בע"ה

כ"ה אייר ע"ט – כפר חב"ד

התוועדות יסוד שביסוד

ערב פתיחה לקמפיין "להפוך את החשך לאור"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. האלפים שיביאו את הגאולה

דבור-שתיקה-נגון-רקוד

ערב טוב לכולם וברוכים הבאים. היות שהכל בהשגחה פרטית, קודם קבלתי מייל מאחת התלמידות שעוסקת במוזיקה, במחלקת המוזיקה שלנו, והיא הזכירה מאמר חז"ל ידוע שמאד מתאים לפתוח בו – "מלה בסלע, משתוקא בתרין"[ב]. זהו מאמר שמצדיק שתיקה, מאמר שעוזר לשתוק, במיוחד כשרוצים הרבה מעות, הרבה כסף. צריך לדעת שמלה שוה סלע, אבל שתיקה מכפילה את הסכום. בכל אופן, היות שהסדר הוא "מלה בסלע משתוקא בתרין" – כנראה לפני ששותקים צריך לדבר. בדרך כלל הסדר הפוך, שקודם שותקים ואז מדברים – חש-מל, אולי נסביר בהמשך ההתוועדות – אבל במאמר הזה כנראה קודם צריך לפתוח באיזה ווארט, כמו שאנו עושים עכשיו, ואחר כך לשתוק, והשתיקה הזו תביא כפלי-כפלים, "כפלים לתושיה".

בכל אופן, עלתה השאלה מה לגבי ניגון – כמה שוה מוזיקה, סלע אחד או שנים? הציעו שכנראה ניגון שוה אחד וחצי, באמצע, בין הדבור לבין השתיקה. הסברא היתה שגם קצב הנגינה בנוי על קצב של אחד וחצי. סברא יפה וטובה. בכל אופן, חשבתי – גם לעניננו – שניגון שוה שלשה סלעים. קודם כל מכפילים את הסלע, את הווארט, על ידי שתיקה ששותקים. אבל ניגון הוא יותר משתיקה – יותר טוב משתיקה לנגן, ולכן כבר שוה שלשה, "שיר משולש". הכל שיר, יש "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש". אם הגענו ל"משולש", מה שוה 4, "שיר מרובע"? פשוט מאד, מה עושים אחרי שמתלהבים מהניגון? רוקדים. כנראה ניגון שוה 3 וריקוד 4. צריך להתחיל במלה בסלע – הדבור הזה – אחר כך להכפיל בשתיקה, לשלש בניגון ובסוף בריקוד, שיהיה ספונטאני, להכפיל פי 4 (כמו שאמרו שצריך להכפיל את "ואביטה" פי 4).

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז).

לחיים לחיים, שיהיו בשורות טובות, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

[בדבור והשתיקה והניגון – איפה עומד הלחיים?] הוא המעבר בין דרגה לדרגה.

אלפים שהופכים את העולם

הרבי אמר[ג] שבשביל להביא את הגאולה צריך להכניס את ה-א בתוך ה-גולה. לא צריך לברוח מהגולה – הגולה היא חומר הגלם, והוא טוב, רק חסר משהו, חסר א. גם אצלנו, אנחנו ב-גולה, ורק חסרים לנו הרבה אלפים... כולנו בגולה, והגאולה היא רק פונקציה של כמה אלפים אפשר להכניס לגולה.

ה'שער' של גולה הוא גל – כל הגולה מתחילה מ-גל, מ"גל עיני"[ד]. צריך רק הרבה אלפים, ואז ה-אלף הופכת להיות פלא, וזה "ואביטה נפלאות מתורתך". הרבי הסביר שיש שלש מדרגות של האלף, והמדרגה הכי גבוהה היא ה-אלף שהופך ל-פלא. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים, רק צריך "האלף לך שלמה"[ה] – להיות עשירים כמו יוסף הצדיק, "יסוד שביסוד", וגם עשירים כמו קרח וגם עשירים כמו שלמה המלך. שלשה עשירים שצריך ללמוד מהם איך להביא הרבה אלפים, "האלף לך שלמה" – להביא את ה"אלף" הזה, להכניס אותו בתוך ה"גולה" שלנו ואז "קער א וועלט היינט" ('הפוך את העולם היום'), הגולה הופכת לגאולה.

לכאורה שני הווארטים האלה של הרבי שונים זה מזה. מצד אחד, הוא אומר שהכל מוכן ורק צריך להכניס א, ומצד שני "קער א וועלט היינט", 'הפוך את העולם היום', לא מספיק להכניס א בנחת, אלא צריך להפוך את העלם העולם לאור בכח. כנראה שאם מכניסים את האלף בנחת, עם הרבה אמצעים מתאימים, השינוי מתחולל "באופן המתקבל" והעולם כבר מתהפך. אנחנו רוצים להפוך את העולם, וצריך בשביל הענין הרבה אלפים.

ב. שפלות רבי אייזיק מהומיל

צדיקי יסוד שביסוד

ברוך ה' הגענו ליסוד שביסוד בספירת העומר – יום ההילולא של שלשה צדיקים גדולים מתקופת האחרונים, התקופה שלנו (חוץ מרבינו סעדיה גאון, מתקופת הגאונים שעוד לפני הראשונים, שגם יום ההילולא שלו הוא היום, יסוד שביסוד), הרמח"ל, רבי אייזיק מהומיל ורבי שלמ'קה מזוויהל, כמו שאנחנו נוהגים להזכיר מדי שנה בשנה.

פעם היינו עושים את היום הזה בשכם, אצל יוסף הצדיק, יסוד שביסוד. גם היום, שנמנע מאתנו להיות שם כרצוננו, אנחנו חושבים על שכם עיר הקדש, העיר של יוסף. לכן אמצנו לעצמנו בישיבה את הדמות של רבי אייזיק מהומיל, בתור המשכיל הגדול של החסידות, שנלמד ממנו.

רבי אייזיק בגימטריא שכל, הוא מגלם את השכל האלקי. רבי אייזיק הוא איש משכיל. כתוב על משיח "הנה ישכיל עבדי"[ו], ו"משכיל" משמעותו גם מצליח, כמו יוסף שנקרא "איש מצליח"[ז] (אייזיק בגימטריא הצלחה). "משכיל" בתורה פירוש 'מצליח' – "אל כל אשר יפנה ישכיל"[ח] היינו יצליח[ט]. זהו יום של הצלחה, גם בגשמיות, כמו יוסף שצבר את כל הכסף. בשביל להביא משיח צריך לצבור את כל הכסף ולדעת איך להשתמש בכסף (כיוסף). לכן נחשוב על שלשת הצדיקים שהזכרנו, אבל נדבר במיוחד על רבי אייזיק, דמות המופת שלנו.

התקרבות רבי אייזיק מהומיל לחסידות

הרב קוק אמר שרבי אייזיק מהומיל הוא הרבי עקיבא איגר של החסידות. כנראה שיש דברים בגו, נסמוך על החוש של הרב קוק. תיכף נסביר שלרבי אייזיק היה חוש איך להעריך צדיקים ויתכן שגם לרב קוק היה חוש כזה, ואם כך העריך את רבי אייזיק – כנראה יש דברים בגו. אם כן, כנראה יש קשר בין רבי יצחק-אייזיק קודם כל לשם עקיבא[י]. בין התנאים הוא הכי מזכיר את התנא האהוב עלינו, רבי מאיר בעל הנס[יא]. רבי מאיר הוא מושל משלים, ובכל תולדות החסידות גדול מושלי המשלים הוא רבי אייזיק מהומיל. "מבשרי אחזה אלוק"[יב] – מהמשל של הבשר וממדות לב בשר אחזה אלקות.

ידוע שהוא בא לאדמו"ר הזקן, כמו הרבה עילויים גדולים באותו זמן, נגד רצון הוריו, שהתנגדו מאד. היה לו אבא גדול בתורה, רבי מרדכי, שישב עליו שבעה – כמו שמסופר על הרבה אברכים נועזים באותה תקופה שהתקרבו לחסידות. רק אחרי שהוא חזר מאדה"ז, מלאזניא פעם ראשונה ועשה סיום על כל הש"ס התפייס איתו אביו. כלומר, שהוא קם לתחיה. מכאן נלמד שסגולה לתחית המתים – לעשות סיום על כל הש"ס.

היחידות הראשונה של רבי אייזיק

בכל אופן, הוא ישב שנתיים אצל אדמו"ר הזקן ועדיין לא נכנס ליחידות. בזמן ההוא חסידים רציניים, ידעו שצריך לעשות הרבה הכנות לפני שנכנסים לרבי ליחידות. אחר כך, כשהוא כבר חשב שהוא מוכן להכנס ליחידות פעם ראשונה, הוא שמע, בהשגחה פרטית, אחד מזקני החסידים – ר' שאול שמו – חוזר על ווארט ששמע מאדמו"ר הזקן הרבה שנים קודם. "ששה חדשים בשמן המֹר וששה חדשים בבשמים"[יג] – כל חסיד הוא נערה, ולפני שנכנסים למלך, לרבי, כל חסיד צריך להיות "ששה חדשים בשמן המר", התבוננות שמביאה למרירות עמוקה בנפש. שמן הוא רזין דרזין, ויש שמן שמוציא את ה"לבו דואג בקרבו", שהוא בעצם התנאי לגילוי רזין דרזין ("אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[יד]). ואחר כך "ששה חדשים בבשמים" – בהתבוננות שמביאה למתיקות באלקות (בשמים הם מתיקות, כמו "חייב איניש לבסומי בפוריא"[טו], "אתבסמת נוקבא"[טז]). כשהוא שמע את הווארט הזה הוא כמובן חכה עוד שנה, עבד על עצמו לקיים את "ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים", ורק אחר כך נכנס לאדמו"ר הזקן.

כשהוא נכנס הוא נתן לרבי פ"נ, כנהוג, שהיו כתובות בו חמש מלים בלבד – "נפש העמלה איך להתקרב לאלקות". הוא הגיש את הפ"נ לרבי ומיד התעלף. מסופקני אם הוא עשה את הגימטריא של הפתק... אם הוא לא עשה הוא חכה שמישהו יעשה, שאנחנו נעשה – "נפש העמלה איך להתקרב לאלהות" שוה 1820. [מזה הוא התעלף...] ואכן אני כמעט התעלפתי.

השפלות – לא מגיע לי שתקשיב לבקשתי – והשמחה

בתחלת "מאמר השפלות והשמחה" שלו, המאמר הראשון שצריך ללמוד בהעמקה, הוא מגדיר מהי שפלות, וכמדומני שההגדרה שלו במקום הזה לא כתובה אצלנו בפרק בעבודת ה'. תוכן דבריו (לא ציטוט מדויק) הוא שמי שיש לו שפלות הוא כל כך בנמיכות כלפי עצמו, שהוא "לא ספון" (זו המלה שלו) שימלאו את בקשתו ("ספון" היינו חשוב) – לא מגיע לי שתעשה מה שאני מבקש ממך. זה גדר של שפלות. מה אני חשוב בכלל שאתה תקשיב לי עכשיו?! שתקשיב לי, וכל שכן שתעשה מה שאני מבקש, כמו להשתתף במבצע שאנחנו עוסקים בו. זו תודעה מאד חשובה בחיי נישואין – שכל בן זוג יחשוב: מה אני חשוב שתעשה/תעשי את בקשתי?

איך איך חויה זו קשורה לשמחה? הוא לא כותב על אתר, אבל כל הספר עוסק בקשר בין שפלות לשמחה, שהא בהא תליא. חשבתי מכאן שאם אני מבקש שיאספו כסף ולא מקשיבים לי – אני צריך להיות מאד שמח. אני שמח שיש לאנשים שכל, שיש להם תבונה. שמחה היא בינה ושפלות היא מלכות – אני שמח שאתה מבין שאני לא ספון שתעשה מה שאני מבקש.

אבל מה אם במקרה כן תעשה מה שאני מבקש – אני אהיה עצוב? כנראה שיש שני סוגי שמחה. שמחה אחת היא לשמוח בכך שאתה מבין שלא צריך לעשות מה שאני אומר, ושמחה שניה היא בכך שיש כזה יהודי שמרחם על מי שלא צריך לעשות מה שהוא מבקש ובכל זאת ממלא את בקשתו. בלשון הקבלה, מתפארת דאמא – של ההבנה – נעשה הכתר דז"א, שהוא הרחמים. מיסוד אמא נעשית הדעת, מקור הרחמים בז"א. אני שמח שיש יהודי טוב, שאף על פי שאני לא ספון שיעשה מה שאני מבקש – הוא עושה. לחיים לחיים, שתהיה שפלות ושמחה.

ג. חשמל – חוש ברוה"ק וחידוש תורה

צדיקי יסוד שביסוד וסוד החשמל

אם עושים את הגימטריא של שמות שלשת הצדיקים (נאמר לפי הדורות) – משה חיים, יצחק אייזיק, שלמה – רואים שהערך הממוצע של השמות שלהם יוצא בדיוק חשמל. כנראה יש איזה חשמל ביום הזה, יסוד שביסוד. באמת כתוב בקבלה[יז] שאור החשמל מתגלה על הברית, על תיקון היסוד, ל"צדיק יסוד עולם"[יח] יש חשמל. ביחזקאל כתובה המלה חשמל שלש פעמים, ושלשתם יחד – משה חיים, יצחק אייזיק, שלמה – הם חשמל-חשמל-חשמל (1134). והנה, יצחק אייזיק בן מרדכי (672) ועוד יסוד שביסוד (462) עולה בדיוק אותו מספר – חשמל-חשמל-חשמל! לרמז שמבחינה מסוימת ר' אייזיק כולל את כולם.

פירושי הבעש"ט ל"חשמל"

אם כן, צריך לומר איזה ווארט על חשמל. חשמל הוא "עתים חשות עתים ממללות" או "חיות אש ממללות", כשני פירושי חז"ל בגמרא[יט]. בחסידות בדרך כלל נוקטים את "עתים חשות עתים ממללות", שבכללות היינו העלם וגילוי – מה שנעלם אחר כך מתגלה – וזהו הווארט של הבעל שם טוב[כ], שצריך "חש" (הכנעה) עד שהקליפות נכרתות-נבדלות ("מל" מלשון ברית מילה, יסוד שביסוד), ואז מגיעים ל"מל" לשון דבור. "מי ימלל גבורות הוי'"[כא], הדובר יכול בדבורו להמתיק דינים. מתי? רק כשהוא "חש" עד שהוא כורת הקליפות – הקליפות שבתוכו, הישות – ואז אדרבא, "מל", "פתח פיך ויאירו דבריך"[כב] בדברי תורה "המתוקים מדבש ונֹפת צופים"[כג].

יש פירוש נוסף של הבעל שם טוב[כד], שהרב מדבר והוא "חש" לאחד ו"מל" לשני בו-זמנית. אחד לא שומע כלום, אפילו ששומע את קולו הגשמי של הרב – לא מדבר אליו בכלל. הרבי שמשדר את הדיבור מכוון לכך – הוא מדבר כך שאחד לא ישמע כלום, לא יקלוט כלום, זה לא בשבילך (דאס איז ניט פאר דיר), ובו-זמנית השני מקבל את כל הפנימיות. כמו שאחד יורש את הגן עדן שלו וגם של חברו ולחבר אין כלום. הוא חש לאחד ומל לשני בו זמנית. זהו עוד פירוש של הבעש"ט.

חוש ברוח הקדש

כעת נאמר ווארט נוסף להסביר את שתי הבחינות חש-מל, לפי המלה שאמרנו קודם – חוש. כנראה שבשקט, ב"משתוקא בתרין" שהזכרנו, יש תחושה מיוחדת שאין בדבור. "חש" הוא לשון חוש. ידוע שכל ענין החסידות הוא לפתח את חושי הנפש, כמו שאמר הרבי הרש"ב שהמוסר בא לתקן את הכחות הגלויים שבנפש וחידוש החסידות הוא להוציא-לגלות את החושים הנעלמים של הנפש. רבי זלמן זעזמיר, המשפיע של רבי הלל מפאריטש, חברו של רבי אייזיק, מסביר[כה] שהחושים הם ז תקוני גלגלתא – "שבעה אורות", שבע הארות מעתיק שמתלבשות בגלגלת דאריך, הכל בעל-מודע, וזהו מקור החושים, למעלה מ-יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים (שבכללן ה"פומא קדישא" מקור ה"מל" לשון דבור). בכל אופן, החסידות נועדה לגלות את שבעת האורות האלה.

מי הוא בעל חוש בין חסידי חב"ד ובכלל כל החסידים? כשאמרנו שרבי אייזיק הוא מושל המשלים הגדול הכוונה בכל החסידות – אין דומה לו בחב"ד ולא במקום אחר. גם בחוש – יש לו חוש מיוחד שאין לאף אחד אחר. מה החוש שלו? יש לו חוש ברוח הקדש, כמו שרואים מסיפור שסיפרנו הרבה פעמים:

פעם ישבו יחד רבי אייזיק מהומיל ועמיתו רבי הלל מפאריטש והתוועדו. כשחסידים מתוועדים מדברים על הרבי. רבי אייזיק זכה להיות אצל שלשה רביים – אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח-צדק – ורבי הלל רק אצל השנים האחרונים. רבי אייזיק היה מבוגר בהרבה מהצמח-צדק, ובא אליו בקבלת עול – הוא אפילו שכנע אותו לקבל את הנשיאות, ויתר בעצמו על הנשיאות שהוצעה לו ובא אליו כתלמיד חבר. הוא אמר הערכה על הצדיקים – חוש שמקבלים מיסוד שביסוד, הספירה של היום. הוא אמר שלאדמו"ר הזקן – אצלו היה חי שנים – היתה רוח הקדש תמיד, כל הזמן. אצל בנו, אדמו"ר האמצעי, היתה רוח הקדש מתי שרצה – רוח הקדש "לכשירצה" (ביטוי בגמרא[כו]), מיד כשהוא רוצה יש לו רוה"ק. לרבי העכשווי – הוא מדבר בזמן הצ"צ – יש רוה"ק כמה פעמים ביום. יש נוסח אחר, שלרבי יש רוה"ק 'מתי שה' רוצה', אבל הנוסח שאני שמעתי הוא 'כמה פעמים ביום' – כנראה שה' רוצה כמה פעמים ביום שלצ"צ תהיה רוה"ק...

כשרבי הלל שמע את דברי ההערכה האלו על הצדיקים הוא התקומם והתרגז על חברו, ואמר – 'אייזיק, גם לך יש רוח הקדש?! איך אתה יכול לתת הערכות לצדיקים?'. רבי הלל תמה איך חסיד יכול לומר ככה על הרבי – כולם רביים שלו, לרבי הראשון שלי היתה רוה"ק כל הזמן, הרבי השני שלי מתי שרצה והשלישי כמה פעמים ביום. רבי אייזיק השיב את התשובה המפורסמת – 'רוח הקדש אמנם אין לי, אבל חוש ברוח הקדש יש לי'. אמנם, אין לי רוה"ק, אבל אני יכול לחוש, לדעת, להרגיש – חוש הוא תחושה פנימית מאד – את רוח הקדש אצל הצדיק. חוש ברוח הקדש איננו רוח הקדש ממש, כך הוא אומר, אבל ביחס אלינו – ואפילו ביחס לרבי הלל מפאריטש – זו גם דרגה גבוהה ביותר, הגובלת ברוה"ק.

ארבע מדרגות ברוח הקדש

איני זוכר אם פעם הסברנו כך, אבל פשוט – מהסיפור הזה רואים שיש בעצם ארבע מדרגות ברוח הקדש:

יש את רוח הקדש של אדמו"ר הזקן, נון-סטופ. כלומר, הוא מוקף בהשראה תמידית של רוח הקדש.

יש את רוח הקדש של אדמו"ר האמצעי, שיכול להזמין אותה בכל רגע שרוצה – כשהוא מזמין היא נכנסת בו. כמו היחס בין השראה להתלבשות – מושגי יסוד שרבי אייזיק מסביר במאמר השפלות והשמחה, השראה-התלבשות-השתלשלות.

המדרגה השלישית היא שמגיעה אליו רוח הקדש באופן מסוים וקצוב – או שה' רוצה שתגיע אליו עכשיו, או שבאופן קבוע היא מגיעה אליו כמה פעמים ביום. יחסית זו מדרגת השתלשלות – הגילוי משתלשל, יורד אליו לפי איזה סדר מסודר (בניגוד להתלבשות באדמו"ר האמצעי, שיכול להזמין רוה"ק כשירצה, ולהשראת רוה"ק על אדה"ז בקביעות).

אבל יש מדרגה רביעית, המדרגה של רבי אייזיק עצמו – 'רוח הקדש אין לי, אבל חוש ברוח הקדש יש לי'. זו גם רוח הקדש, כמו שאמר רבי הלל.

[רוה"ק לא באה מהפנימיות, מגילוי היחידה?] ודאי שההשראה גם שייכת לנשמה שלך – היחידה היא אור מקיף, סוד ה-ם סתומה של הצלם, היא שמקיפה את אדמו"ר הזקן.

מבנה ארבע המדרגות

כנראה יש לנו כאן י-ה-ו-ה של רוח הקדש. על המשיח כתוב "ונחה עליו רוח הוי'"[כז] – כתוב שהוא גדול ממשה רבינו ברוה"ק, אף שפחות ממנו בנבואה[כח]. משה הוא יותר נביא ממשיח, אבל משיח גדול ממשה רבינו ברוח הקדש. יש לו גם נבואה, לא כמו משה רבינו, אבל רוה"ק יש לו יותר. כנראה יש לו את כל ארבע הדרגות הללו של רוה"ק – ארבע דרגות של משיח – ועל כן נאמר בו "ונחה עליו רוח י-ה-ו-ה", ארבע מדרגות של רוח הקדש:

הדרגה של אדמו"ר הזקן היא י, חכמה; אדמו"ר האמצעי הוא בינה, "רחֹבות הנהר", מתי שהוא רוצה הוא מזמין – ההזמנה אינה דורשת מאמץ, היא אוטומטית, די בעצם הרצון שלו ברוח הקדש והיא באה. אלה מדרגות "הנסתרֹת להוי' אלהינו"; המדרגה השלישית מתחילה להיות "והנגלֹת" של רוה"ק – כמה פעמים ביום או מתי שה' רוצה. ה-ו, ובאמת הצמח צדק הוא הדעת – "מפתחא דכליל שית"[כט]. המדרגה התחתונה, "סיפא דכל דרגין"[ל] – שבלעדיה "אין השם שלם", בלי חסיד כמו רבי אייזיק השם של כל הצדיקים לא שלם, בשביל ה תתאה, המלכות, חייב להיות אחד שאף שאין לו רוה"ק כמו הרביים יכול לחוש ולהעריך את הרביים.

י   אדמו"ר הזקן – רוח הקדש תמידית

ה  אדמו"ר האמצעי – רוח הקדש "לכשירצה"

ו  הצמח צדק – רוח הקדש כמה פעמים ביום

ה  רבי אייזיק – חוש ברוח הקדש

המדרגה הרביעית היא הים, עליו נאמר "כל הנחלים הֹלכים אל הים והים איננו מלא"[לא] – הוא מקבל מהכל, מכיר את הכל, חש את הכל. כלומר, רבי אייזיק כאן הוא המלכות דאצילות. היות שאנחנו דור של מלכות, רוצים להקים כאן מלכות, יש לנו כאן ווארט, רמז, שבשביל להקים מלכות צריך חוש בצדיקים. הצדיק הוא היסוד, יסוד שביסוד (ואותו חסיד שיש לו חוש-אמת ב"צדיק יסוד עולם" זוכה שיום ההילולא שלו הוא יסוד שביסוד, להיות יחד עם הצדיק ממש. והיינו סוד "קפיצת הארץ" כמבואר בספה"ק, וכפי שהסברנו אתמול[לב], שהארץ, המלכות, הכלה, קופצת ליסוד, לחתן שלה, לרבי שלה). צריך חוש להעריך צדיקים – אחרת אין מלכות, המלכות היא העם, "אין מלך בלא עם"[לג].

גם להסבר הזה מגיע 'לחיים', שנזכה לחוש הזה ברוח הקדש, שהוא ה"חש" של החשמל.

אמירת תורה 'מחשמלת' מתוך חוש ברוה"ק

עכשיו רוצים להסביר את סוד החשמל, הערך הממוצע של שלשת צדיקי יסוד שביסוד של הדורות האחרונים. עד כה הסברנו רק את ה"חש" – חוש ברוה"ק. אם יש "חש", שהוא החוש ברוה"ק, מהו ה"מל"? מה שאמרנו קודם – ברגע שיש חוש ברוח הקדש, שאתה יכול להעריך צדיקים, מגיע לך "פתח פיך ויאירו דבריך", לדבר בדברי תורה מתוקים הממתיקים את המציאות. כלומר, "מל" הוא תורה. מתי אתה יכול לומר תורה? אם יש לך חוש בצדיק, חוש ברוח הקדש, אפילו שאינך צדיק.

כל אחד צריך לשאוף שיהיה לו את כל סוד החשמל – פירוש שלם מהו חשמל – קודם לחוש את רוה"ק של הצדיק, של הרבי שלך, ואז מגיע לך להפיץ את התורה שלו, אז "מל". אבל אם אתה מל כמו תוכי, שרק מדקלם (ממלמל) זה לא חשמל – אתה לא 'מחשמל' אף אחד. בשביל מה אנחנו מגייסים כסף? כדי שיהיה אפשר לחשמל את כולם. פעם אמרנו שאנחנו חיל האויר של החסידות, היום אנחנו אומרים שעלינו להיות חברת החשמל של המדינה... לחברת חשמל יש ודאי תקציב של יותר מחמשה מליון (שאי"ה רוצים להשיג בקמפיין הנוכחי).

בשביל לחשמל את הצבור צריך את סוד החשמל של רבי אייזיק – קודם חוש ברוח הקדש של הרבי, ואחר כך הוא עצמו נעשה 'עצמי'. לא כמו רבי הלל. כשקוראים את החסידות שלו, לא שומעים את הסגנון של הרביים – שומעים אותו. קודם הוא חש את הרביים, ואז מל דברי תורה שיכולים לחשמל את הזולת. זו הברכה העיקרית, שכל אחד יוכל לחשמל את האחרים, מכך שמתקשר ליסוד שביסוד. שהוא עצמו המלכות של רוח הקדש. לכל יהודי מגיעה רוח הקדש, לכל יהודי יש רוח הקדש.

ורמז לסיכום: חש-מל היינו חש-רוח-הקדש מל-תורה = 1612 = 26 פעמים 62 (הוי' פעמים יה יהו הוי') = חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד, כל הו"ק עד היסוד הכולל את הו"ק, ובסוד חשמל = ו פעמים סג, הארת שם סג דאמא בו"ק, סוד ה"מלבוש" דז"א, כמבואר בקבלה[לד], וד"ל. לחיים לחיים.

ד. טמא-אסור-פסול

יש דרוש אחד של רבי אייזיק בחנה אריאל[לה] שמסביר את ההבדל בין טמא, אסור ופסול. יש טומאה וטהרה, יש איסור והיתר ויש כשר ופסול. קצת מזכיר מה שדברנו לפני כמה שבועות[לו] על התפלה שאחרי הספירה, שיש קליפות וטומאה וסיגים וכו'.

טמא – במקום הקליפות

בקיצור, הווארט הוא שמי שטמא נמצא בהיכל הקליפות, כך הוא אומר – עצור שם, כמו בבית הסהר. שם הוא יכול לעשות אפילו דברים טובים. כולנו טמאים בזמן הזה, ואף על פי כן אפשר לעשות מצוות ומעשים טובים. אסור לנו להכנס למקדש, לכן יש לנו בעיה גדולה לגבי הר הבית היום – צריך לדעת בדיוק איפה מותר ואיפה אסור. למה? כי אנחנו טמאים. שוב, גם כשטמאים עושים מצוות, אפשר להיות צדיק, אפשר להיות צדיק כמו רבי שמעון בר יוחאי – אולי היה עדיין אפר פרה בזמנו – כמו רבינו סעדיה גאון, כמו כל הצדיקים שהזכרנו, הבעל שם טוב. אף על פי כן – טמאים.

אסור – מיניק לחיצונים

יש משהו אחר, אסור, כמו "עם הארץ אסור לאכול בשר"[לז] שפרשו בחסידות[לח] שקשור לבשר, מכור אליו, כמו מכור לסם. יש אחד שאסור בידי החיצונים, והוא לאו דווקא נמצא ברשותם. חידוש גדול, הוא לאו דווקא בתוך המקום שלהם, אבל הם אוחזים בו – איפה שהוא לא נמצא. למאי נפק"מ? אם במעשים הטובים שהוא עושה הוא נותן יניקה לחיצונים או לא. אחד יכול להיות טמא ולעשות דברים טובים תוך כדי הטומאה שלו, והחיצונים, הקליפות, לא מקבלים חיות ממנו – המעשים הטובים לא שייכים להם. יש אחד שבדרגת אסור, ואם הוא אסור – הוא יכול לעשות דברים טובים, אף שלא חוזר בתשובה שלמה (תיכף נסביר יותר), אבל גם בדברים הטובים שהוא עושה אוחזים החיצונים, הם נותנים יניקה, מוסיפים חיות, בקליפות. הדברים הטובים שהוא עושה מניקים את הקליפות כי הוא בגדר "רשעים מלאים חרטות"[לט] – מתחרט על הדברים הלא-טובים, אבל אף פעם לא עושה תשובה שלמה, לא מסוגל, הוא חלש אופי, הוא חייב ליפול עוד פעם. כל פעם הוא מתחרט, הוא לא רוצה ליפול בעבירה, אבל הוא אסור – אסור אצל החיצונים, נופל פעם אחר פעם. הוא יכול גם לעשות דברים טובים ואפילו להתפעל מאלקות – יכול להיות שיש לו 'חוש' באלקות. מאד אפשר להזדהות עם האסור הזה. מי שטמא, גדר הטומאה שאין לו חוש. טומאה היא טמטום (כפי שגם הסברנו באותו שיעור) – טמטום המח וטמטום הלב – ואין לו התפעלות מאלקות.

שוב, הוא יכול לעשות הרבה דברים טובים, אבל בלי התפעלות אלקות – הוא עושה "מצות אנשים מלֻמדה"[מ], או שהוא רוצה לקבל שכר. אבל מי שאסור יכול ממש להרגיש התפעלות אלקות, הוא לא נמצא ברשות החיצונים, במקומם – הוא לא טמא, לכן בזמן הבית יכול להכנס למקדש ולאכול קדש – אבל מכל הדברים הטובים שהוא עושה מגיעה יניקה לחיצונים. כלומר, בעצם הם הפוכים – הטמא נמצא אצלם, אבל לא מניק להם חיות, צריך להבין זאת, והאסור לא נמצא אצלם, אבל כן מניק להם חיות. שני טיפוסים 'חמודים' – הטמא והאסור.

פסול – צדיק לא מעודכן

אבל הכי שייך לנו הוא הפסול. זה הווארט בשבילו רצינו לחזור על תורה זו של רבי אייזיק, בעל ההילולא. הוא אומר שפסול הוא כמו מטבע שנפסלה. המלכות פסלה מטבע. יש גם אדם פסול – פסלו אותו, שמו עליו איקס. המטבע  לא נפסלה כי יש בה סיגים – היו עושים מטבע מכסף או מזהב, והמטבע עדיין כסף טהור. אפשר להתיך אותו – זה התיקון של המטבע שנפסלה, להתיך מחדש, כי זו לא בעיה של סיגים (שדברנו עליהם בבאר שבע[מא]). הבעיה רק שהצורה שעל המטבע כבר לא תקפה, כבר לא מעודכנת – כבר עשו צורה חדשה.

יש צדיק כזה שהוא זהב טהור. בדור שלו היה "צדיק יסוד עולם", היה מה שנקרא 'בעל צורה', אבל במשך הזמן המלכות – מלכות שמים – פסלה את הצורה. הזהב הוא זהב, הכסף הוא כסף – אבל הצורה כבר לא עוברת לסוחר, אי אפשר להשתמש במטבע. יש אדם שהצורה שלו פעם היתה הכי מהודרת, הכי רלוונטית, ועכשיו היא לא עוברת לסוחר – הוא נפסל. זה דבר חשוב ביותר. הזמן פועל זאת – הזמן עצמו פועל שהצורה הקודמת באיזה שלב תפסל, נגמר, אף על פי שאתה זהב טהור או כסף טהור.

איך אומרים זאת במלים קצת אחרות? אותו צדיק שנפסל כבר לא בעל השפעה על הזולת. הוא יכול להיות טוב פאר-זיך, עדיין טוב לעצמו, אבל הוא לא רלוונטי להשפיע. עוד פעם, אי אפשר להשתמש בו במשא ומתן, לא עובר. מהי צורה? מאד פשוט – צורת הדבור, צורת ההתנהגות. פעם זו היתה צורה מתקבלת, ועכשיו היא כבר לא צורה מתקבלת. זה בדיוק מה שקורה עם כולם. זו בעיה במיוחד של העולם החרדי – צריך לבדוק אם לא פסלו לך את הצורה. אם פסלו לך את הצורה אתה פסול – אתה יכול להיות זהב טהור, כסף טהור, אבל אתה פסול. נפסלת.

טמא-פסול-אסור – עולם-שנה-נפש

נחזור ונאמר עוד ווארט שהוא לא אומר: יוצא שפסול שייך לממד הזמן. להיות כשר פירושו של דבר להיות מעודכן ולהיות פסול לא להיות מעודכן – בעיה של זמן. אתה צריך להתאים את עצמך לזמן. כמו שאדמו"ר הזקן אמר – "לחיות עם הזמן"[מב]. אחרת אתה פוסל את עצמך. מה הם טמא וטהור? שייכים לממד המקום – אתה לא במקום הנכון, וגם יש לך הגבלות לגבי מקום. כמו שאמרנו קודם, מי שטמא לא יכול להכנס למקדש – יש לו הגבלות במקום. עוד פעם, טמטום, אחד שלא רגיש, אין לו חוש כמו שדברנו קודם להרגיש אלקות – הוא יכול לקיים את כל המצוות, אבל אין לו חוש, כמו שאומרים על מי שלא זכה לאור החסידות, הוא יכול להיות גדול עולם בתורה, צדיק במעשים, אבל אין לו חוש באלקות בכלל – זו בעצם בעיה במקום שלו, הוא לא במקום. זו יכולה להיות גם סבה שאין לו חוש בארץ ישראל – גם מאד שייך לדורנו.

מהו האסור? אם פסול זו פונקציה של זמן וטמא פונקציה של מקום – יש בתורה מקום טהור ומקום טמא – מהו אסור? הממד השלישי של ספר יצירה, נפש. עוד פעם, כתוב שהאסור הוא אחד שחלש נפשית – הוא מתחרט, אבל אף פעם לא יכול לעשות תשובה אמתית, כמו שכתוב בדרך חיים לאדמו"ר האמצעי. לכן, גם הדברים הטובים שהוא עושה – ויש לו אפילו חוש באלקות – הוא כל הזמן נותן יניקה לחיצונים, ר"ל.

זה היה שיעור קצר בטמא, אסור ופסול, ועיקר הווארט הוא מהו פסול. שלא נגיע למצב של פסול – צריך להיות מטבע עם צורה מעודכנת. קודם אמרנו שמי שפסול לא מסוגל להשפיע. הוא יכול להיות זהב טהור, אבל לא משפיע. אפשר לומר עוד מלה של היום – פסול הוא אחד שלא מתפקד. אפשר להיות מאה אחוז בסדר, אבל אתה לא מתפקד – אתה פסול. הסבה שאתה לא מתפקד היא כי הצורה שלך לא נכונה – הצורה לא מעודכנת, עובר-בטל, כמו אחד זקן. לכן אנחנו מבקשים מהקב"ה שישמור אותנו לעת זקנה, לא להגיע למצב של עובר-בטל, שעבר, הצורה עברה, ועכשיו אתה עצמך לא עובר לסוחר. שיהיה לנו הרבה כסף טוב, מעודכן, שעובר לסוחר – שכל הכסף יהיה עובר לסוחר, שיתפקד נכון, שאנחנו נתפקד נכון.

[מה התיקון של כל אחד מהם?] לחייך.

ה. למה רבי אייזיק לא היה רבי?

רבי מאיר בעל הנס ורבי אייזיק – קשר ימי ההילולא

אמרנו שלרבי אייזיק יש קשר לרבי מאיר בעל הנס. קודם כל, טוב בשביל להרים נס. כל מבצע שרוצים לעשות, במיוחד מבצע של הבאת משיח, הוא הרמת נס – צריך את זכותו של "אלוק דרבי מאיר בעל הנס". ההילולא שלו היתה לא מזמן – לא היום, ביסוד שביסוד, היתה בחסד שבהוד, לפני 12 יום, בפסח שני, היום של 'אין אבוד'. קודם כל, בחכמת החשבון – זהו היום ה-29 לעומר והיום היום ה-41 לעומר, יש קשר ביניהם? בשביל להדק את הקשר בין רבי מאיר בעל הנס ורבי אייזיק, שני מושלי המשלים הגדולים. יש קשר – 29 ברבוע היינו 841 ו-41 ברבוע 1681, 29 ברבוע היא הנקודה האמצעית של 41 ברבוע.

תופעה נדירה ביותר, רק כאשר הרבוע של המספר הקטן הוא גם מספר השראה – 29 ברבוע הוא השראה של 21, ולכן הוא הנקודה האמצעית של הרבוע של 21 ועוד 20 (41). בחכמת החשבון זהו קשר מאד חזק בין הילולת רבי מאיר בעל הנס להיום, הילולת רבי אייזיק מהומיל. ביחד 29 ו-41 הם 70 – שבעים פנים לתורה וכו'.

הכי יפה, כמה שוה יחד חסד שבהוד ועוד יסוד שביסוד? 851, חיה פעמים יחידה, שעולה "זה הדבר אשר צוה הוי'", נבואת משה רבינו, ואכן יש זה ימים בין זה לזה, וגם בגימטריא "בעתה אחישנה", שעל פי פשט הכל דבר אחד, שהגיע הזמן, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד"[מג], ואז הגאולה הולכת מהר. כנראה שקשור לשני העמודים האלה. כאן אלה שני עמודי תווך, אחד ביום ה-29 לעומר ואחד ביום ה-41 לעומר. והנה, 29 במשולש (בספירת העומר כל יום הוא בעצם משולש, סכום כל הימים עד אליו ועד בכלל, וכמו שאנו סופרים "היום אחד וארבעים יום לעומר" ולא 'היום יום האחד וארבעים לעומר' כידוע) עולה 435 ו-41 במשולש עולה 861, וביחד – 1296 = 36 ברבוע שהוא 6 בחזקת 4, שלמות גדולה. מ-29 ל-36 – 7 (ז) ומ-36 ל-41 – 5 (ה), "זה הדבר אשר צוה הוי'".

רבי מאיר ורבי אייזיק – צדיקים ש'נפסלו'

ידוע שרבי מאיר, בין התנאים, הוא היחיד שאמר על עצמו שהוא משיח[מד] – מאיר הוא ראשי תבות "רוח אפינו משיח הוי'"[מה], "מאיר עיני חכמים בהלכה"[מו]. כשרבי אייזיק שם את הרגל שלו על העגלה – כשגדולי החסידים מינו אותו לרבי אחרי אדמו"ר האמצעי – הוא אמר שבאותו רגע מחו ולבו נעשו זכים ובהירים "אלף פעמים ככה"[מז], היתה לו הארה והשפעה עצומה, כמו שדברנו קודם על השראת רוח הקדש. אבל מיד, תוך כדי שקבל הארה זו, ראה את אדמו"ר הזקן אומר לו – יש כמה גרסאות – 'אייזיק, תעשה חסד עם זרעי' או 'אייזיק, אל תתאוה להיות רבי'. להיות רבי זו תאוה – "תאות צדיקים"[מח]. כמו שהוא אומר, המח והלב נעשו זכים אלף פעמים ככה, ברגע שרק שם את הרגל על העגלה לנסוע להיות רבי. תוך כדי כך, הוא רואה את אדמו"ר הזקן הרבה שנים קודם אומר לו 'אייזיק אל תתאוה להיות רבי', כגרסה אחת, או 'אייזיק, תעשה חסד עם הזרע שלי'.

לרבי מאיר קוראים "אחרים אומרים" – הוא חשב שמגיע לו להיות רבי. מן השמים אמרו לו 'אל תתאוה להיות רבי', הוציאו אותו מבית המדרש, פסלו אותו[מט]. הוא לא פסול ח"ו, הוא כשר לגמרי. בכל אופן, קצת פסלו אותו (כמו שגם את רבי אייזיק 'פסלו' בתחלת רבנותו, ועוד יותר את הרמח"ל, שעד יום מותו היה שרוי במחלוקת עזה נגדו). סתם משנה היא רבי מאיר, אבל פסלו אותו.

לחיים לחיים. אם גדולי החסידים, שיש להם גם 'חוש', רצו להמליך את רבי אייזיק – ולא היה אז, כנראה יחזור. צריך להתממש. גם רבי מאיר, אם הוציאו אותו מבית המדרש – הוא חייב לחזור, מגיע לו. למה אז הוא לא היה נשיא? פשוט, בגלל היחוס שלו – בן גרים, היתה לו בעיה של יחוס. גם לרבי עקיבא היתה בעיה של יחוס, שני הגדולים. בן גרים, מה אפשר לעשות? אבל הוא יחזור. דוד המלך הוא גם עם קופה של שרצים מאחוריו, גם בן גרים – לקח כמה דורות, וסופו להיות מלך. גם רבי מאיר, וגם רבי אייזיק. לחיים לחיים.

אפשר לדמיין מה היה אם רבי אייזיק היה רבי – אם רבי אייזיק היה רבי פשוט לא היה יכול להיות עוד רבי. רצו לעשות חסד עם עוד כמה דורות. אדמו"ר הזקן אמר – תעשה חסד עם הילדים שלי, עם הנכדים שלי, תרחם על הזרע שלי שיהיו עוד כמה דורות המשך. אין אחרי רבי אייזיק, חוץ מישיבת עוד יוסף חי בשכם... כנראה שכך גם רבי מאיר. יש כאלה צדיקים שאם תמליך אותם זה מאד יפה – אם אתה למעלה מהזמן זה מצוין, אבל אם אתה בתוך הזמן זה יגמר. צריך דבר שיהיה, כפי שאומר הרבי, "פעולה נמשכת". זה מה שרוצים מתלמידים. לרבי אייזיק היה חוש – היו לו כמה תלמידים מאד גדולים, כמו רבי יואל, אבל מסופקני אם היה מישהו עם חוש כמו שלו. לכן צריך רבי עם תלמידים שיש להם חוש כמוהו – קודם כל שיש להם חוש בו, ומתוך החוש בו הם יכולים לדבר גם בסגנון של עצמם, לפחות כמה מהם. רובם לא כך, יש להם חוש והם צריכים לדבר בסגנון הרבי המקורי, אבל יתכן אחד כמו רבי אייזיק שיש לו חוש ויש לו סגנון עצמי, בסוד החשמל שאמרנו קודם. לחיים לחיים.

פז שנות רבי אייזיק

כמה חי רבי אייזיק? אדמו"ר הזקן אמר שיש לו תיקון גדול לעשות, ולכן נתן לו אריכות ימים. מהגדולים של הימים ההם אף אחד לא חי כמוהו – הוא חי פז שנים. מעל חמשים שנה הוא היה הרב של הומיל, עם ישיבה שיסד שם. קודם כל, פז הוא ג"פ כט – כמו הילולת רבי מאיר (כט לעומר). "ראשו כתם פז"[נ], מאד מתאים לרבי אייזיק. פז גם שוה "אני הוי'" (חלק המילוי של יוסף, סוד "והנה אנחנו מאלמים אלֻמים [ממלאים מלֻאים] בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלֻמתי"[נא], כמבואר בספר מחשוף הלבן לרבי יעקב אבוחצירא. יוסף הנו יסוד שביסוד). הרבי מאד אהב את המלה פז – "הזדמנות פז". היום זו הזדמנות פז להתקשר לרבי אייזיק.

מהו פרק פז בתהלים? איך הוא מתחיל? "לבני קרח מזמור שיר יסודתו בהררי קדש". לא יכול להיות משהו יותר מתאים – "יסודתו" כבר רומז ברוה"ק להסתלקותו ביסוד שביסוד. אין עוד פרק כזה בתהלים. האם יש ביטוי יותר מתאים לרבי אייזיק מ"הררי קדש" – הרהורי קדש, הוא מעמיק בהרהורי קדש. אנחנו עדיין בחדש אייר, חוש ההרהור, המחשבה. אין אחד שהוא יותר "הררי קדש" מרבי אייזיק. מתחיל "יסודתו בהררי קדש".

מתי אומרים פרק זה? "אֹהב הוי' שערי ציון מכל משכנות יעקב... איש ואיש יֻלד בה... זה יֻלד שם סלה... כל מעיני בך [כל עיוני, חוש העיון, בך, בעצמותך ה', ממש רבי אייזיק!]"[נב] – פרק של גאולה שאומרים בשבת לפני ברכת המזון. מחר בערב, כשנאמר את הפרק הזה, אפשר להמשיך להתקשר לרבי אייזיק – זהו הפרק שלו לעולם ועד, הגיל שלו. "יודע הוי' ימי תמימִם"[נג]. שוב, אדמו"ר הזקן נתן לו את אריכות הימים כי יש לו הרבה מה לעשות. זה גם סימן שאחריו אין – לא יהיה מישהו כמו רבי אייזיק. הוא צריך להשלים באותו גלגול כל מה שיש לו לעשות. "יסודתו בהררי קדש... כל מעיני בך".

תקון היסוד – דבקות ביעד

למה כל כך אוהבים אותו בשכם ובקשר לארץ ישראל? כי הוא זה שמדבר על בנין פרצוף רחל בשיבת ציון[נד], על
"אידישע נאטור" – היהודים חוזרים לארץ, ורק כאן חוזרים לטבע היהודי האמתי. כל המושג "הטבע היהודי" אצלנו, "אידישע נאטור", הוא ממנו. "בנין פרצוף רחל" הוא החוש ברוח הקדש, ה-ה תתאה של רוה"ק שהסברנו.

יש מדקדקים שאומרים ששרש יסד – יסוד – הוא כמו יעד. לייסד משהו היינו לייעד משהו. יש כמה פסוקים בתנ"ך שכתוב לשון יסוד, ייסד, והפירוש הוא ייעד[נה]. לפי זה יסוד שביסוד הוא יעד שביעד – להתמקד בתכלית היעד. היסוד של דבר הוא היעד של הדבר, ה'עד' (כללות ספירת היסוד הוא "עד ולא עד בכלל" אך יסוד שביסוד הוא "עד ועד בכלל", החידוש של ימות המשיח, תורה חשובה של רבי אייזיק[נו]).

גם כתוב בקבלה שיסוד הוא בעצם המלה סוד, כך שיסוד שביסוד היינו סוד שבסוד, רזין דרזין דאורייתא[נז]. יסוד שביסוד הוא צדיק הצדיקים[נח]. מי היה הצדיק של הצדיקים, שהיארצייט שלו לא היום אלא ב-ג' חשון? רבי ישראל מרוז'ין. את מי הצ"צ שלח אליו? רבי אייזיק. הוא כמעט נפל ברשתו. רבי בנימין קלעצקער, חסיד יותר מבוגר של אדה"ז, כמעט נפל ברשתו של רבי שלמה מקרלין. כאן הצ"צ עצמו שלח אותו – גם לו יש כמה פעמים ביום רוה"ק – והיה קצת נסיון בשבילו. לפי זה, הוא שייך ל'דער הייליגע רוז'ינער' כי הוא יסוד שביסוד.

עוד סבה למה באותו גלגול הוא לא יכול היה להיות רבי. הוא מאד עסק בחסד, אבל היתה לו קצת קפידא על יהודים פשוטים שלא לומדים חסידות, שלא מעמיקים בחסידות ולא עוסקים בעבודת השי"ת, כך כתוב – עבור רבי זה לא 'עובר' ככה. זה מוסר השכל בשביל כל ראש ישיבה – לא להקפיד על אף תלמיד. הגם שהקפידא של ראש הישיבה היא עם כוונה טובה כדי לאתגר את התלמיד, לייעד אותו, לייסד אותו.

המלה 'יסוד' בתנ"ך הולכת הכי הרבה פעמים עם המלה ארץ – "הוי' בחכמה יסד ארץ"[נט]. יש בתנ"ך עשרה פסוקים של יסוד הארץ. היסוד הוא בשביל הארץ, בשביל לבנות את ארצנו, לייסד את הארץ. מופיע גם עם ציון, אבל רק עם המלה ארץ – יסד ארץ – יש עשרה פסוקים בתנ"ך[ס], ועוד חמשה "מוסדי ארץ" וגם "מוסדות הארץ" (יסוד שביסוד הוא יום הכי טוב לחזק מוסדות וכן לתקן את הממסד). זהו יחוד יסוד ומלכות.

טוב שבטוב

יש בכתבי האריז"ל ספר הכוונות (לא שער הכוונות), ושם מביא משהו נחמד מאד – גימטריא של 17. חידוש, כי כל הגימטריא כאן היא מספר קטן. הוא אומר ש-לשון במספר קטן שוה 17 וכן תורה במספר קטן שוה 17, וכמובן טוב בכל רמות המספר שוה 17, וגם שם הוי' ב"ה במספר קטן שוה 17, וגם המלה שבֻעה (גם לשון שִבעה, כמו "שבעה שבֻעות"[סא]) במספר קטן שוה 17 – חמשה דברים.

איך הוא מקשר בין כל חמשת הדברים האלה? שוב, זה מהאריז"ל. הוא אומר שמי שחלילה לא שומר את הלשון הוא מחלל את שם הוי'. מה פירוש לא שומר את הלשון? או שמדבר לשה"ר או שנשבע לשקר. הוא מחלל את ה', מחלל את התורה ומונע מעצמו את כל הטוב שה' מייעד לו. לכן לשון ו-תורה ו-טוב ו-הוי' ו-שבעה – הכל אותו מספר, 17. וכן, הוא מוסיף עוד דבר אחד – 17 הם מספר המלים בדִבר השלישי של עשרת הדברות, שנקרא בשבועות, "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא כי לא ינקה הוי' את אשר ישא את שמו לשוא"[סב]. כל העולם הזדעזע מהדבור הזה[סג]. באיסור שבועת שוא יש טוב מלים, וכל שאר הדברים בגימטריא טוב, כמו שמסביר את הקשר. שוב, זהו קטע נחמד מתוך כתבי האריז"ל.

יש עוד מלה חשובה ששוה במספר קטן 17 שהוא לא כותב – יסוד. יסוד במספר קטן שוה אותו דבר, כמו שם הוי' ותורה – אין עוד שם של ספירה (כולל גם השמות של הכחות הפנימיים של הספירות) ששוה 17 במספר קטן, רק יסוד. מתאים, מה השם של יסוד בקבלה? כמו שם הדעת, אותו שם – אהוה. שם ה-טוב של הבעל שם טוב, שוה טוב.

אם כן, כל התיקון הזה – תורה, הוי', לשון (הרי "ברית המעור" מכוון כנגד "ברית הלשון"[סד]) – הכל טוב, "אמרו צדיק כי טוב"[סה], "וירא אלהים את האור כי טוב"[סו], "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[סז], על משה רבינו נותן התורה (בגימטריא טוב).

לפי זה, יסוד שביסוד הוא טוב שבטוב (בגימטריא 39, הוי' אחד במ"ה, אחד-אחד-אחד). היום טוב שבטוב, הכי טוב – שיהיה לנו הכי טוב. "אין טוב אלא תורה"[סח], וכל הדברים הטובים, בגשמיות וברוחניות.

נגנו "והריקֹתי לכם ברכה".