בע"ה

קטעים מתוך סעודת שושן-פורים ע"ו – ירושלים

בטול תורה ומקרא מגלה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פורים – "מבטלין תורה" לצורך "הדור קבלוה"

בטול תורה למקרא מגלה, להוצאת המת ולהכנסת כלה

בתחלת מסכת מגלה איתא "שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגלה"[ב]. בהמשך המסכת מופיעים שני דברים נוספים עבורם מבטלין ת"ת – "מבטלין תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה"[ג]. רבי נתן מברסלב מסביר[ד] שהכל אותו דבר – בטול תלמוד תורה למקרא מגלה הוא-הוא בטול תלמוד תרה להוצאת המת ולהכנסת כלה:

צריך להוציא את המת מהלב. לכל אחד יש איזה מת בלב – הפגם של עמלק, "אשר קרך בדרך"[ה], שהרי אין קר כמו מת – וצריך להוציא אותו מהלב. אחרי שמוציאים את המת מכניסים לתוך הלב את הכלה – כלות הנפש. כידוע, אדמו"ר הזקן אומר בתחלת לקו"ת לשיר השירים שיש שתי בחינות כלה – "כלה תתאה", שהיא כלות הנפש עם הרגש תשוקה, "יש מי שאוהב", "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי'"[ו], ו"כלה עילאה", כליון גמור, "כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם"[ז] בלי שום הרגש, בכליון לגמרי. את אותה כלה צריך להכניס ואת המת צריך להוציא – "מעבירין את המת מלפני הכלה"[ח]. איך מוציאים את המת ומכניסים את הכלה? על ידי מקרא מגלה. שלשת הדברים האלה כל כך חשובים עד שכדאי לבטל עבורם תלמוד תורה.

"בטולה של תורה זהו קיומה"

על בטול תורה כזה אומר ריש לקיש – האמורא הארץ-ישראלי שאנחנו מאד אוהבים[ט], השייך במיוחד לפורים, בהיותו גלגולו של מרדכי היהודי[י] – ש"פעמים שבטולה של תורה זהו קיומה"[יא]. תלמיד חכם אמתי, עם אהבת ישראל, יודע מתי נכון לבטל תורה כדי לקיים אותה.

הרבה פעמים הסברנו[יב] בפורים את המדרש על "עשרה נקראו יקרים"[יג] – בפורים "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"[יד], כל יהודי נעשה יהודי יקר – בגימטריא משה (והרי "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[טו] ובפורים כל ישראל הם "עם מרדכי"[טז]). דווקא משה רבינו יודע מתי מבטלים את התורה כדי לקיים אותה. איך רואים זאת? "הכל הולך אחר החיתום", סיום התורה הוא "אשר שברת [לעיני כל ישראל]"[יז], ורש"י מסביר "ישר כחך ששברת". ראיתי במו עיני איך הרבי בכה בשמחת תורה, בדמעות שליש, כשאמר שמשה רבינו שבר את הלוחות בשביל אהבת ישראל, כדי להציל את עם ישראל הוא מוכן לשבור את התורה (המיוחסת אליו דווקא – "זכרו תורת משה עבדי"[יח]).

בעצם, זהו מסר עיקרי של חג פורים – "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגלה", וכן לשאר מצות הפורים (ובפרט כאשר מקיים "עד דלא ידע"[יט]) – ועל ידי אותו בטול מתקיימת התורה במשך כל השנה כולה, שהרי דווקא בכח פורים "קימו וקבלו היהודים גו'"[כ], "הדור קבלוה בימי אחשורוש"[כא]. העיקר הוא מקרא מגלה, שהיא ה"'אורה' זו תורה"[כב] במצוות פורים[כג].

ב. פרצוף התירוצים מדוע מגלה היא בגדר בטול תורה

כדי להבין יותר מהי קריאת מגלה, שחז"ל אומרים שמבטלים תלמוד תורה למקרא לצרכה, צריך להביא את הקושיא המפורסמת של האחרונים: וואס הייסט?! מה זאת אומרת ש"מבטלים תלמוד תורה למקרא מגלה"? מקרא מגלה היא לא תלמוד תורה?! הרי היא מ-כד ספרי התנ"ך (המכוונים כנגד כד צירופי שם א-דני), כד קשוטי כלה – כבר מקשר ל"הכנסת כלה" – שכל תלמיד חכם ("משה שפיר קאמרת"[כד]) צריך להיות בקי בהם[כה]!

לקושית האחרונים יש תירוצים ב"כלים מכלים שונים"[כו]. היות שאנחנו אוהבים לתת מבנה פנימי לסוגיות כאלה, נאמר את תירוצי האחרונים לפי סדר הקבלתם לספירות מהחכמה עד המלכות, ובסיום נחזור לספירת הכתר:

חכמה: בטול למוד חדש לטובת חזרה-שאינה-נצרכת

אדמו"ר הזקן פוסק בהלכות תלמוד תורה[כז] שאם למד חלקים מסוימים מהתורה – כמו החומש ומגלת אסתר – והוא יודע אותם היטב, עליו להתקדם בתורה וללמוד דברים חדשים. אם במקום להתקדם הוא חוזר על הראשונות – לא כדי שלא ישכח אותם, אלא כי כך יותר קל ונח לו – זהו בטול תורה.

זהו נושא חשוב לכל מי שלומד תורה – יוצא שחזרות על הלימוד יכולות להיות דבר טוב או דבר רע. אדמו"ר הזקן מגדיר שאם החזרה היא מתוך חשש אמתי שבלעדיה אתה עלול לשכוח, "ידע איניש בנפשיה[כח], היא טובה מאד – לא רק 'טוב' שתחזור, אלא אתה חייב לחזור כדי שלא תשכח. אבל אם אתה 'יושב טוב' בדבר, בחינת "מרדכי היהודי יושב בשער המלך"[כט] (בחינת "אֹהב הוי' שערי ציון"[ל], "שערים המצוינים בהלכה"[לא]) – הלימוד יושב אצלך חזק, ואתה חוזר רק כי יותר קל לך מאשר לחרוש בשדה לא חרושה בלימוד – הוא כותב שזהו בטול תורה. אתה אמנם לומד תורה, אבל אם זו תורה שמונחת אצלך ואתה לא צריך לחזור עליה כדי לא לשכוח אותה, ואף על פי כן אתה חוזר כי יותר קל לך – אתה מבטל מצות תלמוד תורה.

יש אחרונים שמסבירים[לב] כך את "מבטלין תלמוד תורה למקרא מגלה": מדובר באחד שהמגלה כל כך פשוט וידוע אצלו – הוא יודע שגם בלי לחזור עליה לא ישכח, הוא שלם במצות "זכור את אשר עשה לך עמלק"... לא תשכח"[לג] – ובכל אופן הולך לשמוע מגלה, כי מצוה בפורים לשמוע מגלה. אצלו זהו בטול תורה, כי היה ראוי שילמד משהו חדש, והחזרה על הישן הידוע לו נחשבת עבורו בטול תורה. [איך חוזרים גם בלילה וגם ביום? בטוח בטול תורה לכולם...] יש אחד שמהלילה עד הבקר כבר שוכח. האנשים האלה, עליהם בונים את התירוצים, לא כל כך מצויים אצלנו – אלה תירוצים לאנשים מיוחדים.

את התירוץ הראשון נשים בחכמה, כי חכמה היא חידוש – חידוש תורה. הוא אומר שיש ענין מיוחד של חידוש בתורה – לא רק שתחדש חידושי תורה, אלא תלמד דברים חדשים, שכל הזמן תרחיב אופקים, אל תהיה מצומצם בידע שלך, אף פעם אל תסתפק במה שאתה יודע, תמיד צריך לדעת יותר ויותר (על העולם הפנימי שלך תמיד להתרחב ולהתפשט הלאה, "עד בלי די", מכח שם הוי' שבחכמה). שוב, הווארט כאן הוא חידוש, וחידוש הוא חכמה, לכן נמקם תירוץ זה בחכמה.

בינה: בטול תורה באיכות (עיון)

יש תירוץ ידוע – דומה, אך לא זהה – של רבי חיים בריסקער. הוא לא לומד זאת מהלכות ת"ת דווקא, אלא אומר מעצמו שפשיטא אצלו שמי שיכול ללמוד ולעיין בעמקות – הוא ליטאי אמתי, אצלו העיקר הוא העיון – ומסתפק בלימוד בשטחיות מבטל תורה באיכות. בתירוץ הראשון יש כמות, אבל עם תוספת אור חדש, וכאן איכות. אם לא היית הולך לשמוע קריאת מגלה, אלא היית לומד בעיון כדרכך, כמו כל תלמיד ליטאי טוב, היית משכיל דברים עמוקים – "תעלֻמות חכמה כי כפלים לתושיה"[לד]. כשאתה הולך לשמוע, ללמוד מגלת אסתר בשטחיות, זהו בטול תורה. עיקר המוחין דאמא הוא עיון, ולכן זהו התירוץ שכנגד הבינה.

[רק כדי לאזן נאמר שאחד מאחרוני האחרונים, אחרי רבי חיים מבריסק, מחדד ואומר אותה סברא הפוך, כבקורת נגד הישיבה-בוחער הליטאי. הוא שמי שאין לו בקיאות בתורה, לא יודע שו"ע, ולומד בעיון – זהו בטול תורה. "תורה לשמה" (ברמה הבסיסית שלה) היא תורה על מנת לעשות, ומי שאינו יודע מה לעשות, וגם יודע שאינו יודע, אך מעדיף ללמוד עיון – מבטל תורה. יותר קל וכיף לו 'לשחק' בחור ליטאי מובהק, שסובר סברות ועושה פלפולים, והכל – בלשון המהר"ל מפראג[לה] – פלפולים של הבל, שאין בטול תורה יותר מהם.]

דעת: אי אפשר לכוון למקרא מגלה ותלמוד תורה כאחד

התירוץ השלישי הוא כנגד הדעת. יש לרבי שלמה קלוגר[לו] ווארט – עליו חולקים הרבה מהאחרונים – שמעשה אחד אינו עולה לשני שמות. לכן, אי אפשר לקיים תוך כדי קריאת המגלה, בעת ובעונה אחת, מצות ת"ת ומצות מגלה. מעשה קריאת המגלה אינו עולה לשני שמות – שתי המצוות האלה – ולכן עליך להחליט, או שאתה רוצה לצאת ידי חובת מקרא מגלה או ללמוד תורה. אם אתה רוצה לצאת ידי חובת מקרא מגלה – אתה ביודעין מבטל תלמוד תורה.

מה הראש? הסברא היא על דרך הכלל ש"תרי קלי לא משתמעי"[לז] (חוץ מאשר במקרים מיוחדים). לעניננו, מכיון ש"מצוות צריכות כוונה" – יש בזה מחלוקת, אבל כך פוסקים[לח] – אי אפשר לכוון במודע לשתי מצוות יחד, או שאתה מכוון למצות מגלה או שאתה מכוון למצות תלמוד תורה. הדוגמה שמביאים היא נטילת לולב בהושענא-רבה, האם אפשר לצאת גם ידי מצות נטילת לולב וגם מצות ערבות של הו"ר? יש שם מצות לקיחה, "ולקחתם"[לט] (אם המצוה היתה רק להחזיק, יש מי שאומר שאפשר את שניהם, אבל אם יש מצות לקיחה על כל אחד מהם אי אפשר לקחת את שניהם יחד). כיוצא בכך, אי אפשר לקיים מקרא מגלה ותלמוד תורה יחד בגלל הכוונה הנדרשת.

זהו תירוץ מאד חשוב. למה שמים אותו בדעת? כוונה. "אם אין דעת הבדלה מנין"[מ] – סברא שצריך הבדלה למה מכוונים. הכל דעת, כי יש פה הבחנה, מעשה אחד לא חל על שני שמות, וצורך בכוונה – הבחנה שכולה אומרת דעת.

חסד: ספור המגלה נכתב למצוותו ואינו תורה

התירוץ הרביעי הוא המפורסם והקשה ביותר, מובא בשו"ת בית אפרים[מא] – שו"ת חשוב שכולם, גם החסידים, אהבו. צריך לראות לשונו, אבל בקיצור משמע מדבריו שכל מגלת אסתר נכתבה ונכללה ב-כד ספרי תנ"ך אך ורק כדי לקרוא מגלה, והיא שונה מהותית מכל התורה כולה. המגלה היא ספר שכולו סיפור, שיש מצוה לספרו בפורים. אסתר בקשה "כתבוני לדורות"[מב] – שיהיה קבוע בכתובים, אף שמצוותו רק פעם בשנה, ורק לשם כך הוא נקבע בתנ"ך, אך מצד עצמו אינו תלמוד תורה.

זהו ווארט מבהיל, כי לפיו כל מסכת מגלה וכל מדרשי חז"ל על המגלה אינם בדיוק תורה. לכן הוא הקפיץ לגמרי את האבני נזר[מג], עד כדי כך שהוא כותב שלא מאמין שיצא מפיו של אותו צדיק, אבל כנראה שכן יצא מפיו... – הוא תרץ כך (וכיוצא בו תרץ גם בעל הקדושת לוי[מד]), וגם אם לא מסכימים צריך להבין את דבריו.

הווארט בקיצור הוא שמגלת אסתר היא יותר סיפור מאשר תורה. כמה תורה שלא תעמיס על מגלת אסתר, היא נשארת סיפור – הסיפור שבה יותר טוב... כתוב בתניא[מה] שספורי המעשיות בתורה הם יותר גבוהים מכל התורה. אחרי שנגמור את הפרצוף נחזור לכתר ונעמיק בכך עוד, אבל בינתים נשים את התירוץ בחסד, שפנימיותו אהבה – יהודים אוהבים סיפורים. אין יותר חביבין מספורי צדיקים, חביבין עלי סיפורי צדיקים יותר מכל דבר אחר בתורה.

בכל אופן, איך תתורץ קושית האבני נזר על כל הזמן ש'בזבזו' חכמים לדרוש את פסוקי המגלה? יש לומר שהוא על דרך "שיחת חולין של תלמידי חכמים" ש"צריכה לימוד"[מו] – לימוד אמתי, ככל לימוד תורה (כל שכן ממה שחכמים עיינו ובארו ענינים של "אמרי אינשי" וכיו"ב), שמתוכו מתגלים "רזין דרזין" (זו דרשת ה'עיתון' של תלמידי חכמים...). גם הענין הזה שייך לספירת החסד – דרשת וסיפור חסדי השי"ת בעולם (ובסוד "עולם חסד יבנה"[מז] – המבואר בחסידות[מח] שיש לבנות את מדת החסד לצורך העולם – ולכן הקריאה צריכה להיות מתוך הכתב כהלכה וכו', כדברי הקדושת לוי, ודוק).

גבורה: קטיעת רצף הלימוד בענין אחר

הדין הוא שכל מצוה שאינה נעשית על ידי אחרים מבטלת תלמוד תורה[מט], אז מה החידוש שמצות תלמוד תורה נדחית ממקרא מגלה?! לאידך, ברוב המצוות שזמנן אינן עובר – שאוכל לקיימן אחר כך – לא מפסיקים באמצע ת"ת כדי לקיימן. לכן, מתבקש להסביר – דבר פשוט, שיוצא מכמה אחרונים, אך לא ראיתי מי שכותב כך ממש בפירוש – שמדובר כאן בהליכה לשמוע מגלה בבית כנסת ממש כשאני באמצע שיעור, באמצע כתיבת חידוש תורה.

התירוץ מבוסס על התוספות על אתר[נ], שמסבירים כי הדין שמבטלים עבודה במקדש בשביל מקרא מגלה הוא רק בעבודה שאפשר לעשותה אחר כך – שאפשר לדחות – אך אחרת לא מבטלים. כך נאמר בדרך כלל לגבי תלמוד תורה – עלי לבטל תורה כדי לקיים מצות עשה שלא נעשית על ידי אחרים, אבל אם אוכל לעשותה אחר כך אגמור את השיעור ואז אלך לקיימה. אבל כאן, שיש מצוה לשמוע את המגלה גם בצבור – כפי שנראה בתירוץ הבא – עלי לבטל את המצוה של לימוד ברצף וללכת לשמוע מגלה (אמנם בשעה שאני מקיים את המצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים איני לומד תורה, וכאילו בטלתי ת"ת לחלוטין באותה שעה – דבר שאי אפשר להשלים – אך לתירוץ זה מקרא מגלה עצמו הוא תורה, וההתבטלות היא רק מרצף לימוד התורה שלי, ודוק).

אם אני קוטע שיעור, לימוד שאני באמצעו – באמצע איזו סוגיא, באמצע העיון, זהו ענף לתירוץ של רבי חיים, הגבורה ענף הבינה –ד אני עלול לשכוח את כל מה שהייתי באמצעו. בשבילי זהו ממש בטול תורה, ואף על פי כן עלי לבטל את הלמוד שאני באמצע וללכת לשמוע מגלה – "מבטלין ת"ת למקרא מגלה". התירוץ שייך לגבורה, שענינה קטיעה וחיתוך – הפסקה באמצע הלימוד.

תפארת: בטול ת"ת לצורך קריאת המגלה ברוב עם

בתפארת יש עוד סברא: יש אחד שיכול לקרוא את המגלה בבית – הוא יודע לקרוא את המגלה, ואפילו יש לו מנין בבית – אבל עליו לבטל תורה כדי לשמוע את המגלה בצבור[נא]. לא נאריך, אבל כתוב באחרונים ששמיעת המגלה בצבור אינה הידור מצוה בלבד, כמו "ברב עם הדרת מלך"[נב] בכל מצוה, אלא חלק מעצם המצוה – מה"פרסומי ניסא". נכלול בכך גם מקרה שאתה גבאי של בית הכנסת, ואתה צריך להביא צבור – אתה שליח של הרבי, ואתה צריך להביא צבור – הדבר לוקח כמה שעות טובות, שבהן אתה מתבטל מתלמוד תורה. צבור גדול הוא תפארת, הקהל.

אין לנו זמן להאריך, אבל המושג רבים בפורים הוא כמו הקהל – לומדים זאת מיהושע בן נון. יוצא מהסוגיא בגמרא שהכי לכתחילה, ה'לימיט' שצריך לשאוף אליו, הוא קריאת המגלה בפני כל עם ישראל, בדיוק כמו מצות הקהל, בה המלך קורא את התורה בפני כל ישראל (מתאים להשנה, שנת הקהל, שהרבי רצה שנעשה "הקהל" כל השנה, ובפרט בפורים). דוגמה להקהל מן התורה, אם יש דוגמה בתורה של הקהל היא דווקא מקרא מגלה, שלכתחילה היה צריך לקרוא אותה בפני כל עם ישראל. כדי לעשות כזה מבצע מבטלים הרבה זמן. המושג בתורה הוא "תורה דרבים", יהושע בן נון, מול בית רבי – הנשיא, שיש לו ישיבה גדולה. מדברי הרמב"ם עולה[נג] שאף נשיא הדור עם ישיבתו הגדולה, מאות ואולי אלפי תלמידים הכי גדולים, נקרא בפורים תורה דיחיד ולא תורה דרבים. רבים בפורים הם כל עם ישראל. מי שלומד עם כל עם ישראל הוא משיח[נד] (שנולד מ"עד דלא ידע" של פורים).

להגיע לכל עם ישראל, לזמן יחד את כל בני ישראל, לוקח זמן – השליח שעוסק בכך מבטל הרבה תלמוד תורה. אם כן, בתירוץ הזה נכללים כל ה'מבצעים' – מבצע מקרא מגלה על דרך חב"ד, כמו מי שהולך וקורא את המגלה כל היום בכל מיני מקומות. לא ברור שתלמיד בפונוביז' יפסוק שמותר לו לבטל כל היום תורה כדי להסתובב ולקרוא מגלה, אך זהו מנהג פשוט – כבר שמעתי ויצאתי ידי חובה, ואני ממשיך לקרוא לזכות עוד יהודי ועוד יהודי במצות מקרא מגלה בחג פורים. דברנו על הקהל אחד גדול, אבל כאן מבטלים תורה כדי פשוט להסתובב ולקרוא כמה שיותר.

התירוץ הזה שייך לתפארת – ריבוי הגוונים של "תפארת ישראל"[נה] – צריך לקבץ את כל סוגי היהודים למקרא מגלה, מחרדים עד חילונים, כולם יחד. כמו שביום כפור אנחנו מתירים להתפלל עם העברינים, כ"ש וק"ו בפורים (כנודע שיום הכפורים הוא רק כמו פורים), ולשם כך מבטלים תלמוד תורה.

נו"ה: בטול תורה בהליכה לשמיעת מגילה בבית כנסת

כנגד הנצח וההוד נשים תירוץ אחד. כתוב בפירוש[נו], וכמה מהאחרונים אומרים שזהו התירוץ הפשוט, שכל אדם – גם אחד שלא יודע לקרוא בעצמו וגם אחד שיודע – צריך ללכת לבית כנסת לשמוע מגלה, ובהליכה יש הרבה בטול תורה. הליכה שייכת לשתי הרגלים, נצח והוד. אפשר לומר שהליכה יותר קרובה שייכת לנצח והליכה יותר רחוקה להוד (על נצח והוד נאמר "שלום שלום [יסוד] לרחוק [הוד] ולקרוב [נצח]"[נז]).

יסוד: בטול השפעת הרב לתלמידים (ששמעו מגלה) לצורך מקרא מגלה

התירוץ שנשים ביסוד קצת דומה לתירוץ הגבורה, אבל הוא שונה. הזכרנו בהערה את התירוץ הראשון של הרש"ש על הגמרא, על דרך תירוץ החכמה, אבל יש לו תירוץ שני[נח] – שמדובר במציאות, היכי תימצי, בה רב לומד עם תלמידים שכבר שמעו את המגלה, אך הוא עוד לא שמע. מה צריך לעשות? האם על הרב להקריב את עצמו ולא לשמוע מגלה כדי ללמוד עם התלמידים? אם אף אחד לא שמע – נטייל לבית כנסת או שנקרא כאן, אבל התלמידים כבר שמעו. הוא אומר שהרב צריך לצאת מהשיעור – 'סליחה תלמידי היקרים, אני צריך לשמוע קריאת מגלה'. הרב הולך וצריך להמשיך ללמוד לבד – הכיף של השמיעה מהרב נגמר. הרש"ש לא היה חסיד, ובכל אופן תירוצו קצת חסידי – כשהרב יוצא ישנו בטול תורה של התלמידים.

למה תירוצו שייך ליסוד? כי ההשפעה היא ביסוד. מהו תלמוד תורה כאן? ההשפעה, הכיף של הרב שמלמד את התלמידים – הכיף שיש בזרימה מהרב לתלמידים קשור ליסוד, ומפסיקים את הזרם כדי לשמוע מגלה.

מלכות: בטול תורה ללועז בשמיעת מגלה בלשון הקדש

אחרון אחרון חביב הוא תירוץ המלכות (השייכת בכלל להלכה): כתוב שהלועז – שאינו מבין לשון הקדש, לומד תורה באנגלית או ברוסית או בהודית, ואין מי שיקרא לו מגלה בשפה שלו – יוצא ידי חובה בשמיעת המגלה באשורית, אף שאינו מבין אף מלה[נט]. אם לא היה הולך לשמוע את המגלה הוא היה מקיים מצות תלמוד תורה בלשון שלו – אפשר ללמוד תורה בכל שפה – אבל הוא הולך לשמוע מגלה בלי להבין אף מלה.

תפקיד המלכות הוא לקרב את התחתונים, את אלה שלא מבינים לשון הקדש, העולמות התחתונים. כלול בכך גם גיור גרים – זהו תירוץ מצוי ביחס לגרי צדק, שמבינים רק את שפתם. אם כן, התירוץ העשירי שייך למהפכה הרביעית.

כתר: כל התורה בטלה כשרגא בטיהרא בפני קריאת מגלה

נחזור לכתר: הכתר הכי דומה לתירוץ החסד – מעלת הסיפור לגבי התורה. הרי בפורים יש מושג של בטול המובא תמיד בחסידות, לא ביחס לתלמוד תורה אלא בהקשר למאמרי חז"ל שכל המועדים בטלים וגם כל הכתובים בטלים חוץ ממגלת אסתר. מדברי הבית אפרים משמע שיש, כביכול, גריעותא במגלת אסתר ביחס לשאר הכתובים, אך כתוב שכל הנ"ך בטל חוץ ממגלת אסתר[ס], שכל החגים בטלים חוץ מפורים[סא]. איך מסבירים זאת בחסידות[סב]? לא שלא יהיו מועדים, לא שלא יהיה פסח, אלא "שרגא בטיהרא מאי מהניא?"[סג], מה הנר מועיל באור השמש? אור קטן בתוך אור גדול, שלא שמים אליו לב כלל.

אם נקח את המשמעות הזו, יצא לנו עוד תירוץ – התירוץ של הכתר: בדיוק כמו שכל הכתובים בטלים חוץ ממגלה וכל המועדים בטלים חוץ מפורים – כל התורה כולה בטלה בתוך מקרא מגלה, ובכך "מבטלין תלמוד תורה למקרא מגלה" (שעולה בטל ברבוע; "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת" עולה בטול ברבוע!).

זהו תירוץ של כתר עליון, אבל הוא הכי דומה לחסד. בחסד זו הגריעותא של מגלת אסתר – לכן האבני נזר קופץ מדברי הבית אפרים, שכאילו מוריד את המגלה למטה מכל התורה – ובכתר היא-היא הנותנת, שהמגלה כל כך גבוהה שהכל בטל בפניה, כל התורה הבל בפניה (שהרי המגלה היא בחינת תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא"[סד], שכל התורה של העולם הזה הבל בפני תורת משיח[סה]).

סיכום

התירוץ האחרון הוא ההשראה של כל חג פורים – יש במגלה בטול תורה למעליותא, בבחינת "פעמים בטולה של תורה זהו קיומה", כאשר חוזרים לשרש שמעל התורה, וממנו נמשכת התורה של כל השנה. צריך להתבונן איך השרש והכלל של התירוצים – הכתר נקרא "כליל" – מתבטא בכל התירוצים, איך בכל אחד יש גוון של בטול ענין מסוים בתורה, שבסופו של דבר יתקיים ויתחדש דווקא מתוך המעלה של מקרא מגלה.

ולסיכום התירוצים: