בע"ה

ג' סיון ע"ט – אוניברסיטת בר אילן

"עליונים ירדו ותחתונים יעלו"

אירוע השקת ספרי תורה ומדע

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יחוד עליונים ותחתונים

עליונים יורדים ותחתונים עולים

צהרים טובים לכולם, לכבוד הרבנים ולכל הציבור הקדוש. ברוך ה' על הזכות שיצאו לאור הספרים, שני ספרים חדשים, כן ירבו. אנחנו כבר בימי ההגבלה, צריך להתכונן למתן תורה. לספר החדש שיצא בעברית קוראים "איחוד התורה והמדע" – מאד מתאים ל"זמן מתן תורתנו".

כתוב[ב] שהחידוש של מתן תורה הוא בטול הגזרה שהיתה עד אז, ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למטה". ה' בטל את הגזרה הזו במתן תורה, בו ה' ירד למטה, "וירד הוי' על הר סיני"[ג], והתחתון עלה למעלה, "ומשה עלה אל האלהים"[ד]. משה רבינו הוא נשמה כללית, המראה שלכל אחד יש כח לעלות למעלה. כשה' יורד ועם ישראל עולה נעשית חתונה ביניהם.

זהו בדיוק נושא הספר: התורה היא המים העליונים של מעשה בראשית והמדע הוא המים התחתונים. בלשון פנימיות התורה, מים תחתונים הם העלאת מ"נ (מיין נוקבין), תשוקת הכלה אל החתן, ומים עליונים הם המשכת מ"ד (מיין דכורין) של החתן, לשון "חות דרגא ונסיב איתתא"[ה]. יש כאן חתונה של שנים, שרוצים להתחבר, ומתוך החיבור להוליד צאצאים ברוכים.

"דעת עליון" ו"דעת תחתון"

אנחנו העם הנבחר, עם סגולה, כאמור לפני מתן תורה – "והייתם לי סגֻלה מכל העמים"[ו]. לכן, עלינו להבין דברים יותר פנימיים מכולם ולהפיץ את התובנות שלנו לכולם, עד שעל ידי היותנו "לאור גוים"[ז] יקוים היעוד "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[ח].

מהי בדיוק המשמעות עבורנו לכך שה' יורד אלינו ואנחנו עולים אליו? בשירת חנה, אחרי הנס הגדול של לידת שמואל, כתוב "כי אל דעות הוי' ולו [ולא כתיב] נתכנו עלִלות"[ט]. "אל דעות", בלשון רבים, מלמד שישנן שתי דעות, המכונות בקבלה "דעת עליון" ו"דעת תחתון"[י]. שמעתי קודם שאמרו ש"דעותיהן שונות" והתורה באה לעשות שלום בין הדעות. חילוק הדעות המקורי, מקור חילוקי הדעות, הוא בין ה' לבינינו – אנחנו רואים את המציאות באופן מסוים, וה' רואה הפוך.

איך מסבירים זאת בחסידות[יא]? "דעת תחתון" – הדעה שלנו, הפרספקטיבה שלנו, נקודת המבט שלנו – היא שלמטה היש, אנחנו מרגישים את עצמנו ואת כל הסובב אותנו כמציאות, ואילו ה' אינו מושג לנו, ולכן יחסית אלינו הוא אין. לכן אומרים שהעולם נברא "יש מאין", ובכל רגע ה' בורא אותו יש מאין – "המחדש בטובו בכל יום [ובכל רגע] תמיד מעשה בראשית"[יב]. זו דעת תחתון, שאנו ה"יש", שמתהווה בכל רגע מה"אין" שאינו מושג לנו. לעומת זאת, המבט של ה', "דעת עליון", הוא שלמעלה היש – ה' הוא היש האמתי – ו"כולא קמיה כלא חשיב"[יג], כל מה שהוא ברא כנגדו כלא, וממילא מצדו הבריאה היא מיש לאין. שוב, אלה שתי דעות הפוכות על המציאות – מצדנו הבריאה היא מאין ליש ומצדו מיש לאין.

עלית התחתונים להסתכלות מתוך עיני ה'

מה ה' רוצה מאתנו? מה עלינו לרצות מעצמנו? עלינו לרצות להתקרב לדעה של ה' וגם לזכות להפיץ אותה (כנ"ל). תפקידנו בעולם הזה הוא להיות אור לגוים – להפיץ לכולם את הדעה של ה', שלמעלה ה'יש' ולמטה ה'אין'. זהו היפוך ההסתכלות על המציאות, להכיר שבעצם העיקר הוא ה', ושעלינו להיות בטלים אליו, כמו אבותינו הקדושים ש"הם הם המרכבה"[יד] (כמרכבה הבטלה לרוכב).

במועדי עם ישראל, חג המרכבה הוא שבועות – "רכב אלהים רבֹתים אלפי שנאן א-דני בם סיני בקדש"[טו]. איזו הפטרה קוראים בחג שבועות? מעשה מרכבה של יחזקאל הנביא[טז]. זהו חג של שאיפה להיות מרכבה, בטלים לה', ולאמץ לעצמנו את דעת הקב"ה. 'רכיבת ה' עלינו' היינו הנהגתו את המציאות דרכנו.

מהי כוונת הפסוק "ומשה עלה אל האלהים"? יותר מאוחר בתורה, בסוף הפרשה שמתחילים לקרוא בשבועות (יום ראשון), פרשת בהעלתך, מתוארת נבואת משה רבינו בביטוי כתוב "ותמֻנת הוי' יביט"[יז]. מסביר אדמו"ר הזקן[יח], בעל התניא, הרבי הראשון של חב"ד, שאין הכוונה להסתכלות כפשוטו בה'. "תמֻנת הוי'" היינו התמונה שה' רואה – תמונת המציאות שלנו כפי שה' מביט ורואה אותה. משה זוכה להסתכל על העולם, כביכול, מתוך העינים של ה' – לראות את העולם כמו שה' רואה. זו עלית התחתונים למעלה – אנחנו, התחתונים, צריכים להגיע למעלה, במתן תורה, ולראות את המציאות בעיני ה', כמו משה רבינו.

ירידת העליונים – השגחה פרטית ונסים גלויים

מהי ירידת ה' למטה? יש שם אלקים ושם הוי', ובשם הוי' עצמו יש שתי מדרגות. לפני יציאת מצרים כתוב "וארא אל אברהם גו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם"[יט]. מקשים המפרשים – הרי שם הוי' מופיע הרבה אצל האבות! ההסבר לפי פנימיות[כ] – וגם לפי פשט, כמו שהאבן עזרא מסביר לגבי שני השמות "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים[כא] – שיש שתי מדרגות של שם הוי'. שם הוי' הראשון הוא שם העצם, עליו כתוב "ושמי הוי' לא נודעתי להם", לגמרי מעל המציאות. שם הוי' השני הוא לשון מהווה – שה' מהוה תמיד את המציאות (וה-י על שם התמדת הפעולה[כב], כמו "ככה יעשה איוב כל הימים"[כג]) – והוא כן נודע לאבות.

שם הוי' העליון נתגלה ביציאת מצרים, כהכנה למתן תורה. מה ביטויו? הרמב"ן כותב[כד] שהוא מתבטא בנסים גלויים. שם אלהים בגימטריא הטבע[כה] – כשהוא פועל יתכן שמרגישים אקראיות, קרה מקרה, לא תמיד מרגישים השגחה פרטית על כל צעד ושעל, וגם כאשר מרגישים השגחה אלו נסים נסתרים המלובשים בדרכי הטבע. שם הוי' הוא נסים גלויים – הרגשה שה' כל רגע בחיי עושה נס. הרגשה תמידית של נסי הקב"ה, נסי שם הוי', היא ירידת העליון – ירידת ה' למטה, לתוך עולמנו שלנו, לתוך החויה שלנו.

תכלית ירידת ה' למטה תהיה בזמן הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. אז יוודע לנו ה' במדת האמת שלו, בקיום הבטחתו לנו לגאלנו גאולת עולם, גאולה שאין אחריה גלות ("אהיה אשר אהיה"[כו], אהיה אתם בצרה זאת, לגאול אותם ממצרים, כשם שאהיה אתם לעתיד בגאולה השלמה[כז]), וכפירוש רש"י ל"ושמי הוי' לא נודעתי להם" – "'ושמי ה' לא נודעתי להם'. לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קיימתי". "מדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי הוי'" היינו גילוי-ירידת שם הוי' דלעילא, שם העצם של השי"ת, למטה – זו שלמות ירידת עליונים למטה, ירידה שהחלה במתן תורה, "וירד הוי' על הר סיני".

עד כאן ווארט, נקודה אחת, שבמתן תורה התחתונים עלו למעלה, לראות את המציאות כמו שה' רואה אותה, למעלה היש ולמטה האין – משה רבינו זכה לכך, וכולנו צריכים לשאוף לכך ומקבלים כח לכך במתן תורה – והעליונים ירדו למטה, דהיינו התגלות עצמות הוי' ב"ה, במציאות-ביש שלנו. שוב, איך ה' מתגלה? כשהוא מחולל נסים גלויים לעם ישראל, משדד את מערכות הטבע, מגלה את הודאות שלו בתוך האי-ודאות (והאקראיות) של הטבע, כמו שנבאר אי"ה. הדבר קורה במיוחד כאן בארצנו הקדושה, "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אותה תמיד עיני הוי' אלהיך בה וגו'"[כח] – ממש בגלוי, שרואים את מציאות ה' ועד שזוכים לפקוח עינים ולראות ש"הנה זה [מלך המשיח בגאולה האמתית והשלמה] בא"[כט]. עד כאן ווארט אחד ביחס לבטול הגזרה של מתן תורה, שהעליון יורד והתחתון עולה.

עלית המדע וירידת התורה

עיקר מה שחשוב לנו כרגע הוא תורה ומדע. באופן טבעי, קשה למדען לאמץ את העינים של ה' – אצל מדען המציאות היא מציאות. הגם שבמאה השנים האחרונות, מאז תיאורית הקוואנטים, זו לא בדיוק המציאות המגושמת שהיתה מוכרת והאמינו בה עד אז – קצת יותר סודי, יותר מסתורי – אבל בכל אופן, עדיין רחוק מהמנטליות של המדענן המצוי לומר שהיש האמתי, המציאות האמתית, היא משהו אלקי לגמרי נבדל (קדוש היינו נבדל) מהמציאות שאנו חווים.

עם כל החכמה והעדינות של מאה השנים האחרונות – המדע התקדם, וממשיך להתקדם – עדיין המדע רחוק מהיכולת להסתכל על העולם מתוך עיני הבורא, החל מהרגשת בורא עולם, שיש בעל הבית לבירה זו (כפי שה' התגלה לאברהם אבינו[ל], "ראש כל המאמינים"[לא]).

עלינו להתפלל במתן תורה שנזכה כבר שהתחתונים יעלו, שהמדע יעלה לתורה, יעלה להכיר בבורא ובראיה שלו את המציאות (שברא לכבודו[לב]), ושגם התורה תרד למדע, להפרות את המדע כיחוד חתן וכלה, כנ"ל.

ב. יחוד התורה והמדע של שלמה

"הוד מלכות" – יחוד "חכמת אלהים" ו"חכמת שלמה"

הזכרנו שאנחנו בשלשת ימי הגבלה. בספירת העומר מתקנים בכל יום מדה בנפש. בהשגחה פרטית, היום מתקנים את "הוד שבמלכות" (כפי שאמרנו אמש בספירת העומר). יתכן שזו ההרכבה הכי מפורשת מהרכבי מדות הלב, כי היא ביטוי בתנ"ך – "הוד מלכות"[לג], ההוד המיוחד של המלך, המפורש ביחס לשלמה המלך. מה יחודו של שלמה המלך? בכל הדורות היו אנשים גדולים שניסו, לפי ערך הדור, לאחד בין החכמה האלקית של התורה עם החכמה האנושית של המדע. נראה שהאישיות שהכי נסתה לאחד, וגם הצליחה בזמנה, היא שלמה המלך.

ואכן, שתי החכמות – חכמת התורה וחכמת המדע, חכמה עילאה וחכמה תתאה, כשמן בספרות הקבלה – מופיעות אצלו בפירוש. בתחלת דרכו, כאשר מלך בגיל 12 ועשה את המשפט הפלאי בין שתי הזונות – כאשר אמר לחתוך את התינוק, גילה בכך את רחמיה הטבעיים של האם האמתית וידע לומר "היא אמו"[לד] – נאמר כי כל ישראל יצאו מגדרם בהתפעלות עצומה וידעו כי "חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט"[לה]. יותר מאוחר התנ"ך מתאר את שלמה וחכמתו, אחרי שגדל בחכמה ועבר את חכמת מצרים וכל הקדמונים, וכתוב "חכמת שלמה"[לו] – חכמה שמתייחסת אליו בעצמו.

מציאות שתי החכמות – חכמה עילאה וחכמה תתאה – היא ענין יסודי בתורת הסוד, ובתנ"ך הן נקראות "חכמת אלהים" ו"חכמת שלמה"[לז]. חכמת התורה נקראת "חכמת אלהים [לעשות משפט]" והמדע הוא "חכמת שלמה" בעצמו, שהצטיין בה יותר מכל. איחוד שתי החכמות בשלמה – "חכמת אלהים" ו"חכמת שלמה" – הוא ה"הוד מלכות" שלו, ביטוי המופיע רק בו (והרמז: "הוד מלכות" עולה בגימטריא ז"פ חכמה, כללות שבע החכמות שנבראו בעולם, כולל החכמה השביעית-השבתית, חכמת האלקות, "חכמת אלהים"). שוב, ה"הוד מלכות" שלו הוא יחוד התורה ("חכמת אלהים") והמדע ("חכמת שלמה"), ובהשגחה זו הספירה של היום.

יחוד החכמות בטבע – חכמת הנפש וחכמת העולם

מכאן נלמד מהי חכמת התורה בכלל: הפסוק אומר ש"חכמת אלהים" היא "לעשות משפט". על השופט כאן להבחין באם האמתית, דבר שלא מפורש בשו"ע – גם אחרי שילמד שו"ע הוא לא ידע להצביע על האמא האמתית. אחרי כל הלימוד והבקיאות בהלכה הנדרשים ממנו, הוא זקוק ל"חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט" – תרגיל מחוכם שיאפשר לו לדעת. איך היינו קוראים היום לחכמת שלמה במשפט הנשים? הוא ידע לפסוק כי היה הגאון מוילנא? לא. אולי גם הגאון מוילנא היה יכול לעשות זאת, לא בטוח. מהי חכמת התורה, "מים עליונים", לעומת "מים תחתונים" שהם חכמת הטבע? במלים פשוטות, "חכמת אלהים לעשות משפט" אצל שלמה היא תורת הנפש – הוא חכם יותר מכולם בתורת הנפש, בפסיכולוגיה. לעומתה, חכמת המדע, כשמה, חכמת העצמיים הלא-אנושיים.

בפשטות, איחוד התורה והמדע היא איחוד בין חכמת הטבע – טבע הדומם, הצומח והחי (לאפוקי המדבר) – לחכמת האדם, חכמת התורה עליה כתוב "זאת תורת האדם"[לח]. היום גם במדע מנסים להבין איך המח עובד – יש כל מיני תאוריות, ודנים האם יש משנו נוסף (תודעה/נפש) מעבר לפיזי, למולקולות וכל החלקיקים הפיזיים. רבים יאמרו שאין שום דבר חוץ מהפיזי, אין רוחני. אנחנו חושבים שיש רוחני, אבל גם יודעים שהחיבור בין הרוחני והגשמי-הפיזי כה הדוק, שבאמת קשה להבחין ביניהם. בכל אופן, זו הגדרה פשוטה לחכמה עילאה (תורה) וחכמה תתאה (מדע) – חכמת הנפש וחכמת הטבע-העולם.

אם כן, יחוד המים העליונים והמים התחתונים הוא איחוד הנפש (האדם) והמציאות-הטבע (דומם-צומח-חי). והוא ענין "מבשרי אחזה אלוה"[לט], מה"לב בשר" (המדות המתוקנות של הנפש) אכיר את האלקות, כמבואר בחסידות[מ].

ג. שעשועים ומשחק בתורה ומדע

שרש התורה – שעשועים

אותו שלמה המלך חבר שלשה ספרים – שיר השירים, קהלת ומשלי ("משלי שלמה"). בספר משלי יש פרקים שלמים אודות התורה וחכמת המציאות. באחד מפסוקי-התורה החשובים במשלי מדברת התורה בעד עצמה, בגוף ראשון – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשֻעי את בני אדם"[מא]. יש פה בעצם שני דברים – "אמון", שנפרש לשון אמונה (חז"ל[מב] מפרשים לשון אומנות, "כלי אומנתו של הקב"ה", אך כידוע[מג] אמנות ואמונה וגם אמת מאותו שרש, אמן), עם כל המשתמע, וארבעה לשונות שעשועים וצחוק ("ואהיה שעשעים יום יום, משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו, ושעשעי את בני אדם"). הסדר הוא "חותם המתהפך" – שעשועים-משחק-משחק-שעשועים.

ככה התורה מגדירה את עצמה, מי אני ומה אני? אני שעשועים ומשחק. השעשועים והמשחק הראשונים הם אצל ה', "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום". מכאן לומדים חז"ל[מד] שהתורה קדמה אלפים שנה לבריאת העולם. מי היה שם? רק ה' – ה' השתעשע, כביכול, עם התורה אלפים שנה. "משחקת לפניו בכל עת" – השעשועים והשחוק הם לפני ה'. אחר כך מתחיל פסוק שני – "משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם". התורה אומרת – אני יורדת, קודם הייתי משחקת לפני ה' וכעת אני יורדת לתבל. כנראה כמו שחקנים – קודם עושים חזרה, שחקתי בחזרה לפני ה', ואחר כך צריך לבצע על הבמה במציאות, "משחקת בתבל ארצו". הסיום הוא "ושעשעי את בני אדם" – תכליתי להביא את השעשוע לבני אדם.

תורה – משעשועים למשחק

אנחנו מאד אוהבים את הפסוקים האלה. איני יודע אם אמרו קודם מה מאפיין את הגישה שלנו לאיחוד התורה והמדע (ובכלל), אבל פשוט – למי שמכיר – שהאפיון הוא שעשועים. שעשועים הם הרבה דברים, גימטריאות ודברים נוספים, אבל חשוב לדעת שהתורה בשרש היא שעשועים. מצד אחד, התורה מאד רצינית, אבל מצד שני התורה שלנו היא שעשועים, משחק.

מה ההבדל בין שעשועים למשחק? למה יש פה שני מושגים? נאמר ווארט ונסביר משחק כמו שאומרים בז'רגון של היום 'כללי המשחק'. כשהתורה עדיין אצל ה' מתוך השעשועים התהוו 'כללי משחק', דהיינו כל שיטת לימוד התורה והפסיקה (גם הם משחק...). אצל ה' הסדר הוא שעשועים-משחק, מ"שעשעים יום יום" מגיעים ל"משחקת לפניו בכל עת". איך אומרים זאת בקבלה? "מהתעבות האורות נתהוו הכלים"[מה] – האור מתעבה ומתהווים ממנו כללי המשחק.

מדע – ממשחק לשעשועים

הפסוק הראשון הוא מים עליונים, תורה. הפסוק השני הוא גם תורה, אבל כפי שהיא משתלשלת מהתורה הקדומה לעולם שלנו. אם המדע הוא אמת – הוא גם תורה. בספר מסבירים באריכות שעוד לפני החלוקה בין מים עליונים למים תחתונים הכל היה גוף אחד של מים – תורה קדומה, הכוללת גם את המוכר לנו כתורה וגם את האמת המדעית. האמת שבמדע היא תורה, שהרי "אין אמת אלא תורה"[מו]. מה שאנחנו קוראים היום תורה הוא ה"שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת", אבל כשה' יורד לביים זאת למטה – "משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם" – היינו החכמה שבעולם.

המדענים הכי גדולים הם גם בשעשוע – מדע רציני ביותר, מחדשים דברים רציניים, אבל הכל שעשוע. כל המתמטיקה, שפת המדע, היא שעשוע. אך אי אפשר להגיע לשעשועי המדע בלי להכיר טוב את כללי משחק. זהו ההבדל – המדע מתחיל מכללי המשחק, החל מהמתודה המדעית עצמה (יש מתודה מדויקת, אתה לא יכול לסטות מה-scientific method). כך נדרוש את החותם המתהפך כאן – בתורה מתחיל משעשועים ומגיע למשחק, ובמדע מתחיל ממשחק ומגיע לשעשועים. [שאלה: גם המדען מתחיל משעשוע-ניסוי ומגיע לכללי משחק, לא?] היום בלימוד אתה חייב להתחיל עם המתודה והשפה, ואחר כך יכול לפתח, להשתעשע. מהם שעשועי המדע? תגלית חדשה – "ושעשעי את בני אדם", משעשע מאד.

זו עוד נקודה, לפי פסוקי שלמה המלך בספר משלי.

ד. חוק האי-ודאות

נגיע לעיקר. לא ידעתי על נדבר היום, וכמה מהחברים הציעו לדבר על חוק האי-ודאות – נושא מאד מענין במדע, שנדבר עליו קצת.

התורה מציעה ניסויים למדע

יש כמה פסוקים חשובים בתורה שמתפרשים לפי המדע. כפשוט, לפני תגליות המדע בשום פנים לא יכולתי לפרש לפיהן את הפסוקים. כלומר, קודם נדרש המשל, ואחרי המשל שה' ממציא במדע, מי שיש לו חוש – ומאמין בדרך זו – יכול לחפש את שרש הדברים בתורה, גם בנגלה שבתורה (בסברות הדקות של רבותינו הקדושים, עד לאחרוני האחרונים) ובפרט בממד הנסתר שבתורה, הקבלה והחסידות. מציאת השרש בתורה מניבה יחסי גומלין, אפשר לפרש את התורה (כחלק משבעים פניה) לאור תגליות המדע ואנו מאמינים שגם התורה תעשיר את הממצא המדעי ותוסיף בו ממדי עומק.

חלק מכללי המשחק של המדע הוא ניסוי. יכולים לצמוח הרבה רעיונות מתוך חיפוש שרשיה של תיאוריה מדעית קיימת בתורה. אנחנו מחפשים בפרט במודלים של קבלה, לשון הַקְבלה, ואם הצלחנו להקביל נכון – מאמינים שיתכן מאד שתהיינה השלכות גם מלמעלה למטה, שהתורה תוכל להציע למדע כיוונים חדשים לחקירה ולאימות על ידי ניסויים וכו'. מההקבלה יוצא שיתכן כך וכך ועליך המדען להוכיח אם נכון או לא – עולים מהמדע לתורה ויורדים שוב למדע (תחתונים עולים למעלה ועליונים יורדים למטה, ודווקא כאשר "אשה מזרעת תחלה – יולדת זכר"[מז]). הכל מתוך האמונה שבשרש יש תורה קדומה אחת. אם זה אמת – הכל אחד.

שמש – סמל הודאות, ירח – סמל האי-ודאות

בתהלים קד (שאמרנו בראש חדש) כתוב "עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו"[מח]. חז"ל מפרשים "'שמש ידע מבואו' אבל ירח לא ידע מבואו, פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה"[מט]. אי אפשר לדעת מראש, לחשב בדיוק, את מסלול הירח וזמן הופעתו. את תנועת השמש – מבוא השמש, "ממזרח שמש עד מבואו"[נ] – אפשר לחשב בדיוק, אבל את תנועת הירח אי אפשר לחשב. כך אומרים חז"ל, זו המציאות הידוע גם למדע, עוד לפני מושגי הפיזיקה הקוואנטית. זו "בעית שלשת הגופים" – אי אחשב לחשב בדיוק תנועת שלשה גופים עם גרביטציה. זו דוגמה לאי-וודאות בתוך הטבע – אפשר לדעת בערך, אבל לא בדיוק, "שמש ידע מבואו" אבל "ירח לא ידע מבואו". אפשר לעשות הפשטה ולומר שבכלל סמל האי-וודאות הוא הירח וסמל הוודאות הוא השמש – שני סמלים.

ידוע שמאז גילוי חוק האי-ודאות, לפני קצת פחות ממאה שנה, אינשטיין התקומם וחלק עליו, עד סוף ימיו. הוא רצה שדווקא תהיה וודאות, האמין בוודאות, בדטרמיניזם. אי וודאות אינה דטרמיניסטית, אלא נותנת מקום לבחירה חפשית – כך אומרים – ואנו מאמינים בבחירה חפשית, אבל אינשטיין היהודי לא.

יש כאן שני מדענים יהודים, נילס בוהר ואינשטיין. איני רוצה להזכיר את מי שעל שמו חוק האי-ודאות – כי היה נאצי, ימח שמו – אלא שני יהודים שחלקו. אמו של נילס בוהר היא יהודיה, ועמו פאולי, שהיה עם יחוס יהודי, ואינשטיין כמובן יהודי – זו 'מחלוקת היהודים' לגבי האי-ודאות, יש יהודי שהוא ודאי ויש יהודי שהוא לא-ודאי.

כנראה אינשטיין הוא ממזל השמש, הוא שמשי. איך באמת הוכיחו את תיאורית היחסיות שלו? בליקוי חמה, מהשמש – הוא קרוב לשמש. לעומתו, נילס בוהר ועמיתיו היהודים קשורים לירח. אנחנו, עם ישראל, "מונים ללבנה", ואומות העולם מונות לחמה.

אי-ודאות – הכרה במגבלות

ראשית, אי-וודאות נותנת פתח לבחירה חפשית, לכן יש בה משהו יהודי מאד. היא גם נותנת איזה מכה לשכל, איזה גבול – אנחנו עכשיו בשלשת ימי הגבלה, לא להרוס, לעלות להר. "תכלית הידיעה – שנדע שלא נדע"[נא] שייכת לימי הגבלה. מחד, רוצים לבטל את הגזרה, רוצים שעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה. מאידך, רוצים להגביל את עצמנו – שהשכל ידע להגביל את עצמו, עד כאן ותו לא. אז זוכים לשער הנון, שענינו "איני יודע", כלל גדול שנלמד בחז"ל[נב] ממשה רבינו (סוד שם קסא בקבלה, שם אהיה במילוי יודין – אלף הי יוד הי – סוד "אם אסק שמים שם אתה"[נג]).

למה סופרים רק מט (מדה) ימים, ולא חמשים יום? כתוב "תספרו חמשים יום"[נד] – למה לא סופרים את יום החמשים? כתוב שיום החמשים הוא שער החמשים של הבינה, עליו נאמר "תכלית הידיעה שלא נדע". ספירת יום החמשים היתה יומרה מצדנו, כאילו בכחנו להשיג את שער הנון. כתוב[נה] שמשה רבינו במתן תורה כן השיג הארת שער הנון (ובהסתלקותו השיג עוד יותר, בהגיעו להר נבו – נ בו[נו]). איך? כמו שאמרנו קודם. רק מי שיכול להגיע לדעת עליון, ראית ה' את המציאות ("ותמֻנת הוי' יביט") יכול להגיע לאיזו השגה בשער הנון, "אני הוי' לא שניתי"[נז] (וגם אז, מצד "מחציו ולמטה איש"[נח] משה אומר "איני יודע" כלום). עבורנו, מלמטה, צריכים להגביל את ההר.

בפסוק הראשון ה' אומר למשה "והגבלת את העם סביב"[נט], ובהמשך משה אומר לה' שכבר אמרת לנו "הגבל את ההר וקדשתו"[ס] – זהו דיוק חשוב. בכל אופן, יש כאן הגבלה, צריך לדעת לא להרוס-לעלות – "במופלא ממך אל תדרוש"[סא]. דווקא בזכות הכרת הגבול שלנו, אי-ודאות מבחינת הטבע גופא, זוכים למתן תורה (עליונים יורדים למטה), לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות (תחתונים עולים למעלה). מגלי האי-ודאות חשבו בתחלה שהיא נובעת ממגבלה שלנו, בעיה של יכולת המדידה שלנו, אבל אחר כך הבינו שהרבה יותר עמוק ומושרש בתוך הטבע – שכך בעצם בטבע, לא קשור לידיעה שלנו. האי-ודאות מופיעה בידיעתנו, אבל היא מושרשת בטבע ממש – לא רק בעית מדידה.

אי-ודאות בין מיקום לתנע ובין אנרגיה לזמן

אמרנו ש"ישראל מונים ללבנה", שהיא סמל האי-ודאות – "'שמש ידע מבואו', ירח לא ידע מבואו". נעמיק בקשר בין ישראל לאי-ודאות. חוק האי-ודאות אומר שיש זוגות משתנים תואמים (complementary variables), שככל שאתה מדייק באחד מהם אתה מאבד דיוק בתאום שלו. אי אפשר לדייק בו זמנית בשניהם – תחליט, אתה רוצה לדייק באחד? אתה מאבד דיוק בשני!

מה שני הזוגות העיקריים שמדברים עליהם במדע? הידוע יותר, ממנו התחיל החוק, הוא מיקום (position) ותנע (momentum). בהתחלה דברו סתם על 'מהירות' (velocity) ואחר כך שדרגו ל'תנע'. ביסוד השאלה היא איפה החלקיק נמצא ובאיזו מהירות הוא נוסע – אלה שני משתנים, גם המיקום משתנה וגם המהירות-התנע משתנה, אבל אלה משתנים תאומים. אחר כך הבינו שיש זוג הרבה יותר יסודי – אנרגיה וזמן – שגם לו שייכת האי-ודאות.

פשיטות והתחדשות – חוק האי-ודאות בין הקב"ה למציאות

כל דבר שלומדים מחפשים בתורה – בנגלה, בהלכה, ובנסתר, בקבלה וחסידות, כנ"ל. מהו הזוג-התואם שאי אפשר לדייק בו-זמנית? בשרש הכל חוזר לזוג העיקרי, אנחנו והקב"ה. יש ווארט בחסידות[סב], שתיכף נסביר, שיש מי שאצלו הקב"ה בפשיטות והעולמות (כולל הוא עצמו) בהתחדשות, ויש מי שאצלו בדיוק להיפך, המציאות בפשיטות והאלקות בהתחדשות.

למה ששניהם לא יהיו בפשיטות (היו לנו הרבה שיעורים בנושא)? כי אי אפשר בעת ובעונה אחת לדייק – דהיינו לדעת בשלמות – את שניהם. הם פשוט לא מתקיימים כך – הדבר תפור באריג המציאות, לא רק בעיה בידיעה שלנו. אם ה' ודאי – כמו שאומרים בפיוט בימים נוראים, "הודאי שמו כן תהלתו"[סג] ("הודאי" בגימטריא הוי', היינו "שמו") – דהיינו שהוא "אני הוי' לא שניתי", בלתי-משתנה (ברגע שאני מדייק את מיקום החלקיק לקחתי משתנה אחד וקבעתי אותו, ידעתי אותו), השני כבר משחק לי, איני יכול לדייק אותו.

מהי פשיטות? מה שאני יודע בוודאות, שאני יכול לחתום-להשבע עליו. אם אלקות בפשיטות – אני יכול רק להשבע שיש ה' בעולם. האם אני קיים? אם אכן אני קיים – זהו חידוש, עולמות בהתחדשות, לא פשוט. פשוט לי שה' קיים. כתוב שזהו גדר חסיד – ה' הוא פשוט, פשיטא, ולכן גם לא צריך לחשוב בענין יותר מדי (צריך להתבונן בגדולתו, בבריאתו את העולם תמיד והשגחתו עליו בהשגחה פרטית, אך אין מה לחקור את עצם מציאותו, שהרי "מציאותו מעצמותו", כנודע). אך אני, והעולם הגדול שאני רואה סביבי – הכל בהתחדשות, איני יכול לדייק בו, לקבוע בוודאות את המציאות.

אנחנו לוקחים את המושג במדע וכמובן עושים לו הפשטה, ובהפשטה שני הדברים שיש לגביהם אי-ודאות בו-זמנית היינו ה' ואני. איך חז"ל אומרים זאת? "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"[סד] – תחליט, או ה' או אתה! זו אי-וודאות אלקית. אם אתה קובע-מחליט את ה' – אתה מערער את ידיעת עצמך. אם אתה מחליט שאני פה – אתה מערער עד כמה הקב"ה נמצא פה. זהו משחק, משחק קדש, שהקב"ה משחק אתנו בעולם – מי יהיה בפשיטות ומי יהיה בהתחדשות.

"אני הוי'" – קבוע, "אתם בני יעקב" – ספק

נלך עוד צעד: יש פסוק במלאכי, שכבר הזכרנו – "כי אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". יש הרבה פירושים, בפשטנים וגם על פי סוד, דווקא לחלקו השני – "ואתם בני יעקב לא כליתם". "אני הוי' לא שניתי" נשמע יותר מובן. כעת נסביר ש"אני הוי' לא שניתי" אומר שאני קבוע, אני בפשיטות, "ואתם בני יעקב לא כליתם" – אתם לא יכולים להגיע לתכלית הידיעה לגבי עצמכם, אתם תהיו הספק. אחד הוא ודאי ואחד ספק, וה' רוצה שנדע שהוא הודאי ואנחנו הספק.

שוב, יש הרבה פירושים ל"ואתם בני יעקב לא כליתם". אדמו"ר הזקן מפרש במאמרי שבועות[סה] בתמיה – 'אתם בני יעקב לא הגעתם לכלות הנפש מההתבוננות בכך ש"אני הוי' לא שניתי"?!'. אנחנו מפרשים קצת אחרת, שאתם לא יכולים להגיע אף פעם לידיעה מוחלטת לגבי עצמכם, כי אני הקבוע כאן ואתם הספק.

אמרנו קודם ש'צריך להחליט' – ההחלטה הראשונה היא מי נמצא כאן, אני או ה'. זו בעצם מחלוקת בין תורת ישראל לחכמת יון. מה סיסמת חכמת יון? "דע את עצמך". מה אצלנו? "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"[סו] (או, כמו שנוהגים לכתוב על עמוד התפלה, "דע לפני מי אתה עומד"). "דע" היינו לדעת ודאי. חכמת יון מאמינה בקיום עצמי ושואפת לדעתו בוודאות – זהו האתגר. אבל דוד המלך מצוה לשלמה בנו – המאחד תורה ומדע, כנ"ל – "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה וגו'", פסוק חשוב. צריך לדעת את ה'. הלואי שה' יהיה "הודאי שמו כן תהלתו", "אני הוי' לא שניתי", ומציאותי תהיה מוטלת בספק, "ואתם בני יעקב לא כליתם".

שרש האי-ודאות – "רישא דלא ידע ולא אתידע"

עוד דבר: מקור המושג אי-ודאות בקבלה הוא ביטוי מובהק – "רישא דלא ידע ולא אתידע". ביטוי מהזהר הקדוש, מהאידרא זוטא[סז]. בדיוק לפני שבועיים היה ל"ג בעומר, הוד שבהוד, יום הסתלקות רשב"י, שאמר באותו יום את האדרא זוטא. שם הוא גילה-ניסח את הסוד הכי עמוק שיש בקבלה – "תלת רישין שבכתר".

הכתר הוא העל-מודע. בכללות, כל הכתר אינו נודע, אי-ודאות. אבל בתוך הכתר עצמו, מה שלגמרי מוגדר כלא-ידוע הוא הראש הכי עליון, שבזהר נקרא "רישא דלא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא", הראש שלא יודע בעצמו מה יש בו, וכל שכן שאף אחד אחר לא יכול לדעת מה יש בו. הוא לא יכול להגדיר את עצמו, לא יכול לדעת את עצמו.

איך הזהר מגדיר את הראש העליון מכל הראשים? אני מצטט מהאד"ז: "רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא, ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא, ולא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו, ועל דא נאמר 'ברח לך אל מקומך', 'והחיות רצוא ושוב'". זהו הציטוט.

פירוש חדש ללשון הזהר

באותיות של קבלה, בתוך הראש הלא ידוע ולא נודע, יש ארבע ספירות פרטיות. יש בכתר, בעל-מודע, שני פרצופים, פרצוף חיצוני שנקרא אריך אנפין ופרצוף פנימי שנקרא עתיק יומין. בכל פרצוף יש עשר ספירות. הראש שאינו ידוע – "רישא דלא ידע ולא אתידע" – מורכב מארבע הספירות העליונות של עתיק יומין, פנימיות הכתר, שלמעלה מהכל. על ארבע המדרגות האלה יש עוד פסוק של שלמה המלך במשלי – "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים"[סח]. יש ארבעה דברים ששלמה, החכם מכל אדם, אינו יודע. למה? כי הם ארבע הספירות של רדל"א, "רישא דלא אתידע"[סט]: "דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה" – אלה כתר-חכמה-בינה-דעת של רדל"א.

שוב, בלשון הזהר הכתר דרדל"א נקרא "רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא" (בהיות הכתר בקו האמצעי הכולל ימין ושמאל יש בו שני ביטויים, חיוב ושלילה) – הראש של כל הראשים, הראש שאינו ראש ("ראש" משמע שיש לו קשר-חיבור לגוף שמתחתיו משא"כ ברדל"א בכלל ובכתר דרדל"א בפרט). אחר כך יש שני ביטוי דעת (שגם היא בקו האמצעי, תחת הכתר), כנגד "דרך גבר בעלמה", "ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא", הוא לא יודע בעצמו ואף אחד אחר לא מכיר בו. באותיות של קבלה, יש בדעת תרין עטרין, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות (חיוב ושלילה – "שמאל דוחה וימין מקרבת"[ע]), וכנגדן נאמר "לא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא".

כעת נראה דוגמה לכך שאפשר לפרש ביטוי, אפילו יותר לעומק מהמפרשים הקלאסיים, מתוך תובנה מדעית חדשה: הבאנו הכל בשביל המשך הלשון – "דלא אתדבק בחכמתא ולא בסוכלתנו" (לא נדבק בחכמה ולא בבינה). מה פירוש "לא נדבק"? מפרשי הזהר מסבירים בפשט שהדבר לא נדבק, לא מתלבש ומאיר, בחכמה ובבינה – והכוונה לחכמה ובינה שלמטה מהכתר, שרש רובד המודע של העולמות, של המציאות (החל ממציאות עולם האצילות). אבל כעת נפרש לאור חוק האי-ודאות: אמרנו שבתחלה חשבו שיש רק בעית מדידה של הצופה, המשקיף על המציאות, שאינו יכול למדוד בדיוק עד הסוף את שתי התופעות יחד. אחר כך הבינו שהדבר מושרש בטבע עצמו.

נחזור לביטוי רדל"א, למה צריך לומר שאינו יודע ואינו נודע? לא נודע הוא על ידי מישהו אחר – שמישהו אחר לא יכול לדעת אותו מהחוץ – אבל העובדה שאינו יודע בעצמו מה הוא מובנת לי לפי ידיעת הפיזיקה (כחובבן...). "לא ידע" היינו שבעצם הוא לא ידע, הוא לא יודע בעצמו מי הוא ומה הוא, לא רק בעיה שאי אפשר לדעת מבחוץ, "לא אתידע" – אבל שני הדברים נכונים.

כך נסביר גם לגבי המשך הלשון: חכמה היא כח ההסתכלות, כח הראיה, ובינה היא שמיעה. כתוב שבינה היא גם מדידה, כי היא שרש המדות (שהן כיכולת למדוד משהו). כעת ניתן פירוש פשוט לחכמה ובינה. אפשר לפרש שחכמה היא צפיה – היכולת לראות משהו (observability) – ואילו בינה היא היכולת למדוד משהו (measurability). הולך יחד – האם אפשר לצפות והאם אפשר למדוד. המדרגה הזו אינה 'נדבקת' – נפרש שהראש העליון שבכתר בעצם לא נדבק ליכולת לראות, חכמה, והיינו חכמה דרדל"א עצמה. אומרים חכמה ובינה, אבל הכל רדל"א – בלתי-נצפה, אי אפשר לצפות אותו. זו המשמעות של 'לא נדבק בחכמה'. הוא גם לא נדבק לבינה, בלתי-מדיד, אי אפשר למדוד אותו (והיינו על דרך הנאמר ב"פתח אליהו" – "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא"[עא]).

חמשה ספקות – בהירות וטשטוש בכל פרט

צריכים להסביר גם את פסוקי האדרא זוטא כאן – "ברח לך אל מקומך"[עב] ו"והחיות רצוא ושוב"[עג]. ברדל"א מונה האריז"ל חמשה ספקות, והרמח"ל מסביר בקל"ח פתחי חכמה[עד] שכאשר אני מסתכל על פן אחד, על אפשרות אחת, ככל שאני מסתכל חזק אותה אפשרות נעשית מטושטשת ופתאום מופיעה תחתיה אפשרות אחרת.

בכל עיון יכול להיות ככה, גם בהלכה: אתה מעיין באיזו סוגיא, יש סברא מסוימת, וכאשר הלומד מתעמק בסברא – בתוך התעמקות יש גם בקורת, הזכירו את רבי חיים מוואלזין, שהצטיין בנסיון לסתור כל סברא – כיסוד שנסח פופר, עוד יהודי, במתודה המדעית (falsification) – ככל שמתעמקים נעשה פחות ופחות ברור, ופתאום באה ללמדן סברא אחרת שנעשית ברורה. הוא מתחיל להסתכל בסברא השניה, והיא מתחילה להיות מטושטשת ובאה סברא אחרת. כך בדיוק מסביר הרמח"ל את מושג חמשת הספקות ברדל"א, הראש שאינו ידוע ולא נודע, לא נצפה ולא מדיד.

ה. אי-ודאות, אי-סדר ואי-מקום

חוק האי-ודאות וחוק האנטרופיה

נסיים בעוד משהו: רק לפני כמה שנים, ב-2012 כמדומני, זוג מדענים כתבו מאמר שהתקבל בעולם המדע, שיש תלות של חוק האי-ודאות וחוק האנטרופיה. אף על פי שחוק האנטרופיה הוא בתחום אחר של מדע, לא מדע קוואנטי, אלא תרמודינמיקה (החוק השני של התרמודינמיקה), אבל אחד מוסק מהשני (הפרת חוק האי-ודאות משמעה הפרת חוק האנטרופיה – "a violation of the uncertainty principle also implies the violation of the second law of thermodynamics"). יש בחוק האי-ודאות משהו יותר כללי מתיאורית הקוואנטים. הא בהא תליא, מתוך אחד מגיעים לשני – מתוך אי-וודאות מגיעים לאנטרופיה.

מהי אנטרופיה בעברית? "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא", ומשפט האנטרופיה התורני הוא "כל הוה נפסד" (ביטוי שרבי אברהם אבולעפיא משתמש בו, ועוד הרבה ראשונים). כל מה שקיים, כל הוה, נמצא בטבע בתהליך הפסד – נפסד. מה הקשר לאי-ודאות? מה יכול להיות הקשר בין אי-וודאות ל"כל הוה נפסד"? אדגיש שוב שאני חובבן במדע – לא נזכיר נוסחאות (כללי המשחק הנוקשים)...

נאמר זאת בעוד מלים: יצא לנו שהכתר נקרא "אי" – מלה משמעותית, כי הכתר נקרא "חד ולא בחושבן"[עה], א למעלה מ-י. יש שלשה רישין שבכתר, אז כנראה שכל אחד מהם הוא "אי" אחר... מהי אנטרופיה? שאיפת העולם לאי-סדר. כלומר, יש פה אי-ודאות ואי-סדר, ואחד נותן את השני – האי-ודאות נותנת אי-סדר במציאות (זהו הכיוון המוסבר במאמרי המדע).

שזירת רות ונעמי

יש עוד 'אי' במציאות, עוד לפני העבודה של התלות בין האי-ודאות לאנטרופיה, הידוע כבר מזמן הפיזיקאי בל (Bell) – תופעות לא מקומיות (או, במלה אחרת, שזירה, entanglement). שני גופים, שנמצאים בשני קצות היקום, במרחק מיליוני שנות אור – כאילו 'מרגישים' אחד את העובר על השני. יש להם מעין גורל משותף, איזו טלפתיה, מעל מהירות האור – מעל היכולת להעביר מידע. העברת מידע לא יכולה להיות יותר מהירה ממהירות האור. והנה, פלאי פלאים, יש תופעה לא מקומית – 'אי-מקום', המקום לא משחק כאן.

כל דבר נמצא בתורה. האי-מקום היינו אמירת ה' למשה רבינו "הנה מקום אתי, ונצבת על הצור"[עו] – "אני מקומו של עולם ואין העולם מקומי"[עז]. משה זכה לאי-מקום פיזי, ל"מקומו של עולם" ש"על הצור", מעל לכל הצורות הפרטיות שישנן במציאות במרחק אחת מהשניה – "צור עולמים [רמז ל:many worlds interpretation]" – אותו מקום אלקי בו הכל שזור יחד.

מה מקור השזירה בתורה? הולכים לקרוא ב"זמן מתן תורתנו" את מגלת רות. המסר של המגלה הוא נחישות הרצון של רות המואביה להתגייר – גיור כהלכה. המגלה באה לייחס את דוד מלך ישראל דווקא לגיורת. רות אומרת "אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה הוי' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך". מה פירוש – איפה שנעמי תמות היא גם תמות? איפה שנעמי תקבר היא תקבר לידה?! אפשר לחשוב שזהו הפשט, אבל עומק הפשט הוא שאנחנו קשורות בעצם. את יכולה למות בקצה אחד של היקום, ובאותו רגע אני אמות בקצה השני של היקום. באותו מקום שתקברי – גם אני אקבר. איפה שאת הולכת – אני הולכת.

איך יודעים שזהו הפשט? מהכתיב והקרי בהמשך המגלה – כתיב "וירדתי" וקרי (פשט) "וירדת", כתיב "ושכבתי" וקרי "ושכבת". בפעלי שליחת נעמי את רות לשכב עם בעז (מעשה נועז של מסירות נפש) – הקרי הוא בגוף שני, נעמי אומרת לרות, אבל הכתיב בגוף ראשון, שנעמי עושה. איני איתך בגשמיות, אני בבית שלי, את הולכת – אבל אני הולכת אתך ממש (עד שבממד הנסתר, הכתיב, אני ההולכת העיקרית). זו הדוגמה (ב-ה הידיעה) בכל התנ"ך לשזירה, לתופעה לא מקומית – שני גופים בגורל משותף, בשידור משותף, באיזו טלפתיה נסתרת, שפועלים יחד ממש (במרחק מקום פיזי).

שלשה 'אי'ים

אם כן, יש לנו שלשה 'אי' – אי-ודאות, אי-סדר, אי-מקום (ביטוי שהמצאנו, כדי שיהיו לנו שלשה איים...). במדה מסוימת אפשר לראות שכל אחד משתלשל מקודמו:

כל המציאות בה אנו חיים אומרת אי-ודאות, אין דטרמיניזם (לא כמו שסבר אינשטיין), אך יש רק דבר אחד 'בטוח' (מעין "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל") – "סוף אדם למות"[עח] (בהיות "כל הוה נפסד", אנטרופיה) ראשי תבות סאל[עט] שהוא שם קדוש בקבלה (סאל בגימטריא 91, אמן, שילוב הוי' א-דני[פ]) ס"ת "פותח את ידך [ומשביע לכל חי רצון]"[פא] (שם קדוש חתך בגימטריא אי-ודאות! שם חתך הוא "שם הפרנסה"[פב], סגולה לפרנסה ש"במזלא תליא מילתא"[פג], מעל לטעם ודעת, בלי ודאות "מאין יבוא עזרי"[פד], רק מתוך אמונה ובטחון ש"עזרי מעם הוי'") באתב"ש (כך ה"אי" השני מתהוה מתוך ה"אי" הראשון). אחר כך ה"אי" השלישי, אי-מקום, מתהוה מה"אי" השני, אי-סדר, גם ע"ד "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל" – תפקיד המלך הוא ללכד-לאחד את העם, לגרום לתופעה לא מקומית (non-local phenomenon), שבמבט פנימי אין סדר יותר ממנה.

עשינו מאמץ היום לא לעשות יותר מדי גימטריאות, אבל כעת שוברים אותו. חסידים גדולים, כמו רבי אייזיק מהומיל, היו צמים – מתוך שלא היה להם זמן לאכול – אבל כדי שלא ייחשב להם צום, הם אכלו משהו דווקא לפני השקיעה (לא שאנחנו מתימרים להיות כמו רבי אייזיק, אולי יותר כמו החתולה של רבי יונתן איבשיץ...):

שלש פעמים אי שוה גל, "גל עיני". כבר אפשר לנחש שיש פה הרבה גימטריאות ש'צמנו' מהם, אפשר לשחק ולהשתעשע[פה]. חק האי-ודאות, בגימטריא ישראל. "כי אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" עולה ה"פ אי-ודאות (מפני שה' ודאי, אלקות בפשיטות, אנחנו בספק, עולמות בהתחדשות, כנ"ל).

שלש תגליות כנגד שלשה ראשים שבכתר

נסביר את המודל הקבלי של שלשת ה'אי'ים האלה. בל הוכיח שתופעות לא מקומיות גם תלויות בחק האי-ודאות. כל שלשת הדברים האלה תלויים אחד בשני. אם היינו רוצים לכתוב מאמר בענין, הוא היה נקרא 'אי ודאות, אנטרופיה, שזירה' (Uncertainty, Entropy, Entanglement) – שלשה מושגי יסוד בפיזיקה המודרנית, אפשר לומר שאלה שלשת הדברים הכי מסתוריים שישנם בפיזיקה. הכל תלוי באי-ודאות.

נקביל לשלשת הדברים האלה את מודל שלשת הראשים שבכתר:

הראש העליון, כשמו כן הוא, הוא אי-ודאות (רישא דלא ידע ולא אתידע).

הראש השני נקרא "רישא דאין"[פו]. איך הוא מוסבר בחסידות? התענוג של ההתאיינות. חושבים שלהתענג היינו להשמין (באמת יש צדיקים שהשמינו מתוך תענוג אלקי, כמו רבי נחום מטשרנוביל מתוך אמירת "אמן יהא שמיה רבא וכו'"[פז]), אבל כתוב שהתענוג האלקי העליון הוא מהתאיינות. זו התובנה הכי עמוקה של אנטרופיה. אם ה' חקק בתוך המציאות שאיפה לאי-סדר, לפרק מבנים, לפרק מוסכמות, אנרכיה – ההשלכה הפוליטית של אנטרופיה – סימן שיש בכך תענוג אלקי. זו המדרגה שנקראת "רישא דאין" – אַיִן היינו גורנישט. כתוב שהראש של האין הוא התענוג מההתאיינות, מהאי-סדר. בסדר אני צריך לשמור על עצמי, לשמור על הסדר, ואי-סדר הוא שחרור – שחרור מכל המתחים, מכל הרצונות, אין כיף יותר מזה.

אי-מקומיות היא בסיס המלכות בפועל (בכלל, "אין כתר אלא למלך"[פח] – כל שלשת הראשין שבכתר שייכים למלכות, והם שרש הרוממות העצמית, השפלות וההתנשאות-על-עם של המלך, ודוק). המלך מלכד את העם, הוא אמור לעשות מכל העם דבר אחד (כמו שעושה משה רבינו בחומש הפקודים, בונה מערכת מסודרת למופת, לכאורה ההיפך מאי-סדר הקודם) – שכולם פועלים יחד טוב, כל המערכת פועלת טוב, כי יש לכולם גורל משותף. המלך נותן לעם להרגיש שיש לנו גורל משותף – זהו תפקידו. בלשון הרמב"ם[פט], המלך מלכד את העם. כך בשאול, המלך הראשון, כתוב "וישמע שאול את העם"[צ] – הוא אוסף ומלכד את העם. לשם מה? יציאה לקרב, להלחם, למסור את הנפש. מסירות נפש תתכן רק מתוך הרגשת ליכוד. אנחנו עם קטן בארץ קטנה, עם כל האויבים מסביב – יש לנו גורל משותף, כמו רות ונעמי, "באשר תמותי אמות ושם אקבר" – ואם יש לנו גורל משותף אנחנו שזורים יחד.

הראש השלישי הוא "רישא דאריך" – אריך לשון מלך, "ריכא ובר ריכא"[צא], ויש בו גם אריכות במשמעות של אי-מגבלת מקום (וכמו שנאמר על התורה, היוצאת מחכמה סתימאה דאריך, "ארֻכה מארץ מדה"[צב]), ואריכות במשמעות של "ארך אפים"[צג], מדת הסבלנות, מדת המנהיג האמיתי, "איש אשר רוח בו"[צד], שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד (וכמו שנאמר במשה רבינו, "והאיש משה ענו מאד וגו'"[צה] ופירש רש"י "שפל וסבלן"). בקבלה, מדה זאת נקראת "סובל כל עלמין"[צו] (היינו מה שהוא יתברך "מקומו של עולם", המקום סובל את כל מה שיש בו). זהו סוד קיומנו בתפוצה. יש שני יהודים רחוקים אחד מהשני – יהודי באפריקה ויהודי באלסקה – והם יחד, גדר שני יהודים שהם יחד. זו שזירה, השייכת לרישא דאריך. לא יעזור – הגורל הוא למעלה מטעם ודעת, הגורל הוא הכתר המשותף שלנו.

אם כן, סיימנו בכך ששלשת הראשים שבכתר הם שלשה 'אי'יים, איי הים – אי-ודאות, אי-סדר, אי-מקום – ואפשר להקביל אותם לשלש תגליות יסודיות של הפיזיקה המודרנית. זו דוגמה לאופן בו אנחנו משתעשעים – להתבונן בשלשת הדברים המסתוריים האלה בפיזיקה להמציא-לתת מודל טוב בקבלה, מתוך תקוה שאם היינו מעמיקים בו באמת היינו יכולים שוב לרדת למדע עם התובנות האלה ולחדש משהו, כי אצלנו 'מדע בהתחדשות', תורה בפשיטות ומדע בהתחדשות, צריך לחדש משהו במדע.

עד כאן, שיהיה לנו חג שמח – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, שנזכה לתורה החדשה של מלך המשיח.