בע"ה

ג' ניסן תשע"ט – כפר חב"ד

"עת להרוג ועת לרפוא"

כינוס ילדים – תורת חיים ויעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יהלומי זבולון

התגברות גאולת ניסן

צהרים טובים לכל הילדים, הבנים והבנות, שיחיו – שנזכה כולנו לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, עוד לפני פסח.

בהגדה כתוב "יכול מראש חדש" – כלומר, הגאולה יכולה לבוא כבר בראש חדש. אנחנו כבר שלשה ימים אחרי "יכול בראש חדש", כל יום יותר ויותר יכולה לבוא הגאולה האמתית והשלמה. אנחנו כבר ב-ג' ניסן, 'חזקה' של ניסן – יש בשם החדש, ניסן, שתי נונין, "נסי נסים"[ב]. נזכה ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[ג], נפלאות המשיח הן נפלאות – הרבה יותר, באין ערוך – גם ביחס לנסי יציאת מצרים. לכן "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל"[ד], עכשיו, ניסן הזה.

לכל יום ויום מתחלת החדש יש משמעות, מטען חזק של כח אלקי להביא את הגאולה, לעבוד את ה' בשמחה, המשתקף ב'נשיאים'. מר"ח ניסן עד י"ב ניסן, הקריבו הנשיאים, כל נשיא ביומו, את קרבנם לחנוכת המשכן.

"זבֻלון עם חרף נפשו למות"

היום, ג' ניסן, הקריב הנשיא השלישי, נשיא שבט זבולון, ששמו אליאב בן חֵלֹן. אליאב אומר שה' הוא אבי – א-לי הוא האב. ננגן לכבודו "אלי אתה ואודך" של אדמו"ר הזקן, כדי להכנס לאוירת הנשיא אליאב בן חֵלֹן.

אבי אליאב הוא חֵלֹן, אותיות נחל. בשירת דבורה, אחרי מלחמת סיסרא – השירה הכי גדולה של הודאה לה' בכל התנ"ך – השבט המצטיין שייך לנשיא היום, "זבֻלון עם חרף נפשו למות"[ה], הוא מסר את נפשו לגמרי. כמובן, הקב"ה הציל אותו – הוא לא מת, אך היה מוכן למסור את הנפש ממש. זבולון קיים מה שאנחנו אומרים בקר וערב – "'ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך', בשני יצריך, 'ובכל נפשך', אפילו הוא נוטל את נפשך, 'ובכל מאדך'"[ו]. יש כאן רמז יפה לעבודת זבולון – "חרף נפשו למות" ראשי תבות חֵלֹן, אבי נשיא שבט זבולון.

כולנו כאן, הבנים והבנות, חילים בצבאות ה' – נלחמים ביצר הרע, כמו שנסביר, וכמו שאוהבים את ה' בכל הכח גם נלחמים נגד היצר הרע בכל הכח של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ומנצחים אותו. זבולון הכי קיים זאת, "עם חרף נפשו למות", ובזכות מסירות נפשו בא הנצחון מאת ה', עליו שרה דבורה את השירה הכי גדולה בתנ"ך.

כל יהודי יהלום

במה עסק זבולון בקביעות? הוא היה סוחר, יהלומן שנוסע רחוק בספינות למדינת הים ומביא משם יהלומים. אנחנו דורשים כל פעם שלזבולון יש 'חוש' ביהלומים. יש סיפור מפורסם אודות הרבי הרש"ב – שהיארצייט שלו היה אתמול, ב' ניסן – שאמר 'כמו שיהלומן מבין באבנים טובות, אני מבין ביהודים', כי כל יהודי יהלום. במיוחד אפשר לראות על לראות על הפנים של כל ילד וכל ילדה יהודים – הנה, זה יהלום. יש אפילו גימטריא יפה, שהביטוי "כל יהודי" שוה בדיוק יהלֹם. באמת כל יהודי הוא יהלום, הדבר הכי יקר בעולם, והדבר מתגלה היום. לכן "אהבתי אתכם אמר הוי'"[ז] – ה' אוהב אותנו כי אנחנו היהלומים שלו. ב-יב אבני חשן המשפט יש אבן לכל שבט, והאבן של זבולון – השבט של היום, ג' ניסן – היא יהלום (ורמז: חלק המילוי של יהלם – יוד הא למד מם – עולה זבולֻן!).

יום ה"גל עיני"

מה עוד מיוחד ב-ג' ניסן, שודאי קשור לזבולון? ג ניסן הוא היום היחיד בשנה ששוה 173. מה הביטוי הכי אהוב עלינו ששוה 173? "גל עיני", "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[ח]. סימן שזהו יום מיוחד לפקוח את העינים, ובו ה' מגלה לנו את הנפלאות שבתורה. כל אות בתורה היא בעצם יהודי – ישראל ראשי תבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[ט], כל יהודי הוא יהלום – וכשפותחים את התורה מתנוצצות האותיות, רואים את שרש נשמת כל יהודי בתורה. זהו הדבר הכי נפלא בתורה, ה"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" וה"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", אותן "נפלאות".

כתוב בספרי החסידות[י] ש"נפלאות" היינו נפל-אות – האותיות נפלו מלמעלה, מן השמים, וכמו שחוצבים בהר למצוא אבנים יקרות כך אנחנו לומדים תורה בעומק, מתיגעים ו'משתדלים' בתורה, "והגית בו יומם ולילה"[יא], כדי למצוא את היהלומים וללטש אותם, שיאירו. הכל בסימן "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", השייך להיום וכנראה במיוחד לשבט זבולון ולנשיאו אליאב בן חֵלֹן.

כתוב על "ומזבולֻן מֹשכים בשבט סֹפר"[יב] – חוץ מהיותם סוחרי יהלומים הנוסעים למרחקים למדינת הים, הם גם תלמידי חכמים גדולים המושכים בשבט סופר. כלומר, היום סגולה של שכל הבנים והבנות יצאו סופרים וסופרות. מה סימן השנה שלנו? צריך לקשר כל דבר לזמן, "לחיות עם הזמן"[יג]. אמרנו בתחלת השנה שאחד מסימני תשע"ט הוא תהא שנת עט סופר. זו שנה מסוגלת ללמוד כתיבה – לא רק לכתוב יפה, אלא להיות סופרים טובים ה"מֹשכים בשבט סופר", כדברי אגדה המושכים את הלב[יד] לאבינו שבשמים. כל אחד צריך ללמוד לכתוב סיפורים, לכתוב נסים, לכתוב חידושי תורה – שימשכו את הלב להכיר באבינו שבשמים[טו] (אלי-אב), מי שאמר והיה העולם. גם שייך להיום, ג' ניסן.

שלשה דברים הנלמדים בג' ניסן

כדי להקביל את ג ניסן ממש ל"גל עיני" צריך שהאות ג תעמוד בפני עצמה ואת ה-ל לצרף ל"עיני" – שיהיה 'לעיני', שעולה ניסן. בסוף התורה כתוב "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". תכלית משה רבינו, סוף התורה, היא לגלות משהו "לעיני כל ישראל". ג ניסן רומז 'ג לעיני [כל ישראל]' – צריך לגלות שלשה (ג) דברים "לעיני כל ישראל".

מה כתוב אחרי "לעיני כל ישראל"? "נעוץ סופן בתחלתן"[טז], מסוף התורה חוזרים לתחלתה, "בראשית". רבי אברהם אבולעפיא, אחד הגדולים הראשונים, אומר, רמז מפורסם אצלנו, ש"בראשית" בגימטריא "שלשה דברים יחד" – ה"בראשית" שצריך לגלות "לעיני כל ישראל" כולל שלשה דברים, גם מלשון דַבָּרים-מנהיגים.

אף על פי שלא מודפס אצלנו בהגדה, הרבה יהודים שרים יחד בסוף ההגדה – וטוב לעשות זאת – את הפיוט "אחד מי יודע". מאד חינוכי שכל הילדים, גם הגדולים, ידעו לזהות מה אומר כל מספר. היום ג בניסן – "שלשה מי יודע? שלשה אני יודע – שלשה אבות". אם כן, דבר ראשון מתבקש לומר על 'ג לעיני כל ישראל' ש"בראשית", הדבר הראשון שצריך לראות, הוא שבכל יהודי – בכל יהלום – מתנוצצים שרשי נשמות שלשת האבות שלנו, אברהם יצחק ויעקב. מהם בנפש? אהבת ה' היא אברהם אבינו, יראת ה' היא יצחק אבינו ויעקב הוא הרחמים, תמיד לחשוב על טובת הזולת, להרגיש אם הוא נמצא במצוקה ולעזור לו. כאשר מסתכלים על היהלום של כל יהודי צריך לראות בתוכו את השרש שלו. כל יהודי הוא שונה לגמרי, ואף על פי כן יש משהו משותף – שלשה אבות שנמצאים בתוכנו, אהבה-יראה-רחמים של אברהם-יצחק-יעקב. את הכל מקשרים ליום הזה, ג' ניסן, היום היחיד בשנה ששוה "גל עיני".

שלש דמויות לכל שבט

נאמר עוד רמז יפה להמחשת הקשר של זבולון ליהלומים, סוד של מספר יהלום (אולי בכתות הקצת יותר גבוהות לומדים אודות המספרים הצורניים):

בתורה נזכרו בפירוש שלשה אנשים משבט זבולון. בכלל, ביחס לכל שבט בתורה יש שלשה אנשים: הנשיא שלו, המרגל שלו, והנשיא השני שלו, בדור הבא, הנשיא שהנחיל את הארץ. ישנם שנים עשר נשיאים בחנוכת המשכן. אחר כך, משה רבינו שלח שנים עשר מרגלים. עשרה לא היו נאמנים, ובכל אופן בתחלה "כולם אנשים" – היו אנשים חשובים מאד – וצריך לתקן את שרשי נשמתם. בדור הבא, משה רבינו מנה נשיאים שינחילו כל אחד לשבטו את נחלו בארץ, אחרי שיעברו את הירדן.

הראשון מזבולון הוא הנשיא שהקריב היום, אליאב בן חֵלֹן, עליו חושבים היום ואומרים "יהי רצון" שיאיר לנו. למרגל של זבולון קוראים גדיאל בן סודי – טיפוס סודי מאד... – כנראה שהוא מבין בסודות, ואף על פי כן לא היה בסדר וצריך לתקנו. בנשיאים השניים, שנחלו והנחילו את ארץ ישראל – תכלית יציאת מצרים, הכי חשוב לנו – הכי מפורסם דווקא נשיא זבולון, אליצפן בן פרנך. אליצפן גם עוסק בסודות, צפונות בתורה (כהוראת שמו).

אליצפן בן פרנך

יש שני אליצפן בתורה. מישהו זוכר עוד אליצפן? [אליצפן בן עוזיאל.] נכון, הוא לוי – נשיא בני קהת. בגלל מינויו לנשיא בני קהת על ידי משה קרח חלק על משה[יז]. אבל אליצפן שלנו, של ג' ניסן – שבט זבולון – הוא אליצפן בן פרנך, שיש לו זיקה מיוחדת למשה רבינו. על רוב הנשיאים השניים לא יודעים דבר, חוץ מאליצפן בן פרנך, שיש סיפור שלם על הקשר שלו למשה רבינו. מישהו כאן יודע? [הוא התחתן עם יוכבד.] ילדים חכמים או מלמדים חכמים?!

נספר את הסיפור[יח]: אנחנו יוצאים ממצרים. במצרים גזר פרעה גזרה קשה מאד – להשליך את כל הבנים ליאור. עמד גדול הדור – עמרם – וגזר שכל הגברים יגרשו את הנשים[יט]. הוא "אומר ועושה", "גוזר ומקים", "נאה דורש ונאה מקיים" – צריך לעשות זאת בעצמו – והוא קם וגרש את אשתו, יוכבד, כדי לא להוליד ילדים שעתידים להשליכם ליאור. באה מרים, בתו, והצילה את המצב. היא אמרה לאביה, עמרם, שגזרתו קשה מגזרת פרעה – פרעה גזר על הזכרים ואתה גוזר גם על הנקבות, שלא יהיו שום ילדים. סימן שלמרים יש חוש בחשיבות הבנות. הוא קבל את דעתה והחזיר את יוכבד.

מה היה בזמן שבאמצע, בו נפרדו עמרם ויוכבד? אחרי מתן תורה אסור להחזיר גרושתו אם נשאת למישהו אחר, אבל אז היה מותר. יוכבד שהתגרשה כדת מעמרם הלכה והתחתנה עם אליצפן בן פרנך משבט זבולון. כנראה הכירה שהוא צדיק גדול – אם מי שהיתה נשואה לעמרם, גדול הדור, מתחתנת עם אליצפן סימן שהוא מישהו מאד מיוחד (לאליצפן יש זיקה לעמרם, שהרי שם אביו, פרנך עולה עמרם![כ]). נולדו להם שני בנים שאנחנו מאד אוהבים – אחים למשה רבינו מצד האם – אלדד ומידד שמתנבאים במחנה. הכל שייך להיום, זבולון, לאליצפן בן פרנך שממנו נולדו אלדד ומידד[כא].

אלדד-מידד שוים 97. אמרנו שמהשבט שלנו היום, זבולון, מפורשים בתורה בשמותיהם רק שלשה אישים, אבל בספר שופטים יש גם שופט משבט זבולון. יש שופט כמעט מכל אחד מהשבטים, סימן שגם השופטים שהושיעו את ישראל, כל אחד בדורו, שייכים לימי ניסן. השופט הוא משה רבינו שבדור, גדול הדור. לפי כמה דעות, כמו האברבנאל, שושלת מסירת התורה עברה דרך השופטים – כל שופט היה המשה רבינו של דורו. לרמב"ם יש שיטה אחרת. מי השופט של היום? אילון הזבולוני[כב], שם יפה מאד. הוא שפט את ישראל עשר שנים. אילון בגימטריא 97, אלדד-מידד יחד. לא מפורש בתורה יחוס של אלדד ומידד אבל חז"ל[כג] מספרים לנו שהם בני אליצפן בן פרנך ויוכבד בת לוי, והם שוים אילון, השופט מזבולון.

דמויות זבולון – יהלום גל

אמרנו שיש כאן רמז של יהלום. אם נקח את כל השמות המוזכרים בתורה – זבולן אליאב בן חֵלֹן גדיאל בן סודי אליצפן בן פרנך – ונחבר אותם נקבל 1122, שהוא מספר יהלום, דהיינו שני משולשים מחוברים בבסיסם. יהלום של מה? מה בסיס כל משולש כאן? היהלום של גל.

אמרנו ש-ג ניסן הוא גל עיני, ודמויות שבט זבולון הן היהלום של גל – לפקוח את העינים ולראות את היהלום שבכל יהודי המתנוצץ בו ובאות שלו בתורה. גם ג (3) וגם ל (30) הן שלש – רמז לשלשת האבות שלנו ("אין קורין אבות אלא לשלשה..."[כד]), כפי שהסברנו. מאד יפה שכל שמות האנשים השייכים לשבט זבולון בתורה יוצרים צורת יהלום, היהלום של גל.

ב. "עת להרוג ועת לרפוא"

"ועת לכל חפץ" – סוד מתן תורה

למדנו לאחרונה[כה] אודות כח עתים. הבנות הקצת יותר גדולות, וגם הבנים, מכירים את המושג? שלמה המלך אומר בספר קהלת[כו] "לכל זמן" – לכל דבר בעולם יש זמן, מתי הוא צריך להיות – "ועת לכל חפץ תחת השמים".

נוסיף משהו לגבי ג' ניסן: יב הימים הראשונים של ניסן הם כנגד יב חדשי השנה הבאה, המתחילים מניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[כז]. א' ניסן כנגד ניסן עצמו, ב' ניסן כנגד איר ו-ג' ניסן כנגד סיון. מה קרה בסיון? מתן תורה. יש לשבט שלנו, זבולון, קשר מיוחד למתן תורה. הוא לא יששכר – התלמיד-חכם הגדול – אבל גם זבולון לומד תורה. הוא אמנם עוסק במסחר, סוחר יהלומים, אבל בפנימיות מגלה יהלומים בתורה כנ"ל. בכל אופן, זבולון שייך לחדש של מתן תורה.

בפסוק "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" "לכל זמן" הולך על יציאת מצרים[כח] (כל המועדים והזמנים הם "זכר ליציאת מצרים") ו"ועת לכל חפץ תחת השמים" על מתן תורה[כט]. התורה היתה בתחילה מעל השמים, אבל יש "עת לכל חפץ תחת השמים" – בא הזמן שמשה יעלה למרום ויוריד לנו את התורה אל מתחת השמים. אם כן, על חדש סיון – החדש של זבולון – בכלל, ועל מתן תורה בפרט, כתוב "ועת לכל חפץ תחת השמים".

יד זוגות זמנים כנגד הימים הראשונים של חדש ניסן

אחרי פסוק הפתיחה יש 28 זמנים שונים, כח עתים, המתחלקים ל-14 זוגות – כל ב עתים הם זוג. הזוג הראשון הוא "עת ללדת ועת למות". איפה ראינו את המלה "למות" קודם? זבולון לא מת, אבל היתה לו מסירות נפש בפועל ממש – "זבֻלון עם חרף נפשו למות", הוא היה מוכן למות, היתה לו תנועת מסירות נפש להלחם עם היצר. מהי "עת ללדת"? כשעושים מעשה טוב חדש, או מחדשים חידושי תורה. ה' רוצה שכל הזמן נחדש. יש זמן שאדם בתנועת חידוש ויש זמן שאדם בתנועת מסירות נפש, כמו זבולון במלחמה. זהו הזוג הראשון, "עת ללדת ועת למות".

אחר כך "עת לטעת ועת לעקור נטוע". יש זמן לנטוע משהו – כמו לנטוע את עם ישראל בארץ ישראל – וכשאנחנו לא בסדר יש זמן שה' עוקר אותנו מכאן[ל]. גם הפוך, יש זמן שה' נוטע אותנו במצרים ויש זמן שעוקר אותנו משם. הפסוק אומר "גפן ממצרים תסיע"[לא], וחז"ל[לב] מסבירים שטוב לגפן כשעוקרים אותה ונוטעים אותה במקום אחר (המלה גפן רומזת ל-ג פנים, על דרך 'ג לעיני' הנ"ל). ה' נטע אותנו במצרים, כדי שאחר כך יסיע-יעקור אותנו – יציאת מצרים – על מנת לנטוע אותנו מחדש בארץ ישראל, ואז נשתבח, נוציא את כל הפוטנציאל שלנו, יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. זהו משהו עמוק להתבונן בו.

ארבעה עשר זוגות העתים של קהלת הם כנגד ארבעה עשר הימים הראשונים של חדש ניסן. לכל זוג יש אור וחשך, כמו יום ולילה – יש פן חיובי ויש פן שנשמע שלילי, אבל אם מעמיקים בו הוא מאד חיובי, כמו שהסברנו ש"עת למות" שייך ל"עם חרף נפשו למות" וש"עת לעקור נטוע", שנשמע לא טוב, הוא אולי הכי טוב, "גפן ממצרים תסיע", המשביח את הנטיעה.

הריגת היצר הרע וריפויו

נגיע לשלישי, היום – "עת להרוג ועת לרפוא". "עת להרוג" נשמע הכי לא טוב, בעוד "עת לרפוא" הוא טוב, עת להביא רפואה לעולם. אבל אם "עת להרוג ועת לרפוא" שייך לשבט זבולון, ג' ניסן, צריך גם את הפירוש הכי טוב ב"עת להרוג". אמרנו בהתחלה שכולנו שייכים לצבאות ה' כאן, ומוסר ההשכל העיקרי הוא להלחם ביצר הרע.

כתוב "ועמך כֻלם צדיקים"[לג]. כדי לעבור את ארבעת לשונות הגאולה – "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי" – ולהגיע ללשון החמישי, "והבאתי", שה' יטע אותנו בארץ (אחרי שעקר אותנו ממצרים), כולנו צריכים להיות צדיקים. לא רק בינונים של תניא, אלא צדיקים ממש. הרבי אמר שעכשיו כולם צריכים להיות צדיקים[לד]. כדי להגיע ל"והבאתי" (בגימטריא משיח בן דוד) – הכוס החמישי של ליל הסדר – צריך להיות "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי [הנטיעה שה' נוטע אותנו בארצנו הקדושה] מעשה ידי להתפאר".

צריך להיות צדיקים של תניא. מה עושה הצדיק של תניא? מה תכונתו? מי שלומד טוב תניא יודע שיש שני סוגי צדיקים-גמורים[לה]. המכנה המשותף של הצדיקים הוא שאין לצדיק-גמור יצר הרע, כולו טוב (הוא נקרא "צדיק וטוב לו"). ההבדל בין שני הסוגים הוא מה הצדיק עשה עם היצר הרע שלו. כל אחד נולד עם יצר הרע, עם נפש בהמית – כך ה' רוצה. מה הוא עשה איתו? מה קרה ליצר הרע? יש צדיק אחד, כמו דוד המלך, שאחרי שנפל עשה תשובה כל כך חזק עד שנעשה צדיק-גמור. איזה סוג צדיק? הוא אמר "ולבי חלל בקרבי"[לו] – הרגתי את היצר הרע שלי. הוא הרג את היצר הרע ("הרגו בתענית"[לז]) – איזה עת מ-כח העתים הוא קיים? "עת להרוג". כתוב במפרשים[לח] ש"עת" כאן הכוונה אתערותא דלעילא – התעוררות מלמעלה שנותנת לך כח. הרבי אהב את הביטוי 'הזדמנות [משרש זמן] פז' – יש עת שיש לך הזדמנות פז מלמעלה להרוג את היצר הרע, "עת להרוג".

אבל יש סוג אחר של צדיק-גמור בתניא, שלא רק הורג את היצר הרע אלא הופך וממתיק אותו – "לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[לט], הופך את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק. הוא לגמרי הופך, "ונהפוך הוא"[מ], וכעת יצרו כבר אינו יצר הרע אלא יצר "טוב מאד". בסיום מעשה בראשית כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[מא] – לא סתם "טוב" – והכוונה להיפוך היצר הרע[מב], עליו כתוב "כיתרון האור מן החשך"[מג]. כאשר החשך הופך לאור האור יותר מבהיק – היהלום יותר מבריק – מהאור שלכתחילה. זו הבחינה של "עת לרפוא" – לרפא את היצר הרע. מדרגת "בכל לבבך" שהזכרנו קודם, כפירוש חז"ל שהיינו "בשני יצריך" – שהופכים את היצר הרע לא סתם לטוב אלא ל"טוב מאד". זו מדרגת הצדיק הגדול יותר. יש צדיק שרק הורג את היצר הרע, ויש צדיק יותר שהופך את היצר הרע. שניהם חילים בצבאות ה'. אנחנו מיחלים שכל החילים יעברו את השלב של "עת להרוג" את היצר הרע, ויגיעו לשלב השני, "עת לרפוא", לרפאות את היצר.

"לרפוא" גם מלשון הרפיה, שאין יותר מלחמה. מתי הורגים? ב"עת מלחמה", מתי מרפים? ב"עת שלום"[מד]. סוף ה-כח עתים היינו "עת מלחמה ועת שלום". אני הורג את היצר כשאני נלחם בו. דוד המלך היה "איש מלחמות"[מה], החל מהמלחמה הפנימית בלבו. בסוף הוא נצח, הרג את היצר, "ולבי חלל בקרבי". אבל יש גם עבודה של "עת שלום", "עת לרפוא" את אותו יצר. צריך לחשוב שיש לי יצר הרע, אני הורג אותו, אבל אחר כך הוא קם לתחיה ואני רואה-מבין שאין תכל'ס להריגה שלו – צריך לרפא אותו, להמתיק אותו, לדעת איך להשתמש בו לעבודת ה', להשתמש בכח היצר בשביל אהבת ה' "בכל לבבך".

אתכפיא ואתהפכא

איך אומרים כל מה שאמרנו כעת במלים פשוטות, שכל אחד – גם ילדים קטנים – יכול להבין? "ועמך כֻלם צדיקים" – איך הורגים את היצר ביום-יום? קודם אמרנו שזו עבודת הצדיק, כמו דוד המלך, אבל יש גם הריגת היצר של הבינוני של תניא. איזו עבודה היא "עת להרוג"? בלשון החסידות, זו עבודת האתכפיא. בא לך לטעום איזו סוכריה, או לקחת לעצמך ולא לחלק עם החבר'ה – לפעמים אני צריך להתגבר על התאוה שלי ולהרוג את היצר, לפחות ברגע הזה. זו נקראת עבודת האתכפיא – להתגבר ולומר 'לא!'. ב"היום יום" קראנו בימים האחרונים[מו] שאחד הדברים הראשונים שאדמו"ר הזקן היה אומר בתחלת נשיאותו לחסידים שבאו להצטרף ולהתקשר אליו הוא משהו מאד פשוט: "מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך". היו חסידים שאמרו שרק על הפתגם הזה, הווארט הזה, עבדו 3-4 שנים עד שחדר לתוכם, שהתעצמו איתו, ורק אז נכנסו ליחידות, לקבל הוראה פרטית בעבודת ה' מפי אדמו"ר הזקן.

אבל האתכפיא אינה התכלית, אלא רק ההקדמה – התכלית היא "עת לרפוא", לרפוא את היצר הרע עצמו. ה' ברא אותו בשביל לרפוא אותו, לתקן ולהמתיק אותו, להפוך אותו לא סתם ל"טוב" אלא ל"טוב מאד", יותר טוב מטוב – להפוך את כל התאוה שיש לי למשהו, כמו לסוכריה, ל"תאות צדיקים אך טוב"[מז]. את כל החשק והרצון והאהבה להפנות לתורה ומצוות ומעשים טובים, להביא את המשיח – "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח עכשיו"[מח].

אם כן, אמרנו פירוש על הזוג השלישי של כח העתים של קהלת, הזוג של ג' ניסן, ועל שייכותו לעבודת כל אחד ואחת מאתנו. חוזר למה שאמרנו על זבולון, השבט של היום, שהוא "עם חרף נפשו למות" במסירות נפש. מתוך ה"למות" יש לו כח להרוג את היצר הרע, האויב, ובסוף – עיקר התכלית – להגיע מ"עת מלחמה" ל"עת שלום", אחרי קריעת ים סוף, אין יותר איוב, ואז רק "עת לרפוא" (סוד "ונגף הוי' את מצרים נגֹף ורפוא"[מט], ראה מפרשים), כמו חדש איר שבא אחרי ניסן, ר"ת "אני הוי' רֹפאך"[נ], ועוד יותר סיון, חדש זבולון, בו כתוב שלפני מתן תורה כלם התרפאו[נא], גם היצר הרע התרפא (בטלה זוהמתם[נב] כו'), הכל הומתק בשרש. אז קבלנו את התורה, בחדש השלישי.

שה' יזכה אותנו, שיהיה לנו חג פסח כשר ושמח, ושכל אחד ואחת יעזרו לאמא לנקות את הבית – במיוחד הבנות. שהבנים יעזרו בכך שישמרו מרחק, שלא יפריעו (חוץ מתפקידים השייכים לבנים, כמו לנקות את הספרים שלהם מחמץ ולהזיז דברים כבדים כו'), והבנות תעזורנה בכל עניני הנקיון בפועל ממש...

שנזכה לגאולה האמתית והשלמה, ופסח כשר ושמח, עם דגש על המלה שמח, בשמחה של ביאת המשיח.