בע"ה

בדר"ח אייר תשע"ט – טבריה

הילולת רמ"מ מויטבסק בעל פרי הארץ

לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה – יום הולדת ששים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שפלות – כח ההעלאה

לחיים לחיים, שזכות רבי מנחם מענדיל מויטבסק וזכות כל הצדיקים תלמידי וממשיכי דרך מורנו הבעל שם טוב – שבדורו הוא עמד בראשם – תגן עלינו ועל כל עם ישראל אמן. ברכת משיח נאו לכל עם ישראל.

נגנו ניגון געגועים לרמ"מ[ב].

הרכבת המלך: רוממות-שפלות-התנשאות

רבי מענדילע חתם את עצמו "השפל באמת" – זו התכונה שצריכים לקבל וללמוד ממנו. מדת השפלות היא מדת דוד המלך. אכן, צדיקי הדור אמרו עליו שהוא בבחינת מלך ישראל. כך אמר רבי פינחס מקוריץ לפני נסיעתו לארץ ישראל[ג]. כולם ראו בו את תכונות המלכות[ד], גם רוממות עצמית וגם שפלות בתכלית – וממילא גם התנשאות על עם בחיצוניות – לכן אמרו עליו שהוא מלך. כידוע[ה], תכונת המלך בשרשו היא רוממות עצמית, אבל בעיני עצמו – בעיני הדעת שלו, בהן הוא יודע את עצמו – הוא אומר "והייתי שפל בעיני"[ו], קורא לעצמו "ואנכי תולעת"[ז]. השפלות היא פנימיות המלכות, הלב של המלך.

רבי מענדילע היה בשפלות כלפי כולם, ואף על פי כן כאשר מישהו נכנס הוא נהג עמו כמלך. הוא אמר על אחד מגדולי החסידים המקושרים אליו – ר' איצ'לע – 'למה הוא נוסע אלי ולא אני אליו? היה צריך להיות הפוך!'. אף על פי כן, רגע לאחר שאמר זאת, כשר' איצ'לע נכנס אליו הוא ישב כמלך, הושיט לו רק את קצה אצבעות היד – מלך לא נותן את כל היד, רק את קצות האצבעות – ונהג עמו כמלך[ח]. זו החיצוניות של המלך. בעל-מודע הוא ברוממות עצמית, בפנימיות, בעיני עצמו, הוא בשפלות – "והייתי שפל בעיני" – וכלפי העם הוא בהתנשאות על עם, "אין מלך בלא עם".

דוגמה עיקרית בחסידות למלך היא רבי מענדילע ויטבסקער, בעל ההילולא של היום.

לתת-להרים הכל לה'

עכשיו שרנו את הניגון שלו, ניגון געגועים – אם רק הייתי יכול, הכל הייתי נותן לך ה'. יש שם חמש מדרגות, כנגד נרנח"י, כמו שהוסבר הרבה פעמים[ט]: אם היו לי כנפי זהב – הייתי עף אליך. אם היו לי גלגלי זהב – הייתי נוסע אליך. אם היו לי סוס ואוכף – הייתי רוכב אליך. אם היו לי עט ודיו – הייתי כותב לך מכתב אהבה. והשיא הוא, אם היתה לי טבעת של זהב – הייתי נותן לך. באמת, את הדבר הזה הוא קיים בפועל ממש.

היו שלוחים שהלכו לאסוף את תרומות כולל רייסין לתמוך בעניי ארץ ישראל, הישוב החסידי כאן בטבריא. קודם החסידים היו בצפת ואחר כך ירדו להשתכן-להתנחל בטבריא – מתאים ש"השפל באמת" בא למקום הכי נמוך-שפל בארץ ישראל.. חז"ל[י] מלמדים שהמשיח יופיע מטבריא – עשר גלויות גלתה הסנהדרין, עד לטבריא העמוקה בארץ ישראל, עליה נדרש "ושפלת מארץ תדברי מעפר תשח אמרתך"[יא], ומשם יתקיים "התנערי מעפר קומי שבי"[יב]. "תדברי" גם לשון דבור – צריך לדבר מתוך שפלות, "ושפלת מארץ", להגיע למקום הכי שפל, ומשום "תדברי" – וגם לשון הנהגה. מצד אחד המלך רם ונשא, ומצד שני הוא בתכלית השפלות, ומשם – "ושפלת מארץ" – "תדברי", משם הוא מדבר ומנהיג את העדה, משם מופיע מלך המשיח.

שוב, מה רבי מענדילע אומר בשיר? שכל מה שהיה לי הייתי נותן לך. אמרנו שהוא הדגים זאת בפועל, במופת: השלוחים נסעו לקבץ כסף והיו אצל כל צדיקי חו"ל. כל צדיק אסף תרומות בקהלתו ומסר אותן לשליח שבא מכאן לשם. הצדיקים עצמם נתנו גם כסף וכלי כסף וזהב, כלים יקרים מאד, מתנה לרבי מענדילע – כולם הכירו בו כמרא דארעא דישראל, מנהיג החסידות, ממשיך הבעש"ט, ושלחו לו כלים מהודרים. פעם השליח חזר עם כלים מהודרים, מהרבי ר' ברוך ומעוד צדיקים גדולים שנתנו כלי כסף. רבי מענדילע שם הכל על האיצטבאות שליד החלונות, ואמר לקב"ה – 'איך מיט מיינע הייב איך אויף צו דיר'' ('את עצמי ואת אשר לי אני מרים אליך'). הוא משך מאד במלים האלה, ותוך כדי כך כל הכלים התרוממו ממקומם[יג].

איפה כתוב כזה דבר בתורה? בפרקי אבות – "תן לו משלו שאתה ושלך ושלו וכן בדוד [מלך ישראל, שאומר 'והייתי שפל בעיני'] הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'[יד]"[טו], הכל שלך ואנחנו מחזירים הכל אליך. רבי מענדילע קיים זאת בפועל. כדי לעשות זאת צריך להיות "השפל באמת" – להרים את כל המציאות ולהחזירה לקב"ה. את המשפטים האלה כדאי ללמוד, 'איך מיט מיינע הייב איך אויף צו דיר', "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".

העלאת כל התפלות

עוד סיפור[טז]: פעם אחת בערב שבת קדש, לפני התחלת מנחה של עש"ק ב"הודו"[יז], הוא לבית הכנסת – בית הכנסת שלו לא רחוק מכאן – אבל לא התחיל לומר "הודו". כל הקהל עומד ומחכה לתחלת התפלה, אבל הוא עמד והסתכל דרך חלון בבית הכנסת שהשקיף על הכנרת. כמאמר מוסגר, כתוב בפרקי דרבי אליעזר[יח] שיש שבעה ימים סביב ארץ ישראל, והים השביעי – שכנגד היום השביעי (כל ים הוא יום, ובלשון רבים הכתיב זהה, "ימים"), יום השבת קדש – הוא ים הכנרת, בחינת שבת[יט]. הוא מסתכל בכנרת, מתבונן, ולא מתחיל להתפלל. הזמן מתאחר, נעשה לילה, ועוד לא התפללו מנחה. עד שברגע מסוים הוא כאילו 'תפס את עצמו', חייך – הכל בסדר – והתחיל לומר "הודו".

אחר כך שאלו אותו מה היה, והוא הסביר שכל תפלות יהודי חו"ל צריכות לעלות למעלה בערב שבת, והן מגיעות לים הכנרת, מרחפות מעליה, ומשם כולן עולות למעלה. כך עולות תפלות כל היהודים עד היום. לעתים כתוב שהתפלות עולות דרך חברון, מערת המכפלה, כנראה שיש בכל תפלה שתי בחינות-'ממדים' – אותיות-פשט התפלה וכוונת-נשמת התפלה, ממד הנגלה עולה דרך חברון (הרומז לחיבור יסודות הטבע, כמבואר בזהר[כ], וכן לחיבור אותיות התפלה) ואילו חלק הנסתר עולה מעל הכנרת[כא]. הסתכלתי על הכנרת, על כל התפלות המרחפות על פניה, והן לא עלו. הבנתי שתפלות חו"ל לא עולות כי אנשי חו"ל – הוא התכוון במיוחד לחסידים, למקושרים שלו בחו"ל – לא נותנים מספיק להחזקת עניי ארץ ישראל. הוא התבונן – וכנראה פעל תוך כדי התבוננות, "מחשבה מועלת"[כב] – עד שברגע מסוים מי שהיה זקוק לכך בחו"ל קבל על עצמו החלטה להרבות בצדקה למען החזקת עניי ארץ ישראל. כאשר אנשי חו"ל קבלו על עצמם לתת צדקה התפלות שלהם עלו.

אם כן, מובן שתפלות לא עולות אם אינך מקבל על עצמך את הצדקה הראויה לך, "אני בצדק אחזה פניך"[כג]. כתוב גם בתניא[כד] שרבי אלעזר היה נותן פרוטה לעני והדר מצלי[כה] – הצדקה היא סגולה להעלות את התפלה (בפרט מוסיפה הצדקה בכוונת התפלה, שהיא ממד התפלה המרחף על גבי הכנרת, כנ"ל). עד שבני חו"ל לא קבלו על עצמם את מצות הצדקה לא"י כדבעי – הנושא של כל אגרת הקדש בתניא – תפלות כל ישראל נותרו לרחף על הכנרת. עד כאן מסופר. הוא פעל את קבלת אנשי חו"ל במחשבתו, והפעולה לקחה זמן – שעכב את תפלת מנחה – עד הלילה.

צדקת ארץ ישראל לפני הדלקת נרות

לא כתוב, אבל אפשר להבין – מתי קבלו? אפשר ללמוד מכאן הלכה למעשה, "המעשה הוא העיקר"[כו], כתוב[כז] שהזמן הכי מסוגל לתת צדקה – בפרט למען ארץ ישראל, שהיא עצמה בחינת שבת (ארץ ישראל ב"עולם"-מקום כשבת ב"שנה"-זמן), ובארץ ישראל גופא הכנרת היא שבת, כנ"ל – הוא לפני הדלקת נרות. האשה היא גם שבת, מלכות, ולפני שהיא מדליקה נר שבת קדש – שענינו שלום בית – ישנו זמן מסוגל שגם היא וגם בעלה יתנו צדקה. מתי מדליקים נרות בחו"ל? לפחות שעה אחרי שהשבת נכנסת פה. מכאן מובן מדוע היה צריך לחכות בסיפור ממש עד מאוחר, עד שיתעוררו בהדלקת נרות בחו"ל, ובזמן הדלקת נרות הוא פעל בכח טלפתי, באמצעות המחשבה שלו, שיהדרו במצוה זו – הקשורה להדלקת נרות[כח].

אם כן, מכל הסיפור הזה נלמד כמה טוב לתת צדקה למען עניי ארץ ישראל לפני כניסת שבת קדש, שבת המלכה. אז כל התפלות שלנו, מכל העולם, מכל התפוצות, עולות מעל הכנרת. בדור שלנו "אין עני אלא בדעת"[כט], העיקר הוא לתת צדקה בשביל להרבות דעת בארץ ישראל, ו"עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות"[ל].

זהו סיפור שני של כח ההעלאה של הרמ"מ מויטבסק, "השפל באמת". כמו במשל המנוף של אדמו"ר הזקן[לא], שאם רוצים להעלות בנין צריך לתפוס אותו מלמטה. מי יכול לתפוס מלמטה? מי שבתכלית השפלות. הוא תופס מלמטה, ויכול להרים הכל – זהו כחו של דוד המלך.

[נכנס הרב דב קוק שליט"א]

להרים את ארץ ישראל

ידוע[לב] שאדמו"ר הזקן רצה לעלות עם רבי מנחם מענדיל, הוא נסע איתו (עם כל משפחתו) בדרך, יש אומרים עד איסטנבול, ואז רמ"מ החזיר אותו, לא הרשה לו להמשיך, כי צריך להנהיג את יהדות רוסיה ובעצם להיות השליח של רבי מענדילע בחו"ל. פעם אחת, אחרי שהרמ"מ עלה לארץ, אחד מצדיקי פולין שלח שאלה לאדמו"ר הזקן – 'האם לעלות לארץ ישראל אחרי רבי מענדילע ויטבסקער?'. אדמו"ר הזקן ענה לו משהו מאד מענין: בימי קדם, מי שהיה בא לארץ ישראל – ארץ ישראל היתה מרימה אותו. אבל היום בדיוק ההיפך, מי שסתם בא לארץ ישראל עלול לרדת. לכן העולה הוא צריך להיות עם כח אדיר, שהוא ירים את ארץ ישראל, והיחיד בדור שיכול להרים את ארץ ישראל הוא רק רבי מענדילע ויטבסקער[לג]. כלומר, 'זה לא בשבילך...'. ווארט חזק ביותר, שפעם ארץ ישראל היתה מרימה אותי, ועכשיו אני צריך להרים את ארץ ישראל.

גם הסיפור הזה קשור למדובר עד כה, שהכח של "השפל באמת" – הכח להגיע לכאן בטבריא, המקום הכי שפל בארץ ישראל, "ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך" – הוא הכח להרים. רק רבי מענדילע, שיש לו שפלות באמת, יכול להרים את ארץ ישראל, וממילא את כל תושבי הארץ, וממילא את כל העולם כולו. לכן משיח יבוא מכאן, מהמקום עליו כתוב "ושפלת מארץ תדברי" – ההנהגה צריכה לבוא מכאן, ממדת "השפל באמת".

משפלות לאמת ומאמת לשפלות

כשאני אומר "השפל באמת" יש שני פירושים:

פירוש ראשון, מלמטה למעלה: שמשפלות, פנימיות המלכות, עולים לאמת, פנימיות היסוד והתפארת וכל הקו האמצעי של הספירות. אמת היא כח נושא הפכים, תכונת הקו האמצעי של הספירות. מי שבשפלות, הכי למטה, יכול להתרומם ולהרים הכל – אם אתה "שפל באמת" אתה עולה מהמלכות, מייחד אותה עם היסוד, אחר כך עם התפארת, עם הדעת, עם הכתר, עם פנימיות הכתר.

הפירוש השני הוא מלמעלה למטה: שבתוך "השפל באמת" נדרשת קודם מדת האמת. כמו הפתגם בחב"ד, "אל תהיה רמאי", אל תרמה את עצמך לגבי עצמך – אם מדתך אמת, אינך מרמה את עצמך, ממילא תהיה שפל. מי שמכיר עצמו אליבא דנפשיה, "ידע איניש בנפשיה" באמת, ממילא יהיה שפל. אז יתקיים "נעוץ סופן בתחלתן"[לד], והשפלות ישר תחזור למקורה בפנימיות הכתר.

שתי הדרכים – ש"השפל" עולה להתחבר עם ה"אמת", או שמתוך ה"אמת" ממילא נעשים "השפל" בתכלית – הן אמת. ידוע שאדמו"ר הזקן קבל מרמ"מ מויטבסק – שהחשיב אותו כרבי, אף שהיה תלמיד מובהק של המגיד – בעיקר את מדת השפלות שלו, את ה"שפל באמת". כלומר, הוא קבל בעיקר את הדרך השניה.

רמזי "והייתי שפל בעיני"

מה הרמז ששפלות באה מאמת, שקודם צריך להיות אמתי, "ידע איניש בנפשיה"? הפסוק של דוד המלך, "והייתי שפל בעיני" – "והייתי" בגימטריא אמת. זהו רמז מופלא שקודם כל צריך "והייתי", הכרת עצמי באמת. האמת, "חותמו של הקב"ה אמת"[לה], היא פנימיות היסוד. "והייתי" הוא גם לב נשבר – כמו בפסוק "הוה על הוה"[לו], לשון שבר, "לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה"[לז]. "והייתי – שפל בעיני". למי דוד אומר זאת? למיכל בת שאול, כאשר הוא מפזז בשמחה רבה לפני ה', לפני ארון הברית.

יש גם גימטריא מופלאה ביותר בשני הלשונות בהם מבטא דוד המלך את שפלותו – "והייתי שפל בעיני", בשמואל, ו"ואנכי תולעת ולא איש" בתהלים. פלא שמדמה את עצמו לתולעת. אברהם אבינו אומר "ואנכי עפר ואפר"[לח] – גארנישט והפקר כעפרא דארעא, אבל לא משהו טמא, לא קליפה. משה רבינו אומר "ונחנו מה"[לט], ודאי לא קליפה, גארנישט בעצם. אבל דוד המלך אומר "ואנכי תולעת", תולעת היא קליפה קשה, שרוצה "להרקיב ולכלות העולם"[מ], אבל תולעת גם אותיות תועלת בשינוי קל – סימן שיש בה איזו תועלת. כנראה שהיא מאווררת את הארץ, מקום השפלות – מנשימה את הדומם. בכל אופן, דוד מדמה עצמו לתולעת, "ואנכי תולעת", וממש פלא ששוה בדיוק "והייתי שפל בעיני". שני הלשונות בהם הוא מבטל את עצמו, וככה מרים את כל המציאות, שוים בדיוק אותו דבר.

"ולרש אין כל" – רוממות-שפלות מחברות "אין" ל"כל"

אמרנו שלמלך צריכות להיות שתי תכונות עצמיות, שהיו שתיהן אצל בעל ההילולא – רוממות ושפלות, שסימנן רש. כתוב "ולרש אין כל"[מא], המתפרש בחסידות באופנים שונים. ב"באתי לגני" יש פירוש לגריעותא, אבל כאן מפרשים למעליותא, ש"רש" הוא המלך[מב] – יותר רש מדל – ובזכות היותו רש הוא עתיד להוריש מהארץ ומהעולם כולו את כל אויבינו, אויבי ה', וממילא לרשת את כל העולם כולו ולהכניסו תחת כנפי השכינה. הוא רש, בשפלות, אבל יש לו רוממות – ברוממות שלו, עם השפלות, הוא מרים את כל המציאות. השפלות מסוגלת להרים את המציאות בגלל הרוממות שבלא-מודע של השפלות.

אם "רש" היינו רוממות-שפלות, שתי התכונות העצמיות של המלך, צריך לתת פירוש בהתאם לשתי המלים הבאות – "[ולרש] אין כל". נפרש שונה מהמובא בדרך כלל, ונאמר שה"רש" של הקדושה יכול לחבר את ה"אין" וה"כל". מהו ה"אין"? "אין עוד מלבדו"[מג] – 'גאט איז אלץ', יש רק ה' בעולם ואין שום דבר מבלעדיו. מהו ה"כל"? 'אלץ איז גאט' – הכל הוא ה'. "אין" הוא האין האמתי ו"כל" הוא היש האמתי.

כפי שלמדנו הרבה פעמים, בין הצדיקים יש מי שיותר שייך לאין האמתי ויש מי שיותר שייך ליש האמתי. יש צדיקים שיש להם חוש בעולם הזה – שלשה צדיקים היו בעלי חוש בעוה"ז – ויש צדיקים שאין להם חוש בעולם הזה[מד]. אבל יש אחד – כמו מלך המשיח, המלך האמתי, כמו רבי מענדילע מויטבסק בעל פרי הארץ – שהוא ה"רש" האמתי, יכול לחבר יחד את ה"אין" עם ה"כל", האין האמתי והיש האמתי, "גאט איז אלץ, אלץ איז גאט", ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה, כמו שמסביר רבי אייזיק[מה], ו"כשאתה תופס בחלק מן העצם [או ב'רצוא' של עצם הנשמה או ב'שוב' של עצם הנשמה] אתה תופס בכולו"[מו], ובן רגע הוא רץ ושב בין "גאט איז אלץ" ו"אלץ איז גאט".

ב. דעת רבי מנחם מענדיל

מנחם מענדל ומנחם מענדיל

אנחנו מכירים עוד שני מנחם-מענדל במסורת חב"ד. יש הרבה מנחם-מענדל במסורת החסידות[מז], אבל הראשון שנקרא על שם רמ"מ מויטבסק הוא אדמו"ר הצמח-צדק. הרבנית דבורה-לאה, אם הצ"צ, היתה מתפארת בעצמה שהיא הראשונה שזכתה לתת שם על שם הרמ"מ מויטבסק, הרבי של הסבא, של אדמו"ר הזקן. הוא עצמו אמר לתת את השם, כמו שבנו נקרא על שם המגיד רבו, כך נכדו – עיקר התורה שבעל פה של חב"ד, בפשט – נקרא על שם רמ"מ מויטבסק. אחר כך הרבי שלנו גם נקרא מ"מ על שם הצמח צדק.

אבל ישנו שינוי קל: בעל ההילולא של היום היה חותם עצמו 'מנחם מענדיל', ואילו הצ"צ וגם הרבי כותבים 'מנחם-מענדל' כמו שרובם כותבים, בלי י. עם ע, לא כמו שמקצרים בטעות וכותבים מנדל – זו ודאי טעות, לא צריך לכתוב כך – צריכה להיות ע ב-מענדל, אבל השאלה אם מוסיפים גם י. גם בציון, כמו שיראה מי שילך להתפלל, להשתטח על קברו, כתוב מענדיל, ב-י. כלומר, יש איזו נקודת י, חכמה עילאה, שמאירה בתוך המענדל. הוא היה מקפיד לכתוב כך. כמובן, זה משנה את הגימטריא, מעלה אותה ב-10. מנחם מענדל כמו הרבי עולה 332 ועם י, כמו הויטבסקער, כבר 342, היהלם של חי. גם את היהלם של השם שלו הוא מרים ומחזיר ונותן לקב"ה.

מקום השפלות – הדעת

כמו שנסביר בהמשך, איפה השפלות נמצאת? העיקר הוא השפלות (השער לעבודת ה', כמו שיתבאר) – איפה היא נמצאת בנפש? אנחנו לומדים תמיד שהשפלות היא פנימיות המלכות, וממילא איפה שנמצאת המלכות נמצאת השפלות. אם, לדוגמה, כתוב ב"פתח אליהו" ש"מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"[מח] – המלכות היא הפה – אולי גם השפלות בפה (כרמוז בפסוק הנ"ל, "ושפלת מארץ תדברי"). אבל מה ידוע בזהר שנמצא בפה? "דעת גניז בפומא"[מט].

מה הפשט? אם אני זוכה להיות שפל, או חלילה ההיפך משפל, איפה תכונה זו בנפש? השפלות היא בדעת. כמו שאמרנו קודם, השפלות תלויה באופן בו אני יודע את עצמי, מכיר את מהות עצמי – זו הדעת של האדם, מח האחור. אם הדעת מתוקנת האדם מי הוא באמת, מכיר את עצמו אליבא דאמת, ומתוך כך הוא בשפלות (כנ"ל בהסבר "השפל באמת" מלמעלה למטה). "והייתי שפל בעיני" היינו בעיני הדעת – הרבה פעמים בקבלה העינים הן ה"תרין עטרין" שבדעת[נ]. עין עולה ה"פ הוי' – עין ימין היא ה"ח של הדעת ועין שמאל ה"ג של הדעת (בדעת כל אחד מה-ה חסדים וה-ה גבורות הוא שם הוי' ב"ה, כמבואר באר"י). באותן שתי עינים, של ה"תרין עטרין" שבדעת, "והייתי שפל".

חשוב להבין שהשפלות נמצאת בדעת. "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[נא], אין לו דעת – אם אין דעת הוא גם לא מוליד, וגם אין לו שפלות, ודאי לא את מדת "השפל באמת". מנחם מענדיל (כפי שהוא כותב) ועוד דעת – דעת מנחם מענדיל – עולה שפלות! רמז מופלא ביותר.

כמו שנסביר, הוא עצמו הדעת של השתלשלות החסידות מאז הבעש"ט. אדה"ז קבל אותו כרבי כי ראה בו את ספירת הדעת, הכח המיוחד של משה רבינו – הוא ראה ברמ"מ את המשה רבינו שבדור. עם כל השפלות, ועם כל המעלות הכי נשגבות שיש לו, הוא ראה בו – כממשיך הבעל שם טוב והמגיד, שהיחס ביניהם הוא חכמה ובינה – את הדעת של תנועת החסידות.

יש משהו עיקרי מאד בדעת. הדעת היא מח האחור, היא מקור התפלה (שבה חי ברכאן כנגד חי חוליות השדרה[נב] היוצאת ממח הדעת) – להתפלל לה' כמו שצריך. אחד הדברים היפים שרבי מענדילע אמר לגבי ארץ ישראל ומעלת "אוירא דארץ ישראל מחכים"[נג] הוא שבחו"ל הוא השתוקק ובקש מהקב"ה שיזכה פעם אחת בחיים להתפלל תפלה אחת כדבעי[נד], ולאחר שהגיע לארץ ישראל ("אוירא דארץ ישראל מחכים") ובמיוחד לטבריא ("ושפלת מארץ תדברי") הוא מבקש מהקב"ה רק שיזכה פעם אחת בחיים לומר "אמן" בכוונה. כידוע בחסידות – גם על פי מאמר חז"ל במסכת ברכות, "גדול העונה אמן יותר מהמברך"[נה] – המברך הוא אור ישר והעונה אמן הוא אור חוזר מלמטה ("יהי אור ויהי אור"[נו]). אור חוזר הוא הכח להרים את הכל העולם כולו מלמטה, מארץ ישראל בכלל ומטבריא בפרט. רבי מענדילע אומר 'אני רק מבקש דבר אחד – לומר פעם אחת בחיי אמן בכוונה, זו החכמה שקבלתי כאן בארץ ישראל'. הכל בא מתיקון מח האחור, מח הדעת, ושוב – דעת מנחם מענדיל בגימטריא שפלות[נז].

שער העבודה – אמונה ושפלות

שלשום, בשבת, היה גם יום הילולא של צדיק גדול, שקשור לרבי מענדילע ויטבסקר – יש כמה קוי המשך של הויטבסקער, ואחד מהם הוא חסידות סלונים שהמשיכה בטבריא בדורות הבאים. אפשר לומר שהצדיק הכי דומה לרבי מענדילע ויטבסקער הוא רבי משה מקוברין, שצדיקים אמרו שהוא איש האמת של הדור, שאין איש אמת כמותו, כמו שכתוב על משה רבינו (כשמו משה, וכן הויטבסקר שם אביו וגם שם בנו משה) "משה אמת ותורתו אמת"[נח]. ההילולא שלו בכ"ט ניסן, יומיים לפני רבי מענדילע ויטבסקער ("יחיֵנו מיֹמים"[נט] על ידי החיות בעבודת השי"ת שמקבלים מצדיקי אמת, על דרך "והוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים"[ס], שהרי צדיקים דומים לבוראם).

השנה בי"א ניסן, יום ההולדת של הרבי, התחלנו לומר פרק קיח בתהלים – הפרק האחרון של הלל – בו כתוב "זה השער להוי' צדיקים יבואו בו"[סא]. דברנו הרבה על הפסוק[סב] וגם שרנו אותו – תיכף נשיר אותו עוד פעם, בע"ה. רבי משה מקוברין, ששלשום היארצייט שלו – בדור שלו הוא אסף כסף בשביל הישוב כאן, במסירות נפש ממש, היה אחראי על כולל רייסין (קודם היה אדה"ז, ועבר ללעכאוויטש ומלעכאוויטש אליו). הסבא קדישא מלעכאוויטש, אף שהיה לו בן, מסר בחייו את הקופה – היהלום שבכתר – לרבי משה מקוברין.

הוא היה אומר לחבורה – מושג מאד חשוב בקוברין-סלונים – שלכל חסידות יש את השער שלו, "בזאת יבא אהרן אל הקדש"[סג], ו"אונזער שער" (שבעצם יורש אותו מרבי מנחם מענדיל מויטבסק) הוא אמונה ושפלות. בהשגחה פרטית, בדיוק מה שדברנו בשביעי של פסח. ועוד השגחה פרטית: כל הפסוק "זה השער להוי' צדיקים יבאו בו" עולה בגימטריא אמונה ושפלות!

כפי שדברנו, אפשר להכנס בשער האמונה מלמעלה או בשער השפלות מלמטה, ובעצם "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן", הכל אחד, "זה השער להוי' צדיקים יבואו בו". הוא אמר זאת על חסידות לעכאוויטש-קוברין, אבל זהו ודאי דבר כללי לגמרי, וגם אנחנו אומרים ש'אונזער שער' הוא אמונה ושפלות. איפה הם נפגשים? "זה השער להוי'" הוא שער אחד, אז למה הוא אומר שני דברים? ידוע ש-שפלות עולה ח פעמים אמונה, וחוץ מזה "נעוץ סופן בתחלתן" כנ"ל. אבל מי מחבר את האמונה והשפלות? הדעת.

הרמב"ם בספר המצוות כותב שהמצוה הראשונה היא להאמין בה', וביד כבר כותב שהמצוה לידע שיש שם מצוי ראשון – חייבים שהאמונה תבוא לידי דעת[סד]. עכשיו הסברנו שגם שפלות היא פונקציה של דעת. אם כן, הדעת היא-היא המפתח (מפתח הלב, "לב ישראל חי"[סה]) – כמו שכתוב עליה בזהר שהיא "מפתחא דכליל שית"[סו], כדלקמן – להגיע לשער הכפול, 'אונזער שער' שהוא אמונה ושפלות (בשביעי של פסח הסברנו שכאשר נכנסים מלמעלה בשער האמונה מגיעים לבטחון וכאשר נכנסים מלמטה בשער השפלות מגיעים לשמחה, אך כאשר נכנסים בשער היראה, כמבואר בזהר הקדוש שהיראה היא "השער להוי'", מגיעים בסוף ליחוד השלם, פנימיות ספירת הדעת. נמצא, שוב, סוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – מהדעת, שהיא בעצם תחלת האמונה והשפלות, ועד לדעת שהיא תכלית היראה, וד"ל).

ג. צדיקי א-ב אייר

אם כבר אמרנו שיש צדיק שלפני יומיים היה ההילולא שלו, נזכיר שגם אתמול היה – ל' ניסן – וגם היום יש עוד כמה צדיקים גדולים שצריכים להזכיר. אם רמ"מ יכול להרים הכל, גם כלים דוממים, לה', ולהרים את כל התפלות מהכנרת, ובכלל להרים את כל ארץ ישראל – ודאי שהוא מרים את כל הצדיקים, במיוחד הצדיקים שקשורים אליו בכך שההילולא שלהם ביום ההילולא שלו או "סמוך ונראה" לו. נזכיר עוד שלשה צדיקים שההילולא שלהם היום, א' אייר, ב' דר"ח אייר:

ה"חכם צבי"

הראשון הוא עוד לפני פרסום החסידות, נסתלק כשהבעש"ט היה בן עשרים, בשנת תע"ח, הוא ה"חכם צבי", רבי צבי-הירש אשכנזי – היום היארצייט שלו, מגדולי האחרונים. מי היה אתמול? [רבי חיים ויטאל.] גם, אבל גם הבן של ה"חכם צבי" – רבי יעקב עמדין, היעב"ץ. הילולת הבן היא יום אחד לפני הילולת אביו. על כל צדיק אפשר לספר ולעשות התוועדות, להרחיב את הדיבור בלי סוף, אבל נקצר ונעלה.

כל מה שהיה לפני החסידות הוא כמו לפני המבול, עולם אחר, כפי שהתבטאו צדיקים שצריך לברך כל יום על כך שנולדתי אחרי הבעש"ט, משהו אחר לגמרי. לכן נשאל – איזה צדיק גדול בחסידות הוא צאצא של ה"חכם צבי"? רבי חיים מצאנז, ה"דברי חיים" – הוא נין ונכד של החכם צבי. גם היארצייט שלו היה לפני כמה ימים, כ"ה ניסן.

ה"חכם צבי" היה הלוחם הראשון העיקרי כנגד השבתאות – בנו המשיך עוד יותר ממנו, אבל הוא הראשון – צבי נגד צבי. כמה שהבן האשים את רבי יונתן אייבשיץ בשבתאות, כי אהב לכתוב קמיעות עם צבי וכל מיני סמלים ורמזים שהיעב"ץ חשב שרומזים לשבתאות, העימות המקורי היה צבי נגד צבי. צבי ראשי תבות "צדיק באמונתו יחיה"[סז] ו-צבי שוה אמונה[סח] – אמונה תפלה של הש"צ שר"י מול ה"צדיק באמונתו יחיה", הצבי של הקדושה.

בכל אופן, זהו יארצייט חשוב מאד של היום. ל"חכם צבי" עצמו יש יחוס – אמרנו שרבי חיים צאנזער יוצא ממנו, אך מי הסבא-רבא שלו? התשובה אולי הכי מופלאה בספרו – שו"ת, אבל גם הרבה חידושי סוגיות בגמרא – עוסקת בשאלה אם אפשר לצרף גולם למנין[סט]. ודאי דברנו על כך בעבר. צריך לשאול שאלות מציאותיות – יש היום גלמים? מישהו עושה גולם היום אחרי המהר"ל מפראג?! אם השאלה היא רק האם יש היום גלמים – מסתמא יש... בכל אופן, הוא עסק בגולם שיוצרים אותו על פי חכמת הקבלה, חכמת ספר יצירה. הוא לא אחד ששואל שאלות תיאורטיות שאינן במציאות. מה עורר אצלו את השאלה? למה הוא צריך לשאול ולהשיב האם אפשר לצרף גולם למנין? הוא כותב בתוך התשובה שסבא שלו עשה גולם. מי הסבא של ה"חכם צבי" שעשה גולם? רבי אליהו בעל שם. ה"חכם צבי" עצמו מיוחס לשרש הכי נעלה ונעלם של החסידות. ידוע שרבי ישראל בעל שם טוב הוא ראשית גילוי החסידות – כמו שאנו מסבירים מהי 'ראשית הגילוי' – אבל לפניו יש שלשה רישי-רישין של הכתר, רבי אליהו בעל שם, רבי יואל בעל שם ורבי אדם בעל שם[ע]. רבי אליהו בעל שם הוא האמונה (רדל"א), רבי יואל בעל שם התענוג (רישא דאין שמאיר בגלגלתא דאריך), ורבי אדם בעל שם כבר מוחא סתימאה (חכמה דאריך בה מתלבשת גבורה דעתיק, כח המשכיל בנפש) עם הכתבים שלו. אחר כך מתגלה מורנו הבעל שם טוב, בעל שם ה-טוב, שם אהוה, ראשי תבות "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ"[עא], שמחבר יחד רוחניות (שמים) וגשמיות (ארץ).

שוב, ה"חכם צבי" הוא נין ונכד של הראשון, הראש הכי עליון של החסידות, רבי אליהו בעל שם. היות שהוא מתייחס לראש האמונה, שמו צבי בגימטריא אמונה וראשי תבות "צדיק באמונתו יחיה", והוא הנלחם נגד האמונה התפלה שהתחילה להתפשט באותם דורות. כל הצדיקים שאנחנו מזכירים גם באים לכאן היום, ורבי מענדילע אוהב את כולם, מתחבר לכולם ומרים את כולם – יחד עם כולנו.

ה"בית אברהם" מסלונים

מי עוד הסתלק היום? עוד צדיק מהדורות האחרונים, לפני השואה. דברנו על קוברין-סלונים, ו-א' אייר הוא גם היארצייט של ה"בית אברהם" מסלונים. היה לו בן, רבי שלמה דוד יהושע, שנספה יחד עם חסידיו בשואה (היתה לו אפשרות לברוח אך העדיף להשאר יחד עם חסידיו) – במדה מסוימת כאילו היה הסוף, אבל היתה שארית כאן בארץ, ועוד מקומות, והחסידות נשארה (אם כי התפלגה). הרבי הגדול האחרון של סלונים בתפארתה, לפני השואה, הוא ה"בית אברהם" והיארצייט שלו היום, באותו יום של רבי מענדילע ויטבסקער.

לגבי רבי מענדילע ויטבסקער, בעל ההילולא של היום, ידועה המחלוקת בן כמה היה שנפטר. כתוב "יודע הוי' ימי תמימִם"[עב], מאד חשוב לדעת את ימי הצדיקים, כמו שכתוב בתורה משך החיים של האבות, של משה רבינו ושל עוד צדיקים. היארצייט של רבי מענדילע ויטבסקער ידוע, אבל לא יודעים בדיוק את יום הולדתו. באיזו שנה הוא נולד? כמעט כל צדיק, גם אלף שנה אחורה, יודעים את שנת הלידה. משהו מוזר על רמ"מ, שברוב הספרים כתוב שנולד בשנת ת"צ וחי חן שנים, אבל במסורת סלונים – שעברה במיוחד אצל מי שהיה כאן בטבריא – הוא נפטר בגיל מט (כמו ימי ספירת העומר), הבדל של 9 שנים, הבדל גדול. כלומר, לפי מסורת סלונים הוא נולד בשנת תצ"ט (שש שנים לפני אדה"ז), ובניגוד למה שכתוב בכל מקום שנולד בשנת ת"צ (עם סימן שאלה), ברור בסלונים שנולד בשנת תצ"ט.

שוב, חשוב שהממשיך בסלונים – הרבי הגדול האחרון – רבי אברהם (השני) מסלונים, גם נפטר ביום של רמ"מ. הוא נפטר באופן פתאומי, לא היה חולה. הוא חזר מביקור של כמה חדשים בארץ ישראל – ערך פעמיים ביקור כזה. הוא אמר לחסידים שכל יום שאני פה ואתם אתי יחד הוא כמו יום כיפור. אחרי שהוא חזר מהארץ פעם שניה הוא הסתלק מהעולם באופן פתאומי, בגיל 49, בדיוק כמו הויטבסקער לפי מסורת סלונים, באותו יום.

המעבר לירושלים

נאמר איזה ווארט שלו, שקשור למה שהתחלנו לדבר על הרמת המציאות על ידי מדת השפלות:

הרמת המציאות היא בנין ירושלים בקבלה. ירושלים היא עיר הקדש, המלכות, וכאשר בונים את המלכות מרימים ומגלים אותה. הוא היה בחו"ל, בברנוביץ'. הבעלזער-רב, רבי אהרן מבעלז, שכל הצדיקים בדור הקודם – גם הרבי – החזיקו אותו כצדיק הדור, מאד כבד והעריך את רבי אברהם מסלונים. הוא אמר שהוא 'א שטיק פייער' – חתיכת אש.

אחד הדברים החשובים אצלו, שאף על פי שהישוב העיקרי של החסידים – מדורות – היה בטבריא, הוא ראה לנכון לחולל את מה שבקשו מזמן, עוד מרמ"מ מויטבסק עצמו, ולהעביר את מרכז החסידות לירושלים עיר הקדש. רמ"מ לא הסכים לעבור לירושלים, נשאר בטבריא, "ושפלת בארץ תדברי", והראשון שהעביר את כובד המשקל לירושלים הוא הבית אברהם בביקורו כאן. הוא מקביל בחב"ד לרבי הריי"צ. הוא בקר, וגם עודד את כמה מגדולי החסידים בטבריא, לעבור ולהקים מרכז בירושלים – היום זהו אכן מרכז סלונים.

כשהיה בארץ ובקר בירושלים החסידים הראו לו בהתפארות כמה שבונים את המקום – קודם היה שומם, ובונים בנינים, כל יום עולה איזה בנין חדש. אמרו לרבי – תראה את בנין ירושלים, בונים את ירושלים עיר הקדש. הוא אמר 'פע, זה בנין ירושלים? מי שהוא שומר הברית – זה בנין ירושלים!'. שבונים בנינים זהו בנין ירושלים?! יהודי, חסיד, ששומר הברית – זהו בנין ירושלים. מהו שומר הברית? מה הקשר לבנין ירושלים? זו העליה מלמטה למעלה, משפלות לאמת.

אם כבר הזכרנו נקודה זו, נדגיש שסלונים קבלו את "השפל באמת" של רבי מענדילע בעיקר בדרך מלמטה למעלה, כפי שהסברנו, ואילו – כפי שהוזכר לעיל – אדה"ז קבל בעיקר בדרך השניה, מלמעלה למטה, שאם אתה אמתי ממילא אתה שפל בתכלית השפלות, יותר מאשר אם השפלות היא טבע ראשון. יש אחד שנולד עם שפלות בטבע ראשון, ואז עליו לעבוד על עצמו ששפלותו תהיה באמת (כידוע הרמז שאמת בגימטריא טבע שני). ויש אחד, כמו שכתוב ב"היום יום"[עג], שאצלו 'לא לומר שעבודה צריכה להיות באמת, אלא לדעת שאמת היא העבודה הכי גדולה' – כל החיים הוא עובד על אמת, להיות אמתי, וממילא הוא בתכלית השפלות. האמת לאמתה היא שצריכים את שתי הדרכים.

צדיקי געגועים-נענועים-שעשועים

נסיים שיחה זו בעוד ענין חשוב[עד]:

יש שלשה סוגי צדיקים, לפי תהליך שדובר עליו בעבר – רמוז פה ושם בחסידות, אפשר להבין אותו מתוך חסידות – שיש בעבודת ה' יתברך געגועים-נענועים-שעשועים[עה] (חרוז, לשון נופל על לשון). קצת דומה להכנעה-הבדלה-המתקה, אבל לא זה – קובע ברכה לעצמו. יש צדיקים של געגועים, יש צדיקים של נענועים ויש צדיקים של שעשועים:

הזכרנו את רבי משה מקוברין, זכותו יגן עלינו. הענין שלו, ואחריו של כל חסידות סלונים, הוא געגועים. זו חסידות של געגועים – געגועים ל'שבתים', 'די הייליגע שבתים' שהיו בלעכוויטש, ה'הייליגע שבתים' שהוא בקוברין ובסלונים. מתגעגעים למשהו מהעבר. געגועים-נענועים-שעשועים הם גם שלשת חלקי הזמן, עבר-הוה-עתיד. בתוך חב"ד, מי הרבי שהוא רבי של געגועים? הרבי הריי"צ. רואים זאת מכל הסיפורים שהוא כותב, מכל הלקוטי דבורים שלו.

כמו שנסביר, הרבי הריי"צ הוא לא רק געגועים אלא גם נענועים. מהו רבי של נענועים? א גוטער איד שעושה לך שוק, מזעזע אותך, מזיז אותך מהמקום בו אתה נמצא, פועל אצלך 'הזזה עצמית' ,"התנערי מעפר קומי", כמו שמנענעים את הלולב, כמו השיר שלנו "תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק". מי שצועק ושר לחסידים "תתעורר" הוא רבי של נענועים – הוא מנענע אותך.

רבי מענדילע ויטבסקער, בעל ההילולא של היום, הוא "השפל באמת". אם המושגים האלה הם כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, הייתי חושב שהוא הכנעה – אבל לא, הוא רבי של נענועים. מי שזוכה להבין איזו תורה שלו (בפרי הארץ או בלקוטי אמרים) – איזה ווארט שהוא אומר – מזדעזע. רבי שאתה קורא בספר שלו ואתה זז, הוא מזיז אותך, הוא רבי של ההוה – צדיק של נענועים. רבי מענדילע ויטבסקער הוא כזה צדיק.

מהו צדיק של שעשועים? כמו הרבי ר' בונים, נחכה ליארצייט שלו להרחיב בענין.

עוד פעם, מי הוא רבי של געגועים? רבי משה מקוברין. מי הוא רבי של נענועים? הויטבסקער. הרבי הקודם הוא געגועים אבל גם נענועים, כי גם הזיז את החסידים, שלח אותם לשליחות של מסירות נפש. יש שני סוגי נענועים: נענועים פנימיים בנפש ונענועים של שליחות – לך, קום, צא מהחממה, צא מהישיבה, לך להציל את עם ישראל באיזה מקום בעולם, במסירות נפש. יתכן שיהרגו אותך, כמו אצל חסידי הרבי הריי"צ. הרבי לקח מהרבי הקודם את נענועי השליחות, ההזזה של השליחות, והגדיל אותם מאד, אך השליחות התחילה מהרבי הקודם. יש בחב"ד איזה רבי של שעשועים, כמו הרבי ר' בונים? אולי אדמו"ר האמצעי, אולי הרבי המהר"ש שעכשיו נכנסים ליום ההולדת שלו, עם עוד רבי שמואל שתיכף נזכיר.

"בית אברהם", "פרי הארץ" ו"לב העברי"

כבר אמרנו שהיארצייט של הויטבסקער הוא גם היארצייט של ה"בית אברהם" בסלונים, ונוסיף שהוא גם היארצייט של בעל "לב העברי", רבי עקיבא יוסף שליזנגר, שהיה 'משוגע' על ארץ ישראל. כמו שהרבי אמר על עצמו שהוא 'משוגע' על משיח[עו], היה אחד לפני מאה שנה שהיה משוגע על ישוב ארץ ישראל – רצה להקים כאן צבא, לא רק חקלאות, ועצרו אותו והחרימו אותו ורדפו אותו. הוא החזיק מעמד יפה, חי עד גיל 84.

אם כן, בעצם מהבעש"ט והלאה השלשה של היום הם ה"בית אברהם" של סלונים, הויטבסקער וה"לב העברי". האם גם הם געגועים-נענועים-שעשועים? כן. אמרנו שכל סלונים היא חסידות של געגועים, ה"בית אברהם" הוא געגועים. אמרנו שהויטבסקער הוא נענועים – גם תנועת השליחות, העליה לארץ ישראל, וגם נענועים נפשיים כשלומדים אותו. שוב, יש נענועים בפועל, קום עשה משהו, ויש נענועים בנפש פנימה, לזעזע ולהזיז אותך מהמקום שאתה – "'אסורה מכאן' להתקרב לשם"[עז] כאשר רואים את "הסנה [הצדיק] בֹער באש והסנה איננו אֻכל"[עח]. רבי עקיבא יוסף שלזינגר חי 84 שנה בתוך חלום של ישוב חרדי בארץ ישראל – יותר חרדי מחרדי, סופר-חרדי – עם התיישבות, צבא ומדינה. החיים בחלום הם שעשועים. שוב, אלה שלשה צדיקים של היום.

הילולת רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג

מה לגבי מחר? אנחנו כבר בתוך מחר, יום ההולדת של הרבי המהר"ש, ויש עוד שמואל שהיום, ב' אייר, הוא יום ההילולא שלו. לא כתוב שהצמח צדק קרא לבנו הקטן, הרבי המהר"ש, על שמו, אבל מאד יתכן שהתכוון גם אליו – רבי שמואל הכי גדול בתולדות החסידות, שהוא גם "מפתחא דכליל שית" כמו שנסביר, הוא הרבי ר' שמואל שמעלקא[עט] מניקלשבורג, אחיו של בעל ה"הפלאה", רבי פינחס הורוויץ. שניהם היו למדנים מופלגים ביותר, אבל עד היום בעל ה"הפלאה" יותר מוכר בעולם כלמדן מופלג, ואדמו"ר הזקן כותב אליו בתארי גדול הדור ממש – הוא החזיק ממנו גדול הדור בנגלה.

גם האח, רבי שמעלקא, היה גאון עצום, אבל הוא הצטיין והצליח במשהו שיתכן שאף אחד בעולם לא עשה כמותו – בכל מקומות נדודיו, ממקום למקום, מעיר לעיר, הוא ייסד ישיבה. בעצם, הוא העביר את ישיבתו ממקום למקום. כך נהג כבר בהיותו צעיר, עוד לפני שהגיע למגיד ממעזריטש – הישיבה שלו נדדה איתו ממקום למקום, עד שהגיעה בסוף לניקלשבורג (כאשר נתמנה שם לרב). איזה סוג ישיבה היתה לו? ישיבה שששה מגדולי הגדולים – מסתמא גם יותר, אבל מסופר על ששה מוכרים – של צדיקי החסידות היו תלמידים אצלו, והוא קרב אותם לחסידות, אחרי שהוא עצמו התקרב.

איך התקרב הרבי ר' שמעלקא, ה"דברי שמואל"? הוא ואחיו, בעל ההפלאה, היו תלמידי הגר"א. חבר שלהם היא רבי אברהם מקאליסק – גם הוא מתלמידי הגר"א – שהמשיך את רמ"מ מויטבסק כאן בארץ, אחרי פטירתו. בחב"ד (ובחסידויות נוספות) יום ההילולא של נשיא הוא – מיד – גם תחלת נשיאות הנשיא הבא. אליבא דאמת, אליבא דחב"ד, מי שנעשה רשמית הרבי אחרי היום הזה הוא אדמו"ר הזקן, אבל בחו"ל. כאן מי שהמשיך אותו – כך הרגיש, וכך אכן היה לגבי כל החסידים (חוץ מחב"ד) כאן וגם בחו"ל – היה רבי אברהם מקאליסק, היה פשוט שירש את כתר המנהיגות. הוא היה גאון אדיר, תלמיד הגר"א, והוא התקרב למגיד והביא אחריו למגיד את שני האחים ר' שמעלקא ור' פינחס.

שוב, היתה לו ישיבה והוא הביא את המגיד מקאזניץ, את רבי לוי יצחק מברדיטשוב, את רבי משה לייב מסאסוב, את רבי מנחם מענדל מרימנוב ואת החוזה מלובלין – כל גדולי החסידות, פלאי פלאים, כל אלו היו בחורים בישיבה שלו, שנדדה ממקום למקום. אחרון אחרון שמוזכר הוא רבי מרדכי בענט, שירש את הכתר שלו בניקלשבורג. אם שמתם לב, יש ביניהם את השלשה שחברו יחד (נגד דעת אדמו"ר הזקן) לתמוך בנפוליאון – המגיד מקאזניץ, רבי מנחם מענדל מרימנוב והחוזה מלובלין. שלשתם תלמידי רבי שמעלקא, והוא הביא אותם למגיד – כולם קבלו אותו חינוך, וחברו יחד לתמוך במעצמה של המערב, בעוד אדמו"ר הזקן היה בעד המעצמה של המזרח. זו היתה מלחמת המזרח נגד המערב, רוסיה נגד צרפת.

את כל הצדיקים שהזכרנו, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, ומקבל ומרים רבי מענדילע ויטבסקער – הוא מעלה אותם ואותנו יחד, את כל ארץ ישראל, לקראת משיח צדקנו.

ד. פרצוף נשיאי החסידות

מראשית החסידות עד לרבי

לפני שנשיר את "לכתחילה אריבער" – של בעל יום ההולדת של ב' אייר, הרבי המהר"ש – נקדים עוד ענין בו פתחנו קודם:

הזכרנו שיש ג רישי-רישין של החסידות, שלשת הצדיקים הנסתרים בעלי השם – רבי אליהו בעל שם, רבי יואל בעל שם ורבי אדם בעל שם.

אחריהם הבעל שם טוב הוא ראשית הגילוי של החסידות. הרבי הקודם, בגעגועים שלו, מתאר באריכות ובעומק את נסיון המעבר מההעלם והסתר לגילוי – הקושי בלהיות "אין וועלט, אויס וועלט" (בתוך העולם, מחוץ לעולם), כמשל הקרחון, שעשרה אחוז ממנו מעל פני המים ותשעים אחוז למטה מהם, נסתרים. לשם כך צריך כח של נשיאת הפכים ממש, שהוא חידוש הבעש"ט גם לגבי שלשת הראשונים.

ראשית הגילוי היא חכמה ואחר כך המגיד הוא בינה, ורבי מענדילע ויטבסקער הוא הדעת.

אדמו"ר הזקן מקבל מכולם, מכל החב"ד, וממנו מתחילה חסידות חב"ד. אנחנו אומרים שאנחנו חסידי חב"ד, ולפי הווארט הזה הכוונה היא לקבל מהבעש"ט, מהמגיד ומרבי מענדילע ויטבסקער, בעל פרי הארץ. הדבר הראשון שמקבלים מהם הוא התבוננות שמולידה בלב אהבה, אדמו"ר הזקן. ממנו מתחילה שושלת של שבעה דורות עד הרבי.

אצל כל החסידים אומרים שהרבי הוא מלכות והרבי הקודם יסוד (קשור לשמו יוסף, כמו שבאר הרבי הרבה פעמים), כמו "תרין משיחין"[פ]. אצל הרבי הקודם המיתה שלו – מיתת משיח בן יוסף – התבטאה בחסידים ששלח למות, ההזזה העצמית שעשה. הרבי הוא כבר מלכות.

הכי מכוון ופשוט מכולם הוא הרבי המהר"ש, של היום, שנקרא "לכתחילה אריבער" – זהו השיר שלו והכינוי שלו – שענינו נצח, בטחון פעיל, הבטחון הפעיל לכבוש ולהפוך את העולם, 'קער א וועלט היינט'. לכן הרבי אמר שמי שרוצה להיות מקושר אלי ילמד מה שאני לומד – ואני לומד את החסידות של הרבי המהר"ש. פלא, הייתי חושב שהוא לומד את החסידות של השווער, נשיא דורנו, אבל הוא אומר שלומד את החסידות של הרבי המהר"ש – כדי לקבל את הרוח של 'העולם אומר שאם אי אפשר לעבור מלמטה בלית ברירה קופצים מלמעלה, און איך זאג לכתחילה אריבער', אף פעם לא להתכופף. זהו נצח, "נצח ישראל לא ישקר"[פא].

לפי סדר זה, הצמח צדק הוא התפארת, עמוד התורה – מאד מתאים.

עמוד העבודה – גם רבי בחב"ד ש'ער גיט א שאקעל' (עושה שוק, נענועים) – הוא אדמו"ר האמצעי, שלימוד החסידות שלו בעומק הכי מזיז. מי שרוצה לקבל 'טוב טעם' (בדרך הלצה) במיאוס בחיים – שילמד לעומק את אדמו"ר האמצעי. אין הוה ונענועים יותר מזה. בכל אופן, היום אנחנו ב"לכתחילה אריבער", הנצח.

יוצא שהרבי הרש"ב הוא הוד.

שבעת הרביים שלנו הם כנגד הז"ת, אבל הכל חסידות חב"ד, הכל בהשראת שלשת הראשונים. הויטבסקער של היום הוא מח הדעת, מח האחור, ולא תמיד מונים את הדעת – זהו ההסבר הפשוט למה לא תמיד מונים אותו בשושלת הנשיאים, שהוא באחור, מסתתר, צנוע.

ולסיכום:

נגנו "לכתחילה אריבער".

תופעות בפרצוף

בסדר ההשתלשלות של הרביים יש כמה תופעות מאד יפות שמאשרות במדה מסוימת את המבנה:

כל שלשת הדוב-בער מופיעים זה תחת זה בקו שמאל – הראשון הוא המגיד, בבינה, השני אדמו"ר האמצעי הגבורה, והשלישי, הרבי הרש"ב, ההוד.

אותו דבר ממש לגבי מנחם-מענדל, השם שלנו היום – פלא. הראשון הוא בדעת, למטה ממנו בתפארת הצמח צדק והכי למטה בקו האמצעי הרבי, במלכות. לפי זה, כינוי הרמ"מ מויטבסק את עצמו "השפל באמת" היינו רוח הקדש לעתיד, שיהיו עוד שני מנחם מענדל על שמו במקום המלכות ("השפל") ובמקום התפארת ("באמת").

ה. "ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו"

משבחי הצדיקים

כפי שהזכרנו, רבי פינחס מקוריץ אמר שבעל ההילולא הוא מלך ישראל וכבד אותו בהתאם. הרב המגיד שלח אותו להיות מגיד במינסק, ובסוף המתנגדים גרשו אותו משם (העילה היתה טיש שערך בפסח שני שחל בתענית בה"ב), ואז חזר לצור מחצבתו בויטבסק (בעירה קטנה ליד, בשם הורודוק, לכן בחב"ד מדייקים לקרוא לו כך)[פב]. בכל אופן המגיד ייעד אותו לפלך רייסין – הוא לוה אותו כברת דרך ארוכה (חידוש גדול), עד נהר דנייסטר. שם הוא גלה לו שלשה סודות לגבי עצמו (כדלקמן).

רמ"מ היה פעמיים אצל הבעש"ט[פג], גם התולדות היה בשעת מעשה, והבעל שם טוב גילה לו במשל את כל תולדות חייו[פד]. החידוש של רמ"מ עצמו, כפי שהעיד עליו אדה"ז – ובכך עורר את ההתפעלות של רבי נחום מטשרנוביל – שידע את כל מחשבות האדם שהסתכל עליו, שהיו ובהוה ומה שעתיד לחשוב[פה].

כשהוא היה בא"י, מצד אחד התקיים בו "ושפלת מארץ תדברי" (בהיותו בטבריא) – מדבר ומנהיג מהמקום הכי נמוך (מצד עצם מדתו, "השפל באמת") – אך מצד שני "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות"[פו]. הרבי ר' זושא אמר על עצמו שהוא מסוגל לראות כך וכך מרחוק את מחשבות חסידיו, גם הרחוקים ממנו, אבל מארץ ישראל רבי מענדילע רואה את כל כדור הארץ – מחשבות כולם, גם מה שהיה, מה שהוה ומה שיהיה (בעודו בחו"ל הוא ראה כך רק לגבי אלה שהיו אצלו). למה? שוב, הוא אמר זאת כאשר היה בארץ וארץ ישראל היא המקום הכי גבוה בעולם – מי שעומד גבוה יכול לראות בקלות יחסית. אני בחו"ל, יש לי גבול כמה אני יכול לראות, אבל הוא למעלה, על ההר, בארץ ישראל – הוא יכול לראות את כולם[פז].

חבור כל העדות

מה אנחנו עושים כאן כשאנחנו יושבים כאן לכבודו? הזכרנו קודם את הקאליסקער, הממשיך שלו כאן בארץ. ביארצייט הראשון, היום, בא' אייר תקמ"ט, כל העדה הקדושה התאספה כאן בטבריא – כולם התחברו יחד.

נקדים עוד ווארט שלא אמרנו קודם: אחד הדברים בהם מתבטא שרבי מענדילע הוא דעת – שמזכיר לנו טפה את בעל "לב העברי", שזכה להסתלק באותו יום כמוהו, כנ"ל – הוא היעוד המשיחי שלו, שאפילו אצל החסידים שלו לא כל כך התקבל, שצריך להתחתן בין העדות. זו בחינה של דעת – צריך פה בארץ לשבור את החומה המבדילה בין האשכנזים לספרדים. הוא היה "נאה דורש ונאה מקיים" וחתן את בנו יחידו, רבי משה, עם בת הרב הספרדי בטבריא. זהו חזון עתידי, שכולנו עם אחד, "גוי אחד בארץ"[פח] – שייך לספירת הדעת. גם הרבי היה בעד, כפי שכתב בהרבה מכתבים. זו שוב דוגמה, שגם החסידים אצלו לא כולם קיימו מה שהוא אמר, וגם חסידי חב"ד המיוחסים בימינו – לא כולם אוהבים זאת. זו הוראה, גם של רבי מענדילע ויטבסקער וגם בדור שלנו.

למה נזכרתי במה שאמרתי כרגע? התחלנו לספר שביארצייט הראשון שלו ישב הקאליסקער עם כולם – יתכן שלא ישבו רק חסידי הויטבסקער (שבאו אתו מאשכנז), אלא גם משפחת הכלה שלו, וכל המעריצים שלו גם בין הספרדים.

הדרוש ביארצייט הראשון

מה הסיפור[פט]? הקאליסקער היה ת"ח עצום, וידוע שאחר כך היתה מחלוקת בגלל אינשי דלא מעלי, השלוחים עשו מחלוקת בינו לבין אדה"ז. בכל אופן, הוא היה דורש באריכות, כמו דרושי חב"ד. לא נהג כך תמיד, אבל כתוב שכאן – ביארצייט הראשון – הוא דרש במשך כמה שעות טובות. אחר כך, כאשר חסידיו – שהיו ביניהם גדולים מאד – נסעו לחו"ל וחזרו על דבריו ביארצייט הראשון הם נזקקו לשמונה שעות חזרה, כדי לפשט ולהסביר את עומק דבריו.

מה היה הווארט של ההתוועדות? הוא הסביר את הביטוי שאומרים בקדושת כתר – "ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו" – ודרש אותו על צדיק דאסתלק מהאי עלמא. בכל יארצייט – בכל שנה ושנה – הצדיק עולה מעלה-מעלה בדרגות אין סוף, "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל וגו'[צ]'"[צא]. כשהצדיק עולה אפשר פשוט לאבד את הקשר אליו – הוא ממשיך להסתלק, מתרומם מאתנו, וזהו, אין לנו שום זיקה להיות אתו-עמו. פניו כלפי מעלה ואנחנו פה למטה. אם כן, לשם מה אנחנו באים לכאן ויושבים יחד ומדברים עליו? כל פעם יש לצדיק מקום יותר גבוה, וככל שמקומו יותר גבוה – הוא פחות ופחות קשור אלינו. לכן אנחנו מבקשים ומתחננים ש"ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו" – אנחנו העם שלו, החסידים שלו, המקושרים שלו. כך הוא דרש. צריך לומר, לזכור ולכוון זאת דווקא ביארצייט.

עלית דעת הצדיק והמשכתה ב"האי עלמא"

מה בדיוק עולה אצל הצדיק? במה שדברנו קודם אפשר להבין את הווארט. אצל צדיק, גם בחיי חיותו בעלמא דין, וכ"ש וק"ו אחרי המאה ועשרים שלו, מה שעולה מיום ליום ומשנה לשנה בדילוג הערך הוא הדעת שלו. אמרנו שבתולדות החסידות רמ"מ הוא כנגד הדעת בכלל. הבעל שם טוב אמר על עצמו שיש לו קשר לרבינו סעדיה גאון[צב] – למה? בגלל הענין של "כל ימיו בתשובה"[צג], שאם הייתי יודע אותך אתמול כפי שאני יודע אותך היום עבודתי היתה אחרת לגמרי, וכעת עבודתי של אתמול לא שוה כלום כי לא ידעתי אותך[צד]. היום אני רק מתחיל טפה, עפעס וואס, להכיר אותך. הדעת שלנו שקועה למטה מטה, בעניני העולם הזה, שמנתקים אותנו מקדושת המצוות, מהקב"ה.

הזכרנו את רבי משה מקוברין, בעל היארצייט של שלשום. בכל הסיפורים והווארטים שלו יש אחד שמובא שאהב לחזור עליו בשם אדה"ז, בעל התניא[צה] – פירוש לביטוי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"[צו]. הפשט הוא שלא מקבלים שכר על המצוות בעולם הזה אלא רק בעולם הבא, "'היום לעשותם'[צז] ומחר לקבל שכרם"[צח]. אך הוא פרש בשם אדה"ז ש"שכר מצוה" הוא שמחה של מצוה, הזכות לחוות את נועם המצוה בתוך המצוה. אם כן, מהו "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"? אדה"ז אמר – כך אומר רבי משה מקוברין – שמי ששקוע "בהאי עלמא" אין לו סיכוי בעולם לטעום את ה"שכר מצוה". אך מי שאינו שקוע ב"האי עלמא" יכול לטעום ולקבל את ה"שכר מצוה" גם עכשו. אדרבא, הקב"ה רוצה מאתנו שנטעם בעולם הזה "שכר מצוה". ווארט מאד יפה וקולע, ש"שכר מצוה [למי ששקוע] בהאי עלמא ליכא". אם אתה רוצה לטעום את הנועם של התורה והמצוה צריך לצאת מהשקיעה שלך בהאי עלמא.

שוב, הצדיק כל יום בחייו מרגיש שאתמול הייתי שקוע למטה, לא הכרתי אותך, לא ידעתי אותך – ו"כל ימיו בתשובה", היום אני רק מתחיל להציץ בין החרכים, לראות את בורא עולם. ממילא, כל מה שהיה בעבר הוא גארנישט, מושלל, מאופס. כך בעולם הזה, כ"ש וק"ו בעולם הבא וכ"ש וק"ו בכל יארצייט, כשיש עליה בדילוג הערך. העליה היא בדעת, ור' מענדילע הכי קשור לדעת. היות שהדעת עולה ועולה, אין לי שום קשר, שום זיקה, לדעת הצדיק – לכן אני צריך לבקש, איך דארף בעטן רחמנות (עלי לבקש רחמים). אסור לרחם על מי שאין לו דעת[צט] – רק מי שיש לו דעת יודע מה הם רחמים, דעת היא נשמת התפארת, הרחמים. לכן אני מבקש מהצדיק "ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו".

הסגולה להמשיך את ה'אחד' היא ה'יחד'. אנחנו פה יושבים יחד, "שבת אחים גם יחד"[ק], אז אפשר להמשיך את הדעת שלו באחד. אמרנו שהדעת שלו היא גם השפלות שלו – הכל בתוך הדעת. כך נבקש שבזכות שאנחנו יחד פה, שנזכה לדעת – שמתעלה היום, בהילולא, באין סוף יותר מכל השנים שעברו – שהוא ימשיך לנו אותה, "ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו". לחיים לחיים.

ו. נשמת הויטבסקער

יחוד משה ודוד

מצד אחד, רבי מענדילע ויטבסקער הוא כמו דוד המלך, "והייתי שפל בעיני". מצד שני, מובן שהצדיקים שבדור – שכולם הכירו בו כגדול הדור, וכעיקר הממשיך של הבעל שם טוב – גם הרבי ר' ברוך, נכד הבעש"ט, שלא התכופף בפני שום צדיק בן דורו, היה כפוף בפניו – הצדיקים שבחו אותו שהוא ניצוץ של משה רבינו[קא] (וכנ"ל שזה ענין הדעת). כל גדול הדור הוא בחינת "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[קב]. במיוחד הדבר מקובל אצל נשיאינו רבותינו של חב"ד, שכל אחד הוא משה רבינו שבדור – כך על רמ"מ מויטבסק אמרו צדיקי הדור שהוא המשה שבדור.

מענין שגם אביו וגם בנו יחידו – שספרנו קודם שחתן עם בת הרב הספרדי של טבריא – נקראו משה (כנ"ל). הוא גם צוה על בנו משה שלא ימשיך באדמו"רות, שלא יהיה רבי, אף שהיה צדיק גדול וראוי להיות רבי. אדה"ז במכתביו דורש בשלומו ואומר שהוא מופלג. בכל אופן, רמ"מ הוא בין משה למשה (הוא סוד ה"לא פסיק טעמא בגווייהו"[קג]).

שוב, רמ"מ הוא הדעת שבדור – הדעת היא השפלות ("ידע איניש בנפשיה"), והיא גם היכולת להתקשר לה' ולדעת את ה'. גם סוד "ושפלת מארץ תדברי", הכח של רבי מענדילע, הוא כמו שאומרים ב"למנצח בנגינות" בספירת העומר – "לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך"[קד] – את הדעת מקבלים מהארץ, מהשפלות. אם כן, יש לו זיקה למלכות, אבל הוא גם בחינת משה רבינו – מתחיל להיות דמות משיחית לגמרי, כי משיח הוא נשמת משה בתוך גוף דוד[קה]. גם הבעש"ט היה נפש דוד המלך, אבל יש משהו עוד יותר מיוחד אצל רבי מענדילע, שהוא דעת – הוא משה – וכולו "והייתי שפל בעיני". חתימתו היא "השפל באמת" – דוד (השפל) ומשה ("משה אמת ותורתו אמת").

לפני ההסתלקות (היום, בגבורה שבתפארת) הוא צוה לכל העומדים עליו לצאת מן החדר משום ש'הנה ה' נצב עלי'[קו]. זהו קשר ליעקב אבינו, "הנה הוי' נצב עליו"[קז], היינו "אמת ליעקב"[קח], מדת האמת שלו – "משה [דעת] מלגאו ויעקב [רחמים] מלבר"[קט].

הזיקה לנשמת חזקיהו המלך

האם יש לו זיקה לעוד מישהו? היינו באמצע לספר איך המגיד לווה את תלמידו האהוב והנבחר עד הנהר, כאשר שלח אותו לקבל את משרת המגידות במינסק, ואז גילה לו שלשה דברים[קי]:

דבר ראשון, אמר לו ש"אין מושחין את המלכים אלא על המעין"[קיא], ולכן לקח אותו למים כי רוצה למשוח אותו.

דבר שני, גילה לו שהוא ניצוץ חזקיהו המלך – עד כה חשבתי שהוא דוד המלך, חזקיהו הוא צאצא של דוד אבל הוא מישהו אחר. על חזקיהו כתוב[קיב] שהיה ראוי להיות משיח, רק שלא זכה כי לא אמר שירה. מה ההבדל בין דוד לחזקיהו[קיג]? דוד הוא בטחון פעיל (נצח, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"), "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"[קיד], וחזקיהו הוא בטחון סביל, הולך לישון וקם בבקר וכולם פגרים מתים על פני השדה[קטו], מלאך ה' המית אותם. הם נצח והוד, המלכות נבנית מנצח והוד.

על דברי חז"ל שחזקיהו היה ראוי להיות משיח האריז"ל מגלה[קטז] דבר גדול, שלא הייתי חושב לבד – שהיה ראוי להיות משיח בן יוסף. פלא, כי חזקיהו הוא בן דוד, אבל היה יכול להיות משיח בן יוסף דווקא. משיח בן יוסף הוא שלב מקדים למשיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא לוחם והוא בסכנה ליהרג. לכן האריז"ל אמר[קיז] על עצמו שהוא משיח בן יוסף וצריך להתפלל שלא ימות. בכל אופן, יש משהו מיוחד מאד בחזקיהו, והנה המגיד אומר לפרי הארץ, לויטבסקער, שאתה ניצוץ חזקיהו המלך.

הזיקה לנשמת אברהם אבינו

הדבר השלישי שאומר לו – הכי מפליא – 'דע לך שאיפה שלא תהיה ועם מי שלא תהיה אתה תמיד תהיה היותר-מבוגר [דער אלטערער]'. למה הדברים רומזים? הרבה פעמים הוא היה עם תלמידי המגיד ואפילו תלמידי הבעש"ט – כמו בעל התולדות ורבי פינחס מקוריץ – שהיו הרבה יותר מבוגרים ממנו, והמגיד אומר לו שלא משנה, איפה שלא תהיה ועם מי שלא תהיה אתה תמיד היותר מבוגר. למי משייך אותו הווארט הזה? 'אלטער' הכוונה יותר גדול בגיל (משהו אחר שאולי הוא גדול במעלה, אבל בפשטות הכוונה יותר מבוגר). בשעת מעשה היה מצעירי תלמידי המגיד, בן שלשים וכמה (בפרט לפי מסורת סלונים כנ"ל). הסבה הפשוטה שאדה"ז לא רצה לקבל את המינוי ממנו כי בשעת מעשה היה אברך צעיר, בן 32, וקבל אותו בעל כרחו, בכח.

הווארט השלישי משייך אותו לאברהם אבינו. מי תמיד הכי מבוגר בעם ישראל? "האדם הגדול בענקים"[קיח], "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל"[קיט]. מי שתמיד הכי מבוגר ממשיך את אברהם אבינו. הוא היהודי הראשון וגם המלך הראשון, המליכו אותו ב"עמק המלך"[קכ]. יש לו שתי המדות שאמרנו – גם רוממות (אברם אותיות אב-רם) וגם שפלות ("ואנכי עפר ואפר"). הראשון שבטא את שפלותו הוא אברהם אבינו. כמו שהוא גם רוממות וגם שפלות, מדתו העצמית היא החסד. איני מזהה אותו כרוממות ולא כשפלות אלא עם הפסוק "חסד לאברהם"[קכא]. הוא איש חסד, מכניס אורחים, שבחסדו הולך ומפרסם אלקות בעולם במס"נ – "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך"[קכב]. זכיית רבי מענדילע במסירות נפש לעליה הראשונה, הכי גדולה ומשמעותית בזמן האחרון – בעקבתא דמשיחא – היינו ה"לך לך" שלו.

"מעשה מרכבה" של צדיק

אם כן, יוצא לנו שכל צדיק – לא רק רבי מענדילע, גם הבעש"ט וגם הרבי המהר"ש (ושאר הצדיקים) – הוא לא רק גלגול או עיבור נשמה של מישהו אחד, אלא "מעשה מרכבה" שלם. זהו היחוד של הצדיק, שלא רק גוון אחד אלא מגוון. אצל בעל ההילולא, עצם השפלות שלו – "השפל" – הוא דוד המלך; ה"באמת" שלו, הדעת שהסברנו, היא משה רבינו (ובחינה זו מתחברת ל"אמת ליעקב"); מה שראוי להיות משיח, היינו חזקיהו המלך; החסד ומסירות הנפש שלו עבור ארץ ישראל הם אברהם אבינו, ובזה הוא הכי מבוגר מכולם[קכג]. גם ווארט יפה מאד בפני עצמו.

מיקומי שמות א-להים – אמונה ובטחון

לא תמיד רוצים להיות הכי מבוגר, אולי ניחא להיות הכי צעיר כאן או בינוני, אבל אם מישהו רוצה להיות הכי מבוגר – כשהוא עדיין בצעירותו – זוכים לכך על ידי מסירות הנפש של אברהם אבינו על הארץ, לגלות אלקות בעולם.

תוכן כל הפרק שאומרים בספירת העומר הוא שה' יברך אותנו ובזכות זאת האלקות תתפרסם בין כל העמים – "יודוך עמים אלהים יודוך עמים כֻלם"[קכד], פסוק שחוזר פעמיים, והוא ענין כל הפסוקים, "ישמחו וירננו לאֻמים"[קכה]. כל הפרק הוא "יאר פניו אתנו סלה"[קכו], מברך אותנו, ומתוך זאת שמו מתפרסם בכל העולם – המהפכה הרביעית. זו ספירת העומר, תקופה של משיח.

אם כבר הזכרנו את פרק "למנצח", נאמר עוד ווארט יפה: אחרי פסוק הכותרת, "למנצח בנגינות מזמור שיר", המלה הראשונה – הכוונה של "חסד שבחסד" – היא "אלהים", הכל מתחיל משם אלקים. בתוך כל הפרק, שיש לו צורת מנורה – מט תבות, ו-מט אותיות בפסוק האמצעי – השם היחיד של ה' שמופיע הוא שם אלקים, אין בו שם הוי'. שם אלקים חוזר בפרק שש פעמים, וליתר דיוק ה"פ "אלהים" ועוד פעם אחת "אלהינו". זהו שם הקדש היחיד במזמור, וכולו אומר "אני אמרתי אלהים אתם" – אני רוצה שאתם תהיו אלקים, תאמצו לעצמכם בפרט את המדות בספירה שכתוב בהן "אלהים", ואז תהיו "אלהים", תחיו חיים נצחיים.

אחרי ה"אלהים" הראשון, חסד שבחסד, איפה ה"אלהים" השני? היום, היארצייט, "היום ששה עשר יום שהם שני שבועות ושני ימים לעומר" – "אני אמרתי אלהים אתם"[קכז]. ה"אלהים" הראשון הוא חסד שבחסד, אברהם שבאברהם, והשני כבר היה היום, ביארצייט של הויטבסקער, גבורה שבתפארת. גבורה שבתפארת היא התגברות הרחמים. "יגולו רחמיך על מדותיך". יש רחמים סתם, יש "רחמים רבים", "רחמים גדולים" ו"רחמים עצומים", כידוע[קכח]. רחמים סתם בתפארת, רחמים רבים ב-יג מדות הרחמים, דיקנא קדישא דאריך, רחמים גדולים בגלגלתא דאריך ורחמים עצומים בכתר דעתיק. "רחמים עצומים" הם מ"חביון עז העצמות"[קכט] שמאיר ברדל"א. גבורה היא או העלם והסתר או התגברות, אבל בכתר "לית שמאלא בהאי עתיקא"[קל] – אין העלם והסתר, אלא רק גבורה של התגברות החסד, ועוד יותר, התגברות הרחמים. התגברות הרחמים מתקשרת למוסבר לעיל אודות "ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו" – בשביל לפנות מהמקום הנשגב שהוא מגיע אליו צריך רחמים עצומים, גבורה שבתפארת, להתגבר על העליה ולפנות למטה, אלינו, החסידים, שהרועה לא יעזוב את הצאן. בכל אופן, זהו ה"אלהים" השני במזמור.

איפה ה"אלהים" הבא? בל"ג בעומר! מגבורה שבתפארת ועד הוד שבהוד אין שם אלקים. לא רק שקופץ מהויטבסקער לרשב"י – היום הזה הוא הקדמה והכנה להילולא דרשב"י – אלא שהוא חוזר בפסוק "יודוך עמים אלהים יודוך עמים כֻלם", הפסוק שחוזר פעמיים בפרק, אות באות. כלומר, אלה שני "אלהים" של אותו פסוק – ה"יודוך עמים אלהים יודוך עמים כֻלם" הראשון (גבורה שבתפארת) הוא הויטבסקער והשני (הוד שבהוד שעולה בגימטריא מנחם מענדל כנודע) הוא רשב"י, משהו יפהפה. מסתמא דברנו על זה פעם, איני זוכר.

הפעם הבאה היא יסוד שביסוד – "יברכנו אלהים". מיד אחריו "אלהינו", מלכות שביסוד. יסוד שביסוד הוא יום ה-מא של ספירת העומר ומלכות שביסוד יום ה-מב – גילוי עטרת היסוד (שרש הכלה שבחתן).

מה האחרון? "יברכנו אלהים וייראו אותו כל אפסי ארץ". חותם המזמור, הסיום, הוא מה שאמרנו קודם – שהאור והיראה יגיעו לכל עמי הארץ, לכל העולם כולו. הפעם האחרונה היא כ"ט אייר. מ-א' אייר, היום הראשון של אייר, הפעם השניה, עד היום האחרון של אייר – גבורה שבמלכות. אחרי ה"אלהים" של חסד שבחסד עוברים לגבורה שבתפארת ובסוף מגיעים לגבורה שבמלכות.

הימים הם א, טז, לג, מא, מב, מד – סה"כ 177, יחוד אמונה-בטחון[קלא]. אמונה היא ברדל"א, שבו חביון עז העצמות, אבל היא מאירה בספירת ההוד, אצל חזקיהו, בטחון סביל. הבטחון הפעיל מאיר בעיקר אצל דוד המלך (נמצא שחזקיהו ודוד הם בסוד "הולך בתם [חזקיהו] ילך בטח [דוד]"[קלב]). והנה, א, טז, לג, מא, מב, מד כל אחד ברבוע = 6727 = 7 פעמים 961, 31, שם א-ל, ברבוע. והוא עולה אלהים אלהים אלהים אלהים אלהינו אלהים (כוונות הימים האלה, בששת השמות יש אל אותיות) ועוד 6195 = 35 (יהודי) פעמים 177 הנ"ל (אמונה בטחון).

צדיקים משיחיים

שוב, הויטבסקער הוא הרכב של שני מלכים – דוד המלך וחזקיהו המלך, כפי שאמר לו המגיד. הוא כבר ראוי להיות משיח – תדע לממש זאת, יש כאן נבואה שראוי להיות משיח. פעם קודמת לא מימשת את היכולת שלך, אבל הפעם כן – לשם כך עולה לארץ, בתנועה של עליה משיחית.

מי הראשון שיכול להיות משיח בתולדות החסידות, וכמה צדיקים אמרו שבאמת היה משיח? לא אומרים זאת על אדמו"ר הזקן – גם בחב"ד. אמרו שאם הדור זוכה, כל "אתפשטותא דמשה" יכולה להיות משיח, אבל על מי אמרו בפירוש שהוא-הוא משיח? קודם כל, על מורנו ישראל בעל שם טוב. הויטבסקער אמר שהמבעש"ט עד משיח לא יהיה כזה, אבל רבי נחום מטשרנוביל אמר שהבעש"ט עצמו הוא המשיח.

מי השני שהוא משיח? הויטבסקער. לא אמרו על המגיד שהוא משיח, אבל על הויטבסקער רמזו ואמרו שהוא משיח.

מי השלישי? אצל חסידי חב"ד הרבי הוא משיח, אבל מי השלישי לפניו? הרוז'ינער. השתלשלות המשיח היא ישראל-מנחם מענדיל-ישראל-מנחם מענדל[קלג].

צדיקי הדור אמרו שכאשר הסתכלו טוב טוב על רמ"מ מויטבסק ראו בו את דמות הבעש"ט[קלד]. לא אמרו זאת על המגיד. רבי שאול מטבריא, מאנשי רבי מענדילע שהאריך ימים, בסוף ימיו הגיע לחו"ל – כמו הרבה חסידים הוא הלך לבקר את הרוז'ינער, כל הצדיקים הלכו אליו, גם רבי משה מקוברין נסע אליו. הרוז'ינער מאד כבד אותו – כבד את כל שלוחי ארץ ישראל, ובמיוחד אותו – ובשלב מסוים אמר לו שיסתכל עמוק בפניו. הוא שאל 'מה אתה רואה?'. הוא ענה שאני רואה בדמותך את הויטבסקער[קלה] – הוא הכירו אישית, היה מאנשיו. עוד פעם, את פני הבעש"ט ראו בפני הויטבסקער ואת פני הויטבסקער בפני ההיליגע רוז'ינער (כמו שהצ"צ מכנה אותו).

הנהגה מלכותית – אצל הויטבסקער והרוז'ינער

אם כבר הזכרנו את הרוז'ינער, שבמדה מסוימת הוא הממשיך הרוחני של הויטבסקער, צריך לספר עליו עוד סיפור[קלו]: היה מנהג אצל הרוז'ינער שברגע שאמר משהו לעשות לא חכה כהרף עין, ומיד התחיל לעשות. לדוגמה, אם הוא אמר לאנשיו שצריך לנסוע לאיזה מקום – הוא מיד עלה על המרכבה, עוד לפני שרתמו את הסוסים. פעם אחת אמר שבדעתו לנסוע לארץ ישראל ומיד עלה על המרכבה. אח"כ הוא התישב בדעתו וספר את הסיפור דלקמן, אודות ר' מענדילע ואיחור השליח והחסיד שהוכיח אותו, ובסוף, המשך אותו סיפור, אודות כלי הכסף ששלחו לו צדיקי חו"ל ואת מופת הרמת הכלים ("איך מיט מיינע הייב איך אויף צו דיר"). לאחר שספר א הסיפור ירד מן המרכבה ולא דבר עוד על נסיעתו לארץ ישראל. צדיקים פרשו שהוא ירד 'קצת יותר מדאי מהר' ושאם היה מחכה עוד קצת היו כל ישראל מתעוררים בתשובה ועולים אתו יחד לארץ ישראל והיה בא משיח.

במה הוא היה דומה לרבי מענדילע? בהנהגה המלכותית. רבי מענדילע ויטבסקער היה רוכב על סוס מלכותי. יש עוד ווארט מאד חשוב שלא ספרנו קודם – צדיקי הדור אמרו שצריך לעשות לסוס שלו רסן של זהב[קלז], וכך באמת עשו. היו לו חסידים שרצו לפניו. פעם לא היו מי שירוץ לפניו, אז אחד מזקני החסידים – אדם מכובד ונעלה – רץ והסתכן בחייו, נפל ויצא ממנו דם, אבל צריך לרוץ לפני המלך[קלח].

מה סיפר הרוז'ינער על המרכבה? פעם אחת היו נפוחי רעב כאן בארץ, הכסף לא הגיע מחו"ל, אז אמרו לאחד החסידים שהיה מאד קרוב לויטבסקער שילך ויוכיח אותו – אחד שהיה יכול לדבר איתו חפשי. דרך אגב, ספרנו פעם, מי שילך אחר כך לציון שלו – צדיקי הדור אמרו שאין כזה ציון ואין כזה רבי בכל העולם שאפשר לדבר איתו חפשי, כדבר איש אל רעהו, כמו אדם חי – כמו בציון רמ"מ מויטבסק[קלט]. כמה שהוא היה מלך היה חסיד אחד שהיה יכול להתחצף – אמרו לו שילך ויוכיח את הרבי. מה אתה נוהג במלכות, לסוס שלך יש רסן של זהב, וחסידיך מתים ברעב?! הוא עשה ככה – סיפור שלם, הוא התעורר וכו' – והתחיל לצעוק על הרבי ש'לך יש סוכה ואתרוג', אתה מסודר והחסידים שלך מתים ברעב. סיפור ארוך שבסופו הוא קבל את דבריו והסתכל על ההר מול טבריא ואמר שהשליח כבר על ההר, עוד מעט ירד עם כסף ויהיה בסדר.

מה באמת הענין שהסוס שלו צריך רסן של זהב? זהו בכלל הענין של נתינת זהב וכסף ומתנות לצדיקים – ככה הצדיק ממשיך שפע ברכה, אף שהיו רעבים שם. נסביר יותר בהמשך, שפע הברכה שממשיך הצדיק לעולם, בגשמיות וברוחניות, מתחזק אצלו ככל שמשפיעים לו. חוזר לסיפור הראשון, שמרים הכל. הצדיק לא צריך דברים בשבילו, אבל כן רוצה שיתנו לו הכל ושלסוס יהיה רסן של זהב – כך המלך דואג ומזין את כל המדינה שלו, כל האנשים שלו. יש משהו גדול, מוסר השכל – "המעשה הוא העיקר" – לתת הרבה זהב וכסף לצדיק, לצדיק בדרגה של רבי מענדילע ויטבסקער, אחד שיכול להרים את ארץ ישראל, ולא שארץ ישראל תרים אותו.

ירידת נשמת הויטבסקער

יש עוד ניגון של חסידי הרבי המהר"ש, שנקרא ניגון מויטבסק – מאד מתאים לשיר כעת, ביום ההולדת של הרבי המהר"ש והיארצייט של רבי מענדילע מויטבסק, על שם העיר שלו.

איך נולד הויטבסקער? גם סיפור מאד יפה[קמ]:

פעם הבעש"ט אחרי תפלת מנחה ביום חול יצא לחבריא והחל לצחוק, צחוק אחד גדול. לא הבינו "לשמחה מה זֹה עֹשׂה"[קמא], שאלו אותו, והוא השיב ש'עכשיו התגברתי על הס"מ'. היתה אשה אחת שהיה לה הלילה ליל טבילה. היא מנהלת חנות ממנה מתפרנסת המשפחה (ורק היא יושבת בה, בעוד בעלה עסק בתורה), והיום – ביום הטבילה – הבעל-דבר עשה שבאו המון קונים, יותר מתמיד, והיא היתה מאד טרודה בלהרויח מהם. אחרי ריבוי הקונים, שלא כדרך הטבע, בא כומר העירה ואמר שרוצה לקנות את כל הסחורה שלה במחיר הכי טוב. היא היתה בספק רציני מה לעשות, אם להשאר לחנות או ללכת לטבול, והיה לה פיתוי חזק להשאר בחנות. אני – סיפר הבעש"ט לתלמידים – נלחמתי עם הבעל-דבר לחזק את דעתה (זהו עוד סיפור של חיזוק הדעת), וב"ה נצחתי, חזקתי את דעתה, וברגע אחד היא פשוט גרשה את הכומר, נעלה את החנות ורצה מהר למקוה. למה? כי ראיתי – צריך ללמוד מזה – שדווקא בלילה הזה לזוג הזה צריכה לרדת נשמה מאד גבוהה לעולם, שלא היתה כמה מאות שנים בעולם הזה.

עברו תשעה חדשים, ואחרי תפלת ערבית עוד פעם הבעל שם טוב צוחק צחוק אחד גדול, והתלמידים שואלים מה הצחוק. הוא אומר – אינכם זוכרים מה היה לפני תשעה חדשים? כעת היא עמדה ללדת, והבעל-דבר רצה לעכב, שנשמה זו לא תרד לעולם הזה, ולכן עשה שהיא תהיה מקשה לילד והיתה בסכנת נפשות – גם היא וגם הולד. נלחמתי קשה עם הבעל-דבר ונצחתי אותו, היתה לידה בשעה טובה ומוצלחת וכולם בריאים, האמא בריאה והילד בריא, ולכן אני צוחק צחוק אחד גדול. זהו סיפור הלידה של רבי מענדילע ויטבסקער, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

מכאן יכולות ללמוד כל הנשים הצדקניות הלכה למעשה שליל טבילה הוא משהו מקודש ביותר, 'הזדמנות פז', בלשון הרבי, שאי אפשר לדעת מה יהיה מחר – יתכן שרק הלילה צריכה לרדת לעולם נשמה גדולה מאד שתאיר נשמות עם ישראל ותקרב את הגאולה, נשמת משיח.

ז. מתורותיו: "עקֹב הלב" וטובה לה'

"השפל באמת" – היודע את מצבו

עוד לא עשינו את הגימטריא של חתימתו: "השפל באמת" שוה 858, כפולת שם הוי' – גל פעמים הוי', "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[קמב], כל התורה כולה היא שם ה', שם הוי'. מענין אם יש פסוק שלם בתנ"ך ששוה "השפל באמת" – כח הדעת שלו, כפי שדברנו כל הערב – ושגם קשור לענין. יש פסוק שהוא עצמו דרש בכמה הזדמנויות[קמג], פסוק שהוא אהב בירמיהו – "עקֹב הלב מכל ואנֻש הוא מי ידענו"[קמד]. שוב, כל הפסוק שוה "השפל באמת", והפלא שכתוב בסיפורים שזהו פסוק שהיה דורש.

לפני שנסביר, צריך ללמוד טוב את הפסוק. מה פירוש הפסוק המיוחד הזה? הפירוש הפשוט שלו היה ש"עקב" כמו 'עקֹם' (ב-ם מתחלפות באלב"ם ובאותיות השפתים בומף) – שהלב עקום (זייער פארקרימט), הבן אדם עקום לגמרי, והוא חולה אנוש – ו"מי ידענו", 'מי יכול לעשות שהוא יכיר מי הוא?' ("ווער דאס איז קאן אים מאכין וויסין ווער דאס איז"). 'הלב הוא עקום וחולה, מי יכול לעשות שהוא יכיר מי הוא', "מי ידענו" – מי יכול לעשות שידע מי הוא ואיפה הוא? רק מי שיש לו "דעת קדושים"[קמה], כל הנושא שאנחנו מסבירים הערב, רבי מענדיל עצמו, השפל באמת.

"עקֹב הלב" – שפלות עד העקב

הוא פתח בפירוש הפסוק "מי ידענו", 'מי יכול לעשות שהוא ידע מי הוא ואיפה הוא', כמו "איכה?" ששואל ה' את אדם הראשון אחרי החטא, 'איפה אתה נמצא בעולם?!'. כאן מדובר במישהו עקום, "עקֹב הלב מכל ואנֻש הוא". נוסיף עוד רובד, "שבעים פנים בתורה": עקֹב לשון עקב. על הפסוק "כבד לב פרעה"[קמו] אומרים חז"ל[קמז] שהלב שלו נעשה כמו הכבד בגוף, מקור הסט"א בגוף. יש מח-לב-כבד, מלך, והלב נפל ונעשה כבד. אפשר לפרש על אותו משקל "עקב הלב מכל" – שהלב שלו בבחינת עקב, "והיה עקב תשמעון"[קמח]. עקב הוא המקום הכי נמוך והכי שפל בתוך הגוף. מתי הלב הוא עקב? ב"עקבתא דמשיחא".

נפרש אחרת לגמרי ממנו, עליו בעצמו: יש צדיק שכל לבו בשפלות. מבחינה רגשית, "עקב הלב מכל" – הוא יותר עקב מכולם, אף אחד לא יותר למטה ממנו ברגש שלו, בלב שלו. הוא גם מסוגל, יש לו כשרון, להדביק את כל אנ"ש בבחינה הזו – "ואנֻ"ש הוא". אחד כזה – "מי ידענו", הוא יודע ויכול להודיע לכל אחד ואחד איפה אתה נמצא בעולם, וממילא לתת לו את התיקון האמתי, כי התיקון האמתי הוא הדעת, דעת אמת שבדרך ממילא באה אתה השפלות, כמו שהסברנו עד כה.

בכל אופן, הפסוק הזה – שננסה לזכור – שוה בדיוק "השפל באמת", "עקֹב הלב מכל ואנֻש הוא מי ידענו".

"נשא לבבנו אל כפים" – כוונת המצוות

נסיים באחת התורות שלו בלקוטי אמרים[קמט]:

עיקר הדרוש הוא על הפסוק אומר "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים"[קנ]. הביטוי "אל בשמים" כתוב רק פעמיים בתנ"ך, פעם אחת כאן ועוד פעם בתחלת פרשת ואתחנן, כאשר משה רבינו מתחנן לה' שיכנס לארץ ישראל – נושא שקשור לרבי מענדילע – "אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתיך"[קנא].

מהו "לבבנו", מהן "כפים", מהו "אל בשמים"? נתחיל מ"כפים". הוא אומר פירוש מקורי לגמרי. על פי פשט "כפים" הן עננים בשמים, שהם כביכול הכפיים של הקב"ה. הוא מפרש ש"כפים" הן מצוות. למה? מה אדם עושה עם הכף? מושיט כף ונותן משהו. דברנו קודם על מעלת הצדקה. זהו פסוק של תפלה, וקודם אמרנו שבשביל להעלות את התפלות צריך לתת צדקה. כמו שכתוב בתניא[קנב], סתם "מצוה" בתורה – בפרט בתלמוד ירושלמי – היא צדקה. הוא אומר ש"כפים" הן מצוות, כי עם הכף אתה נותן משהו. כל מצוה היא סגולה להמשיך איזה שפע, כמו שאומרים אחרי ספירת העומר עוד מעט – "ועל ידי זה יֻשפע שפע רב בכל העולמות". כל מצוה היא כח להמשכת שפע רב בכל העולמות, ולכן המצוות נקראות כפים – הכף נותנת את השפע, את הברכה.

מהות ההמשכה תלויה בכוונת מקיים המצוה. יש אדם המכוון בקיום מצוה להמשיך שפע ברכה בגשמיות, הוא רוצה פרנסה טובה. הוא מאמין בה', מאמין בתורה, במה שכתוב "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם" – "גשמיכם" היינו גשמיות – לכן מקיים את מצוות התורה וחושב שעל ידיהן יתקיים "ונתתי גשמיכם בעתם", ובאמת זה עובד. אבל יש אחד שיודע ש"האי עלמא" הוא "עלמא דשקרא", ואינו שקוע ב"האי עלמא" – כפי שדברנו קודם – והוא רוצה שפע רוחני, לא גשמי, שנעלה ממנו באין ערוך. הכל תלוי בכוונה שלו. הכוונה בפסוק היא "לבבנו" – מחשבת הלב. כפי ה"לבבנו", כוונת הלב, אתה מפעיל את ה"כפים" של הקב"ה, להמשיך ולתת שפע על ידי קיום המצוות שלך.

"אל אל בשמים" – לעשות טובה לה'

אבל יש כוונה שלישית, שאינה להמשיך שפע גשמי וגם לא להמשיך שפע רוחני, אלא לעשות תענוג ונחת רוח לבורא עולם. ממילא, אם עושים תענוג ונחת רוח לה' – נחת לשון נחיתה, שה' נוחת, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[קנג] – ואם האלקות נמשכת (אינך מתכוון להמשיך רוחניות או גשמיות, אלא שה' יתגלה וימשך, זהו ענין התענוג והנח"ר של ה' בקיום המצוה שלנו) ממילא הכל נמשך, כל העולמות מתמלאים שפע רב ברוחניות ובגשמיות. אתה לא מכוון לא לזה ולא לזה, אלא רק לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים.

הוא שהכוונה לעשות נחת רוח לה' ולהמשיך גילוי אלקות היא "אל אל בשמים" – שם א-ל, "חסד אל כל היום"[קנד], והחסד הכי גדול של הקב"ה הוא התגלותו בשמים. מתוך שהוא מתגלה בשמים הוא גם ממשיך להתגלות בארץ, כמו הפסוק של משה רבינו – "אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך", מה ש"אתה החלות להראות את עבדך וגו'" (הפסוק מיד אחרי "ואתחנן אל הוי' בעת ההִוא לאמר"). אם כן, עיקר עבודת ה' הוא לכוון לעשות לה' טוב ("אין בטובה למעלה מענג"[קנה]). אם אתה עושה לה' טוב – המשכת את הכל (בכלל, הדבור על תענוג, תענוג של השי"ת ותענוג של האדם בקיום רצון ה', הוא אחד מחידושי החסידות ואכמ"ל).

אחר כך, לפי אותה רוח, הוא מפרש עוד פסוק בתהלים – "אֹהב צדקה ומשפט חסד הוי' מלאה הארץ"[קנו]. מהווארט שלו אפשר ללמוד איך לפרש פסוק. אמרנו שבהרכב של נשמת רבי מענדילע יש גם חסד, יש גם אברהם אבינו (הכי מבוגר בעם ישראל, "ואברהם זקן"). הוא אומר שה"חסד" הכי גדול של הקב"ה הוא ש"הוי' מלאה הארץ", שהארץ מלאה בגילוי הוי' – מהו ה"חסד"? ש"הוי' מלאה הארץ".

גילוי הנסתר בשמים ובארץ

בפסוק מאיכה הוא מפרש שצריך לכוון "אל אל בשמים", לעשות נחת רוח ותענוג לה' בשמים, וממילא כל הברכה תבוא. "נשא לבבנו אל כפים", כוונת קיום המצוות, "אל אל בשמים". הפסוק של משה רבינו הוא "אשר מי אל" – "'מי' דקיימא לשאלה"[קנז], בינה שלמעלה מהז"ת, מ"ימי עולם", ובעצם היינו גילוי של אושר ועונג אלקי. באיכה לא כתוב "מי", אבל אצל משה רבינו ("משה זכה לבינה"[קנח]) כתוב "אשר [לשון אושר שמתגלה ב]מי אל בשמים ובארץ". "אל" הוא חסד, והחסד הוא שה"מי", "הנסתרֹת להוי' אלהינו", הממד הנסתר של המציאות, מתגלה בשמים ואחר כך בארץ.

בשמים מתגלה שם "אל" ובארץ שם "הוי'". לפעמים משהו יורד ומצטמצם והולך, והגילוי למטה פחות מהגילוי למעלה, אבל התגברות החסד – כמו שדברנו על גבורה שבתפארת – היא כמפל מים, שככל שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך מתגבר עוצמת-תאוצת המים, החסד. כך בפסוקים אלה בשמים יש גילוי שם א-ל, שם החסד ("חסד אל כל היום"), ובארץ שם הוי', שם הרחמים, שם העצם, כמו רחמים עצומים. הכל תלוי בכוונה, שאין לי אינטרס בקיום המצוות – בכל מה שאני עושה בחיים – חוץ מלעשות לבורא יתברך תענוג ונחת רוח. זהו סיום הווארט, התורה הזו.

הכוונה הפשוטה לפני המצוות

רק נאמר שבדרך כלל המקובלים מכוונים לפני המצוות – כתוב שכל אחד צריך לכוון "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", לעשות יחוד, ובתניא[קנט] מוסבר שהיינו יחוד סובב כל עלמין וממלא כל עלמין. בחב"ד לא נוהגים לומר זאת ממש, רק פעם אחת ביום, לפני "ברוך שאמר", והולך על כל היום, ובכל אופן כתוב (בתניא שם) שצריך לחדש את מחשבת היחוד לפני קיום המצוות ובכל שעה תוך כדי לימוד התורה.

אבל מה שאמרנו עכשיו הוא תורת הבעש"ט טהורה, יסוד היסודות בחסידות. אם כן, כאשר מחר בבקר נניח תפילין, נראה מי יחשוב ש'אני פשוט רוצה שלקב"ה יהיה טוב'. איני יודע מיחודים וזיווגים, קוב"ה ושכינתיה, איני מקובל – אני רק יודע שאבי שבשמים אמר משהו לעשות, ו"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". אני מאמין בכך, וממילא עושה את המצוה כדי שיהיו תענוג (געשמאק) ונחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו. 'הנני רוצה לעשות נחת רוח לקב"ה במצוה זו', זה הכל. נראה מי מאתנו יזכה לכוון זאת מחר בבקר, לפני טלית ותפילין. לחיים לחיים.