בע"ה

ט"ז אייר תשע"ט – ברוניא, מוסקבה

שתיקה ודבור בתקשורת הזוגית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. איש ואשה – שתיקה ודבור

קשר ותקשורת

שלום לכולם, ברשות הרב קוגן שליט"א וכל הצבור הקדוש כאן.

הנושא שלנו היום הוא שלום בית, קשר טוב ופורה בין בני הזוג – האיש והאשה. בלשון הקדש, 'קשר' בין שני אנשים, בין שתי נשמות, ו'תקשורת', באים מאותו שרש.

הזוג הראשון שנברא בעולם הוא אדם וחוה. השם אדם הוא מלשון דממה, שתיקה, וחוה היא מלשון חות-דעת – דבור והבעה[ב] (כלשון הפסוק "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת"[ג]). כלומר, היחוד בין אדם וחוה, בין האיש והאשה, הוא יחוד של שתיקה ודבור[ד].

מעשה בראשית ומעשה מרכבה – יש מאין ואין מיש

בקבלה לומדים אודות שני סודות – סוד "מעשה בראשית" וסוד "מעשה מרכבה"[ה]. "מעשה בראשית" עוסק באופן בו ה' ברא את העולם וממשיך לבורא את כולם-כולנו בכל רגע תמיד. "מעשה מרכבה" עוסק במלאכים ובצדיקים הבטלים ומשמשים מרכבה לה' מתוך בטולם לרצונו. הם כל כך בטלים, שה' כביכול רוכב עליהם – מנהיג את העולם על ידם[ו].

מדברי הרב המגיד ממעזריטש[ז] – התלמיד המובהק של הבעל שם טוב, הדור השני של החסידות – עולה הסבר להבדל הפנימי בין סודות של "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה": "מעשה בראשית" – בריאת ה' את כל העולם וגם אותנו – הוא ההרגשה שאני יוצא מהאין. איני רואה את ה', וגם לא את אורו האין סופי, אבל אני מרגיש את ההתהוות יש מאין. אמנם, הצדיקים הם "מעשה מרכבה", ותפקיד הצדיקים– "ועמך כֻלם צדיקים"[ח], כולנו, כל עם ישראל, צריכים להיות צדיקים – הוא להחזיר את היש לאין, כיוון הפוך. "מעשה בראשית" הוא מאין ליש, ו"מעשה מרכבה" הוא מיש לאין. כלומר, שאני מבטל את עצמי לגמרי לה' והופך להיות המרכבה שלו[ט].

סוד החשמל – יחוד איש ואשה

בתיאור "מעשה מרכבה" – בתחלת ספר יחזקאל, מהנביאים הגדולים בתנ"ך – מופיעה המלה הכי סודית בתנ"ך: "חשמל"[י]. היום משתמשים במונח "חשמל" לכח האלקטרי (electricity)[יא], אבל בתנ"ך המלה "חשמל" מופיעה רק במעשה מרכבה, וחז"ל[יב] דורשים אותה כחיבור של שתי מלים – "חש" ו"מל", שתיקה ("עתים חשות") ודבור ("עתים ממללות"). אם כן, יחוד אדם וחוה, דממה ודבור, הוא סוד החשמל והוא סוד המרכבה.

המרכבה רומזת ליחוד איש ואשה לשם פריה ורביה, המצריך 'חשמל' בחבור ביניהם[יג] – חשמל שהוא-הוא סוד "שכינה ביניהם"[יד]. בנוסף לפירוש ש"חשמל" היינו חש-מל, שתיקה ודבור, יש פירוש נוסף בחז"ל, ש"חשמל" הוא שם מלאכים שהם "חיות אש ממללות". כלומר, ה"חשמל" הוא סוג-גוון של אש. אש כבר רומזת לאיש ואשה, כי האותיות המשותפות שלהן הן אש. בתוך האיש יש י ובתוך האשה יש ה. אם זוכים, ה-י של האיש, שהוא השתיקה שלו, וה-ה של האשה, שהיא הדבור שלה – מתחברים. חיבור הוא סוד מעשה מרכבה כנ"ל – להרכיב שני דברים יחד – ואז יש זיווג-חיבור של קדושה (י-ה, שם קדוש).

מח ולב – שתיקה ודבור

הרבה פעמים כתוב שאיש ואשה הם מח ולב[טו] – האיש הוא יותר שכלי והאשה היא יותר רגשית. מח בעצם מתאפיין בשתיקה – הוא מתבונן, הוא חושב. המלה "חש" היא גם כמו חושב. הלב, לעומת זאת, מביע את הרגש. איך הוא מביע את הרגש? בדבור. כלומר, בעצם המח הוא השותק באדם והלב הוא המדבר, המביע את עצמו. מתקשר שוב לכך שה"חש" והשתיקה, האדם, הוא במח, וחוה, שהיא הדבור (חות דעת), היא הרגש שבלב.

בקבלה כתוב שבמח יש שלשה כחות – כתר, חכמה ובינה. לפעמים אומרים חכמה, בינה ודעת, אך בכל אופן, יש שלשה כחות נפש במח. בלב, לעומת זאת, יש שבעה כחות. אם כן, האיש (שעיקרו מח) קשור למספר שלש והאשה (שעיקרה לב) קשורה למספר שבע.

כעת נתבונן איך כל מערכת הספירות באה לידי ביטוי בשתיקה ובדבור, במרכבה-הרכבה וחבור של איש ואשה, שדווקא ביחד יכולים להיות בטלים לרצון ה', לעשות את רצון ה' בשלמות בעולם. נראה שלש בחינות של שתיקה, כנגד שלשת כחות המח, ושבע בחינות של בור, כנגד שבעת כחות הלב.

ב. שלשה סוגי שתיקה

כתר: תקשורת בשתיקה

הכתר הוא העל-מודע, הוא למעלה מהשכל. בקבלה הוא אמנם גם נקרא סוג של שכל, אבל איני מבין בו שום דבר – רק חווה את העצם שלי). במדרגה זו יש שתיקה מוחלטת. חז"ל אומרים "מלה בסלע משתוקא בתרין"[טז] – אם דבור שוה רובל אחד, שתיקה שוה שני רובל. כלומר, השתיקה שוה פי שנים מהדבור. הדרגה הזו היא השתיקה של הכתר (ובסוד "סיג לחכמה שתיקה"[יז] – הכתר שעל הראש מקיף את החכמה כסיג).

מציירים כאן בני זוג, איש ואשה, יושבים ליד השלחן, ויש ביניהם קשר-תקשורת בשתיקה – יש תקשורת בעצם השתיקה. נדגים זאת באמצעות סיפור מאד יפה אודות הבעל שם טוב:

הבעל שם טוב נסע עם תלמידיו לאיזה כפר רחוק – אולי כאן באזור, אפשר לדמיין זאת... הם נכנסו לבית צנוע, עני ודל, עם שלחן ושני כסאות בלבד. בבית ישבו רק איש ואשה – האיש יושב ועוסק במלאכתו והאשה בוררת אורז, יש ביניהם שתיקה, כל אחד עושה את שלו. כשיצאו מהבית הבעש"ט שאל את התלמידים – 'מה הרגשתם בתוך הבית? ראיתם איש ואשה יושבים ושותקים, וכל אחד עוסק בשלו – מה הרגשתם?'. התלמידים אמרו שהרגישו בבית גן עדן. המשיך הבעל שם טוב ושאל – 'מי היו האיש והאשה שראיתם בתוך הבית, יושבים ושותקים ועוסקים כל אחד בשלו?'. אמרו התלמידים – 'ראינו שאלה אדם וחוה לפני החטא'[יח].

כתוב שכתר הוא מדרגה ששואפים אליה – הוא למעלה מטעם ודעת, אבל שואפים ורוצים להגיע לשם. הלואי שכולנו נזכה לאותו מקום-מדרגה של אותם בני זוג צנועים ועניים היושבים יחד, בגן עדן מקדם, אדם וחוה לפני החטא. בכל אופן, זהו הכתר.

חכמה: מבט אוהב

מה יש בחכמה? חכמה היא חוש הראיה בקבלה. בסיפור שספרנו שני בני הזוג לא הסתכלו אחד על השני, אבל בחכמה השתיקה מביעה את עצמה בהסתכלות – "עיניך יונים"[יט] – לא מדברים, רק מסתכלים, כמו זוג יונים המביעים את אהבתם בהסתכלות.

בינה: הקשבה טובה

כמו שחכמה היא ראיה, בינה היא שמיעה. לשמוע בעברית פירושו גם להבין. כשאני רק רואה – אני שותק. גם כשאני שומע, רק מקשיב טוב, אני שותק. השתיקה של הבינה היא הקשבה טובה לבן או בת הזוג – להקשיב טוב למה שהוא אומר, וגם להקשיב טוב לרחשי לבו. כתוב שיש תדרים שיוצאים מהלב, רחשי הלב, ועל הבעל להיות רגיש ביותר לאשתו – להקשיב ללב שלה (והרי היא בחינת לב בעצם, כנ"ל), להקשיב למה שהיא מהרהרת, גם כשהיא לא מדברת.

ג. שבעה סוגי דבור

"מפתחא דכליל שית"

אחרי שלש הבחינות הראשונות מגיעים לדעת, שהיא בעצם הגשר בין המח ללב. קשר הוא גם גשר. בתוך הדעת יש את יסודות כל מדות הלב -היא "מפתחא דכליל שית"[כ], שש מדות הלב (בלשון הרמב"ם ב"הלכות דעות" כל מדה נקראת דעה, והנה, שש פעמים דעה עולה דעת).

עוד לא הסברנו מהן מדות הלב, הרגש. קודם יש חמש מדות ואחר כך הן מתפתחות לשבע – כל שבוע בספירת העומר הוא כנגד ספירה אחת של הלב: חסד הוא אהבה; גבורה היא יראה; תפארת היא רחמים על הזולת; נצח הוא בטחון (בטחון פעיל, לקיחת יוזמה); הוד הוא אמירת תודה – מישהו עושה לי טובה, לומר לו תודה; אחר כך כל חמש המדות מתכללות ביסוד. יסוד הוא אמת, בו הכל נעשה אמתי. יסוד הוא כמו יסודות לבנין – הזיקה הנפשית להתאמתות-התגשמות הרצונות והרגשות היא יסוד בנין הנפש; בסוף המלכות היא תכלית הכוונה, מה שה' רוצה – "דירה בתחתונים"[כא]. גם בנפש, התכלית בסוף היא שהכל מתקדש. כמו שנסביר, תיקון המלכות הוא שכל החולין, כל הדברים הסתמיים, מתקדשים.

בקיצור, אלה הן מדות הלב. כעת נעבור אחת-אחת ונסביר שכל המדות האלה הן סוגי דבור שונים, סוגי תקשורת בין בני הזוג[כב]. כפי שהקדמנו, יש שלש שתיקות ושבעה דבורים, כאשר הכל ביחד יוצר את הזיווג השלם בין האיש והאשה.

חסד: דבורי אהבה

כל המדות הן סוגים שונים של דבור מתוקן בין בני זוג. את החסד הכי קל להבין – פנימיות החסד היא אהבה, וכנגד החסד מכוון דבור שפשוט מביע אהבה. בחסד צריך לומר כמה אני אוהב אותך, כמה אני אוהבת אותך. המבחן הוא כמה הדברים כנים ויוצאים מעומק הלב, ולא רק מן השפה ולחוץ, לא רק מס שפתים. לא צריך לומר כל יום וכל רגע "אני אוהב אותך", אבל לפעמים כן צריך לומר זאת – וכל אחד צריך לומר, להיות יכול לבטא את האהבה הפשוטה, באופן מאד כן, מתוך הלב. זהו תיקון החסד, הדיבור שמתקן את החסד.

נאמר גימטריא יפה, הראשונה להיום: המשפט "אני אוהב אותך" שוה 502, כמנין "שכינה ביניהם", היחס האידאלי בין איש ואשה בלשון חז"ל, כאשר אור ה' שוכן בין בני הזוג (כנ"ל בענין דירה בתחתונים) – כמו בסיפור הבעש"ט, בו הורגש שאור ה' נמצא בין בני הזוג. היכולת לומר באמת 'אני אוהב אותך' פועלת-גורמת השראת שכינה ביניהם. כתוב בקבלה[כג] ש-502 הוא גם סך שנות חיי האבות שלנו – אברהם חי 175 שנה, יצחק 180 שנה ויעקב 147, יחד 502. האבות – יחד עם האמהות – הם המקור וההשראה לקשר שלנו בין איש ואשה. שוב, כאן הדבר מתבטא בביטוי פשוט – 'אני אוהב אותך', העיקר שיהיה באמת.

גבורה: בקורת בונה

הספירה הבאה היא גבורה. ביחסים בין אנשים בכלל ובין בני זוג בפרט, דבור הגבורה נקרא 'בקורת בונה'. לעתים אדם צריך לבקר את הזולת, אבל על הבקורת להיות בונה, לעזור לתיקון המציאות. בלשון הקדש, השמעת בקורת כדי שמישהו יתקן משהו נקראת 'הערה' – כמו לעורר משינה. כלומר, אם מישהו מתנהג לא טוב – הוא ישן באותו ענין וצריך בעדינות לעורר אותו, להעיר לו. הרבה פעמים בלשה"ק אותיות ע ו-א מתחלפות, כך שהערה היא גם כמו הארה – מאירים לאדם אור והוא מבין שעליו להשתפר.

שוב, הכל בא מאהבה, אבל לפעמים צריך להאיר לחבר או לבן/בת הזוג על צורך להשתפר, כמו שה' מעיר-מאיר לנו, בימים שלפני ראש השנה – אנו תוקעים בשופר ובקול השופר אנו שומעים איך שה' אומר לנו "שפרו מעשיכם"[כד]. צריך ללמוד לתקוע בעדינות, להעיר ולהאיר, ב-ע וב-א, כך שהזולת יבין בעצמו מה לעשות כדי לתקן את עצמו.

תפארת: דברי שבח

אחרי ספירת הגבורה באה ספירת התפארת. הפירוש הפשוט של תפארת הוא לפאר ולשבח מישהו. גם כאן, במיוחד בין בני זוג, מאד חשוב שכל אחד ידע לפאר את השני. כפי שהוזכר בנוגע להבעת האהבה, גם המחמאות ודברי השבח צריכים להיות דברים כנים, יוצאים מן הלב – לשבח את השני על כל הדברים הטובים שהוא עושה, גם בגשמיות וגם ברוחניות. אם האשה בשלה תבשיל טוב – צריך לשבח אותו, כמה הוא טעים. גם ברוחניות, אם יש איזה רעיון יפה שאחד מבני הזוג אמר, צריך לשבח את החכמה והתבונה, את התובנה, של הזולת (ותיכף נאמר כמה חשוב ללמוד תורה יחד).

כתוב בחסידות כלל גדול: אם יודעים לשבח טוב – דברי השבח מוציאים מהלא-מודע את התכונה אותה משבחים. אם משבחים ילד על מבחנים, כמה שהוא טוב וחכם – אף שציוניו לא טובים כרגע – השבחים מוציאים את התכונה מהלא-מודע למודע, והוא נעשה חכם בפועל. יש חכמה בדרך הנכונה לשבח את הזולת, וחשוב ביותר בחיי נישואין לדעת לשבח אחד את השני.

נצח והוד: פקודה והודאה

אחר כך באה ספירת הנצח. נצח הוא גם לשון נצחון, כמו לנצח במלחמה, וגם לשון נצחיות, דבר נצחי לעולם ועד. כתוב שתכלית הנצחון היא לנצח את מלאך המות, ואז זוכים לחיים נצחיים. זהו הקשר בין שני פירושי נצח.

בכל אופן, מהו הנצח בדבור, בתקשורת בין בני הזוג? לכל ספירה יש שם קדוש. השם הקדוש של נצח הוא שם צבאות, מלשון צבא. מה יש בצבא? מפקד שנותן פקודות וחיל שמקבל פקודות. בכל יחס בין אנשים, ובמיוחד ביחס קרוב, אינטימי, הרבה פעמים אחד אומר לשני 'תעשה לי משהו' – 'תעשה לי כוס קפה', 'תסדר את החדר' – במעין נתינת פקודה. כמובן, צריך לומר זאת מתוך אהבה, ומי שחכם יוסיף את המלה 'בבקשה', אבל איך שלא יהיה – יש פה אמירה לשני מה לעשות. מבקשים טובה, והכל צריך להיות מתוך אהבה, אבל הבקשה היא מעין פקודה – הפוקד הוא המפקד והמבצע הוא החיל. בחיי הנישואין היחס כל הזמן מתחלף – לפעמים האיש מפקד והאשה חילת, ולפעמים הפוך, היא המפקדת, אומרת לו מה לעשות – 'תשטוף כלים', 'תלביש את הילדים', 'תקום ותעזור משהו בבית' – והוא צריך לציית. צריך לדעת איך לתת פקודה נכון, במאור פנים, בחיוך, עם 'בבקשה'.

נצח והוד הולכים יחד: כשאני נותן פקודה והשני ממלא אותה – אני מיד צריך לומר תודה. נצח הוא נתינת פקודה, והוד הוא הכרה בטובה והודיה (כרמוז בסוד האות ד בלשון הקדש – 'דלת אומרת: דע לומר תודה'[כה]).

נוסיף כאן את הנקודה החסידית: כתוב[כו] שהרבה פעמים כשאומרים למישהו לעשות משהו והוא עושה זאת – הדבר מחזק ומעמיק את הקשר בין אנשים. אפשר לחשוב הפוך, שנתינת פקודה יוצרת מרחק, אבל כתוב הפוך – שנתינת פקודה, בקשת כוס קפה, מחזקת את הקשר. למה? כי אני בעצם אומר – אני צריך אותך, לא יכול להסתדר בחיים בלעדיך, אני צריך שתתן לי את כוס הקפה בבקר. אם הדבר נעשה נכון, באופן נתינת הפקודה ומיד אחר כך הכרת טובה ואמירת תודה רבה, הוא רק יוצר ומחזק את הקשר בין שני בני הזוג.

יסוד: "ישקני מנשיקות פיהו"

כמו שהסברנו את הנצח וההוד יחד, כזוג, גם שתי הספירות האחרונות, יסוד ומלכות – שני כללים ביחס לחמש המדות חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד – הן זוג.

כתוב בקבלה שהיסוד הוא סוד הנשיקין. אחרי שכל הדבור מתוקן – 'אני אוהב אותך', בקורת בונה, פאר ושבח, נתינת פקודה, אמירת תודה, והכל באהבה – אפשר לתת נשיקה[כז]. לעניננו, נשיקה היא גם סוג של דבור, היא מתבטאת בדבור. כלומר, יש דיבור שהוא נשיקה.

איזה דבור הוא נשיקה? פשוט, דברי תורה. יש סיפור חשוב, שפעם הרבי הרש"ב במקום לתת נשיקה לבנו כתב לו מאמר חסידות. קבלה וחסידות, דברי אלקים חיים, סודות התורה – הם נשיקה. מאיפה לומדים זאת? מתחלת שיר השירים, שיר האהבה בינינו לבין הקב"ה. כתוב "ישקני מנשיקות פיהו"[כח] – הוא יתן לי נשיקה מפיו. מה הפירוש? רש"י אומר שהכוונה שמשיח יבוא ויגלה את סודות התורה. הסודות שיגלה הם נשיקין – נתינת נשיקה. גם אצל בני הזוג, שיושבים ומדברים יחד דברי תורה, לומדים קבלה וחסידות – דבר מאד חשוב – הדבור בדברי תורה מתקן את היסוד, זהו דבור בבחינת נשיקה.

מלכות: שיחת חולין

כמו שיש דבור קדש, דבור של נשיקין, יש גם מה שנקרא סתם דבור חולין, שיחת חולין. אסור לאיש ואשה לשבת על כוס קפה ולדבר קצת פוליטיקה, מה קורה במדינה, מה פוטין עש,? מה קרה היום?! מותר, אבל במינון הנכון. באנגלית קוראים לשיחה כזו 'סמול-טוק' (small talk), לדבר קצת על הא ועל דא ('על הא ועל דא' ר"ת דעהו – "בכל דרכיך דעהו"[כט], גם בדרכי ובדברי החולין שלך...). דווקא בדיבורים כאלה, אחרי כל התיקונים שעשינו, אפשר לתקן את המלכות. לכן הסמול-טוק הרבה פעמים בענין פוליטיקה, כמו שאמרנו – מה קורה במדינה, בחינת מלכות.

אם הסמול-טוק, הדיבור של המלכות, בא אחרי שאר סוגי הדיבור המתוקן, שבאים בעצמם אחרי שלשת סוגי השתיקה – הוא טוב. הגענו לתכל'ס, אחרי הכל – משתיקה עד סמול טוק – שיחת החולין היא כבר "חולין על טהרת הקדש", המצטרפת לתורת משיח, נעשית תורת משיח.

סיכום

לסיום, נעבור שוב על הכל:

היו שלש בחינות שתיקה: בכתר פשוט לשתוק. הפסוק הוא "כַּתַר לי זעיר ואחוך"[ל] (המתן לי רגע ואומר לך את דעתי) – אני יודע שיש דיבור בדרך, אבל בינתים יש שתיקה. אחר כך, בחכמה, יש הסתכלות העינים – רק להסתכל, בלי לדבר. בבינה יש הקשבה טובה באזניים – להקשיב בלי לדבר, להרגיש את השני.

אחר כך יש שבעה דבורים: דברי אהבה בחסד; בקורת בונה בגבורה; מחמאות ושבחים בתפארת; פקודות ובקשות בנצח; אמירת תודה בהוד; ביסוד מגיעים לנשיקין, שהם בחינת משיח – דברי תורה, ובפרט סודות התורה, ביחד; בסוף, במלכות, העבודה היא לקדש את הסמול-טוק, "בכל דרכיך דעהו", השיחה הסתמית של איש ואשה יחד – אז הכל קדש, מהכי גבוה עד הכי נמוך. זהו התיקון של אדם (שתיקה-דממה) וחוה (דיבור, חות דעת).

תודה רבה לכולם. שנזכה למשיח, עם הנשיקין שלו, וגם הדברים הקטנים – שהכל יהיה קדוש. הכי אינטימי הוא דווקא הסמול-טוק – הדבור הסתמי בין בני הזוג מקרב ומביא ל"ראוה מדברת"[לא], כינוי חז"ל ליחס הכי אינטימי. שנזכה לחיבור של הקב"ה-החתן ושלנו-הכלה, ונזכה לגאולה האמתית והשלמה תיכף ומיד ממש.