בע"ה

כ"ב תמוז ע"ט – כפר חב"ד

רבי שלמה מקרלין – אמונה, בטחון וצדקה

שיעור אמונה ובטחון (25) ח"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פירושי "צדיק באמונתו יחיה"

בקר טוב לכולן. היום יש משהו מיוחד, לכן נעשה משהו מיוחד. היום יארצייט של אחד מגדולי החסידות, רבי שלמה מקרלין[ב]. הוא נהרג על קידוש ה' וצדיקי אותו דור אמרו שהוא משיח בן יוסף[ג]. הקוזאק שהרג אותו ירה בו בי"ז תמוז – שהיה שבת, כמו השנה – והוא חי עד יום חמישי, עד היום, ההילולא שלו. אפילו שם אותו קוזאק שירה בו – בשעת תפלת שחרית של שבת – היה ארמילוס, בדיוק השם של מי שיהרוג את משיח בן יוסף, כפי שכתוב[ד].

מחלוקת אדמו"ר הזקן ורבי שלמה מקרלין

לפני שנגיע לנושא שלנו – אמונה ובטחון – נפתח בענין היחס שבין שיטת אדמו"ר הזקן לשיטת רבי שלמה מקרלין:

אחרי הסתלקות המגיד חִלקו תלמידיו את העולם ביניהם. אדמו"ר הזקן קבל את רוסיה וליטא ורבי שלמה מקרלין את פולין, אע"פ שהיה גם בליטא. הוא רצה להתיישב בעיר על הגבול – כדי שלא יחרוג מההסכם, אבל גם יהיה שייך לליטא, ממנה בא במקור – ובקש את רשות אדמו"ר הזקן, שהתנה שלשה תנאים: שלא יבזה את הלומדים, שלא יבזה את הפרומקייט של היהודים הפשוטים ושלא יאמר שהצדיק נושא את הצאן. הוא הסכים לשני התנאים הראשונים ולדבר השלישי לא הסכים[ה]. יש מקומות[ו] שכתוב בהם שהמחלוקת היתה על "וצדיק באמונתו יחיה"[ז] ("בא חבקוק והעמידן על אחת"[ח]) – יְחַיֶה אחרים או יִחְיֶה בעצמו ("עבודה בכח עצמו"). כמובן, היות שלא יצא בפועל הוא לא חזר בו משלשת הדברים, אבל היה מוכן לוותר על שני הדברים הראשונים. נמצא שהחילוק המהותי ביותר בין שתי השיטות הוא לגבי הדבר השלישי.

שלשה פירושים ב"צדיק באמונתו יחיה"

בעצם, יש שלש אפשרויות לפרש את "צדיק באמונתו יחיה":

אדמו"ר הזקן פירש שצריך "עבודה בכח עצמו", כאשר הרבי הוא המדריך – צריך בטול והתקשרות לרבי, המלוה אותך כדי שתזכה לעבוד את ה' בכח עצמך. הרבי מלוה על דרך "הפעם ילוה אישי אלי"[ט] – כמו שחסידים אמרו[י] שאם שלמה המלך (אולי רומז גם לרבי שלמה מקרלין) היה חסיד הוא היה כותב את שיר השירים על היחס בין רבי לחסיד, שהוא ה"ילוה אישי אלי".

גם בנשיאת הרבי את הצאן, "צדיק באמונתו יְחַיֶה", כפירוש רבי שלמה מקרלין, יש שתי בחינות:

יש בחינה שהרבי מאמין, ובאמונתו מחיה את כולם – אמונת הצדיק היא מקור בלתי נדלה של חיים להחיות.

אבל אפשר לקרוא בצורה מחודשת – יתכן שמופיע באיזה מקום – ש"באמונתו" היינו האמונה שלנו בצדיק, וכשאני נותן בצדיק את כל האמון שלי אני נותן לו כח להחיות אותי. זהו פירוש ממוצע – אם לא אתן את האמון שלי בו הוא לא יוכל להחיות אותי, כך שנדרשת גם עבודה מסוימת שלי.

ארבעה סוגי עבודה כנגד עולמות אבי"ע

שלשת הפירושים מכוונים כנגד עולמות בריאה-יצירה-עשיה:

שיטת חב"ד, שייסד אדמו"ר הזקן, היא כנגד עולם הבריאה, והרבה צדיקים – כמו החוזה מלובלין – לא אהבו או לא לגמרי הבינו שיטה זו כי על עולם הבריאה נאמר "בורא חשך"[יא] (החוזה התלונן בפני הבארדיטשובר, מחותנו של אדה"ז, שספר התניא עושה לו חשך בעינים, והוא השיב לו שזאת משום שספר התניא הוא מעולם הבריאה, עולם השכל, "בורא חשך", בעוד שדרך החוזה היא בחינת "יוצר אור" של עולם היצירה, עולם הרגש[יב]). האפעטר-רב ממש התנגד לדרך ההשכלה של דרושי חב"ד, וצדיקים אחרים – דוגמת רבי מרדכי מטשרנוביל – טענו שבחב"ד מרבים בכך יותר מדי (ואפילו הקדושת לוי טען שאדמו"ר האמצעי 'שופך-'מגלה יותר מדי).

הפירוש שהצדיק מחיה את האנשים לכתחילה, בלי שום התעוררות או עבודה מצדם, היינו "אף עשיתיו"[יג] – שאפילו שאין אתערותא דלתתא מצד הצאן הרועה מחיה אותו באמונתו. הבעש"ט לִמד שכמו שצריך להאמין בה' צריך להאמין בכל יהודי, ומי כמו צדיק בדרך החסידות שנותן את האמון בכל יהודי – והדבר נכלל "באמונתו" של הצדיק – רואה את נפשו האלקית ומתקשר אליה. אצל רבי נחמן[יד] היינו "ועוד מעט ואין רשע" [טו]– הוא מוצא את הטוב שלו (ועל ידי כך מעלה אותו – "והתבוננת על מקומו ואיננו", כי כבר עלה משם על ידי גילוי ה"עוד מעט" שלו). רבי נחמן אמר זאת כווארט, אבל דבר פשוט שהצדיק רואה את הנפש האלקית שבכל אחד ויכול להפוך את עורו שיהיה אורו.

המדרגה האמצעית – שהחסידים מאד מאמינים ברבי, ואמונתם נותנת לו כח להחיות אותם – היא ממש עולם היצירה, "חסיד שמח" (כידוע אצלנו[טז] שיש ארבעה סוגי נשמות, כנגד אבי"ע, השקולים בשקל הקדש: צדיק יסוד עולם, יודע ספר, חסיד שמח, יהודי פשוט).

לפי ההסבר הזה – על פי מבנה ברור של שלשת העולמות – כל הפירושים נכונים. חב"ד לא שוללת את שני העולמות התחתונים, אלא רק שואפת לכך שהרבי יביא אותך להיות 'משכיל' ו'עובד' מכח עצמך. מתאים לסיפור[יז] שפעם אדמו"ר הזקן אמר ש"לסבא [הבעש"ט] והאבא [המגיד] היו ששים גיבורים ולי אין", ואז אדמו"ר האמצעי אמר – אבא, גם לך יש, ומנה אותם. אצל הבעש"ט ואצל המגיד היו אלה תלמידים שהפכו לצדיקי עולם, ואצל אדמו"ר הזקן היינו גדולי חסידיו – כגון רבי בנימין קלעצקער, שיש לו גילוי היחידה שבנפש בזמן התפלה וכו'[יח] – אלו שהוא לווה אותם להיות עובדי ה' בפני עצמם.

כמובן, הצדיק עצמו הוא עולם האצילות. חצר ליובאוויטש אמורה להיות עולם הבריאה וחצר החסידות הכללית עולם היצירה, אבל הצדיק האמתי מגיע גם לעשיה – "אצילות איז אויך דא"[יט], הרבי מגיע עד לשם, להחיות את הנשמות הרחוקות ביותר על ידי אמונתו בהן. ולסיכום:

  אצילות        עבודת הצדיק

  בריאה עבודה בכח עצמו    בלווי הצדיק

  יצירה חיות על ידי האמונה בצדיק

  עשיה  הצדיק מחיה מעצמו

ב. ביטוי האמונה והבטחון – צדקה

איש צבא – אמונה ובטחון במצות צדקה

רצינו לקשר את בעל ההילולא לנושא שלנו, אמונה ובטחון – עוד פרק בהבנת כח האמונה והבטחון של היהודי. כמובן, לכל צדיק גדול יש הרבה אמונה ובטחון, והפעם נראה איך הם באים לידי ביטוי אצל רבי שלמה מקרלין.

בכלל, נעלה שאלה שלא דברנו עליה כל כך עד כה: מהו עיקר הביטוי במעשה של האמונה והבטחון? התכל'ס היא "המעשה הוא העיקר" – שיהיה פועל יוצא לכל הלימוד שלנו שמעודד הרבה אמונה ובטחון. בשיעורים הקודמים אמרנו שמביא לימות המשיח, אבל תכל'ס – מה יכול וצריך לעשות היום בבקר מי שיש לו הרבה אמונה ובטחון? מה הביטוי המעשי אצל מי שהצליח קצת להתעצם עם הנושא שלנו?

התשובה פשוטה ומתבקשת, יסוד היסודות של החסידות – גם אצל אדמו"ר הזקן, חברו של רבי שלמה מקרלין, כמו שנלמד בהמשך בתניא – עיקר הביטוי של אמונה ובטחון בה' הוא להרבות במצות הצדקה. גם בממונו, גם בגופו וגם בנשמתו. כל מי שמתמסר לזולת – גם התמסרות להפצת המעינות חוצה – ונותן את כל כולו, עד כדי כך שמפקיר עצמו לתת צדקה, הוא בעל אמונה ובטחון. זהו הנושא שלנו היום.

כולנו רוצים להיות חילים וחילות בצבאות ה'. איש צבא הוא צדיק – צדיק, היינו מי שנותן צדקה – מתוך בטחון ואמונה. צריך בצדקה גם אמונה, כמו שאומר הבעש"ט, בכל יהודי ויהודי – שכל יהודי ראוי שאפקיר עצמי עבורו – וגם בטחון כפשוטו שכמה שלא אתן לזולת לא יחסר לי כלום.

אמונה ובטחון אצל אברהם אבינו

מה הפשט שאנו מדגישים? שבעל אמונה ובטחון נותן צדקה. איך יודעים שיש קשר בין אמונה ובטחון לצדקה? בספר לב לדעת, שמאמר "אמונה ובטחון" שאנחנו לומדים הוא המאמר השני שבו, המאמר הראשון הוא "פרק בעבודת ה'". מי ה'גיבורים' שם? משה ודוד, בטול ושפלות, שם מה ושם בן. מי שקצת מכירה את פרק בעבודת ה' – הנושא הוא שפלות ובטול, זהו משפט הפתיחה ולאורו ממשיך כל המאמר. משה ודוד הם עמודי התווך, יכין ובעז, של "פרק בעבודת ה'".

מי ה'גיבור' במאמר "אמונה ובטחון"? אברהם אבינו[כ] – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[כא], אברהם הוא "ראש כל המאמינים"[כב] וגם ראש כל הבוטחים בה' ("והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"[כג], "חסד לאברהם"[כד]). כמו שהסברנו[כה], אמונת אברהם אבינו כוללת גם את הבטחון. הפסוק הוא "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – "אמונה חשוב כצדקה"[כו] (ביטוי בחסידות, ועוד ביטוי) "אמונה בא על ידי צדקה"[כז]. זהו הבסיס לכל מה שמדברים עליו היום – הקשר בין אמונה ובטחון לצדקה. מי שיש לו אמונה ובטחון בה' יתן. כמה? לפחות את המעשר שלו, אבל החידוש שלנו היום הוא שבטחון דווקא – מי שבאמת בוטח – יתן בלי גבול[כח].

נתינה בלי ציפיה לתגמול (אמונה) ובבטחון שיהיה טוב

שוב, השיעורים האחרונים היו שבטחון (פעיל) מביא את המשיח, וכעת לומדים פרק מאד עיקרי ותכליתי, שהביטוי של בטחון הוא נתינה – לתת בלי לגבול. כמה שיש יותר בטחון – יש יותר נתינה, מתוך בטחון (המאפיין בעל תשובה, כדלקמן) שכמה שאתן ה' ימשיך לדאוג לי ובטח יהיה הכי טוב.

אני מאמין – אז אני נותן הכל, בלי לצפות לשום תגמול. כמו שלמדנו בהרבה שיעורים, אמונה היא בחינת 'אין' – אני 'אין' וממילא אין לי צורך בכלום רק לקיים את רצון השי"ת בשמחה. עוד יותר מהאמונה, אני בבטחון – בטוח שאתן ויהיה גם לי הכי טוב, ה' יחזיר לי בכפלי כפלים, כי זו מדתו. בטחון הוא בחינת 'יש' – "אל כל החיים יש בטחון"[כט] – בטחון בטוב הנראה והנגלה לעין כל, ושיהיה טוב לכל, "טוב הוי' לכל", למשפיע ולמקבל גם יחד.

ג. צווי 'כי'

לאור הקדמה זו נתחיל להתבונן בכמה סיפורים של בעל ההילולא של היום, רבי שלמה מקרלין (אותם נקרא מכתבי ר"י שו"ב):

פרנסה מ"צווי קיא"

יש כאן ווארט שדברנו עליו הרבה בשיעורים בשנים האחרונות, אבל עם חידוש בספר הזה[ל]:

מב. הקארלינר [רבי שלמה מקארלין, חבר של אדמו"ר הזקן, תלמיד המגיד ורבי אהרן מקרלין – חבר נוסף, תלמיד של המגיד, שנפטר חצי שנה לפני המגיד. אחרי הסתלקות המגיד רבי שלמה מקרלין קִבל – לא היה פשוט, אבל כך היה בסוף – את המנהיגות של נתח גדול מהחסידות, במקביל לאדמו"ר הזקן. דרך אגב, בדור הראשון של החסידות, ברוסיה ובליטא, כינו את כל 'כת' החסידים 'קרלינים', עוד לפני שהיה ביטוי חסידים. רק כדי לומר כמה זהו שם יסודי לתולדות החסידות.] אמר שיש לו שני קיא. השומע סבר שיש לו שתי פרות שמתפרנס מחלביהן [באידיש 'קיא' הוא כמו cow באנגלית], כי היה עני גדול טרם התנהגותו [לפני שהיה מנהיג היה עני מאד, ויש על כך סיפורים נוספים[לא] – כיצד הוא יהודי רחוק מתורה ומצוות שפרנס את רבי שלמה מקרלין באותה תקופה, ולאחר שנפטר בטל מעליו רבי שלמה מקרלין את כל הדינים.]

ואמר [הסביר את עצמו, לשומע שתמה על דבריו, לאחר שגילה שאין לו שתי פרות:] השני 'כי' המה "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" [פסוק[לב] שלמדנו כמה פעמים בשיעורי אמונה ובטחון. הפסוק תולה זו בזו את המדות שמחה ובטחון – מתי אני שמח? איך אני שמח? כאשר אני בוטח בך. שמחה-בטחון עולה 428, סופי תבות "פותח את ידך"[לג], שבקבלה הוא שם קדוש, שם הפרנסה[לד] (אליו רומזים בימים נוראים כשאומרים שה' "חותך חיים לכל חי"[לה]). זהו עוד רמז – שאיני זוכר אם אמרנו – למה הפסוק הזה, המחבר שמחה ובטחון, הוא פרנסת הקארלינער.].

[עד כאן ווארט מפורסם. כעת יש תוספת:] הרב הקדוש מקאוולע [אחד מצדיקי בית טשרנוביל[לו].] הנקרא קאוולע רב אמר די צווי קיא איז פיר אונז צי פאט [שתי הפרות האלה של רבי שלמה מקרלין הן יותר מדי שמנות (fat) בשבילנו. ה"כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" היינו פרות שמנות מדי בשבילנו.] מי האבן אנדרע צווי כי [לנו יש שני 'כי' אחרים], "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" [מה הוא התכוון ששתי הפרות של הקארלינער יותר מדי שמנות? עבודה מדי גדולה בשבילנו להתפרנס רק מ"כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", לכן לנו יש צווי 'כי' אחרים – יש כנראה הרבה זנים של פרות בעולם... – והזן שלנו נקרא "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו"[לז].]. והדברים מובנים למתבונן [מסיים כאן שמובן ההבדל – מה עבודת הקארלינער ומה עבודת הקאוולער רב.].

פסוק ה"צווי קיא"

נשים לב לעוד תופעה יפהפיה: בפסוק של הקארלינער המלה "כי" מאד מודגשת, כל חלק מתחיל ב"כי" – "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו" – ושני הדברים הם חיוביים (ה"כי" כמו 'כן'). לעומת זאת, הפסוק של הקאוולער רב – שיהיה עיקר הנושא שלנו היום – לא מתחיל במלה "כי", ושתי הפרות שלו הן באמת זן אחר של פרה, כי אינן סתם "כי" אלא "כי לא" – במקום שני דברים חיוביים יש שני דברים שליליים, כנראה אנטי-פרות. בעולם הדמיוני של הפיזיקה יש חלקיק ואנטי-חלקיק, וכנראה שלכל פרה של הקארלינער יש אנטי-פרה של הקאוולער-רב. כמה עולה כי-כי כי-לא כי-לא (כנראה שהפרה של כי-לא שוקלת רק קילו...)? 182, יעקב, ז"פ הוי' – מספר מאד שלם.

בכל אופן, כפי שהקדמנו, הביטוי של מדת הבטחון הוא נתינת הצדקה. הקארלינער היה מהצדיקים שקיימו זאת בפועל, שהפקירו הכל. כמו שספרנו, את ה'צווי כי' שלו אמר על רקע שאין לו פרוטה. בתחלת אין לו פרוטה כי לא עבד. אחר כך, כשהיה רבי, הוא נתן צדקה בלי-גבול מתוך אותו בטחון – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". לרבי נותנים כסף – נותנים לו 'מעמד', נותנים לו פדיון נפש, הרבה כסף – אבל צדיקים, והוא במיוחד, לא משאירים לעצמם כלום. יש צדיקים שמסופר עליהם שלא יכלו לישון בלילה אם היתה להם פרוטת כסף אחת בבית – אי אפשר לישון כל זמן שיש מטבע בבית, הוא חייב להוציא את הכל. זו הנהגה לפני ולפנים משורת הדין.

צדקה של בעל תשובה – לפני ולפנים משורת הדין

כמו שנסביר, על פי דין אסור לבזבז יותר מחומש[לח] – מי שנותן חומש לצדקה, עשרים אחוז, הוא צדיק גמור, ויותר מזה אסור. אבל, כתוב בתניא, מי שעושה תשובה צריך דווקא לתת יותר – לשבור את הגבול הזה. מי שעבר על איזה איסור, צריך להכנס לאיסור לבזבז יותר מחומש וכן לבזבז יותר מחומש (רפואת "דומה בדומה"). זהו הנושא שלנו, ובכך בעל תשובה יותר מצדיק גמור – הכל בא לידי ביטוי במצות הצדקה.

הפרות של רבי שלמה אמנם שמנות מדי בשבילנו, אבל יש את הפרות של הפסוק השני – "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". על פסוק זה יש אגרת הקדש בתניא[לט], שנלמד אי"ה היום (בחלקו השני של השיעור) – העוסקת בנתינת צדקה בלי גבול. כנראה אלו 'צווי כי' ששייכות לכולנו, וגם הן 'צווי כי' של אמונה ובטחון. זו מדרגה ששייכת אלינו, לבינוני של התניא, או – עוד יותר נכון – הבעל תשובה של התניא.

לפעמים בינוני ובעל תשובה הם אותה מדרגה, ולפעמים בעל תשובה הוא אפילו יותר מצדיק. ידוע שבתניא יש חמש מדרגות – שני רשעים (הכי נמוך רשע גמור, למעלה ממנו רשע שאינו גמור), בינוני, צדיק שאינו גמור וצדיק גמור. אכן, לפי מאמר חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[מ] – בעל תשובה גם יותר מצדיק גמור. לפי התניא הבינוני אמור להיות בעל תשובה, אבל כתוב ש"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא"[מא] – משיח בא להחזיר בתשובה את הצדיקים, גם הצדיקים הגמורים – וגם מכך ברור שבעל תשובה למעלה גם מהצדיק הגמור.

היות שכתוב "כל ימיו בתשובה"[מב] – אין סוף לתשובה, היא "מחיל אל חיל"[מג], אין סוף. הביטוי בפועל הוא להרבות לפנים משורת הדין ולפני ולפנים משורת הדין במצות הצדקה. כמו שנראה באגרת הקדש י, במצות הצדקה יש שורת הדין של הצדקה, יש לפנים משורת הדין וגם לפני ולפנים משורת הדין. הצדיק הגמור עושה כשורת הדין, בעל תשובה עושה לפנים משורת הדין לגבי הצדיק, ויש עוד בעל תשובה – תשובה עילאה – שעושה לפני ולפנים משורת הדין. אנחנו, חסידים – גם חסיד הוא יותר מצדיק, בלשון חז"ל. אדה"ז רצה לקרוא לנו בעלי תשובה – לא חסידים ולא קארלינים – אבל משום מה השם לא 'נדבק' (הוא בעצמו הסביר למה לא). בכל אופן, אבל הבעל תשובה שלנו הוא לפני ולפנים משורת הדין, דווקא בנוגע לצדקה.

צדקה "בלי גבול"

אבא של הרבי[מד] מסביר (על אגרת הקדש שנלמד) ש"שורת הדין" היא קו השמאל, "לפנים משורת הדין" קו האמצע ו"לפני ולפנים משורת הדין" קו הימין. הענין נוגע גם לנושא שמדברים בזמן האחרון[מה] – תזה, אנטיתזה, סינתזה. בדרך כלל הן ימין-שמאל-אמצע, לפי הסדר, אך כאן סדר אחר. כמו שלמדנו, יש הרבה סדרים.

כאן ההתחלה היא משמאל, שאדם עושה על פי דין – מה שהתורה מחייבת אותי – לצאת ידי חובה, מתנגד. האנטיתזה היא לעשות נגד ההוה-אמינא, המחשבה הראשונה – צריך לעשות לפנים משורת הדין, לשבור את הסטיגמה שכל מה שאני עושה הוא רק לצאת ידי חובה. זהו האמצע כאן. יש עוד משהו, שצריך לשבור את הגבולות לגמרי, וללכת ימינה (בסוד "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[מו]).

במקום אחר למדנו[מז], בשם רבי הלל, שההתחלה היא דין, גבול. אחר כך צריך לשבור הכל, בלי גבול, ימין, זו האנטיתזה. בסוף היחוד, הסינתזה, הוא בלי גבול בגבול, מעלת האמצע, הבריח התיכון המבריח מן הקצה העליון ביותר ועד הקצה התחתון ביותר. כאן יוצא משהו אחר, שהשמאל הוא התחלה, האמצע הוא סוג של אנטיתזה – לא להסתפק בלצאת ידי חובה בלבד, צריך לעשות מעל ומעבר. אבל יש מעל ומעבר גם עם איזה חצי גבול, וצריך להגיע לבלי גבול לגמרי, "בכל מאדך"[מח], "בכל ממונך"[מט], להפקיר הכל עבור ה' – ימין גמור, שאין בו שמץ של שמאל.

צריך להגיע לבלי גבול האמתי, שמכחו האין סוף יחדור ויתקן את כל הפגמים שנוצרו על ידי המוגבלות שלנו. נקודת הביאור באגרת הקדש י היא שכל הבעיות שלנו הן כי אנחנו מוגבלים, והחטאים-החסרונות שלנו גורמים חסרון ופגם גם למטה וגם למעלה, בעולמות העליונים. יש רק דרך אחת לתקן – להמשיך בלי גבול, מה שנקרא "אורות דתהו" גמורים. זהו הימין הגמור, חסד בלי גבול בתכלית.

ד. רבי שלמה מקרלין ומצות הצדקה

"הקמצן הוא מסטרא אחרא" והוותרן "קרוב לתשובה"

אנחנו רק מתחילים להכנס לנושא. בינתים קראנו ספור אחד. עוד סיפור שממחיש:

כ. סיפר על הקארלינער שנסע פעם אחת בדרך והיה צריך לנוח והיו שני קרעטשמעס [שני בתי מלון, שאפשר להכנס לפוש בהם.] ושאל מהם [מה טיב שני בעלי הבתים כאן, שניהם יהודים.] ואמרו על אחת ששם דר איש הגון פרימער בתורה ובתפלה [הוא לומד והוא מתפלל.] רק קמצן גדול, ששום עני לא יניח על מפתן ביתו [לא יכניס שום עני הביתה.] ועל אחת אמרו שבעל הביתה הוא ותרן [ביד רחבה במתן צדקה, ובכלל מוותר – אין לו צרכים אישיים שמקפיד עליהם.] רק נואף ר"ל [בעל עבירה גדול.]

[מיד כשהוא שמע את טיב שניהם] צווה שיתאכסן בבית הוותרן. ואמר שזה קרוב לתשובה יותר מזה [שניהם לא בסדר – אחד פרימער לגמרי, הכל אצלו שורת הדין, אבל הוא קמצן גדול, לא מניח לשום עני להכנס הביתה, והשני ותרן אבל בעל עבירה. הוא אומר שהותרן בעל העבירה יותר קרוב להיות בעל תשובה מהפרימער הקמצן. בכלל, הוא לא אהב כאלה פרימערים. על כך בקר אותו אדמו"ר הזקן, צריך גם על פרימערים – כמו על יהודים פשוטים של הבעש"ט – ללמד זכות. בכל אופן, הוא לא רוצה להתאכסן אצל הפרימער הקמצן אלא אצל הותרן בעל העבירה, כי יותר קרוב לתשובה.] וגם אצלו נקל לעשות טובה, רק שהוא בעל תאוה [יש לו תאוות, אפילו חמורות, אבל הוא ותרן וקל לו לעשות טובה לאנשים.] והקמצן הוא מסטרא אחרא [זו דוגמה להשקפה שלו. לבעל העבירות הוא לא קרא סטרא אחרא, הוא לא מאנשי השטן, אבל הקמצן – אף על פי שהוא מאה אחוז יהודי חרדי – שייך לסטרא אחרא.] ורע עין. וכמו כן מבואר בזהר הקדוש [לא כתוב כאן איפה.].

מה לומדים מכאן? שהכי גרוע בעולם להיות קמצן, כילי. מהו קמצן? שהוא פאר-זיך, רק לעצמו, צריך לשמור הכל לעצמו – ההיפך מוותרן, לא מוכן לותר לאף אחד. באלף-בית שלנו "ואו אומרת: ותר, אהוב ורחם". ו היא אות של שם הוי', וכתוב שהיא אפילו האות העיקרית של השם. היא ו החיבור, ויש גם ו ההיפוך – "חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[נ]. אותה ואו אומרת "ותר, אהוב ורחם".

כל המדרגות – על פי הצדקה

מה אפשר להסיק מהווארט שהכי גרוע הקמצן, השייך לסט"א ממש? מתבקש לבנות מבנה מסודר, שמסביר על אותו רצף מהם רשע גמור, רשע שאינו גמור, בינוני, צדיק שאינו גמור, צדיק גמור ובעל תשובה שלמעלה מצדיק גמור (ה'חסיד' שאנו רוצים להיות, בחינת משיח):

מהסיפור מתברר שרשע גמור לא מוכן לתת צדקה – לא מוכן לתת שום דבר. רשע גמור הוא קמצן גמור, כילי, הכל "פאר זיך" – הכל שומר לעצמו, לא מוכן לוותר בכהוא זה. כתוב[נא] שמדה בינונית לצאת ידי חובת מצות צדקה היינו מעשר ומצוה מן המובחר לתת חומש, פעמיים מעשר, "כפלים לתושיה"[נב]. על כך תקנו חז"ל באושא – מקום שהגיעו אליו אחרי גלות הסנהדרין – "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"[נג]. כלומר, הכי טוב חומש, אבל מדה בינונית היא מעשר. לפי זה, מי שמקפיד לתת מעשרות מכל הרווחים שלו הוא בינוני. מי שלא נותן כלום נקרא רשע גמור. מי שנותן אבל פחות ממעשר הוא רשע שאינו גמור. מי שנותן מעשר – הוא בינוני. מי שנותן יותר ממעשר, אבל עוד לא חומש, הוא צדיק שאינו גמור. מי שנותן חומש – הוא כבר צדיק גמור.

מה רוצה מאתנו החסידות? לעבור זאת, לא להסתפק בלהיות צדיק גמור – צריך להיות בעל תשובה, כמו שהוא אומר, ועל בעל תשובה אין הגבלה של "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" – הוא עושה זאת להציל נפשו מרדת שחת[נד]. במקום אחר כתוב בתניא[נה] שגם אם העני במצב קשה ביותר, הוא גם צריך להרבות בצדקה לפי יכולתו. שם הוא כותב שאם העני צריך "לחם לפי הטף" ואתה צריך רק "זבח משפחה", מותרות, אז צריך לוותר על כל המותרות – יותר מחומש – והוא אומר שזו שורת הדין, אם יש עני במצב של חוסר כל.

קראנו את הסיפור השני רק בשביל הווארט שהכי גרוע מהכל, סטרא אחרא ממש, הוא קמצן.

מדרגות התניא במשנת "בן חמש למקרא"

את כל הדרוש שאמרנו כעת – ש"רשע גמור" לא נותן כלל צדקה והעליה במדרגות נמדדת לפי נתינת הצדקה – אפשר להסמיך על משנת "בן חמש למקרא"[נו]:

המשנה לא מתחילה מברית מילה וכו' – מה שנעשה בגיל צעיר יותר – כי "לאו ברשיעי עסקינן". איננו עסוקים באלה שכלל לא נותנים, ועד גיל חמש הילד לא נותן (משלו) צדקה.

בגיל חמש – מי שנותן 5% - כבר רשע שאינו גמור, ואז אפשר להתחיל לחנך את הילד לקרוא סיפורי תנ"ך לתקן זאת.

גיל 10 – "בן עשר למשנה" – הוא בינוני שנותן מעשר, 10%.

בר מצוה צריך להיות "צדיק שאינו גמור" – שכבר נותן 13%. כל הגילאים הם כמה אחוזים אתה נותן. ל"צדיק שאינו גמור" יש שלשה גילאים – "בן חמש עשרה לתלמוד" צריך לתת 15%, בחתונה צריך לתת 18% מהמתנות. מתקרב לצדיק גמור.

"בן עשרים לרדוף" – "בקש שלום ורדפהו"[נז] – נותנים חומש, 20%, צדיק גמור.

מכאן והלאה – רק לעשות תשובה, להיות בעל תשובה שלמעלה מצדיק. לשם כך צריך "בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה וכו'". "בן ארבעים לבינה" היינו הבינה שצריך לתת פעמיים חומש – חומש אחד של צדיק גמור ועוד חומש של בעל תשובה. זו תשובת המשקל – עושה תשובה על מה שהיה צדיק גמור.

בעל תשובה גמור שבזכותו באה הגאולה היינו "בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם". מתי נותנים מאה אחוז צדקה? רק כשמתים. צריך להיות בחינת מת, מסירות נפש גמורה. "בטל מן העולם" – בטול כל ההעלם, גילוי משיח.

  בעל תשובה גמור              "בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם"

  בעל תשובה            מ"בן שלשים" עד "בן תשעים"

  צדיק גמור              "בן עשרים לרדוף"

  צדיק שאינו גמור              "בן שלש עשרה... בן חמש עשרה... בן שמונה עשרה"

  בינוני                     "בן עשר למשנה"

  רשע שאינו גמור               "בן חמש למקרא"

  רשע גמור               בשעת לידה, 0% לצדקה

רעב למצות צדקה

נראה עוד ווארט כאן, להמחיש את הוותרנות והצדקה שלו:

כה. רבי בצלאל סיפר שהריז'ינער [מאד נערץ בחב"ד. הצ"צ קרא לו 'דער הייליגער רוז'ינער'. הוא נין המגיד, נכד רבי אברהם המלאך שחי רק כמה שנים אחרי אביו הה"מ והשאיר שני ילדים יתומים. רבי שלום שכנא – אבי הרוז'ינער – ורבי ישראל חיים מלודמיר. בפועל, רבי שלמה מקרלין גִדל את שני היתומים – אף שבדרך כלל האמא מגדלת – ולכן רבי ישראל מרוז'ין מאד הכיר לו טובה, כמו לסבא. רבי ישראל חיים גם היה חתן של הקארלינער.] סיפר מהצדקות של הקארלינער [הוא מאד אהב לספר סיפורי צדיקים בכלל, ובפרט על רבי שלמה מקרלין, שכמו סבא שלו. הכי הדגיש את מדת הצדקה – ריבוי הצדקות שהיה נותן.] שפעם אחת בעת שהיה עני גדול [כנראה אחרי שכבר מנהיג, כי היו לו נכדים:] והיו לו נכדים קטנים ונכנסו לזוגתו [לסבתא, אשתו של הקארלינער.] ובכו אצלה שלא היה להם לחם לאכול ושלחה אותם להרב [לסבא.] ונכנסו בוכים ושאל להם 'מה אתם בוכים'. והיה חוזר הריז'ינער [היה מקפיד על המילים ואפילו על הטון בסיפורים] 'עס הינגערט' [אנחנו רעבים.]. אמר להם 'איך הינגערט מיר צדאקעס' [גם לי רעב, רעב לי לתת צדקה.], כלומר שרצוני רק ליתן צדקה.

מה זאת אומרת? אחת הסיבות שאדה"ז מסביר שמותר לתת יותר מחומש היא שכל צורך שלך הוא מחוץ לכלל של "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" – כדי לקנות רפואה "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"[נח], ימכור כל מה שביכולתו כדי להציל את נפשו, ואם רעב ימכור הכל. כך אצל אותו צדיק בעל תשובה – הרעב שלו הוא לתת צדקה, לא לאכול. כנראה כאשר סִפר זאת לנכדיו הוא החדיר בהם אמת זו שלו, את מדתו.

לקחתם את החיות שלי!

עוד סיפור דומה:

טו. גודל צדקה שלו אין לשער [כמה שקבל הרבה פדיונות – מיד חלק הכל.] ובביתו [הפרטי] היה ריקם בלי לחם ובדחקות גדול. פעם אחת קודם שבת לא היה לו מעות [לא היה בבית שום כסף לקנות צרכי שבת.] ובא איש אחד ונתן פדיון אחד רענדיל [מטבע חשוב, סכום רציני.] ובתוך כך בא עני ונתן לו הרענדיל. אחר כך, תיכף ומיד, בא ר' שאול [הגבאי של הרבי.] ואמר שאין בביתו מעות על שבת. והוא ידע מהפדיון הנ"ל [הוא היה הגבאי של הרבי, ידע שהחסיד הקודם נתן לרבי רענדיל. נכנס לומר שאין לשבת ורצה שהרבי יתן לו את הרענדיל שיקנה צרכי שבת.] אמר שהוא כבר איננו. וירץ מלפניו לבקש את העני והשיגו ואמר תדעו שאדמו"ר טעה ורצה ליתן א' זעקסער ונתן א' אדום [רצה לתת מטבע שהיא ששית מהמטבע האמור.] ואותו העני היה איש נאמן א"ל תנו לי השש גם כן ונתן לו חזרה האדום. כשבא [ר' שאול] לפניו אמר לו קבלתי חזרה הרענדיל [לא שקר. הרבי התעלף] ונשאר בחלשות ובאו הרבה אנשים עד שהחיו אותו להשיב רוחו, ענה קבלתם ממני כל חיות שלי [כל החיות שלו היתה לתת את הצדקה הזו.] במה שקבלתם האדום חזרה כי זה חיות. והיו אחר כך טרחות גדולות עד שמצאו העני והחזירו לו האדום. ור' לייזשע אמר שאדמו"ק ז"ל אמר בזה"ל עס האט מיר אן גירירט אין שפיצל פין הארץ [הדבר הזה נוגע לנקודה הפנימית של לבי] ע"כ נתעלף.

כל נתינת הצדקה הזו אצלו היתה בשל היותו בעל אמונה, ועוד יותר – בעל בטחון. כי פרנסתו מ"כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו".