש בפנימיותם. הם באמת נמצאים ב'אגו טריפ' (אפילו כשאינם מתגאים בבוטות, אפשר להיות ב'אגו טריפ' צנוע...), בעולם של "אף [אף אחד אחר לא מסייע בידי, איני זקוק לאף אחד אחר] עשיתיו [אני עשיתי את הכל]"[ח].

יש הפועלים מתוך הרגשת האור הפנימי המאיר בהם, מחיה אותם ונותן להם כח "לעשות חיל" (לא מכח עצמם), אך ללא מודעות לאור המקיף המכוון את כל צעדיהם ("מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ"[ט]). הם נמצאים בעולם של "יוצר אור [פנימי]"[י] (עולם היצירה) – כשלוחי הרבי, הם מרגישים היטב את כח המשלח שבהם. אמנם, ללא הרגשת נוכחות האור המקיף של ה', הם עלולים לדחות את המקורב-הפוטנציאלי על ידי שידור שייכותם לרבי בצורה חיצונית, המפגינה את היותם שלוחי הרבי ו'משוויצה' בכך, מבלי לשים לב באמת לניצוץ האלוקי שבזולת, שהוא "חלק אלוה ממעל"[יא], מהאור המקיף של ה'.

יש המרגישים את יד ה' המכוונת את כל מעשיהם, ו"כי ממך הכל ומידך נתנו לך"[יב], אך ללא זיקה לרבי-משלח. הם נמצאים בעולם של "ובורא חשך"ה (בריאה), ללא מקור גלוי של אור פנימי.

אך "אצילי בני ישראל"[יג] (שבעולם האצילות) – הלואי שנהיה מהם – מודעים היטב גם לה' וגם לרבי ובטלים באמת לעצמותו יתברך שאין לו שום ציור כלל ("לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[יד]), המייחדת ביחוד אמיתי את קודשא בריך הוא (אור אין סוף הסובב כל עלמין) ושכינתיה (אור אין סוף הממלא כל עלמין)[טו].

ולסיכום:

  אצילות        מודעות לה' ולמשלח

  בריאה מודעות לה' ולא למשלח

  יצירה מודעות למשלח ולא לה'

  עשיה  חוסר מודעות לה' ולמשלח

[אם כך מה השליח נותן? הוא רק צריך להראות לאנשים את בטולו לרבי?] אמרנו לעיל שלא, ושבעצם הפגנת בטול לרבי היינו קליפת ראומה – 'ראו' את ה'מה', הבטול, שלי. קודם כל, על השליח להקרין אהבת ישראל. ידוע הווארט החסידי שאם 'סוחטים' יהודי יוצאת ממנו טפת אהבת ישראל. אהבת ישראל כוללת גם את הידיעה שיש בך משהו יותר ממני, אותו אני צריך לקבל ממך. [בדרך כלל כשמישהו יודע שהשני יותר ממנו הוא לא אוהב אותו...] כך כשנדמה לי, מתוך ישות וגאוה, שסך הכל אני יותר ממנו. אבל אם אני יודע היטב, מתוך בטול וענוה (תכונות נפש שהחסידות באה להחדיר בנו, ולשם כך צריכים רבי אמתי) שהוא יותר ממני – הידיעה גורמת לי לאהוב אותו.

חסר-שלם-מלא

יש סוד של חסר-שלם-מלא, נוטריקון חשמל[טז] – קודם צריך לדאוג שהכלי לא יהיה חסר, שלא יהיה חור שמונע להכניס לתוכו אור, ואחרי שהכלי שלם צריך למלא אותו באור.

זהו גם הסדר בשליחות: חוסר בכלי היינו פגם באהבת ישראל (כמבואר בדא"ח[יז] בסוד "תמים יהיה לרצון"[יח], "ומום אין בך"[יט] – מום היינו 'חור' שנוצר בנפש על ידי אי-אהבה לאחד מישראל, ניתוק מיהודי במקום חיבור אליו). צריך כלי שלם (לשון שלום, "כלי [שלם] מחזיק ברכה"[כ]) ואח"כ למלא אותו באור (ברכת כל טוב סלה בגו"ר, "ה' יברך את עמו בשלום [בתוך כלי שלם]"[כא]).

להתחיל מה"חסר"

ה"חסר" הוא רש, עליו נאמר "ולרש אין כל"[כב] – הוא חסר "כל", שלמות (החל מתודעת "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" הנ"ל). חסרה לו ה-א של ראש – התודעה בראש ל"אלופו של עולם", שהוא הכל והכל הוא (דבר הרמוז בפסוק "רֵאש [עם א, לרמוז מה באמת חסר לרש] ועֹשר אל תתן לי"[כג]). אכן, רש הוא גם מלשון ראשית, כבפסוק "מרשית השנה עד אחרית שנה"[כד], עליו דרשו חז"ל "כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה"[כה] (אחרית היא עושר וריבוי, כבפסוק "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד"[כו]). ההתחלה היא ברשות, בהרגשת החוסר, אותו יש להשלים ולמלא.

אפילו אצל הקב"ה: ידועה השאלה – מדוע ברא הקב"ה את העולם, האם משהו היה חסר לו?! הרי אצלו לא שייך חסרון! הוא יצר בעצמו (לפני הצמצום הראשון) תחושת חוסר, כביכול (שהיא התכללות כח הגבול בכח הבלי-גבול, שהרי השי"ת הוא "שלמותא דכולא", ולא חסרה לו גם היכולת להרגיש חסר!), אותה יש למלא – זו עלית הרצון לברוא את העולם, כדי להיטיב לברואיו.

כך, ראשית עבודת כל אחד היא ה"חסר" – למצוא בעצמו נקודת חוסר שעליו לתקן-להשלים. מי שמוצא בעצמו חוסר יכול לזהות גם בזולת נקודת חוסר, מתוך רצון כן למלא אותו. לגבי עצמו עיקר העבודה הוא השלמת ה"חסר", תיקון הכלי, ולגבי הזולת עיקר העבודה הוא למלא את החוסר, ב"טוב עין הוא יבָרֵך"[כז].

[כמו בתורה רפ"ב בלקוטי מוהר"ן?] הכיוון כאן הפוך – רבי נחמן מדבר על מציאת נקודה טובה והדגשתה, עד שמעט אור דוחה הרבה מן החשך. כאן מדברים על מציאת נקודת חוסר (בעצמי ובזולת). צריך גם לשים לב שלא מדובר במציאות כתם-לכלוך, המעיד על פגם הברית (בסוד "נכתם עונך לפני"[כח]) – במי שמוכתם יש לחפש נקודה טובה. כאן מדובר במציאת נקודת חוסר – לדוגמה, מי שאין לו רבי הוא חסר. כמו במשל הכלי, לא מדובר בכתם בכלי, אלא בחור הגורם שהשפע ישפך ממנו החוצה.

נגנו נגון התועדות ישן המיוחס לאדמו"ר הזקן.

[ההתחלה של הנגון היא לא כמו שכולם מנגנים.] ככה זה בתוי הנגון.

יום השנה של מרדכי ושלום לפיד הי"ד

יש כאן מישהו מחברון? היום, כ"ג כסלו, קשור לחברון – בכ"ג כסלו תשנ"ד נרצחו על ידי ערבים ימ"ש הקדושים מרדכי ושלום לפיד, אבא ובן, ה' יקום דמם. את מרדכי הכרתי טוב ושלום היה תלמיד שהגיע לשיעורים שמסרנו אז ברחובות (הוא היה עילוי בישיבת פוניבז', נבאו עליו גדולות ונשגבות). צריך לדעת זאת – במובן מסוים, השפיע על כל מה שקרה אחר כך, קשור לישיבה שלנו כאן. מי שהגיע ראשון למקום הרצח היה ד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד, ובפורים באותה שנה הוא עשה את מה שעשה.

הפסוק התשיעי בפרשה

[דובר על הדר, המלך השמיני, ועל אזכורו בפרשה השמינית (וישלח), בה מופיע הפסוק שהוא "שמינית שבשמינית"[כט], כמו שכותב הגר"א[ל].] במדור "ברכות בחשבון" בחוברת "ואביטה" כתבנו על השביעי שבשביעי. לאיזבצער המספר הכי חשוב הוא המספר תשע, כל פרשה היה בודק את הפסוק התשיעי. פרשת וישב היא הפרשה התשיעית, וצריך לבדוק את הפסוק התשיעי בה, 'התשיעי שבתשיעי':

הפסוק הוא אודות החלום השני של יוסף – "ויחלם עוד חלום אחר ויספר אֹתו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי"[לא]. המושג חלום חוזר בו ארבע פעמים – חלם עולה ג"פ הוי', פעמיים חלם עולה יוסף וארבע פעמים עולה כבר יב צירופי שם הוי'. שאר אותיות המצטרפות לשרש חלם עולות 438, ו"פ חכמה [שעולה גם שמות נשי יעקב, רחל לאה בלהה זלפה.] כן, בגימטריא בית הוי' ("'ביתו' זו אשתו"[לב], בפרט נשי יעקב, הבונות את בית ישראל[לג]). הכל יחד – "ויחלם... חלום... חלמתי... חלום" – עולה 750, י"פ בטחון, י"פ לילה – חולמים בלילה.

חלם מלשון חלמון, חלמון הביצה. בביצה יש חלמון צהוב וחלבון שמקיף אותו (זהו סימן לביצה טהורה, והיפוכו בביצה טמאה). האפרוח יוצא מהחלמון של הביצה, והחלבון הוא האוכל המזין אותו (כשליה לעובר). כתוב "טרף טרף יוסף"[לד], אפרח בכתיב חסר, עולה טרף. [טוב ברבוע – יוסף היה בן שבע עשרה שנה אז.] כן, "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער וגו'"[לה], "טרף טרף יוסף" למעליותא, יוסף בגימטריא עוף כנודע (וכן "מטרף בני עלית"[לו] הכל למעליותא, ודוק).