כבע"ה

אדר"ח אד"ש ע"ט – כפר חב"ד

התפשטות משה – מרדל"א לעשיה

סעודת ר"ח אדר-שני – לעילוי נשמת ראובן מרנץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יום הרדל"א – שרש משה רבינו

בשנה מעוברת – 7 שנים מתוך מחזור קטן של 19 שנה – יש ל' אדר, אותיות רדל"א. רק עוד כמה שנים יהיה שוב ל' אדר. לכאורה היה צריך לעשות את פורים היום, יום הרדל"א של השנה, כי פורים הוא "עד דלא ידע"[ב], בחינת רדל"א – "רישא דלא אתידע"[ג].

התפשטות משה בכל דור

חדש אדר הוא חדש של משה רבינו[ד] וגם של מרדכי היהודי[ה], שנקרא בחז"ל[ו] "מרדכי הצדיק". חז"ל אומרים ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו"[ז] – מרדכי הוא בחינת משה. חז"ל דורשים "מרדכי מן התורה מנין? '[ואתה קח לך בשמים ראש] מר דרור'[ח] ומתרגמינן 'מירא דכיא'"[ט]. "מר דרור" רומז ל"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[י] – "מר" ראשי תבות משה רבינו ו"דרור" נוטריקון "בכל דרא ודרא", לכן מדגישים "מרדכי בדורו כמשה בדורו".

דורו של משה נקרא "דור המדבר" ו"דור דעה"[יא] – על שם משה, הדעת הכללית של כל עם ישראל[יב] – ודורו של מרדכי נקרא על שמו, "עם מרדכי"[יג]. אמנם, יש ביניהם הבדל גדול – "דור דעה" לא היה כדבעי, חטא ונסה את ה' עשר פעמים, עד שמחלוקת בחז"ל[יד] אם יש לו חלק לעולם הבא, ואילו "עם מרדכי" עמד במסירות נפש שנה שלמה[טו]. דור מרדכי הוא דור של צדיקים, עד שהתקיים בהם "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹׂנאיהם"[טז], "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[יז]. משה רבינו קבל את הערב-רב, שלא התייהדו כדבעי. רואים שדור מרדכי עושה תיקון גדול לדורו של משה רבינו (וכן לגבי קבלת התורה, כאשר "הדור [גם לשון דור] קבלוה"[יח] מרצון).

מכאן נלמד שעם התפשטות משה רבינו עולה הדור. יתכן שמשה רבינו יורד מדור לדור, אבל הדור – שהוא העיקר – מתעלה ומתעצם, מתקשר יותר ויותר למשה שבדור, להיות "עם מרדכי". דורו של מרדכי יותר מחובר אליו יותר מאשר דורו של משה מחובר למשה. אף על פי שמשה שקול כנגד כל ישראל – כל "אתפשטותא דמשה" שקול – דורו לא הלך בדרכו.

פרצופים היוצאים מיסוד אבא

ידוע בקבלה[יט] שיש פרצוף שנקרא "דור המדבר" ויש פרצוף שנקרא "ערב רב". כאשר יסוד אבא – סוד משה – מתגלה מהחזה דז"א ולמטה הוא מוציא שתי שורות הארות מלפניו – כל הארה מתפתחת לפרצוף – וגם הארה מאחריו:

פרצוף "דור המדבר" הוא אמצע השורה הראשונה, מימינו (באלכסון ליסוד אבא) "מטה משה" (שנקרא גם "מטה ה'") ומשמאלו (באלכסון) "מטה האלהים". אמצע השורה הוא פרצוף יעקב – ישראל הוא ז"א עצמו, אך יעקב הוא הארה מיסוד אבא – מימינו (באלכסון) פרצוף ה"ערב רב" ומשמאלו (באלכסון) פרצוף עשו. הערב רב הוא מהות בפני עצמה, החוזר בכל דור, ומשה רבינו – שקבלו מדעתו[כ], לא מפי ה' (על דרך "'שלח לך' לדעתך, אני איני מצוה לך"[כא]) צריך להתגלגל בכל דור כדי לתקנו. מאחורי ישראל יש פרצוף שלם המקבל אור מאחורי יסוד אבא – פרצוף רחל[כב].

כל ששת הפרצופים שלפני ישראל הם הארות, המתבטלות בשלב מסוים, למעט פרצוף יעקב שנשאר. לעניננו, דור המדבר, דורו של משה רבינו, מתבטל בהסתלקות משה – הוא לא זוכה להכנס לארץ[כג], רק הדור הבא. לעומתו, "עם מרדכי" חי וקיים – "כל הקורא את המגלה למפרע לא יצא"[כד]. הבעש"ט[כה] מפרש שקריאה למפרע היינו במחשבה שהדברים קרו פעם. המגלה היא נצחית, לא מתבטלת אף פעם, וכמו שמרדכי לא מתבטל, גם דורו – "עם מרדכי" – לא מתבטל. המגלה חותמת בעמו וזרעו של מרדכי, שאינם בטלים לעולם – "דֹרש טוב לעמו ודֹבר שלום לכל זרעו"[כו]. זהו ה"חותם אמת" של מגלת אסתר ( = זרע עם מרדכי).

שרש משה ברדל"א

פתחנו שהיום יום הרדל"א, "עד דלא ידע", וזהו חדשם של משה רבינו (ז' אדר) ומרדכי היהודי (י"ד-ט"ו אדר, פורים). כתוב בכתבי האריז"ל[כז] – ומבואר בעיקר בהגה"ת מוהרי"ץ – ששרשו האמתי של משה רבינו ברדל"א, היום[כח]. על כך נאמר שמשה רבינו נטמן ונטמר – לשון טמירו – בעתיקא קדישא. לא סתם בעתיקא אלא ברדל"א – ג"ר או ד"ר דעתיק.

מיהו מוהרי"ץ (שנשמע כמו הרבי הריי"צ)? מי שלומד קצת קבלה יודע שזהו רבינו יעקב צמח – המהדר העיקרי של כתבי האריז"ל, אפשר לומר. עוד נדבר עליו – הוא ה'גבור' שלנו היום.

האריז"ל כותב[כט], מובא כבר אצל רבי חיים ויטאל, שמשיח יגלה ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק". רבי הלל מפאריטש מסביר בכמה מאמרים שמשה רבינו הוא "פנימיות אבא" ואילו מלך המשיח הוא "פנימיות עתיק", אבל יתגלה ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" – אותו דבר, "מה שהיה הוא [שיהיה]"[ל], ראשי תבות משה[לא], "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[לב]. כאן כתוב בפירוש ששרש משה רבינו הוא רדל"א, היום, פנימיות עתיק.

ארבע נשמות דרדל"א

אם שרש משה רבינו ברדל"א, ושרש משיח ודאי ברדל"א – מה ההבדל ביניהם? רדל"א כולל כמה ספירות, ג"ר (כח"ב) או ד"ר (כחב"ד) דעתיק, הרמוזות בפסוק "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים"[לג] – ב"לא ידע", רדל"א, יש "ארבעה לא ידעתים" – "דרך הנשר בשמים [כתר], דרך נחש עלי צור [חכמה], דרך אניה בלב ים [בינה] ודרך גבר בעלמה [דעת]"[לד]. צריך לומר שמשה רבינו הוא החכמה דרדל"א (סוד "כי מן המים משיתהו") ומשיח הוא הכתר דרדל"א. אם כן, צריכות להיות דמויות גם בבינה דרדל"א ובדעת דרדל"א. כמו שנסביר, בינה דרדל"א היא מרדכי היהודי (ה"אֹמן את הדסה היא אסתר"[לה], שהניקה כאם[לו]), עליו נאמר "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[לז], והדעת דרדל"א היא מורנו הבעש"ט:

נחתום זאת ברמז יפהפה: במגלה כתוב "מרדכי היהודי", אך הזכרנו שחז"ל קוראים לו "מרדכי הצדיק" (גם אצל הבעש"ט היה מי שנקרא 'מרדכי הצדיק') ואת משה הם מכנים "משה רבינו". משה רבינו (תריג) מרדכי הצדיק עולים ד פעמים – ממוצע כל מלה – מרדכי[לח], הכל מרדכי. סימן לשלמות הוא רבוע, וכשמוסיפים למשה רבינו ומרדכי הצדיק את ישראל בעל שם טוב ו-משיח צדקנו הם משלימים ל-2704, בן ברבוע[לט] ("בנים אתם להוי' אלהיכם"[מ], "כנגד ארבעה בנים דברה תורה"[מא]). ממוצע כל אחד מארבעת האישים הוא הוי' ברבוע.

"לא ידע" בתורה

בכל אופן, מוהרי"ץ לומד ששרש משה רבינו ברדל"א מהפסוק "ולא ידע איש את קבֻרתו עד היום הזה"[מב]. כמה פעמים כתוב בתורה "ולא ידע"? בפורים צריך להגיע "עד דלא ידע", לכן צריך להסתכל איפה בתורה כתוב "לא ידע" (אלי צריך להגיע). כמה פעמים כתוב "לא ידע" בתורה? זה פעמים, רמז לנבואת משה רבינו[מג].

הפעם האחרונה, "הכל הולך אחר החיתום", היא הפסוק שבסוף התורה[מד], "ולא ידע איש את קבֻרתו עד היום הזה" – לא יודעים איפה משה רבינו נקבר, "עליונים נדמה להם למטה, תחתונים נדמה להם למעלה"[מה], מע ווייס ניט. סימן שמשה רבינו בא משרש היום, רדל"א.

אבל גם "הכל הולך אחר הפתיחה", אחרי ה"לא ידע" הראשון בתורה – "ולא ידע בשכבה ובקומה"[מו]. זהו ה"לא ידע" שהכי שייך לפורים בפשט, כי מתחיל "ותשקינה את אביהן יין בלילה ההוא [ותקם הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה]". אחר כך גם בצעירה כתוב אותו דבר – פעמיים "לא ידע" אצל לוט, הראשון שקיים "עד דלא ידע". [גם בפרזים וגם במוקפים...] כן, נמצא שפורים הוא תיקון קליפת מואב (משה קבור "בארץ מואב"), חכמה דקליפה, ושושן פורים הוא תיקון קליפת עמון, בינה דקליפה[מז]. כל ההבדל הוא שב"לא ידע" של הפרזים, עם הבכורה, כתוב "ובקומה" מלא, אבל בשושן פורים, של הצעירה – אנחנו תמיד מחפשים בכל דבר את התאריך, מתי קרה, כנראה קרה בפורים ובשושן פורים – כתוב "ובקֻמה"[מח], בלי ו[מט].

חוץ מלוט, כתוב "לא ידע" על הרבה אנשים מכובדים – יעקב אבינו[נ], לוי[נא], משה רבינו ועוד. על רדל"א כתוב "רישא דלא ידע ולא אתידע", שלא ידע בעצמו ולא נודע לאחרים. כך כתוב גם על משה רבינו – הוא לא ידע ("ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו"[נב]) ולא אתידע ("ולא ידע איש את קבֻרתו עד היום הזה", אף אחד לא יודע איפה הוא נמצא, ולפי הדרוש הנ"ל אף הוא בכלל).

יש הרבה רמזים מופלאים ב-12 ה"לא ידע" שצריך להשלים (לשם טעימה בעלמא: יב פעמים "לא ידע" = משה פנים ואחור! יב ה"לא ידע" מתחלקים בשוה ל-ו "לא ידע" ו-ו "ולא ידע". הערך הממוצע של שתי החלוקות הוא "קבֻרתו" – "ולא ידע איש את קבֻרתו עד היום הזה"!).

"עד היום הזה" – עד ביאת המשיח

מתיאור מותו וקבורתו של משה רבינו, "ולא ידע איש את קבֻרתו עד היום הזה", לומדים ששרשו ברדל"א. מה פירוש "עד היום הזה"? כאן ישנו חידוש של מוהרי"ץ. יש חקירה לגבי "חייב איניש לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" ("רישא דלא ידע ולא אתידע") – האם ה"עד" הוא "עד ועד בכלל" או "עד ולא עד בכלל"? בפורים צריך "עד דלא ידע" ועד בכלל. פעם היה שיעור על "עד ולא עד בכלל" לעומת "עד ועד בכלל" בנוגע לפורים. מה לגבי "ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה"? אומר מוהרי"ץ שכאן "עד ולא עד בכלל", ובדווקא, כי "היום הזה" הוא יום ביאת המשיח. כאשר יבוא מלך המשיח יתגלה מקום קבורת משה. אז יותרו ויתגלו כל עם התרת כל חמשת הספקות שברדל"א (ספק בגימטריא עמלק[נג]), בסוד תיקו, "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות"[נד] – "אין שמחה כהתרת הספקות [ה ספקות]"[נה], שמחת פורים. הסימן יהיה שיתגלה מקום קבורת משה רבינו, שהוא רדל"א.

אם כן, בכל דור ודור כשאומרים "עד היום הזה" מתכוונים שלא נודע "עד היום" ועד בכלל, אבל הפירוש הפנימי הוא שכאשר יבוא מלך המשיח יקראו "עד היום הזה" ולא עד בכלל, כי ב"יום הזה" כבר ידעו. "היום הזה" הוא גם "היום ההוא", "עד היום ההוא ותהי השמחה גדולה מאד"[נו] (סוד "אני והו הושיעה נא"[נז]) – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[נח], כבר נדע את מקום קבורתו של משה רבינו.

הוא לא מסביר איך נדע, כבר נראה. מן הסתם נראה איזה מקום שמתחיל לזוז ומשה יקום לתחיה, יצא מן הקבר – בתחית המתים ממילא נראה את השרש – קבר משה רבינו הוא שרשו ברדל"א, ואמרנו שבפרטיות יש לומר שהיינו חכמה דרדל"א.

שם "ילי" – ידע-לא-ידע

הייתי חושב שצריך להיות איזה "לא ידע" גם במגלת אסתר, אבל אין. שרש ידע, דע, מופיע ט"פ במגלה, אבל אין "לא ידע". הכי חשוב הוא דווקא "ידע" – "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדֹלה ומרה"[נט], עיקר הידיעה בפורים. צריך גם "ידע" (לדעת את הצרה) וגם "לא ידע" (ממנו תצמח הישועה).

בקבלה, השם השני של עב שמותיו יתברך הוא ילי. שם ילי רומז להרבה כוונות, ולעניננו, כדאי לכוונו בפורים – וגם היום – כראשי תבות ידע-לא-ידע. בפורים צריך גם "ידע" וגם "לא ידע". מה הפשט של "עד דלא ידע" במחשבה, בחקירה? "תכלית הידיעה שלא נדע"[ס]. בפורים מגיעים ל"תכלית הידיעה שלא נדע" – שלא נדע כלום, גארנישט. הביטוי "תכלית הידיעה שלא נדע" הוא קיצור, ובמקור כתוב "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע". נחשוב על מישהו שמשתכר בפורים – "חייב איניש לבסומי בפוריא" כפשוטו, נופל על המטה כפשוטו – לכאורה הוא רק "לא ידע", רק לי, אין לו את השם ילי. גם חשוב מאד – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם"[סא], מן המטה, "לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". הוא "לא ידע", אבל כדי להשלים את השם, שיהיה ילי, צריך גם "ידע" – כנראה בזכות שאכפת לו מעם ישראל באמת, כמרדכי היהודי ש"ידע את כל אשר נעשה... וילבש שק ואפר", הוא זוכה להשלים את השם ילי[סב].

מה צריכה להיות החויה בפורים? תוך כדי שנופלים על המטה, צריך לדעת שאיני יודע להבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" – "חייב איניש לבסומי בפוריא עד [שידע] דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", מדרגה גדולה מאד. הידיעה שאינו יודע היא כנראה הדעת דרדל"א, "דרך גבר בעלמה", ששייכנו לרבי ישראל בעל שם טוב – שיכול לא לדעת ולדעת שאינו יודע. כנראה שאדמו"ר הזקן קבל מהבעש"ט את הבחינה הזו, שיודע טוב שאינו יודע, בעוד כל השאר קבלו את ה"לא ידע". עצם הלוז של הבעל שם טוב היא היכולת לדעת את ה"לא ידע", עליה כתוב ש"דלא" הופך ל-אלד – מתוך ה"דלא ידע" נולדת ידיעה.

ידע-לא-ידע במתנות לאביונים

ידע-לא-ידע בגימטריא צדקה, המתנות לאביונים של פורים – המצוה החשובה ביותר (לפי הרמב"ם[סג]) – ה"יקר" של "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר"[סד]. בפורים "כל הפושט ידו נותנים לו"[סה] – עושים יחוד, "והיה מעשה הצדקה שלום"[סו]. "לא ידע" את אופיו וענינו של העני, שגם מתחפש בפורים, שהרי "כל הפושט ידו נותנים לו", בלי לבדוק, בלי בקורת. איני יודע מי אתה, איני יודע אם באמת מגיעה לך צדקה, אך אני יודע שמצוה לתת לך הרבה כסף, 'כסף טוב', ולאחל לך 'א גוטן פורים'.

זו כוונת מתנות לאביונים, ידע-לא-ידע – "ידע" שצריך לתת צדקה ו"לא ידע" מי האביון. לשם כך צריך שמישהו יפשוט יד – ענין גדול, לזכות את החבר, לפשוט יד, לא משנה אם אתה עשיר או עני, "כל הפושט ידו נותנים לו", זהו השיא של פורים, ידע-לא-ידע, עם הצדקה הזו מגיעים לרדל"א, לקבר משה רבינו, מחיים אותו ומוציאים אותו מהקבר.

עד כאן נושא אחד, שסימנו השם הקדוש ילי, ידע-לא-ידע, לפי מה שמוהרי"ץ כותב בסוד שרש נשמת משה רבינו – היום לא יודעים, "עד היום הזה", ולא עד בכלל, וכשיבוא משיח נדע, כל הספקות יבואו על פתרונם בשלום.

[נגנו "ליהודים היתה אורה".] את הניגון הזה צריך לשיר כמו שיכור בפאב בברלין או במינכן – זו המחשבה של הניגון. [הרב לימד את הניגון במוצאי שבת שהיינו בגרמניה.] ניגון של שיכורים גרמנים, עמלקים, 'תמחה'ים, להוציא מהם את כל לשד חיותם – זו רוח הניגון. אני מקוה שבעל-המנגן שלנו יודע לנגן כך. כל אחד צריך בקבוק בירה לפחות...

ב. דורות קבלת האריז"ל

רבי יעקב צמח ורבי מאיר פאפירש

נאמר כמה דברים לשבחו של מוהרי"ץ:

אנחנו יודעים ש'סדר' – כמו אברהם-יצחק-יעקב – הוא שלשה דורות (כך אמר רבי אייזיק מהומיל ביחס לאבות החסידות, הבעל שם טוב הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, ושלפני ביאת המשיח יהיה 'סדר חדש'). כאשר מדברים על הסדר של ראשית גילוי קבלת האריז"ל, הסדר הראשון הוא רבינו האר"י, תלמידו המובהק – שבלעדיו לא היה נשאר לנו ממנו כמעט כלום – רבי חיים ויטאל, ואחר כך בנו, שבעצם כתב (קבל את כתבי אביו וסדר אותם), רבי שמואל ויטאל. כל שמונת השערים הם מרבי שמואל ויטאל. כמו שהחיד"א מעיד[סז] – מי שרוצה ללמוד את הלשון המדויקת ביותר של האריז"ל ילמד שמונה שערים.

ובכל זאת, ספרו העיקרי של האריז"ל, עץ חיים, לא נכלל בשמונה שערים. יש סיפור אחר איך העץ חיים הגיע לעולם. בשביל העץ חיים, העיקר, התכל'ס, לא מספיק סדר של שלשה דורות – צריך סדר יותר מורחב, של חמשה דורות. אחרי רבי שמואל ויטאל בא תלמידו המובהק, רבי יעקב צמח, המוהרי"ץ, ואחריו רבי מאיר פאפירש. זהו סיפור פלא בפני עצמו, צריך להקדיש לו התוועדות. רבי מאיר פאפירש – הסוגר את המעגל – נפטר בגיל 38, כמו האריז"ל עצמו, שניהם חיו לח שנים[סח]. לגבי המוהרי"ץ יש כמה סברות לגבי שנת הלידה שלו, אבל לפי הסברא העיקרית הוא חי 97 שנים, כמנין מהיטבאל, יחוד מה ו-בן (סוד הזמן).

[היארצייט של רבי מאיר פאפירש הוא ב' אדר.] כן, רצינו לומר זאת, צריך להתכונן להילולת רבי מאיר פאפירש. הוא נולד בפולין. כל האחרים מספרד. לאריז"ל יש שני שורשים בעצמו – לוריא-אשכנזי, אשכנזי (לוריא) וספרדי (אשכנזי). אבל רבי מאיר פאפירש אשכנזי לגמרי, פולישער – פלא. ילד שגדל בפולין, ופלאי פלאים בימים האלה – הוא היה עילוי, ובגיל 13 התחיל ללמוד קבלה. צריך לדעת מי הוריו – הורים מאד מיוחדים, שכאשר ראו שבנם גדול בקבלה, ואין לו עם מי ללמוד קבלה בפולין, שלחו אותו בגיל 13 מפולין לירושלים, בה למד מפי מוהרי"ץ, רבי יעקב צמח.

תחית המתים של האריז"ל

האם יש סיפור בתולדות הקבלה שפתאום הקבר נפתח ומישהו יוצא משם? כשהרבי הרש"ב הסתלק לעולמו – ב' ניסן, עוד חדש – הוא אמר (באידיש) 'אני עולה לשמים, אבל את הכתבים אני משאיר לכם'. רבי חיים ויטאל עלה לשמים ולא השאיר לנו את הכתבים – את הכתבים הכי מהודרים ומוסמכים, מהדורא בתרא של כל כתבי האריז"ל, הוא צווה לפני פטירתו לקבור עמו. כלומר, הוא והכתבים הם אחד. בדור הבא, של בנו, רבי שמואל ויטאל – שכתב בצורה מדויקת כל מה שהיה תחת ידיו – אותם כתבים היו בתוך קבר אביו. מה עושים? כלום, עד שיבוא משיח, "עד היום הזה".

אבל היו שנים בדור הבא שמסרו את הנפש לקבל את הכתבים. כלומר, הם לא יכלו לחיות בלי הכתבים האלה. זו מסירות נפש – שאתה לא יכול לחיות בלי משהו, אהבה שאינה תלויה בדבר. הם צמו ועשו כל מיני פעולות של קבלה, עד שבשאלת חלום, אחרי הרבה צומות וסיגופים וענינים וכוונות ובקשות ותפלות, נתגלה להם מוהרח"ו – רבינו חיים ויטאל – והרשה להם להוציא מקברו את הכתבים על מנת להפיצם בישראל.

חשוב לדעת ש-שאלת חלום בגימטריא 815, בעל תשובה – כל בעל תשובה הוא תשובה שמקבלים בשאלת חלום. זהו דור של תשובה, כולנו תשובות לשאלת חלום. חלום הוא גם כמו איזה קבר, שמתוכו יצוץ מישהו, יצוץ בעל תשובה.

מי היו השנים שעשו זאת? העיקרי היה רבי יעקב צמח – היתה לו מסירות נפש על הכתבים – והשני לו רבי אברהם אזולאי, בעל החסד לאברהם (שלמדנו קצת מספריו לאחרונה, בשיעורי כתר שם טוב), הסבא, או הסבא-רבא, של החיד"א. רבי יעקב צמח גילה את הכתבים, אבל המהדיר היה תלמידו – אותו ילד קטן, שחי סך הכל לח שנים, כמו האריז"ל עצמו – רבי מאיר פאפירש[סט].

חמשת הדורות בקבלת האריז"ל

נתבונן קצת בחמשת הדורות האלה, מהאריז"ל עד ה"עץ חיים" שלו: השמות שלהם – יצחק, חיים, שמואל, יעקב, מאיר[ע] – חמישיה חשובה להזדהות-להתעצם אתה. אם יש כאן חמשה, כנראה צריך לכוון כנגד נרנח"י:

האריז"ל כאן הוא היחידה ("יחידה ליחדך"[עא], יצחק הוא בחינת יחיד, "בנך יחידך"[עב]), קוצו של י; רבי חיים ויטאל הוא ה-י ורבי שמואל בנו ה עילאה, האבא והבן הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[עג]. חיים (גם שם המשפחה ויטאל פירושו חיים) הוא שם של חכמה, "החכמה תחיה"[עד], ושמואל הוא בבינה (כמבואר בענין רב ושמואל[עה]); המוהרי"ץ, רבי יעקב צמח, הוא ז"א (יעקב הוא התפארת, ושם המשפחה צמח הוא היסוד, "צמח צדיק"[עו]); את המעגל משלים וסוגר – כותב את העץ חיים ושאר הספרים במהדורא בתרא – רבי מאיר (יש מאיר בחכמה, "מאיר עיני חכמים בהלכה"[עז], ויש מאיר במלכות, סוד "אבא יסד ברתא"[עח], מאיר ראשי תבות "רוח אפינו משיח הוי'"[עט], שנאמר על יאשיהו המלך[פ], שחי בערך לח שנים). יתכן שהלשון לא כל כך מדויקת, אבל יש אצלו הרבה הוספות – לכן גם הספרדים לומדים קודם כל עץ חיים, ולא מסתפקים בשמונה שערים ומבוא שערים. רבי מאיר פאפירש הוא המלכות, הנפש, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[פא].

מוהרי"ץ הוא הרוח, הרוח החיה של הקבלה, כתב הרבה ספרים. מה הסיפור שלו? הוא קשור למהפכה הרביעית. המוהרי" נולד בליסבון, בפורטוגל, בתקופת האינקוויזיציה. הוא האריך ימים, אבל עד גיל שלשים היה אנוס ולא למד תורה. מה הוא עשה לפרנסתו? היה רופא, כמו הרבה גדולי ישראל. רק בגיל שלשים הוא ברח מפורטוגל ליון, שם חזר בגלוי ליהדותו. הוא הדוגמה החיה לכל נושא ההגעה לבני האנוסים והצלתם-החזרתם לחיק עמנו היום – כנראה הוא השרש הרוחני של פעולה זו. אם רוצים תנועה של הגעה לבני האנוסים כדאי להקדיש אותה לרבי יעקב צמח.

הוא היה זמן קצר ביון ואז נסע לארץ. הוא היה בצפת וירושלים, אבל שמע שרבי שמואל ויטאל בדמשק ונסע ללמוד אצלו – נעשה תלמידו המובהק. אז התגלגל כל הסיפור עם רבי אברהם אזולאי, שפעלו מה שפעלו והצליחו להחיות את המתים – תחית המתים, להוציא את האריז"ל מהקבר. כתבי האריז"ל הם הוא עצמו, "אנא נפשאי כתבית יהבית"[פב], "אנכי" – ומענין שהוא נקבר בקבר תלמידו המובהק רבי חיים ויטאל (הקוצו של י וה-י יחד[פג], שני המקיפים חיה-יחידה, ה-לם של הצלם). רבי יעקב צמח עצמו נפטר 31 שנים לפני לידת הבעש"ט. הוא חי בתקופת המשיחיות של ש"צ והיה הלוחם – ב-ה הידיעה – נגדו. החכם צבי ורבי יעקב עמדין היו יורשיו במלחמתם נגדו, כפי שכותב בפירוש רבי יעקב עמדין ("יעקב יעקב"). אם כן, גם כתבים אלו יצאו מרדל"א, שייך להיום. מכאן אפשר ללמוד ש"ולא ידע איש את קבֻרתו עד היום הזה" – סוד קבר משה רבינו, והאריז"ל הוא גם משה רבינו – הוא רדל"א.

מוהרי"ץ – תחית המתים – תקון עולם התהו

השתלשלות חמשת הדורות היא עד עולם חדש, שמתחיל מהרש"ש, ולא עד בכלל. הרש"ש הוא כבר חידוש עולם, אבל בנין היסוד הוא חמשת הדורות מהאריז"ל עד ה"עץ חיים". בתוכם יש אחד שעד גיל שלשים היה אנוס, לא למד תורה, ולבסוף נעשה גדול בישראל – זו דוגמה של בעל תשובה, ולא סתם בעל תשובה אלא אנוס. שכל אחד יקח ללב עד היכן אפשר להגיע, אחד שבגיל 30 רק חוזר ליהדותו, ונעשה הממשיך בשושלת של האר"י הקדוש – מדהים לחשוב על כך. לא סתם קוראים לו צמח – "אמת מארץ תצמח"[פד], הוא צומח מתוך הקבר, ולכן זכה להצמיח את כתבי האריז"ל מתוך הקבר. קוראים לו יעקב כי "יעקב לא מת"[פה] – גם כשהוא מת הוא לא מת.

למה הוא כנגד הרוח דווקא? זהו סוד שבירת הכלים, מיתת המלכים. בסוד הוי' ליראיו[פו] מוסברים ארבעת החידושים הגדולים של האריז"ל, ואיך הבעש"ט מבאר את כולם לא כפשוטם. כנגד ה-ו, הרוח, נמצאת שבירת הכלים – עיקר תוכן העץ חיים, כתבי האריז"ל. התיקון הוא תחית המתים, להוציא אותם מהקבר. גם הוא עצמו יוצא מהקבר, וזוכה – במסירות נפשו, שלא יכול לחיות בלי מה שנמצא בקבר, לא יכול להמשיך לחיות בעולם הזה בלי שמי שנמצא בקבר יקום – להוציא את האריז"ל מהקבר (של רבי חיים ויטאל, בגימטריא פורים – זהו הזמן לחפור את קברו ולהוציא ממנו את האריז"ל).

ולסיכום:

  קוצו של י     יחידה האריז"ל

            י        חיה    רבי חיים ויטאל

            ה       נשמה רבי שמואל ויטאל

            ו        רוח    רבי יעקב צמח

            ה       נפש    רבי מאיר פאפירש

ג. צירופי אותיות ק-ב-ר

צמיחה מתוך הקבר

הסברנו שכתר דרדל"א הוא משיח, משה רבינו הוא החכמה דרדל"א, הקבר שלו הוא בינה – יסוד אמא – ממנו נולדת הדעת דרדל"א, שהיא הבעש"ט. בעצם, לפי מה שאמרנו קודם, קבר משה הוא עצמו מרדכי היהודי[פז]. מיד כשמשה מסתלק ונכנס לקבר הוא הופך להיות מרדכי היהודי – "מרדכי בדורו כמשה בדורו" (דור גם מלשון בית דירה, שלאחר מאה ועשרים היינו הקבר). אם כן, קבר הוא מדרגה מאד גדולה. בחז"ל קבר הוא רחם[פח] – נולדים מתוך הקבר, מתעברים בתוך הקבר, צומחים מתוך הקבר[פט], יעקב צמח.

קבר היא אחת משבע המלים (קבוצה של שלש אותיות) בלשה"ק שכל צירופיהן בעלי משמעות, שרשים בלשון הקדש, לשון המקרא – תופעה מיוחדת מאד באותיות קבר. צריך לעשות את הפרצוף – להקביל את ששת הצירופים ל-ו קצוות, כאשר שלש אותיות השרש הן בחב"ד, כידוע[צ]. באותיות ק-ב-ר לא פשוט מה החכמה, מה הבינה ומה הדעת[צא]. כאשר לא פשוט למקם את האותיות עצמן, צריך לבדוק כמה מהצירופים – אולי נוכל למקם אותם בתוך הו"ק – ולדעת למפרע איך האותיות מקבילות לחב"ד:

נה"י – קבר, רקב, ברק

קבר ו-רקב הם זוג – גרעין שנקבר באדמה נרקב, וצומח בזכות הרקבון. אם כן, גם בסוד הצירוף צריכים לראות ש-קבר ו-רקב הם זוג. יש גם ברק, בקר, קרב ו-רבק (לשון "עגלי מרבק"[צב], שרש רבקה אמנו – "רבקות של שלש שלש בהמות"[צג], ריכוז של בהמות, שמאכילין אותן טוב, "שלחן בצפון"[צד]). אם נאמר ש-רקב ראוי להיות צירוף ההוד, "הודי נהפך עלי למשחית"[צה], נוכל לדעת את כולם. אם רקב הוא הוד אז קבר הוא נצח – צריך להתמצא בחכמת הצירוף – הם באמת זוג. פלא, נצח הוא חיים נצחיים, אבל במדות הנצח הוא משה, ואיפה הוא חי חיים נצחיים? בקבר. סוד הקבר שלו, שרשו ברדל"א.

בכל אופן, בהוד נרקבת התדמית החיצונית של האדם בעלמא דין, כדי שיצמח מחדש. כדי שממשה נגיע, דרך מרדכי והבעש"ט, למשיח – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – צריך לחזור לשרשו ברדל"א ולהקבר בקבר. שוב, אם יודעים את מיקום אחד מהצירופים (במקרה שלנו, קבר בהוד), ממילא יודעים את כולם, על פי חכמת הצירוף.

יוצא שהצירוף החשוב בקבלה – ברק, "ברק המבריק על השכל"[צו], שבמקום אחר כתוב שהוא שרש משה רבינו, הברק של עם ישראל, יסוד אבא – הוא יסוד, "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[צז]. דברנו על יסוד אבא לפני כמה ימים[צח]. היות שהוא שרש משה הוא גם שרש מרדכי[צט].

קרב ו-רבק – חסד וגבורה

איפה קרב? בחסד – "ימין מקרבת"[ק]. איך שייך לקרבנות? הייתי חושב שקרבנות הם אש, גבורה, "קרבני לחמי לאשי"[קא], "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[קב]. איך בחסד? נתחיל שבוע הבא את פרשת הקרבנות – "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' מן הבהמה"[קג]. הקרבן הראשון הוא "מן הבהמה", רבקה, שרש רבק. המקריב הוא "אדם כי יקריב מכם", ואדמו"ר הזקן[קד] מפרש שהוא מקריב-מקרב את כל כחות נפשו לה' – "יקריב" גם לשון קירוב. מה מתאים דווקא לאברהם אבינו, ב"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"? אברהם הוא איש החסד, אבל בין האבות הוא השואף כל הזמן עד אין סוף, "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[קה]. מפרשים בחסידות[קו] שכל הזמן אברהם שואף, מקרב את עצמו, לאין סוף. כל הזמן הוא מהלך, "לך לך"[קז], "ונתתי לך מַהְלְכים בין העֹמדים האלה"[קח] – הוא לא מלאך שעומד על מקומו, הוא מתקדם, עד אין סוף. כמו לגבי קבר משה, בעולם הזה הליכתו של אברהם היא "עד ולא עד בכלל", אבל כשיבוא משיח יהיה "עד ועד בכלל".

בכל אופן, יוצא שצירוף קרב הוא בחסד. "כי יקריב מכם קרבן להוי' מן הבהמה" – רבקה. רבק בגבורה, מתאים לאשת יצחק. אם כן, יוצא ש-קרב בחסד – טוב מאד, "ימין מקרבת". ברק מצוין – ביסוד. רקב בהוד – מכך התחלנו. רבקה אמנו בגבורה, אשת יצחק, מכוון לגמרי. החידוש – שמתאים מאד – הוא שהקבר הוא נצח, משה רבינו.

בקר ובקרת – תפארת

אמרנו את כל הצירופים חוץ מ-בקר, בתפארת – מה הקשר בין בקר לתפארת? בזהר[קט] כתוב אודות "בקר דאברהם" ו"בקר דיוסף", "בבקר בבקר" – בקר של חסד, "וישכם אברהם בבקר"[קי], ו"הבקר אור והאנשים שֻלחו המה וחמריהם"[קיא], בקר דיוסף. מי מחבר את אברהם ויוסף? "יעקב אשר פדה את אברהם"[קיב] ו"אלה תֹלדות יעקב יוסף"[קיג], הוא המחבר אותם יחד.

בקר הוא גם לשון בקֹרת. מבקרים את הבכור (גם כל ששת צירופי בכר הם שרשים בלשה"ק, כנ"ל). בתורה כתוב "בקרת תהיה לא יומתו כי לא חֻפשה"[קיד], בשפחה נחרפת לאיש. כשעושים משפט צריך בקורת. "משפט רחמי"[קטו], תפארת, סימן שבקורת השופט בתפארת. שרש הבקרת בדעת, נשמת התפארת, "משה מלגו ויעקב מלבר"[קטז]. רואים שהבקרת נוטה לימין – "בקרת תהיה לא יומתו". כלומר, הבקרת היא בשביל להקל, שלא יהיו חייבים מיתה. הייתי חושב שהם חייבים מיתה, אבל "בקרת תהיה לא יומתו" – ממש תפארת, שיקול דעת, אבל נוטה לימין, מזכה בסופו של דבר.

זהו סוד הבקרת, ומהפסוק הזה צריך ללמוד לכל בקרת. כל פעם שמבקרים מישהו אחר – אפילו ש"בקרת תהיה", יש בקרת – "לא יומתו", צריך למצוא זכות. אם זו בקרת כלפי עצמי כבר אחרת. בכל אופן התפארת היא באמצע, בין הדין לחסד. בבקרת על עצמי צריך "יקוב הדין את ההר"[קיז], אבל בבקרת על מישהו אחר צריך להקל, זו התפארת.

יש עוד משמעות לשרש בקר, בקר וצאן, קשור לצירוף הקודם לו לפי סדר הספירות, רבק, לשון בהמה כנ"ל – בתוך הרבקה נולד בקר. ניקוד בקר זה הוא קמץ קמץ, ניקוד הכתר, רמז ל"בהמה רבה" שלפני האצילות, אליה מגיעים מכח ה"בריח התיכֹן" ה"מברִח מן הקצה אל הקצה"[קיח] שהוא ספירת התפארת (בה נכללים האדם והבהמה ומתקיים הפסוק "אדם ובהמה תושיע הוי'"[קיט]).

ולסיכום:

סיימנו תת-נושא, מאמר מוסגר, של כל צירופי קבר. עיקר הווארט היה שהקבר עצמו הוא נצח, חיים נצחיים, משה רבינו.

היחס לבקרות עצמית

[איך אפשר לדון את עצמי כל כך חזק? למה?] מי בתולדות החסידות היה בעד בקורת עצמית ומי היה נגדה? חשוב לדעת, זו המחלוקת הכי חשובה שיצאה מאדמו"ר הזקן. מכל רב אמתי, רבי אמתי, משה רבינו אמתי, "מרדכי בדורו כמשה בדורו", יוצאים שני תלמידים מובהקים, טובים וצדיקים, שאחד נוטה לימין ואחד לשמאל, כי הרבי הוא היולי, באמצע. שני התלמידים יוצאים ממנו יש מאין (אין = היולי כידוע), על דרך שמאי והלל.

מאדמו"ר הזקן יצאו אדמו"ר האמצעי ורבי אהרן מסטרשליא, שחלקו לגבי בקורת עצמית. רבי אהרן מסטרשליא אמר שלא צריך לבקר את עצמו יותר מדי, לא צריך בקורת נוקבת, וכל קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי מתנגד לגישה זו. דרך חב"ד האמתית – כך אומר אדמו"ר האמצעי, הממשיך העצמי – אומרת שכן צריך בקורת נוקבת, "בקרת תהיה", אבל בכל אופן "לא יומתו כי לא חפשה"[קכ]. אם היו חפשיים כן היה יומתו, אבל "לא חפשה", עדיין משועבדים ליצר. בכל אופן, בקורת היא משפט. הבקר כאן מחבר את ה"בקר דאברהם" ואת ה"בקר דיוסף".

ד. חמש דרגות משה באצילות

חמש דרגות גילוי משה רבינו

נחזור לעיקר: החדש שלנו, חדש אדר, הוא חדש של משה ומרדכי. היות שהיום 'יום הרדל"א' – ל אדר – פתחנו בפירוש מוהרי"ץ ששרש משה רבינו ברדל"א. אבל מה הפירוש הרווח בכתבי האריז"ל לגבי משה רבינו? הפירוש הפשוט, שגם הזכרנו קודם – וממנו נבין גם לגבי מרדכי היהודי, הממשיך אותו – הוא שמשה רבינו הוא גילוי יסוד אבא והתלבשותו בפרצוף ז"א. האר"י מסביר[קכא] שכאשר יסוד אבא נכנס בישראל, בפרצוף ז"א, יש חמש בחינות – חמש מדרגות – של התגלות משה רבינו. זו סוגיא עמוקה וחשובה, יסודית ביותר, בכתבי האריז"ל. קודם דברנו על חמשה דורות של התגלות הקבלה, עד העץ חיים – מהאריז"ל עד רבי מאיר פאפירש – והקבלנו בפשט כנגד נרנח"י, אבל כאן יש עוד הסבר פנימי ומורכב להקבלת חמש המדרגות. אפשר לדרוש על כל הבחינות האלה "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"[קכב]. בדרך כלל דורשים על שתי בחינות, כמו משה ומרדכי, אבל האריז"ל אומר שיש חמש מדרגות:

קודם כל, יסוד אבא מתגלה בדעת דז"א, לכן אומרים שמשה רבינו הוא הדעת של כללות נשמות ישראל, הדעת של ישראל. ראשית התלבשות והתגלות יסוד אבא – הברק, "ברק המבריק על השכל", חידושי תורה, "תורה צוה לנו משה"[קכג] – היא בדעת דז"א.

אחר כך יסוד אבא מתגלה בשליש העליון של תפארת ז"א, בו החסדים מכוסים, כי עד שם מתפשט יסוד אמא – עד שם הכל בתוך ההתבוננות. כשאדם מתבונן באמת הוא יוצא מעצמו, מתלבש בתוך ההתבוננות לגמרי ושוכח מעצמו. יש שם חסדים, כי מתוך ההתבוננות נולדת אהבה, אבל אין שם הרגשת היש, כפי שנסביר. זהו המקום השני בו מופיע יסוד אבא – בחינת משה רבינו.

ההופעה השלישית היא השליש האמצעי דתפארת ז"א – גם הוא משה רבינו. התגלות משה בשליש האמצעי דז"א, היא כבר חסד גלוי. בשליש התחתון אין משה רבינו, אולי יש שם שרש של מרדכי היהודי.

משה רבינו מספר אחד הוא בדעת, משה רבינו מספר שתים בשליש העליון דתפארת, משה רבינו מספר שלש בשליש האמצעי דתפארת, משה רבינו מספר ארבע הוא מה שהזכרנו לעיל ש"יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א".

משה רבינו מספר חמש – לכאורה תכלית גילוי משה רבינו – הוא הארת יסוד אבא היוצאת מיסוד ז"א, אבל עדיין בעולם האצילות.

עד כאן חמשה משה רבינו, כנראה כנגד חמשה חומשי תורת משה – יוצא מאד יפה.

חמש הבחינות ב'עבודה'

צריך לנסות להבין את חמש המדרגות האלה ב'עבודה' – לכל אחד יש ניצוץ משה רבינו, כמפורש בתניא. אנחנו מסבירים תמיד שכל ספר התניא בא בעיקר לגלות את המשה רבינו שבך. כל יהודי כאן הוא כמו זעיר אנפין, ז"א, ויש לו חמש הופעות של משה רבינו:

התקשרות הדעת לה'

איך אדמו"ר הזקן מסביר בפרק מב בתניא מהו ניצוץ משה רבינו שבכל אחד ואחד? היכולת לדעת את ה'. בפרק ג בתניא הוא מסביר שדעת היא "התקשרות והתחברות", ובפרק מב – בביאור "אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא"[קכד], ביחס למשה רבינו שבכל אחד – הוא מסביר שמשה רבינו הוא הכח שיש בכל אחד לדעת את ה', להתקשר לה'. מבין החמשה, זהו משה רבינו מספר אחד – היכולת לדעת את ה', עצם ההתקשרות לה'. הופעת משה הראשונה היא בדעת – היכולת להתקשר ל"הוי' אלהי ישראל" (בגימטריא תריג, בגימטריא משה רבינו[קכה]). איך? על ידי התבוננות. זו כל דרך חב"ד – התקשרות וקיום מצות "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[קכו] על ידי התבוננות.

אהבה מסותרת

גם הבחינה השניה של משה רבינו כתובה בתניא – הכל כתוב בתניא – בלי לציין שזו בחינת משה רבינו. לכל יהודי יש אהבה מסותרת לה' (ומתברר שגם היא משה רבינו שבי) – אני אוהב את ה', ולא מרגיש את עצמי בתוך האהבה הזו. איך האריז"ל קורא למדרגה על עצם האהבה המסותרת, בלי הרגשת היש, בלי "יש מי שאוהב"? "עץ החיים"[קכז]. "עץ הדעת טוב ורע" הוא המודעות העצמית, "יש מי שאוהב", ומשה רבינו השני שבי הוא "עץ החיים" שבי, השליש העליון של התפארת, בו האהבה מכוסה. זו מדרגה שיש לכל אחד.

"כי מרחמם ינהגם"

מהו משה רבינו השלישי, בשליש האמצעי דתפארת, שכבר מגולה? עיקר פנימיות התפארת בכחות הנפש הוא מדת הרחמים. משה רבינו הוא מנהיג ישראל, ולכל אחד יש ניצוץ ממנהיגות משה רבינו, שמדתה "כי מרחמם ינהגם"[קכח]. ה' בחר במשה רבינו – כמו שבחר גם ביעקב אבינו ובדוד המלך – כי כרועה רִחם על הצאן (וכבקשת משה: "ולא תהיה עדת הוי' כצאן אשר אין להם רֹעה"[קכט]). בהתגלות יסוד אבא בשליש האמצעי של התפארת משה רבינו הוא רעיא מהימנא, המרחם על הצאן, ולכל אחד מאתנו יש בחינה זו – אנחנו רחמנים בני רחמנים.

יורשים את מדת הרחמים מיעקב אבינו, אבל "משה מלגו יעקב מלבר"[קל] – "משה מלגו", הוא יודע איך מרחמים ועל מי לרחם. הוא מרגיש את דעת הזולת ויודע שאפשר לרחם גם על "מי שאין בו דעת [ש]אסור לרחם עליו"[קלא], כי הרחמנות הכי גדולה היא על יהודי שאין לו דעת[קלב] (בהיותו שייך לדעת בעצם – זהו ההבדל העיקרי בין יהודי לגוי, עליו נאמר "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"[קלג], אין לו דעת להוליד).

מדת האמת

משה רבינו הרביעי הוא "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". פנימיות היסוד היא אמת – "משה אמת ותורתו אמת"[קלד]. ה' אומר למשה "ושמי הוי' לא נודעתי להם"[קלה], "לא נכרתי להם במדת אמתית שלי"[קלו], אבל לך אני נודע במדת האמת שלי. מדת האמת אצל כל יהודי היא אימות הבטחות – 'משה הבטיח [בבטוחות-כליות שלו] משה יקיים [בקימת הברית שלו]'.

מדת האמת אצל היהודי מתבטאת גם ביחס להיפך האמת. הוא מקיים בהידור – השייך ליסוד, "הידורא דגופא"[קלז] – "מדבר שקר תרחק"[קלח] בכל עניניו ובכל מעשיו. הוא אמתי. יש ווארט ב"היום יום"[קלט] – אל תאמר שהעבודה צריכה להיות באמת, אלא אמת היא העבודה הכי גדולה. כך מסכמים את כל התניא במשפט אחד – כפי שכתוב ב"ואביטה" השבוע[קמ] – "אל תהיה רמאי". בנפש "אל תהיה רמאי" – תהיה אמתי, "מדבר שקר תרחק" – היינו משה רבינו שבספירת היסוד.

תפלת אמת

משה רבינו החמישי הוא הארת יסוד אבא היוצאת מיסוד ז"א (וגם מעטרת היסוד דז"א) – הארה ממדת האמת שלו. מה עוד משה רבינו עושה בחיים, חוץ מלהוציא אותנו ממצרים, לתת לנו תורה ולעשות מצוות? יש עוד משהו טוב שמשה רבינו מצטיין בו, עוד משהו שמשה רבינו יודע לעשות ואיני יודע לעשות כמוהו? "תפלה למשה איש האלהים"[קמא], הוא יודע להתפלל. הייתי חושב שדוד המלך – "נעים זמִרות ישראל"[קמב], שאומר על עצמו "ואני תפלה"[קמג], מזוהה לגמרי עם התפלה – הוא הנשמה השייכת ביותר לעבודת התפלה. אין הכי נמי, דוד, ספירת המלכות, שייך בעצם לתפלה. דוד נמשל לסיהרא "דלית לה מגרמה כלום"[קמד], המתחננת לה' בכל רגע תמיד לתת לה חיים. תפלת דוד היא בעיקר "תפלה לעני"[קמה], אך תפלת משה היא "תפלת עשיר" המבקש אך ורק על ישראל ("מדינה פלונית חרבה והיא שלך, גזור שתבנה"[קמו]), כמבואר בחסידות[קמז]. הארת יסוד אבא היוצאת מיסוד ז"א שייכת למלכות – תפלת משה היא שרש תפלת דוד בסוד "אבא יסד ברתא".

שוב, חוץ מהיות משה רבינו התלמיד-חכם הכי גדול, הוא יודע הכי טוב להתפלל – צריך ללמוד ממנו. כתוב "ויחל משה"[קמח] – "ויחל" לשון המתקה. בתפלתו, מקרב איש ולב עמוק, הוא יכול להמתיק את כל הדינים שיש על עם ישראל. זו הארה מהאמת שלו – הוא מתפלל באמת. יש ביטוי בתניא[קמט], לגבי כל עבודת ה' – צריך לעבוד את ה' "עד מיצוי הנפש" ("עד ועד בכלל"). משה רבינו מתפלל "עד מיצוי הנפש", כדרשת חז"ל ל"ויחל משה" – שנעשה חולה. הוא מתפלל כל כך חזק, ברצינות, עד שהוא נעשה חולה, עד מיצוי הנפש. הוא לא רק נעשה חולה, אלא מוכן למות בתפלתו על עם ישראל, לא רק בעולם הזה אלא גם בעולם הבא – "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"[קנ]. גם בלי משה רבינו, יש לכל יהודי בירושה מהאבות, בטבע, בדם, את אומנות אבותינו הקדושים – לצעוק לה' בעת צרה. אבל תפלת משה רבינו הוא משהו מיוחד, בזכות ניצוץ משה רבינו שבך – תפלה באמת שיבוא משיח, "עד מתי?!", עד מיצוי הנפש. זהו משה רבינו החמישי (המשיחי).

האריז"ל מסביר[קנא] שמשה קבור מול בית פעור, כי יוצא מהיסוד בדיוק מול הפעור, הפתח האחורי. בעצם קברו הלא-ידוע – בו פתחנו – קשור למדרגה החמישית, כח התפלה שלו. תפלה היא הלעומת זה של פעור, על דרך פעירת פה. הקבר שלו הוא בעצם כפרה ותיקון של חטא פעור – שהוא גם עבודה זרה וגם פעירת הפה התחתון. הוא כותב גם שפעור אותיות פרעה. מלחמת משה עם פרעה קשורה לקבורתו. פרעה עשה מעצמו עבודה זרה (כמו המן) – יש לו שייכות לפעור.

ולסיכום:

התלבשות יסוד אבא בדעת ז"א                           ידיעת ה' ע"י התבוננות

התלבשות יסוד אבא בשליש העליון של תפארת ז"א        אהבה מסותרת

התלבשות יסוד אבא בשליש האמצעי של תפארת ז"א      מדת הרחמים ("כי מרחמם ינהגם")

התלבשות יסוד אבא ביסוד ז"א                           מדת האמת ("משה אמת")

התגלות יסוד אבא מחוץ ליסוד ז"א                      תפלת אמת ("ויחל משה")

ה. המשכת משה בעולמות בי"ע

"דוגמה" לעומת "פעולה עצמית"

אם משה רבינו הוא כל הדברים האלה, מהו כבר מרדכי? "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – כשמשה צריך חידוש. חזרת משה רבינו היא לא שחזור ולא דוגמה. ראיתי משהו מאד נחמד בספר של אחד מגדולי צדיקי החסידות, ששמו משה, "ישמח משה":

בתחלת פרשת צו הוא מדבר על פירוש רש"י בתחלת הפרשה – "אין 'צו' אלא לשון זירוז, מיד ולדורות... ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס"[קנב] – ואומר[קנג] שיש עבודת "דוגמה" ויש עבודה שהיא "פעולה עצמית". מה הכוונה? קצת דומה לתורה שלמדנו בכתר שם טוב[קנד], שלא צריך לחקות צדיקים – צריך להיות 'עצמי'. בכל אופן, יש עבודה שאתה כן לומד מצדיק ועושה כדוגמתו. יש ביטוי שכל אחד – כל תמים, כל תלמיד וכל חסיד – צריך להיות דוגמה חיה של יהודי טוב. מה פירוש? שמישהו אחר ירצה לעשות כפי הדוגמה שלך. הוא קורא לכך עבודת 'דוגמה'[קנה] – ביטוי יפה – שראית איזו דוגמה אצל צדיק ("ועמך כֻלם צדיקים"[קנו], "כל אחד מתוקן מחברו"[קנז]) ואתה מחקה אותה בעבודת ה' (היינו שאתה מתתקן מחברך, ממה שראית דבר טוב אצל חברך). הוא אומר שבעבודה בבחינת דוגמה צריך הרבה זריזות וזהירות – הולך ביחד – כדי שיצא נכון ואמתי, שלא יהיה חיקוי חיצוני ושקרי. אבל אם אתה עובד ספונטאני, לכאורה לא צריך זירוז – מה שיוצא ספונטאני מהאדם הוא כבר עצמי, לא צריך זירוז.

הוא אומר ש"אין לשון 'צו' אלא לשון זירוז מיד ולדורות" מתייחס לעבודת 'דוגמה', "לדורות", ולעבודה עצמית, "מיד". מובן למה צריך זירוז "לדורות", אבל אם כבר יוצא "מיד", למה צריך זירוז? לכן צריך להוסיף "ביותר צריך זירוז במקום שיש חסרון כיס" – חסרון כיס הוא עכשיו, ולכן צריך זירוז. ללא חסרון כיס ה"מיד", בהיותו פעולה עצמית, לא צריך זירוז וזהירות.

ירידת יסוד אבא בארבעה עולמות

הגענו לכך כשאמרנו שברור שמרדכי – על פי שהוא משה רבינו שבדור – אינו דוגמה-חיקוי של משה רבינו, אלא משהו חדש. אם יש חמשה משה רבינו, צריך עוד משהו בשביל מרדכי. האריז"ל אומר בפירוש – במיוחד בפרי עץ חיים של רבי מאיר פאפירש, לא כל כך בשמונה שערים (זו דוגמה לתוספת בע"ח ובפע"ח) – שמרדכי הוא הארת יסוד אבא היוצאת מיסוד ז"א (המדרגה החמישית של משה רבינו), אבל גם עוברת את הנוקבא, המלכות, בבחינת "מור עֹבר"[קנח] ("מר דרור"[קנט]), ומתגלה בעולם הבריאה. נס הפורים נעשה בזכות הארת יסוד אבא – פנימיות כל האצילות – המתגלה בעולם הבריאה. פורים כל כך מיוחד בגלל סוד מרדכי, "מור עֹבר", גילוי הארת יסוד אבא בעולם הבריאה, שלא היה אצל משה רבינו ולא היה אף פעם בהיסטוריה עד מרדכי.

גם למדרגה זו צריך לתת הסבר פנימי, כמו לחמש מדרגות משה רבינו, אך קודם נשלים הלאה. מאז דורו של מרדכי היו עוד כמה חידושים, ובעיקר צריכים עוד שני חידושים. החידוש של מרדכי הוא גילוי הארת עולם האצילות בעולם הבריאה – געוואלד! מהו הבעל שם טוב? כעת נגיע לעיקר, שכבר התחלנו להסביר. בשביל להגיע למשיח מתחילים ממשה, אחריו מרדכי, אחריו הבעל שם טוב ואז מגיע משיח. זו ירידה בארבע מדרגות, כנגד ארבעה עולמות אבי"ע.

בטול מציאות שם מ"ה

לכאורה, אפשר ומתבקש היה לומר שישנם משה רבינו, מרדכי היהודי ומשיח – להסתפק בשלשה, מממ, בלי עולם היצירה. איך אפשר לומר סדר של העולמות בלי היצירה? גם בשמות הקדש שכנגד העולמות יש תופעה כזו, כפי שמסביר מוהרי"ץ – הגבור שלנו היום – ונרחיב בהמשך.

בעל האמת ליעקב[קס], אחד מחשובי ספרי הקבלה, אומר שמוהרי"ץ 'הציל לו את החיים', בכך שהסביר לו – בכתביו – סוד שכל חייו היה בצער גדול להבינו, כנראה נגע לו עד עצם הנפש. כתוב בכתבי האריז"ל[קסא] שלעתיד לבוא שם מה יתבטל, רחמנא ליצלן. אבל, ברוך ה', למוהרי"ץ יש הסבר – הוא הסביר בארבעה אופנים שונים, נגיע אליהם, קשור לכל הענינים שדברנו הערב. שוב, כמו שכתוב ששם מה יתבטל – השם שכנגד עולם היצירה – אולי גם עולם היצירה יתבטל. אבל לא, צריך אותו.

משה-מרדכי-הבעש"ט-משיח

שוב, החידוש הוא שמרדכי היהודי הוא גילוי האצילות – אצילות ממש – בעולם הבריאה. משיח הוא גילוי האצילות גם בעולם העשיה, "אף עשיתיו"[קסב]. מה פירוש "אף"? 'אני פה' וגם 'אצילות פה'. זהו הווארט של המגיד[קסג]. כעת נבין יותר לעומק למה דווקא המגיד אמר "אצילות איז אויך דא". למה הבעל שם טוב לא אמר זאת? חידוש הבעל שם טוב, אחרי מרדכי, הוא המשכת הארת יסוד אבא לעולם היצירה – למדות, לאהבת ה' ויראת ה'. זהו עיקר חידוש הבעש"ט.

בא המגיד, ואמר שאני כבר אחרי הבעל שם טוב – אולי כבר אפשר להמשיך ולגלות משיח ממש. משיח ממש הוא "אצילות איז אויך דא", "אף עשיתיו", גם בעולם העשיה ממש. צריך לומר שדבריו, "אצילות איז אויך דא", התחילו תהליך – אך בעצם הוא עדיין המשך הבעש"ט. אפילו אדמו"ר הזקן, כמו שנסביר, הוא המשך הבעש"ט, או, כמו שאמרנו קודם, התעצמות עם הבעש"ט, עצם הלוז של הבעש"ט.

כדי שיסוד אבא יומשך לעולם הזה התחתון, שאין תחתון למטה הימנו, מחכים למשיח – מה שהרבי רצה ומסר את נשמתו עליו, 'השתגע' עליו. הרבי אמר – 'אני משוגע על משיח'[קסד]. מה פירוש? משוגע להמשיך את הארת יסוד אבא, שתאיר ממש בעולם העשיה שלנו, בעולם התחתון, כמו מרדכי בדורו. לכן אנחנו תמיד מסבירים שהדמות-הדוגמה בתנ"ך עמה הרבי הכי מזדהה, יותר מכל הדוגמאות, היא מרדכי היהודי. כי הוא עושה כזה פלא, געוואלד גדול מאד, וממשיך את אצילות ממש – "אין עוד מלבדו"[קסה]– בעולם הבריאה, שהוא כבר עולם נפרד, 'יש ודבר נפרד בפני עצמו'. לא מספיקה ההארה לעולם הבריאה – צריך הארה גם בעולם היצירה ובעולם העשיה. העשיה היא התכל'ס, לכן הרבי אמר תמיד "המעשה הוא העיקר". אצל הבעש"ט לא היה "המעשה הוא העיקר" כמו אצל הרבי – אצלו היה 'האהבה והיראה הם העיקר'.

המשכת התורה באבי"ע

מה הדוגמה – גם בתניא, מכתבי האריז"ל – להמשכת משהו בעולם הבריאה, ואחר כך בעולם היצירה ואחר כך בעולם העשיה? כל התורה היא "תורת משה", שבעולם האצילות. בכל אופן, בעולם הבריאה נמצא התלמוד; בעולם היצירה המשנה; ובעולם העשיה המקרא. מוסבר בתניא[קסו] בפירוש שהכל נמשך מהאצילות – המקרא נמשך עד העשיה, המשנה עד הו"ק (לכן יש ששה סדרי משנה, כנגד הו"ק, הנמשכים עד עולם היצירה) והתלמוד-ההשגה בעולם הבריאה.

אם כן, מרדכי היהודי הוא גילוי האצילות, גילוי אלקות ממש, בלימוד גמרא. חשוב שכל ראש ישיבה וכל תלמיד ישיבה, כל רב, ידע שעולם הבריאה הוא עולם התלמוד. בדרך כלל אינך מרגיש אלקות כשאתה לומד גמרא, אבל אם יש לך כזה מגיד שיעור טוב, שנקרא מרדכי היהודי, הוא יתן לך להרגיש אלקות, אצילות ממש, בתלמוד. הלואי שנזכה לכזה מגיד שיעור טוב.

ידוע שהבעש"ט רצה שכולם יהיו בקיאים בתהלים – "נעים זמִרות ישראל", מעורר את הלב. המגיד רצה שנדע פרשת האזינו. זהו 'סדר' – הבעש"ט, המגיד ואדה"ז. מה אדה"ז רצה שנדע בעל פה, שנתעצם עמו בתוך התורה? משניות – שנחזור משניות, כך עד הרבי הקודם. יש משהו אצל הרבי שמנסה לעבור מהלך לגמרי. לא שהוא לא מחזיק מכל מה שהיה קודם – ממש מחזיק מהכל – אבל יש חידוש גדול. עד הרבי הקודם הווארט היה, בין היתר, לחזור משניות. חזרת משניות היא עולם היצירה.

ספר התניא – סיווג של עולם היצירה

נאמר משהו אפילו יותר מרחיק לכת: מהו ספר התניא? ספר התניא מתחיל מהגדרות – צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, בינוני, רשע וטוב לו, רשע ורע לו. באיזה עולם יש הגדרות כאלה? הוא לא אומר שיש רק חמשה אנשים – יש אין סוף מדרגות בינוני, ובתוך כל אחד יש אין סוף מדרגות – אבל בכל אופן יש כאן יכולת מיון וסיווג. צריך למיין אותך – אתה שייך לסוג כזה. בכל סוג יש הרבה עגבניות, אבל אתה שייך לעגבניות סוג א', צדיק וטוב לו, או לעגבניות סוג ב' וכו'.

מיון שייך לראש של עולם היצירה, עולם המינים הכלליים שקדמו לפרטי עולם העשיה (עולם היצירה, עולם המיון, הנקרא גם עולם המנין, כידוע אצלנו שארבעת העולמות אבי"ע הם בסוד קנין-בנין-מנין-ענין). למה אדמו"ר הזקן קורא לתניא "ספר של בינונים"? באיזה עולם הבינוני נמצא? בעולם היצירה. לעולם הבריאה שייך "צדיק שאינו גמור", עולם האצילות הוא "צדיק גמור" ועולם העשיה הוא "רשע וטוב לו" ("רשע ורע לו" הוא כבר מחוץ לעולמות). אבל "אף עשיתיו" הוא להגיע ל-99.9% מכולנו – יש איזה מעט טוב, כולנו, "אפילו ריקנים שבך מלאים מצות כרמון"[קסז], "כפלח הרמון רקתך"[קסח]. זהו משיח – להגיע לאותם אנשים. לא לבינונים, אין (כמעט) בינונים.

שוב, ספר של בינונים הוא ספר של עולם היצירה – להכניס את השכל עמוק לעולם היצירה. להביא את השכל דרך האצילות ודרך הבריאה עד עולם היצירה, בו יש דחילו ורחימו וכל שאר מדות הלב.

דעת משה ודעת יעקב

נאמר עוד משהו לגבי משה רבינו, שלא אמרנו קודם: אמרנו שמשה רבינו מספר אחד הוא כניסת יסוד אבא לדעת דז"א. נוסיף פרט באר"י שלא אמרנו. גם ליעקב יש שרש בדעת, אבל מה ההבדל ביניהם? הוא אומר שמשה רבינו הוא דעת עליון דז"א ויעקב אבינו דעת תחתון דז"א. מה ההבדל? דעת עליון היא "דעת המכריע" בין חו"ב דז"א ודעת תחתון היא "דעת המכריע" בין עטרא דחסדים ועטרא דגבורות[קסט]. עליהן כתוב "אל דעות הוי'". שתיהן "דעת המכריע" – משה רבינו הדעת המכריע בין עצם החכמה ועצם הבינה ויעקב אבינו הדעת המכריע בין החסדים והגבורות[קע].

מה ההבדל? כתוב "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלִלות"[קעא] – "ולא" כתיב, "ולו" קרי. "לו" היינו ו קצוות, הדעת המכריע בין החסדים והגבורות נמשך בו"ק. האריז"ל אומר ווארט מאד יפה – היות שלכל אחד מהקצוות יש את הקיצוניות שלו הוא נקרא 'עלילה', כל אחד שתופס כיוון לעצמו נקרא 'עלילה'. לכן "ולו נתכנו עלילות" – דווקא בדעת המכריע בין החסדים והגבורות "לו" נתכנו עלילות. אבל בדעת שבין חכמה ובינה "ולא נתכנו עלילות" – אין שם עלילות, אין שם קצוות, הכל אחדות.

ההמשכה ממשה עד משיח

משה רבינו ככח התקשרות – משה רבינו הראשון, כנ"ל – הוא דעת עליון. הוא יורד חמש מדרגות ומגיע למרדכי, "מור עבר", שמביא את הארת האצילות לעולם הבריאה, עולם התלמוד, עולם החשך – "ובורא חשך"[קעב], החושך קודם לאור של יצירה; הבעש"ט הוא "אור ישראל"[קעג], אור של "יוצר אור"; עולם העשיה הוא "עֹשׂה שלום" – נושא בפני עצמו. משיח בא לעשות שלום, כי שלום בעשיה (שלום בגימטריא "הוי' ימלך לעלם ועד"[קעד]).

נחזור: מרדכי היהודי הוא גילוי והמשכת הארת יסוד אבא ב"בורא חשך", עולם הבריאה, "'במחשכים הושיבני'[קעה] זו תלמודה של בבל"[קעו]; "יוצר אור" הוא ביצירה – הבעש"ט בא בשביל האור (בכל מקום שהגיע הבעש"ט אמר להרבות באור, להדליק עוד נרות, להאיר את החשך). הבעש"ט – שנמשך עד הרבי הקודם, הריי"צ (מוהרי"ץ) – בא להמשיך את הארת יסוד אבא דאצילות לעולם היצירה. לכל אחד מהרביים יש חג גאולה. כשאדמו"ר הזקן השתחרר מהכלא חסידיו רצו לכתוב מגלה עם קדושה, כמו קדושת מגלת אסתר. הם היו ברי הכי, וככה רצו, אבל אדמו"ר הזקן לא נתן להם. נס י"ט כסלו הוא נס פורים של הבעש"ט, שנמשך עד נס פורים של י"ב-י"ג תמוז של הרבי הקודם.

שוב, משה רבינו מגיע עד מרדכי היהודי. מרדכי היהודי נמשך עד האריז"ל – האריז"ל הוא סיום מרדכי היהודי, עם כל חמשת הדורות שהזכרנו קודם – ומגיע עד הבעש"ט, ולא עד בכלל. הבעש"ט מגיע עד הרבי הקודם, ועד בכלל. אחר כך מתחיל הילוך חדש לקראת משיח, "המעשה הוא העיקר", "אף עשיתיו", "אצילות איז אויך דא". כבר המגיד התחיל זאת בכח, במקיף, רצה זאת – שאם כבר היה בעש"ט כעת יכול להיות משיח. תפקיד הדור שלנו הוא לגמור אותו תיקון, להמשיך את הארת יסוד אבא – פד, חנוך, ידע – עד מטה-מטה, למקום בו כולם רשעים. שנוכל לעשות שאלת חלום ולהפוך להיות בעל תשובה – בעל תשובה בגימטריא שאלת חלום כנ"ל. ולסיכום:

  משה רבינו    ה הארות יסוד אבא באצילות

  מרדכי הצדיק הארת יסוד אבא בבריאה

  הבעל שם טוב         הארת יסוד אבא ביצירה

  משיח           הארת יסוד אבא בעשיה

קודם אמרנו שברדל"א משה הוא החכמה, מרדכי הבינה והבעש"ט הוא הדעת. למה? כי משה רבינו נשאר באצילות – "אבא מקנן באצילות"[קעז] – אבל "אמא מקננא בכורסיא"[קעח], זהו שרש מרדכי, שהולך לעולם הבריאה, "מור עבר". הבעש"ט הוא הדעת, הו"ק, שמקננים ביצירה – הולך ליצירה. שוב, חכמה-בינה-דעת דרדל"א הולכות לאצילות-בריאה-יצירה. בשביל "אף עשיתיו" צריך לחזור לכתר דרדל"א – משיח. משיח בא מהכתר עד למלכות ד"מקננא בעשיה".

תיקון העשיה – המהפכה הרביעית

אמרנו שענינו של משיח – המשכת הארת יסוד אבא לעולם העשיה ממש, "אף עשיתיו" – קשור למקרא הנמשך מאצילות עד עולם העשיה. סימן שבדורנו צריך הרבה לימוד והרבה התעצמות עם המקרא, עם התנ"ך. אם מדברים על המהפכה הרביעית – המהפכה של עולם העשיה, גם ארבע המהפכות הן כנגד העולמות – מה הדבר הראשון שיש בו כעין שפה משותפת עם כל הגוים שיש בעולם? דווקא התנ"ך, המקרא. כמובן, כל עומק הרבדים היותר-גבוהים נמצא בתנ"ך – "כל הנחלים הֹלכים אל הים והים איננו מלא"[קעט], ים המקרא, מלכות דאצילות, היורד עד עולם העשיה, מלכות מקננת בעשיה.

המשכת הבטול בבריאה ויצירה – בטול הזמן ובטול הרגשת-ישות המדות

נסביר עוד טפה: הארת עולם האצילות בכל מקום פועלת בו הרגשת אין. עולם האצילות הוא אין, "אין עוד מלבדו", "אין עוד", אין משהו חוץ מה'. כל שהיה נדמה לך שקיים הוא בעצם אין. כשעולם האצילות מתגלה בעולם שלך – זהו גילוי שהעולם שלך הוא גארנישט, אין.

עולם הבריאה קשור לנושא שאנחנו לומדים בזמן האחרון, וגם הזכרנו אותו קודם – הזמן. לכן, כאשר הארת יסוד אבא עוברת את מלכות דאצילות – "הוי' מֶלֶך, הוי' מָלָך, הוי' ימלֹך לעולם ועד"[קפ] – ומתגלה בעולם הבריאה, עולם שבו הזמן נברא ונדמה כמציאות נפרדת מהבורא, היא פועלת שהזמן מתעלם. זו התופעה שדברנו עליה בתחלת השבוע[קפא], שחסרות 167 שנים – הן נעלמו. מי שמכיר זאת – מכיר. מי שלא מכיר – שיכיר. בתקופת מלכות פרס, בין מה שכתוב בהיסטוריה למה שכתוב אצלנו, הלכו לאיבוד – פשוט נעלמו, הזמן נעלם, לא נמצא – 167 שנים. כמה פסוקים יש במגלת אסתר? 167. כל פסוק פועל שתעלם שנה – זו כוונה יפה בקריאת המגלה. נקרא, ובכל פסוק שנה אחת נעלמה. זהו גילוי הארת יסוד אבא בעולם הבריאה.

מה קורה בעולם היצירה כשמגיעה הארת יסוד אבא (הבעש"ט)? בפירוש, כל ענין הבעש"ט הוא להכניס הרגשת אין, "אין מזל לישראל"[קפב]. איפה? במדות הלב. צריך לומר שהבעש"ט נמשך ממשה רבינו השני – האהבה המסותרת, שאין בה הרגשת היש ("עץ החיים"[קפג] כנ"ל). עיקר הרגשת היש הוא בעולם היצירה, שנקרא 'יש מיש'. עולם הבריאה הוא 'יש מאין', זמן הוא 'יש מאין', אבל עולם היצירה הוא 'יש מיש'[קפד]. במדות הלב ביצירה מורגש "יש מי שאוהב", "יש מי שירא"[קפה] – צריך להאיר את האין. זו עבודה על דרך הסבר הרמב"ם[קפו] ל"עבודה לשמה", לא על מנת לקבל פרס. לכן הבעש"ט הידר לוותר על העולם הבא שלו. גם אצל אדה"ז זהו הווארט הכי חזק, בו בחר הרבי – ה'סיום' – לסיים את "היום יום": "איני רוצה שום דבר, לא את העולם הבא שלך, לא את גן עדן שלך, רק אותך בעצמך". כל הרגשת היש והרצון לקבל משהו – איזו ישות, לקבל איזה פרס, להיות עבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס – הם עולם היצירה. הכנסת בטול, אין, לעולם יצירה 'בולעת' אותו, כמו חור שחור שבולע כל מה שסביבו, כפי שהסברנו בנין הזמן. זו עבודת הבעש"ט.

המשכת הבטול בעשיה – בטול רדיפת הקדמה

לפי כל זה, מהי עבודת המשיח בעשיה? איזה עולם הוא צריך לבלוע? עולם הבריאה הוא 'יש מאין', עולם היצירה 'יש מיש' ועולם העשיה הוא 'שכלול היש'. אם אני מכניס אליו אין, מה בטלתי? קודם כל בטלתי את הרדיפה אחרי הגשמיות, אחרי ההון, אחרי החידושים, אחרי פיתוח הטכנולוגיה. הפיתוח אינו דבר רע בעצם – הרבי אומר שהוא אמור לשמש את הקדושה – אבל צריך לבטל את הרדיפה אחריו (בקדושה הרדיפה צריכה "בקש שלום ורדפהו"[קפז], שהרי "שלום" היינו תיקון עולם העשיה, כנ"ל). טוב שאדם מרגיש שעליו להתקדם למשהו, אחרת הוא מתנוון, אבל עולם העשיה כל הזמן שואף להתחדש בטכנולוגיה, במיוחד בדורותינו. כמו שיש אחד שרודף כסף, יש מי שרודף את הדור הבא של הסמארטפון. את הרדיפה הזו צריך פשוט לבטל!

רב גדול בדור הקודם – שלא נאמר מי הוא – שהתנגד לבדיקת תפילין ומזוזות במחשב, ולעוד דברים כיו"ב. למה? כי הוא אמר שאם אלפיים שנה בדקו תפילין ידנית, בעיני סופר מומחה, לא צריך להתחיל לבדוק אותן במחשב. הוא שנא זאת – צריך לבטל את רדיפת הטכנולוגיה. הוא לא מצא איזה סעיף בשו"ע לאסור, ואדרבא – רבנים אומרים שבסדר גמור. אבל הוא חש, הרגיש, שאף שלכאורה הקדמה כאן משרתת את הקדושה, היא בעצם היצר הרע של עולם העשיה, של הדור שלנו – ואת היצר הרע הזה צריך לבלוע, לבטל, לאיין. יש הרבה אנשים שרוצים לחזור לחיות בטבע, כמו שחיו אבותינו – רועי צאן וכו'. כל דבר יכול להיות גם קיצוני. צריך את המשוואה המנצחת, אבל יש משהו באותו רצון.

הנקודה העקרית היא הרדיפה – רדיפה היא תופעה עצמית לעולם העשיה, "אף עשיתיו" (ה"אף" דקליפה, קליפת עולם העשיה, היינו עבודה זרה בגימטריא רדיפה), ואותה צריך לבלוע, לאיין. משיח יעשה זאת, ובכך יביא את ה' לתוך העולם שלנו, לתוך עולם שכולם רשעים. בכל אופן, צריך שנרדוף אחר חידוש טוב (ואחר 'שלום אמת', שהוא השכלול האמתי של מין המדבר) – צריך לרדוף משהו, איזה חידוש, איזו קדמה, כנ"ל, אבל לא את מה שהולך בעולם שלנו, אלא משהו אחר.

ו. בטול שם מ"ה

"ונחנו מה" – ה'שיכול' במשה ואהרן

אמרנו שבעל ה"אמת ליעקב" אמר שלא ידע את פירוש דברי האריז"ל ששם מה עתיד להתבטל. שם מה הוא בחינת משה רבינו, שאמר "ונחנו מה"[קפח] – ביטוי שהולך על משה ואהרן. בפרשת וארא כתוב "הוא אהרן ומשה"[קפט] ובפסוק שאחריו כתוב "הוא משה ואהרן", ללמד ששקולים היו[קצ].

על יעקב אבינו כתוב "שִׂכל את ידיו"[קצא] – יד ימין הלכה לרגל שמאל ויד שמאל לרגל ימין. האריז"ל אומר[קצב] שאצל משה רבינו יש תופעה דומה – בהארת יסוד אבא שיוצאת מחזה דז"א יש ימין ושמאל. אהרן הוא כהן ומשה הוא לוי – כהן הוא ימין ולוי הוא שמאל. אבל אהרן, שהוא הימין של הארת יסוד אבא, הולך לספירת ההוד, לרגל שמאל, ואילו משה, שהוא הלוי, השמאל של הארת יסוד אבא, הולך לנצח (כמו שהסברנו קודם), לרגל ימין.

בכל אופן, משה רבינו אומר פעמיים "ונחנו מה" – "אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא"[קצג], גם משיח הוא בחינת מה. אם כן, איך יתכן ששם מה יתבטל?! לכן ה"אמת ליעקב" לא יכול היה לישון בשקט, עד שראה דברי מוהרי"ץ, רבי יעקב צמח, שהסביר זאת בארבעה אופנים:

פירוש ראשון: בטול הפעולה

אופן אחד: בטול שם מה היינו בטול פעולת שם מה. מהי פעולת שם מה? לברר בירורים. מה מברר בן, וכאשר הוא מברר בן הוא מעלה את הניצוצות עד לשרשם בשם סג. אבל לעתיד לבוא, הסימן הראשון של ביאת משיח הוא ש"נסתיימה עבודת הבירורים" – מה שהרבי אמר[קצד], כחלק מהאג'נדה שלו להביא משיח – וכאשר נסתיימה עבודת הבירורים פעולת שם מה בטלה.

זהו פירוש מאד יפה לכך ששם מה מתבטל. כמו שיש אחד שכל ימיו עסק בפעולה תמידית לעשות משהו והיא נגמרה – אפשר לומר שהאדם הזה התבטל, הוא יושב בטל, אין לו מה לעשות יותר. בכל עיר, גם בצפון תל אביב, צריך לפחות עשרה בטלנים – עשרה שהגיעו לדרגה של שם מה שעתיד להתבטל, שגמרו עם כל הבירורים שלהם, וכעת רק יושבים ולומדים ומפיצים תורה בצפון תל אביב.

פירוש שני: בטול הענף

הפירוש השני הוא פירוש עמוק – שהענף של שם מה יתבטל, אבל השרש לא יתבטל. מה הכוונה? שרש כל ארבעת השמות עב-סג-מה-בן באריז"ל הוא בא"ק – עב דא"ק, סג דא"ק, מה דא"ק ו-בן דא"ק. שם מה הוא הארה היוצאת ממצח דא"ק. אחרי אצילות עולם העקודים ועולם הנקודים – תהו יציב ותהו שביר – יוצאת הארת שם מה ממצח דא"ק, כדי לתקן את השבירה, וממנה נעשה עולם הברודים, עולם האצילות המתוקן. שם מה מתקן את השברים ומוציא את הניצוצות – מה שהוא יכול לעשות לבד נקרא 'עולם האצילות' של היום, והוא ממשיך באמצעות עבודתנו לתקן את העולמות התחתונים. הכל מתחיל מהארת שם מה ממצח הרצון דא"ק, שנקראת בכתבי האריז"ל ענף שם מה, ביחס לעצם שם מה שבתוך א"ק.

הפירוש השני בבטול שם מה לעתיד היינו שיתבטל הענף – לא צריכה לצאת, ולא תצא יותר, הארתו ממצח דא"ק. אבל שם מה המקורי, שבתוך א"ק, ישאר – העצם לא מתבטל, רק מה שיוצא מהמצח. כנראה אצל כולם בעולם הזה יוצא משהו מהמצח, וכאשר יבוא משיח הוא יכנס, לא יצטרך לצאת יותר. מוסבר בחסידות שיש רצון ויש "שבע רצון", היינו ההבדל בין ימות החול ליום השבת קדש, בו "כל מלאכתך עשויה"[קצה] (שבע רצון ביום השביעי), שהוא גם ההבדל בין שית אלפי שנין דהוי עלמא לאלף השביעי, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים – שם אין כבר רצון יוצא ממצח א"ק רק הכל בבחינת "שבע רצון", כבברכת נפתלי (נפת לי, נֹפת לשון תענוג), "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת הוי'"[קצו] (הוא "שבע רצון" בכך שהוא מלא שם מה שבתוכו, "מלא ברכת הוי'" – "מלא" הוא סוד "עב דמה" כנודע, מילוי מה יחד עם אותיות השרש הוי' – אך אינו מקרין הארת שם מה כלפי חוץ דרך מצחו, בהיות שאין לו כבר רצונות משל עצמו). זהו הפירוש השני לכך ששם מה עתיד להתבטל.

פירוש שלישי: בטול ההארה החיצונית

הפירוש השלישי נוגע למה שאמרנו קודם לגבי דור המדבר. עם הארת דור המדבר – יסוד אבא שמתגלה מהחזה דז"א ולמטה – יוצאת הארת שם מה. כמו שדור המדבר התבטל כאשר משה מת – הוא מת וכולם מתו במדבר, הם לא עתידים להכנס לארץ, וכמו שאמרנו קודם ספק אם יש להם חלק לעולם הבא – כך תתבטל הארה זו דשם מה (היינו הארת שם מה היוצאת מיסוד אבא לאחר שמתגלה מן החזה דז"א ולמטה).

דור המדבר היה פרצוף שלם והוא התבטל, ויש לומר שלעתיד לבוא, בביאת מלך המשיח, יתבטל גם פרצוף יעקב (סוד הקול, "הקֹל קול יעקב"[קצז], בזמן ש"לבא [ישראל] לפומא [רחל] לא גליא"[קצח]) שעומד מקביל לפרצוף דור המדבר, והוא רק הארה דשם מה, אך עצמות שם מה היינו פרצוף ישראל, ז"א עצמו, אינו בטל לעולם (וכל הזיווגים דלעתיד יהיו זיווגי ישראל עם רחל הגדולה, וד"ל).

פירוש רביעי: "אשת חיל עטרת בעלה"

פירוש אחרון חביב הוא אומר בשם מהרח"ו: איך אני יודע ששם מה לא יתבטל? כי כתוב לעתיד לבוא "אשת חיל עטרת בעלה"[קצט]. זהו הפירוש הכי נחמד והכי פשט, לכאורה. כתוב "אשת חיל עטרת בעלה", שם בן יתעלה לשם סג, ושם סג יהיה עטרה על "בעלה". מיהו הבעל? שם מה. אם ה"אשת חיל" תהיה "עטרת בעלה", צריך איזה בעל... שם מה חייב להשאר, בתור איזה היכי תמצי כזה – צריך בעל כדי שהאשה תוכל להיות "עטרת בעלה". חשוב שכל בעל ידע זאת. אבל מה הוא יהיה? רק היכי תמצי, זה מה שישאר ממנו – הוא ישאר קולב.

כנראה שכל זמן שהבעל היה בעל הבית הוא אמר את דעתו. יש מצב של "שוין בקומתן" – שלכל אחד יש דעה. כל זמן שהיא למטה ממנו – עיקר הדעה ממנו, הוא בעל הדעה והיא מקבלת את דעתו, יש משפיע ויש מקבל. יש מצב של "שוין", לכל אחד יש דעה – יפה. אבל יש מצב שאין לו בכלל דעה, והוא גם יודע זאת, וגם שלם עם כך לגמרי – אין לו דעה, רק היא "עטרת בעלה", היא "עושה רצון בעלה"[ר], מעצבת לו את הרצון וזהו. צריך אותו. כמו דבורה בכוורת – צריך אותו בשביל הדור הבא... אבל זהו, ובכל השאר "אשת חיל עטרת בעלה".

ארבעת הפירושים בסוד הוי'

אלו ארבעה פירושים חמודים ביותר, כנגד י-ה-ו-ה: איך נסדר אותם? לכאורה הפירוש הכי נעלה כאן, באותיות של קבלה, הוא הפירוש שיתבטל רק ענף א"ק, האור שיוצא מהמצח, לא יהיו יותר רצונות רק מצב פנימי ועצמי של "שבע רצון" – אותו נקביל כנגד ה-י (בו מתקיים "בטל רצונך מפני רצונו", כמבואר בחסידות); הפירוש של "אשת חיל עטרת בעלה", עלית סג על גבי מה, הוא הבינה; הפירוש של "נסתיימה עבודת הבירורים", שהפעולה תתבטל, שייך ל-ו – בסוד חומר-צורה-פועל-תכלית[רא], הפעולה היא ב-ו; ההסבר שמדובר על הארה חיצונית, על דרך דור המדבר, שתכנס ותתבטל – הוא פירוש המלכות כאן (וכידוע שפרצוף יעקב הוא בעצם מה ד-בן, פרצוף הדכורא של הנוקבא-המלכות הכללית).

ולסיכום:

י            בטול הענף

ה           "אשת חיל עטרת בעלה"

ו            בטול הפעולה

ה            בטול ההארה החיצונית

שוב, הפירושים האלה הם בזכות רבי יעקב צמח, בעל מסירות הנפש על קבלת האריז"ל, דור הרביעי, הז"א בתיקון עולם התהו של קבלת האריז"ל.

כוונות המקוה לפורים

נהניתי שכאשר שרו "ויהי בימי אחשורוש" כפלו הרבה פעמים "שבע ועשרים ומאה מדינה". נאמר על כך רמז לסיום: צריך להתכונן, ראש חדש אדר, עוד מעט פורים – לכל חג יש את המספר שלו. מה המספר העיקרי של פורים ושל המגלה? 127. פורים שוה 336, אבל המספר שלו הוא 127, "שבע ועשרים ומאה מדינה" (ביטוי החוזר שלש פעמים במגלה – "בתלתא זימני הוי חזקה"). אנחנו, עם ישראל, צריכים לשלוט על 127 מדינות ולחיות 127 שנים – המספר שמקשר בין אסתר המלכה ושרה אמנו[רב].

פורים ועוד 127 שוה 463. מישהו זוכר מה מספר הזה? היה ב"ואביטה" לפני כמה שבועות[רג] – זו כוונת המקוה[רד]. אם כן, ממחר ועד פורים (ועד בכלל), כאשר טובלים במקוה צריך לשיר, בעצמה ששרו קודם ועוד יותר, "שבע ועשרים ומאה מדינה" – לשיר ולכוון את כל כוונות המקוה, ולכוון שהכל שוה פורים ועוד 127. יש עוד הרבה דברים בכוונה זו, שנשאיר, אבל זהו "המעשה הוא העיקר" – "אף עשיתיו" – לא לשכוח במקוה "ויהי בימי אחשורוש... שבע ועשרים ומאה מדינה", העיקר 127, וצריך לחבר עם פורים, ואז תצא טהור, בימים האלה. לחיים לחיים.

השלמות:

שרש המשיח – התמימות שברצון

האריז"ל כותב[רה] שמלך המשיח יוצא מפרק תחתון דהוד דאריך אנפין. פרק תחתון דהוד דאריך אנפין = 1689. יחד עם מלך המשיח = 2142 = אהיה פעמים אמונה = ט פעמים רחל (סוד ישראל וששת הפרצופים שלפניו, כנ"ל הערה כב).

ההסבר: אריך אנפין היינו רצון והוד היינו התמימות, כך שהוד דאריך אנפין היינו תמימות הרצון. אדמו"ר האמצעי כותב, ואחריו הרבי הרש"ב מסביר באריכות, מהי תמימות הרצון[רו] – מסתמא התכוונו למה שכתוב כאן באר"י שהוד דא"א הוא שרש נשמת מלך המשיח. הפרק התחתון הוא הרגל עצמה, בה הולכים – "הולך בתֹם"[רז]. הפרק התחתון דהוד הוא עצם ה"הולך בתם" של רצון ה' – הולך בתום לקראת רצונו של ה'. תמימות הרצון היא כל פרקי ההוד, והפרק התחתון הוא ההליכה בפועל.

הוא מביא מהאדרא רבה ששרש זה נקרא הרוח הרביעית. כתוב "מארבע רוחות בֹאי הרוח"[רח] בתחית המתים (עליה דברנו). זו תמיד אצלנו הכוונה של ד רבתי ד"אחד" – ארבע רוחות המשיח, "רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'"[רט]. הרוח הרביעית היא "רוח דעת ויראת הוי'", העיקרית אצל המשיח – שבהמשך כתוב עליו "והריחו ביראת הוי'"[רי]. היינו על דרך "והנהר הרביעי הוא פרת"[ריא], "הוא דמעיקרא". אפשר לקרוא "מארבע רוחות בואי הרוח" ש"הרוח" היינו רוח חמישית, אבל הרוח הזו – שכוללת את כל הארבע – שורה על הרוח הרביעית. ב"רוח דעת ויראת הוי'" יש 15 אותיות, כמו ב"והריחו ביראת הוי'", המלים הבאות (אף על פי שבבטוי הראשון יש ארבע מלים ובשני שלש מלים) – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

אפשר לצייר כיהלום:

ר

ו ח

ד ע ת

ו י ר א

ת י ה ו ה

ו ה ר י ח

ו ב י ר

א ת י

ה ו

ה

ה'לב' של הפסוקים האלה – האותיות שבאמצע – עולות "תורה חדשה".

הרוח הרביעית, שהיא משיח, באה מהפרק התחתון דהוד דאריך אנפין, ההליכה בתום של הרצון העליון, "רוח דעת ויראת הוי'" = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי. רמז יפהפה. ובצירוף "והריחו ביראת הוי'" = 2205 – ה"פ אמת, כנראה כנגד חמש המדרגות של משה הנ"ל, "משה אמת ותורתו אמת".

אם נוציא את "יראת הוי'" (7 ברבוע פעמים 13) שכתוב פעמיים – נשאיר רק אחת – נקבל 1568, הרבוע הכפול של כח = "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך"[ריב] = "איל וצבי ויחמור ואקו ודשון ותאו וזמר"[ריג] = ז פעמים דרך (שבע הדרכים הטהורות[ריד]).

תחית דור המדבר

כתוב שהדור שלנו הוא גלגול של דור המדבר. דור המדבר התבטל, ולא יודעים אם עתיד לקבל חלק לעולם הבא, אז איך אומרים שדור הגאולה הוא דור המדבר, דור דעה? כנראה מישהו החיה את דור המדבר. אם הוא התבטל, למה חוזר דווקא עכשיו? קודם כל, רואים שיש משהו בדור שלפני הגאולה שהוא כבר תחית המתים. כל אלה שמתו ונקברו במדבר קמים לתחיה כדי להביא את המשיח. בכל הדורות משה עוסק בתקון הערב רב שקבל על דעתו, אבל יש משהו ש"הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון" – צריך לחזור בעצמו בעשיה, "אף עשיתיו", ואז דור המדבר צריך לקום לגמרי. אם כל דור המדבר קם, כנראה שכל הפרצופים האלה גם קמים, צריך לגאול ולתקן את כולם. כל הצדיקים הגדולים עסקו בתיקון נשמות שמתו, אז מלך המשיח פשוט צריך לתקן את כל הבחינות האלה, כאשר מה שעומד מולו ממש – מול ישראל – הוא דור המדבר.

צריך לומר שששת הפרצופים האלה הם גם כנגד שש המצוות התמידיות. צריך לתקן כל אחד עם המצוה שלו (נושא שאפשר להרחיב בו לכדי שיעור שלם): דור המדבר שמעו "אנכי הוי' אלהיך", מלמעלה; יעקב מקדם היינו "שמע ישראל"; שני המטות לשון נטיה לימין ושמאל אהבה ויראה; עשו "לא יהיה לך; ערב רב "ולא תתורו אחרי"; ודוק היטב.

בכל אופן, ישראל עם כל מה שלפניו, בדיוק סוד מלך המשיח פרק תחתון דהוד דאריך אנפין – כנ"ל בגימטריא של 2142 (9 פעמים רחל).

עמרם יוכבד משה = 737 = שלהבת אותיות הבל-שת (שני שרשי משה, ראשי תבות משה-שת-הבל) = "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה). "בכל לבבך" היינו יוכבד, אמא, "בינה לבא"; "בכל נפשך" היינו עמרם; "ובכל מאדך" משה (הסדר הוא לפי הגיל – יוכבד "בת לוי" נולדה בין החומות והשלימה את מנין באי מצרים לשבעים נפש, והיתה גדולה מעמרם בעלה, "איש מבית לוי", שלא היה מבאי מצרים).