בע"ה

כ"ה תמוז ע"ט – כפ"ח

תיקון מנגנוני ההגנה של הנפש

שיעור אנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שלשה מנגנוני הגנה – הכחשה, השלכה, הדחקה

מנגנוני ההגנה – סוגים של הכחשה

נושא עיקרי בפסיכולוגיה המודרנית הוא התייחסות האדם לרע שבו. כאשר האישיות לא מסוגלת להתמודד עם מציאות הרע שבה היא מפעילה מנגנוני הגנה. כמה מנגנוני הגנה יש בפסיכולוגיה? יש ספרים שמדברים על עשרה או אפילו על שלשים ואחד, אבל הכל מתחיל משלשה מנגנונים, הנקראים בלשון הפסיכולוגיה – הכחשה, השלכה והדחקה.

בעצם, גם שלשתם הם צורות שונות של אותו דבר – יש להם מכנה משותף מאד ברור, ההכחשה: המנגנון הראשון, ההכחשה הפשוטה, הוא הכחשה שמשהו קרה. קרה משהו טראומטי שאינך יכול להתמודד עמו – משהו טרגי, חס ושלום, מישהו נהרג, משהו שאי אפשר לסבול פסיכולוגית – אז מכחישים, הוא לא קרה. השלכה היא לקחת משהו שלילי ולהשליך אותו על הזולת (כמו שאדם הראשון השליך את האשמה של האכילה מעץ הדעת על "האשה אשר נתתה עמדי"[ב]) – גם זו הכחשה, לא של עצם המציאות אלא של האחריות שלי. הדחקה היא העלמת משהו מהתודעה שלי (באופן לא-מודע, אם התהליך נעשה במודע הוא נקרא 'דיכוי', וכדלקמן) – כאשר איני יכול לשאת את הסיטואציה נעשית פעולה לא מודעת של הדחקה. כמובן, גם ההדחקה היא סוג של הכחשה-התעלמות ממה שקרה. כל מנגנוני ההגנה הם בעצם של נשמה חולה, שאינה מסוגלת להתמודד, שרפואתה להיות מסוגלת להתמודד.

הכחשה והודאה – בי"ע ואצילות

כפי שכבר הוסבר לאחרונה[ג], שלשת המנגנונים מכוונים בעצמם כנגד העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, שרק בהם יש מציאות של רע[ד] עמו צריכה להתמודד הנפש: בעולם הבריאה, שרק "מיעוטו רע", קל יחסית להכחיש את הרע – לומר שאני צדיק ואין בי רע. בעולם היצירה, שחציו טוב וחציו רע, כבר אי אפשר להכחיש את הרע – אני חייב להודות שגם אני עשיתי את הרע, אבל מישהו אחר אשם, לא אני. בעולם העשיה, שרובו רע, הרע כה חמור עד שאיני יכול להתמודד איתו – לכן אני מדחיק אותו לחלוטין מהמודעות.

למעלה מעולמות בי"ע קיים עולם האצילות – עולם שכולו מודעות אלקית טהורה, ללא מודעות עצמית וללא רע ("לא יגֻרך רע"[ה]). באמת, התמודדות נכונה עם הרע בנפש – בלי להכחיש-להשליך-להדחיק וגם בלי להתמוטט מעצמת הרע – אפשרית רק כשעומדים נוכח פני ה'. רק כאשר האדם מרגיש את עצמת רחמי ה' הוא מסוגל להודות בשפלותו ובחטאיו מבלי להתמוטט[ו]. הרגשת נוכחות ה' ורחמיו האין סופיים שייכת לעולם האצילות, לכן ממנו באה ההודאה על האמת – "מודה ועֹזב ירֻחם"[ז].

הודאה שייכת לספירת ההוד[ח]. הוד משמעותו יפי, הודאה או וידוי. בעולם האצילות הוד הוא יפי, אך הוא יורד לעולמות התחתונים כהודאה על האמת וכוידוי על חטאים (וכפי שעוד יורחב). תיקון כל צורות ההכחשה הוא היכולת להודות על אמת, להביא אותה למודעות, הנמשכת מעולם האצילות: תיקון ההכחשה של עולם הבריאה (עולם השכל) הוא לראות את המציאות כפי שהיא – לא לדמיין. תיקון עולם היצירה (עולם הרגש) הוא הכרה ברגשות האמתיים שלי, ולא להשליך אותם על מישהו אחר (כפי שיבואר עוד בסמוך). בעולם העשיה עלי להיות מודע למעשי, להתוודות עליהם ולתקן אותם.

  אצילות                  הודאה          הוד לשון יפי

  בריאה          הכחשה                  הודאה-הכרה במציאות

  יצירה           השלכה                  הודאה-הכרה ברגשות

  עשיה           הדחקה                  וידוי על מעשים

מנגנון ההגנה "השלכה" בתורה

נרחיב לגבי מנגנון ההגנה של עולם היצירה, עולם הרגש, שנקרא בפסיכולוגיה השלכה. הזכרנו את השלכת ההאשמה של אדם הראשון בחטאו, אבל הדוגמה הראשונה להשלכה, שמתחוללת בעולם היצירה, היא השלכת רגשות שליליים על מישהו. כאשר איני מחבב מישהו – או שונא מישהו – והמצפון שלי אומר שהשנאה לא ראויה ולא מוצדקת, אני בונה דמיון שמי שאיני מחבב שונא אותי. זו הדוגמה הבסיסית של השלכה – הקוטביות של אהבה ושנאה (ה"חציו טוב וחציו רע" של עולם היצירה).

כל הדברים האלה נמצאים בתורה. כל מנגנוני ההגנה שחשבו עליהם במאה השנים האחרונות, 'גילו את אמריקה', הם מאמרי חז"ל או פסוקים מפורשים – אפשר לכתוב ספר שלם בענין. דוגמת ההשלכה הקלאסית כל כך מפורשת, עד שהיא פסוק מפורש, בתחלת ספר דברים – בפרשה שקוראים לפני תשעה באב – המתאר את תפיסת המציאות המשובשת של עם ישראל: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת הוי' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמֹרי להשמידנו"[ט]. מה רש"י אומר שם, בפשוטו של מקרא? "והוא היה אוהב אתכם אבל אתם שונאים אותו משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך". אנשים שונאים את ה', ולא מסוגלים לומר – ואפילו להיות מודעים לכך – שאנחנו שונאים את ה', ולכן אומרים שה' שונא אותנו. זו דוגמה מובהקת למה שנקרא היום 'פסיכולוגיה מודרנית' – 'מה שאתה חש בלבך כלפי אוהבך הוא מה שאתה אומר שהוא חש כלפיך'. זהו מנגנון ההגנה ששייך לעולם היצירה.

לקחת אחריות על האשמה

בשלשת שבועות האבלות על החורבן עלינו להכיר ש"אבל אשמים אנחנו"[י] – "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[יא] ו"כל דור שאינו נבנה [בית המקדש] בימיו כאילו החריבו [באופן פעיל]"[יב]. ההכרה ש'אני אשם' שייכת במיוחד לעולם העשיה. כמובן, צריכים לתקן גם את המודעות שלי (השכל) וגם את היחס שלי לאנשים (הרגש), אבל "כאילו החריבו" נובע מהמעשים הלא-טובים שלי. בעולם העשיה צריך לברר מי אשם ומי חף מפשע, בו אומר הדיין הראשי – "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב"[יג].

זו חויה טראומטית, כמו לשאול – 'מי אשם בשואה?'. רוב האנשים, 99.99%, לא יכולים לקחת את האשמה והאחריות, לדמיין פסיכולוגית שאני מחריב את המקדש, שאני האשם. אם אני אשם-חייב – זו אחריות גדולה, מכה קשה לאגו שלי. וכאשר מטען האשמה כבד מדי, איני יכול לשאת אותו, מה אני עושה? מדחיק, שוכח אותו – מנגנון ההגנה הפסיכולוגי של עולם העשיה, כי האשמה מדי כבדה לנפש שלי.

במאמר החסידות האחרון שהרבי נתן לחסידים, לכולנו – "ואתה תצוה"[יד] – הוא אומר רעיון מאד חזק: שאם אפילו אדם אחד יעשה תשובה במאה אחוז יבוא המשיח[טו]. מה פירוש שאדם אחד יעשה תשובה שלמה? איך הוא יביא משיח? המשמעות חייבת להיות שאותו אדם יקח אחריות על כל המציאות – שהוא אשם בכל. כך מתואר המשיח עצמו בפרק נג בנביא ישעיהו. לקיחת האחריות של אדם אחד על כל הצרות במציאות מספיקה כדי להביא את המשיח. אכן, עבור כולנו לקיחת האחריות הזו היא יותר מדי – אשמה כבדה מדי לשאת.

שלשת השבועות – תיקון שלשת העולמות בוידוי

יש לנו שלשה שבועות כדי ללמוד איך להתמודד עם הרע בשלשת העולמות. כפי שהוסבר בחלקו הראשון של השיעור (שנדפס לעיל), הטעות של עולם הבריאה היא אשליה – אי-הכרה במציאות האמתית (שהיא בעצם הכחשה). הטעות של עולם היצירה היא שנאת חנם (שנאה ה'מוצדקת' על ידי השלכה – השלכת רגש השנאה שלי על הזולת). הטעות של עולם העשיה היא התנערות מאשמה – הדחקת המעשים הלא-טובים שלי, החטאים שגרמו לחורבן.

איך יודעים שהימים האלה שייכים לאשמה? בשלשת השבועות, מי"ז בתמוז עד תשעה באב, יש כב ימים. כל מגלת איכה, שקוראים בתשעה באב, מיוסדת על האלף-בית, והסבה – כפי שמלמדים חז"ל[טז] – היא שחטאינו פגמו ב-כב האותיות. כפי שהוסבר בחלקו הראשון של השיעור, את המציאות אפשר לדמות לטקסט שמורכב מ-כב האותיות (שקריאה נכונה שלו היא תיקון המודעות של עולם הבריאה). בחטאינו אנו פוגמים באותיות של המציאות, מטשטשים אותן כך שאי אפשר לקרוא אותן. מה התיקון? אמירת וידוי. בתורה החלק המעשי של תשובה הוא וידוי[יז]. למה? מה מוסיף הוידוי על ההחלטה בלב שלא אחטא שוב? המשמעות העמוקה של וידוי היא ההוצאה לקדמת התודעה דברים נשכחים – זכרונות מודחקים. בלי שאומר אותם בפה לעולם לא אוכל לחשוף את אותם זכרונות מודחקים, במיוחד בעולם של "אף עשיתיו"[יח] (עולם של כעס-אף ואגרסיביות ושל נאוף – כדרשת חז"ל ש"לא תנאף"[יט] היינו "אל תהנה לאף"[כ] – ב"אף" יש שני נחיריים, נחיר ימין כנגד הנאוף ונחיר שמאל כנגד חרון האף).

מה המלה הראשונה של הוידוי? הוידוי מסודר לפי אותיות האלף-בית, כי הוא מפנה את תשומת לבנו לתקן את הפגמים באותיות. הוא מתחיל מ"אשמנו" – אנחנו אשמים. כל שאר האותיות הן, יחסית, פרטי האשמה – דברים ספציפיים שעשינו לא נכון – בעוד האות הראשונה היא ההכרזה הראשית והכללית שאנחנו אשמים. זהו היום הראשון של שלשת השבועות, כאשר בכל יום מתמקדים באות אחת בוידוי – "אשמנו, בגדנו וכו'" (היום אנחנו ב"חמסנו" – לחיות עם הזמן...). שוב, ההכרה הראשונה בוידוי היא "אשמנו"[כא] – תיקון ההדחקה שבעולם העשיה.

נתן שתי דוגמאות להבנת שלשת העולמות והתיקון שלהם במיוחד בשלשת השבועות, המקבילים לשלשת העולמות התחתונים אותם עלינו לתקן:

ב. התמודדות עם "דאגה בלב איש"

פירושי "דאגה בלב איש"

הדוגמה הראשונה היא נושא עיקרי בתורת הנפש, הפסיכולוגיה החסידית – פסוק שתמיד מסבירים[כב]:

למה אנשים מדחיקים דברים? הם מתחילים לחוש משהו והוא גורם להם דאגה. אנשים לא רוצים להשאר עם דאגה – אז יש מנגנוני הגנה שמנסים לעקוף את הדאגה או למעט אותה. מאחורי כל מנגנוני ההגנה עומד הרצון להרגיע את הדאגה. הפסוק של התמודדות עם דאגה בתורה הוא "דאגה בלב איש יַשׁחנה ודבר טוב ישׂמחנה"[כג].

הפירוש הפשוט של "יַשׁחנה" הוא ישפילנה[כד] – לא הדחקה של הדאגה אלא דיכוי מודע שלה. זהו הפשט, אבל חז"ל מפרשים[כה] עוד שני פירושים שונים:

פירוש ראשון של חז"ל, "יסיחנה מדעתו" – תסיח מהדעת, תשכח. לא דיכוי של הדאגה, אלא סילוקה מהתודעה. איך? לחשוב על משהו אחר. הרבי אומר הרבה פעמים שצריך להסיח את הדעת מדאגה – שים את דעתך בתורה ותשכח את הדאגות שלך. הסחת הדעת נשמעת כמו הדחקה. הפשט הראשון הוא דיכוי של דאגה, הפירוש השני הוא יותר לעשות משהו כדי הדאגה תעלם – לאיפה היא נעלמת? ללא-מודע.

הפירוש השלישי (הפירוש השני של חז"ל) הוא "ישיחנה לאחרים" – לשון שיחה. אם יש לך דאגה – ספר עליה, גלה אותה, למישהו אחר, לאוהב אמתי, לחבר אמתי. היום חבר אמתי יכול להיות יועץ. זהו גם סוג של וידוי (שייך לעולם העשיה), אבל יותר שיתוף מאשר וידוי – שתף את הדאגה שלך עם מישהו. שיתוף הרגש כבר שייך לעולם היצירה, עולם הרגש. כשאני משתף עם מישהו, כשהוא רק מקשיב לי באמפטיות, הוא לוקח ממני חמשים אחוז ממשקל הדאגה.

אחר כך הפסוק ממשיך "ודבר טוב ישמחנה" – אם יש לו משהו טוב לענות לי, להראות לי את המציאות בעינים אמתיות (שייך לעולם הבריאה), הוא משלים את התהליך ומשמח את הנפש.

שלשת הפירושים – הופעות חיוביות של מנגנוני ההגנה

כל אחד מהמנגנונים מופיע במגוון צורות – הם יכולים להופיע בצורה שלילית, אבל יכולים גם להיות מאד טובים.

הצורה הפשוטה של הכחשה היא הכחשה מציאותית – הדבר הלא טוב פשוט לא קרה. זו אשליה. כתוב[כו] שבפני רשב"י בית המקדש לא חרב – זו צורה חיובית של הכחשה, החורבן מעולם לא קרה. אולי צריך לאשפז מי שחושב ככה... כשמדברים על מנגנוני ההגנה אומרים שהכחשה היא ההתחלה של התמודדות – כל התמודדות מתחילה בצורה מסוימת של הכחשה.

אם אני יכול לשתף את הדאגות שלי עם חבר טוב אמתי – זו צורה חיובית של השלכה. אני לוקח רגש שלילי שלי ונותן אותו למישהו אחר – כעת יש שני שותפים. הוא מקשיב איתי, אמפטי, ונעשה שותף ברגש השלילי שלי – כי אני לא יכול להתמודד לבדי. ברגע שמשתפים נשמה אוהבת אחרת בדאגה היא כבר יכולה לקחת חלק מהמשקל. זהו (בעיקר) תיקון עולם היצירה.

השיתוף אינו דיכוי. דיכוי הדאגה הפשוט הוא סוג של הכחשה.

אם כן, פסוק הבסיס של תורת הנפש לפי התורה כולל שלשה פירושים, שהם עצמם צורה חיובית של שלשת מנגנוני ההגנה – דרך חיובית לבטל או להכחיש ראיה מסוימת של המציאות. הדרך הראשונה היא דיכוי – 'לא, לא קרה בדיוק כך'. הדרך השניה היא שיתוף הרגש השלילי. נשתמש במלה שטרם השתמשנו בה – בושה. יש לי רגש שאני מתבייש בו, ועל ידי שיתופו עם מישהו אחר הוא מסיר ממני חלק מהמשקל שלו. זו השלכה חיובית – כאשר הזולת מוכן להיות שותף שלי ברגש. הדבר השלישי הוא שכחה באופן מסוים, היסח הדעת – סוג של הדחקה.

בפסיכולוגיה מדברים על שני סוגי הדחקה: הדחקה ראשית והדחקה משנית. ההדחקה הראשית היא הדחקה עוד לפני שאני יודע על משהו – לפני שהוא נעשה מודע. הדחקה משנית היא אחרי שאני מודע – הסח הדעת. משיח יבוא בהסח הדעת[כז]. יש משהו טוב גם בהדחקה, בהיסח הדעת. הרבה מאד אנשים – וכמדומני שאולי במיוחד נשים – כתבו לרבי על דאגות, והרבי תמיד ענה 'הסח הדעת', הדחקה. הדחקה חיובית, השייכת לעולם העשיה – "אף עשיתיו".

  אצילות                  הודאה באמת         

  בריאה          הכחשה                  "ישׁחנה" (ישפילנה)

  יצירה           השלכה                  "ישׂיחנה לאחרים"

  עשיה           הדחקה                  "יסיחנה מדעתו"

ג. הקבלות נוספות

"עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת"

ניתן עוד מבנה חשוב המקביל להכחשה-השלכה-הדחקה: בנביא מיכה יש פסוק שמצוטט בהרבה מקומות (עד שהוא אחד מעמודי התורה כולה, "בא מיכה והעמידן על שלש"[כח]) – "הגיד לך אדם מה טוב ומה הוי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך"[כט]. שלשת עמודי המוסר הללו מקבילים באופן פשוט לשלשת העולמות והמנגנונים שלהם מלמטה למעלה:

העקרון הראשון הוא "עשות משפט" – לשון עשיה, "המעשה הוא העיקר". בחסידות "משפט" היינו הידיעה איך לשפוט את עצמך. "עשות משפט" בעבודת הנפש היינו לדון את הדברים הטובים שלי ואת הדברים השליליים שלי. במשפט מישהו יוצא חייב ומישהו יוצא זכאי. בתוכי יש גם את החלק הזכאי-התמים, אבל בדרך כלל בעולם העשיה אני חייב (כנ"ל). העבודה הזו נקראת "עשות משפט".

העקרון השני הוא "אהבת חסד". פשוט, שזהו עולם האהבה. אהבה היא תיקון עולם היצירה – אהבת חסד ועשית חסד עם הזולת (אם אתה אוהב חסד אתה גם עושה חסד, כמובן). "חסד לאברהם"[ל] – הראשון בשלשת האבות (המכוונים כנגד שלש המדות חג"ת, מדות הרגש של עולם היצירה) הוא אהבה וחסד.

המדרגה העליונה – העקרון השלישי – היא "והצנע לכת עם אלהיך". אחת המשמעויות של עולם הבריאה – עולם של תודעה והכרה – הוא "אור המאיר לעצמו", זהו עולם מופנם. עולם היצירה (הרגש) ועולם העשיה (מעשה) הם מוחצנים, יש בהם אור מוחצן, "אור המאיר לזולתו", אך בעולם הבריאה יש אור מופנם, "אור המאיר לעצמו" – עולם של מחשבה, בניגוד לדיבורים (יצירה) ומעשים (עשיה). שלשת העולמות מכוונים גם כנגד מחשבה-דבור-מעשה[לא]. כך גם קודם שייכנו את הפירוש של "'דאגה בלב איש' ישיחנה לאחרים" לעולם היצירה, עולם של דבור. העולם העליון בשלשת העולמות התחתונים הוא עולם הבריאה, עולם המחשבה. מאד ברור שלשם שייכת הנהגת "הצנע לכת עם אלהיך" – צניעות, שאחרים לא יראו את מה שאתה עושה וחווה, התבודדות עם ה'. כאשר אתה לבד עם ה' אתה מסוגל לפתוח את העינים להסתכל על המציאות כפי שהיא באמת – תיקון התודעה של עולם הבריאה.

  אצילות                  האמת         

  בריאה          הכחשה                  מחשבה                  "והצנע לכת עם אלהיך"

  יצירה           השלכה                  דבור            "ואהבת חסד"

  עשיה           הדחקה                  מעשה          "עשות משפט"

מנגנוני הגנה חיוביים

אמרנו שהכחשה שייכת לעולם הבריאה. יש עוד ביטויים בחסידות[לב] לבריאה-יצירה-עשיה: עולם הבריאה נקרא גם "אפשריות המציאות", עולם היצירה נקרא "מציאות כללית" ועולם העשיה "מציאות פרטית".

אם עולם הבריאה הוא אפשריות המציאות, המציאות בו 'נזילה' – גם ראית הדברים כפי שהם באמת מאד נזילה, לכן מאד קל להכחיש בו את המציאות. המציאות עדיין לא מוגדרת ומוגבלת, אין עדיין מציאות אחת חד-משמעית, יתכן כך ויתכן כך, הכל בגדר "אפשריות המציאות" – המציאות עצמה נזילה וכמותה גם המבט על המציאות.

נאמר עוד משהו חשוב על מנגנוני ההגנה: פסיכולוגיים מודרניים אומרים שהכחשה יכולה להיות חולי, מחלת נפש; היא יכולה להיות גם חוסר-בגרות – תגובה ילדותית למציאות; הכחשה יכולה להיות גם נוירוזה – תגובה יותר בוגרת, אבל נוירוטית; אבל היא יכולה להיות גם תגובה בוגרת וטובה – החלטה נכונה לראות את המציאות באור מסוים, לתת לה פרשנות חיובית ומועילה (ארבע האפשרויות הן כנגד ה-ו-ה-י, ודוק היטב).

אמרנו שהפסיכולוגים רושמים רשימה של הרבה מאד מנגנוני הגנה – אחד מהם הוא ענוה, אחד מהם הוא אלטרואיזם, שגם מוגדרים כמנגנוני הגנה. זו דוגמה שהעולם החילוני לוקח משהו קדוש ומקלקל אותו – הופך דברים מאד נעלים למנגנוני הגנה של האגו, המשמשים כדי לשמור אותו מדאגות כבדות. אנחנו מאמינים בה', מאמינים בתורה, מאמינים שיש דברים שבאמת טובים מצד עצמם – אבל הם קוראים לענוה או לאלטרואיזם מנגנוני הגנה חיוביים, בוגרים.

יש עוד מושג, שנלקח ישירות מהתורה, שהם קוראים סובלימציה. סובלימציה היא לקיחת דברים שליליים – דברים שהיו מודחקים – ולעדן אותם. שוב, זהו מושג שנלקח ישירות מחז"ל[לג], שאמרנו שמי שנולד במזל מאדים יהיה שוחט. האפשרות לקחת תכונה גרועה ולעדן אותה, שתהיה טובה, היא מה שה' רוצה מאתנו – שנהפוך את התכונות השליליות שלנו לטובות, על אף שהן נשארות בהתאם לטבע הבסיסי שלנו.

שמחת הוידוי

דברנו הערב על תיקון שלשת העולמות, ובעיקר (בחלקו הראשון של השיעור) על הדרך להביא את המשיח: לפקוח עינים ולראות את המציאות באופן מפוכח על ידי לימוד והפצת החסידות; להגיע לכך שרגשותי יהיו כולם אהבה ללא תנאי כלפי האחר; ועשיית תשובה בפשטות, באופן מעשי. כשעושים תשובה אפשר לשאת את כל הרע – כי אפשר להתמודד איתו ולתקן אותו.

התהליך כולו הוא המשכת ההודאה מעולם האצילות, לתקן את האשליות, את הרגשות השליליים ואת רגשות האשמה. היסוד הוא העמידה מול ה' – כפי שפותחים כל בקר ב"מודה אני לפניך מלך חי וקים". בעולם הבריאה ההודאה היא ראית המציאות נכון, להודות בדברים מוכחשים; בעולם היצירה היא תיקון הרגש, להודות בדברים שהשלכנו על אחרים; בעולם העשיה המשמעות היא תיקון המעשים, להתוודות על דברים שהדחקנו. הכל בא מעולם האצילות, בו ההוד הוא ההודיה מול ההוד וההדר של ה'.

את הכל צריך לעשות בשמחה, לא בעצבות. איך אפשר לעשות זאת בשמחה? צריכים להיות עצוב ושמח בו זמנית – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא"[לד]. יש משל מפורסם בחסידות[לה], כאשר המלך גולה, אבל בדרך הוא בא אלינו – לברוח אל הבקתה הקטנה שלנו – אנחנו עצובים שהוא גולה ושמחים שהוא אתנו.

ד. "אשם אשם להוי'"

אשם – צירוף היסוד

המלה אשם כוללת את שלש האמות בספר יצירה (המיוחס לאברהם אבינו) – אמש, אויר-מים-אש[לו]. בספירות אמש היינו שלש הספירות הראשונות – כתר, חכמה, בינה – כתר הוא אויר, חכמה היא מים ובינה היא אש. אשם הוא הצירוף הכי חשוב של שלש האותיות הללו כמלה בלשון הקדש. הסדר של אשם הוא אויר, אש, מים – בצירוף אמצע-שמאל-ימין – שלפי הקבלה מוליד את ספירת היסוד. היסוד הוא כח החיבור בין נשמות – באופן חיובי או שלילי, בכריתת ברית או חלילה בפגם הברית. הרמת ידים ואמירת 'אני אשם'[לז] היא תיקון הברית.

אשם – עיסוק ברע המודחק

בסוף פרשת ויקרא יש פסוק מאד יחודי, תופעה חד-פעמית בתורה, בו מופיע הצירוף "אשם" שלש פעמים – "אָשָם הוא אָשֹם אָשַם להוי'"[לח]. בבית המקדש – בו עוסקים בימים אלה – מקריבים קרבנות. אחד הקרבנות נקרא קרבן אשם וקרבן אחר נקרא חטאת – אלה שני קרבנות שונים. בפסוק על קרבן אשם מופיעה המלה הזו שלש פעמים בחמש מלים – "אשם הוא אשם אשם להוי'". 'חזקה' של אשם. מה משמעות הפסוק? נראה שיש כאן יתור-לשון בולט.

מה ההבדל בין קרבן חטאת לקרבן אשם? קרבן חטאת בא רק על חטא ידוע, ואילו קרבן אשם בא גם כאשר אינך בטוח שחטאת – "אשם תלוי" (להבדיל מאשמות שיש בהן ידיעה[לט]). יש שתי חתיכות – אחת של שומן (שמותר לאכול) והשניה של חלב (שיש כרת באכילתו, עונש רוחני חמור של כריתה מהשרש). אכלת אחת מהן, ואינך יודע אם אכלת חלב או שומן – עליך להביא קרבן אשם, שמא אכלת את החלב שיש בו חיוב כרת. יש משהו יחודי המדגיש את ההבדל בין קרבן אשם לקרבן חטאת – השווי של קרבן אשם, על חטא לא ידוע, גדול משווי קרבן חטאת, על חטא ידוע. "חטאת בת דנקא" (סנט אחד...), אבל אשם עולה פי ארבעים ושמונה[מ].

רבינו יונה, מגדולי הראשונים, דן[מא] איך יתכן שאדם מתחייב על חטא לא ידוע פי 48 מעל חטא ידוע? הוא עונה שבשביל לעשות תשובה על חטא לא ידוע נדרשת עבודה הרבה יותר עמוקה, כי הוא בא ממקום עמוק יותר בתודעה. זו דוגמה מופלאה בתורה ליחס בין מודע ללא-מודע – הלא-מודע חמור וקשה לתיקון פי 48 מאשר המודע. הדבר שייך בדיוק למה שדברנו על אשמה מודחקת – מנגנון ההגנה של ההדחקה דוחק את האשמה עמוק לתוך הלא-מודע. הדחקה יכולה להיות כה טובה, עד שמשיח בא בהסח הדעת, ויכולה להיות כה רעה עד שאם אתה מודע שאולי חטאת עליך להביא קרבן אשם, שעולה פי 48 מקרבן חטאת על חטא ידוע. אז מתקיים הפסוק "אשם הוא אשם אשם להוי'".

רמזי אהבת ישראל

יש הרבה פירושים לפסוק, אבל נאמר עליו רק עוד דבר אחד: בפסוק הקודם כתוב על קרבן אשם "איל תמים יביאנו" – איל בן שתי שנים. איפה מופיע האיל לראשונה בתורה? בעקדת יצחק[מב]. האיל הוקרב במקום יצחק. כתוב "איל תמים" ואחר כך "אשם הוא אשם אשם להוי'". אין לנו לוח, אז נצטרך לצייר מול עינינו:

נכתוב את המלים אהבת ישראל – התיקון ששייך לימים האלה (כנ"ל באריכות) – בהן יש תשע אותיות:

א ה ב

ת י ש

ר א ל

אהבת ישראל – ראש-תוך-סוף איל (אלכסון של רבוע האותיות). כעת לומדים איך לקרוא... במושגים שאמרנו בחלק הראשון של השיעור, לומדים איך להמשיך מעולם הבריאה (לימוד לקרוא) לעולם היצירה (אהבת ישראל). רק שלש האותיות האמצעיות (השורה האמצעית ברבוע האותיות) הן תיש. איל הוא כבש זכר ותיש הוא עז זכר. המלה הראשונה בתורה, "בראשית", היא אותיות ברא-תיש[מג] – הדבר הראשון שה' ברא... לפעמים האיל בעקדת יצחק נקרא תישנח – לפעמים עז וכבש מתחלפים, כמו בקרבן פסח שאפשר להביא אחד משניהם[מד].

כדי להשלים את קריאת המלים אהבת ישראל, נקרא את האותיות הנותרות למפרע – ארבה. ארבה הוא המכה השמינית במצרים, אבל ההופעה הראשונה של המלה "ארבה" היא בסוף העקדה – "הרבה ארבה את זרעך"[מה]. ארבה עולה יצחק, ח"פ הוי'. אהבת ישראל עולה אהבה פעמים חכמה, ומוסבר[מו] שבשביל אהבת ישראל צריך גם אהבה וגם חכמה-בטול. ארבה אפשר לקרוא גם ארֻבה – כמו בפסוק "ארֻבֹת השמים נפתחו"[מז]. יש ארובות השמים בנח וגם אצל משיח[מח] – גילוי הממד הפנימי והחדש של התורה נקרא פתיחת ארובות השמים, משיח יבוא ויאיר לעולם אור של "תורה חדשה"[מט].

איל ותיש הם חיות כשרות. האם ארבה הוא כשר? אפשר לאכול ארבה? כתוב שישנם עשרה מיני ארבה שונים, שחלקם כשרים וחלקם לא. הארבה הכשר נקרא חגב. היום, כדי לאכול חגבים צריך להיות תימנים – להם עדין יש מסורת. חגב בגימטריא אהבה. כל הביטוי אהבת ישראל עולה 73 פעמים חגב...

קרבן האשם עליו דברנו נקרא בחז"ל "אשם תלוי" – הוא תולה את החטא שלך בינתיים, כי אם אחר כך יוודע שבאמת חטאת עליך להביא קרבן חטאת. האשם תולה את החטא בלימבו – זהו עוד סממן לכך שהכל שייך כאן ללא-מודע. ל"אשם תלוי" יש אותם ראשי תבות כמו "איל תמים". הכל רמוז בפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלהים את" – את ראשי תבות איל תמים ואשם תלוי.

אמרנו זאת כדי לעשות את הדברים שמחים בסוף. שבזכות אהבת ישראל ללא תנאי (הכולל את כל המינים הטהורים...[נ]) בנוסף לכל מה שאמרנו, משיח יבוא, ושהימים האלה יהפכו מיגון לשמחה, מדאגה וחרדה לאור ושמחה מושלמים.