בע"ה

א' אד"ר ע"ט – כפר חב"ד

עבודת הקטנות

סעודת ר"ח אדר-א; ארץ ישראל במשנת אבות החסידות (7) – לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אף עשיתיו" – חדשי תיקון המעשה

אדר קטן ואדר גדול

חדש טוב ושמח. היום ראש חדש אדר, החדש של חג פורים. השנה יש לנו שני אדר ושני פורים – פורים קטן בחדש הזה ופורים גדול בחדש הבא, "זה הקטן גדול יהיה". על דרך זה יש שני אדרים. כשמברכים את החדש אומרים 'אדר א' ו'אדר ב', אבל בכתיבה הרבה כותבים 'אדר ואדר'. היות שיש פורים קטן ופורים גדול, אפשר גם לומר שאדר א' הוא בעצם 'אדר קטן' ואדר ב' הוא 'אדר גדול', כמו שנסביר. שוב, "זה הקטן גדול יהיה" – קודם צריך להיות קטן ואחר כך לגדול. גדלים וגדלים וגדלים – "עד דלא ידע"[ב] (על דרך "תכלית הידיעה שלא נדע"[ג]).

אדר-פורים – "אף עשיתיו"

אם כן, יש לנו אדר ופורים, ראשי תבות אף – "אף עשיתיו"[ד], "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". "אף" בא לרבות את האצילות במקום העשיה[ה], ויש לנו ריבוי רמזי "אף". עכשיו, בחדש אדר, צריך לכוון ש"אף" היינו ראשי תבות אדר – חדש מיוחד מאד, החותם את כל חדשי השנה מניסן – ו-פורים, החג המיוחד של אדר, "עד דלא ידע". אדר-פורים ממתיקים את ה"אף", "חייב איניש לבסומי בפוריא", לשון המתקה[ו].

משה רבינו אומר "יגֹרתי מפני האף"[ז]. במתן תורה בזמן משה רבינו היתה כפיה דתית, "כפה עליהם הר כגיגית" (הר בגימטריא אדר, שייך למשה רבינו, שגם נולד וגם נפטר בז' אדר), ורק בפורים "הדור [לשון אדר] קבלוה" ברצון[ח]. כל זמן שצריך כפיה דתית יש פחד – "יגרתי מפני האף". מה הפחד? שקבלת התורה לא תחזיק מעמד, כמו שבאמת קרה – מיד, אחרי ארבעים יום, חטאו בעגל. אבל אחרי "הדור קבלוה", בפורים, לא יהיה עוד פעם חטא העגל, אפשר כבר להיות שמחים. השמחה היא בעיקר מתוך בטחון שיהיה טוב, בגשמיות וברוחניות, עד ביאת ינון, גואל צדק, במהרה בימינו. אף על פי שיתמהמה, שלא רואים עדיין את הגאולה ממש, יש לנו בטחון ושמחה שהיא בדרך. אם כן, ה"אף" נמתק על ידי אדר-פורים.

ישראל ויהודי

כמה שוה יחד אדר-פורים? חשבון חשוב – ישראל. משהו עצמי ביותר, שאנחנו, עם ישראל, שוים אדר-פורים. יש ליהודי אף מיוחד. בפורים האף מתארך, ואם אין לך אף מספיק ארוך אפשר לקנות מסכה עם אף ארוך... אף ארוך הוא ארך אפים, ממתיק את כל הדינים, את כל האף. בכל אופן, אדר-פורים ראשי תבות אף וסופי תבות רם – "רם על כל גוים הוי'"[ט] – בגימטריא עמלק, אותו מנצחים-מוחים בפורים. הכל יחד – אדר-פורים – שוה ישראל. צירוף מאד מכוון.

במגלה לא מופיעה המלה ישראל, אלא רק יהודי, אבל יהודי משלים את ישראל[י]. ישראל נמצא בשם יהודי בהעלם. התורה מלאה ישראל, אבל במגלה – ששקולה כנגד התורה – מופיע דווקא יהודי, החל מ"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני"[יא], וכך במשך כל המגלה, עד שבסוף "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[יב].

אמרנו הרבה פעמים עוד רמז ב"אף" – ראשי תיבות אין-פחד. אצלנו אסור לפחד משום דבר חוץ מהקב"ה, כמו שצוה לבעש"ט אביו, אבל לגוים – בענין המהפכה הרביעית – לא נורא שיהיה קצת פחד. אדרבא, מפחד היהודים הם מתגיירים. "כי נפל פחד היהודים עליהם" – על דרך הגורל שהפיל המן – ואז הם מתגיירים.

שוב, אין שם 'ישראל' במגלה (כמו שאין שם ה' במגלה), אבל יש בה הרבה יהודים (יהודי הוא בעצם שם ה', כידוע[יג]). מיהו יהודי? מי שכופר בעבודה זרה[יד] ומודה בה' אחד, יחיד ומיוחד, ומוכן למסור את נפשו על ה' אלקי ישראל בפועל ממש, כמו מרדכי היהודי.

חדש של עשיה

אם אדר-פורים רומז ל"אף עשיתיו", סימן שאדר הוא חדש של עשיה – צריך לעשות בו הרבה[טו]. לא להסתפק ב"בראתיו", בחידושי תורה, וגם לא ב"יצרתיו", ביצירה טובה (ייצור כל מיני דברים, עיסוק באמנות) – בחדש אדר צריך להתעסק בעשיה, בתיקון, תיקון המדינה. לא רק תיקון המדינה כאן, אלא תיקון 127 מדינות, "מהדו ועד כוש"[טז], כל מלכות אחשורוש (הרומז לקב"ה – "מלך שאחרית וראשית שלו"[יז]).

יש כאן חבר'ה, כן ירבו, עם נסיון איך עובדים בהודו – איך עושים שם תיקון המדינה. אתמול, כשחזרו כמה חבר'ה מהודו, אמרנו שהיום כוש היא לאו דווקא כוש ההיסטורית – אנחנו כאן באמצע, כאן המרכז, אבל בשביל להפוך את העולם נוסעים מזרחה להודו, וכנראה שכוש הוא הכיוון השני, שנוסעים לאמריקה, נוסעים לרבי. יש שני כיוונים, "מהדו ועד כוש", שארץ ישראל באמצע. צריך להתבונן למה אמריקה היום היא כוש? [כולם צחקו.] הנה, כנראה שזו לא שאלה קשה...

שלישיות חדשי בריאה-יצירה-עשיה

שוב, הסימן של "אף עשיתיו" מלמד שאדר הוא חדש של עשיה. לאיזו כוונה כללית מתאים שחדש אדר הוא חדש של עשיה דווקא? בחדשים האחרונים[יח] דברנו על התקופות. יש בשנה יב חדשים – או, כמו בשנה זו, יג חדשים – וארבע תקופות, שבכל תקופה יש שלשה חדשים. עיקר 'רבוע' השנה – ארבעה כיוונים, כמו דגלי המדבר – הוא ארבע התקופות. דברנו שסוד השנה בכלל הוא "עגולא ברבועא" – יב חדשים הם מעגל השנה, הנמצא בתוך רבוע ארבע התקופות, שהוא יותר יסודי אפילו מהמעגל.

בתוך כל כיוון יש שלשה חדשים, כמו דגלי המדבר – שלשה שבטים. כל פעם שמגיעים לקצה של אחת הרוחות, קוי הרבוע, צריכה להיות תפנית חדה, של תשעים מעלות – התקופה נופלת, והיות שזו בחינת "קרן זוית" יש בה בחינת אין[יט]. במעגל אין קרן זוית, וממילא אין נקודות 'אין' – הכל המשכיות. אבל ברבוע, כשמגיעים לסוף קו יש קרן זוית, 'אין', ולכן כתוב – מופיע אפילו בהלכה[כ] – שברגע שהתקופה נופלת צריך קצת להזהר ולהשמר, כי זו נקודת 'אין'.

אחת הכוונות הפשוטות של שלשת החדשים שבכל תקופה היא ראש-תוך-סוף. ראש-תוך-סוף במציאות העולמות התחתונים היינו בריאה-יצירה-עשיה. כלומר, בעצם בכל תקופה של שלשה חדשים, יש סדר של "בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו" (כאשר הכל הוא "לשמי ולכבודי").

יש מאין; יש מיש; שכלול הקיים

מהם בריאה-יצירה-עשיה? בריאה היא יש מאין, יצירה היא יש מיש, ועשיה היא שכלול היש[כא] (כתרגום "ויכֻלו"[כב], "ואשתכללו"):

כל תקופה מתחילה 'יש מאין', כי היתה תפנית, קו חדש, כיוון חדש.

באמצע אני כבר בתוך היש, וצריך ליצור דברים חדשים יש מיש – לקחת אדמה ולעשות ממנה כלי חרס יפה (אחר כך, כדי לטהר אותו, צריך לשבור אותו[כג], זה נאך א מעשה, עוד ענין), ואז יש לי כבר משהו שנעשה.

אמרנו שהעשיות של אדר קשורות למדינות, מדיניות, "שבע ועשרים ומאה מדינה". יש איזה בסיס, אבל הוא לא משוכלל, לא מתוקן. "אשר ברא אלהים לעשות"[כד] היינו לתקן[כה] – לא לעשות יש אחר. ביצירה לוקחים יש ומחזירים אותו לכבשן האש כדי להוציא ממנו כלי חדש, אבל החידוש הוא 'יש מיש', בכפוף לחוק שימור האנרגיה והחומר – אין פה אינפוט של חומר חדש, אנרגיה חדשה, אלא רק שינוי צורה. זהו עולם היצירה. בעולם העשיה כבר קיים איזה יש, אבל הוא לא משוכלל, לא מתוקן, הוא מקולקל – המכונה מקולקלת, המדינה לא עובדת, היא צולעת. מהי עשיה, תיקון המדינה? לתקן את הקיים, ולא סתם לתקן אלא לעשות אותו יפה, לשכלל.

פירוט שלישיות החדשים

אם נתחיל מתשרי – תשרי הוא "בראתיו", מתאים, חדש של בריאת אדם הראשון. "כל הנקרא בשמי ולכבודי", בנין המלכות, תכלית הבריאה. אחר כך חשון הוא כבר "יצרתיו" וכסלו, כמו שנסביר, הוא "אף עשיתיו" – בחינת עשיה, סוף תקופת תשרי.

אחר כך יש פניה חדה, ומתחילה תקופת טבת. טבת הוא ה"בראתיו" של התקופה הזו, שבט ה"יצרתיו" ואדר ה"אף עשיתיו". בשנה מעוברת, כמו השנה – שבע פעמים מתוך תשע עשרה שנה, מחזור קטן – אדר נכפל, יש שני אדרים, קטן וגדול. ממש "אף עשיתיו" – "אף" גם לשון ריבוי, שהעשיה כאן כפולה ומכופלת, אדר כפול. ידועים דברי הרבי[כו] שיש ששים ימי שמחה כדי שכל הדברים הלא רצויים יתבטלו בששים. צריכים כפול ימי שמחה, אבל לפי המוסבר כעת – זהו גם זמן כפול של עשיה מהנצרך בדרך כלל, מתנה גדולה מן השמים. כנראה הא בהא תליא. בישיבות יש 'זמן' – לא הספקנו לגמור את הגמרא שהיה צריך, יש עוד חדש, אולי תספיקו לגמור את הפרק. כשלומדים בעיון מספיקים בזמן אחד פרק. רואים שצריך הרבה זמן בשביל לעשות, לשכלל (לתקן את המדינה) – צריך חדשיים ב"שנה תמימה".

אחר כך מגיע שוב חדש ניסן, חדש האביב, יש מאין – חדש של בריאה. היצירה של האביב היא חדש אייר, חדש יצירתי, ספירת העומר, יצירת מדות טובות (עולם היצירה הוא עולם המדות). העשיה של תקופת ניסן היא חדש סיון. למה עשיה? חדש סיון הוא חדש של "הלכה למעשה", התורה היא לא תיאוריה אלא "הליכות עולם לו"[כז] – "אל תקרי הליכות אלא הלכות"[כח] – החוש של סיון הוא הליכה, למעשה. לפני קבלת התורה בסיון אמרנו "נעשה ונשמע"[כט]. זו גם השייכות לאדר: בסיון, למרות קבלת ה"נעשה ונשמע", היה צורך בכפיה דתית, "כפה עליהם הר כגיגית", כקושיא הידועה של תוספות[ל]. אלה שתי בחינות. תירוץ אחד ידוע הוא שקבלנו תורה שבכתב והכפיה היתה על תורה שבעל פה. בכל און, גם בסיון היתה עשיה, אבל התיקון המלא של העשיה הוא עכשיו, באדר.

אחר כך מתחיל הקיץ, תקופת תמוז. תמוז הוא בריאה. בריאה יש מאין היא גם תהו (חושבנא דדין כחושבנא דדין), לכן אז היה חטא העגל ושבירת הלוחות. חדש אב הוא היצירה של הקיץ. גם בו היה חטא – חטא המרגלים, סבת חרבן בית המקדש, היצירה המופלאה של עם ישראל. מה החוש של חדש אלול בספר יצירה? חוש התיקון, לכן עושים תיקונים בחדש אלול. יש כמה שמות לחוש של אלול בספר יצירה – חוש המעשה או חוש הניצוח, אבל המשמעות היא שחדש אלול הוא חדש של תיקון, תיקון כל המעוות, כל הקלקולים, תיקון החטאים בתשובה. זהו גם המשל הידוע, עליו תמיד מדברים בחדש אלול – מכונת כביסה מקולקלת, זורקים או מתקנים? באלול צריך לתקן, לא לזרוק.

נחזור לכסלו: כמו שחוש העשיה של אלול נקרא גם ניצוח, גם חדש כסלו הוא חדש של בטחון, של נצחון. כסלו לשון בטחון, ובו נצחון החשמונאים. שוב, בשביל מה בטחון? חדש כסלו הוא החדש של בטחון פעיל. יש בו גם בטחון סביל – חוש השינה, הולכים לישון (כמו חזקיהו המלך[לא]) – אבל בעיקר חוגגים את נצחון החשמונאים, שענינם בטחון פעיל, עשיה בפועל, לא לכוון כוונות. מה כתוב במגלת אנטיוכוס, כפי שהארכנו השנה[לב]? "ונפל בלבם עצה טובה" – לקום ולהלחם בחירוף נפש.

"המעשה הוא העיקר"[לג] תלוי בנו, ולא באף אחד אחר – "עשו כל אשר ביכלתכם"[לד]. זו דרך הרבי, דרך של עשיה. אם כן, הרבי שייך דווקא לחדשים אלה – החדש האחרון של כל תקופה, המעשה שלה – כסלו, אדר, סיון ואלול. העיקר הוא אדר, שמתחלק לשנים, לתת לנו ששים ימים רצופים לתקן את המעשים, לתקן את המדינה, "אף עשיתיו". באדר "מרבין בשמחה" – עיקר השמחה הוא שמחה של מצוה, וכל המצוות שלנו הן מצוות מעשיות, אז בעצם זו שמחה של עשיה.

ב. סוד העבור: הקבוע הקוסמולוגי כסגולת שלום בית

סוד העבור – מעלת העברי

שבע פעמים בתוך "מחזור קטן", של יט שנים, נוסף חדש העיבור – זהו "סוד העבור"[לה]. בקבלה עצם המושג 'עיבור' הוא עולם העשיה, לעומת יניקה שהיא יצירה ומוחין שהם בריאה. אפשר לחשוב שכאשר אתה נמצא בעיבור אתה לא עושה שום דבר – רק שוחה במי השפיר, חי את הגן-עדן שלך, ומחכה להוולד. יש משהו בעיבור שהוא דווקא המצב של העשיה בחיים, כמו "אברם העברי"[לו].

קודם אמרנו שאנחנו ישראל ויהודים. יש לנו עוד שם – אנחנו עברים. אברהם הוא עברי, יוסף הוא עברי, וכולנו עברים. גם בתנ"ך, השפה שאנחנו מדברים עכשיו, נקראת יהודית או עברית. היום מקובל שיהודית היא אידיש, סימן שבשביל להיות יהודי צריך גם לדבר אידיש – 'דו ביסט א איד [אתה יהודי]? רייד [דבר] אידיש'. זו השפה של האיד. בכל אופן, שפת העברי היא עברית – לשון עיבור.

יש משהו דווקא בעיבור שאתה יכול פתאום להושיט את היד לכיס, להוציא "ארבע מאות שקל כסף עֹבר לסֹחר"[לז], ולקנות את ארץ ישראל, כאברהם אבינו. דווקא לעברי יש משהו עובר לסוחר. "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני [הסוחר[לח]] אז בארץ"[לט] – בהיותו עובר, עברי, הוא יכול לעשות מסחר עם הכנענים. כמו שנסביר בהמשך, הראשון והעיקרי בשבעת עממי כנען, שכולם נקראים על שמו, הוא הכנעני. הכנעני בגימטריא אדר – יש משהו באדר בו גם נלחמים בכנעני ויורשים אותו וגם עושים אתו מסחר, "עֹבר לסֹחר". הכל במצב של עיבור, סוד המעשה.

שמחת הסודות

שוב, הסוד הכי גדול בתורה הוא סוד העבור, ששוה בגימטריא – כפי שדברנו הרבה פעמים – שמחה. סוד העבור שוה שמחה, כי "אם הבנים שמחה"[מ]. כמו שמדברים תמיד, היא לא שמחה רק כשהיא יולדת – היא שמחה גם כשמתחתנת, כשמתכוונת ומתכוננת להכנס להריון, עוד יותר שמחה כשנמצאת בהריון, ועוד יותר שמחה כשיולדת את הזרעא חייא וקיימא, את הבן והבת. בכל אופן, האם שמחה החל מהעבור, לכן סוד העבור שוה שמחה.

"מרבין בשמחה" – איזה עוד סוד שוה שמחה? מה הגימטריא העיקרית שלנו לשמחה מאז ומתמיד? "סוד הוי' ליראיו"[מא]. לכן כתבנו את הספר סוד הוי' ליראיו – לא שרצינו לדעת סודות, רצינו פשוט להיות שמחים. "סוד הוי' ליראיו", בגימטריא שמחה, הוא סגולה לשמחה. אם כן, "הוי' ליראיו" בגימטריא העבור – "סוד הוי' ליראיו" שוה סוד העבור, משהו מופלא.

יש עוד ביטוי חשוב ששוה אותו מספר. אפשר לפרש "מרבין בשמחה" – שצריך הרבה גימטריאות של שמחה. יש לנו כבר שני סודות, שמחה היא "סוד הוי' ליראיו" והיא "סוד העבור". יש עוד הרבה דברים ששוים שמחה, אבל לעניננו יש עוד ביטוי חשוב – "אור עולם"[מב]. "ליהודים היתה אורה ושמחה"[מג] – שמחה הולכת יחד עם אור, עם אורה, וזהו "אור עולם", אור לעולם ועד ואור שהופך את ההעלם וההסתר של העולם לאור גדול, "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול, ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם"[מד].

סוד העבור – הקבוע הקוסמולוגי

מהו סוד העבור? יש שתי מערכות שאמורות להיות תואמות אחת עם השניה, ופתאום מגיעים למצב שיש אי-סנכרון ביניהן וצריך לעשות משהו לתיקון המצב – לייצב, להחזיר את המצב לתקנו, ששתי המערכות תעבודנה טוב יחד. מה הן שתי המערכות אצלנו? השמש והירח, הזכר והנקבה. סוד העבור הוא פשוט שלום בית. מתחתנים, אבל פתאום לא הולכים באותו קצב – השמש הולכת ככה והירח ככה, ופתאום הקצב לא תואם ומאבדים את הסנכרון ביניהם. אז האביב לא חל באביב – אם לא נעשה משהו, sos, לתקן את המצב, פתאום יהיה פסח בחורף.

מה עושים? צריך להכניס למשוואה קבוע – שנקרא במדע קבוע קוסמולוגי (cosmological constant). גם לאיינשטיין היתה בעיה, אך אחר כך הוא הבין שהיתה לו טעות. כדי להשוות את המערכות צריך להכניס קבוע קוסמולוגי לתוך המערכת, כדי שדברים ישתוו. ברגע שגילו שהיקום מתפשט איינשטיין לא היה זקוק לו. הוא הכניס אותו כדי שהעולם יהיה יציב, יהיה במנוחה, כדי ליישר את ההדורים, אך ברגע שגילוי שהעולם מתפשט הוא אמר שעשה את טעות חייו. אבל היום זקוקים לו שוב, בשביל כל מיני תופעות אחרות, סתירות שישנן במדע. חושבים שהיום המדענים יודעים הרבה – באמת יודעים הרבה – אבל ה"לא ידע" שלהם הוא פי כמה וכמה, כפי שהם עצמם אומרים. הסתירות שיש בין התיאוריות השונות, כמו בין המכניקה הקוואנטית לבין תיאורית היחסיות הכללית של איינשטיין (זו רק דוגמה אחת מתוך עשרות ומאות). אלה סתירות שלא ניתנות, נכון להיום, לישוב, וכדי ליישב את המערכות גם היום – תסתכלו, מהדברים הכי חשובים במדע היום – יש את הקבוע הקוסמולוגי, שצריך להכניס אותו כדי לעשות איך שהוא שלום.

שוב, סוד העבור הוא חוש מתי שני הדברים לא עובדים יחד, וכדי להחזירם למצב תקין צריך להכניס עוד משהו. הווארט הוא השקבוע הקוסמולוגי הוא חדש העיבור, אדר א', שאנחנו רוצים להבין משמעותו ב'עבודה'. אין כאן המקום להאריך, רק אמרנו זאת כי הוא סוד העבור. הסוד שלפעמים, שבע פעמים בתשע עשרה שנה, צריך להכניס עוד חדש בתוך העסק, כדי שיצא מושלם בסוף, מכוון, כדי שיהיה שלום בית, שלום בית בין השמש והירח, וממילא תהיה שמחה בבית.

אדר קטן

מה אני יכול ללמוד מהענין בעבודת ה' יתברך בכלל? אמרנו קודם כלל גדול, שאדר א' הוא קטן. יש לאדר א' יום אחד יותר מאשר לאדר ב' – הרי אדר א' הוא תמיד שלשים יום ואדר ב' הוא רק כט יום, חדש חסר – ואף על פי כן הוא הקטן, פורים קטן, ואדר ב' הוא הגדול, פורים גדול. אמרנו קודם שגם לגבי עצם החדש, אדר א' הוא 'אדר קטן' ואדר ב' הוא 'אדר גדול'.

נאמר רמז כדי לזכור זאת: אדר קטן שוה 364, יעקב-יעקב, יד-דוד פעמים הוי' (כל יעקב הוא ז פעמים הוי'), מספר חשוב. מיהו יעקב? אם נבין מיהו יעקב נבין מה ענינו של אדר קטן. אדר גדול שוה 248, אברהם אבינו. אדר גדול יותר מובן, הוא שוה אברהם. קודם אמרנו על "ויעבר אברם בארץ" שהוא עיבור ומעשה, אבל הוא גדול – "האדם הגדול בענקים"[מה], "לך הוי' הגדֻלה"[מו] היינו החסד, "חסד לאברהם"[מז]. באדר גדול צריך לעשות הרבה חסד – "כל הפושט ידו נותנים לו"[מח], צריך לתת הרבה. גם עכשיו צריך לתת, אבל יותר בקטן – כל מה שיש עכשיו הוא קטן. אם הקטן הוא כדבעי למהוי אחר כך יהיה גדול מאד, באדר הגדול.

שוב, אדר גדול שוה אברהם, "האדם הגדול בענקים". מי נקרא קטן? יעקב. אמרנו שעולה דוד פעמים הוי' – שניהם נקראו קטן[מט], דוד הקטן[נ] ויעקב הקטן[נא]. אם כן, אדר קטן הוא יעקב (ו"יעקב יעקב" הוא קטן-קטן...). איך אני יודע שהוא קטן? חוץ מכך שכתוב "מי יקום יעקב כי קטן הוא"[נב], הוא עצמו אמר "קטנתי מכל החסדים"[נג]. איזה חסדים? חסדי אברהם. אני קטן, אני חסד קטן – סבא שלי היה חסד גדול ואני חסד קטן. שוב, אדר קטן שוה יעקב-יעקב ו-אדר גדול שוה אברהם – שניהם מעשה, אבל הראשון בקטן והשני בגדול.

חדש העבור – חזרה לקטנות

אמרנו שרוצים להבין את הנקודה של הקבוע הקוסמולוגי ב'עבודה': מה צריך להכניס כדי להתאים את המערכות? קטנוּת. שוב, יש בעיה בין האיש והאשה, הם לא מעונינים בה, הם רוצים שלום – אבל הם לא נעים באותו קצב, כמדובר אצלנו באריכות[נד]. מה צריך לעשות? מה צריך להכניס למערכת כדי להשוות ביניהם? קטנות, קטנות דקדושה. מהי קטנות דקדושה? אמונה. עוד חדש, נעשה חופש – הזוג שלנו – חופש של קטנות, נחזור להיות קטנים, ילדים, עוברים. אפשר אחר כך להוולד, והכל יסתדר – הכל יהיה בסדר. קטנות קודם לגדלות.

[למה אמונה היא קטנות?] רבי נחמן אומר שאם אפשר לקלקל צריך להאמין שאפשר לתקן[נה]. זו אמונה, לא מבינים. זהו סוג קטנות אחד, סוג אחד חשוב של אמונה – יש הרבה אמונות. וכאן עיקר האמונה שעל ידי עשיה, הגם שאתה בעיבור, אפשר לתקן. מהו עיבור? אני חולם, לא יודע אפילו אם אני קיים, אבל תוך כדי העיבור אני עושה הרבה דברים, עושה מבצעים, נוסע להודו. אני חולם, אבל לא משנה – אני פעיל, עובר פעיל, האמא מרגישה שאני שם, ב"ה.

ג. קטנות קודם לגדלות – אותיות-צירוף-פירוש-גמרא-קבלה

תחלת הלימוד באדר א: שער קטנות קודם לגדלות

אמרנו שסוד העבור בגימטריא "סוד הוי' ליראיו". יש ששים ימי שמחה, בגימטריא "סוד הוי' ליראיו". אמרנו שיש ששים ימים בסוף ה'זמן' כדי להספיק לגמור את הפרק בגמרא, אבל יש תלמידים שכבר אין להם כח, אז נותנים להם ששים ימים רצוף ללמוד "סוד הוי' ליראיו" בסוף ה'זמן' – זהו ה"מרבין בשמחה" עבורם.

מאיזה פרק צריך להתחיל? יש בספר חמשים שערים, לא ששים, ומאיזה שער צריך להתחיל? ["עבדו את הוי' בשמחה".] האחרון הוא שער על פורים עצמו, אבל הוא בהמשך. עם מה להתחיל באדר-א'? שער "קטנות קודם לגדלות". הסוד של "קטנות קודם לגדלות" הוא סוד העבור, סוד אדר א', שהוא קטן אבל "זה הקטן גדול יהיה". נלמד קצת באותו שער, נתחיל.

שלבי הלימוד – מאותיות לקבלה

בשער "קטנות קודם לגדלות" הבאנו פתגם של רבי פינחס מקוריץ[נו], שהשתמש בביטוי הזה והדגים אותו בנושא של חינוך – איך מחנכים ילד:

הוא אומר שקודם צריכים ללמד אותו אותיות האלף-בית.

אחר כך צריך ללמד אותו צירוף – איך לצרף את האותיות למלים, כלומר, ללמד אותו קריאה.

אחר כך צריכים ללמד אותו פירוש, דהיינו ללמוד פסוקים עם פירוש רש"י וכו', שיבין את פשט המקרא ופשט כל מה שהוא לומד.

השלב הבא הוא ללמד את הילד גמרא. מה ההבדל בין פירוש לגמרא? חוץ מלימוד הגמרא שאנחנו מכירים, גמרא היא סברא. פירוש היינו כמו שכתוב על בצלאל[נז], כפי שנקרא בקרוב בתורה, שחכמה היינו מה שאדם לומד מרבו, וגמרא היא כבר סברא, שמבין דבר מתוך דבר – שהוא מעמיק ומבין דברים שלא כתובים בפירוש. פירוש, כשמו כן הוא – חוץ מפירוש-משמעות הדברים, היינו גם מה שכתוב במפורש. גמרא, אם כן, היא לא מה שכתוב בפירוש, אלא דבר שצריך להבין לבד – מבין דבר מתוך דבר.

אחרי גמרא הוא גדל עוד יותר, ואז הוא לומד קבלה.

אלה המלים שלו – אותיות, צירוף, פירוש, גמרא, קבלה.

ההקבלה לעולמות אבי"ע

הוא כותב שהם כנגד העולמות:

צריך להתחיל מעולם העשיה, שהוא הקטנות דווקא. השנה קטנות עולם העשיה מתחילה באדר א', קטנות ממש, אדר קטן. אבל מה – כמה מלים אמרנו? חמשה דברים, שהוא אומר שכנגד ארבעת העולמות. איך הוא מקביל? הוא לא מחשיב את האותיות כאחד העולמות. הוא אומר שעולם העשיה – העיבור שלנו, "ויעבר אברם בארץ... והכנעני אז בארץ" – הוא צירוף, עולם הצירופים, בו אתה לומד לצרף אותיות.

עולם היצירה הוא הפירוש – שאתה מבין את פירוש הדברים, ויכול לקבל בהבנה ישר מפי הרב.

גמרא, שהיא כבר בחינה של מבין דבר מתוך דבר, היא עולם הבריאה – יש בה ממד של יש מאין. הבנת דבר מתוך דבר היא חידוש יש מאין – עיקר השכל.

קבלה, כמו שכתוב בפירוש באריז"ל[נח], היא אצילות.

מקרא-משנה-גמרא-קבלה

במקום אחר כתוב משהו דומה: האריז"ל כותב[נט], ומובא גם בתניא[ס], ששרש כל התורה באצילות, אבל כל בחינה בתורה מתפשטת לעולם אחר. המקרא – התנ"ך, ולימוד התנ"ך – יורד עד עולם העשיה, עד "אף עשיתיו". צריך הרבה מקרא ב"אף עשיתיו", ומה המקרא? מגלת אסתר. משנה היא עולם היצירה, הלכה. תלמוד הוא בעולם הבריאה וקבלה באצילות.

שני האחרונים זהים, והשוני במלים הוא בעולמות יצירה-עשיה – משנה כנגד פירוש ומקרא כנגד צירוף. כלומר, מקרא הוא לקרוא את המלים נכון. מה היה עיקר לימוד המקרא אצל דרדקי? לקרוא נכון את הפסוקים, לצרף את האותיות נכון, עם הניקוד וגם עם הטעמים. מאיזה כח בנפש בא הצירוף? דווקא מחכמה – "מצרף לחכמה"[סא]. פירוש בא מבינה, אבל רק חיצוניות הבינה. פנימיות הבינה – "'נבונים' לא אשתכחו"[סב] – היינו "מבין דבר מתוך דבר", כמו שכותב רש"י בפירושו[סג]. אפשר להבין פשט, אבל אתה לא מבין דבר מתוך דבר.

שוב, הצירוף, אף על פי שהוא הכי נמוך, בא בנפש מהחכמה. החכמה מצרפת, כמפורש גם בתניא[סד]. כלומר, חכמה יורדת יותר למטה – "כל הגבוה למעלה ביותר יורד למטה ביותר". חיצוניות הבינה היא הכח להבין את הפשט, את חיצוניות הדברים. אחר כך מגיעים לפנימיות הבינה, התלמוד, מבין דבר מתוך דבר, להיות נבון. אחר כך מגיעים לפנימיות החכמה. קבלה היא "השתחוו להוי' בהדרת קדש"[סה] (ראשי תבות קבלה[סו]) – בטול, השתחואה, זו פנימיות החכמה. חיצוניות החכמה יורדת ונותנת לך כח לצרף נכון את האותיות, והוא סוד "אבא יסד ברתא" ("הוי' בחכמה יסד ארץ"). אם כן, יש כאן חותם המתהפך – חכמה (פנימיות), בינה (פנימיות), בינה (חיצוניות), חכמה (חיצוניות).

אצילות קבלה קבלה פנימיות חכמה

  בריאה          גמרא  גמרא  פנימיות בינה

  יצירה פירוש משנה חיצוניות בינה

  עשיה צירוף מקרא חיצוניות חכמה

  שרש האותיות בעצם הנפש

מה לגבי עצם האותיות? הוא כתב שמתחילים מאותיות, אבל לא הסביר בפירוש מה מקומן. העשיה היא תיקון-צירוף נכון. כשעולים מלמטה למעלה, מגיעים לפירוש בעולם היצירה. השלב הבא – גמרא בעולם הבריאה. עוד שלב – קבלה בעולם האצילות. הייתי יכול לפרש, כדברי הרבי בקונטרס "ענינה של תורת החסידות", שיש למעלה מאצילות עוד מדרגה – יחידה, א"ק – חסידות. אבל וודאי כוונתו – כמו אצל הראשונים, שלא חלקו בין קבלה לחסידות – שחסידות היא גופא המדרגה הכי גבוהה של הקבלה, קבלת הבעש"ט (שעל גבי קבלת הרמ"ק וקבלת האריז"ל), כמו שמסביר רבי אייזיק[סז].

ב"סוד הוי' ליראיו" הסברנו שהאותיות באות מעצם הנפש או מהיחידה שבנפש, שלמעלה מכל הארבעה, אבל הן מתגלות ומתבטאות בהתחלה – הגדלות של כל הגדלות יורדת עוד יותר מטה ומתבטאת לפני הכל, בזיהוי האות א ועד לקריאת "קמץ אלף אָ" (שבעצם הוא הכנה לצרוף). ידוע הרמז שלנו ש"קמץ אלף אָ" (עם הניקוד קמץ, שעולה 16) שוה משיח. קודם כל שותלים בלב הילד את המשיח, מגלים את ניצוץ משיח שבו. כתוב שמשיח הוא היחידה שבנפש[סח], ויותר, ה"יחידה ליחדך"[סט], עצם הנפש (עצם זיהוי האות א, עוד לפני "קמץ אלף אָ") – אבל הוא יורד לתכלית הקטנות.

א-ב – קטנות-גדלות – ארור-ברוך

צריך להבין מהי קטנות. אם המערכות לא מקבילות נכון – קבלה לשון הַקְבלה[ע] – צריך להוסיף עוד משהו, עוד חדש, עוד קבוע, שהוא קטנות דווקא. מה יותר גדול, א או ב? בשבת זו, כשברכנו את החדש, איך אמר בעל-התפלה? מישהו זוכר? אפשר לומר 'אדר ראשון', איך הוא אמר? מי היה פה חזן? מישהו היה בבית כנסת בכלל? אצלנו הוא אמר 'אדר א', לא יודע איך הוא אמר במקום אחר... אם כן, זהו חדש אדר א'. מה הוא יאמר בחדש הבא, אם הוא יהיה עקבי? חדש אדר ב'. מה אני לומד מזה? שהיחס בין א ל-ב הוא קטנות וגדלות – א היא קטנות (ודווקא "קמץ אלף אָ" הוא משיח) ו-ב היא כבר גדלות.

שואלים תמיד למה התורה פותחת ב-ב ולא ב-א. התשובה[עא] שאם התורה היתה פותחת ב-א היה יכול להיות לשון ארור, לכן היא פותחת ב-ב, כדי שיהיה לשון ברוך. איזה ארור ואיזה ברוך? יש אנשים שמעדיפים לפתוח בארור, כמו בפורים. מהם א ו-ב בפורים? לא יודע אם החזן התכוון לכך, אבל כשהוא אמר "ראש חדש אדר א' יהיה ביום..." היה עליו לחשוב ש-א היא ארור. איזה ארור יש באדר? "ארור המן". אדר ב, בו חל פורים, הוא כבר "ברוך מרדכי". באמת הם שוים אותו דברף כידוע, בגימטריא אמונה פשוטה (502), קטנות גמורה. אנחנו כל הזמן בקטנות מוחין, עושים גימטריאות – קטנות. כמה שהגימטריא יותר מתוחכמת – יותר קטנות.

שוב, א קודם ל-ב, על דרך "שמאל דוחה [קודם ל]וימין מקרבת"[עב], "שמאלו תחת לראשי [קודם ל]וימינו תחבקני"[עג]. "שמאלו" היינו "ארור המן", ו"תחת לראשי" היינו שעם ה"ארור", האתכפיא, אני מרים את המוחין שלי – אני גדל, ואז יכול לומר "ברוך מרדכי", "ימין מקרבת". התורה מתחילה ב-ב – כמה שנחמד ושמח "ארור המן", רוצים לפתוח בברכה, "ברוך מרדכי". התורה מתחילה ב-ב, שנדע שמרדכי ברוך, ונבין מעצמנו שהמן ארור, בפרט אם נעשה את הגימטריא ש"ברוך מרדכי" שוה "ארור המן".

היום היארצייט של רבי ברוך מגארליץ, הבן של ה"דברי חיים" מצאנז (החוברת "ואביטה" – בה מסופר השבוע אודותיו – טרם יצאה מהדפוס, כך שצריך לומר משהו משמו). הוא נקרא ברוך – נכד ה"ברוך טעם" מצד אמו – אבל כנראה קשור גם לרבי ברוך ממעז'יבוז', כי הוא טיפוס של "ארור המן". תקראו ב"ואביטה" את המשל שלו על ההבדל בינו לבין אחיו הגדול, והמפורסם ממנו, רבי יחזקאל משינאווא – משל על הר, בגימטריא אדר. בכל אופן, קוראים לו ברוך, והוא טיפוס של "ארור המן". לא יכול להיות יותר להסתלקותו יותר מ-א' אדר א'. זו קטנות קודם לגדלות – ארור קודם לברוך, שמאל קודם לימין, "סור מרע" לפני "עשה טוב", הסדר הפשוט.

לימוד גמרא וחסידות בתומכי תמימים

נאמר משהו לבחורים כאן: איך היה מקובל בישיבות תומכי תמימים – כל הישיבות שלנו הן סניפי תומכי תמימים – לחלק בין נגלה וחסידות? שליש ושני שליש. למדו 12 שעות ביממה ("חציו לה'"[עד]), שמונה שעות למדו גמרא וארבע שעות למדו חסידות. בשבת היה הפוך – שמונה שעות למדו חסידות וארבע שעות למדו נגלה, גמרא או הלכות שבת (נאמר גמרא, כל לימוד בעיון נקרא גמרא).

מה היחס בין חסידות לגמרא? 488 ו-244, יחס של "שלם וחצי". כלומר, אם לומדים גמרא-חסידות אפשר לפרש בשני אופנים שונים, שני ראשים, בדיוק ההבדל בין ימות החול לשבת: יש ראש שאומר שבשביל חסידות אחת צריך שתי גמרות, היות ש-חסידות שוה פעמיים גמרא. בשביל להשוות את המערכות – כמו שאמרנו קודם, שלא יהיה פער – צריך ללמוד פעמיים גמרא כנגד פעם אחת חסידות. זהו ראש של חול. ראש של שבת הוא הפוך, צריך להבין ש-חסידות שוה פעמיים גמרא, ולכן צריך ללמוד פעמיים חסידות כנגד גמרא אחת.

בכל אופן, הכל קשור לקטנות קודם לגדלות. שכולם ילמדו את שער "קטנות קודם לגדלות" בסוד הוי' ליראיו. בהמשך השער מוסבר שדרך החסידות היא כבר להאיר את הגדלות בתוך הקטנות. מנסים כבר בראש חדש אדר קטן להאיר אור מפורים גדול – שיתן השראה גם באדר א'. שוב, תלמדו את השער שם.

ד. יום המקוה

ימי ה-מקוה (151) בחורף ובקיץ

ה"ואביטה" עוד לא הגיע, התעכב, כי האנשים השבוע היו בתכלית הקטנות... היות שקשה לאנשים לחיות בלי החוברת צריך לומר כמה מלים ממנה. המאמר הגדול עוסק בכוונות המקוה של הבעש"ט, מכש"ט אות ב. נשלים עוד כוונה.

בהקדם, אנחנו אוהבים לומר איזה יום בשנה – יום ה-אם בי"א מרחשון, יום ה-נ בכ' מרחשון, יום ה-חן בכ"ח מרחשון וכו'. כעת כבר נכנסים ל-ב' אדר-א' שנת תשע"ט. איזה יום הוא מראש השנה? רמז יפה מה צריך לעשות מחר בבקר – יום ה-מקוה. בקיץ, אם מתחילים מר"ח ניסן, אין שוני – החדשים כסדרם – אז מה תמיד יום ה-מקוה? לפחות פעמיים בשנה צריך ללכת למקוה – יום ה-מקוה של הקיץ ויום ה-מקוה של החרף. במלה 'מקוה' יש כוונות מאד גדולות – כל כוונות הבעש"ט והאריז"ל הן על מקוה, 151. מה יום ה-מקוה של הקיץ (מניסן)? ג' אלול. ב-ג' אלול צריך ללכת למקוה, להטהר. לגבי יום ה-מקוה של החורף – תלוי בחדשים חשון-כסלו. מקוה הוא לא סתם להטהר, אלא גם להתגייר. רק השנה, שגם חשון וגם כסלו מלאים, יוצא שיום ה-מקוה של השנה הוא ב' אדר-א' (היום, מחר בבקר, לא לשכוח).

חמש טבילות

יש כוונה שכתובה בכתר שם טוב ויש בסוף הסידור, מובאת מפרי הארץ, כוונה יותר מתומצתת. יש בה חמשה שלבים, שצריך לכוון בחמש טבילות.

הזכרנו את רבי חיים מצאנז – הוא היה מרבה לטבול, הרבה פעמים ביום. היות שהיום יום ה-מקוה של השנה אפשר לטבול הרבה פעמים, מכאן ישר למקוה. כמה פעמים הכהן הגדול היה טובל ביום כיפור? חמש פעמים[עה], כנראה כנגד כוונות הבעש"ט. אם הכהן הגדול היה טובל ביום אחד חמש פעמים – גם אנחנו יכולים. איזה יום הכי מתאים לטבול חמש פעמים? אני לא מתכוון לעשות זאת בעצמי... בכל אופן אני אומר (בשביל החבר'ה הצעירים). מה היום הכי מתאים ללכת למקוה חמש פעמים, כמו חמש טבילות של יום כיפור? היום, יום המקוה.

כתבנו שם שתפלה וטבילה הן לשון נופל על לשון – כל טבילה היא תפלה, "תפלה לאל חי"[עו]. התפלה הראשונה היא תפלת ערבית – עדיין לא התפללנו, אפשר קודם לרוץ למקוה. יש כאלה שבראש השנה רצים למקוה לפני תקיעת שופר. גם עכשיו אפשר לפני ערבית – נראה אם מישהו יספיק – לרוץ קודם למקוה, ולא לאחר לתפלה. זו טבילה ראשונה, כנגד תפלה ראשונה. מחר יש ארבע פעמים לעשות זאת – שחרית, מוסף, מנחה, נעילה.

כוונות הבעש"ט למקוה

נאמר את השמות והגימטריאות בחמש הכוונות של חמש הטבילות:

הכוונה הראשונה היא שם קנא, בגימטריא מקוה. כמו שידוע מהרבי הרש"ב, שבבית המרחץ (שאסור לחשוב בו דברי תורה) צריך לחשוב פשוט על מה שאני עושה עכשיו. כבר נאמר, שהכוונה הראשונה היא לכוון את הגימטריא של מקוה, 151, שם קנא, שם אהיה דההין (אלף הה יוד הה), והכוונה האחרונה, הטבילה החמישית, היא לכוון את שם אלד (היפוך אותיות דלא, "עד דלא ידע") משולב בשם אהיה פשוט, בגימטריא טבילה. אז בעצם הכוונה הראשונה והחמישית הן איפה אני נמצא ומה אני עושה. השם הראשון – איפה אני נמצא? במקוה. השם האחרון – מה אני עושה? טובל טבילה.

הכוונה השניה היא כבר מה שאמור להתרחש בטבילה. על פי פשט צריך להטהר, "לב טהור ברא לי אלהים"[עז], עד כדי להתגייר, להוולד חדש לגמרי, שינוי המהות. אבל יש עוד כינוי למה שעושים במקוה – המתקת הדינים. כל מי שמרגיש שיש דינים בחיים שלו – דינים הם קשיים, מחסומים, מישהו או משהו חוסם אותי – מה כדאי לעשות? לרוץ מהר למקוה הכי קרוב, כי המקוה ממתיק את הדינים, מבטל את הדינים, כך הבעש"ט עשה. יש עליך דינים, או דינים על כלל ישראל, הולכים למקוה וממתיקים את הדינים. לכן הטבילה השניה היא לכוון את ראשי התבות "אתה גבור לעולם א-דני"[עח], עם כל הכוונות של שם אגלא[עט], שם של דינים.

אחר כך מחברים את ה-ג וה-א ל-ד, דלא, וכותבים הפוך, אלד – כבר מתחילה המתקת דין, "ונהפוך הוא"[פ], להוולד מחדש.

בטבילה הרביעית לוקחים את השם המקורי ששוה מקוה, שם קנא, ומשלבים בתוכו את שם אלד – שוה בגימטריא מקום, "יקוו המים.. אל מקום... ומקוה המים קרא ימים"[פא]. יש קשר בין המלה מקוה למקום. מקוה הוא שם קנא, אבל כאשר משלבים בו את אותיות אלד כבר עולה מקום.

אחר כך לוקחים רק את השם הפשוט, אהיה, ומשלבים בו את שם אלד, ואז במקום מקום חוזר להיות יום. כמה שוה טבילה? יום. במעשה בראשית כתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"[פב] ואחר כך "יקוו המים אל מקום אחד". פעמיים "אחד" בששת ימי בראשית הם "יום אחד" הטבילה החמישית, ו"מקום אחד" הטבילה הרביעית.

אם כן, הכוונה הראשונה – קנא; השניה – אגלא (יהודי); השלישית – אלד (עוד יהודי, יש יהודי בדינים ויש יהודי בהמתקה, יהודי מתוק); הרביעית – יהודי מתוק בתוך קנא; ואותו יהודי מתוק בתוך אהיה – אהיה יהודי. אז הוא יוצא מהמקוה יהודי, הוא כבר התגייר.

"נראה אור"

כמה שוה הכל יחד? זו תכלית כוונת המקוה לפי הבעש"ט – 151, 35, 35, 186, 56 – הכל עולה 463, תבונה. יש הרבה סודות ב-תבונה, כמו שהארכנו בחסדי דוד הנאמנים[פג] ולא נחזור עכשיו, אבל כתבנו ב"ואביטה" בסוגריים עוד רמז, שכמדומני לא כתוב אצלנו בשום מקום, בלי לפרש. לכבוד יום ה-מקוה של השנה נשלים כעת:

המספר של כל הכוונה יחד, תבונה, שוה "נראה אור" (נראה אותיות אהרן). הפסוק אומר "כי עמך מקור חיים [כמו 'מים חיים', המעלה העליונה ביותר ב'שש מעלות במקוואות'[פד]; 'מקור חיים' הוא מקור כל התענוגים[פה], המתקת הדינים היא על ידי תענוג] באורך [אור אין סוף שלפני הצמצום] נראה אור [סוד הקו, הזמן, שדברנו עליו בתחלת השבוע[פו]]"[פז].

לא כתבנו ש"נראה אור" זו החלוקה בתוך הכוונה – מתחילה בשם קנא (מקוה) ונגמרת בשילוב אלד ב-אהיה פשוט – קנא-יום שוה אור[פח]. זאת אומרת ש-נראה שוה כאן 35, 35, 186 – כל מה שבאמצע, הטבילה השניה, השלישית והרביעית. כלומר, ה"נראה" הוא בתוך ה"אור" – משהו מופלא, "באורך", בתוך האור שלך, "נראה אור", כי ה"נראה" שלנו הוא בתוך ה"אור".

יחוד אור וקול במקוה

יש עוד כוונה של המקוה שלא הסברנו שם. איזה חוש רוחני יש לי במקוה? מה אני עושה בו? רואה דברים? שומע קולות? טועם? מריח? ממשש? יש אנשים שפותחים עינים בתוך המקוה. מה עושים שם? כדאי לפתוח את האזנים – "מקֹלות מים רבים אדירים משברי ים"[פט] (שיר שכולנו, המלמדים וכולם, צריכים לשיר באדר).

קודם כל, כוונה חשובה שלא כתבנו – מה המים עושים? מי מרגיש מי שטובל בים? במים מטבעם יש גלים. אתה טובל בתוך "גל עיני"[צ]. איזה גלים, גלי אור או גלי קול? "אלו ואלו דברי אלהים חיים". זו כוונה מאד חשובה של המקוה, שצריך לראות ולשמוע ביחד.

כמה שוה אור-קול? 343, גשם, "גשם נדבות"[צא], 7 בחזקת 3, 7 במעוקב, "כצאת השמש בגבֻרתו"[צב]. מתי שני החושים האלה שמשו יחד? במתן תורה – "וכל העם רֹאים את הקולֹת"[צג], "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה"[צד]. הבטול במקוה הוא גם חזרה לרחם, לעיבור. אם רוצים לתאר את החויה – מה העובר עושה שם? איזה חושים פועלים אצלו ברחם אמו? שני אלה. בתוך מי השפיר, כל הזמן בתנועה, הוא קולט תדרים – תדרים של גלי קול וגם גלי אור[צה]. גלי האור ברחם הם המלמדים אותו את כל התורה כולה[צו]. זו תורה בבחינת ראיה, לא בבחינת שמיעה – הוא רואה את התורה שמלמדים אותו.

היום בעולם, בכל קצוות תבל, יש גם אנשים שיכולים ללמוד רק בראיה, ולא בשמיעה. אנחנו רגילים ללמוד בשמיעה, אבל יש אנשים – פרימיטיביים – שאינם מסוגלים ללמוד בשמיעה, אלא רק באופן ויזואלי. כך, לדוגמה, המאוּרים (בניו זילנד) – התפיסה שלהם היא ויזואלית בלבד, גלי אור. רק "גל עיני" יכול לדבר אליהם... שוב, אנחנו יהודים, צריכים ללמוד גם באופן ויזואלי וגם בשמיעה. איפה מתייחדים שני החושים האלה? בתוך המקוה, בתוך הרחם. שוב, זו כוונה חשובה. הרמז היה ש"באורך נראה אור" – בכוונה הזו של הבעש"ט – ה"נראה" הוא בתוך ה"אור", וכך אתה נמצא בתוך המקוה.

אם כן, בזה השלמנו עוד כוונה חשובה של המקוה לכבוד יום ה-מקוה, היום. שנזכה גם להיות חכמים – "חכם לב יקח מצות"[צז], כתורת הבעל שם טוב[צח], לכוון ולעשות יחד, לא אחד בלי השני, ואז פועל את כל הפעולות.

נגנו "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל" ו"מקֹלות מים רבים".

ה. סדרת "מרבין בשמחה"

חלוקת "לב נתיבות" ל-י ספירות ו-כב אותיות

נחזור ל"סוד הוי' ליראיו". נעשה לימוד בחכמת המספרים, שקודם קראנו לה קטנות. "סוד הוי' ליראיו" שוה שמחה, 353. זהו לא מספר צורני מוכר – לא משולש, לא רבוע, לא השראה, לא שבת, לא מגן דוד, לא חשמל, לא חוה, לא ברית – אף אחת מהצורות המוכרות לנו. אבל אם נתבונן נגלה משהו יפה:

רק ראשי התיבות "סוד הוי' ליראיו" שוים 100, הכי צורני שיכול להיות, 10 ברבוע. נשאר, אמצעי וסופי תיבות, 253 – בגימטריא "מוצא פי הוי'"[צט], משולש כב, כנגד אותיות התורה. שייך לאוכל שאנחנו אוכלים – צריך רק לאכול את "מוצא פי הוי'", האותיות הקדושות. לשם כך מלמדים את הילד קודם כל אותיות. נציין כתוספת ש-253 הוא גם מספר מגן דוד השביעי-החביב. אבל העיקר הוא מספר משולש, של 22 אותיות.

מה אמור להיות "סוד הוי'" בספר יצירה? מהו מקור כל הסודות? "לב נתיבות פליאות חכמה"[ק] – "עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד"[קא]. זהו יסוד היסודות של כל הסודות. כאן רואים שב"סוד הוי' ליראיו" יש עשר ברבוע ועשרים ושתים במשולש.

שמחה – שלמות באורות ובכלים

למה 10 הוא ברבוע ו-22 במשולש? היחס בין רבוע למשולש הוא בין התלבשות להשתלשלות, כאשר השראה היא מדרגה שלישית בפני עצמה[קב]. מוסבר אצלנו שהשתלשלות היא משולש, שייכת לכלים, והתלבשות היא סוד הרבוע – אורות המתלבשים בתוך הכלים. עשר הספירות הן אורות פנימיים שמתלבשים בתוך הכלים-האותיות, כמבואר בפירוש בשער היחוד והאמונה בתניא, שהכלים הם האותיות[קג] והספירות הן האורות[קד]. לכן הספירות, שהן עשר, הן ברבוע, והכלים-האותיות הן במשולש.

כבר רמז הפלא ופלא, "שמחה" – מה פירוש להיות שמח? "סוד הוי' ליראיו" – להיות שלם באורות ובכלים, להיות שלם בעשרה אורות (שלמות היא התכללות) ובהתפתחות-השתלשלות הכלים, להיות עם כלים רחבים, ולא כלים דתהו שנשברים. זהו היחס בין ראשי התבות לאמצעי וסופי התבות ב"סוד הוי' ליראיו" – אמצעי וסופי התבות מכילים את ראשי התבות. כבר רמז יפהפה.

יחס 2 ^ n2 – המודלים היסודיים בקבלה

צריך לעשות לרמז הפשטה: למה יש עשר ספירות ועשרים ושתים אותיות? מה היחס בין 10 ל-22? 22 היינו פעמיים עשר ועוד 2. איך אומרים זאת בהפשטה? אם עשר הוא n, 22 היינו 2 ^ n2. מה הסברא? פשוט מאד: האורות ביחס לכלים הם כמו קו ביחס לשטח. הכלים מוסיפים ממד על האורות. אם יש לי רצועה של עשר מרצפות – עשר מרצפות בשורה אחת, כאשר כל מרצפת היא רבוע של אחד על אחד (כך שיש רצועה של עשר על אחד) – כמה שוה הקו המקיף? 22. זהו כלל פשוט, שהיחס בין קו לשטח הפשוט של אותו קו (הפיכת הקו לרצועה) הוא 2 ^ n2. משהו פשוט ביותר, שצריך להראות לכל ילד בגן.

מה משמעות היחס הזה בקבלה? כתוב שזהו היחס ממנו יוצאים כל המודלים העיקריים של הקבלה. אם n הוא 1 אז 2 ^ n2 = 4. אם n הוא 4 אז 2 ^ n2 = 10, אם n הוא 10 אז 2 ^ n2 = 22. סדרה זו – 1, 4, 10, 22 – היא הסדרה העיקרית בכל התורה. ה' אחד, אבל הכל מתחלק לארבעה – ארבעה עולמות וכו'. הרמב"ם במורה נבוכים, בלי קבלה, אומר שהכל מבוסס על ארבע[קה]. לכן מאחד יוצא ארבע – שם הוי' הוא "שם בן ארבע אותיות"[קו]. מה יוצא מארבע? המבנה שמלביש את ארבע הוא עשר ספירות. אחר כך מעשר ספירות יוצאות כב אותיות המלבישות אותן. כל אלה יוצאים מאותו אלגוריתם – מ-1 נעשה 4, וכשאני מפעיל אותה פעולה על 4 אני מקבל 10, על 10 אני מקבל 22 וכו'. אם אמשיך מה אקבל? 46 – גם יהיה חשוב לנו.

סדרת "מרבין בשמחה"

הבנו עד כאן. כעת נבנה סדרת "מרבין בשמחה" – "משנכנס אדר מרבין בשמחה"[קז]: הריבוי ממספר למספר יהיה לפי הנוסחה הזו. עוד פעם, יש לי נוסחה – ²n ^ (2 ^ n2) r – אם אני מכניס 10 אני מקבל שמחה. מה קורה כשאני מכניס 4? 71. מה אקבל כש-n שוה 1? 11. מה יוצא כש-n שוה 22? אנחנו עושים קודם על ארבעת המספרים בסדרה הנ"ל: אם n שוה 1 fn שוה 11, 4 שוה 71, 10 שוה שמחה, 22 שוה 1565 – כבר קופץ גבוה. אלה ארבעת המספרים העיקריים – מספרים לא שגרתיים בכלל – 11, 71, 353, 1565. ביחד עולים בדיוק 2000, ב רבתי של "בראשית", לשון ברכה, "ברוך מרדכי". הממוצע שלהם הוא 500, "פרו ורבו"[קח] – המסר העיקרי, הכח העיקרי, מה שיהודי צריך לעשות, 'יהודי צריך לעשות עוד יהודי'[קט]. עיקר ה"אף עשיתיו" הוא לעשות עוד יהודי, "פרו ורבו", מתוך שמחה עושים עוד יהודי ועוד יהודי. זהו ממוצע ארבעת המספרים שיוצאים מסדרה זו.

יש פלאי פלאים בסדרה: האם אסתר מופיעה בסדרה זו? המספרים בהמשך הם במרחקים גדולים אחד מהשני – מאד נדיר שמספר יפול כאן בסדרה. נעשה ל-14 (דוד) – מה ה-fn? 14² ^ 30r = 661, אסתר. יפי, רואים ש-אסתר היא מספר "מרבין בשמחה", טוב מאד שאסתר מופיעה כאן.

נעשה עוד כמה דוגמאות: חוה שנים של המחזור מתחלקות ל-7 ו-12 יש 12 ברבוע (12 שנים של 12 חדשים) ו-13 במשולש (7 שנים של 13 חדשים), 235 חדשים, רדל"א. גם המספר הזה הוא מספר "מרבין בשמחה" (של 8). אם כן, יש בסדרה גם את סוד העבור, מספר החדשים, גם את המלה שמחה, "סוד העבור" בגימטריא, וגם את אסתר.

מה יקרה אם נשים כח (n שוה 28)? כבר צריך להיות מספר הרבה יותר גדול. 28² (784) ועוד חן במשולש (1711, כל אחד צריך לדעת...) = 2495, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[קי] (פתיחת התורה ב-א, אחרי הפתיחה ב-ב ב"בראשית"). זהו מספר ה-כח של "מרבין בשמחה", הדבור הראשון של עשרת הדברות.

תן לחכם ויחכם עוד[קיא].

חשבונות מרגיעים

הגימטריאות והחשבונות היו כדי להגיע לתכלית הקטנות. מהי אמונה? א מונה – מספרים. לר' אשר היו באים הרבה אנשים עם עצבים, מתח גבוה. מה הוא היה אומר להם? בין היתר, אחת ההוראות הקבועות, היתה להתעסק בחשבונות של כסף, לספור כסף. לספור מאד מרגיע. למה? כי הספירה מורידה אותך לקטנות. כל העצבים הם מיותר מדי גדלות מוחין.

אני רואה שיש כאן, חוץ ממספרי "מרבין בשמחה", עוגה של "מרבין בשמחה". שמישהו יחלק את העוגה.

ו. צעטיל קטן אות ה – סוד ארץ ישראל

לימוד צעטיל קטן בזמן מוחין דקטנות

אמרנו ש"הכנעני" שוה אדר. כשאדם נמצא בקטנות, מה אחד הדברים הטובים שכדאי שיעשה? שילמד צעטיל קטן. צעטיל קטן נכתב במיוחד בשביל קטנות מוחין, החל מההדרכה לצייר אש גדולה שאתה קופץ לתוכה, לקדש שם שמים, וקידוש ה' יותר כיף לך מאכילת עוגה של "מרבין בשמחה", וכל שאר הדברים[קיב]. לימוד צעטיל קטן מתאים לאדר א', לכן גם היארצייט של רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א הוא בחדש אדר. יש מהדרין לנסוע לליז'נסק גם באדר א', בקטנות, ואחר כך גם באדר ב', בגדלות, בסוד השם הקדוש "אהיה אשר אהיה"[קיג], כא אדר א' ו-כא אדר ב', אהיה פעמים אהיה בגימטריא אמת.

מי שעדיין לא קרא היום צעטיל קטן, אז אחרי המקוה, לפני תפלת ערבית – כאן – שיקרא אותו מהר. כשיגיע לאות ה בצעטיל קטן יראה מה לעשות אם ח"ו מתעוררת בו מדה רעה. אם אתה נמצא בקטנות ודאי תתעורר אצלך מדה רעה – לכן הוא נותן כמה דוגמאות למדה רעה, שתיכף נחזור עליהן.

פגם הנהי"ם: עקשנות, בושה של גאוה, עצלות ובטלה

הוא מונה באות ה כמה מדות רעות, ובאות טז הוא חוזר עליהן – הן המדות הרעות העיקריות אצלו, שצריך לדאוג לתקן אותן באדר א', שענינו לעשות-לתקן. אם כבר אמרנו, מה הן?

המדה הרעה הראשונה היא עקשנות.

המדה הרעה השניה היא בושה של גאוה. יש בושה טובה, בושה של ענוה, ויש בושה רעה, בושה של גאוה – שאתה מתבייש שאנשים יראו בדיוק מי אתה, כי אתה בעל גאוה. זו המדה הרעה השניה.

המדה הרעה השלישית היא עצלות. כמו שלמדנו השבועפו, שאת רוב זמנו בעולם הזה האדם סתם מבזבז לריק, מתוך עצלות. כמו שנסביר, זהו ממש פגם הברית – בזבוז הוא פגם הברית. כתוב שעצלות היא פגם הברית.

המדה הרביעית שהוא מציין, היא בעצם המשך – מתוך עצלות מגיעים ל"בטלה המביאה לידי שעמום"[קיד]. איפה כתוב בחז"ל שבטלה מביאה לידי שעמום? במסכת כתובות, לגבי אשה – היא צריכה לעסוק במלאכה כל שהיא, לא לשבת בטל, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. המדה הרעה של בטלה שייכת לאשה, ועצלות היא המדה המקבילה אצל הגבר. כמו שנסביר, העצלות היא פגם בספירת היסוד ובטלה המביאה לידי שעמום פגם במלכות. בהיכלות הכל נחשב היכל אחד – היכל לבנת הספיר, שכולל גם את היסוד וגם את המלכות, כידוע.

כשאומרים "מדה רעה" חושבים על כל מיני דברים, לא על מה שהוא כותב, אבל הוא יודע מהי מדה רעה יותר מאתנו. אנחנו מדמיינים מהי מדה טובה ומהי מדה רעה, אבל הוא יודע – בעיקר מהי מדה רעה של אנשים שנמצאים בקטנות לגריעותא. אם העצלות והבטלה המביאה לידי שעמום הן יסוד ומלכות של הקליפה, מה הם שני הדברים הראשונים שהוא אמר, עקשנות ובושה של גאוה? נצח והוד. עקשנות היא התנצחות, הצח דקליפה, ובושה של גאוה היא פגם ב"הודי נהפך עלי למשחית"[קטו] – שאני צריך לשמור על התדמית שלי, שכולם יודו לי ואני אודה בעצמי. אם כן, עקשנות היא פגם הנצח ובושה של גאוה פגם ההוד (הוד בגימטריא גאוה). הוא כותב אותן לפי הסדר, ויוצא שהמדות הרעות אצלו הן נהי"ם – קטנות.

צעטיל קטן – הדרכות לקטנות

שוב, רואים בפירוש שהוא מתייחס לקטנות. נהי"ם הם פרצוף העיבור, קטנות, אותו צריך לתקן באדר א' – מתקנים בעזרת קריאת הצעטיל קטן. כמו שאמרנו שאפשר לטבול חמש פעמים ביום, במיוחד מחר, כך הוא אומר שאפשר לקרוא את הצעטיל קטן שלי חמש פעמים.

בהמשך אומר שצריך לדמיין שאני עומד על גביך עם שוט, עם שבט, ומקריא לך את הצעטיל קטן. מהו הדמיון הזה? קטנות שבקטנות. הוא מבטיח – כמה פעמים בצעטיל קטן – שאם תנהג כדבריו תזכה להתעוררות גדולה, ממש אורות. זו עבודת אדר קטן, העבודה של החדש הזה, ה-אהיה הראשון ב"אהיה אשר אהיה".

בכל אופן, אם חלילה מתעוררת בך מדה רעה – אחת המדות האלו – מה הוא אומר לעשות? ללכת הצדה, או לא ללכת הצדה, ולצעוק בכל הכח 'הכנעני החתי האמֹרי הפרִזי החוי והיבוסי והגרגשי', ואז תנצל. רואים שזו עבודת אדר – הכנעני שוה אדר, הוא הראשון והכולל את כולם. כך הוא אומר – איזו עצה זו?! יכולה להיות כזו עצה בספר התניא, ספר של גדלות מוחין?! באמת כתוב[קטז] משהו דומה – להרעים על הנפש הבהמית, אמנם במחשבה, "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חז"ל", לצעוק על עצמך כדי להוריד את הגאוה. כאן לא קשור – מה עושה צעקת "הכנעני וגו'"? קודם כל לחיים, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, כל הקטנים.

המשך האות ה – צמצום הראיה וכוונה בראית אשה

ודאי שהאותיות בצעטיל קטן מכוונות, אז הייתי חושב שעד כאן רעיון שלם, צריך להיות אות בפני עצמה. אך לא, הוא ממשיך שם עוד משהו, שלכאורה לא קשור, ונראה שהיה צריך להיות עוד אות בפני עצמה[קיז]. השנה, תשע"ט, היא תהא שנת עצה טובה. הוא נותן לנו עצה טובה מה לעשות כשמתעוררת מדה רעה.

אחר כך הוא אומר שצריך לדאוג לצמצם את הראיה – לא להסתכל מחוץ ל-ד אמות. גם כשאתה יושב בבית, בחיק המשפחה. גם כשאתה בחדר הלימוד שלך, גם כשאתה יוצא ללכת ברחוב – תצמצם את הראיה שלך. הוא כותב זאת בהמשך אחד – מה הקשר?

אחר כך כתוב עוד משהו בהמשך אחד, באותה אות: אם מזדמנת אשה ברחוב, או שאתה יושב בבית ונכנסת אשה – אפילו ילדה קטנה – צריך מיד לצייר את שם א-דני. בכך הוא מסיים אות זו.

הוא לא כותב, אבל מובן מאליו, שלפי דבריו אם רואים גבר צריך לכוון שם הוי' – יושבים כאן הרבה שמות הוי', אם אלה גברים... אם אלו נשים יש כאן הרבה שמות אדנות. זו עוד כוונה. הוא רוצה, כמובן, שלא תהיה תאות נשים – לכן אומר לכוון שם א-דני. למי שייכת הכוונה של שם הוי' כאשר אתה רואה גבר? למה הוא לא כותב זאת? זו כוונה ששייכת לנשים. זו כבר מעלה מיוחדת – שנשים תלמדנה לכוון, כל פעם שרואים גבר, שם הוי'. גברים שרואים נשים, כל אשה שרואים, צריכים לכוון שם א-דני. אם יכוונו כך כבר יהיה עולם מאד מענין, חברה מתוקנת לגמרי.

אות של כיבוש הארץ

בכל אופן, הכל אמור להיות רעיון אחד, הוראה אחת, ובתוכה הוא אומר כמה דברים: מדה רעה – "הכנעני"; לצמצם את הראיה; כשאתה רואה אשה לכוון שם א-דני, שם המלכות. שני הדברים האחרונים קשורים לראיה – כמה שפחות לראות, ואם מזדמן אז לדמיין אותיות א-דני.

הכל קשור ל"ארץ ישראל במשנת אבות החסידות" – נושא שאנחנו באמצעו מאז חדש העשיה הקודם, כסלו (כנ"ל). הרבי ר' אלימלך הוא אחד מאבות החסידות, והעיסוק בעממי כנען – "הכנעני החתי וגו'" – הוא תורת החסידות ששייכת לארץ ישראל. כנראה שבשביל להבין את הסגולה בצעקת "הכנעני החתי" צריך להעמיק בסוד ירושת הארץ, וגם בסדר העממים האלה.

כדי להנצל ממדת רעות צריך לכבוש את הארץ. מה אני עושה כשאני צועק "הכנעני וגו'"? אני כובש אותם. צריך לקיים את מצוות כבוש וישוב הארץ, וכך להפטר ממדות הקטנות – הנהי"ם. אם כן, כל כיבוש הארץ הוא כדי להפטר מהמדות הרעות הללו – העקשנות, הבושה של הגאוה וכו'. יש כאן כל שבעת העממים – תיקון כל שבע מדות הלב, הכל כלול כאן בקטנות. הכל כלול ב"ויעבר אברם בארץ... והכנעני אז בארץ" – הוא צריך להתמודד עם הכנעני, ובהמשך לכבוש כל מה שמסתעף ממנו, החתי והאמורי וכו'.

מכאן אפשר להבין טפה – "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה"[קיח] – את השייכות להמשך, לא להסתכל מחוץ ל-ד אמות וכאשר אתה רואה אשה לכוון אותיות א-דני.

ראית כל העולם דרך ד' אמות של ארץ ישראל

מה השייכות להתחלת האות? אפשר להבין רק אם נבין שכל האות הזו היא "ארץ ישראל במשנת אבות החסידות". על ארץ ישראל כתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית שנה השנה עד אחרית שנה"[קיט]. מי הראשון שמצמצם את הראיה שלו? מאיפה אני לומד זאת? בכלל, למה לא להסתכל? ה' נתן לי עינים כדי שלא אסתכל?! כתוב בירושלמי[קכ], תלמוד ארץ ישראל, שצריך להנות מכל מה שאתה רואה – אחרת אתה עתיד ליתן דין וחשבון. יש לי עינים כדי לא להשתמש בהן?!

לא – צמצום הראיה ענינו לראות הכל דרך מקום מסוים, מקום נבחר. לומדים זאת מהקב"ה, שמצמצם את ראייתו, כביכול, להסתכל רק ב-ד אמות שלו – ארץ ישראל, "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". "כל שנה שהיא רשה בתחלתה", שמצמצמים את הראיה להסתכל רק במקום הקדוש, במקום הנבחר, "מתעשרת בסופה"[קכא], שדרכה רואים הכל. כמו שמבאר רש"י על הפסוק: הרי ה' משגיח על הכל, "לית אתר פנוי מיניה"[קכב] ממש, וכל שכן שלית אתר פנוי מהשגחתו – אלא מה? הוא רואה הכל דרך ארץ ישראל.

ד' אמות של הלכה

הוא כותב בפשטות לא להסתכל מחוץ ל-ד אמות, בלי לפרש בכך כוונה. הרבה פעמים מסבירים[קכג] שהכוונה ל-ד אמות של הלכה – מי שלומד הלכה, נמצא ב-ד אמות של הלכה, ולא צריך להוציא משם את העינים. הכוונה שלא יראה כלום? לא! אבל שיראה הכל דרך ד אמות של הלכה, בעינים של הלכה. מי כתב ספר בענין? נזכיר אותו לטובה, זכיתי ללמוד אצלו שנה – הרב סולבייצ'יק ע"ה, ר' יאשע-בער, כתב את הספר "איש ההלכה". הווארט שם שאיש ההלכה חי הלכה, רואה הכל דרך ההלכה – זהו צמצום הראיה שלו. הוא לא מסתכל מחוץ ל-ד אמות.

מהו הווארט של הספר "סוד הוי' ליראיו", שאמרנו שטוב ללמוד בששים ימי אדר? כל הספר הוא כדי לראות שהכל משתקף באותיות הוי', שהן עצמן ד אמות. כתוב באריז"ל[קכד] ש-ד אמות של הלכה הן אותיות י-ה-ו-ה, אותן מלבישות ארבע אותיות א-ד-נ-י.

שבוע הבא נקרא פרשת תצוה, בה יש ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב של כהן גדול. ארבעה בגדי לבן הם י-ה-ו-ה וארבעה בגדי זהב של כהן גדול – יותר נעלים – הם דווקא א-ד-נ-י[קכה]. מה משמעות הכוונה בצעטיל קטן – הצעטיל לאנשים קטנים בחדש הקטנות, אדר א' – שכאשר רואים אשה צריך לראות אותיות א-ד-נ-י? שצריך להלביש אותה בארבעת בגדי כהן גדול. הרי אמרנו שהכהן הגדול הוא הבעלבוסטע של בית המקדש, תורה ישנה אצלנו[קכו]. כל אשה היא כהן גדול, היא מלובשת בארבעה בגדי זהב, ארבע אותיות שם א-דני, ככה צריכים לראות. כל גבר הוא כהן הדיוט, שמלובש בארבעה בגדים לבנים, ארבע אותיות שם הוי' ב"ה.

שוב, מהו הכח לראות הכל מתוך ד אמות (של הלכה)? כח של ארץ ישראל. יש פה חבר'ה שעוסקים בענין ארץ ישראל. מה פירוש לא להסתכל? אני מסתכל על מה שמענין אותי באמת – מענינת אותו ארץ ישראל. אם מענינת אותו ארץ ישראל – הוא לא מסתכל מחוץ לה. אבל דרכה הוא מסתכל על כל העולם, בהשגחה פרטית – לא בהשגחה כללית – נמצא בכל אתר ואתר, הכל דרך אותן ד אמות.

זהו כבר קשר עמוק בין החלק הראשון של האות כאן להמשך – צריך לצעוק "הכנעני וכו'" כדי לכבוש את ארץ ישראל, ואחרי שכבשת אותה צריך להסתכל רק עליה, לצמצם אליה את המבט, ודרכה לראות את כל העולם, את כל המציאות.

הקבלת העממין למדות

כדי לסיים, צריך רק להסביר בקיצור את הקבלת שבעת העממים ל-ז מדות[קכז]:

הכנעני-חסד: הכנעני – בגימטריא אדר – הוא החסד. הוא סובב, סוחר, "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"[קכח], "ארבע מאות שקל כסף [של אברהם אבינו, איש החסד] עֹבר לסֹחר"[קכט], עובר לכנעני. מהו תיקון הכנעני? שבכל מה שאתה מסתובב בחיים, מסתובב בכל כדור הארץ – יש לנו כעת חבר'ה בניו זילנד, מסתובבים – יש לך מסחר, הוצאת-גאולת ניצוצות קדושים. להיות "חסד יסובבנו" – "וימינו תחבקני", לחבק את כולם, לחבק ולקרב את הניצוצות הקדושים שבכולם.

החתי-גבורה: "החתי" הוא לשון חתת, יראה, מדת הגבורה.

האמורי-תפארת: מהו אמורי? תפארת – "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום"[קל], ורש"י מפרש (אחרי שמקדים שלא מצאנו דוגמה בדיוק בתנ"ך) שלשון התפארות (בין היתר). יש ווארט בחסידות[קלא] שאמורי הוא א זאגער – מי שאומר, 'איך זאג', 'אני אומר'. הזאגר הוא בעיקר אחד שמתפאר, האמורי של הקליפה הוא התפארות – ער זאגט. שוב, רש"י כותב בפירוש שגם בקדושה, "את הוי' האמרת", זהו לשון פאר, כמו אמרה של בגד, שייך לבגדי כהונה "לכבוד ולתפארת"[קלב].

הפרזי-נצח: מהו הפרזי? בקדושה היינו "פרזות תשב ירושלים"[קלג]. נצח אצלנו הוא בטחון פעיל, ובטחון פעיל גדול – שיכול להיות גם בקדושה וגם בלעו"ז – הוא בטחון מופרז. נושא עתיק יומין אצלנו[קלד] – יש אנשים עם בטחון מופרז. בטחון מופרז יכול להיות מצד הישות, מצד הגאוה. קודם אמרנו שמי שנמצא בעיבור נמצא בחלום, בתוך איזו רחם. בדרך כלל מי שיש לו בטחון מופרז אינו במציאות באמת – פרז כמו פרץ, "ופרצת"[קלה], מתוך ה'מופרז' שלו הוא פורץ – הכל בתוך עיבור. אבל יש בטחון מופרז בקדושה – "פרזות תשב ירושלים". פרזות שייך לפורים, שנקרא פורים פרזים. פרזות בנפש היינו אחד שלא צריך חומה, לא צריך הגנה – הוא נער גבעות, לא צריך את צה"ל שישמור עליו, יכול לדאוג לעצמו. יכול להיות שהוא בדמיון אחד גדול – לא משנה, זו קטנות. זו מדת הפרזי, שבקדושה היא נעלית מאד, "פרזות תשב ירושלים... ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" ("אהיה אשר אהיה"). מי שבפרזות דקדושה זוכה שהקב"ה עצמו יורד ונעשה לו חומת אש סביב. זו מדת הבעש"ט, שלא פוחד, ו"פרזות" היינו "ופרצת", בלי חשבונות.

החוי-הוד: מהו החוי? לשון חויא, לשון חויה. החוי עיקרי בתורה הוא שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, שאונס את דינה – אונס היינו "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה"[קלו], "איהי [חוה] בהוד"[קלז]. בתיקון נחש בגימטריא משיח – הנחש היה צריך להיות שמש גדול לאדם[קלח], וכך יהיה בעתיד. בכל אופן, חויא היא מדת ההוד.

יבוסי-יסוד: יבוסי לשון בסיס – שם נרדף ליסוד. המלה בסיס אינה בלשון המקרא. היבוסי הוא בוס, הוא בוֹסִי, מתנהג לכולם כמו בוס. מהו בתנ"ך שרש היבוסי? "והוא יבוס צרינו"[קלט], לשון רמיסה[קמ] וגם לשון בוז[קמא]. כתוב ש-בוס הוא כמו בוז. גם לבוז, לבוסס בלשון המקרא, וגם לרמוס מישהו. אנשים שרומסים אחרים שייכים ליבוסי. הם רומזים כי הם "חותם בולט" דקליפה – גם פגם הברית. מי שנוהג כ"חותם בולט", מבליט את עצמו, משויץ – הוא יבוסי. על משיח כתוב "מהר שלל חש בז"[קמב] – בז לשון ביזה, צריך לשלול ניצוצות, גם לשון שלילה וגם לשון שלל, לקחת מהיבוסי ביזה. לא לבזבז את הזמן (מתוך עצלות, פגם הברית כנ"ל, העצל מבזבז טפות דקדושה) אלא לבוז את היבוסי (להוציא ממנו את הטפות שבוזבזו, סוד "חיל בלע ויקִאנו וגו'"[קמג] כנודע בכוונת "תקע בשופר גדול לחרותנו... יחד מארבע כנפות"[קמד]).

הגרגשי-מלכות: אחרון חביב, כנגד המלכות, מי שפנה מעצמו – הגרגשי, לשון "גרש לץ"[קמה]. מי הלצים בארץ? הפלשתים, "פלשתים ליצנים היו"[קמו]. מי נלחם נגדם? שמשון הגבור התחיל להלחם נגד הלצים האלה, ואחריו המשיך דוד המלך. היום ללצים, אלו שמתלוצצים, גם בטענותיהם, קוראים פלשתינים, פלשתים – זו קליפת פלשתים, ש"ליצנים היו". זהו שרש הגרגשי, שצריך לגרש מהארץ.

סיכום

אם כן, עברנו על העממים שצריך לצעוק את שמם. יש בתוכי כל אחת מהקליפות האלה, המדות הרעות, וכאשר צועקים גם מגרשים את הרע וגם מגיירים-הופכים את הקליפה, את החשך לאור, במדת האפשר – כובשים אותם תחת ידי הקדושה. זו השלמה אחת ל"ארץ ישראל במשנת אבות החסידות", שכאן היינו בעל הצעטיל קטן, של אדר א'.

הכי חשוב מה שאמרנו לגבי הקשר בתוך האות ה – שאחרי כיבוש עממי הארץ תחת יד הקדושה אפשר לצמצם את הראיה ב-ד אמות של ארץ ישראל, להתדמות אליו יתברך, "ארץ אשר תמיד הוי' אלהיך דרש אתה וגו'", ואז אתה יכול לראות בכל אשה את שם א-דנות, להלביש אותה בארבעת בגדי הזהב של כהן גדול כאן בארץ.

לחיים לחיים, משיח נאו. שיהיה חדש טוב ושמח. מתאים גם ללמוד בחדש אדר א את 'חינוך קטן' בתניא. יש צעטיל קטן וחינוך קטן – בחסידות הכללית צעטיל קטן ובחב"ד חינוך קטן – העיקר 'קטן'.