בע"ה

אור לה' תמוז ע"ט – כפ"ח

קומות של אהבה

התבוננות בספר התניא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ארבע קומות אהבה

האהבות בתניא כנגד עסמ"ב

כשדפדפתי בתניא עם הערות ומ"מ וכו' (חיטריק) ראיתי קטע שאיני זוכר שלמדנו פעם – קטע של חסיד שסכם את כל האהבות השונות (וההתבוננויות המעוררות אותן) בספר התניא. יש עוד חסידים שעשו זאת[ב], דוגמת הלקח והלבוב, אבל המיוחד כאן שהוא מקביל את האהבות לעסמ"ב, ארבעת מילויי שם הוי' ב"ה– עב-סג-מה-בן[ג] – המכוונים בעצמם כנגד אותיות י-ה-ו-ה, כמובן[ד]. כזה דבר לא ראיתי בשום מקום, ממש חידוש. זהו חסיד מיוחד – ממה שכתוב כאן משמע שזהו חסיד של הצמח צדק – שלא רק שיודע טוב לסכם מה שכתוב בתניא, אלא גם רוצה להקביל זאת למבנה היסודי של הקבלה, י-ה-ו-ה. שוב, כל התוכן כאן הוא ציטוטים מהתניא, והחידוש הוא בעיקר ההקבלה לעסמ"ב.

הוא מביא את האהבות בסדר של מה-עב-בן-סג – לא לפי סדר השמות וגם לא לפי סדר האהבות בתניא, אך יש לו ודאי הגיון. הוא מתחיל מהתיקון – שם מה. הוא מביא שתי התבוננויות בסוד שם מה, אך הן הולכות יחד בתניא פמ"ד. כתוב[ה] שלעתיד לבוא שם מה יתבטל בתוך שם עב – הבן יתבטל בתוך האבא – ולכן אחרי שם מה הוא מביא את שם עב, עולה מהתפארת לחכמה. אחר כך הוא יורד לשם בן, אמא תתאה, וממנה עולה לשם סג, אמא עילאה – מהבן לאבא ומהבת לאמא.

אם כן, באיזה צירוף הוא מביא את האהבות? ויהה, הצירוף של חדש כסלו, ראש השנה לחסידות. כנראה שזהו צירוף כל האהבות בתניא, לפי פירוש החסיד הזה. זו הקדמה בנוגע למה שתפס כאן את העין, שמסדר כנגד עסמ"ב.

אהבות שם מ"ה: השתדלות ותאוה

"נפשי אויתיך בלילה"

הסבה הפשוטה שמתחיל בשם מה היא תוכן ההתבוננות. נקרא בפנים:

(מ"ה) (אהבה א') היא שוה לכל נפש מישראל וירושה לנו מאבותינו, והיינו מ"ש בזהר ע"פ נפשי אויתיך בלילה כו' [הזהר מפרש שכאשר אדם הולך לישון הוא מתאוה שה' יחזיר לו את הפקדון.] כלומר מפני שאתה נפשי וחיי האמיתיים לכך אויתיך פי' שאני מתאווה ותאב לך כאדם המתאווה ותאב שתשוב [לכאורה כצ"ל.] נפשו אליו וכן כשהולך לישן מתאווה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשיעור משנתו כך אני מתאווה ותאב לאא"ס ב"ה חיי החיים האמיתיים להמשיכו בקרבי ע"י עסק התורה בהקיצי משנתי בלילה [מדובר שם על קימת חצות – אחרי אמירת תיקון חצות לומדים תורה. זהו הזמן הכי מסוגל ללמוד תורה – כתוב[ו] שלא נברא לילה אלא לשינה או לגירסא, ללימוד תורה. הולך יחד – קודם קצת ישנים, ואחר כך קמים ולומדים תורה. אדמו"ר הזקן מוסיף ווארט:] דאורייתא וקוב"ה כולא חד [כשאני לומד תורה אני לומד את ה', ממשיך אותו בקרבי. הקב"ה הוא נפשי האמתית ואני מקוה להמשיכו בקרבי כשאני נעור באמצע הלילה, באמצעות לימוד התורה, שהיא וה' כולא חד.].

הוא מסביר בהמשך שאהבה זו מסותרת – היא קיימת תמיד, גם כשאדם לא מודע הוא רוצה שנפשו תשוב, אבל אם הוא רוצה שהאהבה תתגלה לו הוא צריך להתבונן.

"כברא דאשתדל בתר אבוהי ואמיה"

(אהבה ב' [בהמשך אותו פרק בתניא, לפי הסדר.]) היא מסותרת ג"כ [כמו הראשונה, שגם מסותרת. כשהאהבה מסותרת היא ביצירה, מקום האהבה הטבעית, אבל כשהיא מתגלה על ידי התבוננות – היא נקראת "רעותא דלבא" ומקומה בבריאה, כי באה על ידי התבוננות (עולם הבריאה הוא עולם השכל וההתבוננות). אהבה טבעית, בלי התבוננות, היא ביצירה, וברגע שמוסיפים את ממד ההתבוננות היא עולה לעולם הבריאה. עולם היצירה ועולם הבריאה היינו גן עדן התחתון וגן עדן העליון. הצדיק הוא העמוד[ז] החלול בין גן עדן התחתון לעליון, סימן שהצדיק הוא עצמו עבודת ההתבוננות על ידה עולים מאהבה מסותרת לאהבה גלויה, שהיא כבר רעותא דלבא.] בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו

היא מ"ש ברע"מ כברא דאשתדל בתר אבוי' ואמי' דרחים לון יתיר מגרמי' ונפשי' ורוחי' ['כבן שמשתדל אחר אביו ואמו, שאוהב אותם יותר מגופו ונפשו ורוחו'. אמרנו ששם מה הוא הבן ביחס לאבא. יש אנשים שטועים וחושבים ששם בן הוא בן, אבל האמת ששם בן הוא בת ושם מה הוא הבן. כאן הכל אהבת הבן, שיש לו אב ואם.] כי הלא אב אחד לכולנו [גם זו אהבה טבעית ליהודי – יש לנו אבא אחד ואנחנו מוכנים למסור את נפשנו עבורו. כמו שכתוב בפרק יט בתניא[ח], שיש נכונות למסור את הנפש כל רגע בשביל אבינו שבשמים.].

יחס שתי האהבות – תפארת ויסוד

מה ההבדל בין שתי אהבות אלה? האהבה הראשונה – "כי הם חיינו"[ט] (פסוק שאמור בתורה, אבל "אורייתא וקוב"ה כולא חד") – היא אהבה של משיכת ה' לתוכי. האהבה השניה היא בכיוון הפוך, הנכונות בתוכי בכל רגע למסור את עצמי בשביל ה'. במלים פשוטות: יש אהבה מתוך התבוננות שה' הוא החיות שלי – אני רוצה לחיות, וממילא אני רוצה את ה' – ויש אהבה שה' הוא אבי ואני מוכן למסור את כל כולי בשביל האבא. אלה שתי אהבות שהן ירושה לנו באופן טבעי, ורק צריך התבוננות כדי לגלות אותן.

שתי האהבות האלה שייכות לשם מה, רק שאמרנו שהכיוונים שלהם הפוכים-משלימים – מתי שם מה מתחלק לשנים? מתי מכוונים שה-ו של שם הוי' מתחלקת לשנים, לשתי ווין? יש לכך גם גימטריא חשובה – י-ה-ו-ו-ה כבר שוה לב. מתי מכוונים זאת? כוונה פשוטה בכוונות האריז"ל[י] – כוונת הציצית, שיש בה לב חוטים. יש משהו במצות ציצית שה-ו של שם הוי' מתחלק ל-ו ו-ו. מה הן שתי הווין בספירות? יעקב-יוסף, תפארת ויסוד. הרבה פעמים ה-ו נחשבת אחד, "גוף וברית חשבינן חד"[יא], אבל מילוי ה-ו הוא גם וו, "ווי העמודים"[יב], התפארת והיסוד.

בשתי האהבות הללו – מה התפארת ומה היסוד? בקבלה בן הוא תפארת – "מה שם בנו"[יג] – ולשם שייכת ההתבוננות שאני בן של ה'. המושג חי – שיכול להיות בכמה מקומות – הוא יוסף. מתי הוא מתאווה שהחיים יחזרו לו? כשהוא הולך לישון. יש "אבר חי" ו"אבר מת" – הליכה לישון היא "אחד מששים במיתה"[יד]. האבר מת, היסוד מת, ועכשיו הוא מתאוה שהחיים יחזרו לו. בכלל, איפה יש תאוה? על אהבה כבן לא כתוב שתאב, אלא שמשתדל ומתמסר. בכלל, לשון השתדלות בזהר מופיעה לרוב על לימוד תורה – "אשתדל באורייתא" – ותורה היא תפארת (תורה בגימטריא "רצוא ושוב"[טו], ה"רצוא" היינו ההשתדלות בתפארת וה"שוב" היינו המשכת "כי הם חיינו ואֹרך ימינו"[טז] בקרבנו, ביסוד). ביסוד שייכים המושגים חי או מת – צריך לעבוד את ה' ב"אבר חי". בצדיק-ביסוד יש תאוה – "תאות צדיקים יתן"[יז], "תאות צדיקים אך טוב"[יח]. הצדיק-היסוד תאב לחיות כדי לעבוד את ה' – לחיות בחיות של הקב"ה.

גילוי האהבה המסותרת ע"י התבוננות

אם כן, נראה לפרש כאן שהאהבה של תאות החיים היא ביסוד ואהבת הבן שמוכן למסור את עצמו כולו עבור אביו היא בתפארת. שתי האהבות הן בגדר "אהבה מסותרת", שמתגלה על ידי התבוננות (כנ"ל):

שתי אהבות אלו כשהן במוח [התבונה, כמו שכתוב בתניא.] ומחשבתו לבד ותעלומות לבו נקראות בשם אהבות טבעיים אבל כשהן בהתגלות לבו נק' רעותא דלבא בא' [אולי הכוונה כאן 'באמת', או שזו טעות...] ויציאתן מהעלם והסתר הלב אל הגילוי הוא ע"י הדעת [את שתי הבחינות, שכנגד תפארת-יסוד, מגלים על ידי הדעת.] ותקיעת המחשבה בחוזק והתבוננות עצומה מעומקא דלבא יתיר ותדיר באא"ס ב"ה איך הוא חיינו ואבינו [שתי האהבות הנ"ל.] ממש האמיתי ב"ה (ענין ב' אהבות אלו נת' בתניא פמ"ד וע"ש פי"ט [עליו מובא כאן – בספר – הקטע.]).

אהבת שם ע"ב: אהבה בתענוגים

האהבה שיוצאת מהעינים

(ע"ב) (אהבה ג') היא אהבה בתענוגים [אהבה של צדיקים גמורים של תניא, כמו שיסביר. איפה התענוג מתגלה? איך אני יודע ש"אהבה בתענוגים" בשם עב? כמו ענג שבת – הצדיק נקרא שבת[יט]. שבת היא מוחין דאבא. ברור ש"אהבה בתענוגים"[כ] צריכה להיות שם עב, "החכמה מאין תמצא"[כא].] וכמ"ש בזהר ע"פ [בשיר השירים[כב]] הסבי עיניך כו' [החתן אומר לכלה – תפסיקי להסתכל עלי חזק, המבט שלך מלהיב אותי יותר מדי. ההסתכלות החזקה של הכלה על החתן מוציאה את החתן מדעתו, משיווי המשקל – פעולה עצומה בהסתכלות בתשוקה עצומה, "עיניך יונים"[כג]. (רש"י כותב על הפסוק "איני יכול להתאפק".) כן, כי הוא חייב להחזיר לה אהבה, אבל אם אינו מוכן הוא מבקש סליחה. הוא יסביר כאן שאהבה של עינים חזקה יותר מאהבה של לב. בשיר השירים יש "רעיתי", שהלב אוהב, ולמעלה מכך "יונתי", שהעינים אוהבות. מה ההבדל? אהבת הלב נשארת בלב, אבל אהבת העינים משפיעה, מקרינה, מגיעה לזולת ממש ומעוררת אותו לגמרי.]

דמוקדין לי' בשלהובין דרחימותא [מבעיר אותו, מדליק אותו. הוא מסביר את התהליך של האהבה עד שמגיעה לעינים:] שהאהבה מתלהבת ומתלהטת בלב איש להתענג על ד' מרוב כל עד שאין כח בנפשו להגביל את האה' בלב רק בבחי' ראי' מבחוץ [האהבה צריכה לצאת ממנו – גודשת ועולה על גדותיו, וחייבת לצאת דרך העינים.] (והיא היא אהבה הב' שנזכר למעלה [אהבת הבן לאב. זו הוכחה שדווקא האהבה השניה היא התפארת, הבן הסמוך לאבא – החלק העליון של מה, שסמוך ל-עב.], אלא שאהבה הב' אפי' כשהיא בגילוי ונק' רעו"ד אבל עדיין אינה בבחי' גילוי התענוג [היא עדיין רק בלב.] וגדולה ממנה היא אהבה בתענוגים [אותה האוהב כבר לא יכול להכיל, והיא יוצאת מהעינים.] והיא באה מלמעלה בבחי' מתנה כו' [זהו עיקר החידוש בתניא[כד] לגבי אהבה זו, שהיא "עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם"[כה] – הכהן הוא חסד, אבל שרשו בשם עב, אבא-חכמה. זהו עוד סימן שאהבה זו שייכת לשם עב. זו אהבה שסתם אדם, בינוני של תניא, לא זוכה לה – אבל הצדיק כן.],

(ע' בתניא פמ"ג [לפני פמ"ד, ממנו צטט קודם.] וע' [במיוחד.] בתו"א ד"ה חכלילי ובהגהות אדמו"ר שם [זו ההוכחה שכותב זאת חסיד של הצ"צ – שהכניס את ההגהות בתורה אור. בכלל, מאמר זה בתורה אור – עם ביאוריו – הוא המאמר הכי חשוב בחסידות שמסביר את דרגות האהבה השונות (לא בדיוק כמו כאן). בדרך כלל מדברים על שלש מדרגות אהבה – אהבת עולם, אהבה רבה, אהבה בתענוגים. ככלל, הם כנגד "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[כו]. שוב, המקור בו הענין מוסבר בחסידות הוא המאמר שמצטט מתו"א, אבל יש ביאורים עליו מאדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצמח צדק וגם מאמר של רבי הלל מפאריטש.]) וע' באגה"ק ד"ה מה יפית כו' [גם שם מסביר מהי אהבה של "עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם". אדמו"ר הזקן מביא זאת – באופן הכי פשוט – גם בחינוך קטן, הקדמת שער היחוד והאמונה.].

מתנת האב לבן

אם כן, האהבה היחידה שאי אפשר לזכות לה לבד – רק על ידי עבודת ההתבוננות – היא האהבה הזו, שצריכה זכות מיוחדת. האהבה השניה שהוא מונה כאן היתה אהבת הבן לאב והאהבה השלישית היא המתנה שהאבא נותן לבן שעשה לו נחת רוח. אם בנכונות שלך למסירות נפש על האבא עשית לו תענוג הוא נותן לך מתנה – "אהבה בתענוגים".

על אהבה זו, שעוברת את הלב ויוצאת מהעינים, נאמר "הסבי עיניך מנגדי וגו'" – מבט הכלה מבעיר את החתן יותר מדי, אבל בסוף מביא לידי זיווג. בסוף נעשה "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", האהבה של שיר השירים. הדיבור-המתחיל באגרת הקדש המוזכרת כאן הוא "מה יפית".

מה סימן הפסוק הזה בשיר השירים? הסברנו פעם שבשיר השירים הפרקים מכוונים – יש ח פרקים ו"מה יפית" הוא פרק ז פסוק ז. "כל השביעין חביבין"[כז] – ז, ז. כל הפסוק "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" גם מתחלק ב-ז, ז"פ נר (1750), "בהעלֹתך את הנרות"[כח].

אהבת שם ב"ן: התעוררות האהבה מבטול העולמות

(ב"ן) (אהבה ד') [שם בן הוא מציאות העולמות, וגם מציאות האדם, הנפש. זו אהבה שנולדה מתוך התבוננות במציאות:] היא אהבת עולם [מהתבוננות בעולם. כאן המקום להעיר שלפעמים בחסידות[כט] מובא "אהבת עולם אהבתיך"[ל] לא במובן של עולם בכלל, אלא במובן של נצחיות, ואז היא אפילו למעלה מ"אהבה רבה". אבל בדרך כלל בחסידות מפרשים על אהבה מתוך התבוננות בעולם, ואז היא יותר נמוכה. מענין שדווקא החסידות מפרשת לרוב את הביטוי "אהבת עולם" מלשון עולם-עולמות, לשון העלם אלקות, במקום לפרש כפשוטו – "אהבת עולם" במובן של אהבת נצח (שגם מוסבר בחסידות, כנ"ל).]

היא הבאה מהתבונה והדעת בגדולת ה' [בורא העולם, שמהתבוננות בו מגיעים להכיר בגדולת ה'.] א"ס ב"ה [שלגבי העולם הוא:] הממכ"ע וסוכ"ע וכולא קמי' כל"ח [וכמשל בתניא:] וכביטול דיבור א' בנפש המשכלת בעודו במחשבתו או בחמדת הלב [בתניא מביא אדמו"ר הזקן חמש מדרגות: דבור אחד בטל בכח הדבור; כח הדבור בטל במחשבה; המחשבה בטלה בחמדת הלב; חמדת הלב בטלה. זהו משל איך כל העולמות בטלים כשתי אותיות של דבור בכח הדבור וכו' – כל העולם נברא בשתי אותיות, "ביה הוי' צור עולמים"[לא] (בשתי אותיות י-ה ה' צייר שני עולמות – ב-י נברא העולם הבא וב-ה נברא העולם הזה[לב]).]

אשר ע"י התבוננות זו ממילא תתפשט מדת האהבה בנפש מלבושיה [ההתבוננות גורמת שהאדם יתפשט מכל לבושיו.] דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאה' אותו ולא תחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ד' לבדו מקור החיים של כל התענוגים שכולם בטילים במציאות וכלא ממש קמי' חשיבי כו' [תכלית האהבה הזו היא "כל הגוים כאין נגדו", פסוק שמוזכר בפרק יט בתניא (שלמדנו בחלק הראשון).] (תניא פמ"ג) [אהבה זו היא כנגד שם בן, כי היא התבוננות במציאות העולם – התבוננות איך כל העולם כולו בטל בגדולת ה', כפי משל בטול הדבור במחשבה וכו'.]

אהבת שם ס"ג: אהבה עזה כרשפי אש

האהבה האחרונה היא התבוננות שכתובה בפרק נ בתניא (שער הנון של התניא, תכלית עבודת ההתבוננות של "בינה לבא"[לג], להגיע לשער הנון), שהיא "כמעלת הזהב על הכסף [לשון כיסופין, אהבה]"[לד], שאי אפשר לתאר במלים. זו אהבה שבבחינת תהו, סוד שם סג – יש אהבה שלמעלה ממנה, האהבה של שם עב, שאינה בבחינת תהו.

(ס"ג) (אהבה ה') היא אהבה עזה כרשפי אש מבחי' גבורות עליונות דבינה עילאה דהיינו שע"י התבוננות בגדולת א"ס ב"ה דכקכ"ח [דכולא קמיה כלא חשיב] תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו [גם באהבה של שם עב היתה התלהטות כאש, שהגיע לעינים והלהיבה את החתן, אבל בסוף הפכה למים – "אהבה בתענוגים", "מים מצמיחים כל מיני תענוג"[לה]. כאן נשאר אש, אבל גם יש הסתכלות –] ולאסתכלא ביקרא דמלכא כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה וליפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהן והיינו ע"י תגבורת יסוד האש האלקי שבנה"א [יסוד האש הוא אמא, בינה.] ומזה בא לידי צמאון וכמ"ש צמאה לך נפשי ואח"כ לבחי' חולת אהבה ואח"כ באה לידי כלות הנפש ממש [כמו נדב ואביהוא, רק שאדמו"ר הזקן מיד כותב שם ש"אם רץ לבך שוב לאחד" – צריך לשוב לתורה ומצוות. זו נשיאת הפכים לגמרי, מחד "כלות הנפש ממש" ומאידך "וחי בהם", לא רוצים שתמות.] כמ"ש גם כלתה נפשי (תניא פ"נ).

שוב, זו אהבה של אורות מרובים דתהו, שם סג. היא "כמעלת הזהב על הכסף", הגבורות על החסדים. כלל גדול בקבלה, שכאשר ממתיקים את הגבורות הן יותר נעלות מהחסדים, כמו שלעתיד לבוא "צדיק כתמר יפרח"[לו] ס"ת קרח[לז], "הכהנים הלוים"[לח], הלוי עולה מעל הכהן והופך לכהן בעצמו[לט]. יש "עולם הבא" ו"לעתיד לבוא" – "עולם הבא", שנמשך גם עכשיו, הוא תבונה (מוחין דז"א). האהבה המתוארת כאן אינה "עולם הבא" אלא "לעתיד לבוא", אמא עילאה.

אהבה בראש ואהבה בסוף – אהבת ישראל

אם כן, יש כאן ניתוח יפהפה של חסיד שמקביל את האהבות שבספר התניא לסוד עסמ"ב.

[הרב, יש מעל הכל אהבת ישראל.] אהבת ישראל היא שרש הכל ועולה על הכל. ראיתי היום שאת "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'"[מ] יש לכוון כשאומרים את הפרק החדש של הרבי – כתוב בהיום-יום שאהבת ישראל היא "זה השער להוי' צדיקים יבואו בו"[מא]. השער הוא אהבת ישראל והיא גם התכלית, לאהוב מה שהאהוב אוהב. "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[מב] – הכל מתחיל מאהבת ישראל והכל שב לאהבת ישראל, ובאמצע יש את כל המדרגות של אהבת ה'.

אהבות כאש ואהבות כמים

ההתבוננות הפשוטה של בן ו-סג, אמא תתאה ואמא עילאה, היתה "כולא קמיה כלא חשיב", רק שבשם בן היא לא מביאה אותך לכלות הנפש ממש ובשם סג היא מביאה אותך לכלות הנפש ממש, דרך שלשה שלבים שכותב אדה"ז בתניא: "צמאה לך נפשי", "חולת אהבה אני", "כלות הנפש ממש". כנראה שלשת השלבים האלה הם בסוד "תלת עלמין אית ליה לקוב"ה"[מג] – בעולם התחתון אתה צמא, בעולם האמצעי אתה חולה והעולם העליון הוא כלות הנפש ממש, עיקר מעלת הזהב על הכסף. הנקודה הזו, העיקרית, של "כולא קמיה כלא חשיב" – לא מופיעה באהבות הזכריות אלא רק באהבות הנקביות.

שוב, המבנה כאן היה הבן (מה) והאב (עב), הזכרים, ואחר כך הבת (בן) והאם (סג), הנקבות. יוצא שעיקר השגת הנקבה הוא ה"כולא קמיה כלא חשיב", ולכן לעתיד לבוא "אשת חיל עטרת בעלה"[מד] – לזכר אין השגה זו. "נעוץ סופן בתחלתן"[מה] – הדבר הראשון שרבי לוי'ק מסביר בתניא הוא ש"ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין" ו"כולא קמיה כלא חשיב" היינו "קדוש, קדוש קדוש"[מו]. חז"ל אומרים "משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך מה עשה המלך הניח בראשו אחת ושתים בראש בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקדוש ברוך הוא שלש קדושות ואומרים קדוש קדוש קדוש, מה הקדוש ברוך הוא עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל"[מז]. הכתר העליון הוא של ה', ה"קדוש" הראשון (שלפני הפסיק טעמא), "כולא קמיה כלא חשיב", ואחר כך שני הכתרים שנותן לנו, "קדוש קדוש" – ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, עדיין לא כלות הנפש לה' ממש.

שוב, ה"קדוש" הראשון, הקדוש העצמי של ה', הוא "כולא קמיה כלא חשיב". קֹדש בכלל הוא יקד-אש[מח], יסוד האש. נקבה היא אש ואהבה בתענוגים היא מים, זכר. גם האהבות של חֵפץ חיים והתמסרות הבן לאב הן בחינת מים (כל אהבה טבעית זורמת כמים – "זכור אב נמשך אחריך כמים"[מט] – אלא שיש לומר שהתמסרות הבן לאב, הנכונות למסור את עצמו ממש כו', היא אש שבמים, סוד שמים). הזכרים הם מים והנקבות הן אש, והעיקר הוא להגיע לכלות הנפש ממש, פרק נ. שוב, פרק נ רומז לשער הנון של הבינה, של הגבורות העליונות, אש, של אמא עילאה. דווקא שם הוא הוא כותב שאי אפשר לכתוב זאת במלים. כנראה שבחינת אש של הנקבה לא ניתנת לכתיבה, כלות הנפש שמצד אמא עילאה.

סיום ששה סדרי משנה, התורה שבעל פה, הוא בפסוק "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"[נ]. אפשר לומר ש"עז" היינו אהבה עזה, "אש שלהבת עזה העולה למעלה להפרד מהפתילה והעצים", זהו העז שה' נותן לנו. "שלום" הוא כבר שלום בית, יחסית בחינת זכר, יסוד מים.

  י        עב     אהבה בתענוגים     

  ה       סג     אהבה עזה כרשפי אש

  ו        מה     "נפשי אויתיך" ואהבת בן לאביו

  ה       בן      אהבת עולם (בטול העולמות)

ב. חמש מערכות יחסים

להבחין בין האהבות

למדנו קטע מאחד מחסידי הרבי הצמח צדק על כל סוגי האהבה הכתובים בתניא, עם ציטוטים והקבלה לשמות ה' – עב-סג-מה-בן. מאד ראוי שכל אחד יקרא, ילמד, יחזור ויתבונן בדברים.

הרושם הראשון שאפשר לקבל כאשר קוראים זאת, ובכלל כשלומדים תניא בשטחיות, שבאיזה שהוא מקום הכל נשמע אותו דבר. אחרי שתקראו קריאה שטחית – כמו שכולנו קוראים – תרגישו שלא ברורים ההבדל בין הדברים, נשמע מאד דומה, גם לשונות מאד דומים. לכן צריך לעשות איזה סימן שההבדל בין המדרגות יהיה מאד ברור – שנוכל לזכור, להתבונן וגם ליישם "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", להגיע לאיזו טפת אהבה.

דרגות אהבה וסוגי יחס

כאשר חשבתי על הענין – בלילה אחרי שלמדנו – קודם כל עלתה מחשבה שודאי קשור לאחד מספרינו: במאמר "אבינו מלכנו דודנו", בספר על חדש אלול[נא], מוסבר שיש כמה צורות יחס כלפי קוב"ה – הקב"ה הוא אבינו, הוא מלכנו והוא גם דודנו. אם הוא אבא – "כי אנו בניך ואתה אבינו". אם הוא מלך – "כי אנו עבדיך ואתה מלכנו". "אבינו מלכנו" זו תפלה שאומרים, אז יודעים שיש את שני היחסים האלה, אבל החידוש שם בספר שיש גם "דודנו". גם היחס לקב"ה כדוד כתוב באותו פיוט של יום כיפור – "כי אנו רעיתך ואתה דודנו". באותו פיוט הכל יחסים שונים בינינו לבין הקב"ה.

במאמר מוסגר, ב-ג' תמוז אחד הדברים שאפשר לעשות – מי שלא עשה, כדאי להשלים – הוא לנגן את כל הניגונים שהרבי לימד. ביניהם יש שני ניגונים על "כי אנו עמך" ששרים אותם בתפלה. "כפלים לתושיה" בענין פיוט זה, שכנראה נוגע לצפור נפשו של הרבי – לא סתם יש לו שני ניגונים על המלים האלו.

אלה שלשה סוגי יחס, אבל יש כאן חמש אהבות, שהוא חלק לארבע מדרגות.

אהבת הבן לאב (מ"ה) ואהבת הרעיה לדוד (ע"ב)

יש שם אהבה אחת שהיא בפירוש אהבת בן, "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מנפשיה וכו'" – מוכן למסור את נפשו כדי לפדות את האבא מהשביה. ברור ששם היחס הוא אב ובן.

עושים כעת התבוננות במדרגות היחסים כדי שנוכל בפשטות לחלק בין האהבות שהוא הסביר. נקדים את מה שיותר ברור. על "אהבה בתענוגים" הביא שני פסוקים משיר השירים – "הסבי עיניך מנגדי" ובסוף מגיעים ל"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". היות שהפסוקים משיר השירים זו אהבת "דודנו", עם כל מה שמוסבר שם לגבי הסתכלות העינים. ככלל, זו אהבת הדוד והרעיה.

אהבת הנברא לבורא (ב"ן)

אחר כך הוא הסביר מהי "אהבת עולם", האהבה שכנגד שם בן. הוא הסביר שאהבת עולם היא מתוך התבוננות שה' "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין", והעיקר "כולא קמיה כלא חשיב" – כמו ששתי אותיות (י-ה, בהן נבראו העולם הבא והעולם הזה) בטלות בתוך כח הדבור הכללי, וכל שכן במחשבה וכו', כך כל העולמות בטלים. מהתבוננות זו מגיעים ל"אהבת עולם", מתוך ההתבוננות בעולם.

אחרי קצת מחשבה, ברור שהזוג כאן הוא נברא ובורא – אהבת הנברא לבורא. אנחנו נברא וה' הוא הבורא, ויש כמובן מרחק אין סופי, אבל הוא-הוא הבורא שלנו – "אל יוציא אדם את עצמו מהכלל"[נב] – והוא הממלא כל עלמין והסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב. אנחנו הנברא המוגבל וה' הוא הבורא הגדול – זו התבוננות בגדולת ה' – והנברא אוהב את הבורא שלו. ורמז: בורא נברא ראשי תבות בן, זו האהבה של שם בן.

אהבת המת לחי (מ"ה)

נחזור לאהבה הראשונה: "נפשי אויתיך בלילה" – אני הולך לישון בלילה ואיני יודע אם אקום, ומתאוה שהנשמה תשוב אלי, שאקום בבקר. צריך להתבונן שהקב"ה הוא החיים האמתיים שלי. כמו שלכל אדם יש תאוה טבעית שהנשמה תחזור בבקר, כך צריך לאהוב את ה' "כי הוא חיינו" ממש, ולהתאוות, להיות תאב, שה' יחיה אותי.

מה זה מזכיר? את דוד המלך – וכמותו מלך המשיח – שנקרא "בר נפלא"[נג], כל רגע הוא מת. כלומר, מצד עצמי אני מת וצריך כל רגע לקבל חיים ממקור החיים, מחיי החיים. בחיים של הקב"ה יש שתי בחינות, מה שהוא "חי בעצם" ומה שהוא "חיים להחיות". הוא מחיה אותנו ב"חיים להחיות", אבל המקור האמתי הוא ה"חי בעצם".

איך נסביר את היחס כאן? כל היחסים כאן הם מי אני ומי אתה ה'. באהבה הראשונה שהוא מזכיר אני בפני עצמי מת, ואתה ה' חי – "חי לעד וקים לנצח"[נד] – ואני מתאוה שהחי יחיה אותי, את המת שלי. כך באמת הסברנו לעיל שאהבה זו שייכת לספירת היסוד בפרט, ששם האבר חי או מת. בלשון צחות, הלצה, באהבה הזו – אחרי שאני מת ואתה חי – 'אני מת עליך' (ביטוי שהזכרנו לפני כמה שיעורים[נה]). באמת אני מת, "בר נפלא", ובכל רגע אתה מחיה אותי מחדש.

אהבת הנפש לאין סוף (ס"ג)

אם כן, יש לנו פה כמה יחסים: ביחס הראשון, אני מת ואתה חי, ולכן אני אוהב אותך ומשתוקק שתחיה אותי. בהתבוננות השניה אני הבן ואתה האבא, וכמו שבטבע הבן מוכן למסור את הנפש על האבא אני אוהב אותך. האהבה של "עבודת מתנה" – שאם זוכים מגיעים ל"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" – היא אהבת הרעיה לדוד. אחר כך יש התבוננות ביחס של הנברא לבורא – הנברא בטל בפני הבורא. באהבה הראשונה, "נפשי אויתיך", ה' מחיה אותי בכל רגע, כאן ה' מהוה אותי יש מאין ואפס המוחלט בכל רגע (וכידוע בחסידות ההבדל בין התהוות לחיות). בתור יש מתהווה מאת ה' תמיד אני גם בטל לכח המהוה אותי וגם נמשך אליו באהבה.

נשאר להתבונן רק באהבה האחרונה, שנראית דומה לאהבה שלפניה. אמרנו שבשתי האהבות האחרונות, בן ו-סג, הנקודה היא "כולא קמיה כלא חשיב". רק שבאהבה האחרונה, כנגד שם סג, שהיא "כמעלת הזהב על הכסף" שאדמו"ר הזקן מבאר בפרק נ, מגיעים בסוף ל"גם כלתה נפשי" ("נכספה וגם כלתה נפשי"[נו] – "וגם" בא לרבות את "מעלת הזהב על הכסף", "נכספה"[נז]). רואים שאני הנפש, ומגיעים באהבה לכלות הנפש ממש. אם קוראים – איך שכתוב במקור בתניא וגם איך שהוא מסכם – רואים שה' הוא האין-סוף האמתי. זו כלות הנפש לאין סוף.

קצת דומה לקודם, שהוא בטול הנברא לבורא, אבל בטול הנברא לבורא הוא כי הבורא הוא ממלא וסובב וכולא קמיה כלא חשיב – אבל לא מגיע לכלות הנפש. יש בטול – בטול היש או אולי אפילו בטול במציאות – אבל לא אש קדש עד כדי כלות הנפש. באהבה האחרונה שהוא מתאר איני רק 'נברא'. 'נברא' הוא כמו כל הנבראים, אני ואבן אותו דבר, והאבן בטלה לבורא שלה וכמותה גם אני בטל. אבל יש משהו מיוחד בנפש – נפש היא לא אבן, נפש היא יהודי. יש בנפש יסוד האש, וכאשר הוא מתחיל להרגיש את עצמות אין סוף ער ווערט אויס, כלה, נגמר, נשרף לגמרי. הכליון הזה לא קורה באבן – הגם שהבורא יתגלה באבן, כמו שיהיה לעתיד לבוא, "אבן מקיר תזעק"[נח] כאשר תרגיש את הבורא ממש, היא תגיע לכלות הנפש. כלות הנפש הוא משהו אחר, האהבה של שם סג. אם כן, הצטייר אצלי שהיחס שם הוא יחס של נפש – כפי הפסוקים שמביא – לאין סוף.

סיכום

אם כן, יש חמש האהבות (שכנגד השמות עסמ"ב) הן חמשה סוגי יחס[נט]:

"נפשי אויתיך בלילה" – מת לגבי חי (שם מה – יסוד).

"כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה" – בן לגבי אב (שם מה – תפארת).

"אהבה בתענוגים" – רעיה לגבי דוד (שם עב).

"אהבת עולם" – נברא ביחס לבורא (שם בן).

"כלות הנפש" – נפש ביחס לאין סוף, שבלתי נתפס לגמרי, רק נתפס שהוא אין סוף (שם סג).