בע"ה

אור לה' תמוז ע"ט – כפ"ח

בטול הקליפות

שיעור בלקוטי לוי יצחק לתניא פרק יט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פסוקי בטול הקליפות בתניא

בטול הקליפות בגילוי הנפש האלקית

נלמד היום קטע מלקוטי לוי יצחק, הפירוש לתניא מאביו של הרבי, על פרק יט בתניא. פרק יט מדבר על טבע הנפש האלקית, "נר הוי' נשמת אדם"[ב], לעלות לה' כשלהבת העולה מאליה מתוך חפץ וחשק בטבעה "ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ב"ה הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי....". בהמשך מסביר אדמו"ר הזקן שהאמונה הפשוטה של היהודי שורה בחכמה של הנפש האלקית. לפעמים האמונה-החכמה נמצאת בשינה, אבל אף פעם לא בגלות. אצל רשעים הארת החכמה בגלות אבל עצם נקודת החכמה של הנפש האלקית נמצא בהעלם-בשינה (ולא מתלבשת-גולה ברע), ומתעורר בעת נסיון, "ויקץ כישן א-דני"[ג].

לכן כל יהודי, הגם שכל חייו היה שקוע בעבירות, מוכן בפשטות למסור את נפשו על קידוש ה'. זו אחת הנקודות הכי חשובות בכל ספר התניא – נכונות היהודי למסור את הנפש, אף שאינו מודע אליה כלל בחיי היום-יום. ברגע שהחכמה, בה שורה האמונה הפשוטה, מתעוררת – כל הקליפות של היהודי, כל העבירות שעשה (מדבר כאן ברשעים), מתבטלות ונופלות באופן ספונטאני, כמו שכתוב לקראת סוף הפרק (דף כה, א):

ויקץ כישן ה' לעמוד בנסיון באמונת ה' בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו להתגבר על הקליפות ותאוות עוה"ז בהיתר ובאיסור שהורגל בהם ולמאוס בהם ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו למסור לו נפשו על קדושת שמו ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם כמארז"ל שהרשעים הם ברשות לבם [הרשע אינו ברשות עצמו, היינו שמצד עצמו לא יכול היה להתגבר.] מ"מ כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד שיסודתה בהררי קודש היא בחי' חכמה שבנפש האלהית שבה מלובש אור א"ס ב"ה הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה' כדכתיב כל הגוים כאין נגדו וגו' וכתיב כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו וגו' וכתיב כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו' וכתיב הרים כדונג נמסו.

ארבעת פסוקי בטול הקליפות

בתיאור בטול הקליפות שקראנו מביא אדמו"ר הזקן ארבעה פסוקים, וזהו הדיוק אליו מתייחס רבי לוי'ק. נחזור על ארבעת הפסוקים: הראשון הוא מישעיה פרק מ, שקוראים בהפטרת "נחמו" – "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ"[ד]. הפסוק השני הוא מתהלים – "כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ הוי' כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן"[ה]. הפסוק השלישי גם מתהלים – "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים"[ו]. והפסוק האחרון, אף הוא מתהלים – "הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי הוי' מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ"[ז].

נשים לב שבכל פסוק כותב אדה"ז חלק מהפסוק ומסיים וגו', ורק בפסוק האחרון – משום מה – לא מסיים וגו'. הרבי מסביר שיש לדייק את כל הגו', וגו', כו', וכו' שכותב אדה"ז בספר התניא – כל ביטוי מאד מדויק, ויש הבדל אם כתוב בלי ו או עם ו – גו' או וגו' על פסוק בתנ"ך ואילו כו' או וכו' על מאחז"ל. אם ההמשך לא נוגע לענין, אלא שרק צריך להזכירו כדי לא לצטט חלק מפסוק אלא פסוק שלם, כתוב גו' (או כו'), אבל אם ההמשך נוגע לפירוש, לענין, כתוב וגו' (או וכו'). זהו כלל גדול של הרבי בלימוד תניא. בקטע שקראנו על כל פסוק כתוב וגו', ב-ו, כלומר שההמשך חשוב לענין. רק בסוף, "הרים כדונג נמסו" לא כתוב וגו' וגם לא גו' – אף על פי שהוא רק חלק מפסוק. עוד צריך לשים לב ששני הפסוקים האחרונים כאן דומים, אף שאינם מאותו מקור – שניהם פסוקים של 'דונג נמס'. ראוי להבין מה ההגיון הפנימי פה.

פירוש ר' לוי'ק והרבי – קליפת נגה ו-ג קליפות הטמאות

רבי לוי'ק כותב:

הביא ד' פסוקים. יש לומר כנגד כל הקליפות שהם ד' קליפות בכלל. קליפת נגה וג"ק הטמאות לגמרי כמ"ש לעיל בפ"ו ופ"ז.

עד כאן, משפט אחד קצר. ר' לויק לא מסביר את ההקבלה בין הפסוקים לארבע הקליפות – אנחנו כן ננסה להסביר ולהשלים את הרעיון שכותב כאן. מי שרוצה ללמוד תניא בעיון צריך להתחיל מספר הביאורים על התניא של הרב חיטריק – על כל קטע מובאים ביאורי הרביים, כולל ר' לויק, ואחר כך של החסידים. על דיוק ארבעת הפסוקים שמביא אדמו"ר הזקן אין כאן קטע של הרביים, אבל ב'רשימות' של הרבי על התניא שהדפיסו כתוב כך:

להעיר שמביא ד"פ וי"ל נגד ד' קליפות.

ועוד י"ל דפסוק האחרון, דרק נמיסה יש בו ולא אבידה או אין, לנגד ק"ן.

ב'פענוחים' כאן מציינים על ההקבלה לארבע הקליפות גם ללקוטי לוי יצחק, וגם מציינים – בהערה של הרבי על הפסוק האחרון – שהפסוק האחרון כלל לא הוזכר במהדורה קמא של התניא.

כפי שעוד יורחב, ארבע הקליפות הן כנגד אבי"ע דלעומת-זה, כנגד אותיות הוי', כאשר קליפת נגה היא הקליפה שכנגד עולם האצילות ו-ג קליפות הטמאות לגמרי כנגד עולמות בי"ע.

כשהתבוננתי בזה – עוד לפני שראיתי את דברי הרבי ב"רשימות" – המחשבה הראשונה היתה שהיות ושני הפסוקים האחרונים דומים מתאים לכוון אותם כנגד חו"ב (אצילות ובריאה, אותיות י-ה שבשם), "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ח] של הלעומת זה, וממילא משמע שסדר הפסוקים שמביא אדה"ז הוא מלמטה למעלה ומובן שהפסוק האחרון "הרים כדונג נמסו"[ט] הוא כנגד האצילות, קליפת נגה, כנ"ל (והפסוק הקודם "כהמס דונג מפני אש יאבדו"[י] כנגד עולם הבריאה, בו מקננת אמא, שרש קו השמאל, בחינת אש). מה שעולה בקנה אחד עם הערת הרבי. אך במחשבה שניה עלה בדעתי שאפשר היה גם לכוון בסדר הפוך, מלמעלה למטה, וכמו שיתבאר.

לקוטי הגהות: ארבעת חלקי הרע שבאדם

לפני העיון בסדר הפסוקים כנגד הקליפות נביא ביאור מלקוטי הגהות לתניא (מר' הלל או מתלמידיו):

הב' פסוקים [הראשונים שהביא] מרומז בהם [שתי בחינות רע:]

בחי' הא' כל הגוים היינו שהמשיך עליו בחטאו בחי' הרע של ג' קליפות הטמאות ממש [כאן כלל לא מדבר על קליפת נגה, אלא ש"כל הגוים" הם שלש קליפות הטמאות שהמשיך האדם עליו בחטאו.]

והפסוק כי הנה אויביך היינו הרע שלו בבחי' עצמו [כבר ווארט יפה, חידוש, שיש לאדם רע שלו מצד עצמו. אולי כאן הוא מתכוון לקליפת נגה, כי בתניא פ"א כתוב שהרע של הנפש הבהמית הוא קליפת נגה. הוא היה שקוע בחטאים, כך שיש "כל הגוים" סביב לו – הוא שקוע בתוך כל הרע שבעולם – ויש את הרע הפנימי שלו בתוך עצמו. הוא לא כותב בפירוש מה הוא, אם קליפת נגה או לא, אבל יתכן שזו קליפת נגה, נפש הבהמית. הרע העצמי של האדם הוא "אויביך", האויב המיוחד שלו. מזכיר ביטוי של הרבי הקודם בקונטרס כללי החינוך וההדרכה[יא] – 'אויב בלבוש אוהב' ("שונא המסתתר בבגדי אוהב – אהבת עצמו – ומתעה את האדם על כל צעד וצעד"). היצר בא כאילו הוא אוהב של האדם, מציע לו דברים טובים, אבל בעצם הוא האויב הכי גדול. הוא אומר זאת בפרט לגבי מדת ההתנצלות וההצטדקות – טבע האדם טבע להתנצל על כל מעשיו ולהצדיק אותם. הוא אומר ש"אהבת עצמו" הגורמת להצטדקות ולהתנצלות היא הדבר הכי גרוע – האדם נמצא בעולם השקר, שכל מה שעושה חייב להיות צודק. מי שאומר לו 'אתה צודק' נדמה כאוהב, מצדיק אותו, אבל באמת הוא האויב הכי גדול שלו – אויב בלבוש אוהב. כמו שכתוב ב"היום יום"[יב], בקורת היא המעמידה את האדם על מקומו האמתי בעולם הזה.],

שוב, הוא אומר ש"כל הגוים כאין נגדו" היינו כל הקליפות, ג קליפות הטמאות, ו"כי הנה אויביך הוי'" היינו הרע העצמי של האדם. אחר כך יש את שני הפסוקים של דונג נמס:

ואח"כ כהמס דונג היינו התעוררות הרע של קליפות נוגה [מכאן משמע קצת שהרע של האדם עצמו, בפסוק הקודם, לא היה קליפת נגה אלא העלם הרע ממש שבתוך האדם.]

וכתיב הרים כדונג נמסו היינו כל הבליטות של האש של המדות [צריך להסביר את כוונתו. מהי התעוררות קליפת נגה בחסידות? בדרך כלל תאוות היתר – רצון לאכול סוכריה, לאכול משהו טעים. על התעוררות הרע של קליפת נגה, תאות היתר שנקראת "שדין יהודאין"[יג], נאמר "כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'". כאן הכל מתבטל בפני הנסיון באמונה בה'. איזו בעיה נוספת יש? דבר דומה, אבל משהו אחר – הדבר הכי שנוא בחב"ד הוא 'בליטות', שאדם משוויץ, מבליט את עצמו. כאן הוא מוסיף שהבליטות באות בגלל האש – ההתלהבות גורמת שאדם יבליט עצמו, ישוויץ. הוא קושר זאת לפסוק האחרון, בו מדובר ב"הרים", בליטות – הארץ בולטת. ווארט מאד יפה.].

זהו פירוש פנימי – לא מתייחס לארבעת הפסוקים כנגד ארבע הקליפות שמונה הקבלה, אלא כנגד ארבעה סוגי רע בנפש. הדבר הראשון – שהאדם עטוף בכל הקליפות הרעות. הדבר השני – הרע של עצמו. הדבר השלישי – התעוררות הרע של הנה"ב, תאוות היתר כפי שהסברנו. הדבר הרביעי – בליטות חיצוניות. ברגע שאתה הולך למסור את הנפש על קידוש ה' – אתה לא חושב על הבליטות. אמנם, יש סיפור מפורסם מרבי שלמה מקרלין[יד] – שאין לו כאן בתניא רמז – שלקח פעם את חסידיו לראות איך תלו יהודי על קידוש ה'. הוא הצביע עליו ואמר להם שהיו לו מחשבות זרות בשעת מסירות נפשו. כזה דבר הס מלהזכיר, לא כתוב בכלל בספר התניא, בו מדובר ביהודי פשוט, שלא יתכן בכלל שבשעת מס"נ תהיינה לו בליטות או חיצוניות. כך לפי הווארט האחרון כאן, על "הרים כדונג נמסו".

הבאנו זאת רק כדי שנבין שחסידים התייחסו לדיוק הזה. התייחסו לכל פרט בתניא קדישא, וכאן אנחנו רואים בפירוש מה כתוב. רבי לוי'ק אומר יותר פשוט, שיש כאן התייחסות ל-ג קליפות הטמאות וקליפת נגה, בלי להסביר איך. ננסה להוסיף לו ביאור (בנוסף לדברי הרבי ב"רשימות" כנ"ל).

קליפת נגה – הרע העדין

נחזור למה שאמרנו הרגע, למה יש ארבע קליפות? כנראה שהן זהות, בלעומת זה ("את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[טו]), למבנה הכללי של ארבע מדרגות – י-ה-ו-ה. גם בסטרא אחרא יש י-ה-ו-ה – הרי הוי' ב"ה מהוה הכל, גם את הקליפות, וממילא גם משתקף בהן. הקליפות מתחלקות לאחת לעומת שלש – אחת בפני עצמה, מצב בינים בין הקדושה לבין הקליפה, ושלש שהן טומאה גמורה.

מצב הבינים יכול להכלל בתוך הקדושה ויכול לרדת ולהכלל בתוך הקליפה, וכאשר הוא נכלל בקליפה הוא מוריד אליה יניקה-חיות מהקדושה. אם כן, בעצם קליפת נגה הכי גרועה מהכל, כי בהעדרה לא היתה שום יניקה לשלש קליפות הטמאות, שום חיות, והיו מתות – שלש הקליפות הטמאות חיות רק בזכות קליפת נגה, המניקה להן חיות מהקדושה[טז]. לכן כתוב שבמובן מסוים קליפת נגה הכי גרועה מכל הקליפות, אך היא גם העדינה ביניהן.

זהו ווארט בחסידות, שהרשע הכי גרוע – הוא הכי עדין. אפשר לחשוב שהרשע הכי גדול הוא הכי גראב, הכי גס, אבל בעצם הוא הכי עדין. בכלל, פירוש המלה נגה בתנ"ך הוא אור – אחד מ-יג השמות הנרדפים של אור[יז], "אֹרח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום"[יח], "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול ישבי בארץ צלמות אור נגה עליהם"[יט], "הוי' יגיה חשכי"[כ] (פסוק שאומרים לפני הדלקת נרות חנוכה) – אך זהו אור עמום, מעורב בחשך.

איזה אות בשם הוי' צריכה להיות בין הקדושה לבין הקליפות? ה-י. גם בעולמות, אם י-ה-ו-ה כנגד העולמות, ה-י הוא אצילות (כנ"ל) – נבדל לגמרי משלשת העולמות התחתונים. גם בקליפות קליפת נגה בפני עצמה. כתוב שיש קליפה גם כנגד האצילות. איך היא נקראת? "ופילגשו ושמה ראומה"[כא] – ראו-מה, ראו את הבטול שלי, בליטת הבטול כביכול[כב] (מתאים לפירוש החסידים ש"הרים כדונג נמסו" היינו בליטות, וכן לפירוש הרבי דהיינו קליפת נגה). אבל כתוב בקבלה, בכתבי האריז"ל[כג], שהקליפה שכנגד האצילות לא נמצאת בעולם האצילות – באצילות "לא יגֻרך רע"[כד] ולכן היא נדחית לעמוד בראש עולם הבריאה. בכל אופן, קליפת נגה היא כנגד האצילות (י) ושלש הקליפות הטמאות לגמרי הן כנגד בי"ע (הוה).

ביאור הפסוקים מלמעלה למטה

בסדר שהוא מביא, איזה פסוק אמור להיות כנגד הנגה? הרבי מסביר שהפסוק האחרון הוא קליפת נגה, אבל "שבעים פנים לתורה"[כה] ("והייתי שפל בעיני"[כו]). לכן, לפני שראיתי את רשימת הרבי, היתה מחשבה (שניה) שמסתמא שני הפסוקים האחרונים, הדומים, לא יכולים להיות קליפת נגה – לא מסתבר שבשני פסוקים כמעט זהים אחד מתייחס לשלש קליפות הטמאות והשני לקליפת נגה, שהרי קליפת נגה נבדלת-אחרת משלש קליפות הטמאות.

אם כן, יש רק שני מועמדים לקליפת נגה – "כל הגוים כאין נגדך" או "כי הנך אויביך יאבדו יתפרדו". על הפסוק השני יש סיפור מהבעש"ט[כז] שבאו כחות הטומאה – ודאי הקליפות הטמאות – ואמרו לו לכפור, והוא צעק "יתפרדו כל פֹעלי און"[כח] והם נעלמו. אותו סיפור מהוה איזה מקור למה שכתוב כאן – שכאשר מתגלה הקדושה ברוב עצמתה כל הקליפות בטלות – ולפיו ודאי שזהו פסוק של הקליפות הטמאות. אם כן, מתבקש שהפסוק הראשון מכוון כנגד קליפת נגה.

אכן, גם הסדר מסייע – מסתמא הפסוק שהביא ראשון הוא כזה גם מצד הענין (ולהעיר שבפסוקי תהלים לא הקפיד אדמו"ר הזקן על סדרם בכתוב), וקליפת נגה היא הראשונה, הכי גבוהה והכי מסוכנת, בקליפות. כך משמע בפשטות גם מדיוק לשון רבי לוי'ק, בסדר בו הזכיר את הקליפות: "הביא ד' פסוקים יש לומר כנגד כל הקליפות שהם ד' קליפות בכלל קליפת נגה וג"ק הטמאות לגמרי".

החלוקה הכי פשוטה כאן היא לפי מקור הפסוקים – הפסוק הראשון מישעיה ושלשת הפסוקים הבאים מתהלים, אחד מנביאים ושלשה מכתובים. יש כאן חלוקה עצמית של אחד ושלשה – יש הבדל בין חלק הנביאים בתנ"ך לחלק הכתובים בכלל, ובפרט בין ישעיהו לתהלים. לכן מתבקש לומר שהפסוק מישעיהו – בפרט מפרק הנחמה – הוא קליפת נגה. מה המכנה המשותף של ספר תהלים? למה הוא מלא ב-ג קליפות הטמאות? כולו מדבר על עימות דוד מלך ישראל, המלכות דאצילות, עם הקליפות הטמאות – "רגליה יֹרדות מות"[כט] ולו יש אויבים. כל ספר תהלים הוא תפלות דוד לקוב"ה שיצילנו מאויביו ויבטל אותם.

סדר הפסוקים – תפילין דרבינו תם

רק נסיים חלק זה: אם ייחדנו את הפסוק "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו" כנגה דקליפה, הדבר הראשון שצריך לבטל, אז שלשת פסוקי תהלים הם בי"ע, ג קליפות הטמאות – צריך להחליט מה הסדר שלהן.

שני הפסוקים הראשונים סמוכים, ולפי פירוש החסיד שקראנו קודם הם עוסקים ברע מבחוץ ורע מבפנים (רע עצמי). איפה מתחיל הפירוד? המלה העיקרית בפסוק השני היא "יתפרדו", "ומשם יפרד"[ל] בראש עולם הבריאה[לא]. אף על פי שהכל נפרד, אבל ראשית הפירוד – שכנראה כנגדה אומרים "יתפרדו כל פֹעלי און" – היא בראש עולם הבריאה (עולם המחשבה, עליו נאמר "יעזֹב... איש און מחשבֹתיו"[לב]). באותו פסוק הבעש"ט בטל את איש הסטרא אחרא שאמר לו לכפור, גם מסתמא בראש עולם הבריאה – בחינת שכל, אך לא חכמה אלא בינה, "אמא מקננא בכורסיא"[לג].

ממילא נשאר ששני פסוקי הדונג הנמס צריכים להיות כנגד שני העולמות התחתונים של הקליפה. קודם הזכרנו שהחסיד פירש "הרים" כבליטה, אבל מביאים כאן מפורש מהצמח צדק שההרים הם מדות הנפש הבהמית. מי הם ההרים בכל מקום בתנ"ך? האבות[לד], והאבות הם המדות. אם ההרים הם המדות – איזו אות זו בשם ה'? ה-ו, כנגד עולם היצירה.

מה נשאר לפסוק הדומה לו? עשיה. למה? הפסוק הוא "כהמס דונג מפני אש". יש ד"פ "דונג" בתנ"ך. הראשון הוא פסוק במיכה, עם שני דברים המקבילים לשני הפסוקים שמביא – הרים ועמקים: "וְנָמַסּוּ הֶהָרִים תַּחְתָּיו וְהָעֲמָקִים יִתְבַּקָּעוּ כַּדּוֹנַג מִפְּנֵי הָאֵשׁ כְּמַיִם מֻגָּרִים בְּמוֹרָד"[לה]. אם ההרים הם המדות, הזכר, "חותם בולט", העמקים הם יסוד הנוקבא, "חותם שוקע"[לו]. מיכה מחבר אותם, אבל דווקא העמקים מקבילים לפסוק שמביא בתניא – דונג הנמס מפני אש – ואם כן הפסוק השלישי שמביא הוא הנוקבא דקליפה, של ג"ק הטמאות לגמרי.

לפי ההסבר הזה, הצירוף הוא י-ה-ה-ו – צירוף התפילין דרבינו תם. איך מבטלים קליפות? על ידי התפילין דר"ת, שידוע אצלנו שכל ענינם הוא המלחמה נגד הרע. רמז יפהפה, שארבעת הפסוקים לפי הפירוש שפרשנו עכשיו הם לפי הסדר של תפלין דר"ת, "הויות באמצע", שמבטל את הקליפות.

ב. "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו"

בטול הגוים מצד דעת עליון

עוד סיוע לכך שהפסוק הראשון שייך לקליפת נגה: מהביטוי "כל הגוים" אפשר לחשוב שמדובר ברשעים, אבל בהשוואה לשאר הפסוקים משמע אחרת. בעוד בשאר הפסוקים יש רשעים ואויבים[לז], כל מרעין בישין, כאן מוזכרים רק גוים, "כל הגוים".

וכן, לא כתוב בפסוק הראשון שכל הגוים יתבטלו. בעוד בפסוקים הבאים כתוב שהדברים השליליים "יאבדו" , "יתפרדו" ו'ימסו' – מפורשת פעולת בטול במציאות של הקליפה-הרשע – בפסוק הראשון לא מפורשת פעולת בטול, אלא שהגוים מצד עצמם כבר בטלים, "כאין נגדו". בשלשת פסוקי תהלים יש מלחמה, נדרשים לבטל את מציאותם בפועל, אך הפסוק הראשון שונה לחלוטין – יש בו תיאור מצב, "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו" (תיכף נראה כמה רמזים במלים "מאפס ותהו נחשבו לו", הרמוז ב"וגו'"). אם כן, בפסוק הראשון יש איזה רמז של דעת עליון – שלשת הפסוקים הבאים הם רק תכל'ס, שיתבטלו וימסו בעולם, בדעת תחתון, אבל הפסוק הראשון אומר איך זה בפני ה', "נגדו... נחשבו לו", משהו אחר לגמרי.

שטות הגוים שאמונתם בבחינת "אין"

מה רע בגוים? יתכן שהגוי הוא גוי טוב – שעושה דברים טובים – מה רע? מה התפקיד שלנו כלפי הגוים? להאיר אותם, להיות "אור לגוים". במה להאיר אותם? הם כבר גוים טובים, מוסריים – מה צריך להאיר להם? מה הבעיה שלהם? [ישות.] גם לנו יש ישות... [אין להם בטול.] גם לי אין בטול... הבעיה שלהם היא שעובדים עבודה זרה – הבעיה שלהם היא באמונה שלהם. יתכן שיש להם שכל, מדות טובות, אבל הבעיה שלהם היא בשרש.

כדי להבין זאת נעיין בספר הזהר[לח], אליו מפנה כאן אחד החסידים בהערה:

פתח [רבי שמעון] ואמר כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, כיון דאמר כל הגוים כאין נגדו, למה כתיב מאפס ותהו נחשבו לו [מה מוסיף?], אלא אוליפנא, דעתייהו דכל עמין דעלמא, דמהימנותא דלהון הוא כאין, דלא אדבקו עלאין ותתאין, ושויין לקבלייהו מהימנותא דשטותא, אבל מאפס ותהו נחשבו לו, כהאי עלעולא דסחרא (ס"א דפרחא) ברוחא, ומתגלגלא בקיטא בריקניא, הדא הוא דכתיב (דניאל ד ז) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין.

גם מי שהבין את הארמית – לא הבין את התוכן-הקבלה. נקרא את פירוש ה"מתוק מדבש", פירוש מקובל:

לומדים מהפסוק "שדעתם של כל אומות העולם שהע"ז שלהם, שמאמינים בה, היא גדולה ויקרה בעיני הקב"ה כספירת הכתר שנקראת אין" (ודאי לקח זאת מאיזה פירוש מקובל). הם לא סתם מאמינים באותו האיש, או מה שהם מאמינים – האמונה שלהם היא כבבת עינם. הם חושבים שאמונתם כל כך יקרה וגדולה – גם להם יש קבלה, דרך אגב, הם גם יודעים שיש ספירות, ואמונה אצלם הכתר – עד שהיא הכתר אצל ה'. הם מודים בה' ומאמינים בו – במיוחד הדת הנפוצה שהזכרנו – אבל חושבים שאמונתם בע"ז, אמונתם באותו האיש, היא הדבר הכי יקר אצל הקב"ה, מה שה' הכי אוהב. פירוש ממש מבהיל, אך כשחושבים עליו הוא מתאר 'בול' את המציאות. הם אפילו יודעים שספירת הכתר נקראת אין, עד כדי כך שאם נאמר להם שמאמינים בעבודה זרה הם ישיבו – 'לא, זהו אין, הכתר של ה' שלא מוסיף שום דבר'. הם חושבים שאמונתם כל כך יקרה, שהיא בחינת אין. ומהו האין? דבר שאף אחד, עליון ותחתון, מלאך ואדם, לא משיג – משהו כל כך יקר ונעלם.

"ושוין לקבלייהו מהימנותא דשטותא" – קודם אמר מה הם חושבים על אמונתם, וכעת אומר את האמת, שהם שמים לפניהם אמונת שטות. מענין שהוא לא קורא לאמונתם שקר אלא שטות – שטות דקליפה. חלק מהשטות שלהם הוא המחשבה ששטות זו היא הדבר הכי יקר בעולם – כל כך יקר שאף אחד לא יכול להבין. עד כאן רשב"י מסביר את החלק הראשון של הפסוק – "כל הגוים כאין נגדו", זו המחשבה שלהם.

החלק השני של הפסוק מתאר מהי אמונתם שבאמת: "מאפס ותהו נחשבו לו" – האמונה שלהם היא שטות, נחשבת אפס ותהו – כאותו מוץ המתהפך ברוח ומתגלגל בקיץ לריק, "הם משתחוים להבל וריק"[לט], כתוב[מ] לכוון ש"וריק" עולה אותו האיש. בא מהזהר הזה, שברור שמדבר על הדת הזו – האמונה שלהם היא מוץ שמתגלגל ברוח בקיץ לריק. הזהר מביא לכך עוד פסוק, מדניאל[מא] – בחלום נבוכדנאצר – "וכל דירי ארעא", כל יושבי ארץ עם הע"ז שלהם, "כלה חשיבין". בהמשך מוסבר הקשר לקטע הקודם, אבל מה שקראנו הוא העיקר. כל הלימוד הזה היה כדאי רק בשביל הזהר הזה, קטע הפלא ופלא כאן בזהר.

קליפת נגה – החכמה דקליפה

שוב, לזהר הזה הפנה אותנו חסיד אחד שדבריו מצוטטים כאן – בפשט לא כל כך משמע שיש קשר בין דברי הזהר כאן לתניא, אבל אולי כן. עבודה זרה אינה קליפת נגה, אלא ג קליפות הטמאות לגמרי, אבל שטות היא כן קצת קליפת נגה. כל התניא כאן הוא שהאמונה נמצאת בתוך החכמה של הנפש האלקית. אנחנו יודעים שבכל ספר התניא אין כתר, לא מזכיר את הכתר וגם לא את היחידה שבנפש – המדרגה הכי גבוהה בתניא היא החכמה, בה הוא ממקם את האמונה הפשוטה. כנראה שגם בלעומת זה, אמונת השטות היא בתוך החכמה שלהם, שהיא באמת הסכלות שלהם.

למה דווקא חכמה היא נגה? בקליפה, כל מה שמהבינה ולמטה – ה-ו-ה – היינו ג קליפות הטמאות לגמרי. בק"נ גופא יש את השכל, והרבה פעמים אומרים שהשכל דנגה הוא דווקא נפש השכלית, שתפקידה האמתי הוא לשרת את הנפש האלקית – אנחנו פה, לתקן את הגוף וחלקנו בעולם באמצעות נפשנו השכלית. אבל, כמו שלמדנו בלקו"ת[מב] בסוד הצלם, דווקא השכל יכול להיות גם "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו"[מג]. איפה הטוב והרע יחד? בחכמה דק"נ. ק"נ יחסית לשאר הקליפות היא עצמה חכמה, ודווקא בחכמה שלה יש את הטוב והרע. למה חכמות חיצוניות מטמטמות את המח? בדיוק מסבה זו – כי הן גורמות ליניקה מהקדושה, מהטוב, לקליפה, הרע דנגה. אבל אם מי שיודע להשתמש בחכמות החיצוניות לעבודת ה' – כמו שכתוב בתניא פ"ח, כמו הרמב"ם והרמב"ן וסיעתם – מעלה ומכליל את ק"נ בקדושה. עיקר הגשר בין הקדושה לבין הקליפה הוא בחכמה, בה נמצאת גם האמונה השטותית (שהם חושבים שהיא הדבר הכי יקר בעולם).

אפס-אין-תהו – ג רישין שבכתר

נסיים בשני רמזים יפים: "מאפס ותהו נחשבו לו" (חלק הפסוק השני, שרק רמוז ב"וגו'"[מד]) עולה בדיוק 1000. יש בפסוק שלש מלים של בטול, אין-אפס-תהו, בגימטריא תריג. כל התורה כולה בשלש מלים האלה, כולן בקדושה – ג רישין שבכתר[מה]:

האריז"ל אומר[מו] שהמלה תהו בכל מקום היא כתר. אין ואפס הן ודאי כתר. מה יותר גבוה ועמוק בכתר, אין או אפס? אפס. הסדר מלמעלה למטה בתוך הכתר, ג רישין, היינו אפס-אין-תהו. האמונה שלנו נקראת אפס נוטריקון אין תפיסה[מז], "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[מח], רישא דאין הוא התענוג שבנפש ותהו הוא הרצון[מט]. אם הרצון הוא פרוע, לא מתוקן, הוא באמת תהו – תהו ובהו. גם הרצון המתוקן ממשיך אורות מרובים דתהו, אבל בכלים דתיקון. כל מה שהרבי אמר[נ] להגיע לאורות מרובים דתהו, בנפש היינו רצון – רצון אדיר, רצון חזק, רצון ששובר את כל המחסומים, "אין לך דבר העומד בפני הרצון"[נא]. כמו שאמרו "אם תרצו אין זו אגדה" – היינו אורות דתהו, אבל צריך להיות בכלים דתיקון. רצון תקיף שאין מה שיעמוד בפניו, רק שיהיה על פי תורה – בכלים דתיקון. חייבים את האורות דתהו. בכלל ווארט חשוב, שאפס הוא רדל"א, אין הוא רישא דאין ואחר כך יש תהו שהוא רישא דאריך.

עד כאן למדנו קטע אחד. לחיים לחיים, שיתפרדו כל פועלי און.