בע"ה

אור לכ"ו אד"ר ע"ט – ירושלים

הזמן החסר במגלת אסתר

סוד הזמן (2); שיעור חדשי אדר-א באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סוד רחל: חכמה-חיים-זמן

הזמן, החיים והחכמה בדמותה של רחל

בשיעור הקודם[ב] התחלנו לדבר על סוד הזמן. אחד הנושאים היה הקשר והיחס בין זמן, חיים וחכמה – שלשת פלאי הבריאה. העלינו את הרעיון שהזמן עצמו יוצר-בורא חיים, ואחר כך החיים יוצרים-בוראים את החכמה. לא עשינו את החשבון של שלש המלים יחד, וברמז הזה נפתח הפעם וננסה להבין את משמעותו: זמן חיים חכמה עולה 238, בגימטריא רחל –אב-הטיפוס בתורה של האשה האהובה ושל האם היהודיה המסורה לילדיה. זו נקודת מבט חדשה – צריך להבין את הקשר של רחל אמנו לזמן, חיים וחכמה. צריכים להסביר איך כל שלשת המושגים – זמן, חיים וחכמה – שייכים לה.

הקשר לזמן ברור – הזמן שייך למלכות, בחינת אשה, כפי שאומרים "הוי' מֶלֶך, הוי' מָלָך, הוי' יִמְלֹך לעולם ועד"[ג]. כל שלשת חלקי הזמן מתקשרים למלכות. זו הסבה שבקבלה זמן שייך למלכות – לפני המלכות אין זמן, הזמן מתחיל מהמלכות[ד], מהאשה. בפרט, מלכות היא רחל בקבלה. אם כן, רחל וזמן הולכים יחד, והסימן: רחל זמן עולה רחל אמנו[ה].

העובדה שרחל היא האם למופת בתורה משייכת אותה לחיים. כך נאמר בחוה, האשה הראשונה, שרחל היא עיקר גלגולה, שהיא "אם כל חי"[ו] (יולדת נקראת "חיה"[ז]).

מסירות נפשה של רחל בפועל ממש, בלידת בנימין, משייכת אותה לחכמה, לפי הדרוש (הקרוב לפנימיות הפשט[ח]) ש"ימותו ולא, בחכמה"[ט] – כאשר המיתה היא רק למראית עין ולא באמת, כמו שנאמר על יעקב בעלה של רחל "יעקב לא מת"[י] (אותיות "אמת ליעקב"[יא]), היינו שהמיתה היא "בחכמה". נמצא שעיקר החכמה, פלא הבריאה השלישי, הוא איך 'לא למות', איך לזכות לחיים נצחיים – המשך ישיר מהפלא השני, פלא החיים (כהסבר המפרשים – כנ"ל הערה ח –שהחכמה מעניקה לנפש נצחיות, החכמה לא מתה).

והנה, אשה-זמן, "אם כל חי", "ימותו ולא בחכמה" עולה שרה רבקה לאה רחל[יב], 'מרכבת' ארבע האמהות, הכלולות כולן ברחל אמנו.

הרגל הרביעית במרכבה

רחל היא הרגל הרביעית במרכבה. שלש הרגלים הראשונות הן אברהם-יצחק-יעקב[יג], ורחל משלימה את המרכבה. בדרך כלל אומרים שהרגל הרביעית של המרכבה היא דוד המלך, אבל הוא עוד לא היה בזמן האבות – הוא לא מופיע בחמשה חומשי תורה – ועד שהוא מופיע רחל היא הרגל הרביעית שמשלימה את המרכבה (וגם אח"כ דוד נכנס במקום רחל, ממלא מקום רחל, בחינת מלכות כנ"ל[יד]).

מרכבה היינו יכולת הנשמה להתבטל לגמרי לה'[טו], 'לשאת' ו'להוביל' אותו כביכול, ובכך להגשים את רצונו בעולם – באמצעות הזמן, החיים והחכמה שה' נותן לממשלת הצדיק. מי שמתעצם עם סוד הזמן, החיים והחכמה (סוד רחל), שלשת פלאי הבריאה, זוכה להיות מרכבה לבורא יתברך (נמצא שכדי להיות מרכבה צריך 'לשאת את רחל', להתחבר עם סוד רחל, שהיא עצמה הרגל הרביעית, תכלית המרכבה[טז]).

אותיות ר-ח-ל – חכמה-חיים-זמן

בשם רחל יש שלש אותיות, לכן מתבקש להקביל את שלשת פלאי הבריאה – זמן, חיים וחכמה:

האות ר שייכת לחכמה, כי משמעותה של ריש היא ראש[יז]. אמנם המלה "בראשית" שייכת גם לזמן, אבל שרשה הוא ראש. המלה "ראשית" שייכת לחכמה, כמו בפסוק "ראשית חכמה יראת הוי'"[יח], או בפסוק המקביל במשלי "ראשית דעת"[יט]. יש שלשה כחות של המח – חכמה, בינה ודעת – והמלה "ראשית" מפורשת בתנ"ך ביחס לשנים מתוכם, "ראשית חכמה" ו"ראשית דעת". כך אפשר לפרש את המלה הראשונה בתורה, "בראשית" (ת"י "בחוכמא"), הרומזת ל-ב "ראשית", שתי בחינות של "ראשית", "ראשית חכמה" ו"ראשית דעת" (בהמשך יוסבר למה חכמה ודעת כוללות את כל ה'ראש'-המוחין). אם כן, ר היא אות של מח – ראש. עצם הקשר בין "ראש" ל"ראשית" מלמד על קשר הדוק בין חכמה לזמן.

האות השניה של רחל היא ח – משמעות האות חית היא חיה וחיים[כ].

עיקר החידוש הוא בהקבלת האות השלישית. הקבלת שתי האותיות הראשונות היתה די פשוטה, השניה ממש בולטת, והאות השלישית פחות ברורה, אבל היא העיקר לעניננו. ההנחה שלנו היא שהאות ל היא האות של הזמן, כפי שננסה להסביר עכשיו. לאות ל יש גם קשר לחכמה, שהרי שמה, למד, הוא לשון לימוד[כא]. אך מה הקשר בין האות ל וזמן? קודם כל, ל בעברית היא אות שימוש שמשמעותה 'ל...' במובן של 'אל', כיוון, וקטור – המשמשת ביחס למקום, אך מתאימה ביותר גם לסימון חֵץ הזמן. אי"ה נסביר יותר לעומק שזמן, באופן בסיסי, הוא האנטרופיה, חץ הזמן בפיזיקה הוא חץ האנטרופיה[כב].

שלשת חוקי התרמו-דינמיקה

אם כבר אמרנו זאת, נאמר בקיצור עוד ענין:

לתרמו-דינמיקה ישנים שלשה חוקים – חוק שימור האנרגיה, חוק האנטרופיה והאפס המוחלט. גם את שלשת חוקי התרמו-דינמיקה אפשר להקביל לשלשת פלאי הבריאה – זמן, חיים וחכמה:

החוק הראשון, חוק שימור האנרגיה, יכול להיות מובן בפשטות – כמו ש‑1 ועוד 1 שוה 2 ו‑1 פחות 1 שוה 0. זהו חידוש, אפשר לחשוב שאולי יהיה שוה משהו אחר, אולי 3, אבל לא – שוה 0. אם לוקחים ממך כמות אנרגיה מסוימת – בדיוק הכמות שחסרה לך מתווספת במקום אחר. כך יוצא אם מבינים שהאנרגיה בעולם היא מערכת סגורה, שהסך שלה תמיד שוה. זו חכמה פשוטה, גרעין החכמה, ש‑1 ועוד 1 שוה 2 ו‑1 פחות 1 שוה 0, ולא שלש או מספר אחר. החכמה הזו היא "ראשית חכמה".

נעבור לזמן: הזמן הוא חידה, כי הזמן הוא ענין האנטרופיה. מבין חוקי התרמו-דינמיקה, חוק האנטרופיה הכי קשה להבנה – איך אנטרופיה עובדת במערכת סגורה. החיים – הפלא השלישי של הבריאה – הם הדבר שהכי מנוגד לאנטרופיה. שרדינגר, אחד מגדולי הפיזיקאים, הגדיר את החיים כהיפך האנטרופיה, הוא אפילו קרא להם נג-אנטרופיה (אנטרופיה-שלילית). עולה כאן תובנה נוספת – אם בהתחלה יש לנו זמן, והזמן בורא את החיים, זהו בעצם חילוף מתזה לאנטי-תזה (ומכך משמע שהחכמה היא ענין הסינתזה בין הזמן-אנטרופיה לחיים).

החוק השלישי של התרמו-דינמיקה הוא האפס המוחלט. כשמגיעים לאפס המוחלט דברים עוצרים, הכל עוצר – זהו מות, אין תנועה. מכך נבין את הקשר לחוק השלישי של התרמו-דינמיקה, העוסק בחום והגדרת החום. חום קשור בעצם לחיים, חֹם החיים. לחום יש גבול-תחתון, מינוס 237, האפס המוחלט, ואז הכל מת – אולי אפילו הזמן מפסיק. דברנו על זמן-ריק, 'זמן אפס', אם הזמן עוצר. לפי ההסבר של אריסטו – שזמן תלוי בתנועה – כאשר נפסקת כל התנועה גם הזמן מפסיק. אמנם, באה המכניקה הקוונטית ואומרת שגם באפס תנועה, של האפס המוחלט, יש עדיין קצת תנועה – יש קצת חיים גם במות. האם הרעיון הזה מופיע באיזה מקום בתורה? כן, כתוב שגם במות יש רכיב חיים מזערי שממשיך, ואותה תמצית חיים היא הבסיס לתחית המתים לעתיד. לאותו רכיב חיים זעיר יש שני שמות בתורה – "הבלא דגרמי"[כג] או "קיסטא דחיותא"[כד]. הדרך המדעית לומר זאת היא שאפילו באפס המוחלט ברמה הקוואנטית יש עדיין תנועה, יש חיים, ואם כך אפשר גם להחיות את הדבר.

אם כן, לקחנו את שלשת חוקי התרמו-דינמיקה והקבלנו אותם לשלשת המושגים שלנו – זמן (הנושא הבסיסי של השיעורים), חיים וחכמה: הזמן הוא האנטרופיה; מושג האפס המוחלט מתייחס לחיים (והפכם, המות); החוק הראשון, שהוא מחשבה בראש ישר, שייך לחכמה. הכל מתבסס על כך שיש כאן מערכת סגורה של אנרגיה, בלי אינפוט. הסך המלא של האנרגיה הוא קבוע – אפשר להוסיף ולהפחית, אבל סך-הכל ישאר זהה. זהו ראש ישר (סוד אות ה-ר של רחל כנ"ל), 'א גלייכער קאפּ', ולא ראש עקום.

ל – מגדל הפורח באויר

נחזור ל-ל של רחל: בלשון חז"ל יש לאות ל תיאור ציורי – שאין תיאור מובהק כמותו לאף אות אחרת – "מגדל הפורח באויר"[כה]. מהו "מגדל הפורח באויר"? יש לומר שהוא טיל (רקטה). אחד מגדולי המקובלים האחרונים, הבן איש חי, אומר בפירושו[כו] שה-ל היא כמו 'ספינת אויר'. הוא אומר שהקדמונים ידעו לבנותה, אך במשך הדורות, בנקודה מסוימת, הידע נשכח (אולי בנקודה בה הזמן נעלם, כפי שננסה להסביר).

בפשט, למה חז"ל קוראים ל-ל "מגדל הפורח באויר"? כי זו האות היחידה שהגג שלה מתנשא מעל שאר האותיות, מעל תקרת האותיות. יש אות אחת שיורדת מתחת לקרקע, ק, ואות אחת שמגיעה מעל התקרה, ה-ל[כז]. בספר התמונה – ספר קבלה קדום מאד, העוסק בסמליות תמונות האותיות – מוסבר מהם הרכיבים הפשוטים של תמונת כל אות. י ו-ו הן אותיות פשוטות, אבל רוב האותיות מורכבות מכמה אותיות פשוטות (סימן שסוד תמונת האותיות הוא סוד "מעשה מרכבה"). האות ל מורכבת משלש אותיות – י, ו ו-כ.

בדימוי שלנו, החלק העליון של ה'טיל' הוא ה-י, מה שהכי מעל לתקרה. מה-י נמשכת ו והיא עומדת על כ. אלה הם בדיוק שלשת שלבי שיגור רקטה המיועדת לפרוץ את כח המשיכה של כדור הארץ ולצאת לחלל הפנוי. איך טיל משתחרר מכח המשיכה של הארץ? קודם כל, הוא עושה חצי מעגל סביב כדור הארץ, 180 מעלות, כצורת ה-כ, עד שיש לו מספיק מהירות וכח כדי לפרוץ את כח המשיכה. הוא צריך בתזמון הנכון לצאת מהמסלול, לאחר שהחלק התחתון שלו, ה-כ, נושר – זו ה-ו, הנסיקה למעלה. אחר כך החלק השני של הטיל, ה-ו, נושר, ובסוף נשארת רק החללית, שהיא ה-י.

מגדל הפורח באויר – סוד הזמן

הפירוש הפשוט של "מגדל הפורח באויר" הוא דבר שמרחף באויר ואין לו על מה לסמוך. למה אנו מרגישים שהביטוי הזה הכי מתאים לתפיסה הבסיסית של הזמן? הזמן עצמו הוא טיסה נצחית. כפי שאמרנו בפעם הקודמת, התופעה הכי לא מובנת בבריאה הוא הזמן. הזמן 'נמצא באויר', הוא כאן באויר, אבל אי אפשר לתפוס ולהבין אותו. חז"ל אומרים "היתר נדרים פורחין באויר"[כח] – התרת נדרים היא מציאות שמרחפת באויר, אך אין לה על מה לסמוך, אין לה מקור מפורש בתורה. זהו דימוי טוב ביחס למציאות הזמן – הזמן נמצא כאן, מרחף באויר, אבל אי אפשר לתפוס אותו. בקבלה "מגדל הפורח באויר" הוא כינוי לספירת הבינה, בינה עילאה שאי אפשר להבינה בשכל האנושי (היינו מה שבימי משה רבינו "נבונים לא אשתכחו"[כט], לא היה מי שעמד על סוד ה"מגדל הפורח באויר", סוד האות ל).

האות ל שוה 30, אבל כשמחלקים אותה למרכיביה – לפי ספר התמונה, כנ"ל – שלה יו שוה 16, ו-כ שוה 20, סך הכל 36. מה הם המספרים האלה? היה-הוה-יהיה – כל האות ל שוה יהיה, יו שוות הוה ו-כ שוה היה. אם כן, שלשת חלקי הזמן רמוזים בהרכב האות ל.

כל פעם שאומרים את שם הוי' זו הכוונה – היה, הוה ויהיה[ל]. כשרוצים בקבלה לבטא את שם הוי' באות אחת, זו האות ל. למה? שם הוי' שוה רק 26! כי שם הוי' בצירוף ארבע האותיות עולה ל[לא] (בנוסף לכוונה שעיקר מרכיבי האות ל הם האותיות כו, שהרי ה-י נכללת בראש ה-ו, בגימטריא הוי'[לב]). כך שם הוי' עצמו – שהוא קיצור של היה-הוה-יהיה – שוה ל. הסוד הכי עמוק של הבריאה, שם הוי', קשור לסוד הזמן. מה הכוונה? שהזמן גורם לדברים להתהוות, הכל בא ומתהוה מהזמן, סוד שם הוי'.

עוד רמז חשוב: לכל אות יש מילוי ומילוי המילוי (האות, המילוי ומילוי המילוי הם כנגד ג"ר, כתר-חכמה-בינה, כנודע), וכשמחשבים כך את האות ל – ל למד למד מם דלת – הכל עולה 692, "מגדל הפורח באויר" ועוד זמן!

בכך השלמנו את הקבלת האותיות ר-ח-ל לסודות החכמה, החיים והזמן.

ב. חכמה-חיים-זמן במודע (הארת יסוד אבא)

חכמה-חיים-זמן – חב"ד-מדות-מלכות

פעם קודמת, כשדברנו על שלשת פלאי הבריאה, ואמרנו שהזמן הוא הפלאי ביניהם, הקבלנו אותם לשלשת הראשים שבכתר – אמונה-תענוג-רצון. אמרנו שהזמן הוא באמונה (זמן קיצור זה מן, בגימטריא אמונה), חיים בתענוג (כפירוש החסידות ל"כי עמך מקור חיים"[לג], "מקור כל התענוגים"[לד]) וחכמה ברצון (בו נמצא שרש החכמה – מוחא סתימאה). כל ההקבלה הזו בכתר, ב'על מודע'. אבל אמרנו גם – כפי שהוזכר כרגע – שהזמן הוא במלכות. אם כן, שרש המלכות, הספירה הכי נמוכה, הוא בראש הכי גבוה בכתר, האמונה. שרש המלכות בכתר הוא "עד דלא ידע" – מתקרבים לפורים, בו "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[לה] – "רישא דלא ידע ולא אתידע", הראש של האמונה.

יש כאן תופעה של "חותם המתהפך": בכתר הזמן הכי גבוה, ואחריו באים חיים וחכמה, ואילו בכחות המודע של הנפש הסדר הפוך – החכמה ראשונה ואחריה באים החיים והזמן. זו תופעה קונטרה-אינטואיטיבית, הייתי חושב שהחכמה היא הכי גבוהה, אבל בשרש, בכתר, היא לא. הסברנו שבכתר בתחלה יש זמן, הזמן בורא חיים ומהם מופיעה החכמה. אם כן, החכמה הכי נמוכה, תחת הזמן והחיים, אף שהייתי חושב שהיא מעליהם. אבל בכוחות המודע של הנפש (והספירות העליונות) הסדר מתהפך, ומתאים לחשיבה הפשוטה, לפיה החכמה היא העליונה, אחריה החיים ואחריהם הזמן.

אמרנו שזמן הוא מלכות בקבלה, למעלה ממנו החיים במדות – בלב, מעל המלכות, בשש הספירות – ועד ל"צדיק חי"[לו], "אבר חי", של היסוד הסמוך למלכות (יסוד עולה י פעמים ח, הכאה פרטית של חי). הפלא השלישי – החכמה, העובדה שיש בבריאה מודעות אינטליגנטית – שייך למוחין. כעת כשאומרים חכמה הכוונה לכל שלשת כחות השכל – כל המוחין – ובפרט "ראשית חכמה" ו"ראשית דעת". בפרקי אבות יש חבור של דעת ובינה – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[לז] – אם כן, "ראשית דעת" כוללת גם את הבינה (שהיא "מגדל הפורח באויר", כנ"ל).

יסוד אבא – חבור שלשת פלאי הבריאה

נעמיק יותר על פי המבואר בקבלת האריז"ל: בעל-מודע – הכתר – הזמן הוא הגבוה ביותר, אחריו באים החיים ואחריהם החכמה. אבל במודע הסדר הוא הפוך – החכמה הכי גבוהה, אחריה החיים ובסוף הזמן, במלכות. ברובד המודע הכל מתחיל ממה שנקרא בקבלה "יסוד אבא" – 'אבא' הוא בעיקר חכמה, אבל הוא פרצוף שלם הכולל את כל הספירות, וכח החכמה ליצור ולהוות הוא היסוד שלו. יסוד מקביל בגוף לאבר הברית, אבר ההולדה. אם מציירים את החכמה כפרצוף אבא, יסוד אבא הוא כח היצירה של פרצוף, בין שאר הכחות שלו. והנה, יסוד אבא כולל את כל שלש המדרגות הללו:

מחד, "יסוד אבא" מתייחד עם "יסוד אמא" – הכחות של אבא ואמא להוליד – כח של יחוד בשכל, וכאשר הם מתאחדים היחוד עצמו הוא דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו"[לח]. בקבלה יחוד חכמה ובינה הוא פעולת הדעת, כך שזהו יחוד כל שלשת כחות המוחין.

אבל יש גם כח פרטי של יסוד אבא, עליו כתוב בקבלה "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[לט] – כח ההשפעה של אבא הוא ארוך, ועושה את כל הדרך עד ליסוד ז"א. ז"א הוא הפרצוף המקביל למדות הלב. על יסוד ז"א אמרנו קודם שהוא נקרא "חי", נקודת החיים, התא הבסיסי של החיים. בעשר הספירות של האצילות, יסוד אבא מגיע עד ליסוד ממש, הספירה שלפני האחרונה. היסוד (יסוד ז"א) הוא כח החיים, אבל הוא יוצר חיים מכיון שיסוד אבא מגיע עד אליו – אם כן, זו התבוננות שהחכמה בוראת חיים[מ].

בהמשך יש עוד תופעה, עליה כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ"[מא] – ה' בחכמה נתן יסוד לארץ-למלכות. בארמית, בזהר, הביטוי הוא "אבא יסד ברתא"[מב] – ברתא היא המלכות, הזמן, "הוי' מֶלֶך, הוי' מָלָך, הוי' ימלֹך לעולם ועד". גם זו פעולה-המשכה של יסוד אבא.

למה מדברים כעת על יסוד אבא? כי מתכוננים לפורים, ואחת הדמויות של "יסוד אבא" בתנ"ך היא מרדכי היהודי[מג]. שוב, יסוד אבא הוא מרדכי היהודי – אבל רק בפורים הוא מתגלה. בפורים, לא רק שיסוד אבא מתייחד עם יסוד אמא, שיחד הם דעת; ולא רק שהוא מתארך ומגיע ליסוד ז"א, היסוד דאצילות; ולא רק שהוא מייסד את יסוד הנוקבא, סוד הזמן – בפורים, מסביר האריז"ל, יסוד אבא עובר גם את יסוד הנוקבא, את הזמן, את המלכות דאצילות. נס פורים, כפי שהאריז"ל מסביר, הוא יציאת הארת יסוד אבא מעולם האצילות, בו הכל אחדות אלוקית – לעבור את המלכות-הזמן של האצילות ולהגיע לעולמות התחתונים. הגילוי הזה היה בפורים לראשונה בהיסטוריה, והוא שגרם לנס פורים.

אלו מושגים מאד עמוקים. בכל אופן, ראינו שכל שלשת פלאי הבריאה ברמת המודע – עשר הספירות הגלויות של עולם האחדות, המודעות לאחדות האלוקית – קשורים למושג "יסוד אבא", כח היוצר של החכמה.

רמזי 'יסוד אבא'

כמה שוה יסוד אבא? אמרנו קודם ש-יסוד עולה 80, ו-אבא מוסיף עוד 4. במלה אבא רואים תופעה יפה בשפה העברית: מה ההברה הראשונה הראשונה שילד אומר? אב, ההתחלה של אבא. המשפט הראשון של ילד הוא 'אבא בא'. 'אבא בא' מורכב משתי האותיות הראשונות באלף-בית. תופעה יפה בלשה"ק, שמתחילה ב-אב – השער הראשון ב-רלא שערים של האלף-בית. בכל שער אפשר לעבור בשני כיוונים, להכנס ולצאת – כיוון אחד הוא אב והכיוון השני הוא בא. המשמעות של 'אבא בא' היא שדברים באים מאבא. פעם קודמת אמרנו שהכל בא מהזמן, אבל כעת אומרים מהכיוון השני – הכל בא ומופיע (come ו-become) מאבא, ובפרט מיסוד אבא. 'אבא' היא מלה בארמית, בעברית המלה היא 'אב', אבל כולם אומרים 'אבא' (ולא 'אב') – המלה 'אבא' עצמה היא נוטריקון אבא-בא, רוצים שאבא יבוא.

יסוד אבא עולה פד – אולי יש אנשים כאן שמיד זוכרים ש-פד שייך בקבלה לתיקון הברית. לכל אחד יש כח של ברית, ומי שפגם בברית צריך לצום, לפי קבלה, פד צומות[מד]. היום לא צמים, פודים את הצומות בצדקה[מה], כך מתקנים את ה-פד, שעולה יסוד אבא. אמרנו שלפי האריז"ל מרדכי עצמו הוא יסוד אבא. אם מצרפים יסוד אבא ל-מרדכי מקבלים משיח – זו כוונה משיחית לפורים.

האם יש מישהו בתנ"ך שאנו מכירים ששוה 84? אישיות מאד חשובה בתנ"ך, וגם מושג שייך גם לקשר בין אבות ובנים – חנוֹך, שבעברית הוא גם לשון חִנוּך. חנוך הוא הדור השביעי לאדם, נשמה מאד חשובה – הוא מורהו הרוחני של משה רבינו (הדור השביעי לאברהם אבינו, "כל השביעין חביבין"[מו]), והוא שוה בגימטריא יסוד אבא. שוב, יסוד אבא הוא כח ההשפעה של החכמה, הוא חנוך, וחנוך עצמו הוא כעת מרדכי היהודי, כאשר ביחד הם שוים משיח.

חמש עליות רחל

שלשת פלאי הבריאה במודע הם בעצם חמש ספירות, כי חכמה-בינה-דעת הן כאן ביחד – הפעולה הראשונה של יסוד אבא היא יחוד שלשת כחות המוחין. כמה שוה חכמה-בינה-דעת? 614. זו הגימטריא הראשונה שחב"דניק צריך לדעת... המדרגה השניה היא המשכה מחכמה ליסוד, לנקודה שקראנו לה קודם התא הבסיסי של החיים – יסוד עולה 80. ביחד, 80 ועוד 614, 694, עולה שניאור-זלמן, מייסד חב"ד. צריך להוסיף גם את המלכות – עליה נאמר "אבא יסד ברתא", והיא סוד הזמן – עוד 496, ובסה"כ עולה 1190.

יש לנו חמש ספירות, שלש הספירות הראשונות של המודע ושתי האחרונות. זהו ציור מאד סימטרי של הספירות – חכמה-בינה-דעת-יסוד-מלכות – שעולות 1190. האם מתחלק לחמש? עולה חמש פעמים רחל. הערך הממוצע של הספירות האלה הוא רחל, זמן-חיים-חכמה. רחל היא בעיקר המלכות, אבל כעת ראינו שהיא הערך הממוצע של כל המוחין, החכמה, ועוד היחוד התחתון של יסוד-מלכות, חיים וזמן.

קודם אמרנו שהזמן מקביל בפרט לאות ל של רחל, שחז"ל מכנים "מגדל הפורח באויר". סופי התיבות של "מגדל הפורח באויר" הם רחל. כל הביטוי "מגדל הפורח באויר" שוה 595. על האותיות הסופיות, רחל, נוסף עוד 357. מה היחס בין 238 (רחל) ל-357? 357 הוא רחל וחצי. אם כן, "מגדל הפורח באויר" עולה 2.5 פעמים רחל. כתוב "איה סֹפר את המגדלים"[מז] – ה"סֹפר את המגדלים" הוא מסתורי, "איה" הוא. "מגדלים" לשון רבים, צריכים שני "מגדל הפורח באויר", שעולים 1190, ה"פ רחל הנ"ל.

אולי מישהו מהתלמידים הקרובים זוכר איזה פסוק שוה אותו מספר? פסוק בישעיהו, שהוא אולי הפסוק הכי חשוב ביחס למשיח: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[מח]. "ישכיל" בעברית הוא גם לשון שכל וגם לשון הצלחה. כל הפסוק הזה, שהוא חמש העליות של משיח[מט] ("ישכיל... ירום, ונשא, וגבה, מאד"), עולה בדיוק אותו מספר – 1190. כלומר, חמש העליות של משיח הן חמש עליות של רחל.

פלא הבריאה – כנסת ישראל

רחל, הרגל הרביעית של המרכבה, נקראת בקבלה גם שכינה – ההשגחה האלוקית על חיינו. רחל נקראת מלכות, נקראת שכינה ונקראת גם כנסת ישראל – מי שמכנסת-אוספת את כל נשמות ישראל. ממה שאמרנו על רחל כרגע – שכל פלאי הבריאה, החל מהזמן, שייכים לכנסת ישראל – עולה שהפלא האמתי של הבריאה הוא כנסת ישראל. הפלא האמתי, הוא גילוי האלקות (השכינה) – גילוי האלקות של כלל נשמות ישראל בעולם.

אמרנו בפעם הקודמת שלכל פלא בבריאה יש את פן ה'טבע' השייך אליו. הכל יחסי – לכל פלא יש את הטבע המקביל לו: אם חיים (life, organic matter) הם פלא – דומם (inanimate, inorganic matter) הוא טבע. אם מודעות היא פלא, העדר-מודעות הוא הטבע. מהו הניגוד לזמן קצת יותר קשה להבין, יתכן שאם הזמן הוא פלא – המקום הוא הטבע. אבל הפלא האמתי של העולם הוא כנסת ישראל – השכינה, כלל ישראל.

כל הפלאים מתגלים במשיח – העולה מרדכי יסוד אבא, כנ"ל – שחמש העליות שלו שוות ה פעמים רחל, שלש הספירות הראשונות ושתי האחרונות (חכמה-בינה-דעת-יסוד-מלכות), פעמיים "מגדל הפורח באויר" ("מגדל הפורח באויר" ס"ת רחל – אין ספק שהוא שייך לרחל, כי השם שלה רשום שם וכולו שווה 2.5 פעמים רחל, ע"ד שזמן-חכמה שווה 2.5 פעמים חיים, כנ"ל). כעת אנחנו יכולים להבין למה האב השלישי שלנו, יעקב, ה"בחיר שבאבות"[נ], אהב ממבט ראשון את רחל. למה רחל היתה "יפת תאר ויפת מראה"[נא]? כי היא כוללת את כל פלאי הבריאה – פלא הוא גם יפי – זמן, חיים וחכמה.

ג. הזמן החסר במגלת אסתר

167 שנים הנעלמות

נסיים בעוד משהו לגבי פורים: בפעם הקודמת העלינו את הדיון האם ישנו 'זמן ריק' – הרעיון הראשון שהתייחסנו אליו. 'זמן ריק' הוא גם 'זמן חסר' (missing time). מה פירוש 'זמן חסר'? האם יש 'זמן חסר'? 'זמן חסר' הוא ההפרש של 167 שנה – בערך, יש בכך כמה שיטות – בין תאריך חורבן בית המקדש הראשון בהיסטוריה הכללית לתאריך בו נוקבים חז"ל. בספרי ההיסטוריה הכלליים, חורבן הבית על ידי נבוכדנצר היה בשנת 587 לפנה"ס, אבל כשפותחים את סדר עולם – ספר ההיסטוריה היהודי – ישנו הפרש גדול, מדהים, כי יוצא שהחורבן היה בשנת 420 לפנה"ס. זו – למי שחשוב לדעת – אחת השאלות שמטרידה הרבה אנשים, במיוחד בעלי תשובה. זו שאלה דומה לשאלה על גיל העולם – איך יתכן שיש הבדל של 167 שנה בין חז"ל להיסטוריונים? זמן אבוד, לאיפה הוא הלך?!

האריז"ל אומר שאחד מגלגולי מרדכי הוא חוני המעגל, שישן שבעים שנה[נב]. אתה יכול לישון שבעים שנה... זה קרה למרדכי. הסיפור של שנת חוני שבעים שנה קשור בגמרא לשבעים שנות גלות בבל, בין שני המקדשים. עבורו, שינה של שבעים שנה היא זמן אבוד, זמן שנעלם. אנשים אחרים נמצאים בתוך הזמן, אך הוא נמצא מחוץ לזמן 70 שנה. אז הוא מתעורר, הוא רואה עולם שהוא לא יכול להשתלב בו, ואומר "או חברותא או מיתותא" – אם אין לי פה חברותא אני רוצה להגיע לאפס המוחלט (מינוס 273 פלוס, מתעגל ל-274, בגימטריא מרדכי[נג]), למות. שוב, לפי האריז"ל חוני הוא גלגול מרדכי היהודי, שייך לפורים.

כמה פסוקים יש במגלה? 167 – אולי אלה 167 השנים האבודות. איפה השנים האבודות? מאיפה ההפרש? חשוב לדעת שאין תיעוד מקורי בבלי או פרסי של אותה תקופה. התיעוד הראשון הוא מימי היוונים, מההיסטוריון היווני הרודוטוס – שנחשב אבי ההיסטוריונים – שהסתמך על סיפורים. בכל אופן, אנחנו לא כאן כדי לומר כעת שההיסטוריונים טועים – לא כך אנחנו עושים – אלא כדי לצחוק על כך שפתאום יש 167 שנים אבודות.

צחוק הוא כעת החוש – החוש של פורים הוא צחוק. לפעמים חיוך מבטא משהו כל כך עמוק שאי אפשר להסביר, אבל מנסים בכל זאת להסביר בחיוך:

איפה הבעיה עם 167 השנים הללו? הבעיה היא בממלכה הפרסית, לא הבבלית, כי לפי ההיסטוריונים היו 10 מלכים לפרס, בתקופה של 208 שנים, ואילו לפי חז"ל בכל מלכות פרס היו 4 מלכים, בתקופה של 52 שנה בלבד. לפי ההיסטוריונים יש פי 4 זמן במלכות פרס, הם מכפילים את הזמן מ-אליהו ל-יצחק.

שלשת חלקי החור השחור

יש משהו בממלכה הפרסית שקשור לזמן אבוד. אנחנו יודעים על 4 מלכים והם מדברים על 10, יש 6 חסרים – מה מזכיר לנו יחס זה במדע המודרני? את תיאורית המיתרים – יש 10 ממדים, אנחנו מכירים רק 4 ו-6 נעלמים.

מה קורה כשמגיעים לשפה של חור שחור? לחור שחור יש שלשה ממדים: 'שפה' (event horizon); 'גוף' – שהוא עיקר החור השחור, בין השפה לבין המרכז (הנקודה הסינגולרית) – שנקרא shwartzchild radius; 'מרכז', הנקודה הסינגולרית. מה בדיוק קורה בתוך חור שחור – הפיזיקאים לא יודעים, יש תיאוריות וספקולציות. כאשר הטיל שלנו – טיל-הזמן – מתקרב לשפת החור השחור הוא מתחיל להאט, בעיני הצופה. עבור הצופה, הטיל אף פעם לא יכנס לחור השחור, כי ככל שמתקרבים הזמן נעשה יותר ויותר איטי, עד לזמן אין סופי, או עד שאין זמן, עצירת הזמן. כך מהפרספקטיבה של הצופה. אם מגיעים לנקודה הסינגולרית, כולם מסכימים, שכבר אין זמן ואין מרחב. מה לגבי האמצע?

שלשת חלקי החור השחור דומים לשלשת ממדי האמת שדברנו עליהם בסדרת השיעורים הקודמת[נד]: "שפת אמת", "אמת" ו"אמת לאמתו". שפת החור השחור היא בדוגמת "שפת אמת"; גוף החור השחור הוא בדוגמת "אמת"; והנקודה הסינגולרית היא "אמת לאמתו" – בה, באופן ברור, אין זמן ואין מקום. ב'שפה' אין זמן מנקודת המבט של הצופה. מה קורה באמצע (ב'גוף' החור השחור)? אף אחד לא יודע, אבל יש כמה תיאוריות. אחת התיאוריות – מהתיאוריות האחרונות, תיאוריה שמאד 'כיף' לנו – היא ששם זמן ומקום מתחלפים, הזמן הופך להיות מקום והמקום הופך להיות זמן. זה נהדר. אז מגיעים לנקודה הסינגולרית, בה אין כלום – אין זמן ואין מקום, רק אין סוף מסה בריכוז אין סופי.

העלמות הזמן וגלויו מחדש

מה אנחנו מנסים לומר כאן? חור שחור שואב לתוכו את הכל, שואב את כל האינפורמציה. הוקינג ניסה לשחזר-להחיות את האינפורמציה – בהתאם למוזכר לעיל, שגם כשהכל עוצר יש חיות מסוימת, שמאפשרת תחיה. יש משהו בחור שחור ששואב אינפורמציה, שואב את המציאות. מה הבעיה? אם אינפורמציה הולכת לאיבוד לגמרי, המשמעות היא שהיקום לא יכול להיות דטרמיניסטי, והוקינט – כמו שאר המדענים – רוצה דטרמיניזם. אם אינפורמציה הולכת לאיבוד בחור שחור אין יותר דטרמיניזם וממילא יש בחירה חפשית – אפשר לבחור את העתיד. יש עוד הרבה מה לומר לגבי האות ל – ה-ל שדברנו עליה כעת היא ה-ל של הצלם בסוד הצלם אודותיו דברנו פעם קודמת (ולה שייכנו את תיאורית 'העתיד הפתוח'), אך אין כעת את הזמן להסביר.

הרעיון האחרון הוא שיש ממד בו הזמן נעלם – זמן יכול להופיע ויכול להעלם. מקור מושג הזמן בקבלה הוא "מטי ולא מטי"[נה] – משהו שמופיע ונעלם. כתוב שהמשיח מופיע ונעלם – "נגלה ונכסה ונגלה"[נו] – ובדומה אליו, גם הזמן מופיע ונעלם. יש משהו בזמן שאפשר לאבד אותו, כמו חוני המעגל (גלגול מרדכי היהודי) שישן שבעים שנה – הזמן נעלם לו. הסיפור של פורים הוא סיפור מלכות פרס, בה אנחנו מאבדים 167 שנים – הן נעלמות באיזה חור שחור של זמן. אולי לשם גם הלכו כל השנים שהמדענים טוענים שעברו מאז המפץ הגדול – אם יש פה מספיק גדול, אפשר לבלוע גם 13.8 ביליון שנים... יש שלש דרכים להתמודד עם גיל היקום – נשאיר זאת לפעם הבאה.

שזו תהיה הכנה לעבודה של "עד דלא ידע", עבודת פורים, משם תבוא הגאולה.