בע"ה

ליל שבת בחקתי י"ג אייר תשע"ט – כפר חב"ד

פסח שני ב"שם משמואל"

שיעור לנכדות – שבת בת מצוה מושקא תחי' פרידמן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

השם משמואל מדבר על פסח שני בפרשיות קדושים, אמור ובהר – לפי הזמן בו חל באותה שנה. בהשגחה פרטית פתחנו בפרשת אמור תרפ"א. בפרשת קדושים כשהשם משמואל מדבר על פסח שני הוא מדבר על אותו ענין עם חידושים שונים מעט (בדומה לדרך השפת אמת). בפרשת בהר, לעומת זאת, יש לו מהלך אחר.

נקרא מתוך הספר ונפרש:

שאלות ה"שם משמואל": פסח קטן בזכות עצמות יוסף

במדרש (שמ"ר פ' כ' סי' י"ז) שבזכותן של עצמות יוסף עושין פסח קטן. ובפשיטות נראה משום דנושאי ארונו של יוסף היו [שבאו למשה וטענו "למה נגרע"[ב]. זהו הפשט[ג].], אבל לשון בזכותן עושין פסח קטן משמע שלאו בשבילו אלא בזכותו [אם רק בשל נשיאת הארון של עצמות יוסף – עצמות יוסף היו הסבה בשבילה זכינו לפסח קטן, אבל לא זכות שלהן בדווקא. "בזכותן" משמע שתלוי בזכות מיוחדת של משהו שעשה יוסף בחייו.]. ויש להבין מה ענין יוסף לפסח שני.

ועוד יש להבין מה שנקרא פסח קטן [ולא "פסח שני".], ואם מחמת שאינו בציבור [כפסח ראשון, אותו עושים כל הצבור, בעוד פסח שני עושים רק היחידים שהיו טמאים או בדרך רחוקה בפסח ראשון.] הי' לו לקרותו פסח יחידים [אמנם פסח יחידים לא 'מצלצל' כל כך, אבל זו סברא בשכל. השאלה מה 'קטן' בפסח שני. ].

"פסח שני" ו"פסח קטן"

יש לציין שאת שני הלשונות, "פסח שני" ו"פסח קטן" מצאנו בלשון משנה[ד]. פסח שני ועוד פסח קטן עולה בגימטריא בעל תשובה (815) – זה חג של בעלי תשובה, אלו שהיו טמאים או בדרך רחוקה. ואף על פי שאותם אנשים שנשאו את ארונו של יוסף לא חטאו בכך אלא אדרבה עשו מצוה, בכל זאת בזכותם, בהתעוררות שלהם לתבוע ממשה רבינו "למה נגרע", הם זיכו לדורות את כל היהודים שיהיו טמאים ובדרך רחוקה ולאו דווקא מפני קיום מצוה.

עוד ראוי להעיר שעל דרך "פסח קטן" יש עוד יומא דפגרא שנקרא "קטן" – "פורים קטן" (לשון שלא מופיע בחז"ל אלא בפוסקים). "פורים קטן" יש רק בשנה מעוברת, כמו השנה. מפורים קטן עד פסח קטן ועד בכלל, כולל ט"ו באייר, שבלילו אוכלים את קרבן הפסח, יש צא יום, משולש של אחד כו', אל ימים מפורים עד פסח ו-ל יום מכאן ו-ל יום מכאן, ודוק.

על פורים קטן אנו דורשים "זה הקטן גדול יהיה" בפורים גדול[ה]. באמת בחז"ל או בפוסקים אין לשון "פסח גדול", רק "פסח ראשון" ו"פסח שני" (אכן יש "שבת הגדול" לפני פסח, ויום טוב ראשון של פסח עצמו נקרא שבת, "ממחרת השבת"[ו], ו"גדולה שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות"[ז]), אבל אם פסח שני נקרא גם פסח קטן אז ממילא פסח ראשון הוא פסח גדול – לכן ראוי לומר, על אותו משקל, 'זה הגדול קטן יהיה', ניב המתאים למה שיתבאר לקמן שעל הגדול באמת, להקטין את עצמו בפסח קטן.

הערך הממוצע של ארבעת הימים – פורים קטן פורים גדול פסח גדול פסח קטן – הוא 343, 7 בחזקת 3, "שבעתים כאור שבעת הימים"[ח], גילוי האלקות לעתיד לבוא.

האבני נזר: ניסן-טלה-כלל; אייר-שור-פרט

ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דניסן מזלו טלה מורה על ריצוי ישראל לשמים מצד הכלל [שכלל ישראל עושים מצוה יחד, ובכך מרצים את השי"ת – שמוצאים חן בעיני ה' ו"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" מכח הצבור, מכח הכלל.] כמו מהותו של טלה שאין להם אלא קול אחד [כנראה הכוונה שכולם עושים אותו קול – קול תחנונים, מעורר רחמים. יתכן שגם כל שה בפני עצמו, משמיע רק סוג אחד של קול, ולא כמה סוגים. קול אחד = פסח ע"ה], וזהו ענין פסח שבא מן השה [שמורה על אחדות. על גלות ישראל מארצם נאמר "שה פזורה ישראל"[ט], ללמד שיש צער ויסורים לשה להפרד מחבריו, שמטבעם להיות באחדות כו'. "שה פזורה ישראל" = 1144 = טלה פעמים הוי' ב"ה, ודוק] וצולהו כולו כאחד ראשו על כרעיו ועל קרבו שקישור האיברים מורה על התאחדותו [גם באופן ההכנה שלו רואים את האחדות.], ופסח מצרים נאכל למשפחות [נאכל בחבורה, גם מראה על הכלליות שיש בו. הכל שייך לניסן – ריצוי ישראל מצד הכלל.],

וחודש אייר מזלו שור מורה על ריצוי ישראל מצד הפרט [מה שכל אחד עובד את ה' לפי האופי שלו והסגנון שלו, מה ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"[י] – כל אחד מוצא חן ביחודיות שלו עצמו, שלא דומה למישהו אחר. "כשם שאין פרצופיהן שוים אין דעותיהן שוות"[יא] – כל אחד עם דעתו המיוחדת מוצא חן בעיני ה'.], כי שור מורה על התחלקות, ומרומז בש"ס ר"ה (כ"ו.) פרה [חוץ מהרמז הפשוט ש-פר הוא התחלת הפרט – כנראה פרט הוא פרה-טובה... וכביטוי העולם 'פרה פרה', כל פרט בפני עצמו.] דקיימא גילדי גילדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות [זהו הרמז של אביו שבפר יש פרטים, שהשור מורה על עבודת הפרט.], עכ"ד.

רק מהרמז של האבני נזר אפשר להבין שבמדות שהתורה נדרשת בהן, "כלל שהוא צריך לפרט" ו"פרט שהוא הצריך לכלל" היינו 'טלה שהוא צריך לשור' ו'שור שהוא צריך לטלה'. יש לרבי נחמן סיפור עם מזל טלה ומזל שור[יב] – מהטלה עושים טלית ומהשור עושים תפילין. עניינה של טלית הוא קבלת עול מלכות שמים ששוה לכולם, והיא אור מקיף הכולל את כולם יחד. תפילין הם אור פרטי, של כל אחד בפני עצמו. יש גם סוגי תפילין, לפחות שנים, כפי שתכף יבואר, ויש שמניחים ארבעה זוגות של תפילין. עיקר הסבה ששור הוא פרט, כפי שיוסבר, היא שיש לו גאוה – יש לו הרבה מודעות עצמית. כנראה שֶׁלַּשֵׂה, לעומתו, אין כל כך מודעות עצמית. בדרך כלל 'עדר' – כמו "מגדל עדר"[יג] – הולך על כבשים. יתכן גם עדר שוורים, אבל עיקר המושג עדר שייך לכבשים – מנטליות של עדר, של כלל והתבטלות הפרט בתוך הכלל.

צירוף אייר – עבודת ה' שמחולקת לפרטים

ויש להוסיף ולומר כי ידוע שצירוף הוי' שבחודש הזה יוצא מפסוק (ירמי' ט' כ"ג) י'תהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע [הנבואה מתחילה "אל יתהלל חכם בחכמתו... הגבור... עשיר גו'" – היא מדברת על בעלי גאוה, כל אחד בענין שלו, ואומרת שלא ראוי להתהלל, "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי כי אני הוי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם הוי'". בכל אופן, מתחיל ב"יתהלל המתהלל השכל וידוע", מהשכל ודעת בא למעשה שהוא העיקר.]

שהוא הויות באמצע [צירוף] תפילין דר"ת מוחין דאבא, ובהאריז"ל [כתוב] שתפילין הללו מסוגלין לחכמה [כי הן מוחין דאבא. מכאן משמע שתפילין דרש"י אינם מסוגלים לחכמה – לכאורה הם מסוגלים לבינה בהיותם מוחין דאמא, אבל נראה שכאן חכמה היא שכל בכלל. יתכן שכאן היחס בין בינה לחכמה הוא כמו ההבדל בין "סיני" ו"עוקר הרים"[יד]. מצד אחד כתוב שבינה היינו "מבין דבר מתוך דבר"[טו], שמבין בעצמו משהו חדש, אבל "נבונים [שמבינים מעצמם דבר מתוך דבר] לא אשתכחו"[טז], והפירוש הפשוט של בינה הוא הבנה של מה שלומדים – גמרא או חסידות – בלי הברקות מיוחדות, ואילו חכמה היא כבר חידוש. די ברור שלכך מתכוון השם משמואל, שחכמה כאן היא משהו של יחיד, כהמשך דבריו. הפסוק אומר "השכל וידוע" – "השכל" הוא חכמה, כמו בברכת "חונן הדעת" בנוסח אשכנז, "דעה בינה והשכל".], ע"כ דבריו [של האריז"ל].

ומותאמים הדברים לענינא דקרא [בפשט הפסוק] השכל וידוע אותי, וידוע שאין דעתן של בני אדם שוות [וכל "השכל וידוע" הוא אחר. יחסית לטלית, התפילין הם פרט, הם מהשור, אבל בפרט בתוך התפילין יש את התפילין דר"ת. אפשר לומר שיש שור תם ושור מועד – תפילין דרבינו תם הם שור תם. לעומת זאת, אין תם ומועד אצל כבשים – בדין יכול להיות, אבל במציאות לא מצוי. גם תכונה של יחיד, או שהוא 'מזיק' או שהוא 'ילד טוב', בעוד שבמנטליות של עדר כולם בסדר, אין מועדים להזיק.], ובזוה"ק (ח"א ק"ג.) נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בלבי' [שערים הם שערי בינה, ו"נודע בשערים בעלה"[יז] הוא גם הפסוק של ה-נ – נ שערי בינה – של "אשת חיל", שערי בינה דווקא, לא חכמה. אך סיום הפסוק, "בשבתו עם זקני ארץ", זקן – "זה קנה חכמה"[יח], רומז שמבינה עולים לחכמה, וכמבואר בדא"ח[יט] שמעבודת ההתבוננות באים להסתכלות, "לאסתכלא ביקרא דמלכא"[כ]. רואים שהכוונה ב"חכמה" כאן היא לשכל בכלל. זו גם כוונת ספירת העומר, "תספרו חמישים יום"[כא], שלכל אחד יש ספירה מיוחדת, שער מיוחד בשערי בינה, ומתוך השער הזה הוא זוכה לשוּר-להסתכל, בעין השכל שבלב, ביקרא דמלכא, סוד מזל שור של חדש אייר, לשון ראיה. וכן השם אייר ושמו במקרא "זִו"[כב] הם מלשון אור ששייך לחוש הראיה דווקא.], ע"כ חודש זה מורה על ריצוי מצד הפרט.

ולפי זה נראה שמצד הסברא אין ענין לפסח בחודש אייר [שענינו פרט.] להיות תשלומין דראשון [שענינו כלל.], שזה [ניסן] מורה על התכללות והתאחדות וזה [אייר] על התחלקות כל אחד לעצמו.

פסח (כלל) באייר (פרט) – מכח הקטנת יוסף את עצמו

[כעת נחזור ליוסף (שגם נקרא שור, כפי שיובא):] אך הנה יוסף נקרא (ב"ר פ' צ"ג) קטנן של שבטים [בפשט כיוון שנולד אחרי שאר השבטים, חוץ מאחיו הקטן בנימין.] אף שהי' ראש השבטים כבמדרש (שם פ' ק') שאמר יוסף לשבטים אתם הגוף ואני הראש [כך לומדים מהפסוק "תהיין לראש יוסף"[כג] שבברכות יעקב ו"תבואתה לראש יוסף"[כד] שבברכות משה. גם אצל שני בניו, אפרים ומנשה, כתוב ראש – "ראש אפרים" ו"ראש מנשה"[כה]. יש גם קצת קשר מילולי בין ראש לשור. אם כן, יש כאן לכאורה שתי מדות הפוכות אצל יוסף, שמצד עצמו – בתור יחיד – הוא הראש, אבל בכל אופן הוא נקרא קטן, "קטנן של שבטים".],

והפירוש הוא שעם כל רוממות מהותו ושנקרא שור כמ"ש (דברים ל"ג) בכור שורו הדר לו וכמו טבע השור שדרכו להתגאות על זולתו כאמרם ז"ל (שמ"ר פ' כ"ג) ד' גאים נבראו בעולם [ארבעת הפנים שבמרכבה.] שור בבהמות [נשר בעופות, אריה בחיות ואדם בכל הנבראים. לפי זה, מהות המרכבה היא שדווקא הגאים מבטלים עצמם לגמרי לה', הרוכב על המרכבה. הדבר הכי בולט אצל השור, ששירתו בפרק שירה היא "אשירה להוי' כי גאה גאה"[כו] – "אשירה" לשון שור. כאשר הפרות הביאו את הארון מפלשתים התקיים "וישרנה הפרות"[כז], ומפורש בגמרא[כח] ששרו "אשירה להוי' כי גאה גאה", שהוא השיר שלהן בפרק שירה. "כי גאה גאה" היינו שה' מתגאה על גאים – אני, השור, הגאה, וה' מתגאה עלי עד שאני הופך לחלק מהמרכבה, נושא את הארון. נמצא לפי זה ש"מעשה בראשית" הוא יש מאין, שה' רוצה שתהיה מציאות, ו"מעשה מרכבה" היינו שמי שהכי יש מבטל עצמו לגמרי, מחזיר את היש שלו לאין ובכך מחזיר את היש של כל הבריאה לאין כפירושו הידוע של הרב המגיד[כט], שה' ברא את העולם יש מאין והצדיקים מחזירים את היש לאין. האב-טיפוס של צדיק הוא יוסף הצדיק, "צדיק יסוד עולם"[ל]. זהו מאמר מוסגר יפה שעולה ממדרש זה. מצד טבעו הראשון של יוסף הוא מתנשא על האחים.], כך היתה מהותו של יוסף מפני רוממות ענינו וחכמתו הי' ראוי להתגאות על זולתו [אובייקטיבית היה ראוי להתנשא. הוא הכיר במעלותיו, ובאמת היה חכם מכולם וגם 'מלכותי' מכולם.],

מ"מ הי' שליט ברוחו למעלה מכל גדר וגבול [אי אפשר לתאר עד כמה השתלט על רוח ההתנשאות שלו להשפיל ולבטל את עצמו.] עד שנעשה בעצמו לגמרי להיפוך [יוסף הפך את טבעו הראשון, 'הפך את עורו', ובכך זכה לתקן את ה"כתנות עור"[לא] של אדם הראשון – ולכן יוסף נקרא "אדם" סתם, כמבואר בחז"לג על הפסוק בפסח קטן "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם"[לב], "זה יוסף". בבטול הטבע הראשון שלו החזיר יוסף את ה"כתנות עור" ל"כתנות אור", כפי שרמז לו אביו כאשר הלביש לו את ה"כתנת פסים", וכמו שהיה כתוב בספר תורה של רבי מאיר – בעל ההילולא של פסח שני – "כתנות אור"[לג].] כמו הי' קטנן של שבטים [כך החזיק מעצמו, לא רק שנולד אחרון.], וזה רבותא יותר מאם לא היתה לו מהותו של שור [על דרך מי שחתם "השפל באמת" כי היה באמת שפל, לעומת רבי מענדילע מויטבסק שהיה בעצמו מלך, ברוממות מצד עצמו, ומשפיל עצמו – זו שפלות אמתית.],

לכן עלתה זכותו נמי למעלה מכל גדר וגבול [הפיכת הטבע היא למעלה מכל גדר וגבול.], והוריש זכותו זו לישראל שלא יעצרם גבול וגדר הזמן [הזמן הוא עיקר הגדר והגבול במעשה בראשית (כפי שהוסבר בשיעורים האחרונים על זמן[לד]). ה'אין אבוד' של פסח שני אומר שאיננו תחת הזמן. 'אבוד' הוא כאשר אנו תחת הזמן, שמגביל אותנו ועוצר אותנו.], ואפי' בזמן מזל שור יהיו מקריבין פסח שני הבא מן השה שענינו התכללות [ולא התפרטות.] כנ"ל [וכנ"ל שבמדות שהתורה נדרשת יש "כלל שהוא צריך לפרט" ו"פרט שהוא צריך כלל". לפי זה, ניסן הוא "כלל שהוא צריך לפרט" ואייר "פרט שהוא צריך לכלל". התגלות הכלל בתוך הפרט היא המשמעות של היום, פסח קטן.]. וע"כ מטעם זה נקרא פסח קטן כמו יוסף קטנן של שבטים.

רמזי פסח שני ורבי מאיר בעל הנס

אם פסח שני הוא גם היארצייט של רבי מאיר בעל הנס כנראה יש קשר בין רבי מאיר ויוסף. והנה, פלא, הערך הממוצע של ג תבות מאיר בעל הנס הוא יוסף (מאיר בעל הנס = יוסף יוסף יוסף)! ועוד, יוסף ועוד פסח קטן = רבי מאיר! אין בתנ"ך את השם מאיר, אך רמוז כמה פעמים, והפעם העיקרית שרמוז היא בברכת יוסף – "משם רעה אבן ישראל"[לה], גם רומז להתכללות, כי "אבן" היינו "אב ובנים"[לו], רואה ("משם רעה" – 'משם ראה') את כולם בשוה, את כל הפרטים, הבנים, מחזיר לכלל, האב, יעקב אבינו ששמו ישראל, הכולל את כל נשמות עם ישראל.

יש כאן רמז מופלא לכל התורה הנ"ל: הרי יעקב, האב, הוא הכלל הגדול, בחינת חדש ניסן, מזל טלה (לא בכדי הוא התאהב ברחל, לשון כבשה, וכן "הקֹל קול יעקב"[לז] הוא קול התחנונים של השה כנ"ל). הוא זה שאומר "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת"[לח] – הוא הכח להקטין את עצמו. והנה, "אלא תֹלדות יעקב יוסף"[לט], "גופא ובריתא חשבינן חד"[מ], ויוסף דומה לאביו בכל – יוסף בפני עצמו הוא הפרט הגדול מבין הבנים-האחים, אך הכח שלו 'להפוך את עורו' כנ"ל ולהיות "קטנן של שבטים" את זה הוא מקבל מהתעצמותו עם אביו.

ולגבי השם מאיר נשים לב שבצירוף מאיר "אבן ישראל" הוא בתוך "משם רעה" – "אבן ישראל" הוא הלב של יוסף-מאיר. צריך לומר שגם לרבי מאיר יש תכונה כזו, שמצד עצמו הוא בהתרוממות – קודם הוא התרומם והתנשא על הרשעים, התפלל שימותו. אבל בזכות אשתו ברוריה (שבחכמתה בררה את דעתו – "כולם בחכמה אתברירו"[מא]), "הכל מן האשה"[מב], שאמרה לו "'יתמו חטאים'[מג] ולא חוטאים"[מד], הוא השפיל עצמו להתפלל שיחזרו בתשובה (ותפלתו התקבלה...). מצד עצמו הוא הכי ברוממות, הוא התנא שאמר על עצמו שהוא משיח[מה] (כרמוז בפסוק "רוח אפינו משיח הוי'"[מו]), אבל היתה לו תכונה של שפלות, ועד לשפלות בתכלית, להפוך את עצמו למרכבה.

ועוד, יעקב שולח לעשו "ויהי לי שור וחמור"[מז], אני מוכן למשיח, יש לי משיח בן יוסף (שור) ומשיח בן דוד (חמור)[מח]. לפי כל הנ"ל הפירוש הוא שמשיח בן יוסף, השור, המתנשא על אחיו בטבע ראשון, הוא עצמו הופך להיות חמור הנושא בעול אחיו (ואינו מתנשא על אף אחד – נושא ואינו מתנשא), "משם רעה אבן ישראל", ובכך הוא בעצמו הופך להיות משיח בן דוד, היינו סוד רבי מאיר בעל הנס, המעבר, מיניה וביה, ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד, משור לחמור.

שור-משיח-בן-יוסף חמור-משיח-בן-דוד = 1750 = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". "אבן ישראל" = "אהבה בתענוגים"!

קוראים לו רבי מאיר בעל הנס כי הציל את גיסתו, האחות של ברוריה. הוא הבטיח לשומר הגוי שאם יהיה בצרה יתפלל "אלהא דמאיר ענני"[מט] ויעזור (אלהא מאיר ענני = מאיר בעל הנס = יוסף יוסף יוסף כנ"ל!). הוא מסר את הנפש בשביל להציל בת ישראל מהרומאים. חוץ מזה שהיתה לו נסיון כיוסף (על יוסף כתוב "וינס גו'". בזכותו היתה קריעת ים סוף, כאשר הים ראה את ארונו של יוסף שנשאו אותם אנשים שהיו טמאים לנפש אדם, אנשי פסח קטן, "הים ראה וינס". הוא עמד בנסיון בניסה שלו החוצה, ועד שמכחו רבי מאיר זכה להקרא "בעל הנס" – נסיון-ניסה-נס, ודוק[נ]), כמו שכתוב בסדר הדורות[נא]. צריך להתבונן בעוד קשרים של רבי מאיר ליוסף. בכל אופן, אין עוד מישהו שנקרא "בעל הנס" ושמתפללים בעת צרה על שמו – ברור שלשם כך צריך להיות ראש בני ישראל ו"קטנן של שבטים".

"קטנן של שבטים" בגימטריא 900 – ר"ת 700 והשאר 200. לפי זה אפשר לקרוא ליוסף ר"ן. ראש בני ישראל ועוד קטנן של שבטים = ד פעמים ראש – ראש פנים ואחור: ר רא ראש ראש אש ש!