בע"ה

י"ב אד"ש ע"ט – בית שולמן, וודמיר

התוועדות הכנה לפורים

שיעור אנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. גילוי העצמות במגלת אסתר

נצחיות קדושת המגלה – כקדושת התורה

לחיים לחיים, שיהיה פורים שמח. אני שמח להיות כאן הערב. מחר תענית אסתר ובלילה כבר קוראים את המגלה.

המגלה היא ה"אורה" של פורים – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"[ב], "'אורה' זו תורה"[ג], והתורה בפורים היא המגלה[ד]. מלבד חמשה חומשי תורה, החלק היחיד הנוסף של התנ"ך שעתיד להשאר לעתיד לבוא הוא מגלת אסתר – כל הנביאים והכתובים בטלים חוץ ממגלת אסתר[ה]. יש משהו בקדושת מגלת אסתר ששוה לקדושת חמשה חומשי תורה.

חמשה חומשי תורה נתנו על ידי משה רבינו, ומגלת אסתר נקראת על שם אסתר, שהיא שבקשה מחכמי הדור "כתבוני לדורות"[ו]. הם התנגדו לכך, כתוב בגמרא, כי חששו שסיפור המגלה יעורר אנטישמיות, עד שמצאו סמך מן התורה לכך שענין מחית עמלק צריך להיות בתורה, נביאים וכתובים – "כתוב זאת זכרון בספר"[ז], ואזי "ומאמר אסתר קים דברי הפֻרים האלה ונכתב בספר"[ח], בספר-בספר לגזרה שוה. מעשה המגלה נכתב לדורות, עד שהוא נצחי כחמשה חומשי תורה.

העלם השם במגלה – שמות במדרגות מלכות

הפלא הוא ששם ה' אינו מופיע אפילו פעם אחת במגלה – אף אחד משמותיו או כינוייו של הקב"ה – הקב"ה נעדר כביכול מהמגלה, אין בה שם השם. איך יתכן? הרי כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, וכאשר משיח יבוא הוא יגלה שכל התורה היא שם אחד של ה'[ט].

בפירוש הגר"א לספר יצירה[י] הוא כותב שיש ארבע מדרגות בשמות:

המדרגה הראשונה – שם המפורש, שהוא שם העצם ושם המיוחד.

המדרגה השניה – השמות שאינם נמחקים.

המדרגה השלישית – כינויי ה', דוגמת רחום וחנון וכו', המתייחסים אליו במפורש.

המדרגה הרביעית – כל מלה בתורה, "בראשית" "ברא" וכו', היא שם של הקב"ה.

ארבע המדרגות הללו של שמות בתורה מכוונות בעצמן כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: שם הוי' כנגד האות י שבשם, ספירת החכמה – "הוי' בחכמה"[יא]. כל השמות שאינם נמחקים הם כנגד ה עילאה. כל כינויי ה' – כנגד המדות, כמו "רחום וחנון", השייכים ל"תפארת רחמי"[יב]. והחידוש הגדול, שכל שאר המלים – כל מלה בתורה, אפילו שם של רשע, אם הוא מופיע בתורה – הם ה תתאה של ה', מלכות:

  י        שם המפורש

  ה       השמות שאינם נמחקים

  ו        כינויי ה'

  ה       כל (מלות) התורה

כל מגלת אסתר היא מלכות – מלים שלא רואים בפירוש שהן ה' הן שמות מלכות. מגלת אסתר היא רק סיפור, מלים פשוטות – אפשר לקרוא כסיפור חילוני, כתוב בספרי מדי ופרס. חכמינו מסבירים[יג] שזו אכן הסבה ששם ה' אינו מופיע במגלה – כי בספרי מדי ופרס היו מתרגמים אותו לשם ע"ז חלילה, אבל יש עוד הרבה הסברים.

גילוי העצמות בחשך המגלה

אחד ההסברים בחסידות[יד] הוא שמגלת אסתר היא "לפני הוי'"[טו], כמו שכתוב על יום כיפורים[טז]. ידוע שכפורים הוא כ-פורים[יז], כמו פורים אבל לא ממש פורים – פורים יותר מיום כיפורים. יום כפור הוא "לפני הוי'" – מעל שם הוי' (בחינת קוצו של י, כתר עליון, יחידה, אך עדיין יש יחס כל שהוא לשם הוי') – ופורים כל כך מעל שם הוי' שכלל לא נזכר במגלה, הוא גילוי העצמות ממש. בחסידות מוסבר ההבדל בין שם לעצם, ופורים הוא עצמות, מעל כל שם. המדרגה שמעל שם הוי' לגמרי משתקפת דווקא במדרגה הכי נמוכה, בה כל אחת מהמלים – החילוניות, השגרתיות – היא שם המלכות של ה'.

מגלת אסתר מתחוללת בחשך. כתוב "ישנו עם אחד"[יח], האנשים ישנים, כי הם בחשך, ישנים מתורה ומצוה[יט], ונדמה שאפילו הקב"ה ישן, "אלהיהם של אלו ישן הוא"[כ] – כך מתאר זאת המן הרשע, נדמה שהגילוי האלקי ישן. אבל מה שבאמת קורה, מה שבאמת מתגלה – מגלת אסתר היא גילוי ההסתר – הוא שעצמות ה' מלובשת בדרכי הטבע. ה' – עצמותו ממש – נמצא בתוך כל החשך, בתוך כל השגרה.

זהו הגילוי של פורים, שאינו בטל לעולם, כמו ספר תורה וכמו הלכות. ריש לקיש אומר בגמרא שמגלת אסתר לא תתבטל לעולם ותורה שבעל פה לעולם לא תתבטל. לעומת זאת, כל הנביאים והכתובים עתידים להתבטל. מה הכוונה שהם יתבטלו? אין הכוונה שלא יתקיימו יותר. כמו שכתוב[כא] שכל החגים בטלים לעתיד לבוא, חוץ מפורים – אין הכוונה שלא יהיו פסח, שבועות וסוכות, אלא שהם יבטלו באור הגאולה כ"שרגא בטיהרא" ש"מאי מהני"[כב]. הם יהיו שם, אבל בטלים כאור הנר בפני השמש עצמה[כג].

רמזי שם הוי' במגלה

אמנם שם ה' לא מופיע במגלה, אבל הוא רמוז מספר פעמים בראשי או סופי תיבות במגלה. כלומר, יש איזה רמז שה' כאן – לא מפורש אבל רמוז בר"ת ובס"ת. לדוגמה, כאשר אסתר הזמינה את אחשורוש למשתה הראשון שהיא עשתה היא אמרה "יבוא המלך והמן היום"[כד], ר"ת י-ה-ו-ה לפי הסדר. פעם נוספת השם מופיע למפרע באותיות הסופיות בביטוי שאמר המן – "[וכל] זה איננו שוה לי [בכל עת אשר אני רֹאה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך]"[כה]. את שם הוי' הישר אמרה אסתר ואת שם הוי' למפרע אמר המן. בעקבות דברי המן זרש ואוהביו הציעו לו לעשות עץ גבוה חמשים אמה, עליו יתלו את מרדכי, והוא יבוא למשתה עם המלך שמח וטוב לב.

ישנם יב צירופי שם הוי', המכוונים כנגד יב חדשי השנה. הצירוף הישר, ר"ת "יבוא המלך והמן היום", שייך לחדש ניסן, והצירוף למפרע, "וכל זה איננו שוה לי", הוא הצירוף של חדש תמוז – הצירוף הרביעי לפי חכמת הצירוף.

זו אינה הלכה בשו"ע, אך בפרי עץ חיים[כו] אומר האריז"ל שכאשר קוראים את המגלה יש לשים לב – בעיקר בעל הקורא – לשם הוי' שרמוז בשני הפסוקים האלה. בכל אופן, בפשט – ה' אינו מופיע במגלה, כי המגלה היא התגלות של מה שמעל שם ה', גילוי העצמות עצמה.

ב. מגלת אסתר – ספר הקבלה הראשון

הופעת שמות הספירות במגלה

נאמר עוד דבר חשוב ביחס למגלה: מגלת אסתר היא ספר הקבלה הראשון. אין עוד ספר בתנ"ך בו מופיעים שמות כל הספירות. שם ה' אינו מופיע במגלה, אבל שמות כל עשר הספירות – עשרת ערוצי האור בהם ברא ה' את העולם – מופיעים במגלה, חוץ מספירת הנצח.

משמעות הנצח היא נצחון ונצחיות, והוא הספירה של משה רבינו במדות הלב. במובן מסוים, הנצח הכי שייך לפורים ולמגלה, כי הם נצחיים – רק הם נצחיים (בעוד שאר הנ"ך והמועדים בטלים, כנ"ל). בשבת לפני פורים – השבת האחרונה, שבת זכור – קראנו בהפטרה את הפסוק הכי חשוב בתנ"ך של נצח, "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[כז]. מה פירוש "כי לא אדם הוא"? מוסבר בקבלה ש"נצח ישראל" בא ממדרגת "לא אדם" – אדם יכול להשתנות, אבל "אני הוי' לא שניתי"[כח], עצמות ה' אינה משתנה.

אם כן, על נצח קראנו לפני המגלה, אבל כשקוראים את המגלה בפורים – כל שאר עשר הספירות מופיעות שם בפירוש, לא ברמז. הביטוי הכי בולט – שחוזר שלש פעמים ("בתלת זימני הוי חזקה"[כט]) – הוא "כתר מלכות"[ל], הספירה הראשונה והספירה האחרונה, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[לא], אבל גם כל שאר הספירות (חוץ מנצח) כתובות במגלה[לב].

"וקבל היהודים"

אפילו המלה קבלה עצמה מופיעה במגלה. בתורה שרש קבל מופיע רק פעמיים, שתיהן בביטוי "מקבילֹת הלֻלאֹת"[לג] – המשמעות בתורה היא הקבלה, ולכן עצם חכמת הקבלה הוא עריכת הקבלות של מושגים למבנה הבסיסי של שם הוי' ב"ה או של הספירות[לד].

אצלנו ידוע שקבלה פירושה לקבל ממישהו – זהו מובן השרש בארמית, בעוד בלשון התורה המשמעות היא הקבלה כנ"ל. מה הקשר? ניתן דוגמה ממערכת יחסים של רב ותלמיד: אם הרבי והתלמיד עומדים פנים אל פנים, התלמיד יכול לקבל את הפנימיות – התוכן הפנימי – שמשתקף בפנים של הרב (כמו שכתוב "חכמת אדם תאיר פניו"[לה]). כדי לקבל את התוכן הפנימי של הרבי עליך להיות מקביל אליו, לעמוד מולו פנים בפנים – זהו הסבר הקשר בין קבלה להקבלה.

המקום העיקרי בתנ"ך בו שרש קבל מופיע במשמעות של קבלת דבר-מה – שלש פעמים ("בתלתא זימני הוי' חזקה", כנ"ל) – הוא במגלת אסתר[לו]. בפרק ט מופיעות שתי קבלות באותו הקשר: קודם נאמר, "וקבל היהודים"[לז] – "וקבל" בלשון יחיד[לח], כמו ש"משה קבל תורה מסיני"[לט]. כל "עם מרדכי"[מ], "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[מא], קבל מחדש את התורה, "הדור קבלוה בימי אחשורוש"[מב]. אחר כך כתוב "קימו וקבלו [וקבל כתיב] היהודים"[מג] – הפשט הוא שהם קבלו את מה שמרדכי כתב והורה לשמור את חג הפורים לדורות. אם כן, המושג קבלה – במובן השגור – מופיע בהדגשה במגלה.

קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט

כמה שוה השם מרדכי? 274, פעמיים 137 (מספר ראשוני, מרדכי לא מתחלק יותר). 137 הוא המספר הכי חשוב היום בפיזיקה. כש'גילו' אותו בפיזיקה קפץ מישהו, יהודי, ואמר שהרי 137 בגימטריא קבלה. מה יכולה להיות משמעות הרמז ש-מרדכי שוה ב"פ קבלה?

כעת אומרים חידוש: רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הכי גדול בחב"ד, מי שהכי מבין בעומק תורת החסידות, כתב ספר שלם, "מאמר השפלות והשמחה", מהטקסטים העמוקים בחסידות, ושם מבאר באריכות שישנן שלש קבלות – קבלת הרמ"ק, אחריה קבלת האריז"ל והשלישית קבלת הבעל שם טוב.

בדרך כלל אומרים קבלה לעומת חסידות, והרבה צדיקים גדולים – לא בחב"ד – אפילו התנגדו לשימוש במושגים המקוריים של קבלת האריז"ל בהפצת תורת הבעל שם טוב. הם אמרו "לשון הקבלה לחוד ולשון החסידות לחוד" – אלה שתי שפות שונות, אל תערבב את השפות, קבלה היא שפה אחת וחסידות היא שפה אחרת. לעומת זאת, אדמו"ר הזקן קבל מהמגיד ממעזריטש כן להשתמש בשפת האריז"ל בלימוד החסידות, רק להפשיט אותה מגשמיותה. אבל כאן מוסבר יותר, שחסידות היא בעצם עוד שלב של גילוי הקבלה – קבלת הבעל שם טוב. אפשר לומר שקבלת האריז"ל ממשיכה וכוללת את קבלת הרמ"ק, ולכן אפשר לומר שיש שתי מדרגות של קבלה – קבלת האריז"ל וקבלת הבעל שם טוב[מד] – ושתיהן כלולות במרדכי.

הופעת הקבלה בתקופת "קבל ליליא"

שוב, המלה קבלה ושמות הספירות מופיעות במגלת אסתר. משהו מיוחד, ששם ה' אינו מופיע, אבל זו תחלת הגילוי של הממד הפנימי של התורה, פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא. בארמית יש לשרש קבל עוד משמעות (חוץ מהמשמעות של לקבל). נראה אם מישהו זוכר, בעשר המכות איך מתורגם "וימש חשך"[מה]? שהיה חשוך "[בתר דיעדי] קבל ליליא" – "קבל ליליא" היינו חשכת הלילה. אם כן, קבלה פירושה חשך אפלה – דבר מדהים בפני עצמו. הקבלה מופיעה בתקופה חשוכה, כשהעם ישן, כאשר נדמה שה' ישן – דווקא אז מתגלה פנימיות התורה, ממקום גבוה שלמעלה משם הוי' ב"ה.

ג. "מהיכן קורא אדם את המגילה"?

ארבע דעות התנאים

עד כאן היתה הקדמה. כעת ניקח דוגמה של סוגיא בגמרא על מגלת אסתר, ננתח אותה ונתבונן בה לפי הקבלה: המשנה שואלת "מהיכן קורא אדם את המגלה?" [מו] – מה המינימום שצריך לקרוא כדי לצאת ידי חובת קריאת המגלה?

"רבי מאיר אומר – כולה". לדעת רבי מאיר אם אינך קורא את כל המגלה – אם פספסת מילה – אינך יוצא.

"רבי יהודה אומר – מ'איש יהודי [היה בשושן הבירה ושמו מרדכי]'[מז]". לדעתו, מספיק אם מתחילים מהופעת מרדכי במגלה. חז"ל מציינים בסוגית הגמרא[מח] שהמגלה עצמה צריכה להיות שלמה, לא ספר חסר, אבל אם קראת מתוך מגלה כשרה ושלמה מ"איש יהודי" – יצאת.

"רבי יוסי אומר – מ'אחר הדברים האלה [גדל המלך את המן בן המדתא]'[מט]". לדעת רבי יוסי מספיק להתחיל מההופעה של המן והגדולה שלו.

אלו שלש הדעות שמופיעות במשנה. הגמרא על המשנה הזו מביאה ברייתא עם דעה רביעית, עוד יותר קיצונית – דעת רבי שמעון בר יוחאי, רשב"י אומר שיוצאים ידי חובה אפילו אם מתחילים מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך"[נ]. הגמרא שם אומרת שאחשורוש התחיל לדאוג – למה אסתר הזמינה את המן? אולי היא אוהבת את המן יותר ממני?! לכן הוא לא יכול היה לישון, ואז בקש שיביאו את ספר הזכרונות, בו קראו שמרדכי הציל את חייו, ואז 'התחיל הסוף' (כפי שאנחנו אומרים זאת). במגלת אסתר, מתאים לקבלה, יש עשרה פרקים – כנגד עשר ספירות. "בלילה ההוא" מתחיל את פרק ו, תחלת החצי השני של המגלה.

רבי יוחנן: "את כל תֹקף"

אחרי הבאת הדעה הרביעית, של רשב"י, חולקים שני אמוראים מה מקור הדעות – לכל דעה חייב להיות מקור. רבי יוחנן – בגימטריא פורים – אומר שכל התנאים דרשו אותו פסוק, "ותכתב אסתר... את כל תֹקף"[נא]. מהו התוקף? כל אחד מהתנאים מפרש אחרת:

רבי מאיר מפרש – "תוקפו של אחשורוש". צריך לקרוא כמה אחשורוש הוא מלך גדול ותקיף, כמפורש בתחלת המגלה, ואחרת לא יוצאים.

רבי יהודה אומר – "תוקפו של מרדכי", לכן מספיק להתחיל מ"איש יהודי".

רבי יוסי אומר – "תוקפו של המן". הכי חשוב במגלה לדעת כמה חזק היה המן, כמה חזק היה האיום, הקליפה. אחשורוש גם הוא רשע, אבל מי שאחראי לגזרה הוא המן – כמה גדול היתה השנאה של המן ל"עם מרדכי".

אלה שלש הדעות במשנה, והגמרא מביאה את דעת רשב"י – "בלילה ההוא" – שהתוקף הוא "תוקפו של נס". זו דוגמה להבדל בין המשנה והגמרא – במשנה כל ה"תֹקף" הוא של דמויות שמופיעות במגלה, אבל הגמרא מביאה את דעת רשב"י על "תוקפו של נס", לא תוקף של מישהו במגלה, אלא גילוי עצמות ה' (כנ"ל). "תוקפו של נס" מתחיל מ"בלילה ההוא".

אם כן, לדעת רבי יוחנן יש כאן ארבע דעות באיזה תוקף מדובר, כאשר בכל אופן צריך לקרוא את המגלה מה"תֹקף". ורמז נפלא: "ותכתב אסתר... את כל תקף" עולה ד"פ "כל תקף", כנגד ארבע דעות התנאים בפירוש "כל תקף"! בכלל, על חדש אדר כתוב ש"תקיף מזליה"[נב] – יש מזל תקיף וחזק לעם ישראל.

רב הונא: "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם"

רב הונא ואומר שכל הדעות הן דרשה של פסוק אחר באותו פרק – "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם"[נג]. השורה התחתונה של המגלה היא שאדם עשה משהו, מסבה מסוימת, וכך וכך קרה לו – מדה כנגד מדה:

לפי הדעה הראשונה, דעת רבי מאיר, צריך לראות כך ביחס לאחשורוש – "מה ראה אחשורוש שנשתמש בכלים של בית המקדש" (ולבש בגדי כהן גדול[נד]), ומה הגיע בסופו, שהרג את ושתי.

לפי הדעה השניה, דעת רבי יהודה, צריך לראות זאת ביחס למרדכי – מה הוא ראה לא לכרוע להמן? ראה שעשה את עצמו עבודה זרה. ומה הגיע אליו? שה' עשה לו נס.

הדעה השלישית, דעת רבי יוסי, היא ביחס להמן – "אחר הדברים האלה" – מה ראה המן שנתקנא בכל עם ישראל? ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"[נה]. ומה הגיע אליו? תלו אותו ואת עשרת בניו על העץ.

הדעה הרביעית, דעת רשב"י – שיש לקרוא מ"בלילה ההוא" – חוזרת לאחשורוש. מה ראה אחשורוש שלא יכול היה לישון באותו לילה? הוא הרהר מדוע אסתר הזמינה את המן לסעודה. "ומה הגיע אליהם"? נס פורים, בעקבות הקריאה בספר הזכרונות.

זו דעת רב הונא, שכל הדעות הן מה הם עשו (ולמה) ומה קרה להם בעקבות זאת. נראה גימטריא יפה: ארבע הדעות מתחילות מארבע מלים במגלה – "ויהי [בימי אחשורוש]", "איש [יהודי]", "אחר [הדברים האלה]", "בלילה [ההוא נדדה שנת המלך]" – שעולות יחד "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם", כדעת רב הונא! מספר זה, 628, הוא פעמיים 314, שם ש-די ("שאמר לעולמו די"[נו], ובהקשר לקריאת המגלה, "מהיכן קורא אדם את המגלה", בכמה 'די'), בגימטריא מרדכי היהודי, כנודע[נז].

"הלכה כדברי האומר כולה"

מה ההלכה? כשיש כמה דעות של חז"ל – יש כללי פסיקה[נח] (אם כי "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל"). במחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי – הכלל הוא שפוסקים כרבי יוסי. במחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר – הלכה כרבי יהודה. גם במחלוקת רשב"י ורבי מאיר – הלכה כרשב"י, בדרך כלל. אבל כאן הגמרא עצמה פוסקת כרבי מאיר ש"הלכה כדברי האומר כולה", וכך אכן פוסקים הרמב"ם והשו"ע. איננו פוסקים להלכה כאף אחת משלש הדעות האחרות, אבל הן מופיעות וצריך להבין אותן – מצות תלמוד תורה.

שוב, הפסיקה כאן, לכולי עלמא, היא נגד כללי הפסיקה בדרך כלל – פוסקים כרבי מאיר, אף שלפי הכללים פוסקים ככל אחד מהתנאים האחרים כנגדו. צריך להבין למה פוסקים כרבי מאיר. מתברר שיש יחס מיוחד של רבי מאיר למגלה. למה? "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב '[ואתה קח לך בשמים ראש] מר דרור'[נט] ומתרגמינן 'מירא דכיא'"[ס] – מירא אותיות מאיר, יש לרבי מאיר ולמרדכי אותו שרש נשמה (השייך למשיח – "רוח אפינו משיח הוי'"[סא], ר"ת מאיר, כנודע).

רביעיות בסוד הוי'

נאמר את הרעיון בקיצור: אמרנו ששם הוי' אינו מופיע במגלה, אך הוא רמוז בר"ת וס"ת. כאן יש סוגיא עם ארבע דעות, אז אולי גם היא רומזת לשם הוי'? לא רק אולי – חכמת הקבלה מגלה את ההקבלה של כל רביעיות מושגים לשם הוי'.

יש כאן ארבעה תנאים (רבי מאיר רבי יהודה רבי יוסי רבי שמעון משלימים לרבוע של 41, 1681. מספר זה הוא ערך השם הקדוש של כב אותיות שיוצא מברכת כהנים שמכוונים לפני תקיעת שופר. אם מוסיפים בן יוחאי, כמו שכתוב בגמרא, מקבלים 1768 = חיים, אהיה-הוי'-אהיה, פעמים הוי' ב"ה. אם מוסיפים בר יוחאי, כנהוג לכנות רשב"י, מקבלים 1918 שעולה 7 פעמים מרדכי), אותם צריכים להקביל לאותיות שם הוי' ב"ה – השאלה מה הצירוף לפי הסדר שלהם. וכן, אם לוקחים את ההבנה של רבי יוחנן, שיש כאן ארבע מדרגות של תוקף – כל המגלה היא סיפור של תוקף, "ותכתב אסתר... את כל תֹקף", השאלה רק אם "תוקפו של אחשורוש", "תוקפו של מרדכי", "תוקפו של המן" או "תוקפו של נס" – גם הן צריכות להקביל לאותיות שם הוי'. כשנתבונן, יש כאן שני סדרים שונים – הקבלת התנאים והקבלת מדרגות התוקף (דעות התנאים, לפי דברי רבי יוחנן) היא שונה.

ארבעת ה"תֹקף" בסוד הוי'

נתחיל מה"תוקף":

יש כאן ארבע דעות (המובאות לפי סדר המגלה) מהו התוקף שהכי חשוב להתחיל ממנו: הדעה הראשונה היא שצריך לקרוא את "תוקפו של אחשורוש, השניה "תוקפו של מרדכי", השלישית "תוקפו של המן" והרביעית "תוקפו של נס", שהוא תוקף של עצמות ה'. בהפשטה, ארבע הדעות הן 'תוקף המלך', 'תוקף הצדיק', 'תוקף הרשע' ו'תוקף הקב"ה'.

ההקבלה לשם הוי' כאן היא מלמטה למעלה: 'תוקף המלך' הוא המלכות, כפשוט. 'תוקף הצדיק' – "צדיק יסוד עולם"[סב] – הוא היסוד (שמעל המלכות, סיום ו מדות הלב, והוא כולל את שש המדות). צריך להבין למה המן הרשע כאן הוא כנגד אמא-בינה, ה עילאה. בכל אופן, פשוט ש"תוקפו של נס", גילוי שם ה', הוא בפשטות "הוי' בחכמה".

שלש מארבע האותיות כאן מאד ברורות – תוקפו של אחשורוש הוא מלכות, ה תתאה, תוקפו של מרדכי הוא יסוד (שכולל את כל שש מדות הלב, כל ה-ו) ותוקפו של נס הוא ה-י. מאיפה בא "תוקפו של המן", 'תוקף הרשע'? בלשון הקבלה, המקור שלו הוא אותו מקום ש"מינה דינין מתערין"[סג] – הוא מעורר דין על עם ישראל. הוא ראה שעם ישראל לא שומר תורה ומצוות, נהנו מסעודת אחשורוש[סד], ומעורר עליהם דין. הוא השטן עצמו, הוא פקח, יש לו הרבה אינטליגנציה – בינה היא אינטליגנציה. כל הדינים – דינים קשים נגד עם ישראל – באים מחיצוניות אמא, חיצוניות הבינה. זו הדרך להסביר בקבלה את ההקבלה – "תוקפו של המן" הוא "מינה דינין מתערין".

אם כן, יש לנו הקבלה פשוטה מלמטה למעלה של "תוקפו של אחשורוש", "תוקפו של מרדכי", "תוקפו של המן" ו"תוקפו של נס":

  י        תוקפו של נס

  ה       תוקפו של המן

  ו        תוקפו של מרדכי

  ה       תוקפו של אחשורוש

ארבעת התנאים בסוד הוי'

מה לגבי התנאים? מי הוא רבי מאיר, מי הוא רבי שמעון, מי הוא רבי יהודה ומי הוא רבי יוסי?

נתחיל מרבי יוסי, שמפורש לגביו בקבלה שהוא מלכות, ורבי יהודה, שמפורש לגביו שהוא חסד. באדרא, מהחלקים הכי עמוקים בזהר, רשב"י עצמו לקח את תלמידיו הגדולים וכוון אותם כנגד עשר הספירות[סה], ושם רבי יוסי במלכות ורבי יהודה בחסד. אמרנו שמרדכי הוא סיום שש מדות הלב, יסוד, והתחלת מדות הלב בחסד, מדת רבי יהודה.

מה לגבי רבי מאיר? הוא "מאיר עיני חכמים בהלכה"[סו] (ו"לא קבעו הלכה כמותו, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו") – רבי מאיר הוא הכי עמקן בין החכמים, ו"סתם משנה כרבי מאיר", והוא "מאיר עיני חכמים בהלכה", הוא ראיה-חכמה. רבי שמעון הוא מ"זיהרא דאמא עילאה"[סז], משם הזהר, ושמיעה היא בינה. אם כן, רבי מאיר ורבי שמעון הם חכמה ובינה, אבא ואמא, י-ה של שם הוי'.

יש כאן הקבלה פשוטה:

  י        רבי מאיר

  ה       רבי שמעון

  ו        רבי יהודה

  ה       רבי יוסי

מה הסדר במשנה? רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי. אחריהם מביאה הגמרא את דעת רבי שמעון. אם כן, סדר הזכרת התנאים הוא צירוף י-ו-ה-ה – הצירוף השלישי, של חדש סיון, חדש מתן תורה, "הדור קבלוה".

חבור ההקבלות

נתבונן בחיבור סדר התנאים עם דעותיהם:

כפי שהוזכר, אנחנו פוסקים כרבי מאיר שמתחילים מתחלת המגלה, מ"תוקפו של אחשורוש". יש כאן שתי מדרגות – רבי מאיר הוא חכמה (י), והוא אומר לקרוא מ"תוקפו של אחשורוש", מלכות (ה תתאה). הוא הכי גבוה, אבל דעתו הכי נמוכה – וזו ההלכה. התופעה הזו מוסברת בקבלה בביטוי "אבא יסד ברתא"[סח] – "הוי' בחכמה יסד ארץ" – יסוד המלכות הוא מכח המבט של האבא. החיבור כאן הוא בין המדרגה הכי גבוה (חכמה) למדרגה הכי נמוכה (מלכות). אמרנו שרבי מאיר הכי קשור למרדכי היהודי ("מירא דכיא"), ומוסבר בקבלה[סט] שסוד נשמת מרדכי הוא הארת יסוד אבא שעוברת את המלכות דאצילות, סוד "מור עֹבר"[ע], ומאיר בעולם הבריאה (מלכות אחשורוש).

אחר כך באה דעת רבי יהודה, שהוא תחלת ה-ו, חסד, ודעתו היא "תוקפו של מרדכי", סיום ה-ו, יסוד. ביסוד מתקבצים כל החסדים של המדות. כאן ההתאמה מדויקת.

שלישית מובאת דעת רבי יוסי, שמדתו מלכות (ה תתאה), האומר שיש לקרוא מ"תוקפו של המן" (ה עילאה). בהקבלה יכולתי לחשוב שאולי המן הוא מלכות, "רגליה יֹרדות מות"[עא], אבל תופעה זו במלכות באה מ"מינה דינין מתערין" ב-ה עילאה, "הא בהא תליא". מחיצוניות אמא מתערין דינין כנ"ל, משם כח השונא לקטרג על היהודים, לכן מתאים שרבי יוסי (שבמלכות) אומר "תוקפו של המן" (שבבינה).

החיבור האחרון כאן הוא של רשב"י – שהוא אמא ופנימיות אמא, "זיהרא דאמא עילאה", ה עילאה של שם הוי' – שאומר "תוקפו של נס", שכנגד ה-י. מהו החיבור הזה? "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[עב], פנימיות אמא קשורה – ואינה נפרדת לעולם – לאבא, שהוא גילוי הנס עצמו.

זו דוגמה לעיון בסוגיא של גמרא על פי קבלה (וחסידות) – נתחנו את המבנה שלה בשני דרכים, וחברנו את שתי ההקבלות:

  אבא יסד ברתא                 רבי מאיר (י)           תוקפו של אחשורוש (ה תתאה)

ראשית וסיום המדות         רבי יהודה (ו)          תוקפו של מרדכי (ו)

  הא בהא תליא                  רבי יוסי (ה תתאה)  תוקפו של המן (ה עילאה)

  תרדלמ"ל               רשב"י (ה עילאה)             תוקפו של נס (י)

הלכה כרבי מאיר, שהוא מרדכי היהודי והמגלה היא מגלת אסתר. שנזכה לגאולת פורים, ושנזכה "למסמך גאולה לגאולה"[עג], גאולת פורים לגאולת פסח, ו"בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להגאל"[עד], שה' יביא לנו את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.