בע"ה

מוצש"ק י"ג אייר תשע"ט – כפ"ח

שלש הבחינות בפרשת בחקתי

בת מצוה מושקא תחי' פרידמן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מעלת המצוות (רצון) על התורה (חכמה)

הבת-מצוה חזרה מאמר של הרבי ד"ה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

ישר כח למושקא, שתגדל להיות חסידה ויראת-שמים ולמדנית. הרבה נחת לכולם.

שמענו עכשיו שעולם התחיה הוא הרבה יותר נעלה מאשר גן עדן, אפילו גן עדן העליון. גן עדן הוא ענין של תורה ועולם התחיה הוא מצוות. מצוות הן הרצון של ה' והתורה היא החכמה של ה', והרצון יותר עצמי – יותר ה' בעצמו – אפילו מהחכמה שלו. זו היתה הנקודה העיקרית ששמענו.

יגיעת התורה וידיעת התורה

הענין קשור לפרשת שבוע שהתחלנו עכשיו, בחקתי[ב] – "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם". רש"י אומר ש"בחקתי תלכו" היינו "שתהיו עמלים בתורה" – צריכים לעמול, לעבוד קשה, כאשר לומדים תורה. ואז "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", ומרש"י משמע ששני הדברים האלה הם קיום המצוות – "את מצותי תשמרו, ועשיתם אתם". אבל יש רמז בדברי רש"י, במה שמביא את הפסוק "ולְמדתם אתם ושמרתם לעשותם" – כפי שאומרים המזרחי ועוד מפרשים – לתורת כהנים, פירוש חז"ל על התורה, בה כתוב שהשמירה היא שמירת התורה (שלומדים) על מנת לקיים את המצות בפועל ("ושמרתם" היינו שאתם תשמרו את ה"ולְמדתם אתם", "ושמרתם" בשביל "לעשותם", לעשות את המצות בפועל, לא שה"ושמרתם" הולך על שמירת המצות – "ושמרתֶם" כתיב לא 'ושמרתָם', ודוק).

גם רש"י עצמו אומר במקום אחר, על הפסוק "ושמרתם ועשיתם", ששמירה היא משנה, ובמקום אחר שכתוב "שמור ושמעת" מביא רש"י פסוק ממשלי "כי נעים כי תשמרם בבטנך". המפרשים אומרים שבטנו של האדם היא כמו לבו – שומר את התורה בלב. לכן, אחד ההסברים בחסידות הוא שיש בתורה שתי מצוות – כידוע, עיקר הלכות ת"ת של אדמו"ר הזקן – ידיעת התורה, לשמור את התורה בלב כל הזמן, שלא אשכח אותה, ומצות יגיעה בתורה, מצוה בפני עצמו, "והגית בו יומם ולילה", והיינו עמל תורה ("שתהיו עמלים בתורה").

מעלת "עמל תורה"

אנחנו מברכים את מושקא שתזכה גם לעמל תורה – מעלה עצומה לעמול בתורה. יש אפילו סיפור – ענין במוצאי שבת לספר סיפורי צדיקים – שאדמו"ר הזקן כאשר היה צעיר בכה לה' שאין לו עמל תורה, בא לו מדי קל, רק פותח ולומד ומיד מבין וזוכר הכל. הוא בכה לה' שזהו חסרון, צריך לעבוד קשה בתורה.

צריך שכולם יקחו זאת ללב – ענין חיוני, חיובי, שאדם יעבוד קשה בלימוד. כתוב באיוב "אדם לעמל יולד" – אדם נולד כדי לעבוד קשה. יש בחז"ל שלשה פירושים, ויש עליהם שיחה מאד יפה של הרבי – יש "עמל מלאכה", "עמל שיחה" ו"עמל תורה". קודם חושבים שבכך שאדם נולד לעמל הכוונה לעמל מלאכה, לעבוד את האדמה, להתפרנס – זו הוה-אמינא שחז"ל דוחים, ומציעים שאולי הכוונה עמל-שיחה, ובסוף אומרים שהעיקר הוא עמל-תורה. שייך גם לבת, לעמול קשה בלימוד.

מפרשים בחסידות שהכל שייך לתורה – עמל מלאכה היינו קיום מצוות מעשיות ("מלאכת שמים"), עמל שיחה היינו תפלה ("ויצא יצחק לשוח בשדה", "אין שיחה אלא תפלה"), גם תפלה בכוונה ("שפכי כמים לבך נכח פני א-דני") היא עבודה קשה, אבל עיקר העמל הוא "שתהיו עמלים בתורה" ("אם בחקתי תלכו"). מחד עיקר התכלית הוא "המעשה הוא העיקר", מצוות מעשיות, אבל עיקר העמל – שאדם צריך לעבוד קשה בחיים – הוא עמל תורה.

שלש קומות תיקון – ידיעת התורה, עמל תורה וקיום מצוות

לפי זה, "ואת מצותי תשמרו" גם הולך על תורה, על מצות ידיעת התורה. קודם "אם בחקתי תלכו" היינו עמל תורה, מצות לימוד תורה (בפה, "חיים הם למוצאיהם" – "למוציאיהם בפה"), ו"ואת מצותי תשמרו" היינו "נעים כי תשמרם בבטנך", לזכור את התורה בלב, ואחרי שתי בחינות התורה צריך להגיע ל"המעשה הוא העיקר" – "ועשיתם אתם".

שוב, בדרושי החסידות כתוב ששלש אלה כנגד שלש בחינות, שבהרבה ספרים נקראים גוף-נפש-שכל, או, ביטוי נוסף, מוטבע-מורגש-מושכל, ועוד כמה ביטויים (בפרט, בכל אחת משלש הבחינות של בחינה של "נפש" – בגוף יש את הנפש הטבעית, בנפש את הנפש החיונית, ובשכל את הנפש השכלית). לכל אדם יש תיקון הגשמיות שלו, יש תיקון המדות בלב – כמו כעת, בספירת העומר, שמתקנים את שבע מדות הלב (להיות כל אחת כלולה מכולן) – ויש את עצם השכל שלו.

מסבירים שהעמל, שאדם עובד קשה בלימוד תורה – גם בת צריכה לעבוד קשה בלימוד תורה – יגיעת התורה היא תיקון המורגש, תיקון הנפש (ובפרט, היינו הנפש החיונית כנ"ל), תיקון הלב. בלב יש התפעלות ועבודה קשה. שמירת התורה במח ובפנימיות הלב (ששם "עין השכל שבלב") היא תיקון השכל (והנפש השכלית) – תיקון השכל הוא שהשכל יהיה תורה, שיהיה אדם של תורה, שיקנה בנפש תורה. אחר כך, קיום המצוות בפועל, "המעשה הוא העיקר", התכל'ס, הוא תיקון הגוף – בסופו של דבר תיקון הגוף יבוא לידי ביטוי בתחית המתים, כאשר הגוף יקום לתחיה. המצוות מתקנות את הגוף, לכן הן מצוות מעשיות.

סדר התיקון

אם מתבוננים לפי זה, סדר הפסוק מתחיל מהאמצע. סדר שמופיע הרבה פעמים בחסידות, שמתחילים מהאמצע, עולים לשיא ויורדים לתכלית.

כאן, מתחילים מעמל תורה, תיקון מדות הלב, האמצע. אחר כך עולים לשכל, ידיעת התורה, יותר גבוה. אפשר להסביר, לפי המאמר ששמענו, שבגן עדן התחתון מקבלים את שכר העמל, העבודה הקשה שלנו ללמוד תורה – יש כמה פירושים לגן עדן עליון וגן עדן תחתון, וכך נפרש לעניננו – וגן עדן עליון הוא שכר הידיעה, כמה התאחדתי והתעצמתי עם התורה, שאני והתורה נעשינו אחד, שהתורה נעשית השכל של האדם, החב"ד של האדם, בלי התפעלות, בלי עבודה קשה.

אחר כך יורדים לתכל'ס, קיום המצוות בפועל, רצון ה' – ומעלה זו מתגלה בעיקר בתחית המתים.

השכר – שלשה "ונתתי"

כל זה התנאי שכתוב בפסוק הראשון – "אם בחקתי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אתם" – והשכר הוא שלשה "ונתתי": "ונתתי גשמיכם בעתם", קודם גשמיות, כולל את כל תיקון הגוף (בבני חיי ומזוני); ואחר כך "ונתתי שלום בארץ", שלא תהיה מלחמה – גם בנפש, מקום המלחמה הוא בלב, הנפש החיונית שמתפעלת ועומלת קשה (כבפסוק "נפש עמל עמלה לו", הנפש עובדת קשה, ובסוף קוצרת את הפירות, מקבלת את השכר); ובסוף "ונתתי משכני בתוככם", דבקות אלקית, משכן, "ועשו לי מקדש", עצם ידיעת התורה וידיעת האלקות, הדבקות בה' ("ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום").

לפי זה, השכר הוא פשוט מלמטה למעלה – כל השכר שניתן בעולם הזה. קודם "ונתתי גשמיכם בעתם", על קיום המצוות בפועל, "ועשיתם אתם". אחר כך השכר על העמל בתורה, "ונתתי שלום בארץ" – חוזר להתחלת הפסוק, שכר על "אם בחקתי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה". בסוף מקבלים את השכר על "ואת מצותי תשמרו" – "כי נעים כי תשמרם בבטנך", נעם העולם הבא בעולם הזה, כמוסבר בחסידות.

ברכה לבת-מצוה

אנחנו מברכים את מושקא ואת כולנו כאן, לקראת ביאת משיח הרבי אומר שבנות צריכות ללמוד תורה כמו בנים, אותו דבר ממש, ולכן צריך להיות גם אצלן עמל תורה וידיעת-שמירת התורה (שמירת התורה שייכת במיוחד לבנות – "'שמור' לנוקבא"). כמובן, התכל'ס הוא "המעשה הוא העיקר". נברך את מושקא ואת כולנו, שתזכה ללכת – ההליכה היא העמל, התעמלות – לעבוד קשה בלימוד התורה, ואחר כך לשמור את התורה, ואחר כך לקיים את המצוות בפועל, הכל מתוך שמחה וטוב לבב. היום פסח שני, גם הילולת רבי מאיר בעל הנס, שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, ובא לציון גואל.