בע"ה

כ"א-כב ניסן תשע"ט – כפר חב"ד

"זה השער להוי'"

שיעור ליל שביעי של פסח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "זה... בו"

פסוקי "זה... בו" בפרק קיח – ראשון ושביעי של פסח

[נגנו את הניגון לפרק החדש של הרבי.]

יש בפרק החדש של הרבי, פרק קיח, שני פסוקים שמתחילים "זה" ומסיימים "בו" – "זה השער להוי' צדיקים יבֹאו בו"[ב] ו"זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו"[ג] – שני הפסוקים ששרנו כרגע. בכל התנ"ך אין עוד פסוק של "זה... בו", לכן צריך להתבונן במיוחד שבשני הפסוקים האלה.

שוב, שני הפסוקים מתחילים ב"זה", מעלת נבואתו של משה רבינו על שאר הנביאים[ד], ומסיימים ב"בו". על מי הולך ה"בו"? בפסוק הראשון ברור שה"בו" הולך על "זה השער". בפסוק השני יש במפרשים שני פירושים. לפי פירוש אחד[ה], ה"בו" הולך על "זה היום"[ו], ולפי הפירוש השני[ז], ה"בו" הולך על "[זה היום עשה] הוי'"[ח]. לפי הפירוש הראשון, המפרשים מדגישים שהכוונה לשמחה בישועה שה' עשה באותו יום. לפי זה, מתאים לפרש שהפסוק השני הולך על היום הזה, שביעי של פסח, בו ה' עשה ישועה לעם ישראל – "ישועת הוי'"[ט], כמו שכתוב בפסוק – ובהתאם לפרש את הפסוק הראשון על החג הראשון של פסח, ליל הסדר (כמבואר בפירוש בדא"ח, כדלקמן). היחס בין החג הראשון לשביעי של פסח הוא בין גאולה לישועה, כמו שעוד נסביר[י]. זה הווארט הראשון היום, ש"זה השער להוי'" הוא ליל הסדר ו"זה היום עשה הוי'" הוא שביעי של פסח.

פסח הוא ההתחלה של החגים ושל היות ישראל לעם, הוא "זה השער להוי'". "שער" גם לשון שיעורי תורה – בליל הסדר יש הרבה שיעורים, יש הרבה מצות של אכילה ושתיה עם הרבה הקפדה על שיעורי תורה. בשביעי של פסח כבר יוצאים-נושעים מכל השיעורים. והוא סוד מאמר חז"ל: "'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת להוי' אלהיך'[יא] מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות"[יב] (רק הלילה הראשון, ליל הסדר, חובה, עם כל השיעורים שלו. ששת ימים נלמדו למפרע משביעי של פסח, "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא", נמצא ששביעי של פסח הוא עיקר ה"רשות"[יג]).

והנה, פלא, "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת להוי' אלהיך" עולה 3430 (10 פעמים 7 בחזקת 3) העולה בדיוק "מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות"!! ולא עוד אלא ש"מה שביעי רשות" (1343) עולה "וביום השביעי עצרת להוי' אלהיך" ו"אף ששת ימים רשות" (2087) עולה "ששת ימים תאכל מצות"!

הכניסה והיציאה משער הפה

כפי שנראה יותר בהמשך, הפה הוא שער – בליל הסדר נכנסים לפה דברים, במצוות האכילה והשתיה עם שיעורי תורה כנ"ל, וגם יוצאים מהפה דברים, במצוה לספר ביציאת מצרים ולהלל את ה' (וכידוע פסח הוא פה-סח[יד]).

יש סיפור הנוגע לענין על רבי בונים מפשסיחא. פעם אחת הוא לקח את התלמידים לנסיעה – לא ידעו לאן נוסעים ולמה. הם עצרו באכסניא אחת לאכול והתלמידים התחילו לחקור את בעל האכסניא שהגיש לפניהם בשר עם כל החומרות והקפידות שלהם. בשלב מסוים בעל האכסניא צעק עליהם: 'כמה אתם מדקדקים במה שנכנס לכם לפה, ועל מה שיוצא מהפה שלכם אתם בכלל לא שמים לב?!'. כששמעו זאת אמר להם הרבי ר' בונים: 'כדי לשמוע זאת נסענו לכאן, אפשר כבר לחזור'.

ראשון ושש"פ – "לאשתאבא בגופא דמלכא" ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא"

יש שני ביטויים חשובים מהזהר, שמובאים הרבה בחסידות – "לאשתאבא בגופא דמלכא"[טו] ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא"[טז]. אפשר לשאול מה יותר גבוה – לכל אחד מהם יש יתרון. רוצים להסביר כעת שהם בעצמם היחס בין ליל הסדר לשביעי של פסח, שכנגד שני הפסוקים של פרק קיח בתהלים הנ"ל:

בליל הסדר, עם כל האכילות שנכנסות לפה ומה שיוצא מהפה, העבודה היא "לאשתאבא בגופא דמלכא" (כמו 'להאכל' בגוף המלך, בכח הפה). בשביעי של פסח, לעומת זאת, העבודה היא "לאסתכלא ביקרא דמלכא [ולא יתיר]" – בקריעת ים סוף העבודה היא "התיצבו וראו את ישועת הוי'". הפסוק הבא הוא "הוי' ילחם לכם ואתם תחרִשון" – בשביל להסתכל טוב צריך לשתוק. "ישועת הוי'" – הישועה של שביעי של פסח, כנ"ל – שייכת גם לסוד שע נהורין, אור הפנים, "אור פני מלך"[יז], עליו יש להסתכל. ליל הסדר הוא תיקון הפה ושביעי של פסח הוא תיקון העינים – "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים"[יח]. בזהר[יט] הנוסח הוא "מה שלא ראה יחזקאל הנביא", דהיינו שזכתה שפחה על הים לדרגת גילוי אלקות שמעל למעשה מרכבה, מעל ל"נפתחו השמים ואראה מראות אלהים"[כ], והוא בזכות מנהיג הדור, משה רבינו, שנתנבא ב"זה" כנ"ל, והמשיך את מדרגתו גם לבחינת "רגלין", שאמרו "זה אלי ואנוהו" (כמבואר בלקוטי מוהר"ן[כא], עיי"ש).

הר"ת של שני הביטויים זהים – גם "לאשתאבא בגופא דמלכא" וגם "לאסתכלא ביקרא דמלכא" ר"ת לבד. אלה שני "לבד" שונים:

"לאשתאבא בגופא דמלכא" רומז לפסוק "בלתי להוי' לבדו"[כב] – העבודה צריכה להיות רק לה', בלי שום דבר אחר. איך אני יודע שהפסוק הזה שייך לליל הסדר? הוא מתחיל "זֹבח לאלהים יחרם" – פסח הוא הזבח הראשון של עם ישראל. ליל הסדר, "זה השער להוי'", הוא ראשית העבודה של עם ישראל – עובדים רק את ה' לבדו, ולא לאף אחד אחר. אדרבא, לוקחים את העבודה זרה של מצרים ושוחטים אותה בקרבן פסח. אכילת קרבן פסח היא ממש "לאשתאבא בגופא דמלכא".

"לאסתכלא ביקרא דמלכא" רומז לעוד פסוק עיקרי – "אין עוד מלבדו"[כג]. איך יודעים שהפסוק הזה שייך לעבודת הראיה? מפורש בו – "אתה הָראֵת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". הפסוק הזה מתייחס למתן תורה, ומבואר בחסידות שקריעת ים סוף היא כבר הכנה למתן תורה[כד]. במתן תורה התבטלה הגזרה ש"תחתונים לא יעלו למעלה ועליונים לא ירדו למטה"[כה] – התבטלה הפרסה בין המעלה והמטה, בין אצילות לבי"ע – והדבר מאד דומה למה שהתחולל בקריעת ים סוף, כאשר האצילות התגלתה בעולמות התחתונים בי"ע[כו] והעולמות התחתונים עלו לאצילות[כז].  

"התיצבו עמדו וראו"

יש פסוק מקביל ל"התיצבו וראו את ישועת הוי'" שנאמר בשביעי של פסח. הלשון "ישועת הוי'" מופיע פעמיים בתנ"ך, בפי משה לפני קריעת ים סוף ובפי נביא במלחמת יהושפט[כח] – המלך שנאמר בו "ויגבה לבו בדרכי הוי'"[כט] – אמר הנביא: "[לא לכם להלחם בזאת] התיצבו עמדו וראו את ישועת הוי'"[ל]. יש כאן תוספת של מלה אחת על הביטוי אצלנו – "התיצבו עמדו וראו", על דרך "עמֹד והתבונן נפלאות אל"[לא]. מי אמר את הפסוק? הנביא יחזיאל – שהכתוב מביא את יחוסו עד ששה דורות ("ויחזיאל בן זכריהו בן בניה בן יעיאל בן מתניה הלוי מן בני אסף היתה עליו רוח הוי' בתוך הקהל"[לב]) – שגם שמו יחזיאל לשון ראיה, כמו "תא חזי" בזהר[לג].

לפני שרוח ה' מופיעה על יחזיאל מתפלל יהושפט בבית ה' בנוכחות קהל יהודה וירושלים, וכך פותח את תפלתו: "ויאמר הוי' אלהי אבֹתינו הלא אתה הוא אלהים בשמים ואתה מושל בכל ממלכות הגוים ובידך כח וגבורה ואין עמך להתיצב"[לד]. כאן "להתיצב" היינו לעמוד נגד. מכאן באה ההשראה לדברי יחזיאל: "התיצבו עמדו וראו את ישועת הוי' עמכם יהודה וירושלם".

מדגישים זאת, כדי להגיד שצריכים להתיצב. היום אומרים להתיצב לצבא, להתגייס – כל בחור צריך להתגייס לצבאות ה'. רק שמתברר שיש שתי בחינות של התיצבות – להתיצב כדי להלחם, היינו להתיצב נגד האויב, ולהתיצב כדי לעמוד מהצד ולראות את ישועת ה' – כל בחור צריך להחליט למה הוא מתייצב. אנחנו לא מבטלים את הצורך בלהתגייס כדי להלחם (הרי המשימה הראשונה של צבאות ה' היא להלחם נגד היצר הרע, לנצח את היצר הרע, כדברי הרבי לילדי "צבאות הוי'"), יש כזה דבר – אבל לא היום, היום העבודה היא "התיצבו וראו", "התיצבו עמדו וראו". מתיצבים עם שתי רגלים, נצח והוד, בטחון פעיל להלחם ובטחון סביל ואמונה בדברי הנביא לראות בישועת ה', וכדברי יהושפט לאחר נבואת יחזיאל: "שמעוני יהודה ויֹשבי ירושלם האמינו בהוי' אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו"[לה].

התיצבות היא גם לשון יציבות – צריך להיות אנשים יציבים כדי להתגייס. יש כאן אנשים לא כל כך יציבים... איך זוכים ליציבות? שרש יצב הוא ראשי תבות "ישמח צדיק בהוי'"[לו] – השמחה מביאה יציבות. זה חידוש, אפשר לחשוב ששמחה דווקא מערערת את היציבות של אנשים, אבל כאן לומדים שמ"והיית אך שמח"[לז], משמחת הרגל, זוכים ליציבות ואפשר להתייצב. [נאמר לאחד המשתתפים:] על ראשי התבות של כל צירופי אותיות יצב דרשנו לראשונה בבר מצוה של הבן שלכם, צבי. יש שם קדוש, "הוי' צבאות" ו"אלהים צבאות"[לח] ("הוי' צבאות" בנצח, בגימטריא פסח, ו"אלהים צבאות" בהוד, כמבואר בכתבי האריז"ל, היינו שתי הרגלים המתיצבות על הארץ), אנחנו "צבאות הוי'"[לט] ביציאת מצרים, ויש גם "צבאות"[מ] בשיר השירים (שאומרים בחג הפסח, החג של "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"[מא]), כלשון רבים של צבי. מה ראשי התבות של צבי (בגימטריא אמונה)? "צדיק באמונתו יחיה" – שייך לאמונה (באמונתו היינו ב אמונות[מב] – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[מג] – ב פעמים אמונה עולה צדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[מד]), שהיא השער לכל עבודת ה', כפי שנסביר.

"נגילה ונשמחה"

אם ראינו את הפסוק המקביל ל"התיצבו וראו את ישועת הוי' אשר יעשה לכם היום" (הישועה של "זה היום עשה הוי'"), נראה גם פסוק מקביל לסיום – "נגילה ונשמחה בו". אמרנו שיש פירוש ש"בו" היינו ביום, ובישועה שעשה בו ה', ויש מפרשים ש"נגילה ונשמחה בו" היינו גילה ושמחה בה' עצמו.

איפה עוד כתוב "נגילה ונשמחה"? בראיה של קריעת ים סוף כתוב "זה אלי ואנוהו"[מה], כמורה באצבע. יש עוד פסוק מפורסם של "זה" כפול לעתיד לבוא – "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו"[מו]. פסוק שיש בו פעמיים "זה", וגם פעמיים "קוינו" – ממשיכים את האלקות בקו, לתוך העולם – ופעמיים לשון ישועה, כמו "ישועת הוי'" של שביעי של פסח, והוא חותם "נגילה ונשמחה בישועתו".

למלבי"ם על הפסוק שלנו בתהלים יש הסבר יפה להבדל בין גילה לשמחה: הוא מסביר שבזמן של הישועה עצמה, כשעומדים ורואים את ישועת ה' ברגע ההתרחשות, יש גילה – גילה בהתגלות של ה' ובישועה שלו. כשעובר זמן, אך האדם עדיין ברשימו של החויה – השמחה נמשכת – נשארת חויה של שמחה.

כוונת "אחד"

בקריעת ים סוף כתוב "זה אלי", ובפסוק העתידי, עם ה"זה" הכפול, כתוב "אלהינו זה" ואחר כך "זה הוי'". כמה עולים שלשת השמות (שכנגד חג"ת כמובן) שמצטרפים ל"זה"? 169, אחד (אהבה) ברבוע (ג"פ "זה" עולה לו, ו ברבוע. יחד – "זה אלי" "אלהינו זה" "זה הוי'" - עולה 205, 5 פעמים "אלי").

כמה אותיות יש בשלשת השמות? 13, כך שממוצע כל אות הוא "אחד" (בשלשת ה"זה" שעולים ו ברבוע כנ"ל יש ו אותיות, כך שממוצע כל אות הוא ו). השמות מתחלקים כאן, כמו שהאריז"ל[מז] מחלק את המלה "אחד" בקריאת שמע – אח אותיות בשמות אלי-אלהינו וארבע אותיות שם הוי' ב"ה, "שם בן ארבע אותיות", הן ה-ד רבתי של אחד. רבוע הוא התכללות – יש כאן גילוי של "הוי' אחד", שמתגלה בפרט בכל חלק של אחד האותיות, בממוצע אחד, וכדברי הבעל שם טוב "כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[מח].

ביטויי זה-בו

פתחנו בכך שאין עוד פסוק בתנ"ך שמתחיל ב"זה" ונגמר ב"בו", אבל יש בכמה מקומות ביטויים של "זה... בו". המרחק הכי קצר הוא ביטוי של "זה... בו" עם רווח של מלה אחת, בתהלים עד – "הר ציון זה שכנת בו"[מט]. כמה שוה המלה "שכנת", שבין ה"זה" ל"בו"? 770, בגימטריא בית משיח. יהיו לנו בהמשך החג עוד כמה 770.

מה הביטוי הראשון בתורה של "זה... בו"? השליח של יוסף הצדיק, אחרי שהטמין את הגביע באמתחת בנימין וכו', אומר לאחים "הלוא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו"[נ] – יש כאן "זה... בו... בו"[נא]. יוסף שייך במיוחד להיום – אנחנו כבר ביסוד שבחסד, יוסף שבאברהם. "נחש" עולה משיח, ויש כאן "נחש ינחש" – כנראה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אפשר לכוון בארבע הכוסות בסעודת משיח שהם בגביע של יוסף והוא השותה אותם – "זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו".

בכלל, אם מדייקים את שתי המלים "זה" ו"בו", צריך לחפש את הופעתן הראשונה בתורה (כידוע אצלנו בכ"מ). ה"זה" הראשון בתורה פותח את הסיפור השלישי של מעשה בראשית: "זה ספר תולדת אדם וגו'"[נב]. ה"בו" הראשון מופיע ביום שלישי של מעשה בראשית, "אשר זרעו בו על הארץ"[נג]. והנה, "זה ספר" "זרעו בו" = 643 = "זה השער להוי'"! "זה ספר תולדת אדם"[נד] "אשר זרעו בו על הארץ"[נה] = 2425 (25 פעמים 97) = "פתחו לי שערי צדק" "זה השער להוי'" "זה היום עשה הוי'" (פתיחת שלשת הפסוקים הקשורים זה לזה, כמו שיתבאר בסמוך)!

ב. "פתח השער"

"ופסח הוי' על הפתח"

עד כאן היה יחסית הקדמה, לנושא העיקרי שרוצים לדבר הערב. אמרנו שיש קשר בין "זה השער להוי' צדיקים יבֹאו בו" לפסח. ובאמת, בדרושי החסידות[נו] קושרים את הפסוק "זה השער להוי' צדיקים יבֹאו בו" – פסוק שהזהר עושה ממנו עיקר, ודורש עליו "דא תרעא לאעלאה"[נז] – לפסוק של פסח, "ופסח הוי' על הפתח"[נח] (ביטוי שיש בו לשון נופל על לשון – פסח-פתח).

באותם דרושים מוסבר ש"ופסח הוי' על הפתח" היינו פסיחה אל הפתח, שהוא המלכות דאצילות, לגלות בה גילויים בדרך דילוג מלמעלה. ["ופסח... על הפתח" לא אומר דילוג מעל הפתח?] מוסבר בדרושים ש"מדלג על ההרים"[נט] היינו מעל ההרים, אבל ב"ופסח הוי' על הפתח" – למרות שהפשט הוא פסיחה מעל פתחי ישראל – הכוונה הפנימית שיעד הדילוג הוא הפתח, ותכלית הדילוג היא להמשיך במלכות גילוי מהחכמה, להמשיך ביראה תתאה גילוי של יראה עילאה.

התענוג של פסח

רואים כאן שיש קשר בין שני מושגים קרובים, פתח ("ופסח הוי' על הפתח") ושער ("זה השער להוי'"). גם הפסוק שלפני "זה השער להוי'" מחבר ביניהם – "פתחו לי שערי צדק". יש כמה פירושים מהם "שערי צדק" – יש מי שמפרש[ס] שהכוונה לשערי ירושלים, "עיר הצדק"[סא], או שערי בית המקדש[סב]. במושגי הקבלה אלו שערי "צדק מלכותא קדישא"[סג] – המלכות, כפי שמפרש הזהר גם על "זה השער להוי'" (כנ"ל[סד]).

נאמר עוד רמז: פתח-שער עולה 1058, כך שהממוצע של שתי המלים הוא תענוג (כג – חיה, חדוה – ברבוע). פסח הוא ראש השנה לרגלים, ויש בו מצות שמחה[סה], ובכל זאת לא נזכרה בו שמחה. אחד ההסברים לכך הוא שיש בפסח ממד של תענוג – כל המצוות של הלילה הראשון הם תענוג – שלמעלה מהשמחה. פסח הוא חג 'שבתי' – הוא נקרא בתורה "שבת" (בפסוק "ממחרת השבת"[סו]), ועיקר ענינה של שבת הוא תענוג (בעוד שענין החגים ככלל הוא שמחה).

איפה השער? (וסגולת הגזר)

בכל אופן, הנושא העיקרי שלנו הוא התבוננות ב"זה השער להוי'" – מהו השער? מאיפה נכנסים לעבודת ה'? רוצים לקרב מישהו לאידשקייט, רוצים לקרב את עצמנו לאידישקייט – מאיפה ההתחלה?!

הזהר אומר על היראה "דא תרעא לאלעאה" (כנ"ל, וכדלקמן עוד) – זהו גם אחד היסודות אצל הרבי, שצריכה להיות קבלת עול, אך היא צריכה להיות מתוך תענוג (מתוך אֹשר של שבט אשר, הנשיא של י"א ניסן, יום ההולדת של הרבי). אך כשחושבים מהי התחלת עבודת ה' יכולות להיות כמה אפשרויות. אולי הפתיחה היא "שערי צדק" – פשוט לעשות צדק. יש מי שיגיד שהפתיחה היא "פתחו לי שערי צדק אבֹא בם אודה יה" – שההודיה לה'[סז] היא היסוד וההתחלה של כל העבודה. ככה בכל יום ההתחלה של היום, ה"אדן" של היום, הוא "מודה אני"[סח] – השער של כל עבודת ה' היא ההודיה.

אפשר להגיד שיש שערים שונים – שיש יב שערים של יב שבטים (ויש גם "שער הכולל") – כמו שהיום, בשביעי של פסח, עם ישראל עבר בים שהתחלק ל-יב גזרים, כל שבט עם הדרך המיוחדת שלו. מכאן גם המנהג (הידוע...) לאכול בשביעי של פסח יב גזרים, כנגד יב גזרי ים סוף. זהו מנהג שקשור למנהג ישראל לאכול צימעס בראש השנה. למה אוכלים צימעס בראש השנה? כי גזר באידיש נקרא מערין, לשון ריבוי[סט] – אכילת הגזרים היא סגולה לריבוי בנים ולריבוי תלמידים, "'בניך' אלו התלמידים"[ע]. לא צריכים לאכול יב גזרים גדולים, שלמים – אפשר לאכול יב חתיכות של גזר...

הפה – "פתח השער"

לדוגמה, אפשר לשאול איפה "זה השער" של הגוף. על "פתחו לי שערי צדק" מסביר הרבי[עא] שהכוונה לשבעת שערי הפנים, שדרך כולם יש כניסה ויציאה – האדם חווה דרכם את המציאות ומשפיע עליה דרכם – ופשיטא שהשער העיקרי הוא הפה, בו רואים על פי פשט כניסה של דברים לגוף, באכילה ושתיה, ויציאה מהגוף בדיבורו. הפה הוא המלכות-האתגליא של שבעת שערי הפנים, "שערי צדק" (שהרי "צדק מלכותא קדישא" ו"מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"), השער העיקרי אליו הולכים כל השערים (על דרך "כל הנחלים הֹלכים אל הים"[עב]).

יש בתנ"ך ביטוי שחוזר כמה פעמים, "פתח השער"[עג] – ראשי תבות פה. נשאל חידה בתנ"ך – מחר נראה שחידות הן ענין גדול בפסח. יש שאלות ותשובות ויש חידות ופתרונות. כמה ביטויים של "פתח ה..." (ר"ת פה) יש בתנ"ך? יש לא הרבה מאד אבל גם לא מעט. לדוגמה, "פתח האהל" – כתוב גם באברהם אבינו וגם באהל מועד (יש 10 "פתח האהל" בתורה, שלשה אצל אברהם בתחלת פרשת וירא[עד] ושבעה באהל מועד[עה], חלוקה מובהקת לג"ר וז"ת). "פתח האהל" בגימטריא תענוג (חיה-חדוה ברבוע), היינו כנ"ל שבפתח העבודה צריך להיות תענוג.

פרצוף "פתח ה..."

אם מעיינים, יש בתנ"ך עשרה לשונות של "פתח ה..." (חלק מהלשונות חוזרים יותר מפעם אחת), וכדרכנו נעשה מהם פרצוף:

בבית המקדש של שלמה כתוב "פתח הדביר"[עו] – זהו הפתח של קדש הקדשים, לכן 'נכבד' אותו ונשים אותו בכתר (שהוא קדש הקדשים כנודע), מעל כל שאר הפתחים.

אחר כך יש את "פתח האהל" – "אהל" הוא לשון "יהל אור"[עז] (וכן ידוע שאהל ראשי תבות "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו"), לכן נשים אותו בחכמה, ראשית הגילוי.

לבינה יש ביטוי שממש מתאים ומכוון – "פתח המערה"[עח]. אצל מי כתוב? באליהו הנביא. מפורש בקבלה ש"פתח המערה" היינו יסוד אמא עילאה. למדנו על כוונות המקוה[עט] – שם מבואר שהמקוה (של מורנו הבעל שם טוב, "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"[פ]) הוא יסוד תבונה, אבל המערה (של רשב"י, מחבר ספר הזהר, מ"זיהרא דאמא עילאה"[פא]) היא יסוד הבינה, אמא עילאה.

יש לנו כאן עשרה ביטויים, אז אין דעת, והביטוי הבא הוא בחסד. החסד נקרא גדולה, מדת אברהם "האדם הגדול בענקים"[פב], ולכן לכאן יתאים הביטוי "פתח המגדל"[פג]. איפה הוא כתוב? באבימלך בן גדעון.

בתיאור של בית המקדש שבנה שלמה מופיע "פתח הצפון"[פד] – אין ביטוי מקביל כמו 'פתח הדרום', או 'פתח המזרח', או 'פתח המערב'. צפון הוא בכל מקום הגבורה-היראה, כמו בפסוק "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"[פה].

יש בכמה מקומות את הביטוי "פתח הבית" – הייתי יכול לחשוב שאולי הוא במלכות, אבל למלכות כבר שמור הביטוי "פתח השער", לכן נשים את "פתח הבית" בתפארת, "כתפארת אדם לשבת בית"[פו] ("ביתו זו אשתו"[פז] וראשית בנינה מאחורי התפארת, כנודע).

מה יש מחוץ לבית? חצר. מפורש בקבלה[פח] שחצר היא בנצח, ולכן לשם מתאים בפירוש הביטוי "פתח החצר"[פט].

במקדש שלמה מופיע גם "פתח הצלע"[צ], שנשייך להוד – "איהי בהוד"[צא]. בכלל, נצח והוד הם "תרין פלגי גופא"[צב], שני צדדים-צלעות של הגוף, וצלע גם רומז לחוה ("איהי בהוד", מלכות בהוד, ובהיותה "אם כל חי"[צג] היינו "בינה עד הוד אתפשטת"[צד]) שנבנתה מהצלע[צה].

ביסוד נשים את הביטוי "פתח העיר"[צו]. המלאכים נקראים "עירין קדישין"[צז] כי הם ערים תמיד, אין אצלם שינה. "עיר" היא לשון התעוררות, תכונה ששייכת ליסוד – דווקא לגבי הברית יש בחז"ל ביטוי שהקשת מתעוררת[צח] (ושם שייך תיקון "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'"[צט]).

למלכות, כמו שאמרנו, שייך הביטוי "פתח השער" – "פתחו לי שערי צדק אבֹא בם אודה יה. זה השער להוי' צדיקים יבֹאו בו". ולסיכום:

נעשה עוד רמז: יש לנו כאן עשר פעמים "פתח ה..." כמה שוה "פתח ה..."? 493, כך שעשר פעמים "פתח ה" שוה 4930. היה נפלא אם המספר הזה היה מתחלק ב-פה (ר"ת "פתח ה...") – כל כך נפלא שבאמת מתחלק... בכמה מתחלק? "דברי פי חכם חן"[ק]. נעשה יחד – חמש פעמים פה עולה 425, יהדות, "משיח נגיד"[קא] (שייך להגדה של פסח, ובסוד "נגד הוי' משיחו"[קב], כמו שיתבאר בסעודת משיח), משיח בן דוד ע"ה (כידוע בכוונת השם הקדוש כהת), כך שחמשים פעם עולה 4250, ועוד ח פעמים פה, 680, משלים ל-4930, סך הכל יש כאן פה פעמים חן!

כל זה היה מאמר מוסגר.

ג. שערים ומסלולים בעבודת ה' הפנימית

ארבעת מועמדי "השער להוי'"

נחזור לעיקר שלנו הערב – מהו "זה השער להוי'" בעבודת ה'? מאיפה מתחילים? כפי שאמרנו, יש הרבה אפשרויות – חלק מהן כבר הזכרנו – אולי לכל אחד יש שער מיוחד. הדבר הראשון שלומדים אצלנו בתורת הנפש הוא הכחות הפנימיים של הספירות, מאמונה ועד שפלות[קג]: אמונה-תענוג-רצון בכתר; בטול ושמחה הם פנימיות החכמה והבינה; הכח הפנימי של הדעת הוא יחוד; אהבה-יראה-רחמים הם פנימיות הרגש, המדות חג"ת; תמימות-בטחון-אמת-שפלות הם פנימיות הנהי"מ.

השאלה היא איזה כח מהכחות הפנימיים הוא "השער להוי'". בפשטות, אפשר להכנס למערכת מלמעלה או מלמטה, שני פתחים של עץ החיים. הפתח מלמעלה הוא האמונה והפתח מלמטה הוא השפלות. גם "נעוץ סופן בתחלתן"[קד] – המדרגה התחתונה של העליון נעוצה במדרגה העליונה של התחתון, לכן הרבה פעמים כתוב שהמלכות היא אמונה (יש גם קשר בין אמונה לשפלות – שפלות עולה ח"פ אמונה).

בזהר כתוב שהיראה היא "השער להוי'", "דא תרעא לאעלאה" – הכוונה למלכות, שהרי "בנין המלכות מהגבורות"[קה] והיא "אשה יראת הוי'"[קו], אך כתכונת נפש זו יראה, פנימיות ספירת הגבורה (מדת הדין). אם מישהו לא יודע את הזהר ונשאל אותו מה ההתחלה – סיכוי טוב שהוא יגיד שהאמונה היא ההתחלה, הכל תלוי באמונה. עבודת ה' מתחילה מאמונה בה'. איך אני יודע? כך הרמב"ם פותח את היד החזקה, ש"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", המצוה של "אנכי הוי' אלהיך"[קז], ובספר המצוות הוא כותב שהמצוה היא להאמין. אבל גם השפלות היא אפשרות טובה – המדה העצמית של דוד המלך, שאמר "והייתי שפל בעיני"[קח]. דוד הוא גם ירא שמים ומאמין, אבל העצם שלו הוא שפלות. בהחלט אפשר לומר שהשער לעבודת ה' הוא השפלות, הבסיס של הכל – שאדם ידע את מקומו האמתי ולא ירמה את עצמו.

יש עוד כח בכחות הפנימיים שאפשר לחשוב עליו כ"שער להוי'"? [תמימות?] אכן תמימות שייכת להודיה לה', שהזכרנו קודם – פנימיות ההוד. אך התמימות היא ביטוי של האמונה בנפש, היא מקבלת ומשקפת את האמונה, וכמו שתכף נסביר. באמת, כנ"ל, אפשר לדבר על כל אחד מהכחות הפנימיים בתור שער, כמו שאמרנו שיש יב גזרי ים סוף, יב שערים, וגם שער הכולל. אבל איזה כח יש שבלעדיו האדם יכול ללכת לישון ולא לקום? [רצון.] נכון, הכל מתחיל מרצון. כדי לקרב מישהו ליהדות, לא יעזור אם הוא מאמין, אם הוא לא רוצה – הוא צריך לרצות. ידועים דברי היהודי הקדוש[קט], שגם אם אדם רוצה לרצות עד עשרים פעם – רוצה לרצות לרצות וכו' עשרים פעם – בסוף זה יתגלגל, הוא ירצה והרצון יבוא לפועל. אבל אם אפילו רצון כזה אין לו – זה מקרה אבוד.

אם כן, יש לנו ארבעה מועמדים לעיקר "השער להוי'" בכחות הפנימיים של הנפש – אמונה ושפלות, שני הקצות של המערכת, היראה שמזכיר הזהר, כניסה מצד שמאל, והוספנו כעת את כח הרצון[קי]. נניח לרגע את הרצון בצד ונאמר איך כל אחד משלשת השערים[קיא] מביא בעקבותיו שלשה כחות פנימיים נוספים. כמובן, נצטרך אסמכתא לכל חיבור כזה. אם יש לנו שלשה כחות שהם שערים, ומכל שער נכנסים לעוד שלשה כחות פנימיים, מגיעים לשנים עשר כחות פנימיים, והכח השלשה עשר הוא הרצון ששמנו בצד – נגיד שהוא השער לכל השערים, הקדמה להכל, כל דבר תלוי ברצון ו"אין דבר העומד בפני הרצון"[קיב]. הרבה פעמים אנחנו נותנים 'שיעור ראשון בקבלה', אבל כעת מה שנלמד הוא 'שיעור ראשון בעבודה', שיעור ראשון בתורת הנפש.

אמונה-אמת-תמימות-בטחון

נתחיל מהאמונה: לאיזה כח מכחות הנפש מתחברת האמונה? דבר ראשון, האמת מתחברת את האמונה – "אמת ואמונה"[קיג] הן מאותו שרש (אמן), ובזהר מפורש ש"איהו אמת, איהי אמונה"[קיד]. האמונה היא העלאת מיין נוקבין, בעקבותיה נמשכת המשכת המיין דכורין של האמת. ככה בכל המדרגות כאן – השער הוא בחינה של נוקבא, של העלאת מ"נ – גם השפלות היא נוקבא, כמובן, וגם היראה ("אשה יראת הוי'", כנ"ל). בעקבות העלאת מ"נ יש המשכת מ"ד, ואחר כך המשכת שפע רב – יש כמה שלבים. כאן, קודם כל, מהאמונה מגיעים לאמת, פנימיות היסוד (סוד "מכתם [לדוד]"[קטו], מ"כתם", כתר, "ראשו כתם פז"[קטז], ליסוד, "מכתו תם"[קיז], כידוע) – קודם כל צריך שהאמונה תהיה אמתית. מהי האמת? שאדם לא ירמה את עצמו, 'אל תהיה רמאי', התמצית של ספר התניא (השפלות מתיחסת בעיקר לידיעת החסרונות ואילו האמת מתיחסת גם, ובעיקר, לידיעת המעלות). מהאמונה מגיעים לתמימות (מ"מכתו תם [ושלם]" לתמימות כפשוטה) – האמת ניתנת ליעקב (היינו נתינת היסוד-אמת לתפארת להיות "גופא ובריתא חשבינן חד"[קיח]), "אמת ליעקב"[קיט], ועליו כתוב "יעקב איש תם"[קכ]. מאיפה לומדים את מצות אכילת מצה בליל הסדר? הפסוק אומר "בערב תאכלו מצֹת"[קכא], ראשי תבות בתם. הפסוק אומר "הולך בתֹם ילך בטח"[קכב] – מהתמימות (ההליכה בתמימות עם ה', בבטחון סביל) מגיעים לבטחון (פעיל, פנימיות ספירת הנצח).

דבר פשוט, שהתכלית של האמונה היא הבטחון, כמו שמסבירים תמיד[קכג]. בכל המסלולים כאן, הכלל הוא שהכח האחרון שמגיעים אליו הוא התכלית של פתח השער בו מדובר – רק שכדי להגיע אל התכלית צריכים לעבור דרך שני כחות נוספים. במסלול כאן נכללים הכחות הפנימיים של כל הנה"י, שמקבלים מרדל"א, מהאמונה, כמבואר בחסידות. ב"באתי לגני" של הרבי הריי"צ כתוב על בזבוז האוצרות – על השרש של הנצח בפנימיות הכתר – וכך ביחס לכל הנה"י (ה"מוטבע" שבנפש, הטבע היהודי המבטא את האמונה של היהודי).

מה סדר הצירוף של שלשת הכחות הפנימיים כאן? אמת-תמימות-בטחון (יסוד-הוד-נצח) הם צירוף של אמצע-שמאל-ימין – צירוף והי המוליד את ספירת היסוד-האמת[קכד]. כלומר, הצירוף כאן הוא היעד הראשון אליו מגיעים מהשער.

שפלות-רחמים-בטול-שמחה

כעת נעבור לצד השני, לשער הכניסה מלמטה. לפי הסדר של "מתחיל בגנות [ומסיים בשבח]"[קכה], הכי הגיוני להתחיל בשפלות, מלמטה, מתבקש להתחיל מלמטה. זהו משל הליווער של אדמו"ר הזקן[קכו] – רוצה להרים מבנה? צריך לתפוס מלמטה, אחרת, אם תופסים באמצע, המבנה ישבר.

לאיזו מדות מתחברת השפלות? קודם כל, מה משפט הפתיחה של "פרק בעבודת ה'"? "שפלות ובטול עצמי המה המהוים את מציאות האדם המתוקן" – שפלות הולכת יחד עם בטול, מהשפלות מגיעים אל הבטול (השאלה רק מתי נגיע אליו...). שפלות היא המדה של דוד המלך ובטול הוא המדה של משה רבינו, ועם כל המרחק ביניהם הם הולכים יחד. עם איזו עוד כח מתחברת השפלות? [רחמים.] נכון, זה כל "פרק בעבודת ה'" – מתוך השפלות שלי אני מרגיש את הרחמים של ה' עלי. הרחמים הם מה ששומרים את השפלות, שלא תהפוך לעצבות ולמרה שחורה, שלא תהפוך ליאוש ח"ו. איזו עוד מדה קשורה לשפלות? כמובן, שמחה – "מאמר השפלות והשמחה" של רבי אייזיק מהומיל.

אם כן, שלש המדות אליהן מגיעים מהשער של השפלות הן בטול, רחמים ושמחה. מה הסדר שלהן? דבר ראשון, בזכות השפלות מרגישים את הרחמים של ה' – שוב, זהו כל "פרק בעבודת ה'". כשאני מרגיש את הרחמים של ה' עלי, למרות השפלות שלי, אני גם מאמץ לעצמי את תכונת הרחמים, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום"[קכז]. חיבור הרחמים והשפלות הוא עיקר יחוד קוב"ה ושכינתיה. מתוך הרגשת הרחמים של ה' אני מגיע לבטול – כשאני מרגיש עד כמה ה' מרחם עלי, אני נהיה 'אויס' (ובלשון "פרק בעבודת ה'": "מהרגשה זו בפנימיות נפשו מתבטלת כל מהותו, ונפשו כלה לישועת ה' אלקיו – כהרף עין"). מהבטול מגיעים לשמחה – אחרי שאני 'אויס' אני מתחיל לחייך – הבטול והשמחה, החכמה והבינה, הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[קכח]. כלומר, התכלית של השפלות היא השמחה, אך לשם כך יש לעבור דרך הרחמים והבטול – הסדר הוא שפלות-רחמים-אויס-חיוך שפלות-רחמים-בטול-שמחה.

נשים לב שהמסלול כאן הוא בדיוק הפוך מהמסלול הראשון – במסלול של האמונה קודם כל יורדים ליסוד-אמת ומשם עולים לשמאל (הוד-תמימות) ופונים לימין (נצח-בטחון), ואילו במסלול של השפלות קודם כל עולים לתפארת-רחמים, ומשם עולים לימין (חכמה-בטול) ופונים לשמאל (בינה-שמחה). מה הצירוף כאן? אמצע-ימין-שמאל הוא צירוף ויה המוליד את ספירת התפארת שפנימיותה רחמים – שוב הצירוף הוא היעד הראשון אליו מגיעים מהשער.

יראה-אהבה-תענוג-יחוד

נשאר המסלול האחרון, אליו נכנסים משער היראה. קודם כל, נאמר משהו על השייכות של היראה לפסח: נדבר בהמשך על כך שבפרשה של מצות הפסח ויציאת מצרים בתורה – פרק יב בחומש שמות – מופיע שרש פסח שמונה פעמים, כנגד שמונת ימי הפסח (עם אחרון של פסח, שבא"י היינו אסרו חג הפסח). ההופעה הראשונה היא "פסח הוא להוי'"[קכט], העולה בגימטריא יראה (גבורה העולה ג"פ חסד, כוונת עב שמותיו יתברך[קל] היוצאים משלשת הפסוקים "ויסע... ויבא... ויט..."[קלא] שלפני קריעת ים סוף ושירת הים). יש דרוש של רבי לוי'ק[קלב], אבא של הרבי – שיום ההולדת שלו היה ב-חי ניסן (שהוא גם יום הברית של הרבי) – בו הוא מסביר שככלל עניני פסח שייכים לספירת החסד ("ימינו תחבקני") אך כל פרט ופרט של הלכות הפסח בפני עצמו שייך לספירת הגבורה דווקא ("שמאלו תחת לראשי"[קלג]).

מהי הספירה הראשונה אליה מגיעים מהיראה? האהבה. יראה ואהבה הם "תרין גדפין"[קלד], ואי אפשר להסתפק רק בכנף אחד – עם היראה צריכה לבוא האהבה. יש עוד פסוק שקושרים בדרושי החסידות לפסוק "זה השער להוי' צדיקים יבֹאו בו" – "בזאת יבא אהרן אל הקדש"[קלה], "בזאת" היינו היראה, ה"תרעא לאעלאה". אך מי הוא הבא בשער של היראה? אהרן כהנא רבא, שענינו אהבה, ולא רק אהבה סתם אלא אהבה רבה. למרבה ההפתעה, כשמתחילים מיראה מגיעים, דבר ראשון, לאהבה[קלו]. כאשר האהבה מתגברת היא מגיעה עד לשיא האהבה – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"[קלז] – מהאהבה עולים לתענוג. התכלית של תענוג האהבה היא להגיע לזיווג, ליחוד שבספירת הדעת.

בחכמת הצירוף, יוצא שהסדר של אהבה-תענוג-יחוד הוא ימין-שמאל-אמצע – הצירוף הישר, יהו, המוליד את מדת החסד והאהבה, היעד הראשון כשנכנסים משער היראה. למה התענוג שייך לקו שמאל? ומה הקשר בין יראה לתענוג? זהו הסוד של "פחד יצחק"[קלח] – שהפחד הופך לצחוק[קלט]. יצחק, שמדתו גבורה-יראה, הוא לשון צחוק ושעשוע. בתוך הכתר, שלשת הראשים – אמונה-תענוג-רצון – מכוונים כנגד אברהם-יצחק-יעקב[קמ], כך שהתענוג הוא יחסית השמאל שבתוך הכתר. התכלית של תענוג-יצחק היא להגיע ליחוד – "יצחק מצחק את רבקה אשתו"[קמא] (יצחק יחוד הוא סוד "ורב [יצחק] כח [יחוד]"[קמב] בגימטריא רלו, "שיעור קומה של יוצר בראשית"[קמג]).

סיכום ו'חותמת' למהלך

אם כן, ראינו שלשה מסלולים שיוצאים משלשה שערים – שלש 'התחלות', מושג שמופיע אצל רבי אייזיק[קמד] (יש אצלו דברים הכי פשוטים, אבל עמוקים עד מאד) – כשכל מסלול כולל ארבע ספירות, השער ועוד שלש ספירות, שהצירוף שלהן יוצר את הספירה הראשונה והתכלית של המסלול הוא הספירה האחרונה. מה שנשאר הוא הרצון – הכל תלוי ברצון, רצון ללמוד את המבנה ורצון ליישם אותו בפועל ממש. שיהיה חג שמח!

[מכאן השלמה ממוצאי החג:]

לפני הרבה שנים, מתוך ההתבוננות בכתבי החסידות שהכרנו בזמנו, עשינו את הפרצוף הכי יסודי שלנו, של יג כחות הנפש הפנימיים. אמנם, לא שאלנו אות מן השמים, אבל מאז ומתמיד רצינו – נחמד שיש איזה אות מן השמים שחותם על הענין. אות מן השמים הוא שיוצאת גימטריא מופלאה מכל מה שעשית. לא היה מתוכנן, אף פעם לא מתוכנן, אבל יצא שכל הפרצוף הפנימי – אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – עולה צלם פעמים הוי'[קמה]. כתוב שחיצוניות הספירות היא "צלם אלהים"[קמו], אבל הפנימיות היא 'צלם הוי'' – היו עוד הרבה דברים יפים, אבל זה היה העיקר, ה'הסכמה' מן השמים.

בסדר הנ"ל, שני המסלולים הראשונים והעיקריים הם אמונה-אמת-תמימות-בטחון, מפתח האמונה מלמעלה, ושפלות-רחמים-בטול-שמחה, מפתח השפלות מלמטה. אחרי שהתבוננתי במהלך והוא התישב אצלי התחלתי לשחק במספרים. לא יכולתי להאמין למה שיצא, עד שעשיתי כמה פעמים. כמה שוה אמונה-אמת-תמימות-בטחון? 1514. תיכף נראה מהו המספר הזה. כמה שוה שפלות-רחמים-בטול-שמחה? בדיוק אותו דבר – פלאי פלאים, כמעט נפלתי מהכסא. המספר הזה לא אמר לי כלום... אז חפשתי – יש לי רשימת כל פסוקי תהלים (שאר התנ"ך פעם היה לי, הלך לאיבוד). יש פסוק אחד בתהלים ששוה 1514, בפרק קיט פסוק עב (חסד, שייך לפסח) – פסוק ששייך לחיבור פסח לשבועות, מתן תורה. פסוק שכל המלמדים כאן שרים – "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"[קמז]. בואו נשיר אותו כמו ילדים. [נגנו.]

ד. "היחוד והיראה לחי עולמים" (השלמה מצפרא דשבתא)

יראת היחוד

הקשר בין אמונה (השער הראשון) לבטחון (היעד הראשון) ברור, וגם הקשר בין השפלות (השער השני) לשמחה (היעד השני), אבל לא מספיק הסברנו את הקשר בין היראה (השער השלישי) ליחוד (היעד השלישי). כל דבר צריך אסמכתא, וכאן לא אמרנו את האסמכתא המפורשת, בפיוט "האדרת והאמונה" המשפט העשירי הוא "היחוד והיראה לחי עולמים" – מפורש כאן שיחוד ויראה הולכים יחד. קצת מפתיע – הייתי חושב שיחוד קשור יותר לאהבה (הרי בקו האמצעי הדעת נוטה לימין, אהבה). מה הקשר של "היחוד והיראה"?

קודם נסביר את הצד התוכני: איפה רואים סיפור שיחוד ויראה הולכים יחד? בגמרא[קמח] מסופר על רבי אליעזר הגדול שבעת היחוד היה "כמי שכפאו שד"[קמט]. בעת היחוד הוא היה ביראה גדולה עד מאד – "היחוד והיראה לחי עולמים".

איך מרגישים את היראה? אם מתבוננים שהיחוד הוא משהו אלוקי, שהשכינה שורה בו, מתעוררת יראה. תמיד חושבים ש"שכינה ביניהם"[קנ] הוא ביטוי שכולו אומר אהבה, אבל איך מרגישים כשיש גילוי שכינה? יראה – "'ובמֹרא גדֹל'[קנא] זה גילוי שכינה"[קנב]. איך נקרא היחוד העיקרי אצל מורנו הבעל שם טוב? יחוד יראה-נורא[קנג] (יחוד יראה נורא ר"ת יין, כוונה טובה לארבעה כוסות), שלומדים אותו מיעקב אבינו. מה יעקב עשה שם? "וישכב במקום ההוא"[קנד], בחינה של זיווג[קנה]. כשמרגישים ש"יש הוי' במקום הזה"[קנו], שהשכינה מופיעה ביחוד, מתעוררת יראה. [עם היראה מכך שאני הפלתי את השכינה למקום הזה[קנז]...] כך כשמגלים ניצוץ של השכינה במקום פחוּת, אבל אם היחוד מגיע מתוך "אהבה בתענוגים", כפי שהוסבר כאן, היראה היא בלי התחושה הזו רק מעצם גילוי הנורא.

רמזי "היחוד והיראה"

כעת נראה כמה רמזים ב"היחוד והיראה לחי עולמים":

קודם כל, מהו בכלל הסוד של יראה בקבלה? מתי מכוונים ריו? [ריו תחתון ו-ריו עליון, העלאת מ"נ והמשכת מ"ד.] נכון, זו כוונה מובהקת של זיווג, של יחוד[קנח]. ריו שייך גם לשביעי של פסח – איפה יש סוד של ריו בתורה? לפני שירת הים יש שלשה פסוקים מהם מורכבים עב שמות – "ויסע... ויבא... ויט..." – בכל פסוק יש עב אותיות, כאשר אות מההתחלה של הפסוק הראשון, מהסוף של הפסוק השני ומהתחלת הפסוק השלישי מרכיבות כל אחד מ-עב שמות, הכוללים יחד ריו אותיות. ה-יראה מורכבת משלש פעמים חסד (שפנימיותו אהבה), ויוצאים ממנה חסד שמות, סוד "פסח הוא להוי'" כנ"ל (עב-ריו הוא סוד "ויעבר", בירור רפח נצו"ק על ידי גילוי יג מדות הרחמים).

כמה עולה "היחוד והיראה"? רק המלים יחוד-יראה עולות יחד 244, וביחד עם האותיות הנוספות – ה וה – הכל עולה 260, עשר פעמים הוי'. כעת נחשב את המשך המשפט, כמה עולה הביטוי שחוזר כאן בכל עשרים ושנים החרוזים (כל אותיות האלף-בית), "לחי עולמים"? גם 244! אין עוד זוג שעולה אותו מספר, כך שרואים שהזוג של "היחוד והיראה" הוא הכי עצמי ל"לחי עולמים".

נחשב במספר סידורי: "לחי עולמים" עולה 100, כאשר לחי עולה 30, כמו האות הפותחת אותו (במספר רגיל), ל, ו-עולמים עולה 70, כמו האות הפותחת אותו (במספר רגיל), ע – יש כאן שלמות של 10 ברבוע, עם חלוקה לג"ר וז"ת. המלים יחוד-יראה, ששוות "לחי עולמים" במספר רגיל, עולות במספר סידורי 28 כמנין יחוד (במלה יחוד אין הבדל בין המספר הרגיל למספר סדורי, כי אין בתבה זו אות מעל י), 7 במשולש, ועוד 36 (יראה במ"ס), משולש 8 – וביחד 8 ברבוע, לפי הנוסחה שרבוע מספר מסוים הוא סכום שני משולשים סמוכים, משולש עצמו ומשולש המספר שלפניו.

כאשר מוסיפים גם את האותיות ה ו-וה שנשארו – ששוות במספר סידורי כמו במספר רגיל – כל הביטוי שוה 180. כפי שהוזכר, בשביעי של פסח יש תיקון לראיה (אותיות יראה) – "לאסתכלא ביקרא דמלכא". בסעודת משיח שותים ארבע כוסות כדי לתקן את העינים (עד שיראו את המשיח) – איפה רואים שהיין פועל על העינים? בברכת יהודה כתוב "חכלילי עינים מיין"[קנט] – זה גם מדד לשתית ארבע כוסות, צריך שבסוף העינים תהיינה אדומות... על "חכלילי" חז"ל דורשים "כל חך הטועם אומר לי לי"[קס] – דורשים זאת תמיד בפרשת תרומה, על "ויקחו לי תרומה"[קסא] ו"ועשו לי מקדש"[קסב], כאשר "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא[קסג] – צריך ראיה עם טעם שמעורר חשק. בכל אופן, עינים עולות 180.

ועוד בסוד העינים: ב"האדרת והאמונה" שתי העינים הן "העז והענוה לחי עולמים" – עז ענוה עולה יצחק, ח פעמים הוי', "העז והענוה לחי עולמים" (468) עולה חי פעמים הוי', ג פעמים יוסף. במספר סדורי, עז ענוה (64) עולה יחוד יראה כנ"ל. נמצא שבמספר סדורי, "היחוד והיראה לחי עולמים" עולה "העז והענוה לחי עולמים" העולה עינים במספר הרגיל! "היחוד והיראה" "העז והענוה" משלימים ל-484, 22 ברבוע, ענוה שמחה ("ויספו ענוים בהוי' שמחה"[קסד]), גוף נשמה, גלות גאולה כו'. "היחוד והיראה לחי עולמים" הוא המשפט העשירי (המקודש) בפיוט – י. "העז והענוה לחי עולמים" הוא המשפט הששה עשר – הוה. ביחד הם סוד שם המיוחד, שם הוי' ב"ה.

כמה עולה, במספר רגיל, כל הביטוי "היחוד והיראה לחי עולמים"? 260 ועוד 244 עולה 504. 504 עולה חי פעמים יחוד – "היחוד והיראה לחי עולמים" (המלה הראשונה בכל חלק)! האם הוא מתחלק ב-יראה? לא, אבל הוא מתחלק ב-עב – השליש של יראה. 504 עולה ז"פ עב (468 הנ"ל עולה יג פעמים לו, חצי עב), כלומר יש כאן שתי פעמים יראה ועוד שליש יראה. תן לחכם ויחכם עוד.