בע"ה

ח' אייר תשע"ט – כפ"ח

מדת השפלות של הרבי

ברית שמואל-מענדל-טוביה שי' וינגורט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מרכבת השמות

לחיים לחיים, מזל טוב. ששמואל מענדל טוביה "זה הקטן גדול יהיה", שיהיה גדול בישראל ויזכה לקבל את פני משיח צדקנו יחד עם כולנו.

הרמ"מ מויטבסק – מאן-דל

יום ההולדת של הרך הנימול שלנו היום הוא בדר"ח אייר, א' אייר – רבע שעה לפני השקיעה, ככה שמענו, אבל עדיין בתוך ראש חדש – יום ההילולא רבה של רבי מענדלע ויטבסקער. כידוע, הריז'ינער מאד העריך אותו – כל הצדיקים מאד העריכו אותו, אבל במיוחד רבי ישראל מרוז'ין מאד החזיק ממנו. הספר שלו, פרי הארץ, לא סר משולחנו, וכל פעם שהוא הזכירו – הוא הזכיר בחרדת קדש.

הוא אמר על שמו השני, מענדל, שהוא מאן-דל. מאן היינו "מאן דאמר", גדול, והוא "דל", בשפלות[ב]. רמ"מ היה חותם את עצמו "השפל באמת". זהו ווארט של ה'דער הייליגער רוז'ינער'. הצמח צדק, אביו של רבי שמואל (על שמו נקרא הרך הנימול), לא כנה אף צדיק בדור 'דער הייליגער' חוץ מהרוז'ינער.

שגם הרך הנימול שלנו יהיה 'מאן' – "מאן דאמר", גדול באמת, גדול בתורה, גדול במעשים טובים – ויחזיק עצמו "דל", מדת המלכות "דלית לה מגרמה כלום". כמו שדוד המלך אומר "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" – "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'".

שמואל – "לכתחילה אריבער" – תיקון הנצח

השם הראשון, שמואל, הוא על שם הרבי המהר"ש – שרבע שעה מהלידה כבר נכנסו ליום ההולדת שלו – והווארט המפורסם שלו, על שמו הוא מכונה, הוא "לכתחילה אריבער". הוא אמר ש"העולם אומרים שאם אי אפשר להתכופף ולעבור מלמטה" – כשצריך לעבור איזה מכשול/מחסום בחיים, רוב האנשים אומרים להתכופף ולעבור מלמטה – "ורק אם אי אפשר לעבור מלמטה, בלית ברירה צריך לקפוץ מלמעלה", כמו בפסח, "אבער איך זאג לכתחילה אריבער", אף פעם לא להתכופף, אלא לכתחילה לקפוץ מלמעלה.

מדה זו היא מדת הנצח. בקבלה כתוב ששמואל הנביא, שמואל הרמתי, שמואל הרואה, תקן את ספירת הנצח (מבין עשר הספירות), בכך שאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". "נצח ישראל" היינו רגל ימין בקבלה – לקחת יזמה, לעשות דברים גדולים, לקפוץ עם רגל ימין מעל כל המניעות והעיכובים, אָן התפעלות.

בהתוועדות בטבריה – בדיוק לפני שבוע, ביארצייט – אמרנו שבתוך שבעת הדורות של חב"ד הרבי המהר"ש הוא בדיוק האמצע, וכאשר מונים אותם מחסד עד מלכות הוא הנצח. בדיוק מתאים לשמואל הרמתי, שתקן את הנצח, והפתגם כולו שלו כולו אומר נצח.

מענדל – שם המלכות

אנחנו רוצים קודם כל לתת 'ערך' לכל אחד משלשת השמות בהרכב של הרך הנימול שלנו. יש שני סודות בתורה, "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה". אם יש לך כזה שם, שמואל-מענדל-טוביה, בטוח שאתה "מעשה מרכבה". תוך כדי הברכה לא יכולתי בדיוק לזכור את השם... יש פה שלשה מרכיבים בעלי מטען כבד – גם שמואל, גם מענדל וגם טוביה, הכל יחד – זהו "מעשה מרכבה", "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן א-דני בם סיני בקדש", הכנה טובה למתן תורה (השבוע אנחנו קוראים בתורה פרשת "בהר סיני", בגימטריא שאול, אבי הרך הנימול, והנה זכינו ל"שמטה אצל הר סיני" – שמטה היינו שמואל מענדל טוביה!).

בכל אופן, צריך לתת 'ערך' לכל אחד מהמרכיבים-השמות כאן, ואז נבין טוב יותר את ההרכב שיש כאן – הרכב מוזיקלי. יש פה 'טריו'. כשיש כמה כלים יחד, צריך שמישהו ינצח עליהם (במדת שמואל, הנצח).

כפי שכבר אמרנו, שמואל הוא מדת הנצח. מענדל הוא המלכות, המאן-דל לפי הווארט של הרוז'ינער. מענדל, כמו שהרבי והצ"צ כותבים (ורוב ה'מענדלים' כותבים) בגימטריא צדק, כידוע שמנחם-מענדל עולה צמח-צדק, ו"צדק מלכותא קדישא". המלך בא לעשות צדק, וכנראה לא יכול לעשות צדק בלי להיות גם 'מאן' וגם 'דל'.

טוביה – שם הדעת

מה לגבי טוביה? טוביה הוא אחד מעשרת השמות של משה רבינו[ג], על שם הפסוק "ותרא אֹתו כי טוב הוא" – יש אומרים שנקרא 'טוב', רק טוב, ויש אומרים שנקרא 'טוביה'. כשהוא רק נולד ראו שהוא טוב, כי "נתמלא הבית כולו אורה" – "וירא אלהים את האור כי טוב", "אמרו צדיק כי טוב".

מיהו משה רבינו, הטוב, בספירות? הייתי חושב שטוב הוא חסד, "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", אך יש בקבלה שם ה-טוב, שם "אהוה", ר"ת "את השמים ואת הארץ". הכח שלו הוא, כלשון הפסוק, "האומר לדבק טוב" – מדביק שני הפכים יחד, שני הפכים בנושא אחד, שמים וארץ, רוחניות וגשמיות. בלשון החסידות היינו "אין וועלט – אויס וועלט", עיקר החידוש של עבודת ה' בדרך הבעש"ט – איך לתפקד בתוך העולם ויחד עם זה להיות דבוק למעלה, "יגיע כפיך כי תאכל", הכפים עובדות והראש-הכוונה למעלה, יחד עם קוב"ה, הוא בתוך העולם ומחוץ לעולם בעת ובעונה אחת. הכח של 'אין וועלט אויס וועלט' הוא הכח של שם ה-טוב, השם שמדביק שמים וארץ. משה רבינו הוא ספירת הדעת, וזהו השם של ספירת הדעת בקבלה.

אמרנו שגם רבי מענדל ויטבסקער הוא דעת, אבל הוא חותם "השפל באמת" – מלכות ויסוד או תפארת. במסורת חב"ד יש קודם את רבי מענדלע ויטבסקער, והצדיק הראשון שנקרא על שמו הוא הצמח-צדק, ועל שמו נקרא הרבי. לפי איך שהסברנו את הספירות, הראשון הוא הדעת, השני התפארת והשלישי מלכות – הכל קו האמצעי, קו האמת, שהוא נושא הפכים. הסברנו שבכך שחתם "השפל באמת" הוא רמז לעתיד – לעוד שני מנחם-מענדלים על שמו, העיקר הוא המלכות-השפל, ולפני כן התפארת-האמת. תפארת היא "תתן אמת ליעקב". הדעת היא נשמת התפארת. אם כן, בחתימה שלו יש כאן רמז לעוד שני מנחם-מענדלים, וכל מי שנקרא מנחם-מענדל בעצם נקרא על שם שלשתם, כל הדעת-תפארת-מלכות.

בכל אופן, טוביה, על שם הדעת, הוא ה'טוב' שמחבר י-ה. י-ה הם "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ומחברת ביניהם דעת עליון. דעת תחתון מחברת י-ה ל-וה, אבל טוביה היינו דעת עליון, חיבור י-ה.

מרכבת השמות – נצח-מלכות-דעת

בכל אופן, שמואל-מענדל-טוביה היינו נצח-מלכות-דעת – מהנצח יורדים לתכל'ס, למלכות, "צדק צדק תרדף", וחוזרים לדעת-ליחוד. דעת היא הכח ליחד את ה' בכל מעשינו, "בכל דרכיך דעהו" – צריך לדעת לייחד את ה' גם בעובדין דחול. "ה' אחד יחיד ומיוחד", תכלית הכל. זו העבודה כאן, להתחיל מ"לכתחילה אריבער", להמשיך לשפלות, מענדל, ולהעלות ולהגיע לתכלית כוונת ה' – לייחד את ה' בהכל. להיות טוביה, טוב לשמים וטוב לבריות, מחובר באופן טוב.

כמה שווה נצח-מלכות-דעת? 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", מצות היחוד – כמו שה' הוא "אחד" ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם, כך עלינו ליחד אותו בכל הנעשה ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם, לגלות את אלקותו בכל.

שפלות הרבי – הירידה אל העם

רק נאמר עוד ווארט אחד לגבי השפלות: לפי הרמז הזה, ש"השפל באמת" של רבי מענדלע רומז לשני המ"מ הבאים, כאשר דווקא "השפל" רומז לרבי ו"באמת" לצמח-צדק – זהו כבר חידוש. שמעת פעם חסיד חב"ד ששואלים אותו 'מה התכונה העיקרית של הרבי?' שיענה שפלות? כך ראוי, אבל לא שמענו. מה השבח העיקרי של הרבי? אם הוא באמת מלכות, כמו דוד המלך, הרי דוד המלך אמר "והייתי שפל בעיני" – השפלות היא הפנימיות שלו. ודאי וודאי יש לרבי שפלות. יתכן שהוא הסתיר אותה אפילו יותר טוב מרבי מענדלע ויטבסקער. כתוב שרבי מענדלע ויטבסקער הסתיר את היהלום שלו, השפלות שלו, בתוך הבוץ, בהתנשאות של חיצוניות המלכות. ודאי שהרבי הוא גם שפל באמת, לא צריך לחתום עצמו כך כדי להיות השפל באמת. בכל אופן, איך רואים את השפלות של הרבי? מה שנסביר כעת הוא הווארט העיקרי לכבוד הרך הנימול, שילך בדרכו, בדרך כל הצדיקים שהזכרנו – כל ה"מעשה מרכבה" שלו.

במלה שפלות יש שני פירושים:

פירוש אחד ל"והייתי שפל בעיני", שאני בעיני עצמי גארנישט, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". אני גארנישט, כל מה שאני עושה רק אתה עושה, ולפעמים אתה מזכה אותי להיות "מסייע שאין בו ממש".

אבל יש עוד פירוש בשפלות – הכח להשפיל את עצמך למשהו. המלך צריך להשפיל את עצמו לעם שלו, לדאוג לעם, כמו אמא שרובצת על הבנים והאפרוחים – יורדת עבורם. כך המלך צריך כל הזמן להיות בירידה אל העם. מה שהוא כל הזמן נמצא בתנועה של ירידה לעם, לדאוג לכל אחד ואחד בפרט, היינו שפלות. בלשון הקבלה, מלכות דאצילות צריכה לרדת מאצילות – זהו כל החידוש של המלכות, שיורדת ממקום כבודה. מהי אצילות? לשון אציל, אדם אציל (ע"ד "אצילי בני ישראל").

אם רוצים לראות מישהו אציל בעצם – זהו הרבי, את זה רואים עליו. איפה השפלות? היא הנותנת – כמה שהוא אציל מצד עצמו, ככה יש לו שפלות עצומה להשפיל את עצמו לעם. למה היה קשה לרבי לקבל את הנשיאות? בגלל זה. לקבל את הנשיאות היינו להשפיל את עצמו. יש לו תכונה זו בכח, אבל צריך להוציא מהכח אל הפועל – את היכולת להשפיל את עצמו, בשביל לעשות טוב-יה, טוב בפשטות, עם יהודי. לדאוג לכולם, לדאוג לכל הצאן, להקים בתי חב"ד בכל רחבי תבל, לדאוג גם לאינם-יהודים. מי הכי בשפלות? המשיח, שדואג לכל העולם, משפיל את עצמו לכל העולם. הוא "השפל באמת".

ברכות לרך הנימול

שוב, אנחנו מברכים את הרך הנימול שתהיינה לו כל המדות הללו:

החל מבטחון פעיל, ששום מחסום ושום מעצור לא יכול לעמוד בפני הרצון הטוב שלו – "אין לך דבר העומד בפני הרצון" – וברגל ימין הוא רץ ליעד שלו, מדלג על כל המחסומים.

הוא עצמו מאן-דל, מענדל, שבאמת בשפלות – "והייתי שפל בעיני", 'איך בין גארנישט ביי זיך' – וכך הוא מייחד ה' בכל דבר בעולם, מייחד יחודים. הרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים – בירורים היינו הוצאת הטוב מהרע או הרע מהטוב, להפריד – וכעת נותרה עבודת היחודים, רק לעשות טוב, ליחד נשמות זב"ז וליחד את הכל עם ה'.

אם רוצים לראות הלכה למעשה דוגמה חיה מהרבי, היינו מה שאמרנו שעיקר ביטוי השפלות שלו הוא שאין כמוהו אחד שדואג לצבור – ככל שאתה דואג יותר לצבור כך אתה יותר משפיל את עצמך. הוא נמצא מעלה-מעלה, ברום המעלות, לא צריך אף אחד, יושב לבד עם גמרא, עם עץ חיים, עם תניא, ומקיים בעצמו – כדברי הרבי הרש"ב, כאשר יושב לבד עם לקוטי תורה מאחורי דלת סגורה – 'ידעתיו הייתיו'. שהרך הנימול יממש את כל זה בעצמו כל כך, עד שילמד את כולנו לעשות זאת. שיהיה נחת מכולם, כל בני המשפחה, עד בלי די. שההורים ימשיכו בשליחות שלהם וגם ירחיבו את השליחות שלהם בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

ב. השלמה להילולת רמ"מ מויטבסק

בעצם, כל מה שאמרנו הוא תוספת והשלמה להתוועדות מיום ההולדת של הרך הנימול. נוסיף עוד כמה נקודות וסיפורים שלא הגענו אליהן שם:

בטולו של המלך

אחרי שרבי מענדילע התייתם הוא גדל אצל הרב המגיד ממעזריטש. המגיד לקח אותו לבעל שם טוב, והוא בקש מהמגיד שלא יספר עליו מאומה לבעל שם טוב. אמנם, לפני תפלת שבת שאל הבעל שם טוב את המגיד איפה האברך שהגיע אתכם? לא אעמוד להתפלל עד שהוא יבוא. המגיד מיד רץ לקרוא לו, ורבי מענדילע היה באמצע להתלבש – דבר שבדרך כלל לקח אצלו זמן ארוך, שייך לגינוני המלכות שלו – אך כאשר קרא לו המגיד הוא הזדרז ורץ מהר, בניגוד להרגלו[ד].

לומדים מכאן שבשביל ההתקשרות לבעל שם טוב נדרש ביטול עצמי גמור, הכולל גם ויתור על גינוני מלכות, השייכים באופן עצמי לנשמת רבי מענדילע...

המשיח לא בסדר

יש סיפור ארוך[ה] - שסיפר הרה"ק מרוז'ין – אודות אברך שנסע אל רבי מענדילע במסירות נפש, נגד רצון חמיו (לאחר ש'נתפס' ונמשך לחסידים כאשר שמע מהם פשט מתוק בגמרא שהתקשה בה, ורב העיר לא ידע לבארה לו). כאשר חזר הוא גורש אל החסידים העניים, אך לא הורגל במאכלם, ולבסוף בא בהכנעה לבקש מחמיו שישיבו לביתו – והלה הסכים, בהוראת רב העיר, רק אחרי שהתחייב להם בתקיעת כף שלא יסע יותר. הוא לא עמד בכך, וכעבור זמן קצר עבר על תקיעת הכף ונסע שוב, ואז גורש סופית מביתו. הוא עבר לגור עם החסידים ולאכול איתם, אך מכיון שהיה איסטניס ולא הורגל בכגון דא חלה ומת. כעבור זמן-מה מת גם חמיו, וכשהגיעו לבית דין של מעלה לא ידעו לפסוק את דינם – החותן גרם למותו, אך עשה זאת בהוראת הרב; הרב טען להגנתו שהיתה תקיעת כף, וכל האחריות מוטלת על האברך שעבר עליה – ובסופו של דבר הוחלט לקחת אותם להיכל משיח ולשאול אותו מה הפסק. המשיח שמע ואמר לאברך: "דו ביסט דאך אים-גערעכט [אתה הרי לא צודק, שעברת על תקיעת כף] ואני גם אים-גערעכט כו' [גם אני איני צודק, שהרי "משיח בא בהסח הדעת", והוא מתאים לרמז הידוע אצלנו ש-משיח בגימטריא 'אני לא בסדר'], בוא עמי...", והמשיח הכניסו להיות עמו בהיכלו.

יש לומר שהמשיח בסיפור היינו ר' מענדילע עצמו, שהרי הוא משיח (כפי שהוזכר בהתוועדות, שאמרו עליו צדיקי הדור), נמצא שבהיותו "שפל באמת" הוא בעצם אים-גערעכט ('לא צודק', ודווקא בכך הוא מתקן את ה"צדק מלכותא קדישא" החיצוני[ו], כנ"ל).

"ראתה שפחה על הים"

היתה בביתו בטבריא שפחה, שהאריכה ימים מאד. הרה"ק מרוז'ין היה שולח לה פרישת-שלום (ומסופר שהיה חסיד גדול של הרמ"מ – רבי שאול, שנהג לספר על רבו כל יום – שהיה יכול לשבת בדבקות שבע שעות, ולא לשים לב לאף אחד, אך כשאותה שפחה היתה נכנסת לומר לו שצריך לנוח הוא היה מקשיב לה ומציית לדעתה)[ז].

שפחה 'חשובה' כזו היא גלגול של "שפחה של בית רבי" אודותה מסופר בגמרא, ועוד קודם לכן גלגול של "ראתה שפחה על הים..." – רבי מענדילע גילה בביתו את הגילוי העתידי של "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (כנודע שבביתו של רבי מענדילע היה 'ריח של משיח' תמיד).

מרירות חודרת

כאשר גרשו את רבי מענדילע ממינסק הוא שהה ביום כיפור בעירה קטנה, וכבדו אותו לשבת בכותל המזרח. בערב היום הקדוש, כאשר ניגש החזן לפני העמוד, הוא ראה שהוא מתייפה בפאותיו וגם 'מעיף מבט' לעזרת נשים, לבדוק שהוטב בעיניהן. רבי מענדילע נעץ בו מבט חודר – ובלשונו: "איך האב אויף אים א קוק געטאן מיט מיין ביטער הארץ אויף אים" (נתתי בו מבט עם הלב המר שלי) – והחזן התחיל לבכות, ולא הפסיק עד נעילה[ח].

אצל רשב"י כתוב "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות", אך אין זו רוח החסידות, ובדרך החסידות רבי מענדילע פעל בנתינת עיניו שהחזן יבכה מתוך תשובה. החידוש כאן הוא שהמבט ניתן מתוך הלב המר של רבי מענדילע – אצל השפל באמת ראית הנהגה כזו של 'חיצוניות' פועל מרירות הלב, המביאה להסתכלות החודרת והמעוררת לתשובה.