בע"ה

 כ"ה טבת ע"ט – כפר חב"ד

שרשי הרגש והשכל

אמונה ובטחון (19) – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יחסי השכל והרגש

שכל – אין, רגש – יש

בשיעורים הקודמים במאמר "אמונה ובטחון" למדנו שאמונה היא בחינת 'אין' בנפש ובטחון הוא בחינת 'יש'. כדי לבטוח, בפרט בטחון פעיל, צריך בנפש ישות דקדושה, אבל אמונה היא ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד"[ב] – ה' עושה הכל ואני כאן 'אין'.

למדנו שה'אין' שורה במוחין, בשכל. לכאורה, האמונה והשכל הפוכים – אמונה היא למעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת, והמאמין לא סומך על השכל – ובכל זאת, הם קשורים. כתוב "והחכמה מאין תמצא"[ג], השכל בא מהאין (כדלקמן) – הברקת החכמה, ובכללות פנימיות כל המוחין, הם אין. האין מבריק בשכל את הברקות החכמה וגם את תובנות הבינה והדעת. לעומת זאת, ה'יש' מתגלה בלב, ברגש. כשאני אוהב אזי "יש מי שאוהב"[ד] – יש איזו ישות, איזה 'אני', שאוהב. ישות יכולה להיות לא טובה, אגו, אבל היא יכולה להיות גם טובה, אפילו טובה מאד – באהבה שלי אליך.

בכך פותחת הפסקה בסוף עמ' עא, אליה הגענו:

בפנימיות השכל שורה האמונה[ה] [כמו שנסביר, האמונה הזו נקראת 'אין' – "אַיִן מזל לישראל"[ו].]. בחצוניות המדות המתוקנות [שהן אהבת דברים טובים ויראת ה'. דווקא בחיצוניות אותן מדות] מתגלה הבטחון[ז] [השתמשנו בשני פעלים שונים – האמונה 'שורה' והבטחון 'מתגלה'. כלומר, האמונה עצמה היא מעל השכל לגמרי – למעלה מטעם ודעת, כנ"ל – והיא משרה את השראתה על פנימיות המוחין. הבטחון נמצא בתוך המדות – ה'יש מי שאוהב', 'יש מי שירא' – ואם המדות מתוקנות הבטחון שבהן מתבטא-מתגלה.].

אם כן, יש כאן שלישיות מושגים מקבילים:

אמונה   אין     שכל

בטחון   יש      רגש

"גבֹה מעל גבֹה" בשכל ולב

הזכרנו בעבר שהיחס בין השכל ללב הוא "גבֹה מעל גבֹה שֹׁמר וגבֹהים עליהם"[ח]. השכל מעל המדות, לכן "מח שליט על הלב"[ט], אבל יש שרש ללב מעל השכל, לכן גם "פנימיות הלב שליט על המח"[י] ו"פנימיות המח שליט על פנימיות הלב" [יא]וכו'[יב]. לכאורה, כפי שנסביר, אי אפשר לדעת מי בסופו של דבר יותר גבוה:

יש שרש למדות[יג] בכתר למעלה מהשכל[יד]. וכן יש שרש לשכל בפנימיות הכתר [למעלה משרש המדות שבכתר –] למעלה מהמדות שבכתר[טו] [שרש המדות בכתר הוא המדות של הכתר, ולמעלה מהן המוחין של הכתר.]. אך למעלה יותר, בכתר שבכתר [שלמעלה מהשכל של הכתר.], שרש אותן מדות שבכתר וכו'[טז] [כך עולה אחד מעל השני] עד אין סוף ממש.

השכל והמדות הם 'אין' ו'יש', כנ"ל, לכן אלה גם היחסים בין אין ליש. כתוב בחסידות שבין 'יש' ל'יש' קיים תמיד 'ממוצע מחבר' של 'אין'. כדי לעבור שלב בחיים – להתקדם ממקומי הנוכחי לשלב חדש, ישות חדשה, צורה חדשה שלי – עלי לבטל את תדמיתי שלי. על ידי בטול התדמית יש סיכוי טוב שאצליח לעבור לתדמית חדשה – שליחות חדשה, תפקיד חדש. במושגים שלנו, בין בטחון (יש) לבטחון (יש) צריך אמונה (אין)[יז]. או, במושגי שכל ורגש, בין רגש לרגש נצרכת נקודה של פנימיות השכל, "החכמה מאין" – זהו כח, סגולה, לעבור מרגש תחתון לרגש עליון ממנו. כך, מהמדות-הרגש שבלב עוברים דרך השכל לשרש הרגש שבכתר.

ב. חיצוניות ופנימיות המדות

מעלת החיצוניות

נקרא את הערה נט – הערה חשובה שמסבירה למה בטחון קשור למדות, ודווקא לחיצוניותן. האריז"ל אומר[יח] שעיקר העיון הוא ביחס בין פנימיות וחיצוניות – לכל דבר יש פנימיות וחיצוניות. לפעמים הפנימיות והחיצוניות הם המהות (שם מה) והמציאות (שם בן, המלכות) של הדבר, אבל בדרך כלל הפנימיות היא המוחין והחיצוניות היא הרגש. ולעניננו, הפנימיות היא האמונה והחיצוניות הבטחון.

חסידים – במיוחד בחב"ד – שואפים תמיד לפנימיות. חסיד צריך להיות 'פנימי', לא 'חיצון'. אבל כאן החידוש שיש מעלה בחיצוניות, ואדרבא – ה' ברא את העולם בשביל החיצוניות, שלא ישאר בפנימיות. כל הדבור על תיקון המלכות עוסק בחיצוניות. כשיושבים ולומדים תורה – עוסקים בפנימיות, "אורייתא מחכמה נפקת"[יט], כמו שנלמד. איך מתקנים את החיצוניות? עם בטחון, ובמיוחד בטחון פעיל, שמצד הנצח. אם כן, מה שכתוב כאן על שכל ורגש נכון גם על פנימיות וחיצוניות – שרש לחיצוניות מעל הפנימיות וכו', עד אין סוף.

שרש המדות ברצון

ההערה מתייחסת לשרש המדות שבכתר. הכתר הוא רצון, וגם ברגש – משיכה, תאוה – יש רצון. בדרך כלל, הרצון שברגש הוא לפי השכל, כי השכל יכול להנחות את הרגש שמתחתיו. אבל יש רצון פשוט, שלמעלה מהשכל, בלי טעם ודעת. הרצון הכי טוב, הכתר של היהודי, הוא "רעותא דלבא"[כ] – נקודה פנימית של רצון בלב, שאני רוצה את ה' בלי שום שכל, למעלה מטעם ודעת – משיכה וגעגועים פשוטים לה', בלי להבין למה אני רוצה אותו. אני מתגעגע לה' כי זהו הטבע היהודי האמתי. לרצון התחתון, שלמטה מהשכל, על פי טעם ודעת, יש שרש ברצון העליון שלמעלה מהשכל.

כתוב כאן כי השרש בכתר הוא דווקא של חיצוניות המדות. גם במדות עצמן יש חיצוניות ופנימיות, והשרש למעלה מהשכל, בכתר, הוא לחיצוניות המדות, בעוד פנימיות המדות לא מושרשת בכתר. בהערה כאן מובא ציטוט של רבי הלל מפאריטש להסביר נקודה חשובה זו:

חיצוניות ופנימיות המדות – עצם הרגש והכלי להנחיית השכל

ודוקא לחיצוניות המדות [בה מתגלה הבטחון, כפי שכתוב בפנים.], שכן [ציטוט של רבי הלל:] "במדות שבלב גופא יש שני בחינות, הא' חיצוניות המדות [שהיא ה'יש' שלהן, כנ"ל.] שהוא לאהוב ולשנוא [יש דברים שאני אוהב ויש דברים שאני שונא, כמו "שמאל דוחה וימין מקרבת"[כא]. צריך לשנוא דברים רעים – "אֹהבי הוי' שנאו רע"[כב]. כפי שרואים בפסוק, אהבה ושנאה הם רגשות הפוכים ומשלימים. כתוב בתניא[כג] שגדר צדיק גמור הוא שנאת הרע בתכלית. האהבה או השנאה עצמן הן חיצוניות המדה. לא רק ש'יש מי שאוהב' – אם אני אוהב מישהו סימן שאני מרגיש את עצמי 'יש', יש פה מישהו שאוהב מישהו – אלא שחווית האהבה עצמה, עצם הרגש, היא-היא 'יש'. עצמת הרגש היא היש-החיצוניות של המדה – כך באהבה, בשנאה ובכל מדות הלב.],

נקדים עוד כלל חשוב לגבי פנימיות וחיצוניות: כתוב בחסידות – יש מאמר מיוחד בלקו"ת[כד] שמסביר זאת, על הפסוק "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד"[כה] – שפנימיות כל כח בנפש היא יכולתו לקבל מלמעלה והחיצוניות היא הכח-היכולת להשפיע למטה. מיהו 'פנימי'? מי שמוכן תמיד לקבל ממי שלמעלה ממנו, מתוך בטול כלפיו (רק הבטול מאפשר לקבל השפעה פנימית). כ'פנימי' אני שואף למעלה, לקבל ממה שלמעלה. הכח לקבל הוא בחינת אשה. כח הקבלה הוא האשה וכח ההשפעה הוא הזכר (כח ההשפעה הוא בעצם כיבוש המציאות החיצונית, שתקבל את דעתי ואת השפע השופע ממני, והרי "איש דרכו לכבוש ואשה אין דרכה לכבוש"[כו]). אם כן, דווקא בחינת הנוקבא, האשה, הכח לקבל, הבטול, היא הפנימיות, וכח הזכר להשפיע למטה הוא החיצוניות. מה המשמעות לגבי הרגש? פנימיות המדות אינה עצם הרגש, האהבה או השנאה, אלא כח המדות לקבל מהשכל:

והב' פנימיות המדות שהם כלים לקבל אור השכל המאיר בתוכם להורות להם מה לאהוב ולשנוא [אמרנו שמדות שלמטה מהשכל הן תאוות-רצונות שעל פי שכל, המורה להן מה לאהוב ומה לשנוא (וכן לגבי שאר המדות שבלב). השכל הוא כמו מורה בכתה, והוא מורה למדה מה כדאי לאהוב ומה צריך לשנוא. אם אני מקבל היטב את הוראת השכל ומאמץ אותה – אני אוהב או שונא מה שהשכל אומר לי. האהבה או השנאה הן כבר הרגש עצמו, חיצוניות המדה, אבל הכלי שבלב לקבל את המסר מהשכל הוא פנימיות המדה. פנימיות המדה היא היכולת בנפש (יכולת לשון כלי) לקבל הנחיה מה ראוי לאהוב.]לדוגמה: מהי חיצוניות מדת האהבה שבלב? שאני אוהב. מהי פנימיותה? שיש לי נכונות – בית קיבול – לקבל הארה מהשכל מה צריך לאהוב. הפנימיות מצביעה מה עלי לאהוב, ואימוץ ההוראה בפועל – האהבה – היא חיצוניות המדה.

שרש פנימיות המדות בחיצוניות השכל וחיצוניות המדות בכתר

לאיזה ממד בלב יש שרש בכתר, ברצון שלמעלה מהשכל? לא לפנימיות. הפנימיות, היכולת לקבל את ההארה מהשכל, לא מושרשת בכתר. בכתר מושרש עצם האהבה. שוב, זהו משהו חשוב ויסודי: לחיצוניות המדה, עצם האהבה, יש שרש למעלה מהשכל. איפה שרש פנימיות המדה? במדות שבשכל. פנימיות הרגש היא השכל שבמדות – היכולת לקבל שכל, לשמוע להוראת המורה טוב מה ראוי לאהוב ומה לשנוא. מה השרש שלה? הרגש של המורה. היכולת לקבל מהמורה מה טוב ומה לא טוב באה מהמדות שבשכל המורה עצמו. כלומר, שרש פנימיות המדות – השכל שבמדות – הוא במדות שבשכל.

מהן המדות שבשכל? הנטיות שבשכל. לדוגמה, "בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירים" – בגלל רגש? לא. בשכל של בית הלל יש נטיה להקל-לקרב – כשאני מתיר אני מקרב. לא מתירים בגלל אהבה בלב – תאוה לדבר – אלא בגלל נטיה בשכל להקל, לקרב, שהיא מדת החסד והאהבה שבשכל. בית שמאי אוסרים כי יש בשכלם נטיה לדחות – זו מדת הגבורה והיראה, וגם השנאה, שבשכל. אין מדובר כלל ברגש, אלא בנטיה שכלית. הנטיה השכלית נקראת המדות שבשכל. מתוך נטיות השכל באה הארה בפנימיות הלב, השכל של המדות – בית הקבול, בחינת האשה בפנימיות הלב, לקבל מלמעלה.

אם כן, שרש פנימיות הלב אינו בכתר, אלא בחיצוניות השכל – מדות הן חיצוניות בכל מקום ושכל הוא פנימיות. בפנימיות הלב מאיר אור השכל שמנחה את האהבה, ושרש פנימיות מדות הלב במדות שבשכל, נטיות השכל, חיצוניות השכל. מה מושרש בכתר, ברצון הפשוט ללא טעם? דווקא חיצוניות המדות. כלומר, האנרגיה-החוויה, עצמת האהבה (וכמותה וגם שנאה היא אנרגיה-חוויה חזקה) באה מהכתר, שלמעלה מהשכל לגמרי (אף שבפנימיות חווית האהבה מונחית על ידי השכל, וכן לגבי שנאה ושאר המדות). על כך כתוב ששרש המדות בכתר, והדיוק כאן שמדובר בשרש חיצוניות המדות – הבטחון, ה'יש', של המדות:

והנה פנימיות המדות [השכל שבמדות, היכולת לקבל את אור השכל.], שרשם מבחי' המדות הכלולים בשכל עצמו [הנטיות השכליות, כמו שהסברנו הרגע לגבי בית שמאי ובית הלל – נטיה להקל ונטיה להחמיר.], משא"כ חיצוניות המדות שרשם מבחי' המדות שברצון [בכתר, רצון שלמעלה מהשכל.], שהוא למעלה מן החכמה,

דילוג מהכתר למדות

כעת יש כאן עוד ווארט, עוד נקודה. רבי הלל אומר שדווקא עצמת מדת הלב – חיצוניות המדה – מושרשת ברצון שלמעלה מהשכל, ולכן היא מתגלה בדילוג:

המתגלים מאין ליש מן הרצון בדילוג הערך". [מקור הצטוט הוא] באורו של הרה"ק ר' הלל ז"ל לקונטרס ההתפעלות אשר לכ"ק אדה"א נבג"מ זי"ע, פרק ב', הערה לב (דף כג ע"ג בספר לקוטי באורים).

מהו דילוג? קפיצת שתי מדרגות, מעבר ממדרגה אחת לאחרת בדילוג על זו שביניהן – "מדלג על ההרים"[כז]. בשכל וברגש כל אחד גבוה מהשני כי הוא מדלג. יש משהו בלב ששרשו בכתר – בדילוג על השכל שבאמצע. בהשתלשלות רגילה כל מדרגה מגיעה מזו שמעליה, בסדר של "עילה ועלול", כמו ילד שנולד מתוך הרחם. העילה היא הרחם, האמא, והעלול הוא הילד – עולל שנולד מתוך הרחם. אבל כאן מדברים על דילוגים: שרש הרגש בלב הוא ברגש שברצון. מה קרה עם השכל שבאמצע? הרגש דילג על השכל. איך הרגש ירד משרשו בכתר ללב? בדרך כלל צריך לעבור את כל המדרגות – לעבור דרך השכל – אבל העוצמות שבכתר, למעלה מטעם ודעת, משתקפות בחיצוניות מדות הלב, בלי לעבור בשכל.

בכל אופן, לא לגמרי דלגנו על השכל באמצע, כי חיצוניות המדות שבלב גם מקבלת הנחיות מפנימיות המדות, שמושרשת בשכל. השכל מופיע כאן, אבל מאחורי הקלעים. אך תוך כדי השפעת השכל על המדות, בפנימיות, מתגלה עצמת האהבה ישירות משרשה ברצון הפשוט, בכתר (שלא על ידי השכל). על כך הוא אומר שחיצוניות המדות מתגלה מאין ליש בדרך דילוג.

למה הוא אומר "מאין ליש"? כי זהו הביטוי ההפוך מ"עילה ועלול". המדות נולדות מהשכל בדרך עילה ועלול – השכל הוא אבא ואמא והמדות הן הילדים. לידת הילדים מהוריהם היא דרך הטבע, עילה ועלול. אבל אם הילדים-המדות מקבלים ישירות מסבא וסבתא, לא דרך אבא ואמא – או ישירות מהקב"ה, לכן על פי פשט יתכן ש"יפה כח הבן מכח האב"[כח], שיש לילדים תכונות חזקות להוריהם, שילדים יותר חרוצים מהוריהם – זו דרך של יש מאין. מאיפה הילדים מקבלים את המעלות שמעל ההורים? ממקור גבוה מאד, מאור הכתר.

יש משהו בלב שמקבל מהרצון הפשוט, אבל הפנימיות עוברת דרך השכל. יש מעבר מ'יש' ל'יש' (ממדות שבכתר למדות שבלב, רגש) דרך 'אין' (פנימיות המוחין, שכל), אבל יש גם איזו קפיצה בלי האין באמצע – מהכתר לרגש ישירות. יש אהבה כי השכל אמר לי לאהוב, אבל אחרי שאני מקבל-מאמץ את עצת השכל – חווית האהבה החזקה לא באה מהשכל, אלא מהרצון הפשוט שלמעלה מהשכל. כל האריכות נועדה להסביר ששרש המדות הוא ברצון, בכתר, ודווקא שרש חיצוניות המדות, בה מתגלה הבטחון, ולא שרש פנימיות המדות, בה שורה אמונה, כמו בפנימיות השכל.

יש מאין מעצמיות הנפש

[מה עושה את הדילוג?] ככה עובדת הנפש. זו המשכה "יש מאין" (לא מהאין של פנימיות המוחין אלא מהאין של הכתר) – יש בנפש יכולת לברוא משהו חדש, יש מאין, לא בדרך עילה ועלול. יש שני כחות בנפש, שקשורים לפנימיות ולחיצוניות – בפנימיות יש כח של סדר והדרגה, של השתלשלות, ובחיצוניות כח דילוג של יש מאין, קבלת כחות פתאומית ממקור נעלם.

הסברנו הרבה פעמים: כשאדם מגלה בעצמו מסירות נפש – מאיפה הוא קבל את הכח? הוא לא יודע, לא קבל בצורה פשוטה, הכח בא לו ממקור נעלם, מהכתר. הכח בא ממקור נעלם בתוכו עצמו– מעצמת העצם שלו (עצמיות לשון עָצמה). מסירות נפש היא גילוי אורות מרובים של תהו, ומבואר בכתבי האריז"ל ש"תהו" היינו כתר (הרצון החזק של הכתר, עליו נאמר "אין דבר העומד בפני הרצון"), והוא מתגלה ברגש בדרך של יש מאין – יש מאין בגימטריא תהו.

ג. 21 מדרגות שכל ורגש

מדרגות רגש ושכל בתוך הכתר

המאמר כאן ממשיך לומר שבכתר גופא יש גם שכל, למעלה מהמדות שבכתר. העוצמות שבאות בדרך יש מאין מהכתר ללב הן המדות של הכתר, אבל למעלה מהן יש את השכל של הכתר – שמתחיל מחכמה-סתימאה, "כח המשכיל" בלשון החסידות. אם כן, גם כאן יש איזה דילוג – לשכל הגלוי יש שרש בכתר, בחכמה הסתומה של הכתר, חכמה סתימאה.

אבל יש משהו עוד יותר גבוה, הכתר שבכתר, שנקרא "מקור הרצון". יש גימטריא מאד יפה, ש-מקור שוה רצון בדיוק. סתם רצון הוא כללות ספירת הכתר, העל-מודע (פרצוף אריך אנפין בלשון הקבלה, הפרצוף החיצוני של הכתר, כמו שיתבאר), ויש את הכתר של הכתר. כל ספירה כלולה מכל עשר הספירות, כאשר הכתר שבכתר – הגבוה מהחכמה שבכתר – נקרא בקבלה גולגלתא, הגלגלת של הכתר. בחסידות מוסברת הגלגלתא כמקור הרצון, הרצון שעוד לפני הרצון, הרצון שיהיה רצון – 'רוצה לרצות'. במקור בו אני רוצה לרצות יש גם שרש למדות, הגבוה מכח המשכיל שבכתר (חכמה סתימאה).

את ההערה הגדולה הבאה – שעיקרה ציטוט של רבי הלל, שמסביר את כל המדרגות האלה – נסכם בעל פה:

חכמה דגולגלתא: הרצון לרצות להיות חכם

גם בתוך הכתר של הכתר, מקור הרצון ('רוצה לרצות'), יש חכמה דפרצוף הגולגלתא (זהו הביטוי) – 'אני רוצה לרצות להיות חכם'.

זו תכונה ששייכת למי שנרשמת ליעלת חן – אני רוצה לרצות להיות חכמה. יש אחת שרוצה להיות חכמה – זו החכמה של הכתר בכלל. "אין דבר העומד בפני הרצון" – אם את באמת רוצה להיות חכמה את תהיי חכמה. כלומר, חכמה עילאה, השכל הגלוי, יוצאת מהרצון להיות חכם. מי שלא רוצה להיות חכם – לא יהיה חכם. יש משהו יותר גבוה – אני לא בדיוק רוצה להיות חכם, אבל בעל-מודע, באופן סמוי, אני רוצה לרצות להיות חכם. אני רואה ילדה מוצלחת, וכנראה היא מוצלחת כי היא רוצה להיות חכמה – אני לא בדיוק שם, אבל אני מקבלת השראה ממנה, ובאיזה מקום אני רוצה להיות כמותה, אני רוצה לרצות להיות חכמה. זו החכמה שבפרצוף הגולגלתא. פרצוף הגולגלתא הוא כתר שבכתר, מקור הרצון, הרצון לרצות, וגם בו יש חכמה – הרצון לרצות להיות חכם.

התענוג מאהבה

אפשר לומר כך יותר ויותר גבוה, אבל צריך לדעת את סוד הצמצום – להפסיק באיזו נקודה ולעבור הלאה, לפרצופים ולעולמות הבאים מלמטה למעלה. לכן, אחרי שמגיעים למדרגת החכמה דפרצוף הגולגלתא, השכל שברצון לרצון – שרש לחכמה בתוך הכתר שבכתר – המדרגה הבאה (מלמטה למעלה) היא כבר עצם המדות של פנימיות הכתר, של התענוג, ולא של הרצון. עד כה כשהוזכר כתר דובר על חיצוניות הכתר, אריך אנפין, הרצון בנפש. גם בפנימיות הכתר, עתיק יומין, התענוג בנפש, יש את כל הספירות.

מדת החסד היא הראשונה והעיקרית במדות. החסד של התענוג, החסד דעתיק יומין, הוא התענוג מחסד – שהכי מענג אותי, הכי כיף לי, לאהוב. אין תענוג יותר מאהבה, על דרך הפסוק בשיר השירים – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[כט]. "אהבה בתענוגים" היא החסד-האהבה דפנימיות הכתר. כתוב בקבלה שהחסד דעתיק מתלבש בתוך הגולגלתא, הרצון לרצות.

התלבשות יש ביש מכח האין הנעלם

נתחיל מהתחלה: מתחילים מהרגש והשכל – המדות שבלב והמוחין שמעליהם. אמנם, לרגש – דווקא חיצוניות הרגש – יש שרש בכתר. זו כבר מדרגה שלישית. בכתר יש שרש עוד יותר גבוה לשכל, שנקרא כח המשכיל, חכמה סתימאה. למעלה ממנו יש שרש עוד יותר גבוה של רגש, הרצון לרצות – מקור הרצון, הגולגלתא. גם בפרצוף הגולגלתא יש משהו יותר גבוה מהרגש, החכמה שבפרצוף הגולגלתא.

בשלב הבא מגיעים לסוד ההתלבשות. זו עוד נקודה עמוקה: כשאומרים שיש 'אין' בין 'יש' ל'יש', הכוונה שיש 'יש' ולמטה ממנו (או למעלה ממנו) יש עוד 'יש', וביניהם 'אין'. אבל, לפעמים ה'אין' שביניהם נעלם, ואדרבא – הוא גורם להתלבשות ה'יש' העליון בתוך ה'יש' התחתון. אז לא כל כך רואים את ה'אין', הנמצא בהעלם כדי להלביש נשמה בתוך גוף. לעניננו, כאן ה'אין' הוא החסד דעתיק, שמתלבש בתוך הגולגלתא – הכתר שבכתר, הכתר שבחיצוניות הכתר, מקור הרצון. מה פועל את התלבשות? אין, שכל – שכל מאד נעלם, בלתי-נראה, החכמה דפרצוף הגולגלתא. שוב, אחרי שהגענו לכתר שבכתר, שגם בו יש חכמה, כבר לא עולים אלא נכנסים פנימה, לנשמת אותה מדרגה (כתר שבכתר, הרצון לרצות), שהיא החסד-האהבה (רגש) של התענוג.

ממשיכים לעלות, יש משהו יותר גבוה – השעשועים העצמיים, "אור המאיר לעצמו", כמו תענוג מלשבת ללמוד תורה בלי שום מטרה, כדברי דוד המלך "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי"[ל]. זהו השכל של התענוג, שלמעלה מהאהבה של התענוג. יש בכתר מדרגה עוד יותר גבוהה – הכתר של התענוג, שבלשון הקבלה נקרא כתר דרדל"א. אבל גם בתוך אותו כתר שם, כמו באריך, יש חכמה מאד נעלמת, שהיא בעצם נקודת האמונה שבכתר דרדל"א.

התלבשות מדות דא"ק בחכמה דכתר דרדל"א

הגענו ל'שפיץ' של עולם האצילות, שהוא החכמה שבכתר דרדל"א. מה הלאה? עולים למעלה מעולם אצילות. מה יש למעלה מעולם האצילות? התחלנו מאדם – כל אדם שיושב כאן – שהוא דוגמת אדם דאצילות. הנחת היסוד להבנת המדרגות כאן היא שאנחנו כמו האדם של עולם האצילות, שיש לו רגש ושכל. הגענו בסדרים של רגש למעלה משכל ושכל למעלה מרגש עד הכתר של פנימיות הכתר, כתר דרדל"א, שגם בתוכו יש איזו חכמה, איזו נקודת 'אין', המשמשת, גם היא, מעין דבק מקשר בין עולם האצילות למציאות שמעליו.

המציאות שלמעלה מאצילות נקראת אדם קדמון (א"ק). בכללות העולמות, אחרי שה' צמצם את אור האין סוף, אדם קדמון הוא הרצון להאציל, לברוא, ליצור ולעשות את כל העולמות. גם באדם קדמון יש מדות, המתלבשות בסוד "חביון עז העצמות"[לא] בתוך הכתר דעתיק, רדל"א, כאשר נקודת האין, החכמה שבכתר דרדל"א, מחוללת את ההתלבשות. תמיד אומרים שרדל"א הוא האמונה, אבל בפרטות היינו הכתר דרדל"א ובפרטי פרטיות החכמה דכתר דרדל"א.

רגש ושכל באדם קדמון

אם כן, יש כעת עוד מדרגה – המדות, הרגש, דאדם קדמון. כל דבר צריך הסבר כל שהוא אצלנו. מה הן המדות דאדם קדמון בשבילי? אדם קדמון היינו רצון ה' שאהיה. שוב, אדם קדמון הוא הרצון הקדמון, כמו הכתר הכללי, של כל עולמות אבי"ע. נאמר זאת כמשהו ב'עבודה', שנוכל לתפוס – מאד חשוב שכל אחד ירגיש שה' רוצה שאהיה פה. אם ח"ו לא, באמת מה אני עושה פה?! יש רצון שאהיה פה – שאלמד תורה, אעשה מצוות ופשוט שאהיה פה. עלי להרגיש את הרצון שאהיה פה – זו מציאות שמעלי, אבל היא מכוונת אלי, רוצה אותי. אני חלק מהתמונה הכללית, מרצון ה' מכל בריאת העולם. באותו רצון יש גם מדות, רגש – אם ה' רוצה אותי כנראה שהוא אוהב אותי. זו משמעות המדות דא"ק ביחס אלי.

למעלה מהמדות יש את המחשבה הקדומה דא"ק, השכל של אדם קדמון. השכל כאן הוא התכנון – מה ה' מתכנן בשבילי. "קֹרא הדֹרות מראש"[לב] – חוץ מה'רגש' של ה', שהוא רוצה אותי כאן, יש לו תכנון שלם בשביל מה אני כאן. התכנון לשמו אני כאן נקרא "מחשבה הקדומה דא"ק" – זו עוד מדרגת שכל למעלה ממדות.

יותר גבוה, גם באדם קדמון יש כתר – הרצון במדות שלו, הרצון בעולמות – הרצון של הרצון שלו. גם ה' רוצה לרצות. גם ביחס אלי – יש רצון לרצות שאהיה פה, שהוא הכתר דא"ק.

'קדמון' – התכנון (שכל) שלפני הצמצום

כבר צריך לדלג לפני הצמצום הראשון. המדרגה הכי נמוכה לפני הצמצום הראשון נקראת 'קדמון' – מה שה' "שִעֵר בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[לג]. כלומר, יש תכנון לפני הצמצום ויש תכנון אחרי הצמצום (המחשבה הקדומה דא"ק, כנ"ל). היום, במחשבים, אומרים גם תכנות – יש תכנות אחרי הצמצום ותכנות לפני הצמצום. התכנון שלפני הצמצום, מה שה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", נקרא דרגת 'קדמון' באור אין סוף[לד], והוא בעצם פועל את סוד הצמצום ואחריו את המשכת קו האור, כמו הברקה של אור – "אז יבקע כשחר אורך"[לה] – שנכנס לתוך הרצון לרצות, הכתר דא"ק. כלומר, למעלה מהרצון לרצות של אדם קדמון יש עוד שכל, יותר גבוה ממנו – במדרגת 'קדמון' שלפני הצמצום, שמגיע דרך כמה שלבים (סוד הצמצום והקו) לאדם קדמון.

רגש ושכל ב'אחד'

למעלה ממדרגה זו יש את רצון ה' לברוא את העולם. קודם אמרנו שבא"ק יש רצון שאהיה – זהו רצון אחרי הצמצום. אבל יש את רצון ה' ב'אני' העתידי עוד לפני הצמצום. למה הוא רוצה? זהו הרצון להיטיב של ה', מדות, רגש. יש כביכול מקור הרגש באור אין סוף – שה' רוצה עולם. בשביל מה? איני יודע, אולי "דירה בתחתונים"[לו]. בכל אופן, אני יודע שאם יש פה עולם ה' רצה בו גם לפני הצמצום. זהו מקור הרגש.

כל הדברים האלה ממפים את מקור הרגש: אני אוהב אותך! מאיפה באה האהבה? מסבירים שהיא באה ממעלה מעלה, גבוה מעל גבוה, עד אין סוף ממש, עד עצמות ה', בדילוגים. הגענו לכך שהאהבה שלי למישהו באה מעלית הרצון של ה' לבריאת העולם (בלשון הזהר, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא") שלפני הצמצום. למה זה חשוב? כדי לחבר אותי, ואת כל החוויות שלי בחיים, עם הקב"ה. דבר פשוט: אין לי סתם חוויות, אהבה או שנאה לדברים – הכל בא "גבֹה מעל גבֹה". הגענו עד למדרגת הרצון להיטיב, הרצון לברוא את העולמות, רגש שלמעלה מהתכנון באור אין סוף – מדרגת 'אחד' שלמעלה מ'קדמון'.

המדרגה שלמעלה ממנה שוב נקראת שעשועים עצמיים (כמו השכל של התענוג), אבל כעת אלה שעשועים עצמיים שלפני הצמצום הראשון – שכל, "אור המאיר לעצמו", בו ה' מגלה לעצמו את יכולתו האין סופית ומשתעשע בה. למדרגה הזו קוראים גם "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום"[לז] – שעשועי ה' הקדומה.

יש משהו יותר גבוה, רצון פשוט, שבתוכו משהו על דרך החכמה שבפרצוף הגולגלתא – רצון המוחלט. כעת אני רק אומר את המלים.

שכל ורגש ב'יחיד'

אחר כך, כמו שבאצילות קופצים מחיצוניות הכתר, אריך, רצון, לפנימיות הכתר, תענוג, כך לפני הצמצום – מדרגת 'קדמון' מקבילה לפני הצמצום למוחא סתימאה לפני הצמצום, ו'אחד', הרצון להיטיב והשעשועים שמעליו, לגולגלתא, מקור הרצון – אך הכל מקבל ממה שה' הוא טוב בעצם. לא מדובר רק ברצון להיטיב (החסד ד'אחד') – רצון ה' לברוא עולם כדי לעשות טוב (ממנו בא רצוני לעשות טוב) – אלא בכך שה' הוא טוב, עצם הטוב, יש לו "טבע הטוב" בעצם. כלומר, הטוב טבוע בעצמותו. זהו החסד ד'יחיד', למעלה מ'אחד' – טבע הטוב.

מצד אחד, אי אפשר לומר על ה' שום דבר. מצד שני, איני יכול לומר שה' לא טוב – הוא ודאי טוב, עצם הטוב, טבע הטבע. מצד אחד, אי אפשר לומר שה' חכם כמו שאני חכם – כעת מדברים על ה' עצמו – אבל "איהו חכים ולא בחכמה ידיעא"[לח]. אני לא יכול לומר שהוא לא חכם. זו כל החשיבה של הרמב"ם[לט] – אני צריך לשלול ממנו את החכמה כמו שאני חכם, אבל ודאי הוא חכם. מה הכוונה באמירה שהוא חכם? איני מבין בדיוק, כי 'הוא חכם ולא בחכמה ידיעא', כפי שאומרים ב"פתח אליהו". היות ה' טוב בעצם היינו החסד ד'יחיד' – האור העצמי של ה', שנמצא בהעלם בתוך עצמות ה', כביכול.

שם יש גם "טבע הטוב" וגם שרש – הכי פנימי – של "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[מ]. לא שעשועי ה' בתורה – שהם בעצם שעשועיו עם האור שלו, "אור המאיר לעצמו" – אלא מה שהוא והתורה אחד, שכל בתוך מדרגת 'יחיד'.

למעלה מכך יש את הכתר ד'יחיד', הענג והרצון הנעלמים בעצמות ה'.

ולסיכום:

אמרנו כעת הרבה מאד פרטים, לכן חשוב שיעשו חזרה טובה ויבינו הכל. ראינו סה"כ 11 מדרגות רגש, זו למעלה מזו, בדילוג, 'יש' מעל 'יש', וביניהן 10 מדרגות שכל, 'אין'. בפנימיות השכל יש תמיד השראת האמונה ובחיצוניות הרגש יש תמיד התגלות הבטחון, כפי שכתוב כאן.

העדפת הרגש – גלוי העצם בבטחון

שני הטיפוסים הכי חשובים בחסידות חב"ד הם ה'עובד' וה'משכיל' – הדוגמה ל'עובד' היא רבי הלל מפאריטש והדוגמה ל'משכיל' הוא רבי אייזיק מהומיל. במיפוי המדרגות – שכל ורגש, אין ויש, פנימיות וחיצוניות – מי מנצח בסוף? מי "ידו על העליונה" (כביטוי חז"ל)? בפנים כתבנו שהמדרגות עולות "עד אין סוף ממש" – השארנו פתוח, שאין מישהו שידו על העליונה. אבל באמת, כמו שדברנו קודם על בית הלל ובית שמאי, לכל חסיד לפי מהותו יש נטיה יד מי תהיה על העליונה – היש האמתי או האין האמתי, הרגש או השכל, הבטחון או האמונה, הפנימיות או החיצוניות:

אצל רבי הלל, ה'עובד', בסוף בסוף הרגש ינצח – כמו בציטוט כאן, הכי גבוה הענג והרצון הנעלמים בעצמות ה', שרש כל הרגש. לעומתו, רבי אייזיק, שהוא 'משכיל' בעצם, ודאי נוטה לנצחון השכל, שידו תהיה על העליונה. כמו הווארט שקשור לאדמו"ר האמצעי, ש"פנימיות המח שליט על פנימיות הלב". רבי הלל ימשיך ויאמר שיש פנימיות דפנימיות הלב ששליט על פנימיות השכל, והוא ינצח בסוף.

כאן עשינו, לפי רבי הלל, 11 מדרגות רגש שביניהן 10 מדרגות שכל. למה 11? כי הרגש הכי תחתון וגם הכי עליון – מתחילים ביש וגומרים ביש. אנחנו רוצים שהבטחון ינצח. זהו כל הלימוד שלנו, שהעצם הוא הבטחון הפעיל – שנקום ונעשה ונביא משיח, נעשה מלכות לעם ישראל בארץ ישראל. קשור גם למאמר של הרבי הקודם, "באתי לגני", שאומר שהנצח מושרש בעצמות, בכתר שבכתר.