בע"ה

י' אד"ש ע"ט – מנהטן

אור בלי לבושים

שיעור אנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. כ"ל צמ"א בעבודת ה'

[בעל הבית קבל את הרב והציג את הנושא – "אור בלי לבושים", שבכחו להגיע לכל באי עולם.]

תודה לבעל הבית, שתהיה ברכה בבית הזה, ברכה להוריך ולכל עם ישראל. דברת על הפצה של אור לכל באי עולם, אור בלי לבושים. ננסה להבין מה זאת אומרת 'אור בלי לבושים'. אך קודם כל עלינו לדעת שבדרך כלל נצרכים גם לבושים.

כלים-לבושים-צלמים-מוחין-אורות

ישנו נושא מאד יסודי בקבלה בחסידות, שסימנו הוא "כל צמא". הסימן לקוח מלשון הפסוק "הוי כל צמא לכו למים"[ב], ואמרו חז"ל "אין מים אלא תורה"[ג]. אדמו"ר הזקן מסביר בתניא[ד] שכאשר אדם צמא לרוחניות ולטוב, לא תמיד הוא יודע היכן למצוא את המים, לכן הנביא צריך לומר "הוי כל צמא לכו למים" ו"אין מים אלא תורה". בכל אופן, גדול המקובלים אחרי האריז"ל, הרש"ש, מסביר בכתביו[ה] שכל קבלת האריז"ל מבוססת על חמשה ממדים של המציאות, שראשי התבות שלהם הם כל צמא: כלים, לבושים, צלמים, מוחין, אורות.

מבין חמשת המושגים, הכי קשה להסביר מהם ה"צלמים", החידה הגדולה כאן. הפירוש הפשוט של צלמים הוא 'דמויות', כמו שכתוב בבריאת האדם "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[ו] ו"כי בצלם אלהים עשה את האדם"[ז]. אך יש קשר בין 'צלמים' ל'צללים'[ח], ולכן נקרא לצלמים דמויות-צללים (shadow images). הסדר של כל צמא הוא מבחוץ פנימה, ואם נדבר מבפנים החוצה הסדר יהיה אורות-מוחין-צלמים-לבושים-כלים. הנושא של 'אור בלי לבושים' מתייחס לכל רמות המציאות הללו. ננסה להסביר את כל הענין בפרטות, אבל בכלל ההגיון הוא שכל אחד מלביש את הקודם – האור מלובש במוחין, המוחין בצלמים, הצלמים בלבושים והכל מלובש בתוך הכלים.

כשלומדים בפשטות את דברי האריז"ל בעץ חיים, הוא מדבר בעיקר על שלשה מהם – הראשון, האמצעי והאחרון. לפעמים מדובר רק על אורות וכלים – אורות צריכים כלים. אור וכלי הם כמו נשמה וגוף, שהם מאד מנוגדים אחד לשני, לא דומים אחד לשני, ולכן הם צריכים ממוצע שיחבר אותם – הממוצע הוא הצלמים. בדרך כלל באריז"ל מדובר על אורות-צלמים-כלים, כאשר הצלמים הם הממוצע בין האורות לכלים. בא הרש"ש ומעיין בכל כתבי האריז"ל, ומוצא עוד שתי דרגות בינים, עוד שני ממוצעים – בין האורות לצלמים יש מוחין ובין הצלמים לכלים יש לבושים.

דבר ראשון, ננסה לתרגם את המערכת הזו ל'עבודה', עבודת ה':

מוחין ולבושים – תורה ומצוות

נתחיל ממה שהכי פשוט – מהם מוחין? למה משתמשים במח בעבודת ה'? ללמוד תורה, להבין את התורה, את עומק התורה. לכן, למוחין נקרא הכח להתקשר לתורה שה' נותן לנו. אם כן, האור עוד קודם להתקשרות לה' דרך התורה.

מה בדבר הלבושים? בחסידות – לפי מאמרי חז"ל – לבושים מתייחסים למצוות מעשיות. כל פעם שאדם עושה מצוה הוא תופר לבוש לנשמה שלו. כתוב "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל"[ט], ומוסבר בזהר[י] ש"בא בימים" היינו שבכל יום הוא עושה עוד מצוות, עוד מעשים טובים, והוא בא-מתלבש בתוכם. כשאדם עובר מהעולם הזה לעולם הבא, מכל מעשיו הטובים שעשה בעולם הזה נעשה "חלוקא דרבנן"[יא] – לבוש לנשמתו, דרכו הוא זוכה לחזות בנועם ה', כמבואר בתניא[יב].

אם לבושים הם מצוות, נשמע בהשקפה ראשונה ש'אור בלי לבושים' בא לשלול את הצורך בקיום המצות בפועל – בוודאי לא רוצים לומר זאת. אכן, רוצים לומר שצריך לגלות את עצם האור, האור העצמי, כפי שהוא נמצא בפני עצמו, האור העצמי של "שמש הוי'" בלי צמצום ה"מגן" המלביש את אור השמש, כמו שכתוב "שמש ומגן הוי' אלהים"[יג], וכמו שיתקיים לעתיד לבוא כאשר ה' יוציא את השמש (גילוי שם העצם, שם הוי' ב"ה) מנרתיקה (שם אלהים), וכמו שיתבאר. בין אורות לכלים יש צלמים, אבל כעת הסברנו את שתי מדרגות הבינים – מוחין ולבושים – כתורה ומצוות.

צלמים – עבודת התפלה

ננסה להתבונן ביחד: האם יש למישהו רעיון לגבי הצלמים, דמויות-הצללים? מהו תיקון הצלם? איך אדם מתקן את הצללים שיש לו במודעות[יד]. הצללים הם של המוחין – המח מטיל צל. איזה עבודת ה' משקף הדימוי של הצללים? מה עושים בכל יום לפני התורה והמצוות? תפלה. בארמית תפלה נקראת צלותא, לשון צל. זהו רעיון מאד עמוק, שבתפלות שלנו לה', כשאנחנו עומדים בצלו של ה', אנחנו בעצם מתקנים את צללי המודעות שלנו. מה קורא כשאדם מתפלל? יש ציורים במח – מחשבות, הרהורים ודמיונות. משהו משונה – דווקא בתפלה באות כל המחשבות הלא-מבוררות ואף הלא-טובות למח, כמו שכתוב גם בתניא[טו]. יש משהו בתפלה שמזמין את הצללים, כי התפלה מיועדת לתקן את הצללים.

אחד המקורות היסודיים למושג "צלם" הוא בתהלים פרק לט: "הודיעני הוי' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. הנה טפחות נתתה ימי וחלדי כאין נגדך אך כל הבל כל אדם נצב סלה. אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון יצבר ולא ידע מי אספם"[טז]. על "אך בצלם יתהלך איש" פירש"י: "'אך בצלם'. בחושך, פירשו דונש לשון צלמות, ומנחם פירשו צלם ממש כמו כי בצלם עשה את האדם ולא יתכנו דבריו. 'אך הבל'. הוא כל ההמיה ותאוה שלהם. 'יצבר'. תבואה בשדה כל ימות הקציר. 'ולא ידע מי אספם'. אינו יודע מי אספם לבית שמא לפני האסיף ימות".

יש מפרשים שהמלה "צלמות" מורכבת משתי מלים, צל ומות, אך יש אומרים (כמו דונש) שבשרש צלם (שבערבית פירושו חשך, ראה רד"ק) נכלל לשון צלמות. נמצאנו למדים שכל ימי חייו מתהלך האדם בתחושת צלמות, ומתוך תחושה זו כולו תפלה לה' ('כל ימיו בתפלה', "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[יז], וכמבואר במ"א[יח] שמצות-עבודת התפלה שואפת להיות מצוה תמידית כמו עצם האמונה בה'). והיינו סוד הצלמים שבין המוחין ללבושים בנפש. עוד נלמד מכאן שמקור ההרהורי-לבא העולים מהלב למח בשעת התפלה (כדי להתתקן, כנ"ל) הוא מה"צלמות", מה'פחד-מות' שנמצא במודע או בלא-מודע של כל אדם מאז החטא הקדמון של אדם וחוה שהביא מות לעולם, ודוק.

אורות וכלים – אמונה ושלום (דרך ארץ)

אם כן, עד כה יש לנו שלשה דברים – מוחין-תורה, לבושים-מצוות, ובתפלה אדם מתקן את הצללים-הצלמים שבין המוחין ללבושים. כעת עלינו להבין את שני הקצוות – אורות והכלים. מהם שני אלה? מה בא לפני תורה? מהו האור של הנשמה? זהו המבוקש שלך – איך אנחנו יכולים להביא לכל האנושות אור טהור. מהו האור? [אמונה.] בדיוק – אור הוא אמונה. האמונה מאירה – מגלה את ה'. אמונה היא חוית האלקות. איך מקרבים אדם רחוק? נותנים לו חויה מוארת, הארה – האור של הנשמה. אפילו אם אדם חווה זאת רק פעם אחת בחייו – החויה הזו הולכת אתו כל ימי חייו.

את אור האמונה צריך להלביש במוחין. היום אומרים שצריכים 'לעבד' (process) חויה – הלבשת האור במוחין היא העיבוד. התפלה היא עיבוד נוסף, עיבוד על גבי לימוד התורה. החסידות מלמדת אותנו שאת התורה צריך לתרגם לתפלה[יט]. אחר כך צריכים עיבוד נוסף – להביא את הדברים למעשים טובים.

מהם הכלים? [דרך ארץ.] יפה. כלים הם "דרך ארץ קדמה לתורה"[כ]. יש עוד מלים לכך, אבל "דרך ארץ" הוא ביטוי טוב – מענטשליכקייט, אנושיות. זו לא מצוה, אבל היא הכלי הסופי לכל דבר, ועליה כתוב "דרך ארץ קדמה לתורה". אפשר לחשוב על עוד ביטוי לכלי הזה? ["כל מעשיך יהיו לשם שמים"[כא].] נכון, וכל שכן "בכל דרכיך דעהו"[כב]. האם יש עוד רעיון, למה שאנשים שואפים? [מלכות.] אנחנו רוצים מלכות, אבל כעת הכוונה למושג שכולם רוצים, במשך כל הדורות, גם לא-יהודים. כל שלב הוא עיבוד של השלב הקודם, בדרך לתכלית. המושג הוא 'שלום' – "עושה שלום במרומיו"[כג]. המשנה, התורה שבעל פה, חותמת – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". ה"שלום" הוא הכלי וה"ברכה" היינו האור-מח-צלם-לבוש שנמשכים לתוך כלי השלום, הכלי היחידי שראוי להכיל ברכה.

סיכום ההקבלות

חמש המדרגות האלה, מלמעלה למטה, מכוונות כנגד חמש דרגות הנפש – יחידה-חיה-נשמה-רוח-נפש. הן מכוונות גם כנגד חמשת העולמות – רגילים לדבר על ארבעה עולמות, אבי"ע, אבל מעליהם יש גם את אדם קדמון.

ובתמצית: אדם קדמון הוא האור; אצילות היא המוחין (החכמה – "חכמה מוחא"[כד], הבטול של כח-מה – היא ה"נקודה דנעיץ"[כה] בכל עולם האצילות); עולם הבריאה הוא כנגד הצלמים, צלם לשון חשך כנ"ל, "בורא חשך"[כו]; עולם היצירה – בו מקננות שש מדות הלב – כנגד הלבושים, שהם מדים-מדות; והעולם בו אנחנו גרים, עולם העשיה, כנגד הכלים, והמאפיין הבסיסי לתיקון שלו הוא שלום[כז] (שכלול הכלים[כח]). אנחנו מכירים את הביטוי "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו", אבל כל בקר אומרים "יוצר אור ובורא חשך עֹשה שלום ובורא את הכל"[כט] – העשיה-התיקון הסופיים הם שלום, שלום בארץ, שהוא גם "דרך ארץ".

אם כן, יש לנו כעת חמש קומות – אמונה (חוית מציאות ה' ונוכחותו בחיים שלנו, סוד השכינה), שהיא אור ה'; תורה, שהיא המוחין; תפלה – הקשר בין התפלה לצלמים הוא אולי הדבר הכי עמוק במה שאמרנו; מצוות, שהן הכלים; וכלים שהם דרך ארץ או שלום, "שלום בארץ":

אורות           אמונה           יחידה           אדם קדמון

מוחין            תורה            חיה              אצילות

צלמים           תפלה           נשמה           בריאה

לבושים                  מצוות           רוח              יצירה

כלים            דרך ארץ/שלום       נפש              עשיה

מדע ואמנות

נתייחס גם למה שהזכירו בהקדמה ביחס למדע: לאיפה שייך מדע במדרגות של כ"ל צמ"א? יתכן ששייך למוחין ויתכן ששייך לכלים. אם כל הענין הוא לתקן את העולם, טכנולוגיה שתפקידה לתקן את העולם ואולי להביא שלום לעולם – שייך לכלים. המדע 'משחק' בין מוחין לכלים, בין תאוריה לפרקטיקה.

לאיפה שייכת האמנות? ענין מאד חשוב – אמנות שייכת לצלמים. אמנות היא בטוי של תפלה, היא פולחן.

בהקשר בו מדע הוא מוחין וכלים ואמנות היא צלמים אזי הלבושים יוסברו כ'מצוות' שהאדם מקבל על עצמו (כמו בשבועה או נדר), חק ולא יעבור, מצות שאינן כתובות בתורה אלא לפי ההרגש הפנימי של כל אחד ואחת, לפי האמת הפנימית שלו, אמת כלפי ה' ואמת כלפי עצמו-נשמתו.

ב. כ"ל צמ"א בנפש ובשנה

דמויות כ"ל צמ"א

ננסה להבין יותר לעומק, ולמצוא עוד מודל בן חמש מדרגות לענין. כל מודל נוסף שאנחנו מוצאים מוסיף עוד העמקה והבנה בענין. כעת ננסה להקביל לאבי-טיפוס של נשמות בתורה:

ראשית, יש לנו את שלשת האבות של עם ישראל. איפה הם משתלבים כאן?

אברהם נקרא בתחלה אברם, אב-רם, "השכל הנעלם מכל רעיון"[ל] – שכל. הוא גם אמונה, בהיותו המאמין הראשון (כמו שנאמר עליו "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[לא]) אבל הכשרון שלו הוא המוחין – הוא חקר בשכלו ומצא את ה', "בעל הבירה"[לב], בגיל שלש.

ההקבלה השניה היא דרך גימטריא ידועה – במחזור של ימים נוראים, לפני "ברכו" (בתפלה שאומרים כל שבת, אבל מובלט שם), מובלטים ראשי התבות יצחק-רבקה[לג], שעולים יחד תפלה[לד], כי הם עמוד התפלה. התורה מספרת שהם התפללו יחד, "ויעתר יצחק להוי' לנֹכח אשתו"[לה] – כל אחד עמד בקרן זוית אחרת של החדר והם התפללו על ילדים. אם כן, התפלה שייכת לאב ולאם השניים, יצחק ורבקה.

מה ביחס לאב השלישי, יעקב? הוא אומר "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי"[לו]. לפעמים הוא מזוהה עם עמוד התורה ("ויעקב איש תם ישב אהלים"[לז], אהלי תורה), אבל הוא מצטיין ומתייחד בכך שאף בהיותו במצב מאד לא ידידותי, עם השווער שלו, לבן הארמי-הרמאי, הוא שומר את כל תריג המצוות – הוא מזוהה עם הלבושים, כללות מצוות התורה (וכדי לקבל את הברכות מיצחק היה צריך להתלבש בלבושי עשו הרשע, אף אותם העלה לקדושה כמ"ש "וירח את ריח בגדיו וגו'"[לח], ריח בוגדיו[לט], שעל ידי תשובת יעקב, "בשם כל ישראל", מעלים בגדיו, בגדי עשו, ריח גן עדן).

מי יכול להיות האחרון? מאד פשוט – דוד המלך. דוד המלך הוא מלכות. כששאלתי קודם מהו הכלי האחרון שמכיל את הכל מישהו כאן אמר מלכות, כי תכלית המלכות היא שלום, להביא שלום. מלכות עושה סדר, ותכלית הסדר היא שלום (שהוא ענין השכלול)[מ] – השלום הוא הכלי.

נשאר לנו להבין מי הוא האור. אמרנו שאברהם הוא גם האור, כי הוא הראשון שה', הבורא יתברך, התגלה אליו. אבל איזו נשמה נותנת לנו השראה לדעת את ה'? [משה.] משה רבינו, ומשה רבינו האחרון הוא משיח. משה ומשיח היינו נעיצת ההתחלה והסוף. משיח קדם קדם לכל הבריאה[מא] – הארת אור ה' היא ניצוץ משיח, המדרגה הפנימית של משה רבינו, "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[מב] ("מה שהיה הוא שיהיה"[מג]).

אם כן, יש לנו בראש את משה-משיח, אחר כך את שלשת האבות ואת דוד המלך. שלשת האבות ודוד המלך הולכים הרבה פעמים יחד, הם ארבע רגלי המרכבה.

  אורות           אמונה          משה-משיח

  מוחין            תורה            אברהם

  צלמים           תפלה           יצחק (ורבקה)

  לבושים                  מצוות           יעקב

  כלים            מלכות           דוד

שלשת הרגלים – אורות, מוחין, צללים

כעת נוסיף עוד מודל, כדי להבין עוד יותר טוב:

פורים בא עוד כמה ימים – צריך להתכונן. איך רואים את חמש המדרגות הללו במעגל השנה? נתחיל מדימויי-הצללים – איפה רואים את הצל במהלך השנה? [סוכות.] בסוכות אנחנו יושבים ב"צלא דמהימנותא"[מד], בצל ה'. בסוכות יש גם הרבה תפלות, כפי שאין באף זמן אחר, ובעיקר יושבים בצל סכך הסוכה.

כעת נחזור אחורה – מהו החג של המוחין? החג של התורה – שבועות, "זמן מתן תורתנו".

מהו חג האמונה? פסח – "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[מה]. "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם"[מו], בפסח ה' מתגלה לכולנו וגואל אותנו, עוד לפני שיש תורה. המצות שאוכלים בפסח נקראות "מיכלא דמהימנותא"[מז], מאכל האמונה (ובהן טעמו טעם מן[מח], שער המלה אמונה). חוית גילוי ה' הבא לגאול אותנו – עם כלים או בלי כלים – היא גילוי אור. כמה אנחנו קרובים להארלם? 'Let my people go' ("שלח את עמי"[מט]), זהו מסר אוניברסלי של חרות, ה' מתגלה וגואל אותנו.

אם כן, שלשת הרגלים של התורה מקבילים בצורה מפורשת – פסח הוא חג האמונה, המוחין הם בשבועות והצלמים-הצללים בסוכות. בכך נשלם מעגל הרגלים מהתורה.

חנוכה – לבושים

יש לנו עוד שני חגים מדרבנן, ובמעגל השנה חנוכה בא לפני פורים. היסטורית הסדר הוא הפוך – נס פורים קדם לנס חנוכה – אבל בהשגחה פרטית במעגל השנה חנוכה קודם לפורים. אם ההקבלה נכונה, חנוכה צריך להקביל ללבושים ופורים לתכלית הסופית של דרך ארץ, שלום או מלכות.

מה שאמרנו כעת הוא שתכלית כל החגים, כל היהדות שלנו, היא לחדור לכלי של פורים. חנוכה הוא חג של נרות, של אורות – מה הקשר ללבושים? ["נר מצוה"[נ].] בדיוק, כל נר הוא מצוה – הנרות הם מצוות. כל דרושי החסידות לחנוכה הם על הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור".

לפי דעת בית הלל[נא], כפי שאנחנו נוהגים, כל לילה נוסף נר – "מעלין בקדש". איך מתבטא דווקא במצוות הרעיון של עליה בקדש? "מצוה גוררת מצוה"[נב]. כל המצוות הן הרחבת המצוה הראשונה בתורה – "פרו ורבו"[נג]. יש במצוות משמעות מיוחדת של כח התרבות, עשיית פירות בעולם[נד]. זהו הרעיון בנרות חנוכה שמוסיפים והולכים מיום ליום.

איזה עוד שייכות יש בין הנרות ללבושים? ["ושמן על ראשך על יחסר"[נה].] זהו דימוי המצוות לשמן, כמבואר בתניא (שלומדים בימים אלו[נו]), אך כעת מחפשים עוד דימוי בקבלה של נרות חנוכה לבגדים. בחנוכה יש שמונה ימים, וכתוב בקבלה שכוונת שמונת ימי ולילות חנוכה היא שמונת בגדי כהן גדול. שמונת התיקונים מתיקון "ורב חסד" (מדת "אהרן כהנא רבא") עד סיום יג מדות הרחמים הם שמונה לבושי כהן גדול[נז] – וזו כוונת האריז"ל בכל אחד מלילות חנוכה, לתקן אחד משמונת לבושי כהן גדול[נח].

נקודה נוספת: חז"ל[נט] דורשים לבוש כ"לא-בוש", הלבוש שומר אותך מבושה. יש משהו בחנוכה – בהיסטוריה המודרנית – שמרחיק מאתנו בושה? צריך להיות 'ציוני' בשביל להרגיש טוב את הענין... חנוכה הוא החג של הבעל שם טוב – החג האהוב עליו, כי הוא חג של ריבוי אור, ריבוי נרות ("נר מצוה") – והוא גם החג של שבי ציון בדורות האחרונים. למה הכי אוהבים את חנוכה? כי הוא מראה שגם אנחנו יכולים להלחם. היכולת שלנו להלחם ולנצח מסירה מאתנו בושה, בכח גבורת החשמונאים. חשמונאי אותיות משיח-נאו[ס]. החשמונאים היו אנשים גבורים, והם מלבישים אותנו, נותנים לנו כבוד, גם בעיני אומות העולם, היינו קידוש ה'. רבי יוחנן היה קורא ללבושיו "מכבדותי"[סא], כי הלבושים מכבדים את לובשיהם.

עוד קשר מובהק בין חנוכה למצוות: סך הכל יש כתר מצות, תריג מצות דאורייתא ו-ז מצות דרבנן, כאשר המצוה האחרונה דרבנן היא מצות נר חנוכה – מצוה המשלימה את הכתר, היהלום שבכתר, תכלית כל מצוות התורה (תכלית כל הלבושים).

פורים – הכלי הסופי

כעת נגיע לתכל'ס שלנו – פורים. בפורים הרבי דבר תמיד על "מיהו יהודי" – זהות יהודית וגיור על פי הלכה. זהו השיא של פורים. כאשר תכנית המן נכשלה התקיים "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[סב].

חז"ל מונים כאחת הסבות לכך שלא אומרים הלל בפורים את העובדה ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"[סג]. בחנוכה אומרים הלל – זהו נס שהתרחש בארץ, כשאנו כאן בעלי הבית (גבורת ישראל לקום בכח עצמו, להלחם ולנצח מתגלה בארץ דווקא, בעוד בפורים נקמנו מאויבינו רק מכח גזרת המלך אחשורוש). בפורים לא אומרים הלל, כי אנחנו עדיין עבדי אחשורוש. ובכל זאת, יש משהו בפורים שהוא הכי אוניברסלי.

אחרי שהתחולל נס פורים כתוב שאסתר המלכה אמרה לחכמים "קבעוני לדורות" ו"כתבוני לדורות". מה חכמים ענו לה? זו סוגיא במסכת מגלה[סד]. התגובה הראשונית של חז"ל היתה – לא, איננו יכולים לתקן את פורים כחג ולהכניס את המגלה לתנ"ך, כי הדבר יעורר אנטישמיות. כך אמרו חכמים – אנחנו מפחדים מהאנטישמיות שתעורר המגלה, שיעורר הסיפור של פורים. חז"ל אומרים שבסופו של דבר ה' האיר את עיני חכמים שרמוז בתורה שפורים צריך להקבע כחג ומגלת אסתר צריכה להכנס לתנ"ך.

אמרנו שחנוכה, באופן מסוים, צופה את שיבת ציון שבדורנו. האם פחד החכמים ממה שפורים עלול לגרום ליהודים הגיע למציאות? יותר ממאה חכמים פחדו לעשות את פורים חג, בשל ההשלכות האנטישמיות שעלולות להיות לכך. בסוף הם מצאו שהדבר רמוז בתורה והסכימו למלא את בקשת אסתר. מה יכול להיות שהם צפו דורות רבים אחר כך? בחנוכה יש צפיה של מה שיקרה דורות רבים אחר כך, לפני ביאת משיח – מה לגבי פורים? האם הפחד התממש? כן – בא רשע כהמן ימח שמו ועשה מה שעשה, וששה מליון יהודים נרצחו. מאד יכול להיות שמכך חכמים חששו.

ובכל זאת, בסופו של דבר, המלה האחרונה – לאחר קיום "עד דלא ידע"[סה], נעיצת ה"סוף", המלכות, ש"רגליה יֹרדות מות"[סו], ב"תחלה", רדל"א, בו מקור הספק אם 'הולכים' על פורים או לאו – היא שפורים הוא חג, ולא סתם חג אלא חג שלא יתבטל לעולם (בניגוד לשלשת חגי התורה), חג נצחי (גם מלשון נצחון) לעולם ועד, חג שבסופו של דבר יהפוך את העולם ("ונהפוך הוא"[סז]).

אם כן, לפורים יש משמעות רבה עבורנו אחרי השואה ולחנוכה יש משמעות עם שיבת ציון. מה הבעיה עם הצבא היום? אמרנו שהוא מתיימר להסיר בושה, אבל מה הבעיה הגדולה שלו? למה איננו 'חסידים' של הציונות? אמירת "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה"[סח]. התחושה שאנחנו חזקים מכולם גורמת לגאוה ומסלקת את אור ה' מלהתגלות עלינו (בחינת "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[סט] – "אלו תפלין שבראש"[ע], רמז למבצע תפילין של הרבי, שיועד בעיקר לחיילי צה"ל). אף על פי כן, הכלי הסופי של הכל הוא פורים.

ולסיכום:

  אורות           אמונה          פסח

  מוחין            תורה            שבועות

  צלמים          תפלה           סוכות

  לבושים                  מצוות          חנוכה

  כלים            מלכות          פורים

ג. אמונה ושמחה

מצות האמונה לבדה

נחזור להתחלה: האם יש בתורה מושג של אורות בלי כלים, לפי המחשבה הראשונה שהיתה לנו לעיל, דהיינו אמונה פשוטה בה' בלי קיום מצוות מעשיות בפועל? האם כתוב על כך בתניא?

בפרק לג בתניא כתוב שלפעמים אדם מרגיש שהאחריות לקיום כל המצוות מכבידה עליו, והוא לא יכול לעמוד בכך – מה עליו לחשוב? שאין לו שום מצוה לקיים, רק מצוה אחת – להאמין בה'. הוא אומר שאם אדם באמת ישיג תודעה שאין לו שום דבר לעשות בעולם חוץ מלהאמין בה', הדבר יחיה את המות-היחסי שלו – התחושה שאינו יכול לקיים מצוות – כתחית המתים ממש (עד שיבוא לקיים את כל תריג המצות בחיות מחודשת, חיות של "שמש הוי'" ללא ה"מגן" של שם אלקים, כנ"ל בפירוש הפנימי של 'אור בלי לבושים').

נמצא שבהחלט יש מדרגה כזו, מדרגת ביניים, בה אין לבושים – אור טהור. אולי את החויה הזו צריכים לתת גם לאינם-יהודים, רק אור טהור, ללא אחריות של קיום מצות בפועל (מתוך תקוה שיתעוררו בעצמם להתקרב ללימוד התורה וקיום המצות בפועל) – אמונה טהורה בה', בטוב של ה', בהשגחת ה' על חיי-חיינו.

"מצוות בטלות לעתיד לבוא"

האם יש עוד דוגמה לאורות בלי כלים?

[מה בדבר תענוג או רצון?] תענוג ורצון הם ראשים שבכתר מתחת לאמונה. בכתר יש שלשה ראשים – אמונה-תענוג-רצון – ואם כן, התענוג והרצון משניים לאמונה. אם יש אמונה – יש גם תענוג ורצון.

[פיקוח נפש דוחה שבת – זו דוגמה לאור שמעבר למצוות.] זו מצות הצלת חיים שדוחה שבת. חיים הם ערך חשוב בתורה, חוץ משלש מצוות ביחס אליהן החיים נעשים משניים – "יהרג ואל יעבור".

מה ביחס לעתיד לבוא? גם כתוב בתניא[עא] – "מצוות בטלות לעתיד לבוא"[עב]. [חוץ מפורים.] יש שלבים שונים של בטול המצוות – בשלב מסוים גם קיום המצות המעשיות של פורים יתבטל. יש משהו מיוחד בפורים, העצם של פורים, שלא יתבטל, אבל יש שלב בו "מצוות בטלות", כולל המצוות המעשיות של פורים. מאחר שמלמדים אותנו שיש דבר כזה – צריך שהוא יהיה לנו בראש וישפיע על התודעה שלנו. לאור זאת, התכלית (לאחר תחית המתים) היא אור האמונה הטהורה בה' בלי לבושים – רק אור טהור. אולי גם את המחשבה הזו צריך להפיץ לגוים.

בשנים האחרונות[עג] אנחנו מדברים על 'המהפכה הרביעית' – הפצת אור התורה לכל אומות העולם. לא רק ללמד את הגוים את שבע מצוות בני נח – ענין מאד חשוב, שהרבי גם עורר עליו – אלא להפיץ את התורה, שיש בה כח למגנט-למשוך ניצוצות. אנחנו לא מיסיונרים, כפי שהגוים עושים, אבל יש כח לאור התורה למשוך ניצוצות, לקרב את מי ששייך עבורו להתגייר, ולא להשאר רק גוי טוב. כתוב שהמשיח יבוא רק אחרי שכל הגרים הפוטנציאליים יתגיירו גיור כהלכה, גיור-צדק (גיור כנה) – בלי זה משיח לא יכול לבוא. אנחנו חושבים שיתכן שיש מליונים כאלה. אפילו מבין בני האנוסים, טוענים-משערים שיש עד חמש מאות מליון מהם בעולם. לכל אחד מהאנשים האלה צריך להגיע.

"שמחה בטהרתה"

פורים הוא חג של שמחה. הרבי אמר שהשמחה היא לא רק "שמחה של מצוה" – מושג מאד חשוב, שכל מצוה, כל לבוש, צריכה למלא אותנו שמחה בעשית המצוה – אלא טבע מושג חדש, "שמחה בטהרתה"[עד]. זו שמחה שאינה תלויה בשום דבר, אפילו לא קיום מצוה, אלא רק שמחה טהורה – והיא הדרך להביא משיח. כמו המושג "שמחה בטהרתה" יש אור בטהרתו ("כעצם השמים לטהר"[עה]) – אולי עליו חשבת עליו כשדברת על 'אור בלי לבושים'.

[האם שמחה בטהרתה שייכת לאמונה של פרק לג – השמחה באחדות ה'?] כן, כי מדובר באמונה טהורה – בלי לעשות שום דבר.

חמש מדרגות שמחה

נאמר עוד משהו: פורים הוא חג של שמחה. יש חמש מדרגות שמחה בתורה, כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה – זהו נושא בפני עצמו[עו], שגם מקביל למבנה שלנו.

מהי השמחה של דרך ארץ? דרך ארץ היא הכלי. פשוט שאדם צריך להיות שמח – זו לא "שמחת בטהרתה", אלא שמחת חיים, לא להיות אדם עצוב, לשמור על חיוך. זו מדרגת ה'נפש' של השמחה, נקרא לה שמחת חיים. הכל בצל ה' – אני שמח להיות כאן. אולי זו גם שמחת "שלא עשני גוי". רבי לוי יצחק מברדיטשוב בכל בקר, בברכות השחר, כאשר הגיע ל"שלא עשני גוי" התחיל לשיר ולרקוד. זהו הכלי של השמחה.

מה המדרגה השניה? שמחת מועד – שמחת כל החגים, השמחה במעגל השנה. זו ה'רוח' של השמחה, הלבושים של השמחה (גם על פי פשט יש לכבד ולשמוח במועד בלבושים חדשים ונאים) – "מועדים לשמחה", כל החגים וכל הימים המיוחדים שמעוררים שמחה. יש גם זמנים אישיים של שמחה לאדם, שמחות במשפחה. שמחה אישית – נישואין, בר מצוה, לידה – שייכת למדרגת הרוח.

אבל יש חג מיוחד שנקרא "זמן שמחתנו" – הוא ה'נשמה' של השמחה – סוכות. הסוכה היא מקיפין דאמא, בינה, נשמה, ויש בחג הסוכות שמחה מיוחדת, שמחת בית השואבה (ש"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"[עז]). שמחת "זמן שמחתנו" היינו שמחת הצלמים שבנפש.

השיא של סוכות הוא שמחת תורה – זו השמחה שכנגד ה'חיה', השמחה של התורה, של המוחין.

מה השמחה שכנגד היחידה? שמחת פורים. אם כן, שמחת פורים – שמחה "עד דלא ידע", שמעל טעם ודעת – היא רק שמחה של אמונה בטהרתה, שמחת האורות שבנפש.

  אורות           אמונה          שמחת פורים

  מוחין            תורה            שמחת תורה

  צלמים          תפלה           זמן שמחתנו

  לבושים                  מצוות          מועדים לשמחה

  כלים            דרך ארץ                שמחת חיים

שתי התכונות החשובות – אמונה ושמחה

נשאל שאלה חשובה – מהן שתי התכונות הכי חשובות שתהיינה לאדם בחיים? אמונה ושמחה. אם הייתי מבקש מדה אחת – זו היתה האמונה (כמו בפרק לג בתניא, כנ"ל). אבל כאן שואלים מהן שתי המדות-התכונות החשובות ביותר, מה שתי המדות-תכונות נפש שאני מאחל לילדים שלי? אמונה ושמחה. אם הם יהיו מאמינים ושמחים – אני מאושר. יש הרבה סודות ביחוד שתי המלים האלה יחד.

באמת, כפי ששאלו, כך כתוב בפרק לג בתניא – שם מודגשת השמחה שישנה באמונה בה' (שמחה כל כך גדולה שבכוחה להחיות מתים), ומוסבר ששתי התכונות האלה באות יחד. זו השמחה שמתגלה בפורים, "נעוץ סופן בתחלתן".

ד. הכל אורות

מהתעבות האורות נתהוו הכלים

נסיים בכמה גימטריאות: קודם כל, נחשב את חמש הדרגות כ"ל צמ"א בלשון יחיד: אור מח צלם לבוש כלי. הכל עולה 813, הערך של הפסוק השלישי של התורה – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[עח]. מה הדבר מלמד אותנו? שכל חמש המדרגות הן בעצם אור, התפתחות של אור – "מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[עט]. התמצית של הכל היא אור – האור נעשה מח, המח נעשה צלם, הצלם נעשה לבוש והלבוש נעשה כלי, "שלום בארץ"[פ]. הכל הוא גילוי של אור ה'.

זהו הסבר לכפל דווקא בפסוק האור במעשה בראשית – בכל בריאה כתוב שה' אמר "ויהי כן", ואין אף פעם חזרה על שם הנברא, חוץ מאשר באור, "יהי אור ויהי אור" (ולא "ויהי כן"). שני האורות האלה הם שתי מדרגות של אור – זו ההתחלה של מה שאמרנו, שהאור עצמו מתעבה ממדרגה למדרגה, עד שהוא נעשה כלי, אבל הכל הוא אור ה'.

חמש מדרגות תשובה

בלשון רבים (כפי שמובא תמיד), אורות מוחין צלמים לבושים כלים עולה 1425. נצרף מספר זה למערכת הראשונה המקבילה לכ"ל צמ"א שהסברנו לעיל – אמונה תורה תפלה מצות שלום (2140) – ונקבל 3565. כשנחלק את המספר לחמש – כדי לקבל את הערך הממוצע של כל אחת מההקבלות – נקבל 713, בגימטריא תשובה. נמצא שכל חמש הדרגות הן דרגות של תשובה, תשוב ה, ה מדרגות של תשובה.

והנה, פלא, 713, תשובה, עולה אמונה תורה (כנגד אורות מוחין) וכן אורות כלים ("מהתעבות האורות נתהוו הכלים", ראש וסוף כ"ל צמ"א). נמצא שכל השאר – מוחין צלמים לבושים תפלה מצות שלום עולה עוד ג"פ תשובה!

"אורה ושמחה"

פורים הוא חג של שמחה, אבל החויה הראשונה של פורים היא אור – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר"[פא]. האור הוא בזכות אסתר המלכה. כל השאר בא ממרדכי, אבל האור בא מאסתר – "'אורה' זו תורה"[פב], והיא שאמרה "כתבוני לדורות", המגלה-התורה של פורים. לא כתוב שמרדכי היה בענין של כתיבת המגלה – הוא תקן את שאר המצוות, משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, אבל רק אסתר היתה בענין הנצחת הנס לדורי דורות, על ידי כתיבת המגלה והכללתה בתנ"ך – "ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר"[פג]. כתיבת הספר היא ה"'אורה' זו תורה" – אור פורים הוא בזכות אסתר, והמגלה נקראת "מגלת אסתר" ולא 'מגלת מרדכי'. הכל מתחיל מאור, והאור עצמו הופך להיות כל החמשה, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

ברכה להרבה אור ושמחה וששון ויקר – אורו של משיח. משיח הוא שמחה – משיח אותיות יִשמח (בעצמו, ב"אור המאיר לעצמו") ויְשמח (אחרים, ב"אור המאיר לזולתו") – הוא מאיר את אור השמחה.

ה. שאלות ותשובות

כעת אפשר לשאול שאלות:

היחס למחשבות זרות

שאלה: הוסבר קודם שצלמים הם תפלות. רציתי לשאול על הפרקטיקה של הענין, ועל כך שאדמו"ר הזקן כותב בתניא שאיננו שייכים להעלאת המדות – זו עבודת צדיקים – אך הרבי אומר שיש עבודות צדיקים שכבר שייכות לנו.

תשובה: הזכרנו שבעת התפלה מגיעות מחשבות לא טובות לראש. אני עומד מול ה', ותוקפות אותי מחשבות – אפילו מחשבות של עמלק, ספקות באמונה. מה אני צריך לעשות? אדמו"ר הזקן אומר[פד] שאני צריך לדחות אותן – גם בכך יש תיקון.

אלה שתי דרכים להעלות מחשבות:

הצדיק מעלה את המחשבה בקירוב, אם יש לו תשוקה הוא מתבונן – למה שתהיה לי אהבה למשהו גשמי? ומעלה את כל האהבה לה'. הוא מפנה את המדה הלא טובה אל ה'. זו עבודת הצדיקים, כפי שכתוב בתניא.

הבינונים לא יכולים להעלות את המחשבה הזרה במחשבתם (מפני שהמחשבה באה מהם עצמם, לא כמו אצל הצדיק, לו באה המחשבה 'מבחוץ'). כאשר אנחנו דוחים את המחשבה – אנחנו גם מתקנים אותה, אנחנו מתקנים את המח שלנו. הצללים חודרים, הם גם צריכים לעבור עיבוד – בירור אלו צללים צריך לדחות ואלו צריך-אפשר לעצב מחדש, כמו אמן, שמצייר את הענין קצת יותר טוב.

דאגה דקדושה

שאלה: ומה לגבי דאגות בזמן התפלה?

תשובה: יש סוג מצוי של דאגות כשאדם מתכנן מה שהוא יעשה היום, לדוגמה – 'מה אוכל אחרי התפלה?'. בכל מחשבה ורגש צריך למצוא איך בתוכם אני יכול לעבוד את ה'. איך עובדים את ה' בדאגה? עבודת ה' עם כל דבר היא מציאת משהו חיובי בתוכו. איך אפשר לעבוד את ה' עם דאגה? חז"ל אומרים שטוב לדאוג? ["אשרי אדם מפחד תמיד"[פה].] זהו פחד, אבל מה ביחס לדאגה? ["דאגה בלב איש ישחנה"[פו].] זו הדרך להתמודד עם דאגה – פשט הפסוק ("יַשְׁחנה", ישפילנה) עם שני הפירושים בחז"ל[פז] ("יַשְׂחנה מדעתו" ו"ישִׂיחנה לאחרים").

האם יש מקור לדאגה טובה? "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[פח]. אנו מכנים דאגה זו חרדה קיומית של יהודי. זו אחת התשובות לשאלה מה ההבדל בין יהודי לגוי – יהודים דואגים וגוים לא דואגים[פט]. יש לנו הרבה ממה לדאוג... אבל הדאגה הטובה, שרק למי שדואג אותה מוסרין רזי תורה, היא הדאגה מדוע משיח לא בא – 'מה עם תכלית בריאת העולם?! יש לי שליחות בעולם – מתי אשלים אותה?!' – זו דאגה טובה, הנמצאת בתוך הדאגות השליליות.

תיקון הכפירה

מה המחשבה הכי גרועה שיכולה להיות? הדבר שהכי מעורר דאגה? כפירה, ספק בגימטריא עמלק[צ]. האם יש כפירה טובה? לא הייתי חושב כך, אבל בחסידות כתוב שיש. הכל מה', ולכן כשעני בא לבקש צדקה – אני יכול לומר לו: 'ה' עשה אותך עני'. כל מי שהיה בהודו יודע שזו המחשבה שם – 'זו הקארמה שלך, ה' עשה אותך עני, ואסור לי לשנות זאת'. מה אומר רבי בונים מפשיסחא[צא]? שכאשר המחשבה הזו באה לראש שלך – עליך לכפור, 'איני מאמין שה' עשה אותך עני כדי להשאר עני! הוא עשה אותך עני, אבל כדי שאני אעשה אותך לא-עני'.

מהו החג של המסכנים? אחד מהווארטים המפורסמים שלנו[צב] – חג הפורים, הpoorים. המצוה הכי גדולה של פורים, לפי הרמב"ם[צג], היא מתנות לאביונים – מרבין ב"שמחה בטהרתה" במתנות לאביונים, לא רק למי שיודעים שמגיע לו אלא "כל הפושט יד נותנים לו"[צד]. כפורים, משרש כפר, הוא כמו פורים. בפורים, עוד יותר מאשר ביום הכפורים, יש תיקון של הכפירה, בדרך של אתהפכא, "ונהפוך הוא".

כתנות אור

שאלה: לאדם וחוה היו בהתחלה "כתנות אור", לפני שהיו להם לבושים. מה הקשר לנושא שלנו?

תשובה: לפי האר"י, פורים, יותר מכל החגים, הוא שחזור הדמויות מגן עדן מקדם. כפי שלמדנו בעבר בארוכה, כל אחד מהחגים הוא תיקון של פסיכוזה[צה] – אי אפשר להכנס לכך עכשיו – ופורים הוא התיקון לפיצול-אישיות[צו]. כתוב בקבלה שאדם התפצל לשנים וחוה התפצלה לשתים – אדם התפצל לאחשורוש ומרדכי וחוה התפצלה לושתי ואסתר, צד הטוב וצד הרע. חז"ל אומרים שאסתר עצמה התפצלה – היא שלחה רק את הצד הרע שלה לאחשורוש. האריז"ל אומר שהבן שלהם, דרויש, שנתן רשיון לבנות את בית המקדש השני – בחור טוב – הוא לא יהודי אף שאמו יהודיה, כי הוא בן רק של חצי מאמו, של הנפש הבהמית של אסתר ולא של הנפש האלקית של אמו. היחיד שלא מתפצל בפורים הוא הנחש – הוא נעשה המן, בלי להתפצל. כל פורים חוזר לאדם וחוה בגן עדן מקדם.

כתנות האור של אדם וחוה לפני החטא הן "לבוש החשמל". היום משתמשים במלה חשמל לכח האלקטרי, אך זו מלה מסתורית שחוזרת בתנ"ך רק שלש פעמים בחזון יחזקאל[צז] (מעשה מרכבה), תמיד עם "עין" (גוון), "עין החשמל", ומתורגמת כ'אלקטרום' (גוון). המלה חשמל שוה בגימטריא מלבוש[צח] – היה להם מלבוש של חשמל. לפעמים כתוב שהוא היה כמו צפרניים – כשאני קורא זאת, אני אולי מעדיף בגדים... – צפרניים מבהיקות שכיסו את כל הגוף (כמו קשקשי הדגים, מזל חדש אדר וחג פורים).

חמשת החושים כנגד כ"ל צמ"א

שאלה: איך "כ"ל צמ"א" מתייחס לחמשת החושים?

תשובה: מושג חמשת החושים אינו פשוט בתורה – זהו קונספט יותר חילוני. בספר יצירה יש יב חושים, לכל חדש את החוש שלו – כעת, אדר, הוא החדש של חוש הצחוק. בכל אופן, ארבעה מתוך חמשת החושים נמצאים בפני האדם – ראיה, שמיעה, ריח וטעם (בלי חוש המישוש). ארבעת החושים הללו מכוונים כנגד אותיות שם הוי' – ראיה כנגד י, שמיעה כנגד ה עילאה, ריח כנגד ו וטעם כנגד ה.

אם נקביל את החושים לחמש המדרגות של כ"ל צמ"א, לכאורה ארבעת החושים יהיו מכוונים כנגד ארבע המדרגות התחתונות – מוחין-צלמים-לבושים-כלים. אך יותר פשוט להקביל את חוש הראיה לאורות, רואים אור, ואת חוש השמיעה למוחין, הבנה היא שמיעה. באופן כזה, חוש ריח יהיה מקביל לצלמים (אכן ריח הוא מקיף כמו צל, והתפלה היא במקום עבודת הקרבנות, לריח ניחוח לה') וחוש הטעם, "וחך אכל יטעם לו"[צט], היינו תחושה פנימית (לא מקיף כמו ריח), והיינו בחינת כלים, לשון אכל כנודע.

מה לגבי חוש המישוש? בספר יצירה חוש המישוש נקרא חוש התשמיש, והוא כנגד ספירת היסוד (שעולה עד הכתר), ועל תיקונו נאמר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים"[ק], כמבואר בלקוטי מוהר"ן[קא] עיי"ש. הרבה פעמים בקבלה חמש מדרגות היינו חכמה ובינה, תפארת יסוד ומלכות, ודוק היטב (שהוא חידוש לגבי מה שמבואר עד כאן, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים").

  אורות           ראיה            חכמה

  מוחין           שמיעה                   בינה

  צלמים          ריח              תפארת

  לבושים                  מישוש                   יסוד

  כלים            טעם             מלכות