בע"ה

אור לט"ו אד"ר ע"ט – רמת אביב

עבודת הקטנות ותיקון השטן

התוועדות פורים קטן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. נישואי מרדכי ואסתר

ימי הקידושין והנישואין של מרדכי ואסתר

לחיים לחיים, פורים שמח, "זה הקטן גדול יהיה".

חז"ל אומרים שמרדכי ואסתר התחתנו – "לקחה מרדכי לו לבת'[ב]... אל תקרי 'לבת' אלא לבית"[ג]. הם זוג, קודם הוא גדל אותה, "ויהי אֹמן את הדסה היא אסתר"ג, ואחר כך הוא נשא אותה. השאלה המתבקשת היא: מה יום הנישואין שלהם, ולמה אירוע כל כך משמעותי וחשוב לא כתוב במגלה? כדי לדעת את יום הנישואין שלהם צריך להיות "מבין דבר מתוך דבר". אם לא מבינים דבר מתוך דבר צריכים לשתות קצת 'לחיים', ואז מבינים דבר מתוך דבר:

אם החג הוא בי"ד אדר מסתמא בו גם יום הנישואין של מרדכי ואסתר. בגאולת פורים הם חגגו את יום הנישואין. אבל יתכן גם שהתחתנו בפורים בשנה מעוברת, כמו השנה, ומכיון שרצו לחגוג את שני הפורים – וידעו שהפורים הראשון צריך להיות בקטנות יחסית והפורים השני בגדלות – דברו ביניהם והחליטו שאת הקידושין יעשו בפורים קטן ואת הנישואין בפורים גדול, מתאים לכך שהיחס של קידושין ונישואין הוא קטנות וגדלות.

הרוגאטשובר אומר[ד] שבשתי המצוות האלה יש בחינה של פעולה נמשכת, כלומר שהן כל הזמן מתחדשות. כשר' חיים מבריסק שמע זאת מהרוגאטשובר אמר – אם כן, אומר לך 'מזל טוב'. כך אצל כל זוג – פעולות הקידושין והנישואין נמשכות כל רגע. היום נוהגים להסמיך את הקידושין והנישואין, אבל בזמן הגמרא נהגו להמתין ביניהן, אפילו שנה – שכל אחד יתכונן[ה]. היום כנראה לא צריכים כל כך להתכונן – עושים את ההכנות קודם. אבל מרדכי ואסתר התכוננו חדש – עשו את הקידושין היום, פורים קטן, ובעוד חדש, בפורים גדול, התחתנו. נישואין הם כבר יחוד.

סדר קידושי מרדכי ואסתר

צריכים גם לחקור מי היה הרב מסדר הקידושין שלהם – גם שאלה חשובה. אולי היה זה אחשורוש – כתוב "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש"[ו], הוא בא פעמיים, באדר ראשון להשגיח על הקידושין בקטנוּת ובאדר שני להשגיח על הנישואין, על החופה, בגדלוּת. זו לא פליאה כה גדולה, שהרי האריז"ל מביא[ז] מדרש חז"ל שאחשורוש היינו הקב"ה, "מלך שאחרית וראשית שלו", "סוף מעשה [אחרית, הנישואין] במחשבה תחלה [לפני הראשית, הקידושין]"[ח]. חתונת מרדכי ואסתר היתה מסתמא בחשאי, בבחינת "והצנע לכת עם אלהיך"[ט], ומה נאה ומה יאה שהקב"ה בכבודו ובעצמו (השותף השלישי בנישואין) יהיה מסדר הקידושין כו' (והיות שהחתונה היתה בפורים התחפש הקב"ה ל'פורים-רב', בלבוש מלכות של אחשורוש מלך פרס).

כתוב במשנה הראשונה בקידושין "האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה" – חשוב לדעת איך מרדכי קדש את אסתר היום, אלה עניני דיומא. איך הוא קדש אותה? יש רמז שהוא קדש אותה בקידושי כסף, כמנהגנו. איך אנחנו נוהגים לקדש אשה? בטבעת. באיזה סוג טבעת? טבעת זהב. אם תעשו את החשבון תראו ש-פורים קטן בגימטריא טבעת זהב (שהיא טבעת המלך, מתנת המלך, אחשורוש, למרדכי היהודי בשביל לקדש בה את אסתר המלכה). קידושין הם עדיין "ואסר לנו את הארוסות" – כך הרב מברך, עדיין קטנוּת, לכן "אסר לנו" – "והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין". נמצא שקידושי מרדכי ואסתר התקיימו באמצעות טבעת זהב, שחברה ביניהם (סוד "שכינה ביניהם"[י]). אפשר לסגור עינים ולדמיין-לשמוע את מרדכי אומר לאסתר, כעת – "הרי את מקֻדשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל"[יא].

ילדים למרדכי ואסתר

צריך לברך את מרדכי ואסתר שהזיווג יעלה יפה. בעלמא דין לא היו להם צאצאים, כפי הידוע לנו, אבל עכשיו צריך שיתחתנו כמו שצריך, בפרהסיא לעין כל, ושיזכו לזרעא חייא וקיימא. כל מי שצריך זרעא חייא וקיימא – זהו יום מסוגל לבקש זאת. פורים לשון פוריא, "פרו ורבו"[יב]. זהו יום של זרעא חייא וקיימא, לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב למרדכי ואסתר! [נגנו "עוד ישמע"[יג].]

בגמרא[יד] דורשים על מרדכי את הפסוק "מר דרור"[טו] (שמופיע בפרשת השבוע), ובקבלה[טז] דורשים את הפסוק "מור עֹבר"[יז] (הארת יסוד אבא, שעובר את יסוד הנוקבא ומאיר בעולם הבריאה, ובכך הופך את חשכת הגלות לאור הגאולה), שהוא גם לשון עיבור – מרדכי בסופו של דבר מעבר את אסתר (בסוד "ואת מאמר [סוד אור מים רקיע, סוד העיבור] מרדכי אסתר עֹשה כאשר היתה באמנה אתו"[יח]).

ב. קשקשת וסנפיר

מזל דגים

עוד סימן מובהק שחג הפורים, חדש אדר וששים ימי השמחה הרצופים – כפי שהרבי הדגיש בשנה מעוברת[יט] – הם ימי "פרו ורבו"[כ] הוא מזל החדש, מזל דגים. לדגים נאמר ראשונה "פרו ורבו [ומלאו את המים בימים]"[כא] (והם פרים ורבים ביותר) ועליהם נאמר לראשונה "[ישרצו המים שרץ] נפש חיה"[כב] (הם מקור החיות של מעשה בראשית, חיה גם לשון יולדת).

בהלכות כשרות כתובים שני סימני טהרה בדגים – קשקשת וסנפיר. חז"ל אומרים ש"כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו ספניר ואין לו קשקשת"[כג]. אם כן, למה נכתב סנפיר? משום "יגדיל תורה ויאדיר"[כד]. מתי? בחדש אדר. חז"ל דורשים שהסנפיר הוא רק בשביל "יגדיל תורה ויאדיר".

זהו רמז מובהק ש"זה הקטן גדול יהיה" (שהזכרנו ביחס לשני האדרים). בקטנות כותבים רק מה שנחוץ על פי פשט ותו לא. כמו שנסביר בהמשך, שם ש-די – שם קדוש של הקב"ה, "שאמר לעולמו די" [כה]– הוא שם של קטנוּת, שם של פורים קטן. כאשר מוסיפים – "תוספתו של הקב"ה מרובה מהעיקר"[כו] – זו הגדלוּת, ה"יגדיל תורה ויאדיר" של חדש אדר, הרבה ילדים. שכל אחד יזכה למשפחה מרובת וברוכת ילדים.

מקשקשת (שפלות) לסנפיר (שמחה)

אם כן, מהי הקשקשת? קשקשת היא הקטנות, היא העיקר. אם יש קשקשת – הוא כבר כשר, כי בודאי יש לו סנפיר, רק שלא רואים אותו, הוא עדיין לא מתגלה במלוא הדרו (הדר גם לשון אדר). אם דואגים להדגיש ולומר בפירוש שצריך גם סנפיר, זו כבר גדלות. מה ההבדל בין הקשקשת, הלבוש של הדג, לסנפיר, שהוא הכנפים של הדג? אם הדג הוא כמו עוף, כמו צפור, הסנפיר הוא הכנפים שלו – הסנפירים נועדו בשביל לשוט במים, כמו שהעוף עף-שט באויר. כנפים בחסידות הם דחילו ורחימו, אהבה ויראה – כך כתוב בזהר[כז] וכך מסביר אדמו"ר הזקן בתניא[כח]. הקשקשת היא צניעות הדג וגם השפלות שלו. ידוע – יסוד היסודות של החסידות – שאם יש שפלות יש שמחה, כמו ב"מאמר השפלות והשמחה" של רבי אייזיק מהומיל.

כולנו כאן דגים טהורים. ברוך ה' יש פה ציבור רחב. קצת מזכיר, למי שזכה להיות פעם אצל הרבי, את מה שהיה שם למטה, בבייסמנט. היה שם דומה לאקוריום של הרבה דגים – הלויתן הגדול הוא הרבי שיושב, וסביבו שטים מליוני רבבות דגים. זהו הדימוי. בחדש אדר כולנו דגים. זהו חדש של משה רבינו, שנקרא "דג גדול"[כט] – שוה 50, שער הנון[ל], לשון דג (סוד יהושע בן נון, בנו-תלמידו של משה רבינו, הנון הגדול). קודם דג הוא קטן ואחר כך גדל, עד שנעשה דג גדול.

שוב, "כל שיש לו קשקשת" – צניעות ושפלות, "יש לו סנפיר" – בטוח שהוא יגדל, "זה הקטן גדול יהיה". מה הכוונה ש"יש לו סנפיר"? או דחילו ורחימו, הכנפים, או – עוד יותר פשוט – השמחה שלו. במה הצפור שמחה? בכנפים שלה[לא]. כך הדג שמח בסנפירים שלו. הם מקור השמחה. אם יש קשקשת, שפלות, יש שמחה. אבל יתכן שיש שמחה (סנפיר) ואין שפלות (קשקשת). על השמחה הזו כתוב בספר קהלת "ולשמחה מה זֹה עֹשה"[לב] – לא שמחה של מצוה, לא "שמחה בטהרתה" שהרבי אמר[לג], שמחת פורים – אלא שמחה אחרת, של מה בכך, של גדלות מדומה, של ישות.

יש דג שיש לו סנפיר אך אין לו קשקשת – הוא מראה את סנפיריו, כמו דבר-אחר שפושט את טלפיו, להראות שהנה אני כשר[לד], אך אינו מעלה גרה, הוא טרף, הוא טמא. כך גם בדגים – יש דג שמראה את סנפיריו אבל אין לו קשקשת – זו לא שמחת פורים, שמחת "עד דלא ידע", ש"חייב איניש לבסומי בפוריא"[לה]. אנחנו עדיין מתעצמים עם הקשקשת, ובטוח ש"כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" – נזכה לסנפירים של קדושה, שנשוט ב"מים שאין להם סוף", אור אין סוף ב"ה. נשוט במים האלה בפורים גדול – סנפיר נוטריקון נס פורים – כבר בטוח לנו, עכשיו, ביום הקשקשת, פורים קטן.

מה הרמז ש"כל מי שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת"? קשקשת היינו קש-קש-ת, עולה 1200, 400-400-400, ו-סנפיר שוה בדיוק 400. כלומר, מהי קשקשת? סנפיר-סנפיר-סנפיר, 'חזקה'. 'חזקה' שאם יש לך קשקשת יש לך סנפיר – עוד תגדל סנפירים שמחים וחזקים ששטים במים, ב"מים שאין להם סוף".

ג. "פה קדוש"

עליה בפורים ל"לא אדם"

בפורים גדול כתוב "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בפורים קטן לא כתוב שיש מצוה לבסומי עד דלא ידע (כתוב[לו] לגביו רק "טוב לב משתה תמיד"[לז], לא "עד דלא ידע"), אבל צריך להתכונן. כשאדם מקיים את המצוה "לבסומי עד דלא ידע" הוא עולה לדרגה שנקראת "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[לח] – הוא נעשה 'אויס-מענטש', "לא אדם". לאדם יש שכל, שיקול הדעת – הוא אדם, על בר דעת אומרים 'זה בן אדם' – אבל בפורים עולים מ"אדם" להיות "לא אדם", ניט קיין מענטש. ה"לא אדם" נקרא "נצח ישראל", והוא המאיר בנס פורים. בפורים, על ידי נס פורים, דער מענטש ווערט אויס מענטש – מה כן נעשים? אם אני "לא אדם" אני הופך להיות דג (בעל סנפירים חזקים ושמחים).

בעליה ל"לא אדם" ה"אדם" הופך להיות "מאד", כמו שכתוב על מלך המשיח (שמקיים את "ואהבת את הוי' אלהיך... ובכל מאדך"[לט], במסירות נפש בפועל ממש להפיץ את ה"מאד" שבתורה חוצה, כמבואר במ"א) "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[מ] (עבד בגימטריא 'לא אדם' – כבר מההתחלה, תוך כדי שהוא משכיל בטוב טעם ודעת, המשיח הוא 'לא אדם', שאין הדעת אצלו עיקר אלא לעשות את רצון השי"ת, למעלה מטעם ודעת. כך הוא משכיל ומצליח בכל דרכיו בעזרת השי"ת הנותן לו כח לעשות חיל). והנה, "נצח ישראל" ועוד "לא אדם" עולה טוב פעמים מאד (אדם טוב נעשה טוב מאד, מעל לדרגת אדם. חז"ל דרשו[מא] "טוב מאד"[מב] על מלאך המות, מוציא את האדם מבחינת אדם לבחינת "לא אדם").

פורים קטן – "אדם"

בכל אופן, בפורים קטן אנחנו עדיין בגדר אדם – יש אדם גדול ויש גם אדם קטן. גם האדם הגדול וגם האדם הקטן שניהם קטנים ביחס ל"לא אדם הוא להנחם", ביחס ל"נצח ישראל". כל מי שהוא "אדם" עתיד להיות "לא אדם" – קודם צריך להיות "אדם", ואז תזכה להיות ניט קיין מענטש.

מה הרמז שפורים קטן קשור לדרגת "אדם"? אמרנו קודם ש-פורים קטן בגמטריא טבעת זהב – היום מרדכי מקדש את אסתר בטבעת זהב – מה המספר? 495, 11 פעמים אדם, 11 פעמים מה. 11 היינו "חד ולא בחֻשבן"[מג], כמו שהרבי מסביר[מד] – הוא עצמו מספר של "לא אדם". פורים קטן הוא 11, "חד ולא בחשבן", פעמים אדם (שבפורים גדול הופך להיות מאד כנ"ל).

אם לא השתכנענו עדיין שרומז ל"אדם", מה הם ראשי התבות פורים קטן? פק, עולה ד פעמים אדם. סופי התבות, מן, עולים פעמיים אדם. אמצעי התבות גם חייבים להיות כפולת אדם – כי הכל כפולת אדם, וראינו כעת שגם ראשי התבות הם כפולת אדם וגם סופי התבות הם כפולת אדם – ה פעמים אדם. הכל אומר אדם, הכל אומר שם מה ("דאיהו אורח אצילות"מג, העולם בו האדם המתוקן).

התפארות "פה קדוש"

שם מה הוא בטול. בפורים קטן צריכים להגיע לבטול ושפלות – קשקשת. בפורים גדול אנחנו בגדלות. אחת המלים שקשורות לפורים היא פאר, התפארות. בפורים גדול כל יהודי יכול להתפאר, כי הוא מתאחד עם "ישראל אשר בך אתפאר"[מה]. במה אנו מתפארים בפורים גדול? שאנחנו "לא אדם", שאנחנו "נצח ישראל" – ה' מתפאר בנו ואנחנו מתפארים בעצמנו.

לכאורה לא יפה להתפאר, לכן בפורים קטן – היום – לא מתפארים עדיין. ההתפארות נמצאת רק בכח. אנחנו עדיין צנועים יחסית, בחינת אדם – אדם הוא ענו. אבל כתוב שיש צדיק שיש לו "פה קדוש", וכתוב בחסידות[מו] שהפה הקדוש של הצדיק הוא כח הצדיק להתפאר. כמה שוה פה קדוש? גם פורים קטן. אף על פי שאמרנו שהתפארות היא פורים גדול, הביטוי פה קדוש שוה פורים קטן[מז].

השער פק קשור לנישואין – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב"[מח], כל עונותיו של אדם מתפקקים (מלשון פקק) כשהוא מתחתן, כמו שאומרים חז"ל[מט] ומוסבר באריכות בהקדמת הספר "שכינה ביניהם"[נ]. פה קדוש הוא "פה מפיק מרגליות"_[נא] – הוא מתחיל היום, בפורים קטן, בכח, ויוצא לפועל בשלמות עם קיום ה"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" בפורים גדול הוא זוכה לפה מפיק מרגליות, פה קדוש (שוה פורים קטן) – זו ה"פורים תורה" האמתית.

ריש לקיש, רבי מאיר ומרדכי יהודי

איפה כתוב הבטוי "פה קדוש"? על מי? בתנ"ך לא תמצאו כזה בטוי, אבל בגמרא כן. מי אמר אותו? ריש לקיש – האמורא הכי אהוב אצלנו[נב], מתקיפי ארץ ישראל[נג], הכי תקיף בענין ארץ ישראל, שלמות הארץ (צפור הנפש של הרבי). ריש לקיש הוא בעל תשובה, הוא היה ראש הליסטים. איך הוא חזר בתשובה? הוא קפץ למים – הוא הפך להיות ניט קיין מענטש, הפך להיות דג[נד].

ריש לקיש הוא אמורא – אמורא דארץ ישראל – והוא תמה על התנא רבי מאיר, התנא החשוב ביותר הקשור לארץ ישראל (כמבואר בכ"ד), רבי מאיר. גם ריש לקיש וגם רבי יוחנן – יש להם הרבה מחלוקות, רבי יוחנן בעצם החזיר אותו בתשובה – הכי מחזיקים מכל התנאים מרבי מאיר, כידוע ומוסבר במ"א. מאיר ראשי תבות "רוח אפינו משיח הוי'"[נה], שגם קרא לעצמו מלך המשיח[נו], בין התנאים רבי מאיר הוא מלך המשיח, וכתוב שהוא גם מרדכי היהודי, כי "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב '[ואתה קח לך בשמים ראש] מר דרור' ומתרגמינן 'מירא דכיא'"טו, מירא אותיות מאיר, שרש נשמת רבי מאיר[נז] (ובהיותו בחינת משיח הוא שייך באופן מיוחד לחדש אדר, שהרי המשיח נקרא "אדיר" – "והיה אדירו ממנו ומֹשלו מקרבו יצא"[נח]).

כתוב בגמרא[נט] שפעם רבי מאיר אמר משהו תמוה, וריש לקיש שאל על כך "פה קדוש יאמר דבר זה?!". זו הפעם היחידה שכתוב הבטוי "פה קדוש" בגמרא. "פה קדוש יאמר" – אותיות מאיר, "מירא דכיא". אפשר לחשוב שהוא חולק עליו, אך לא – אחר כך הוא מצדיק אותו, מוכיח שרבי מאיר צודק באמירה התמוהה-לכאורה. רש"י כותב[ס] שהיות ששניהם בני ארץ ישראל – הוא מדגיש את ענין ארץ ישראל – לכן חביבין אחד על השני מאד. ריש לקיש מאד אוהב את רבי מאיר, יותר מכל התנאים, ולכן גם כאשר רבי מאיר אומר משהו תמוה לכאורה (הרי בכלל "לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו"[סא] של רבי מאיר – רבי מאיר הוא תמוה בעצם, וכך משיח הוא תמוה בעצם, בהיותו "לא אדם"), ש"פה קדוש יאמר דבר זה?!", הוא טורח ודואג להצדיק אותו, את רבי מאיר שהוא מרדכי היהודי.

ריש לקיש – גלגול מרדכי

האריז"ל[סב] אומר שריש לקיש עצמו הוא – לא פחות ולא יותר – גלגול מרדכי היהודי. כל פעם שלומדים גמרא ומגיעים למאמר של ריש לקיש – יש הרבה מאמרים מאד חשובים שלו – טוב לדעת שהוא מרדכי היהודי. איך יודעים? אם מרדכי היהודי חוזר בגלגול בריש לקיש סימן שצריך לעשות איזה תיקון. מה התיקון? מרדכי היהודי 'מכר' עם שלם להרוג ולהשמיד בכך שלא השתחוה – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[סג] – להמן הרשע. בגללו המן הרשע גזר על כל היהודים גזרת שמד – הכל "עם מרדכי"[סד], את הכל מרדכי עשה.

מתוך העקשנות של מרדכי יצא סנפיר – נס פורים – ולמרות זאת נותר משהו דק שבדק שצריך לתקן במרדכי, והוא נתקן בסיפור שקרה לריש לקיש. קודם הוא היה ראש הלסטים, אחר כך חזר בתשובה ונעשה "גדול מרבן שמו"[סה]. אחר כך, באיזה שלב, הוא מכר את עצמו ללודאי, לסטים מזוינים אוכלי אדם, פראים ביותר. הם היו רבים נגד היחיד, ריש לקיש, אך הוא היה מאד תקיף, מאד חזק, וגם מאד חכם – יותר חכם מהם – ובסוף הוא חסל את כולם[סו]. בשביל מה אתה צריך למכור את עצמך ללודאי?! האריז"ל אומר שמכר את עצמו ללודאי כדי לכפר על מרדכי – הוא עצמו מרדכי – שכביכול מכר את כל עם ישראל להמן.

ריש לקיש הוא דמות מופלאה, הוא האומר את הביטוי "פה קדוש" בפעם היחידה שהוא מופיע בגמרא, וראינו שפורים קטן שוה פה קדוש, כאשר שניהם רומזים להרכב מלא של כפולות אדם, של מה. אם היום אנחנו ב-מה, כנראה בפורים גדול נהיה ב-סג או ב-עב, מי שמכיר את השמות הקדושים. לחיים לחיים. שוב, "זה הקטן גדול יהיה".

"פה קדוש" – לבא לפומא גליא

לפני שנשיר נאמר עוד משהו: מהו "פה קדוש" בכלל? בשביל מה צריך פה קדוש? חוץ מזה ש"פה קדוש" הוא "פה מפיק מרגליות". יש מפרשים[סז] שב"פה מפיק מרגליות" יש כח של רפואה. המרגליות שהוא מוציא מהפה הן כמו האבן הטובה שהיתה תלויה על צווארו של אברהם אבינו, שכל מי שהסתכל בה התרפא[סח], כך בכלל, "פה מפיק מרגליות" – "לשון חכמים מרפא"[סט]. כמה שהדברים יותר מופלאים, עם יותר ויותר התפארות ששייכת לפורים, יש לו יותר כח לרפא את כולם. עד שיבוא מלך המשיח, שודאי יהיה פה מפיק מרגליות, וירפא את כולם. קודם כל ירפא את חולי הנפש, ככה מקובל אצלנו, ואחר כך ירפא גם את כל חולי הגוף וכל החולאים שבעולם.

אם כן, "פה קדוש", שייך למשיח. איך יודעים? יש מאמר חז"ל מפורסם ש"לבא לפומא לא גליא"[ע]. יעקב אבינו רצה לגלות את הקץ אבל ה' לא נתן לו לגלות את הקץ[עא] – הוא נשאר אצלו בלב. כך אצל הקב"ה בכבודו ובעצמו הקץ נשאר בלב – הוא לא אותו מגלה לפה, כביכול כי לא יכול. יש דברים פנימיים, הרגש הכי פנימי ועצמי שלי, ש'מי אני ומה אני' – או שבעצמי איני מודע כלל מי אני, או יש לי קצת ניחוש, אבל איני יכול לבטא אותו. אין לי אותיות לבטא את הענין, כמו שנסביר בהמשך, ולכן הוא נשאר אצלי בלב. כך אצל הקב"ה ביחס למשיח. משיח הוא הרגש הכי פנימי של הקב"ה, למה הוא ברא את העולם, ואף על פי שישנם כל מיני משפטים – כמו "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[עב] – ה' עוד לא בדיוק אמר לשם מה ברא אותנו, בשביל מה אנחנו כאן בכלל. ברגע שיגלה – זו ביאת המשיח. בינתים "לבא לפומא לא גליא".

כתוב בחסידות שאי היכולת לבטא היא בעיה בפה – הפה לא מאה אחוז קדוש וטהור. לו יצויר שהפה יהיה קדוש לגמרי, לא תהיה לו שום מניעה לשמש צינור לגילוי הלב. אם כן, הגדר של "פה קדוש" הוא פה שמסוגל לבטא דברים קדושים, דברים נבדלים, עד כדי שהוא מסוגל לבטא את הדבר הכי קדוש והכי נבדל, מתי בא משיח, "אימתי קאתי מר דא מלכא משיחא".

שוב, פורים קטן הוא פה קדוש, שניהם ראשי תבות פק – לשון הפקה, "ויפק רצון מה'" – זהו יום מסוגל שהלב יפתח, שנוכל לבטא את עצמנו בפה, שהפה יפיק מרגליות שיש בהן כח רפואה, שכולם יתרפאו ברפואת מלך המשיח (שזקוק גם בעצמו לרפואה, שהרי הוא "איש מכאֹבות וידוע חֹלי... אכן חלינו הוא נשא ומכאֹבינו סבלם ואנחנו חשבנֻהו נגוע מֻכה אלהים ומעֻנה. והוא מחֹלל מפשענו מדֻכא מעוֹנֹתינו מוסר שלומנו עליו ובחבֻרתו נרפא לנו"[עג]).

איך אומרים "פה קדוש" בארמית? פומא קדישא. מי שמכיר קצת את כתבי האריז"ל יודע שתיקון "פומא קדישא" הוא התיקון ה-יב מבין יג תיקוני דיקנא[עד], התיקון המכוון כנגד חדש אדר (בפרט כנגד אדר ראשון בשנה מעוברת, ש-יג חדשיה מכוונים כנגד יגמה"ר)! עכשיו פורים קטן, ה"סיהרא באשלמותא" של חדש אדר, "פומא קדישא". התיקון ה-יב הוא "וחטאה"[עה] – ה' נושא את חטאינו שנעשו בשוגג, ללא דעת, מהעלם הרע שבלא-מודע שלנו, כמבואר בחסידות. דווקא על ידי תיקון "וחטאה" מגיעים מבחינת אדם לבחינת לא אדם (והרמז: פומא קדישא עולה מלאך המות, סוד השטן כמו שיתבאר, שר המשקים של חג פורים, המוציא את האדם מבחינת אדם לבחינת לא אדם כנ"ל).

מתאים לנגן "אימתי קאתי מר". בפורים צריך לכוון ש"מר" היינו "מר דרור", מרדכי היהודי, "מור עֹבר", גילוי יסוד אבא (ורמז: מרדכי יסוד אבא עולה משיח).

ד. "נפול תפול"

"נפול תפול" – שתי נפילות

כתוב במגלת אסתר כי "חכמיו וזרש אשתו" אמרו להמן הרשע "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו"[עו]. רואים שמרדכי הוא "מזרע היהודים". המלה האחרונה של המגלה, "הכל הולך אחר החיתום"[עז], היא "[לכל] זרעו". אמרנו קודם שאנחנו מחכים שיהיו ילדים למרדכי ואסתר, לזוג עצמו, כמו שהיינו רוצים שיהיו ילדים לרבי ולרבנית בגשמיות. אבל בינתים כתוב שכל עם ישראל, "עם מרדכי", הם הילדים שלו, הזרע שלו. ידוע, כפי שאנחנו מסבירים כל פורים, שהדמות שהרבי הכי מזדה אתה בתנ"ך היא מרדכי היהודי.

מכיון ש"מרדכי אשר החלות לנפול לפניו" הוא "מזרע היהודים" – "לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו". רבי יהודה בן עילאי דורש בגמרא[עח] כי "נפול תפול" היינו שתי נפילות, נפילה אחר נפילה. מהי נפילה אחר נפילה? "שתי נפילות הללו למה?", ממשיכה הגמרא – "אמרו לו אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים".

כל המפרשים שואלים: מה הקשר? השאלה היתה מה הן שתי הנפילות של המן, ופתאום אתה אומר לי שעם ישראל נמשלו לעפר ונמשלו לכוכבים – שכאשר עם ישראל יורד הוא יורד עד לעפר וכאשר הוא עולה הוא עולה עד לכוכבים. מה הקשר ל"נפול תפול"?!

יש כמה פירושים[עט], נחבר אותם יחד:

שרש מרדכי והמן ביעקב ועשו

יש מי שאומר[פ] שנפילת המן תהיה כפולה, עד תכליתה, כמו עלית ישראל, שהרי "כשזה קם זה נופל"[פא] – "ולאֹם מלאֹם יאמץ"[פב]. כל העימות בין מרדכי להמן מתחיל מיעקב ועשו, שני האחים שיצאו מרחם אחד, מרבקה אמנו. חז"ל קוראים לרחם קבר – כל לידה היא כתחית המתים מתוך הקבר – ורבקה אותיות הקבר. מתוך הקבר-הרחם של רבקה אמנו יצאו שני אחים, יעקב ועשו, והם מתמודדים ומתעמתים ביניהם – זהו שרש הסיפור של פורים. כמו שכתובים גלגולי ההמשך של מרדכי היהודי – הוא מתגלגל בהמשך בריש לקיש, ועוד לפניו בכמה גלגולים – אפשר לשאול מי הוא מרדכי עצמו, "מאין באת?". האריז"ל אומר[פג] שהוא יעקב אבינו.

אמרנו שכל גלגול בא לתקן משהו 'לא בסדר' שקרה בגלגול הקודם. במה יעקב אבינו , ה"בחיר שבאבות"[פד], לא היה בסדר? רואים שגם ל"בחיר שבאבות", הכי טוב, יש משהו לא בסדר שצריך לתקן. מה? שהוא השתחוה לעשו שבע פעמים[פה], וגם קרא לו "אדֹנִי עשו"[פו] – כינה אותו "אדֹנִי". כדי לתקן זאת יעקב עצמו היה צריך לבוא – יעקב אבינו[פז] מתגלגל במרדכי היהודי, ש"לא יכרע ולא ישתחוה", לא מוכן להשתחוות לעשו-המן[פח], וגם לא מוכן לכנותו בשם מרות. אדרבא, לפי חז"ל הוא קונה אותו לעבד[פט] – בדיוק ההיפך מ"לאדֹנִי לעשו". כך מרדכי מתקן את יעקב אבינו, הבחיר שבאבות.

גלגול מרדכי והמן ברבי ואנטונינוס

אך לא די בכך – אחר כך יש עוד זוג. בגדול, יעקב ועשו חוזרים שלש פעמים, בינתים. כנראה בדורנו בפעם הרביעית, השייכת למהפכה הרביעית. פעם ראשונה – יעקב ועשו. פעם שניה – מרדכי והמן. מה הפעם השלישית? כתוב[צ] שהפעם השלישית היא רבי ואנטונינוס. רבי – רבי יהודה הנשיא, שחבר את המשניות (ובתוך המשניות סתם משנה רבי מאיר[צא], אבל הוא המחבר), שנקרא רבי סתם, ונקרא גם "רבינו הקדוש", סימן שיש לו פה קדוש – הוא יעקב. מי הוא אנטונינוס מלך רומי? עשו. רבינו הקדוש הוא יעקב ואנטנונינוס הוא עשו – חזרה שלישית.

מה קורה בגלגול השלישי? בגלגול של מרדכי והמן מרדכי כלל לא היה מוכן להשתחוות להמן, "לא יכרע ולא ישתחוה", עד שבסוף תלה אותו על עץ גבוה חמשים אמה. המן נגמר, עם כל עשרת ילדיו – כולם נתלו על העץ – אך עדיין לא מתחולל התיקון המיוחל של עשו.

מה הרבי אומר[צב] לגבי ביאת משיח בדור שלנו? שעשו כבר מוכן לגאולה, ורק מחכה שיעקב יהיה מוכן לקבל אותו, לגאול אותו. ההקדמה לכך הסיפור של רבי ואנטונינוס, שהיו חברים מאד טובים[צג], אף שהם יעקב הצדיק ועשו הרשע, בזכות שינקו מאותם שדים – כשרבי היה תינוק, בשעת השמד, הוא ינק משדי אמו של אנטונינוס ואנטונינוס ינק משדי אמו של רבי – סיפור מפורסם ומפורט[צד], שלא נספר כרגע. היו כל מיני סיפורים מופלאים שהגמרא מספרת איך הוא קרב אותו, אך בכל אופן בסוף רבי קרב את אנטונינוס – יעקב קרב את עשו – עד כדי כך שהוא גם גייר אותו בסתר[צה], אך הוא נשאר אנטונינוס מלך רומי.

סיפור זה הוא ההקדמה למהפכה הרביעית, צריך ללמד תורה לגוים, לעשו – כל הגלות שלנו היא גלות עשו, גלות אדום – עד שכל הניצוצות שראויים להתגייר יתגיירו, ואז יבוא מלך המשיח. הכל המשך של רבי ואנטונינוס, שהם גופא תיקון מרדכי והמן, שהם גופא תיקון יעקב ועשו. שוב, הרבי אמר שעשו מחכה – מוכן ומזומן, מחכה שנבוא ונשפיע עליו אור של תורה.

"כי נפול תפול" – נפילה עד מתחת לאדמה

נחזור ל"נפול תפול" – מה הן שתי הנפילות? יש מי שאומר שישראל שעולים עולים עד לכוכבים, והיות ש"את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[צו] ו"כשזה קם זה נופל", אם מרדכי עולה עד לכוכבים – נעשה משנה למלך – סימן שהמן, ה"לעמת זה" שלו, יפול מטה-מטה. ההסבר הזה לא מספיק, כי עדיין לא מסביר מהן שתי הנפילות.

יש מי שמסביר בשם האוה"ח הק' – לא על הפסוק והמדרש האלה, אבל ממנו אפשר ללמוד לעניננו – שמי שדורך על יהודים (אנחנו כעפר, אפשר לדרוס עלינו), ר"ל, קודם כל נופל עד לעפר. הוא נופל לעפר דקליפה כנגד העפר דקדושה שהוא דרס עליו. מצד אחד, בזמן הגלות אנחנו, עם ישראל, נותנים שידרסו עלינו. מצד שני, מי שדורס עלינו עתיד ליפול עם הראש על העפר, על הארץ – זהו ה"נפול" (בקדושה כתוב "גם כי יפֹל לא יוטל כי הוי' סומך ידו"[צז] – השם לא נותן לנופל להגיע לארץ, משא"כ בנוגע לרשעי אומות העולם, כמו המן הרשע, הם נופלים עד לארץ ועד בכלל). אחר כך יש "תפול", עוד נפילה – למטה מן הארץ. כלומר, בנפילה השניה הארץ-העפר למעלה ממנו. מתי? כשקוברים אותו באדמה, ער גייט אין דער ערד אריין. הוא נכנס לתוך העפר, ואז הוא קבור – הוא חוזר לרחם, הקבר, כפי שאמרנו קודם. כמו מיתת המלכים הקדמונים בעולם התהו, שמתו ונקברו למטה בעולמות התחתונים. אם כן, "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו" – תפול שתי נפילות, קודם תפול עם הראש על הארץ – כנפילת המן על מטת אסתר, תחלת הסוף שלו – ואחר כך תפול מטה-מטה, למטה מן הארץ, ותקבר עמוק באדמה.

הצמיחה מעפר

יש מעלה בנפילה למטה מן הארץ, כשקוברים אותו אין דער ערד אריין. מה המעלה? שמשם הוא יכול לצמוח. עשו הוא שקר, גם את ההיפך שלו – האמת – ה' השליך לארץ[צח]. האמת התנגדה לבריאת האדם שכולו שקרים – היא קטרגה על בריאת האדם – לכן "ותשלך אמת ארצה"[צט]. כתוב גם "השליך משמים ארץ תפארת ישראל"[ק], גם את הפה הקדוש, מדת ההתפארות ה', השליך וקבר באדמה[קא]. אבל מי שקבור באדמה הופך להיות גרעין, הופך להיות זרע, ומשם הוא צומח.

לגבי האמת, מפורש בפסוק "אמת מארץ תצמח"[קב], כאשר הצמיחה שלה כוללת את המתקת הדינין שלה, שלא תקטרג עוד על האדם שכולו שקרים. אדרבה, היא תתאחד עם האדם ותלמד אותו את מדת האמת הצרופה, הכל מתוך חסד – "חסד ואמת"[קג]. לעומת זאת, כאשר השקר קבור באדמה הוא נרקב כולו, כמו כל זרע, עד שמגיע למדת 'אין' ובכך עובר תהליך של שינוי המהות לגמרי, וכאשר הוא צומח הוא צומח כאמת לאמתו, "כיתרון האור מן החשך"[קד] דווקא, וד"ל.

בנפילה הראשונה המן נופל על הארץ-העפר דלעומ"ז כנ"ל, אך בנפילה השניה, כאשר נקבר-נרקב בארץ, הרי "סדנא דארעא חד הוא"[קה] והוא נקבר מתחת עפר ישראל (ועד ש"אסתר קרקע עולם היתה"[קו], וד"ל). אם כן, בעצם ב"כי נפול תפול לפניו" יש גם בשורה להמן: אתה תפול נפילה אחר נפילה, ובזכות שתי הנפילות תקבר מתחת לעפר של ישראל, אבל משם – מתחת לעפר, מהקבר – תקום, תצמח מחדש.

מה תחלת הצמיחה שלו, "מארץ תצמח"? אנטונינוס – מתחיל לצמוח, להתגייר, להיות יהודי (וגם "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק"[קז]). הסוף בדור שלנו, בדור של מלך המשיח, שהרבה גרעינים כאלה, הרבה זרעים, שטמונים וקבורים באדמה, יתחילו לצמוח מתוכה – "הקיצו ורננו שֹׁכני עפר כי טל אורֹת טלך וארץ רפאים [מתים, הקבורים בתוך האדמה] תפיל"[קח] – עוד נפילה, שהארץ תפיל-תוציא אותם (כפשט הפסוק). שוב, זהו הפירוש הפנימי של "כי נפול תפול לפניו" – צריך שהמן הרשע יפול פעמיים, עד שיקבר בתוך האדמה, ומשם יצמח במהפכה הרביעית.

ה. קטנות פורים קטן – צדיקים 'קטנים'

פורים קטן ופורים גדול – מיעוט הלבנה בעוה"ז וגדולתה בעוה"ב

חז"ל[קט] אומרים שאסתר הוא שם פרסי, והשם המלא הוא אסתהר – שפירושו לבנה. הלבנה נקראת "המאור הקטן"[קי]. בהתחלה היו "שני המאֹרֹת הגדֹלים"סג שוים, אבל באה הלבנה וטענה שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחר. מה אמר הקב"ה? טוב, קבלתי את טענתך – "לכי ומעטי את עצמך"[קיא]. אמנם, לעתיד לבוא כתוב "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים"[קיב] – יחזרו להיות "שני המאֹרֹת הגדֹלים", כפי שאנו אומרים כל חדש בנוסח קידוש לבנה, על שמה נקראת אסתר

אם כן, "זה הקטן גדול יהיה" – כעת פורים קטן, אסתהר, גם מלשון "אכן אתה אל מסתתר"[קיג], אבל "זה הקטן [פורים קטן, שהוא בעצם פורים של עולם הזה] גדול יהיה [פורים גדול, פורים של לעתיד לבוא, של 'והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים']".

לפני שנמשיך נעשה גימטריא: כמה שוה "לכי ומעטי את עצמך"? [שפלות.] יפה. שוה גם "העלם והסתר" (שייך לאסתר המלכה – "אסתר מן התורה מנין, 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'[קיד]"[קטו]) ועוד דברים, אבל זהו הפשט – את רוצה להתפאר בכתר שלך, ואי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, בינתים העבודה שלך היא בקטנות, מעטי את עצמך. העולם הזה הוא פורים קטן, עליך להיות דג טהור – דג עם קשקשת, שפלות. לכן ה' אמר לה "לכי ומעטי את עצמך".

צדיקים 'קטנים'

כשה' גזר על הלבנה "לכי ומעטי את עצמך" היא התרעמה ואמרה לה' – מפני שאמרתי דבר הגון גזרת עלי למעט את עצמי?! ה' נסה לפצות אותה בכמה דברים, עד שבסוף ה' אומר לה בתור פיצוי "צדיקים יקראו על שמך". עכשיו את הקטנה, פורים קטן, אבל יש צדיקים שיקראו על שמך. מי? "יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן". ה"קטן" נמלמדים מפסוקים: על יעקב כתוב "מי יקום יעקב כי קטן הוא"[קטז], וגם יעקב אבינו עצמו אומר על עצמו "קטנתי"[קיז]; "דוד הוא הקטן"[קיח] – כאשר שמואל בא למשוח את בן ישי ועל כל אחד מהבנים שעוברים לפניו ה' אומר שלא הוא המיועד למלוך, שמואל שואל אם יש עוד וישי אומר שיש את "הקטן", הוא אומר להביא אותו וה' אומר למשוח אותו. כאן דוד נקרא קטן.

שמואל הקטן

יש דיון במפרשים: הסדר שכתוב הוא "יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן", לכן משמע שמדובר בשמואל שבין יעקב לדוד, שמואל הרמתי. כך מסביר המהר"ם שיף, ואומר שכנראה יש מסורת שהוא קטן – אף שלא כתוב. אפשר להסביר ששמואל זכה לנבואה בהיותו קטן – בשכבו על מטתו ה' קרא לו "שמואל שמואל"[קיט], אך הוא חשב שעלי קורא לו, אולי על שם כך נקרא קטן. אבל יש נוסחה שהסדר בגמרא הוא "יעקב הקטן, דוד הקטן, שמואל הקטן", והרש"ש אומר שזהו הנוסח הנכון, ואזי לא מדובר בשמואל הרמתי אלא בתנא שמואל – הרבה יותר מאוחר מדוד הקטן – שנקרא בחז"ל שמואל הקטן.

שמואל הקטן עשה כמה דברים חשובים. הוא היה בקי בסוד העיבור, הוא תקן את ברכת המינים[קכ] – כנראה שזו ברכה שצריך לתקן אותה מתוך קטנות. ברכת "ולמלשינים אל תהי תקוה" לא היתה בתחלה בשמונה עשרה, אבל היות שהמינים – הנוצרים – החלו לרדוף את היהודים, חז"ל ראו לנכון להוסיף ברכה. לא היה מי שמסוגל לנסח כמו שצריך – היחיד שהיה מסוגל לנסח היה שמואל הקטן (ולשנה הבאה הוא עצמו שכח מה שניסח). אם כן, כל ברכת המינים – גם התייחסות לנוצרים כמינים – שייכת לפורים קטן, הגיעה משמואל הקטן.

פעם אחת ישבו כל החכמים יחד ויצאה בת קול מהשמים שיש כאן מישהו שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו, וכולם הסתכלו-הצביעו על שמואל הקטן[קכא]. האריז"ל אומר[קכב] שהוא כמו משה רבינו, גלגול של משה רבינו. לפני כן, באותה גמרא, כתוב בדיוק אותו סיפור על הלל הזקן – שישבו יחד ויצתה בת קול שיש כאן מי שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו וכולם הסתכלו על הלל. אז יש משה רבינו, הלל הזקן ושמואל הקטן[קכג].

הגרסה-הסברה ששמואל הקטן הוא התנא מסתברת. הוא לא נקרא כך פעם אחת, אלא זהו שמו תמיד בחז"ל – יותר מיעקב הקטן או דוד הקטן, עליהם כתוב כך פעם אחת – הוא הקטן בעצם, עם כל הסיפורים שמספרים עליו. למה הוא נקרא קטן? חז"ל עצמם מפרשים. גם את הלל וגם את שמואל הקטן הספידו "הי חסיד הי ענו". כמה שוה חסיד-ענו? [יצחק.] כנראה שהם משרש יצחק אבינו. כמה שוה "הי חסיד הי ענו"? רחל, "ושם הקטנה רחל"[קכד] – היא עיקר בחינת המאור הקטן, הלבנה[קכה], שרש אסתר המלכה (הקשורה ליצחק בהיות "בנין המלכות מן הגבורות"[קכו]). שוב, שמואל הקטן הוא עיקר הקטן[קכז].

סוד שם שדי בפורים קטן

לפי הגרסה הזו, הגמרא אומרת לפי סדר הדורות. הקב"ה מפייס את הירח, את הלבנה, ש"צדיקים יקראו על שמך". מי הצדיקים? שלשת אלה – יעקב הקטן, דוד הקטן, שמואל הקטן. מה ראשי התבות שלהם למפרע? שמואל-דוד-יעקב ראשי תבות שדי, השם של היסוד, שהוא קטנות, כפי שאמרנו קודם.

כמה שוה מרדכי היהודי? אותו הדבר, 314[קכח]. "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני"[קכט]. למה בהתחלה הוא "איש יהודי" ובסוף "איש ימיני"? כי בפורים קטן הוא "איש יהודי" ובפורים גדול כבר "איש ימיני". לאביו קראו יאיר, כמו רבי מאיר, אותו לשון. כמה עולה מרדכי ועוד יאיר? פורים קטן. הוא מתחיל מפורים קטן, הוא "מרדכי היהודי" – כך נקרא לאורך כל המגלה – ושוה ש-די, היסוד דקטנות, ראשי תבות שמואל-דוד-יעקב, שלשת הקטנים המזוהים עם הלבנה, אסתר המלכה[קל].

תיקון הקטנות בפורים קטן

אף על פי כן, אחרי הכל, הלבנה לא התפייסה. לכן הקב"ה אומר "הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח". כל ר"ח מקריבים שעיר, קרבן חטאת, שרק בו כתוב "חטאת להוי'" (באופן יוצא דופן). ראש חדש הוא מיעוט הירח, וקרבנו הוא "חטאת להוי'" – ה' אומר על עצמו "הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח". היום, פורים קטן, הוא "סיהרא באשלמותא" של 'אדר קטן'[קלא], אדר ראשון. כלומר, פורים קטן הוא הגדלות שבקטנות – הבשורה ש"זה הקטן גדול יהיה". בטח, בטוח, שיגיע בסוף להיות "פה קדוש", המתפאר בגלוי מתוך שכרות של קדושה (שנקראת "לבסומי", התבסמות לשון מתיקות) – "ישראל אשר בך אתפאר", וגם אתה מתפאר.

עד כאן עוד פרק, אודות הקטנות של פורים קטן – היום צריך להזדהות עם כל הצדיקים הקטנים, שמואל הקטן, דוד הקטן ויעקב הקטן. פנימיות יעקב היא משה ("משה מלגו יעקב מלבר"[קלב]), "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[קלג], אבל הוא גלגול יעקב – בא לתקן את יעקב שהשתחוה לעשו, ולכן הוא לא משתחוה להמן. זהו מוסר ההשכל הכי פשוט – מה שנקרא 'מה שצריך לקחת הביתה' – שצריכים לתקן את יעקב אבינו בפורים. כמה שאנחנו מכבדים את יעקב אבינו, מה החטא שלו? שהוא קטן, שמחזיק עצמו מדי קטן[קלד], שמשתחוה לעשו. התיקון הוא שאנחנו לא נשתחוה לעשו, אלא רק נפיל אותו נפילה אחר נפילה, עד שהוא יצמח מלמטה למעלה – יתגייר גיור כהלכה. אפשר כבר לעשות כאן בית דין. לחיים לחיים.

ו. אדם-מלאך-שטן

אמ"ש באדם – אדם-מלאך-שטן

נסיים בהתבוננות לפי רמז חשוב של המקובל (מתקופת הראשונים) רבי אברהם אבולעפיא:

כתוב בספר יצירה[קלה] שיש "ג אמות אמ"ש", מושג שאדמו"ר הזקן מביא גם בתניא[קלו]. ג אמות הן ג הספירות הראשונות – ז כפולות, בגדכפרת, הן כנגד המדות, ו-אמש הן כנגד ג ראשונות. אמש היינו אויר-מים-אש, ובספירות הן כתר-חכמה-בינה – האויר הוא הכתר, המים הם החכמה והאש היא הבינה.

אומר ר"א אבולעפיא[קלז] – אחד היסודות בכל ספריו – שאמ"ש הם ר"ת אדם-מלאך-שטן. מה הרעיון? בכל אדם פועלים שני כחות – מלאך, היצר הטוב, ושטן, היצר הרע. המלאך בא מהימין, המים; השטן, היצר הרע, בא מהשמאל, האש; והאדם עצמו הוא האויר, והוא כולל בתוכו את שניהם.

הכל כלול גם בספירת הדעת – הדעת היא אמנם למטה מהחכמה והבינה, אבל היא כוללת גם את החכמה והבינה וגם את הכתר (את כל האמ"ש, הכח"ב). יש את עצם הדעת ויש את תרין עטרין שבדעת, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. העטרא דחסדים היא המלאך והעטרא דגבורות היא השטן, והדעת עצמה – שאינה ה"תרין עטרין" – היא האדם עצמו, הבוחר בין היצרים. זהו סוד ויסוד הבחירה החפשית.

להכליל את השטן ביעקב

מי הם המלאך והשטן? כל הזוגות שדברנו עליהם קודם – יעקב כאן הוא המלאך ועשו הוא השטן, מרדכי הוא המלאך והמן הוא השטן. מהו ומיהו שטן? מי שמשטין-מקטרג. חז"ל אומרים – "הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות"[קלח], הכל אותו אחד. אחר כך המאלך והשטן הופכים להיות רבינו הקדוש ואנטונינוס – השטן כבר מתחיל לעשות תשובה, סימן שצריכים לתקן את השטן עצמו. בסוף השטן לגמרי יחזור בתשובה ויתגייר כהלכה.

מה קורה כאשר מוסיפים את השטן ליעקב? הכל מתחיל מיעקב, שהשתחוה לשטן, לעשו – דבר לא טוב – אבל מה קרה כאשר יעקב נצח את שרו של עשו? הוא שאל משרו של עשו שיברך אותו, שיתן לו שם, שאחר כך הקב"ה אישר, נתן לו אותו שוב – ישראל, בגימטריא יעקב ועוד שטן. בשביל להיות ישראל יעקב צריך לאמץ את השטן לתוך עצמו. הכנסת השטן לעצמו היא "לאכללא שמאלא בימינא"[קלט]. המלאך של עשו נקרא סמאל, לשון שמאל, ועליו כתוב "לאכללא שמאלא בימינא" – צריך להכליל את השמאל בימין, השטן מתחבר עם יעקב והופך להיות ישראל, מהגימטריאות הכי חשובות בתורה.

השטן התחיל ממש להתקן בסיפור של רבי ואנטונינוס, אבל תכלית התיקון עכשו בדור שלנו. בפורים קטן אנחנו אדם, יש לנו מלאך ושטן, וצריך להתחיל לטפל בשטן – יום סגולה היום, להכליל את השטן. הרי ג אמות אמ"ש כולן בקדושה. רק מה? יש אש קדש ויש אש זרה (כמבואר בתחלת קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי מהי אש זרה בעבודת ה').

אדם-מלאך-שטן – פורים קטן

שוב, זהו רמז יסודי ביותר בקבלת אבולעפיא, לפני קבלת האריז"ל. נתבונן בגימטריא, שתגלה באיזה יום צריך לדבר עליהם: כמה שוה אדם-מלאך-שטן? בדיוק פורים קטן, היום ("דבר בעתו מה טוב"[קמ]), ששוה פה קדוש, ששוה מרדכי-יאיר, ועוד הרבה דברים שעוד לא אמרנו.

הרמז מתחיל מ-אדם – אדם-מלאך-שטן – ואמרנו שכל ענין פורים קטן הוא הרבה כפולות אדם. נוסיף משהו שלא אמרנו קודם: אמרנו שפורים קטן מתחלק לב"פ אדם (ס"ת), ד"פ אדם (ר"ת) וה"פ אדם (אמ"ת). אם עושים סדרה רבועית של 2, 4, 5 המספר הבא הוא שוב 5, אחריו 4 ואחריו 2. בכך נגמרים המספרים החיוביים בסדרה – סימטרית לגמרי. סה"כ עולה 22 – 22 פעמים אדם, פשוט כפול (פורים קטן ועוד פורים קטן, אנחנו כבר בשושן פורים קטן), 990. זהו המשולש של דם (סכום כל המספרים מ-א עד דם), העולה משיח בן יוסף משיח בן דוד, יחוד שני המשיחים. נמצא שממוצע שני המשיחים הוא פורים קטן, יום מאד משיחי.

"דמות אדם"

נתבונן בסוד ה"אדם" ברמז של ר"א אבולעפיא: אדם-מלאך-שטן. מכיון שהכל עולה יא פעמים אדם, הרי מלאך-שטן עולה י פעמים אדם. הוא עצמו אומר זאת – זהו יסוד החלוקה שלו, לא סתם אומר מספרים. יש פה אדם אחד, מופשט משני המתעמתים בתוכו, המלאך והשטן, והם שוים יחד 450, י פעמים אדם, שלמות של אדם.

יש מלה שקשורה לאדם ששוה י פעמים אדם, אליה מתכוון ר"א אבולעפיא? כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[קמא] – דמות עולה י פעמים אדם. כלומר, אדם-מלאך-שטן היינו דמות אדם. עד כאן מדברי ר"א אבולעפיא בסוד אמש, אדם-מלאך-שטן, שוה דמות אדם. כלומר, המלאך והשטן הם הדמות שלו, שני היצרים, יעקב-עשו, מרדכי-המן וכו'.

מישהו זוכר האם הביטוי "דמות אדם" מופיע במקרא? הוא כתוב רק פעם אחת בתנ"ך, לא במעשה בראשית, אלא במשהו יותר עמוק. הייתי חושב שיהיה כתוב במעשה בראשית, שם מסופר על בריאת האדם בצלם ודמות, אך הוא כתוב פעם יחידה בתחלת מעשה מרכבה –"דמות אדם להנה"[קמב]. לפני פירוט ארבע החיות המופיעות מתוך החשמל, מתוך האש – חיות עם פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר – הוא כולל אותן ב"דמות אדם להנה". דמות עולה י"פ אדם, אדם הוא עוד פעם אדם, ו-להנה עולה עוד ב"פ אדם. אם כן, "דמות אדם להנה" עולה כבר יג פעמים אדם – 'חגיגה' שלמה של אדם.

נתבונן בשני הפסוקים הראשונים של חזיון המרכבה: "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש. ומתוכה דמות ארבע חיות וזה מראיהן דמות אדם להנה". בשני הפסוקים יש ארבע תבות ההן כפולות אדם-מה (כולן בפסוק השני) – דמות דמות אדם להנה – והן עולות יחד 1035[קמג], אדם במשולש, חיה[קמד] ("דמות ארבע חיות") פעמים אדם.

בכל אופן, הוא אומר שאדם-מלאך-שטן שוה דמות אדם. עד כאן מר"א אבולעפיא. כמובן, הוא לא כותב שהגימטריא היא פורים קטן.

תרומת האות א לשטן

נעמיק במשמעות הפנימית העולה מהרמז שלו – זהו הווארט העיקרי, בו נסיים:

אדם הוא אדם. אחר כך בא מלאך – כמה שוה רק מלאך? 91. כפולת אדם? 1 יותר. כמה שוה שטן? 359. כפולת אדם? חייב להתקזז – להיות 1 פחות. שטן עם הכולל עולה 360, ח"פ אדם, ואם אני לוקח אחד ממלאך אני מקבל פעמיים אדם. איך קוראים לפעולה זו? בתורה זו מדת "גורעין ומוסיפין ודורשין"[קמה] – סוד הנסירה בכתבי האריז"ל[קמו], כפי פירוש המגיד[קמז]. אני צריך לקחת-לגרוע את ה-א מתוך המלאך – הוא נשאר מלך, לכן הוא לא יותר מדי יתרגז עלי שלקחתי לו את ה-א – ולהוסיף אותה ל-שטן, שנעשה ח"פ אדם. מלך הוא ב"פ אדם וה-שטן עם ה-א הוא ח"פ אדם. הכל חוזר להיות כפולות אדם – 1, 2 ו-8 – משהו מופלא[קמח].

נראה עובד בעוד צורה, שיהיה "על פי שנים עדים": ראשי וסופי התבות של אדם-מלאך-שטן עולים 451, אחד יותר מ-דמות. אם כן, אמצעי התבות (אדם-מלאך-שטן) הם 44 (שרש המשולש הנ"ל של ב"פ פורים קטן), אחד פחות מ-אדם. גם כאן, רק בצורה הפוכה, צריך "גורעין ומוסיפין ודורשין" – להוציא אחד מראשי וסופי התבות ולהוסיף אותו לאמצעי התבות.

שוב, "גורעין ומוסיפין ודורשין" הוא סוד הנסירה – בהתחלה מעבירים את כל הדינים לנוקבא, אחר כך חוזרים פנים בפנים, ואז הדכורא יכול להמתיק את דיני הנקבה, "לבסומי", לשון המתקה. סוד הנסירה מתחולל בראש השנה (ובכל עשרת ימי תשובה), וגם בפורים (הפור של פורים, סוד "פרו ורבו" כנ"ל, הוא הפור בשופר של ראש השנה).

כעת רק צריך להבין מה זאת אומרת להוציא את ה-א מהמלאך שלך. אדם הוא א-דם – יש אדם שתורם דם, ויש אדם שתורם א. בשביל המדה הזו שהתורה נדרשת בה, צריך שהמלאך יתן א – דרישה לא פשוטה, במיוחד ממלאכים, שלא אוהבים לוותר. זהו תיקון עולם של פורים קטן – שהמלאך יתרום את ה-א שלו. למי? בא לבית חולים השטן והוא מסוכן, פיקוח נפש, הוא הולך למות (הרי הוא-הוא מלאך המות, כנ"ל, וכשם שהוא ממית כך הוא מת בעצמו). בודקים את סוג הדם, סוג א – רק למלאך ולשטן יש אותו סוג. קוראים למלאך ואומרים לו – אתה מוכן לתרום את ה-א שלך בשביל להציל את חיי השטן?!

בסוף התרומה תהפוך את השטן. כמה שוה שטן עם א? חוץ מח"פ אדם, הוא שוה "חלק אלוה ממעל"[קמט]. צריך להפוך את השטן, לתת לו א, שיהפוך להיות "חלק אלוה ממעל". בגימטריא שכם, סוד "שכם אחד על אחיך"[קנ] שנתן יעקב אבינו ליוסף הצדיק (זו גם הגימטריא של ר"ת שטן יצר הרע מלאך המות, שלש הצורות-התופעות שלו, כנ"ל).

ממלאכים למלכים

זהו עיקר ההתבוננות שלנו – מה זאת אומרת שמבקשים מהיצר הטוב לתרום א ליצר הרע, ובכך קודם כל להציל לו את החיים, ובזכות זאת גם לגייר אותו בסוף? זהו בעצם סוד המהפכה הרביעית.

אנחנו לא צריכים להשאר מלאכים. יהודים הם מלכים[קנא], לא מלאכים. מי שדואג רק ליצר הטוב שלו הוא מלאך, אבל כתוב בנבואת זכריה שה' רוצה שנהיה "מַהְלְכים בין העֹמדים האלה"[קנב], לא מלאכים אלא מהלכים – המלאכים הם ה"עֹמדים", הם יציבים, לא זזים. אנחנו צריכים להיות מהלכים ומוליכים.

אחד מפירושי מלך הוא מי שמוליך ומנהיג את העם שלו. תפקיד היהודי הוא להיות מלך, ולשם כך היצר הטוב שלו – הצדיק התוהי-הראשוני שלו – צריך לוותר על א ולתת אותה לשטן. נשמע כמו "אם רעב שֹׂנאך האכִלהו לחם"[קנג]. השטן רעב ל-א – טוב, יש לי א, אני מוותר, הא לך (יוסף אמר למצריים – "הא לכם זרע"[קנד], "אם מזרע היהודים מרדכי").

להפוך אור לכלי

כדי להעמיק עוד במשמעות נתינת ה-א לשטן, צריך להבין מהי המלה שטן. מילא, אדם ומלאך/מלך הן מלים מוכרות, אבל מאיפה בא שטן? ממה הוא מורכב? יש בו שתי הברות, ש ו-טן. מה פירוש טן? בארמית אומרים "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו"[קנה] – מאמר חשוב בגמרא. "טן" בארמית הוא גוף. בפורים הגזרה היתה על הגוף של העם היהודי, על ה"טן" שלו[קנו]. מהי ה-ש? ברמז המקורי כאן, של ר"א אבולעפיא עצמו, ה-ש היא אות האש. אם כן, שטן היינו האש של הגוף, התאוות – היצר הרע.

אבל מה קורה אם אני מוסיף א ל-טן? מהו הוא הופך להיות? גם משהו שקשור למושג גוף, אבל משהו מתוקן – טנא. מה כתוב על טנא? כשמביאים את הבכורים – שהם ה"אורות מרובים דתהו" – כתוב "ושמת בטנא"[קנז], זהו כבר שטן מתוקן. זו הנוסחא המשיחית של הרבי – "אורות דתהו בכלים דתיקון"[קנח]. ה-א עושה את ה-טן כלי רחב לקבל את ה"ושמת", את הבכורים, את האורות דתהו. אצל המלאך היתה ה-א האור שלו. כשהוא נותן את ה-א הוא נותן את האור שלו! הוא מוותר על האור שלו בשביל להאיר את השטן שבו – אבל אז ה-א היא כבר לא אור. כתוב[קנט] בקבלה ש-טנא ר"ת טעמים-נקודות-אותיות. מה פירוש "ושמת בטנא"? צריכים לשים את אור התורה בתוך הטעמים, הנקודות והאותיות (הכוללות גם את התגים שמעליהן). אם כן, ה-א של טנא היא לא אור אלא אות.

שוב, ה-א של המלאך היא אור, אבל כשהוא נותן אותה לשטן היא הופכת לאות, שמשלימה את ה-טן לכלי-טנא. איך נקרא התהליך של הפיכת האור לאות-כלי בקבלה? מהתעבות האורות נתהוו הכלים[קס]. המלאך צריך להיות מוכן לוותר על ה-א, האור, וכשהוא מוותר עליו, נותן אותו לשטן, הוא מעבה אותו – האור מתעבה, ובסוף הופך להיות אות.

הנצחון על עמלק והבאת המשיח

טעמים-נקודות-תגין-אותיות הן כנגד שם הוי' ב"ה[קסא], כך שרק טן, היינו אותיות י-ה בלבד. כתוב "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[קסב]. לא אכפת לעמלק שיהיו טעמים ונקודות – הוא מתנגד לאותיות, הכוללות את התגים, וה. אותיות הן כבר הלכה למעשה. יש הרבה טעמים יפים, כמו כשלומדים בישיבה – טעמים הם נחמדים, נגינה. מהן נקודות? הרבה נקודות מבריקות. לא אכפת לשטן שיהיו י-ה, אדרבא – הוא אוהב את הטעמים והנקודות. אבל הוא לא אוהב (בהתחלה) את האותיות, את השו"ע.

שוב, ברגע שמוסיפים לו את האותיות – עצם הכלים – הוא הופך להיות טנא. "ושמת בטנא" – מה שמים? אורות מרובים דתהו. אנחנו נשארים מלך והוא כבר "ושמת בטנא", הוא הופך להיות הכלי המכיל את האור (וידוע ששרש הכלים גבוה משרש האורות[קסג], ולעתיד לבוא הנשמה תזון מהגוף, דהיינו הסוד – "נכנס יין יצא סוד"[קסד] – של פורים, כנודע[קסה]). טנא שוה כלי, 60.

אז "ובא לציון גואל" – אז הכל מתקזז להיות שוב כפולות אדם, אדם אחד, שני אדם ושמונה אדם. ראשי וסופי התבות הופכים להיות י פעמים אדם, דמות, ואמצעי התבות אדם אחד. הכל על ידי המדה של סוד הנסירה, "גורעין ומוסיפין ודורשין". כעת הסברנו את סוד הנסירה כנכונות בנפש לתת מהאור העצמי שלך – לוותר עליו – כדי שהוא יהפוך להיות כלי (כפי שהפציר אדה"ז בשאר תלמידי המגיד חבריו לאחר הסתלקות המגיד, כנודע), ואז יבוא אור אין סוף מלמעלה וישכון כבוד בתוך הכלי (סוד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[קסו]). זו הנוסחא המשיחית. אז עשו (העולה אמצעי התבות של שטן יצר הרע מלאך המות) יעשה תשובה, מי שצריך להתגייר כהלכה יתגייר כהלכה, ובא לציון גואל.

זו הכוונה שלנו של אמש, אדם-מלאך-שטן. לחיים לחיים לאדם, למלאך ולשטן – שכולם יהיו בריאים וחזקים. ארור המן, שיקבר עמוק-עמוק בתוך האדמה, ואז יצמח ממנו משהו נחמד ביותר.