בע"ה

כ"ט תמוז ע"ט – כפ"ח

שיעור אור החיים פרשת מסעי

ישיבת בוגרי הודו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

"אלה מסעי" – פסילת כל שאר המסעות שבעולם

(א) אלה מסעי וגו' רבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר א ב) כל מקום שנאמר אלה פסל הקודמים ["'ואלה' מוסיף על הראשונים, 'אלה' פסל את הראשונים".], ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם לומר שנתכוון הכתוב לפוסלם [את מה בא לפסול ה"אלה"? משמע "אלה" ולא המסעות שהיו – והרי לא היו מסעות קודם.].

[הוא כבר אומר את החידוש שלו, ווארט מאד יפה – שלפעמים לפסול היינו לפסול כל כיוצא בו בעולם. בחינה של "אין כיוצא בו", כמבואר בדא"ח בענין אחדות הוי' ב"ה. ווארט מאד חזק.] והיה נראה כי נתכוון לפסול כל מסעות זולתם שישנם בעולם [אלה המסעות, וכל דבר אחר שנדמה לך שהוא מסע – הוא לא בערך. ידוע ש-מב המסעות הם כל מה שאדם עובר בחיים – כל דבר חדש אדם מסיים באיזה שלב בכי-טוב ואז ממשיך הלאה, עד שמגיע ל"ירדן ירחו", "מורח ודאין", בחינת משיח, ועם המשיח הוא נכנס לארץ ישראל. רציתי שנלמד זאת היום, כי רוצים להתחיל מסע חדש.

אם ה"אלה מסעי בני ישראל" פוסל כל מסע אחר בעולם, שבאין ערוך למסעות האלה, נמצא, אף שלא אומר זאת, שכל המסעות – בכל אופן, כל אחד ואחד עובר את כל המסעות שלו בחיים – כלולים בתוך מב המסעות האלה. שוב, זה דבר מאד חזק. "אלה" לשון רבים – כמו "זה" בנבואת משה רבינו, שהוא בלשון יחיד ו"אלה" לשון רבים – יש בו פסילה של כל דבר כיוצא בו, "אין כיוצא בו". יש בפסוק "אלה מסעי בני ישראל גו'" 48 אותיות, אלה רוא"ת ו-זה ס"ת, וכמו שיתבאר], הגם שלא הוזכרו,

קושיא: בפשטות המסעות אינם רצויים

[זו הנחת היסוד שלו, אבל יש לו שאלה:] אלא שרואני שלא היו המסעות לשבח [אם "אלה" המסעות וכל דבר בעולם לא נחשב – הייתי מצפה שכולם יהיו חיוביים, אבל הפשט לא כך. הפשט שכל המסעות היו בגלל חטאים. אז איך אתה לוקח תוצאה של חטא ואומר שהיא הכי מיוחד בעולם, ש"אין כיוצא בו" בכלל. זו הקושיא שלו על עצמו.], ולואי שלא היו בעולם [מצד אחד, הלואי שלא היו המסעות האלה בכלל. מצד שני, אתה אומר ש"אלה מסעי בני ישראל" בא לפסול את כל המסעות שבעולם – איך הולך יחד?! תרתי דסתרי!]

כי רובם היו ליסורין של עון המרגלים [רש"י, שיום ההילולא שלו היום, כותב שהיו יד מסעות לפני חטא המרגלים – בדיוק שליש. מהם מב מסעות בקבלה? יד-יד-יד – יד הגדולה, יד החזקה, יד רמה, ימין שמאל אמצע (תזה אנטיתזה סיסנתזה, כמו שאנחנו לומדים לאחרונה). מביא רש"י שהיו יד לפני המרגלים ו-ח אחרי מיתת אהרן בשנה האחרונה, וכל השנים שאמצע – לח שנים – היו סה"כ עשרים מסעות. כלומר, בממוצע, בערך, מסע לשנתיים. נישט געפערליך, ככה רש"י אומר – בחסד וברחמים, פעם בשנתיים צריך לקום ולזוז הלאה. (בפועל היה פחות, כי היו כמה מסעות רצוף.) נכון, האוה"ח בהמשך כותב שהכי קצר היה במקום אחד שתים עשרה שעות, אבל שנתיים למסע זהו הממוצע. לא סוף העולם, כמו אחד שעובר דירה. רש"י מדגיש שזה חסד של ה' – אבל גם פשיטא שזה בגלל חטא המרגלים, רק שהעונש היה בחסד וברחמים. כאן, אחרי שאומר את היסוד שאין מסע אחר בעולם בערך למסעות האלה – מה כל כך גדול וחשוב במסעות האלה, הרי כולם היו יסורים.]

רמז בחלוקת המסעות

רצינו לומר רמז יפה לכבוד רש"י – הוא אומר שהיו יד מסעות, בדיוק שליש, לפני חטא המרגלים, שהם "היד הגדולה", חסד (ימין, התזה כנ"ל). יחסית, יד אלה היו חסד. אחר כך יש עשרים שנה, שהמסעות בהם התחלקו בדיוק למלה כח – כ מסעות עד מיתת אהרן ו-ח אחר כך. כמו הפסוק שלמדנו בבעש"ט – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" – יש פה יד ו-כח. כנראה שמנחה זאת החכמה האלוקית (כח מה, סוד ה-י – יד-יוד – של שם הוי'), כדברי הבעש"ט.

בכל אופן, החלוקה ל-שלש היא 14, 20 ו-8. נעשה תרגיל – כל מספר במשולש: כל חלוקה כאן מצטרפת, משולש – יד במשולש עולה 105, כ במשולש עולה 210, בדיוק כפול, כבר יפה, ו-ח במשולש עולה 36, "אלה", פתיחת הפרשה, "נעוץ סופן [ח המסעות האחרונים] בתחלתן ['אלה', פתיחת הפרשה, ח במשולש]". הכל יחד עולה 351 – הוי' במשולש. זה שלוקחים כמה מספרים ועושים עליהם פעולה מסוימת, והסכום הוא אותה פעולה – הוא דבר נדיר. העובדה שסך שלשה משולשים הוא משולש היא נדירה, במיוחד כאן שהסכום הכולל הוא שם הוי' במשולש. הוי' במשולש הוא חצי של שבת, היהלום של שם הוי' (סוד "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים). כנראה שתכלית כל המסעות היא להכנס לארץ ישראל, וארץ ישראל (במקום) היא בחינת שבת (בזמן) כידוע. יש כאן רמז יפה שהכח והאנרגיה הזו של מסעות בני ישראל במדבר העמים מביאה לשבת קדש, לישוב ארץ ישראל שהיא "ארץ נושבת". זהו רמז לכבוד רש"י.

מסעות בשל חולשת ישראל ומחלוקת במסעות

[נמשיך לקרוא באור החיים:], גם הקודמים [ה-יד שהיו לפני חטא המרגלים.] היו דרך רחוקה לבל יתנו ראש וישובו דכתיב (שמות יג יז) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים [גם הם לא היו לשבח. הוא רוצה לומר שכל המסעות לא היו לשבח. אלה שאחרי חטא המרגלים – ודאי לא לשבח, עונש, יסורים. וגם אלה שהיו קודם היו סבוב כדי להוציא את שעבוד מצרים מהתודעה של בני ישראל – היו צריכים ללכת מסביב, ממסע למסע, פן יאמרו נתנה ראש ונשובה מצרים.], הא למדת שלא היה לרצון ולסדר הנכון למועדי רגל [לשון מעידה – היו כל הזמן בחזקת מעידה, ולכן ה' היה צריך לעשות תרגילים כדי לשמור אותם שלא יפלו וירצו פתאום לחזור למצרים. אם כן, כל המסעות לא היו לשבח.].

גם אמרו רבותינו ז"ל (ילק"ש רמז רעג) וז"ל וכל נתיבותיה שלום בקש הקדוש ברוך הוא ליתן התורה לישראל כשיצאו ממצרים [מיד – ומיד להכניס אותם לארץ, בלי מסעות. למה לא עשה כך?], והיו חולקין אלו עם אלו וכו' [ה' לא נתן תורה כי היינו, ואנו עדיין לדאבוננו, בעלי מחלוקת, ברי פלוגתא – בכל מקום שהגענו היו ויכוחים. כל מקום שהגענו, צריך להסתדר, לשכור דירה – איפה שלא הגיעו היו ויכוחים, היתה מחלוקת, ולכן ה' לא יכול לתת לנו תורה כשיש מחלוקת בינינו.], מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם [מפרשים בחז"ל:] היו נוסעים במריבה וחונים במריבה וכו' [(יש היום מושג שרבים על חניות, אבל גם בנסיעה רבים.) מצפצפים אחד לשני בנסיעה. בסוף היה רק מקום אחד של "ויחן שם ישראל נגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד" – מקום אחד שחנו בלי מחלוקת, וה' תפס את ההזדמנות ונתן שם את התורה. "וכל נתיבותיה שלום" – אי אפשר לתת תורה בתוך מצב של מחלוקת ומריבה.], עד כאן [למה הביא זאת? כדי להראות שעל פי פשט כל המסעות היו שליליים, במחלוקת, הפך השלום.], וכפי זה אין במסעות אלו דבר יקר הערך לפסול כל זולתם.

תירוץ הפשט: המסעות הראשונים פוסלים את המסעות האחרונים

יש לו שתי דרכים להסביר, על פי פשט ועל פי פנימיות. מתחיל מההסבר על פי פשט:

ואפשר כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה שני הדרגות, א' הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזירת המרגלים [יד מסעות, "יד הגדולה", ימין.], ב' המסעות שעשו בשביל גזירת המרגלים [כח מסעות, "יד החזקה" ו"יד רמה", שמאל ואמצע.], שלא היה בדעת ה' עשות, זולת מה שעשו בב' שנים [לה' הספיקו רק השנתיים הראשונות, וכל לח השנים אחר כך היו רק עונש על חטא המרגלים. רש"י מחלק לשלש והוא מחלק לשנים – יד מסעות ראשונים, שיחסית עדיין בסדר, ביחס ל-כח המסעות שאחרי חטא המרגלים.], ומסעות אלו גרועים הם מערך שלאחריהם [זו טה"ד, צריך להיות 'של קודמיהם', שלפניהם. כלומר, המסעות בסוף גרועים ביחס למסעות שהיו קודם.] וכנגדן נתכוון הכתוב במאמר אלה לפוסלם [זהו פירוש על פי פשט – קודם לא היו לי מסעות אחרים לפסול, ולכן אמרתי שפוסל את כל המסעות שבעולם, וכעת מפרש ש"אלה" הולך על יד המסעות הראשונים שלפני חטא המרגלים ובא לפסול את כח המסעות שאחרי חטא המרגלים.]

וזה שיעור הכתוב אלה מסעי וגו', פירוש האמורים בסמוך הם המסעות הראוים והצריכין [נצרכו כדי להוציא אותם ממצרים, את ה'ראש' שלהם, כנ"ל – לא היו בדרגת צדיקים, ולכן היו צריכים את המסעות של השנתיים הראשונות. יחסית הם בסדר, שייכים לעבודת הבינוני, שעל כן כתוב "כי ברח העם" כמבואר בתניא.], וכל זולתם פסולין הם [חידוש, כי בדרך כלל "אלה" בא לפסול מה שקודם, וכאן בא לפסול את מה שכתוב אחר כך.] שלא היו אלא יסורין, להניעם במדבר בתוכחות [כלומר, עונש] של עון המרגלים.

תיקונים נצרכים ותיקונים מיותרים

זהו פירוש אחד, ש"אלה" היינו יד המסעות הראשונים, שהיו "ראויים וצריכים", ובא לפסול את המסעות שבאים אחר כך – שהיו מיותרים. כנראה שגם בכל החיים ככה, אדם עובר כל מיני מסעות והרפתקאות – נראה שהכל נצרך, בעינים שלך, אבל בעינים של אמת חלק הוא תיקון נצרך לכתחילה וחלק תיקונים של מה שקלקלת, ולא היית צריך להגיע אליהם לכתחילה. [שליש אמתי?] יד כאן הוא שליש אמתי, והוא תיקון נצרך, וכל השאר דברים שלא היו נצרכים ורק אתה הכנסת את עצמך לבוץ. [זהו ביאור לפי נגלה?] כן. עיקר החידוש שלו הוא הביאור השני, אבל בפירוש סוף הפסוק הוא חוזר לפירוש זה.

לכאורה פירוש זה פחות מסתדר, כי אין "קודמים" – לכן אמרתי בתחלה ש"אלה" בא לפסול הכל חוץ מאלה. פוסל כל מה שהיה קודם – כמו אצל האבות, כפי שיביא – וגם כל מה שיבוא אחר כך עד סוף כל העולם. בכך הוא 'הרים' מפירוש שפוסל רק מה שקודם לפירוש שכולל גם מה שאחר כך. אך אחרי זה הוא אומר שעל פי פשט מדובר רק במה שכתוב אחר כך – השליש הראשון בסדר ואילו שני השלישים הבאים כבר מיותר, חבל שהיה.

חוץ ממה שהסברנו לעיל לגבי ג הידות של יציאת מצרים, חלוקה זו של שליש בסדר ושני שליש לא בסדר מזכיר בקבלה וחסידות את חלוקת התפארת לשלשה שלישים, שליש עליון מכוסה ביסוד אמא, מוקף באור ההתבוננות האלקית, בחינת "עץ החיים" ללא מודעות עצמית, ושני שליש מגולה, סוד "עץ הדעת טוב ורע", מודעות עצמית, סבת החטא הקדמון של האכילה מעץ הדעת, שרש כל החטאים.

[בחיצוניות נראה שמיותר, אבל בפירוש הבא אומר שבפנימיות אין מיותר.] כן, כל זמן שיש מה לברר אין מיותר מצד הפנימיות. אבל אם הרבי אמר שכבר נסתיימה עבודת הבירורים – אז אם ממשיכים לברר אולי זה כבר מיותר.

[בפשט יש מב מסעות כאחד, נוהגים לקרוא את כולם ללא הפרדה.] נכון. הכורח שלו לפרש כך הוא בגלל הכלל שקבעו חז"ל שכל מקום שנאמר "אלה" בא לפסול את הראשונים. רואים איך עובד הראש שלו. יש מלים בתורה שהוא תמיד, גם 'בשעת הדחק', מפרש ככלל שכתבו חז"ל ביחס למלים אלו במקום אחר. לדוגמה, הוא מפרש כל "לאמר" – חז"ל אומרים ש"לאמר" היינו לאמר לאחרים, ולפעמים מסבירים זאת, אבל הוא עושה זאת שיטתי. אם חז"ל אמרו כך – בכל פסוק שכתוב "לאמר" צריך להבין מי האחרים שצריך לומר להם. כאן רואים אותו ראש, שאם חז"ל אמרו ש"ואלה" בא להוסיף ו"אלה" בא לפסול – חייב להיות שיטתי, בכל התורה כולה. כאן לא ציינו זאת, אז אני חייב לפרש. זהו הראש שלו.

"אלה מסעי" – מסעות או חניות?

כעת הפירוש השני:

עוד נראה בהעיר למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא החניות [הרי כותב המקומות שחנו בהם, אז למה לא מונה את החניות – 'ואלה חניות בני ישראל'. מהם מב מסעות? מב שמות המקומות שהיו שם – "ויסעו מ... ויחנו ב...". כמה מסעות היו למעשה ממקום חניה למקום חניה? רק מא. יש מב מקומות, אבל בין מקום למקום יש רק מא!

לכן יש שתי אפשריות, שבאו במפרשים, להסביר מהו המסע ה-מב. יש אומרים שהמסע ה-מב הוא הכניסה לארץ, ויש אומרים שהמסע הראשון הוא מה שכולם באופן נסי הגיעו מכל ארבע פנות מצרים לרעמסס. היות שגם בהגיון פשוט "אלו ואלו דא"ח" נמצא שאליבא דאמת יש מג מסעות, מתאים לכך שפרשת מסעי היא הפרשה ה-מג בתורה (לכאורה הייתי 'רוצה' שהיא תהיה הפרשה ה-מב בתורה). מב-מג = פה, מספר ההשראה ה-ז, החביב, סוד "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אוִתיה". מג בהשראה (מג ברבוע ועוד מב ברבוע) = "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" ועוד רפח ע"ה, וכמו שיתבאר.

בכל אופן, יש מסעות ויש חניות. התורה כותבת את שמות החניות, המקומות שהתעכבו בהם. למה קורא לזה "אלה מסעי"?], ומה גם לדבריהם ז"ל [שמביא רש"י.] שאמרו (תנחומא ג) משל למלך וכו' כאן ישננו וכו' [כאן הצטננת וכו'. בכל מקום מה היה – לזכור את הנסים והנפלאות שה' עשה לנו.] עד כאן, שזה יותר בזכרון החניות לא במסעות ["כאן ישננו" היינו בחניה – לא בדרך אלא במקום הזה והזה. הכל הולך על המקומות, על החניות. הוא זוכר את החניה, ולא את המסעות.], גם לפי מדרש אחר שאמרו (שם) שהזכיר המסעות לקבוע להם שכר לעתיד לבא [כל המקומות שהיו אכסניא לעם ישראל במדבר – כשיבוא משיח כל מקום יקבל פרס. למי יתנו את הפרס? לא לנסיעה אלא למקום, לחניה. שוב, בא לומר שלא המסע עיקר אלא החניה.] דכתיב (ישעיה לה א) ישושום מדבר וגו', לפי זה היה ראוי למנות החניות.

תכלית ההליכה – בירור רפח ניצוצין

אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת [שאצלו כאן היינו ספר הזהר הקדוש.] שאמרו (זוה"ק ח"ב קנז.) שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה, שאנס איש הבליעל [הס"א, הבעל דבר, נקרא "איש הבליעל" – אינו לו עול ואין בו תועלת, "יעל" גם לשון תועלת. כל דבר שעושים בחיים שאין בו תועלת – כמו שאמרנו קודם שיש בחיים דברים מיותרים – הולך לאיש המדבר, איש הבליעל. "איש בליעל" הוא ה"לעומת זה" של צדיק גמור וכן של מלך המשיח, ודוק.] החונה במדבר השמם ['פוסט' באידיש, מקום ריקן ושומם.], ששם קנה מקומו [אין לו מקום להיות בישוב. הוא לא שייך לישוב, "לא תהו בראה לשבת יצרה" – הוא שייך לתהו, "תהו ילל ישימון", מקום שממה. איש בליעל הוא מב, בלי, ועוד תהו. הוא נמצא בשממה – זה מקום הממשלה שלו, המלכות שלו. שם הוא יונק מהקדושה כמה שהוא רק יכול, אונס את הקדושה ומקיים "חיל בלע" – בולע את הקדושה, בולע ניצוצות קדושים, המחיים אותו.],

הוא אומר שכל המסעות הם לברר את הניצוצות הקדושים – אם יש סיפור כזה, צריך להיות רמז לכך בפסוק. האור החיים מאד מתאפק לא להכנס לגימטריאות. צריך להיות פה איזה רמז של רפח. הגם שכתוב שבמצרים כבר בררו רב ניצונות מבין ה-רפח, סוד "וגם ערב רב עלה אתם", ונשאר לברר רק פו – כמנין אלהים – אבל עדיין מדברים על רפח, מוסבר שבתוך ה-פו יש התכללות של כל ה-רפח. תמיד מדברים על רפח ניצוצות קדושים שעלינו לברר, אז היה ראוי למצוא מספר זה בפסוק. יש בפסוק 12 מילים ו-48 אותיות כנ"ל, בדיוק פי 4 (יחס מושלם של 1:4, תבות לאותיות), וכל הפסוק שוה 3324 (12 פעמים 277, נמצא שהערך הממוצע של כל תבה הוא 277 = זרע, יצחק אבינו וכו'. 12, זה, ועוד 277, זרע = 289, "ברא אלהים", טוב ברבוע, רפח ע"ה). רק סופי התיבות שוים 490, אז כמה שוים ראשי ואמצעי התיבות? 2834. ז.א. ש"אלה" אותיות הרוא"ת = 2834 שהוא 13 פעמים 218 (ריח, יחוד יעקב לאה) ו"זה" אותיות הס"ת = 490, 7 פעמים 70. יחסית הס"ת הם בחינת נוקבא, כפולת 7, ואילו הרוא"ת בחינת דכורא, כפולת 13, כידוע הכלל בזה. והנה, שני המכפילים – 218 70 = רפח, היינו רמז יפהפה לסוד בירור רפח נצו"ק בפסוק זה.

ועוד, אם נוסיף רפח לחשבון הפסוק כולו, 3324, נקבל 3612, ספרות 36, אותיות הרוא"ת ו-12 אותיות הס"ת. והוא עולה אלהים (פו הניצוצות הכלליים שנותרו לנו לברר) פעמים 42, מב המסעות של בני ישראל במדבר! עוד רמז לסוד רפח: כמה "אלה" (התבה הפותחת את הפסוק והפרשה כולה) יש ב-רפח? 8. ז.א. שרפח היינו ח פעמים משולש ח שהוא עצמו ו ברבוע. "מסעי" = ה"פ "אלה". יחד "אלה מסעי" = ריו, ו בחזקת ג, ג"פ עב-חסד. במספר סדורי, "אלה מסעי" = 72, עב-חסד במספר הכרחי, המשלים את ריו לסוד רפח, ד"פ עב כנודע – ג"פ עב כנגד עב דעב עב דסג עב דמה ועוד פעם עב כנגד עב דבן, כמבואר כל זה בכתבי האריז"ל, ודוק היטב.

[את המדבר בו חונה ה"איש בליעל" התורה מתארת כמקום] נחש שרף ועקרב, ודרכו שם עדת ה' [בכל מסעיו במדבר.] להוציא בולעו מפיו ["חיל בלע ויקיאנו", פסוק שמכוונים ב"וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו" בשמו"ע. שם קדוש, חבו, ר"ת "חיל בלע ויקיאנו". אנחנו מוציאים את כל הניצוצות – גם אלה שיצאו ממנו לבטלה, וגם בכלל מה שהקליפה בלעה. מקבצים אותם, "מקבץ נדחי עמו ישראל [כל ניצוצי הקדושה שייכים בעצם לישראל]".], והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה, ובמקום אחר י"ב שעות [כפי שאמרנו קודם.], שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא [שהו בכל מקום לפי הצורך לברר את הניצוצות שלו.].

"קדושה השלמה", "מחברת הפרטות" ו"מחברת הכללות"

ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו, זולת קדושה השלימה [אין מי שיכול לברר את הניצוצות חוץ מקדושה שלמה. מהי קדושה שלמה?], ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות [אלה שלשה דברים – קדושה שלימה, מחברת הכללות ומחברת הפרטות.],

קדושה השלימה היא השכינה וישראל והתורה [בדרך כלל אומרים "קוב"ה אורייתא וישראל", כאן קוב"ה הוא השכינה – שלשתם יחד קדושה שלמה.],

ומחברת הפרטות הם ס' ריבוא נשמות קדושות [מספר שבלעדיו הקדושה לא שורה בישראל, משהו מיוחד במספר ששים ריבוא.],

מחברת הכללות הוא משה רבינו [משהו מאד חשוב. אומרים שאור החיים הוא תחלת החסידות, ואחד הדברים שהוא מאד הדגיש והגדיר הוא מהות הצדיק – לב לבה של החסידות, משה רבינו שבכל דור. כאן אחד המקומות – משה רבינו הוא "מחברת הכללות", נשמה כללית שמחברת הכל. אי אפשר אחד בלי השני – צריך את כל ששים ריבוא, "מחברת הפרטות", וצריך את משה רבינו, "מחברת הכללות". במדות שהתורה נדרשת זה נקרא "כלל שהוא צריך לפרט" ו"פרט שהוא צריך לכלל". משה רבינו צריך את הפרטים, כל אחד מאתנו, ואנחנו – כל אחד מאתנו וכולנו יחד – צריכים את משה רבינו. רק כשיש את מחברת הכללות ומחברת הפרטות – משה רבינו וששים ריבוא נשמות ישראל, נשמות בגופים – יחד עם התורה הקדושה יש קדושה שלמה, ואז אנחנו יכולים לברר את הניצוצות. בלי כל זה אי אפשר לברר את הניצוצות. שוב, משה רבינו הוא מחברת הכללות,] בסוד משה עמו [פסוק בישעיהו: "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ". "משה עמו" – משה כנגד כל עם ישראל, צריך את שניהם. "ויזכר ימי עולם משה עמו" = 910, 5 פעמים יעקב, ממוצע כל תבה, יעקב פנים ואחור, "משה מלגו יעקב מלבר". והוא חצי 1820, סוד פעמים הוי'.] (ישעיה סג יא) כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ששים ריבוא שהיו שם [משתמש במושג ניצוץ במשמעות אחרת. יש רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים, שעבודתנו לברר אותם, ויש שאנחנו הפרטים ניצוצות של נשמת משה רבינו – ניצוצות היוצאים מהנשמה הכללית. למשה רבינו הוא קורא ה"אילן". לכאורה שני משלים שונים – אם משה רבינו האילן הייתי חושב שאנחנו ענפים, כפי שבאמת כתוב במ"א, ואם אנחנו ניצוצות הייתי חושב שהוא המדורה או האבוקה. כאן מחבר יחד שני משלים – אילן וניצוצות. כנראה יש עץ חיים שמוציא ניצוצות של אור, אור החיים.],

ונסתייעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה [הסיוע, הסיעתא דשמיא, בשביל ללכת במקום הזה – מקום של נחש, שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים – צריך הרבה סיעתא דשמיא, והסיעתא דשמיא היא "בשכונת שוכן הבירה". מאיפה הביטוי הזה? מאברהם אבינו, שבגיל שלש נתגלה לו ה' ואמר "אני הוא בעל הבירה". צריך גם את זכות אברהם אבינו, "אלהי אברהם", שוכן הבירה.], ושברו מלתעות עול [יש שם שרף נחש ועקרב ואיש בליעל – צריך לשבור להם את המלתעות, את השינים (המלתעות היינו השינים הגסות). השבירה היא גם רק מכח הקדושה השלימה, מחברת הכללות ומחברת הפרטות, עם השכינה שמסייעת ועם התורה הקדושה. כאשר שוברים את הקליפה – "שיני רשעים שברת", אז] וביררו בירור עצום.

הבירור – דווקא בנסיעה מהמקום

וכפי זה תכלית המעשה הוא כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקודש ["מצא מין את מינו", היהודי הוא קדוש, וכאשר נוסע לוקח עמו את כל הקדושה שהיתה במקום. "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – כמו שהרבי אמר שיקחו את כל הרכוש ויביאו לארץ בגאולה. כל המסעות הם לצאת מחו"ל עם הרכוש הגדול ולהגיע לארץ.], לא בזמן החניה שעדיין לא נעשה עמו דבר [התקשרת לניצוצות, אבל לא פדית אותם – לא גאלת אותם עדיין. לשם כך צריך לנסוע מאיפה שהיית קודם ולהתחיל דברים חדשים בחיים.],

כאן אומר חידוש מאד יפה, שכל אחד יכול ללמוד לחיים שלו. מה היתה הקושיא שלו? למה נקראים מסעות ולא חניות – הביא כמה סיבות שלכאורה צריך להקרא חניות. כעת משיב שהבירור הוא כאשר אתה נוסע מהמקום, עוזב אותו. כל זמן שאתה חונה בתוך המקום אתה כאילו יוצר זיקה עם הניצוצות, אבל לא גואל אותם. ווארט מאד חזק, וגם פשוט, אך איני זוכר אותו בחסידות – בשביל לגאול את הניצוצות אתה צריך לנסוע הלאה. התקשרת לניצוצות שבמקום – אבל הם עדיין פה. אתה גם כמו אבוקה שמושכת ניצוצות, כך כתוב – כמו מגנט שמושך ברזלים. אבל הם לא משתחררים מהמקום כל זמן שאתה נמצא בו. כדי שישתחררו – צריך לנסוע משם.

בעקיפין הוא מסביר כאן את סוד ההילולא של הצדיק – עכשיו אנחנו עוברים מרש"י לאהרן הכהן הגדול, ראש חדש מנחם-אב. כתוב שכאשר הצדיק מסתלק מהעולם הזה הוא לוקח איתו את כל העבודה, את כל הניצוצות הקדושים שברר בחייו בעלמא דין – הכל עולה אתו בהילולא. כעת מובן למה – כל זמן שהוא נמצא במקום הבירור לא נשלם. הבירור הוא שלוקח עמו את השבי, הרווחת משהו באיזה מקום – הוא עדיין בבנק של המדינה ההיא, וצריך להוציא אותו לגמרי, לקחת אותו איתך. לכן יש בחיים מסעות – כדי לצאת מהמקום. עשית הרבה עבודה באותו מקום, אבל כדי לקצור את פירות של העבודה שעשית צריך לצאת משם. (לפי רש"י חסד להיות במקום כמה שיותר זמן.) ה' עשה חסד אתנו שהביא אותנו למקומות שיש שם הרבה נצו"ק לברר יחד, ולכן זה לוקח זמן. בכל זאת אם היו גומרים את הבירור יותר מהר – הכל היה יותר מהר, הגלות היתה מסתיימת יותר מהר – "זכו 'אחישנה'". ענין זה, שתכלית הבירור היא דווקא בנסיעה ממקום הבירור, זה אולי החידוש הכי גדול שראיתי כאן עד עכשיו.

הבירור דווקא במסעות צבאות ה' ביציאה ממצרים

והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי, אלה פסל כל המסעות שבעולם [חוזר לווארט הראשון שלו.] שאין מסע כזה [בכל תולדות העולם, מאז בריאת העולם.] שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו [כל מסע הוא עבור בירור ניצוצות, ואין כיוצא במסעות אלה – שלוקחים אתך כל כך הרבה קדושה.],

והגם שקדמו האבות [שעשו מסעות ובירורים, עשו עבודה.] ודרכו מקומות [במסע אתה דורך באיזה מקום ואחר כך מתקדם ונוסע הלאה. הכל בסוד "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ".] ועשו חלקם בבירורי ניצוצות [כן היתה עבודת בירור. למה לא נחשב?], לא הגיעו לגדר זה [כנראה שהאיכות והכמות של הניצוצות שבני ישראל הוציאו, כי היתה פה שלמות של ששים ריבוא פלוס משה רבינו פלוס התורה פלוס השכינה – בזכות אברהם, כמו שאמרנו – וכיוצא בזה לפני כן, בזמן האבות, וגם אח"כ, לא היה. לכן ה"אלה" כאן פוסל כל מסע אחר.].

פירוט טעמי כח הבירור בפסוק

ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה, לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים [בא להסביר איך יש להם כח להוציא כל כך הרבה ניצוצות קדושים.], ונצרפו בכור הברזל שהיא ארץ מצרים כאמור, ובזה היו נשמותם [אחרי כל שעבוד מצרים, כל הסבל וכל הצירוף.] ראוים לברר ניצוצי הקדושה, בכל המקום אשר יבואו שמה,

ועוד לצבאותם [אצל האבות עוד לא היה צבא.], שהיא שלימות הצבא אשר תשרה עליו השכינה שהוא מספר ששים ריבוא, ופחות ממספר זה אינו בגדר השלימות [אפילו ששלשת האבות הקדושים. שוב, בשביל השראת השכינה צריך ששים ריבוא.]. ותמצא שאמרו ז"ל (מכילתא יתרו) כי לסיבה זו לא נתן ה' התורה לראשונים [האבות לא קבלו את התורה כי לא היו מספיק יהודים בעולם – לא היתה שלמות מחברת הפרטות.], שלא היה בהם שלימות הצבא [לא היו בגדרת צבא.] שתשרה עליהם שכינה הנקראת צבאות [שם קדוש, שם צבאו-ת, הוא אומר שהוא השם של השכינה. בקבלה זהו השם של נצח והוד, אבל כאן אומר שבכלל הוא השם של השכינה – כי השכינה היא כנסת ישראל, וכל העם הוא הצבא של ה', וכמו שכתוב ביציאת מצרים דווקא, "צבאות הוי'" – "ויהי בעצם [הוציאו אתם 'בעצם' נצו"ק] היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים". נעשה גימטריא: כמה שוה ששים רבוא? 859. בצירוף השם הקדוש צבאות, 499, עולה 1358, שעולה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – יחודא תתאה. יחודא תתאה הוא גילוי השכינה, מה שה' שוכן בתוך המציאות – למעלה מזמן ומקום בתוך הזמן והמקום. זהו הפסוק של ירושת ארץ ישראל, תכלית המסעות, כמו שכתוב השבוע ב"ואביטה".], גם רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם הרי לפניך זכרון עם קדוש ["בצאת בני ישראל מארץ מצרים".], וזכרון מספר השלם [ששים רבוא.] והשראת השכינה ["לצבאתם". כל הביטוי "אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם" הוא שלמות הצבא, ששים ריבוא, ורק "לצבאתם" רומז לשכינה. כל זה מחברת הפרטות.],

וכנגד מחברת כללות מספר השלם, אמר ביד משה ואהרן [שני הביטויים המחודשים שלו, "מחברת הפרטות" ו"מחברת הכללות". עד האתנחתא, "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם", היינו מחברת הפרטות, ושלש המלים האחרונות, "ביד משה ואהרן", מחבר את מחברת הכללות עם מחברת הפרטות. קודם אמרנו שרק משה הוא מחברת הכללות, מה מוסיף אהרן?], משה הוא מחברת מספר השלם, ואהרן הוא שושבין השכינה [אהרן כאן זוכה להצטרף למשה בהיותו שושבינא דמטרוניתא – השושבין שמוביל את השכינה, את הכלה, לחופה. איך הוא עושה זאת? בהיותו] המקריב ומיחד אליה כל הענפים [כל הנשמות. מעלה אותן כמו "בהעלתך את הנרות". כאן כותב:] כידוע בסוד הקרבן [לשון הקרבה וגם לישון קירוב ויחוד כל הענפים. לכן זוכה להצטרף למשה כמחברת הכללות. משה הוא הכלל עצמו, ומי שמקרב את כולם – שמחבר את כל הפרטים, מחברת הפרטות לכלל, מחברת הכללות – הוא אהרן. עד כאן הפירוש לפי הסוד. (כל בירור הניצוצות היו בשנתיים הראשונות, או גם במסעות ה'מיותרים' לפי הפירוש הראשון?) גם הפירוש הראשון יסכים לסוד בירור הניצוצות הקדושים בכל המסעות.].

שלמות יוצאי מצרים – במסעות שלפני חטא המרגלים

[נסיים את פירוש האור החיים הקדוש לפסוק הזה:] אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם – לפי מה שפירשנו [בפירוש הראשון] כי תיבת אלה הגידה על המסעות המובחרים [יד הראשונים.], ופסלה מסעות הגרועים [כח המסעות שאחר כך.], סמך הכתוב למאמר אלה מאמר אשר יצאו וגו' [המסעות הראשונים, של היציאה. למה היו צריכים את כל ה-יד, "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא" – כדי להוציא אותם ממצרים.] לצבאותם, להעירך כי המובחרים הם אותם שקדמו למרגלים, שהם בני ישראל שיצאו מארץ מצרים לצבאותם, פירוש הצבאות עצמן [עוד ווארט יפה: בשנתיים הראשונות לא מת אף אחד. כל הצבאות שיצאו ממצרים היו קיימים במשך כל יד המסעות המובחרים. אבל ברגע שהיה חטא המרגלים, עם הגזרה שימותו במדבר, התחילו למות. לא מתו כולם יחד. אם כן, מחטא המרגלים והלאה, כבר לא היה "לצבאותם" שיצאו ממצרים – לא כולם היו שם. היו חדשים שנולדו וגדלו, אבל הראשונים כבר לא היו בשלמות. פירוש יפה.] שיצאו לשלול מסעות שהיו מזמן המרגלים שלא היו לצבאותם, שנגזרה גזירה למות במדבר, ומאותה שנה עצמה מתו חלק מהם, ולא היה בנמצא הצבאות שיצאו ממצרים.

כל המסעות – "ביד משה ואהרן"

ואומרו ביד משה ואהרן – [ווארט חדש:] פירוש המסעות היו בידם [לא היו יכולים לזוז בלעדיהם. ווארט כללי בחיים – איננו יכולים לזוז בלי משה ואהרן, כי כל המסעות על ידם. הם מנחים ומנהלים.] דכתיב בפרשת בהעלותך (לעיל ט כג) ועל פי ה' יסעו וגו' על פי ה' ביד משה,

וסמך עמו אהרן [למה נתן לו הכבוד להיות כאן עם משה? גם ווארט מחודש לגמרי:], שאהרן [הכהנים.] הוא התוקע בחצוצרות למסעם [כתוב שנסעו על פי שלשה, על פי ה', על פי משה ועל פי החצוצרות – ואהרן הוא התוקע בחצוצרות.], לזה שתפו עם משה [משה אומר לנסוע – קדימה, נוסעים – ואהרן תוקע בחצוצרה, ואז קמים ונוסעים. משה אומר זאת על פי ה' – "על פי הוי' ביד משה" – ואהרן תוקע. גם רש"י מביא שהיו תוקעים על פי שלשה דברים, ולכך קוראים כאן "ביד משה ואהרן" (המלה "ביד" רומזת ל-י של שם הוי', דבקות המחשבה בה' ודבקות המחשבה במעשה, כפי שלמדנו מהבעש"ט עה"פ "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" כנ"ל). לפי זה, סוף הפסוק הולך על כללות המסעות – "ביד משה ואהרן [אהרן מצטרף למשה מאז עשית ומצות החצוצרות]" על כל המסעות, אבל עד האתנחתא, עד "לצבאותם", הולך בפרט על המסעות הראשונים, של הצבאות שיצאו ממצרים.].

[כל אדם עובר מב מסעות בחיים. עם ישראל בפשטות הגיעו עד ירדן ירחו – אפשר להגיד שכל יהודי מגיע? או שיש כאלה שמתו באמצע?] מה שנוגע לנו היום הוא שאנחנו, "חיים כלכם היום", כבר שמה "על ירדן ירחו" – הגענו, וכעת צריך רק את הצעד האחרון לעבור את הירדן, להכנס לארץ, לקפוץ פנימה.

[ממעט את מסעות אברהם לארץ ישראל, שבלי התורה ובלי משה?] כן, ובעיקר שאין ששים ריבוא, כמו שחז"ל אומרים – אברהם לא זכה למתן תורה כי הוא היה עדיין היה יחיד. הוא היה "כלל שהוא צריך לפרט" – חייבים את ששים ריבוא יהודים. כמו עכשיו, בחירות – לא יעזור שאתה המועמד הכי טוב, צריך שמישהו יבחר בך. הרבי צריך ששים ריבוא חסידים עם כל המשפחות שלהם – כנראה שלא פשוט. אבל גם לא בשמים – יש היום מיליארדי אנשים בעולם, צריכים רק ששים ריבוא. [לאגודה וש"ס יש יחד ששים ריבוא.] כן? יחד עם מי שלא סופרים היו שלשה מליון – צריך שישים ריבוא אבות משפחה. כשמחפשים חסידות בויקיפדיה אומרים כמה בתי אב יש – איני יודע אם יש היום חסידות עם ששים ריבוא בתי אב. הרבי רצה חזית מאוחדת – יחד היו מגיעים לזה.