אור החיים ואתחנן (פסוק ראשון) - י"א-יג מנחם-אב ע"ט – כפ"ח |
בע"ה י"א-יג מנחם-אב ע"ט – כפ"ח (אור החיים ואתחנן (פסוק ראשוןישיבת אור החייםסיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א] א. תפלת משה על עצמו ועל דורונתחיל את האור החיים הראשון על הפרשה: פירוש הספרי (ורש"י) על "בעת ההיא לאמר" ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. צריך לדעת אומרו בעת ההיא [באיזה זמן?], ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי [וגם רש"י מביא.]) כשראה שנפל סיחון ועוג לפניו וכו' [חשב שהותר הנדר שלא יכנס לארץ. לפי זה, "בעת ההיא" היינו לקראת סוף חייו – כל הסיפור של סיחון ועוג היה בשנה האחרונה של משה רבינו.], לדבריהם חוזר למה שלפניו [נכתב בסוף פרשת דברים, הפרשה הקודמת.] שהיא מלחמת סיחון ועוג, ולפי זה טעם המאמר לומר שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל [אם לא הייתי מנצח את סיחון ועוג לא היה לי מקום להתפלל.] כי הגזירה כבר נגזרה [ואין טעם שתתבטל. אחרי סיחון יש הו"א של "המתחיל במצוה אומרים לו גמור" – התחלתי לכבוש ארצות אלה, אז אולי ה' יתן לי להכנס לארץ ושם לכבוש לא מלכים כו'. עד כאן מסביר את סברת חז"ל, אבל הוא חושב ש"בעת ההיא" הולך על משהו אחר.]. ונראה לומר בהעיר עוד אומרו לאמר [שאלה שהוא תמיד שואל – "לאמר" למי?], ורבותינו ז"ל דרשו (שם) שאמר משה לה' השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ, וזה דרך דרש [וצריך הסבר יותר פשוט.]. לבטל את הגזרה מיד בהתחלה אכן פירוש אומרו בעת ההיא [לדעת בעל אור החיים] הוא זמן שנשבע ה' על דור המדבר שלא יראו את הארץ, שאמר בפרשה שלמעלה [גם כתוב בפרשת דברים, אבל היה כמעט ארבעים שנה קודם. סיחון ועוג היו בשנה האחרונה, אבל הוא אומר ש"בעת ההיא" הולך על הגזרה מיד אחרי חטא המרגלים – גזרה שכל הדור לא יראו את הארץ.], וכללו למשה בכלל שבועת הגזירה [משה רבינו היה חלק מהדור. מתי שה' גזר שאף אחד לא יראה את הארץ – כלל גם את משה רבינו.], כמו שאמר (לעיל א לז) גם בי התאנף ה' בגללכם [אף על פי שהגזרה היתה על הדור, ואפשר לחשוב שלא כללה את משה אז – היא כן כללה, כמו שכותב האוה"ח.], בעת ההיא התחנן לה' לבטל גזירתו [מיד כאשר שמע זאת משה רבינו – הוא התחנן לה'. שוב, הפרש של כמעט ארבעים שנה מתי התרחש "ואתחנן אל הוי'".], ולהתיר השבועה כרמוז במאמר אתה החלות, ודרשו רבותינו ז"ל (שם) לשון התרת שבועה, כאשר אבאר בסמוך. "ואתחנן" בגימטריא תפלה – מכל זה אפשר ללמוד מתי להתפלל. חז"ל אומרים שהתפלה היא רק לקראת הסוף, והוא אומר שהתפלה היא בהתחלה. מיד כשאתה מרגיש שמשהו לא טוב הולך לקרות, אפילו בעוד ארבעים שנה, צריך מיד להתפלל לבטל את הגזרה[ב]. זו שאלה – כשיש גזרה, מתי הכי קל לבטל אותה, כשהיא טריה או כאשר התיישנה? יש היום ענין של התיישנות – שאיזה חוק התיישן, אז כבר בטל מאליו. סברת חז"ל יותר נוטה לכך – ה' כעס, גזר, תן זמן עד ש"חמת המלך שככה ['אשרי העם שככה לו' – שככה בגימטריא משה]" ואז תבקש שיתבטל. אל תבקש מיד – יש עוד ארבעים שנה, בינתים גם תעשה משהו שיצדיק את בטול הגזרה, מלחמת סיחון ועוג, ואולי "עד יעבור זעם". אבל יש סברה אחרת, סברה הפוכה, כאשר מישהו כועס הוא בעצמו מרגיש שזה לא תקין – אל תתן לכעס הזה להקבע במציאות, מיד תבטל אותו. תתפלל לה' – מה אתה כועס?! כמו שיש עוד הרבה פעמים שה' כועס על עם ישראל, רוצה לכלות אותם, ומשה מיד מתפלל ומבטל את הגזרה. גם כאן, מיד כשה' כעס ונשבע צריך להתפלל כדי לבטל את הגזרה. הודעת משה שהתפלל על דורו וטעם המאמר [למה הוא צריך לומר לבני ישראל שמיד התפלל? כי כאן משמע מהפסוקים שהתפלל רק על עצמו. אם כמו שאני מפרש עכשיו, שהתפלל מיד כשהיתה גזרה – הגזרה לא היתה עליו בפרט, הוא רק נכלל בה – ממילא אם יבטל על עצמו, על הפרט, הוא יבטל גם על כולם. זה מה שהוא רוצה לומר:] הוא להודיעם לבל יחשדוהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזירתו, ולא חש לדורו, והעלים עין ממנו, ותם כל הדור ההוא [יפה שצדיק ידאג רק לעצמו? לא יכול להיות. אם קרה עכשיו בשנת הארבעים אי אפשר לומר כך, כי התפלה עכשיו היא אחרי שכל אנשי דור המדבר מתו, לא יעזור להם – בהכרח מתפלל רק על עצמו. לא יפה שמתפלל רק על עצמו. אם קרה עכשיו יכול להיות רק כך. אבל הוא אומר שלא התפלל עכשיו, אלא אז, כדי שהגזרה תתבטל מכולנו ולא רק מעלי.], לזה אמר בעת ההיא, פירוש קודם שנתקיימה הגזירה התחנן לה' [אז הדור עדיין היה קיים, ואף על פי שהתפלל בלשון יחיד – על עצמו – הוא חשב שיכלול את כולם, כפי שיסביר.]. בטול הגזרה מהכלל דרך התפלה על עצמו כעת ממשיך להסביר יותר לעומק רק את הנקודה הזאת, שצדיק לא מתפלל על עצמו אלא על כולם: והגם שבתחינתו לא מצינו שלא הזכיר אלא עצמו ולא עמו [לא כתוב שהתפלל על העם, אלא רק על עצמו – "אעברה נא".], אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו [היתה שבועה שהוא לא יכנס וגם אף אחד מבני הדור לא יכנס. שוב, מדבר כאן לשיטתו שהתפלל מיד אחרי הגזרה על כל הדור. הוא חשב שיותר קל לבטל את הגזרה מעלי, ואם אצליח בכך – אוכל לבטל מעל כולם. זו פעולה בחכמה, "איזהו חכם הרואה את הנולד" מתוך דבריו הוא, שרצה לבטל מעל כולם, אך יותר קל להתחיל מעצמו ובדרך ממילא יבטל מכולם:], ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו (נדרים סו) [יש פה נדר על כל עם ישראל, כולל משה רבינו עצמו, ואם הוא יתיר את הפרט של עצמו ממילא כל הנדר בטל.]. והוא אומרו לאמר [הוא שאל בהתחלה מהו ה"לאמר" כאן – "לאמר" למי? כל "לאמר" בתורה הוא למישהו או לשם משהו הנסתר מהעין לע"ע, וצריך להסביר כל פעם את משמעותו.], פירוש אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים [אני מבקש בפירוש על עצמי, אבל ה"לאמר" אומר שיש לי כוונה אחרת – לכלול את כולם, לבקש-לומר על כולם. עד שאתה לא סולח לי, או מבטל את הגזרה מעלי, איני יכול לומר את הדבר הנוסף. אבל ברגע שתסכים שאני אכנס – מיד אומר את התכל'ס, תכניס את כולם.], קל יותר לבטל גזרה מ"נקי וצדיק" וזה עשה בחכמה כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו, להתיר שבועת הגזירה שעליו [למה? אולי יש סברא הפוכה, שה' מרחם על הכלל – ה' לא מכלה את הכלל. בכל אופן, משה רבינו הוא פרט, הוא אחד. אז אולי יותר קל לבקש על כלל ישראל? (ה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.) נכון, אולי יש סברא הפוכה. זו גם חלק מהחכמה שלו, שבמקרה הזה הוא יודע שהסברא היא שיהיה לו יותר קל לבטל את הגזרה מעליו. באמת אפשר לחשוב הפוך – יתכן מישהו אחר, שחושב שהוא חכם, שיגיע למסקנה הפוכה. הוא חכם באמת ומכיר את ה' – מכיר את עצמו ומכיר את דרכי ה', ובחכמתו מבין שיהיה לו יותר קל על עצמו, מכך יגיע ל"לאמר", עיקר הבקשה שעל כולם. כעת מסביר למה: כתוב שאדם צריך להכיר גם את מעלות עצמו וגם את חסרונות עצמו. משה רבינו הוא הענו מכל אדם, ואף על פי כן לא מכחיש מה שהוא. הוא גם יודע מי חטא – הוא לא חטא בחטא המרגלים. אדרבא, כל חטא המרגלים היה שבגדו בו. הוא יודע לפי הפשט שהוא בסדר והעם לא בסדר, והגזרה בגלל חטא העם. קל יותר לבטל גזרה ממנו] להיותו נקי וצדיק [הוא לא מכחיש את האמת. קל יותר לבטל את הגזרה מעליו, ואז ישליך על כולם.], מהתיר שבועת גזירת ישראל שהם בעלי העון [ויותר קשה לבטל מעליהם.], וכל דברי משה יגידו צדקת ה' עשה [פסוק בסוף התורה – "צדקת הוי' עשה ומשפטיו עם ישראל". "צדקת הוי' עשה" אומר שעשה בצדק, וכאן אומר שעשה גם בחכמה – הוא יודע בחכמה איך לבקש. תיכף יסביר עוד יותר – כאשר מבקשים מה' צריך לדעת בדיוק איך מבקשים, אחרת לא תמיד פועל את הפעולה הרצויה.]. זיקת משה ה"נקי וצדיק" לכלל נעשה פה גימטריא, שאולי הוא התכוון אליה: הוא אומר שמשה רבינו, כמה שהוא ענו, יודע שהוא נקי וצדיק – במיוחד במקרה הספציפי הזה. נקי עולה 160 ו-צדיק עולה 204 – הממוצע ביניהם הוא יעקב, ז"פ הוי'. כתוב "משה מלגאו יעקב מלבר" – יתכן שכאן הוא רומז שמשה מעורר את הזיקה שלו ליעקב אבינו. משה, כמו שאמרנו קודם, הגם ששקול כנגד כל ישראל, בכל זאת על פי פשט הוא עצמו לא הכלל – הוא פרט לפי הפשט. מה שאין כן יעקב, הוא כלל כל הנשמות – כל בני ישראל יוצאים מיעקב, ומשה שייך ליעקב. הכרת עצמו, שאליבא דאמת הוא נקי וצדיק – ענו באמת מכיר גם את המעלות של עצמו – היא חלק מהאמת שלו ("משה אמת [וממילא] תורתו אמת"). איך מסבירים את הענוה? הוא חושב שאם הזולת היה מקבל את כל המתנות הטובות, התכונות הטובות שה' נתן לי, הוא היה מנצל זאת יותר טוב ממני. אבל תכל'ס, אני עכשיו מה שאני – ה' נתן לי כשרונות ותכונות שאין לכולם. בפרט במעשה זה של חטא המרגלים, הוא פקח – עיניו פקוחות, רואה את המציאות – הוא נקי וצדיק. נמצא שיש כאן רמז שמעורר את הזיקה של משה לכלל. אם היה חסרון שהוא רק משה, וה' ודאי ירחם עליו בהיותו נקי וצדיק – הרי הוא עצמו הכלל, כי הוא יעקב אבינו. זהו רמז של גימטריא בהיות משה "נקי וצדיק". אם נבנה סדרה רבועית מ: נקי צדיק משה, הבסיס = 97, מהיטבאל, יחוד מה-בן, וממוצע 7 המספרים הראשונים בסדרה = 777 (אהיה פעמים הבל, שרש נשמת משה) – "כל השביעין חביבין" הנאמר לגבי משה רבינו. גם את חביבותו בעיני ה' מכיר משה רבינו, ועל כן מתחיל בבקשתו לבקש על עצמו. ב. ארבעה תנאים לקבלת תפלהעוד נתכוון לדייק ארבע תנאים הצריכין לקבלת תפלה [נושא יפה וחשוב בפני עצמו. אם הוא אומר ארבעה דברים יש בזה בודאי מבנה שלם בראש. בדרך כלל הוא לא מגלה את המבנים שלו – משאיר לנו. כמו שבנגלה יש 'צווי דינים', 'דריי דינים' וכו', הוא בפנימיות כמעט בכל מקום מחלק לכך וכך ענינים. כאן מדבר על תנאים שהתפלה תתקבל. רוצה שהתפלה שלך תתקבל? יש ארבעה תנאים.] – "תחנונים ידבר רש" התנאי הראשון: אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדרך אומרו (משלי יח כג) תחנונים ידבר רש את הפסוק "תחנונים ידבר רש" דרשו חז"ל על משה רבינו, והתכוונו לפסוק הפותח את פרשתנו, "ואתחנן". רש"י כותב ש"ואתחנן" הוא אחד מעשרה לשונות של תפלה, אבל במדרש כתוב שהוא העליון בעשרת הלשונות. "תחנונים ידבר רש" – בשביל להתחנן צריך להרגיש עצמך כרש. לפעמים מסבירים שתפלת משה היא תפלת עשיר – "אין עשיר אלא בדעת" – "תפלה למשה" בניגוד ל"תפלה לעני". אבל כאן משה מאמץ לעצמו את תפלת העני, תפלת הרש – "ולרש אין כל", אין לו כלום. כמה שהוא עשיר בדעת – אין עשיר בדעת כמשה רבינו – כשהוא מתפלל לה' להכנס לארץ ישראל, עליה נאמר "טובה הארץ מאד מאד", מקום של "מאד מאד הוי שפל רוח כו'", הוא עושה את עצמו רש, ומתוך זה הוא מבקש תחנונים. זהו התנאי הראשון של כל תפלה. כולנו צריכים ללמוד ממשה רבינו – כמה שאנחנו חכמים, עשירים, עלינו לעשות עצמנו רשים ולהתחנן לה' כרש שאין לו כל, "לית לה מגרמה כלום". זהו התנאי הראשון כדי שהתפלה תתקבל. פניה לעצמות ה' והמשכה ממקור הרחמים התנאי השני: ב' שיבקש ממקור הרחמים צריך לחשוב שהבקשה היא ממקור הרחמים. אני מתפלל לה', לא חושב על מדות, אבל כתוב שאף שבדרך העלאה אני מכוון לעצמות ה', מי שיודע לכוון ורוצה שהתפלה תתקבל – צריך לכוון איך השפע יימשך. יש העלאה והמשכה. בהעלאה צריך להיות "'אליו' ולא למדותיו", אפילו לא למדת הרחמים – פשוט אל ה' עצמותו ומהותו יתברך. "על דעת זה התינוק אני מתפלל", וכמו שהתינוק לא יודע מדות – יש את ה', יש לו אבא – כך צריך להתפלל. על כך כתוב "מי כהוי' אלהינו בכל קראנו אליו", "'אליו' ולא למדותיו" – זו דרך העלאה. אם כן, מה הן כל הכוונות? כל ברכה בשמו"ע היא מדה אחרת – למה? כתוב שאלה צנורות המשכה. אם אני מבקש, לדוגמה, פרנסה – בברכת השנים, שתהיה גשמיות, גשם – לפי קבלה אני צריך לכוון שירד דרך הצינור של הנצח, ולכן אני מכוון שם את שם הוי' ב"ה בניקוד חיריק, הניקוד של ספירת הנצח. ככה כל ברכה. אסור, לא צריך, לכוון כך בעצם העמידה לפני עצמות ה' – אבל יש ענין שאני כאילו משתתף עם ה', מבקש שיתן לי דרך המדה הזו, זו המשכה. גם מי שלא יודע לכוון נצח, הוד וכל הספירות – הוא צריך לבקש שהכל יבוא מהרחמים של ה' (היינו מה שהמכנה המשותף של כל ברכות שמו"ע הוא שם הוי' ב"ה, "ברוך אתה הוי'", השם של מדת הרחמים). כך כותב כאן, "שיבקש ממקור הרחמים" – הכוונה בדרך המשכה, שירד דרך מדת הרחמים. [למה?] אתה רוצה שהתפלה תתקבל. ה' מרחם – אז הוא יתן לך הגם שאינך זכאי, שאינך ראוי לזה. אם אתה מבקש מה' ומצייר בראש שהוא מלך חזק ותקיף או גבור עם חרב ביד, אתה לא 'מקל' על ה' לתת לך, כביכול. שוב, הציור אינו של ה', אלא איך אתה רוצה שהשפע יבוא. אם אתה קורא לה' כאבא רחמן – המשך לתנאי הקודם, אני לא שוה כלום, לא מגיע לי, אני פושע – אבל מבקש שה' ירחם עלי, ה' מרחם גם על פושעים, על מי שלא ראוי בכלל. זהו התנאי השני. [אז בתפלה נגד המינים צריך לצייר את ה' עם חרב ביד?] לפי קבלה מכוונים שם מלכות, "דינא דמלכותא דינא" – יש שם דין. אבל הכלל הגדול שמתפללים לה' כאב רחמן. איך אומרים תפלה בארמית? "רחמי" – עצם התפלה הוא בקשת רחמים מה'. יש משפט שאומרים בר"ה בפיוטים שמקשר בין התנאי הראשון לתנאי השני – "בקש רחמים כעני בפתח". שמעתם על ר' אשר? קראת את הספר שלו? זה אחד המשפטים שהוא היה מנגן כל הזמן, כל השנה, על המלים האלה – "בקש רחמים כעני בפתח" (הרב ניגן). מה סופי התיבות של "בקש רחמים כעני בפתח"? משיח. היה משיחיסט... גם המשיח מבקש רחמים כעני בפתח, על עצמו ועל עם ישראל. המשפט "בקש רחמים כעני בפתח" מחבר פה את שני התנאים הראשונים. להיות רגיש ל"עת רצון" התנאי השלישי: ג' זמן התפלה [לא מתכוון לזמן תפלה – שחרית, מנחה וכו' – אלא 'חוש', לא על פי נגלה, שכעת עת רצון להתפלל. דווקא עכשיו, ברגע הזה, יש הזדמנות פז – ביטוי שהרבי אהב – שהתפלה יכולה להתקבל, תפוס את ההזדמנות. ממי לומדים זאת? מההיפך – "מאויבי תחכמני". בלעם הרגיש את הרגע שה' כועס וכוון לקלל באותו זמן. "מרובה מדה טובה ממדת פורענות" – יש מי שמרגיש את הזמן המסוגל להתפלל, להתחנן אל ה'. תיכף הוא יתן כמה דוגמאות. הזמן המסוגל יכול להיות איזו התעוררות בלב – פתאום מתגלה לו משהו בלב – או גם בגלל משהו שקרה במציאות. משהו קרה, והוא מרגיש שעכשיו הזמן הכי טוב להתפלל – ה' פתאום נוכח. למה הדבר דומה? מתי עת רצון כללי בכל השנה, ה"עת רצון" של כל השנה? עשרת ימי תשובה – "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". איך יודעים שה' קרוב אז? כנראה שהנביא שאמר את הפסוק הרגיש זאת. יהודי צריך איזה 'חוש' להרגיש – מרגיש שה' קרוב, נמצא, הזדמנות. זו ה"בעת ההיא" בפסוק שלנו – שליהודי יש 'הרגש' מתי ה"עת רצון" להתפלל.], כדרך אומרו (תהלים סט יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון [(תפלה בצבור.) בצבור "שכינתא שריא", היא סבה לעת רצון – יכולות להיות כמה סבות.] תפלה מפורשת התנאי הרביעי: ד' שתהיה תפלתו מפורשת [שיפרש בדיוק מה שהוא רוצה, שלא יוכל להתפרש בשני פנים:] ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון [קודם כל, לאיזו תפלה הוא מתכוון כאן? לא מתכוון לתפלה מתוך הסידור. תפלה מתוך הסידור היא מפורשת. הוא מתכוון לתפלה מהלב, תפלה ספונטאנית. כשאתה מתפלל מהלב צריך לדייק את המלים שאתה אומר – שהמלים לא תוכלנה להתפרש בצורה לא נכונה.], וכמעשה שהובא במדרש (אסתר ז כד) בההוא גוי וישראל וכו' וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו', עד כאן. נקרא מה כתוב שם במדרש – מובא כאן בפירוש. הסיפור מופיע במדרש על פסוק במגלת אסתר, שייך לפורים – על הפסוק "להנתן דת בכל מדינה ומדינה להיות עתידים ליום הזה", בזמן הגזרה: א"ר לוי אומות העולם נבואתן סתומה ואינן יודעין אם ליהרג ואם להרוג ["להנתן דת" משמע ודאי הרג. אם גוי אומר "להנתן דת בכל מדינה ומדינה" – מישהו כאן הולך לההרג, אבל לא מפורש אם הגוים הם ההורגים ח"ו את היהודים, או שהם הנהרגים, שבסוף היהודים יהרגו אותם. לא דאגו לפרש באיזה כיוון ה"דת" הולכת. מדרש פלא, יפה מאד. לגוים אין שכל לפרש עד הסוף את הבקשות שלהם מפני שאין להם דעת (היינו דעת מצד החכמה הרואה את הנולד, כמו שנסביר), "אל אחר אסתריס". קודם כל, סימן שגם גוי מתפלל, וה' גם שומע את תפלתו – הבעיה אצלו שלא יודע לפרש יפה את תפלתו.] משל לאדם שהיה מהלך בדרך מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסוליה [מקושי הדרך נתעייפו קרסוליו – רגליו כשלו.] אמר הלואי [לומדים מהמדרש הזה שכאשר לפעמים אדם סתם צועק, 'הלואי שהיתה לי כוס מים', גם ה'הלואי' הוא סוג של תפלה – מישהו מקשיב לך. אם אתה צועק מתוך הלב, 'הלואי שהיתה לי כוס מים' כשאתה צמא, מישהו מקשיב – זו תפלה, צריך לדעת.] הוה לי חד חמר [הוא צועק 'הלואי שיהיה לי חמור אחד' – כמובן שהתכוון שאם יהיה לי חמור אוכל לרכוב עליו.] עבר עלוי חד רומי [הלך בדרך יהודי, ועבר עליו רומאי.] דילדית חמרתיה חד עולאי [האתון שלו הולידה עיר, חמור קטן.] א"ל סב ארכב הדין עולאי [הרומאי – שונא יהודים – צוה על היהודי לקחת את העיר ולהרכיבו על כתפיו. תפלתו התקבלה... רק הפוך מכוונתו, במקום שיהיה לו חמור לרכוב עליו נתנו לו חמור שהוא צריך להרכיב על עצמו.] אמר הא צלותי אישתמע ברם אנא לא שאלית כהוגן [יהודי טוב – הגיב שקבלו את תפלתי, אך אני לא התפללתי כמו שצריך, כי לא פרשתי יפה את תפלתי] אם למרכב אם למרכיבה [עד כאן המשל במדרש.] כך נבואתן של או"ה להיות עתידים ליום הזה ואינן יודעים אם להרוג אם ליהרג אבל ישראל נבואתן מפורשת [בסוף, כשהיתה גזרה לטובה:] להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם [מפורש מי הורג את מי. בהתחלה לא היה מפורש, לכן יכול להתפרש לשני כיוונים, ובסוף כן מפורש, "להיות היהודים עתידים... להנקם מאויביהם", כן תהיה לנו.]. אם כן, התנאי הרביעי הוא לפרש יפה את הדברים. [תמיד אפשר לפרש אחרת ממה שהתכוונת...] ה' לא בא בטרוניא עם בריותיו. [צריך עו"ד טוב...] אחרי הסמיכה שלכם פרסמו כאן על לוח המודעות קורס להיות טוען רבני. [מה הגבול?] לא להשתגע יותר מדי, אבל לנסות לפרש דברים ברורים אליהם אתה מתכוון. כי יש קטרוגים, והקטרוג יכול לתפוס אותך על המלה, על הלשון – אמרת ככה ניתן לך ככה. [הוא אומר שלא הגון – אולי בעיה שרוצה הנאה אישית.] הפירוש הפשוט שלו שלא הגון לך, לא טוב לך – אתה מתפלל, רוצה משהו, תדאג שלא תאמר משהו שיחזור אליך כ'בומרנג', לרעתך במקום לטובתך. ארבעת התנאים – "ואתחנן, אל הוי', בעת ההיא, לאמר" אם כן, נחזור – מהם ארבעת התנאים כדי שהתפלה תתקבל? לבקש כעני, לבקש ממקור הרחמים, לבקש בעת רצון ושיפרש את דבריו. תיכף נחשוב מה יכולים להיות ארבעת הדברים האלה. קודם כל, הוא אומר שהפסוק הקצר הזה – "ואתחנן אל הוי' בעת ההיא לאמר" – כולל את כל ארבעת הדברים. כל ביטוי הוא אחד הדברים לפי הסדר – "ואתחנן [תחנונים], אל הוי' [מדת הרחמים], בעת ההיא [עת רצון], לאמר [לומר זאת נכון]" – יפהפה. הוא מפרט: והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן ואתחנן לשון תחנונים, זה כנגד תנאי ראשון [תחנונים גם לשון חן – מי שמתחנן מוצא חן בעיני ה', דווקא כשעושה עצמו עני, "בקש רחמים כעני בפתח".] – אל ה' שבקש ממקור הרחמים, זה כנגד תנאי שני בעת ההיא פירוש בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון ["ידועה" ב'הרגש' – שמבין שעכשיו זמן טוב להתפלל. יתכן גם שבעקבות משהו שקרה – כפי שתיכף כותב.], כי מי יודע עת הרצון כמשה [כותב בפירוש שתלוי ב'הרגש' – למשה יש הכי הרבה דעת, וממילא גם הכי מרגיש מתי התפלה תתקבל.], ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' (לעיל ב כד) החל רש, ארץ סיחון ועוג [חוזר לפירוש חז"ל, לא כפירושו שהיה בזמן המרגלים. אם ה' אומר לי "החל רש" – ו"המתחיל במצוה אומרים לו גמור" – הוא ודאי רוצה שגם אגמור. אני 'תופס' את ה' על הלשון שלו, כפי שאמרנו קודם שאפשר 'לתפוס' אותי על הלשון שלי. ה' אומר לי "החל רש" – בסדר, אז תבטל לי את הגזרה. לא כל אחד שומע דברים מה', אבל כל מה שקורה בחיים הוא מסרים מה'. יכול להיות איזה מסר, כאילו ה' אמר כך – אתה צריך לתפוס, 'אם כך אז כך', אם "החל רש" אני רוצה לגמור את הסיפור עד הסוף[ג].], וזה מכוון לדברי רבותינו ז"ל [ולא לפירושי.] שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו' [כפי שמביא רש"י.], זה כנגד תנאי שלישי לאמר, פירוש פירש אמריו כמצטרך [יש לו המון פירושים מקוריים למלה "לאמר" בכל התורה. יש מאות פעמים "לאמר", וכל פעם הוא מפרש בצורה מיוחדת. כאן מפרש "לאמר" – בצורה מפורשת מה שאתה רוצה. קודם פירש אחרת, שאמר משהו אחד והתכוון לומר עוד משהו בהמשך – שיש לו כוונה פנימית נסתרת, מבקש על עצמו כדי שאחר כך יבקש על כולם. "שבעים פנים לתורה". הוא מאד אוהב את המלה "לאמר", לפרש אותה כל פעם בצורה מקורית[ד].] שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון, זה כנגד תנאי רביעי. "בקש רחמים כעני בפתח" – יחוד קוב"ה ושכינתיה יש למישהו רעיון איך אפשר לפרש-להקביל את ארבעת הדברים האלה? צריך להיות כנגד י-ה-ו-ה – מלמעלה למטה או מלמטה למעלה. אם נתחיל ממקור הרחמים – יכול להיות כתר, כמו ש-יג מדות הרחמים בכתר, אבל בספירות פנימיות התפארת היא רחמים. נאמר אחרת: יש פה ארבעה תנאים, מה העיקר בהם? מה העיקר ליהודי פשוט? הוא יודע מתי עת רצון? לא. הוא יודע איך בדיוק לומר כל מה שהוא רוצה? לא. ברור שאלה דברים משניים – חשוב, אבל לא העיקר. מה העיקר, שאפשר לדרוש מכל אחד ואחד? שני הדברים הראשונים – "בקש רחמים כעני בפתח". לפי הקבלה היינו יחוד קוב"ה ושכינתיה. המלכות מתחננת – מבין עשרת לשונות התפלה "תחנונים ידבר רש" במלכות. כל לשונות התפלה הם מלכות, והתחנונים הם המלכות שבמלכות (והיא העולה על כולנה בעשרת לשונות התפלה כנ"ל). על המלכות כתוב "לית לה מגרמה כלום" – היא רש, ואז יכול לבקש רחמים. ממי מבקש רחמים? מקוב"ה. יחוד קוב"ה ושכינתיה הוא יחוד תפארת ומלכות – הרחמים והתחנונים (מתוך שפלות, יחוד רחמים-שפלות, כמבואר ב"פרק בעבודת ה'"), דבר פשוט. בינת עת רצון וחכמת ראית הנולד הדברים שקראנו להם 'משניים' הם משניים כי הם בעצם יותר נעלים – צריך עבורם מישהו חכם, לא 'סתם יהודי'. אותו אחד עם החמור – רחמנות עליו, אבל לא הייתי מאשים אותו. הוא בקש 'הלוואי שיהיה לי חמור אחד' – אני אתן לו לשים חמור על הכתפיים?! הוא לא ידע שאפשר לפרש את דבריו אחרת – צריך להיות חכם בשביל זה, צריך שכל. בשביל שני הדברים האחרונים צריך שכל – גם כדי לזהות-לחוש "עת רצון" וגם לדאוג שהדברים יצאו מפורשים, שלא יהיה אפשר לפרש משהו לא הגון. איזה שכל שייך לכל אחד? מי מרגיש עת רצון הכי טוב? [אשה.] יפה, איך ידעת? "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". כתוב שיש לאשה רגישות לזמן. אשה מבקשת מהבעל כל מיני דברים, אם היא נבונה – היא יודעת מתי יש עת רצון לדרוש, עכשיו תדיח כלים! צריך חוש לעת רצון, שנקרא "בינה יתרה", כמפורש אצל בני יששכר – "יודעי בינה לעתים". לפי מה שאומר קשור למלחמת סיחון ועוג – יש שם גבורות, משה כובש ארצות, "החל רש", על כך כתוב "אני בינה לי גבורה" ו"מינה דינין מתערין". חוץ מזה שה' אמר לו "החל רש", ותופס את ה' על הדבור שלו – אמרת "החל רש" אז תן לי לגמור (סוד "אהיה אשר אהיה" כנ"ל) – הרי משה כאן יהודי מבוגר, בן מאה ועשרים. אם הוא יכול לקפוץ לעוג – הענק – ולהרוג אותו, להפיל אותו, הוא גיבור גדול. כמו שכתוב בפירוש, "לא כהתה עינו" – הוא נפטר עם גבורה של אדם צעיר. מאיפה זה בא? מה רוצים לומר? אם ה' ממשיך דרכי משהו מיוחד, נותן לי גבורה עילאית, לא אנושית – כמו שנתן כאן למשה רבינו, זקן בן מאה ועשרים, ולא הסתפק בלשלוח חיילים אלא הלך בעצמו – זהו גם סימן שה' עכשיו אתי. אם יש תחושה שה' אתי עכשיו – כמו חיל בקרב, שרואה שמנצח, לא מכח עצמו – זהו זמן טוב להתפלל. אם ה' אתו – אם יתפלל עכשיו על חבר שלו, בטנק ליד, תפלתו תתקבל. זו הדוגמה. צריך בינה יתרה כדי לחוש זאת – להבין את העת רצון. לפרש נכון, שלא יתפרש פירוש לא נכון, צריך חכמה של "הרואה את הנולד". אחד מפירושי "הרואה את הנולד" הוא איך הדברים האלה יכולים להתגלגל – או בדבור או במעשה. לפעמים עושים משהו טוב – שאני חושב שעשיתי עכשיו מצוה, משהו טוב – ויוצא מהמעשה משהו לא טוב. יש המון דוגמאות כאלה – כאילו עושים מצוה ובסוף יוצאת איזו תקלה. אותו דבר בדיבור. כדי להמנע מכך צריך חכמה, שהיא "הרואה את הנולד". צריך בינה בשביל להרגיש עת רצון – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". הוא השתמש במלה של דעת – "הזמן הידוע". בשביל לראות-לצפות מה עלול לצאת מהדברים שלך, איך עלולים להתפרש, או גם מהמעשים שלך, ואפילו מהמחשבות שלך – כל דבר מתחיל גלגל של סבה ומסובב – צריך חכמה, "חכם הרואה את הנולד". ארבעת התנאים בסוד הוי' אם כן, ארבעת התנאים הם י-ה-ו-ה ממטה למעלה, לפי הסדר – "תחנונים ידבר רש" מלכות, "מקור הרחמים" הוא ה-ו של השם, פנימיות התפארת, הרגשת עת רצון היא מכח "בינה יתרה", ולומר נכון, מתוך רגישות לאופן שיכול להתפרש, מה יכול לצאת מזה, תלוי בחכמה, "חכם הרואה את הנולד": י חכם הרואה את הנולד מלשון התפלה "לאמר" ה בינה לעתים – רגישות לעת רצון "בעת ההיא" ו המשכה ממקור הרחמים "אל הוי'" ה תחנה כעני בפתח "ואתחנן" [מה הענין להתפלל ככה?] שוב, אמרנו שהעיקר שני הדברים הראשונים, שלפי מה שפרשנו כעת הם "והנגלֹת לנו ולבנינו". שני הדברים האחרונים הם יחסית "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – יחסית נסתר מתי עת רצון ואיך יכולים להתפרש הדברים (בפרט כאשר נאמרו בפשטות ובכנות). באמת, כמו שאמרת, לא משנה איך אמרתי – אפשר לפרש הפוך (ואם אכן ה' יפרש הפוך דברים שנאמרו בתמימות אזי הדבר בא ממקום נסתר ביותר, לכאורה נגד הטבע הטוב הפשוט של ה' במיוחד עם ישראל אהוביו – "הנסתרת להוי' אלהינו"). המראיין בתקשורת – לא משנה כמה אני מנסה לפרש את עצמי, הוא בטוח יפרש הפוך (כלומר שמה שה' לפעמים, לסבה נסתרת, מפרש את דברי הפוך ממה שהתכוונתי בפשטות היינו שמוסר את דברי להתפרש על ידי המקטרגים עלי, והיינו מפני חטאותי או לצורך תיקוני על ידי נסיון כמו בסיפור של המדרש הנ"ל, ובכלל "לא מחשבותי מחשבותיכם" כנ"ל). ב"הנסתרת להוי' אלהינו" – צריך סיעתא דשמיא. [אז אין סיכוי...] לא, הרי הסברנו שהעיקר הם שני הדברים הראשונים. [אפשר להתפלל בצבור.] גם, אבל צריך להיות תמים המתפלל בתחנונים (כמו שכתוב בפרקי אבות, "אל תעש תפלתך קבע כו'") ומבקש ממקור הרחמים, "כי לא כלו רחמיו". שני הדברים הראשונים הם הנגלות – "והנגלת לנו ולבנינו", יחוד וה שבשם (יחוד גופני, שממנו דווקא נולדים תולדות בעולם הזה הגשמי – בני חיי ומזוני וכולהו רויחי). ג. "בעת ההיא לאמר"הגענו לסיום הפירוש על פסוק א: "לאמר" – הכוונה ולא הלשון ולדברי רבותינו ז"ל (בספרי כאן [שגם רש"י מביא.]) שאמרו בעת ההיא, כשראה מלחמת סיחון ועוג [בעל אוה"ח עצמו פירש שיתכן שהולך על הזמן שאחרי חטא המרגלים, כארבעים שנה קודם, ותיכף נראה שכותב עוד שני פירושים – אבל כעת מסביר לפי דברי חז"ל:], טעם אומרו לאמר [לפי הפירוש שלו, שהיה בזמן חטא המרגלים, פירש שה"לאמר" אומר שרוצה, בהמשך, להתפלל על כל ישראל.] נמשכת עם אתה החילות [המשך הפסוק. הוא לא מסכים אף פעם לפרש "לאמר" כמו נקודתיים. כל פירושיו ל"לאמר" באים להוציא מהפשט ש"לאמר" הוא כמו נקודתיים למה שמביא אחר כך – אלא משהו יותר מזה. גם כשכותב שנמשך עם הבא, אין הכוונה שרק נקודתיים – "ואתחנן אל הוי' בעת ההיא (לאמר): אתה החלות" – אלא צריך עוד משמעות. רק על המלה "לאמר" באור החיים אפשר לכתוב חיבור שלם – כל מגוון הפירושים שלו. אומר כאן כלל ב"לאמר", שאומר כמה פעמים.], וכבר כתבתי בכמה מקומות כי כשאינו אומר הדיבור בלשון עצמו שאמרו אלא כולל המכוון בלשון אחר הוא אומר לאמר [כלומר, לא אמרתי בדיוק את המלים האלה, אבל עכשיו אני מסכם במלים אחרות. הווארט הזה הוא חידוש גדול מאד, כי על פי פשט מה שכתוב בתורה הוא בדיוק – לא עבר 'עריכה' (לשון בערך), גם לא עריכה של משה רבינו. הוא כותב זאת גם בחומשים הקודמים, אבל שייך במיוחד לחומש דברים, שכפי שלמדנו באריכות – עם כמה שיחות של הרבי – נאמר "מפי עצמו" של משה. בעל אור החיים הקדוש הוא הכי חזק ביחס ל"מפי עצמו" של חומש דברים. כאן עוד יותר – הוא אומר שמשה כעת מסכם מה שאמר, לאו דווקא במלים האלה. זהו פירוש המלה "לאמר" – שכעת יבוא (רק) תוכן הדברים, ולא דיוק המילים שאמר. כלומר, עכשיו עבר עריכה אצלי – מה שאמרתי בשעת מעשה. רעיון מחודש מאד, שהוא אומר לא רק כאן אלא בעוד כמה וכמה מקומות בתורה. לכלול המכוון בלשון אחר – זהו ממש הסגנון של משה, "מפי עצמו".], פירוש כונת המאמר היא זאת, כמו כן במה שלפנינו אמר לאמר להעירך על זה [שאז לא נאמר דווקא במלים האלה, אבל כעת מסכם כך.]. זהו דבר ממש פשוט-לכאורה, אבל יש הרבה דברים באור החיים שנראים פשוטים והם באמת חשיבה מהפכנית, מאד נועזת, שמישהו אחר לא היה מעיז לכתוב (או אפילו להרהר). סוד חומש דברים – "בעת ההיא לאמר" נראה את הדוגמאות שמציינים כאן, אבל לפני כן נשים לב ש"בעת ההיא לאמר" הוא ביטוי מובהק לתחלת דברים – יש ארבע פעמים בפרשת דברים ועוד פעם בתחלת ואתחנן – ואין עוד בשאר התנ"ך. יש המון "לאמר", אבל רק חמש פעמים "בעת ההיא לאמר" – כולן מרוכזות כאן. בארבע הפעמים הראשונות ברור מתי היה "בעת ההיא", אבל בפרשת ואתחנן לא ברור – לכן יש לו כמה פירושים, שנים כבר ראינו ותיכף יוסיף עוד שנים. כאן הפעם החמישית של "בעת ההיא לאמר", האחרונה, "הכל הולך אחר החיתום". הפעם הראשונה שיש "בעת ההיא לאמר" היא פרק א פסוק ט: "ואמר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם"[ה]. רש"י בדרך כלל לא מדייק את המלה "לאמר" – איני זוכר אם יש שיחה של הרבי בענין – אבל דווקא כאן רש"י כן מדייק: "מהו לאמר? אמר להם משה, לא מפי עצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה". מה הפשט? 'אמרתי לכם שתבחרו דיינים כי כן נצטויתי לאמר' (ביאורי רש"י במהדורה כאן). היינו "מפי הגבורה" ולא "מפי עצמו" המוזכר דווקא בתחלת דברי משה במשנה תורה שכולו "מפי עצמו"! חידוש, כי "לא אוכל לבדי שאת אתכם" משמע לגמרי שזו אמירה שלו, מצדו, אבל רש"י אומר שמתייחס להמשך – אפילו לא לפסוקים הבאים, י-יב, אלא – ל"הבו לכם אנשים חכמים וגו'", המצוה של מינוי דיינים. איך מפרש את "לא אוכל לבדי שאת אתכם"? "אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל, אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השלו לא היה יכול לדונם? אלא כך אמר להם [מסביר את הפסוקים שבאמצע, בין ה'לאמר' לבין מה שמוסב עליו.] 'ה' אלהיכם הרבה אתכם', הגדיל והרים אתכם על דייניכם, נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין. וכן אמר שלמה כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה', אפשר מי שכתוב בו 'ויחכם מכל האדם' אומר 'מי יוכל לשפוט'? אלא כך אמר שלמה, אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע, שנאמר 'וקבע את קבעיהם נפש'". הקושי ברש"י, שמפרש "לאמר" על כמה פסוקים הלאה. האור החיים מפרש כאן לפי דרכו, פעם ראשונה בחומש – "פירוש לא שאמר להם הדברים ככתבן לא אוכל לבדי וגו', אלא מאמר המובן ממנו שכוונתו לומר לא אוכל". איננו יודעים מה בדיוק אמר להם, אבל כאשר בא לכתוב זאת בתורה סכם במלים האלה. היות שזו הפעם הראשונה של "בעת ההיא לאמר", "הכל הולך אחר הפתיחה" – פעם אחרונה ואתחנן. נראה את הפעם השניה, נתרשם שלשיטתו – פרק א פסוק טז: "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק וגו'". רש"י מדייק את ה"בעת ההיא", אבל לא את ה"לאמר" – "'בעת ההיא' משמניתים אמרתי להם אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משועבדים לצבור". לרש"י ה"לאמר" לא מפריע, אבל האור החיים צריך לפרש כל "לאמר". וכך אומר האור החיים כאן – "בעת ההוא לאמר אומרו לאמר, כבר כתבתי בהרבה מקומות כל שאינו אומר הדברים עצמן כצורתן יאמר לאמר, כמו כן במה שלפנינו לא שצוה אותם בעת ההוא בלשון זה עצמו, אלא מכוון הצווי היה לאמר להם שמוע וגומר". עוד פעם בסוף פרשת דברים, פרק ג פסוק כא (שני פסוקים לפני תחלת "ואתחנן"): "ואת יהושוע [פעם יחידה בתנ"ך שיהושע כתוב מלא דמלא] צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הראת את כל אשר עשה הוי' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה הוי' לכל הממלכות אשר אתה עבר שמה". כאן אין בכלל רש"י. איך האוה"ח אומר כאן? "... ואומרו לאמר, אפשר שלא אמר לו בעת ההיא לשון זה עצמו לזה אמר לאמר, פירוש מכוון המאמר הוא זה". אומר כאן בדרך אפשר, כי יש לו עוד פירוש בענין. אם לא היה לו פירוש אחר, היה אומר בדרך ודאי. כאן יש לו עוד פירוש – "עוד ירצה שצוהו לאמר לישראל בזמן שיכנסו למלחמת ז' עממין להסיר מורך מלבם". הכי הרבה פעמים הוא מפרש "לאמר" היינו לומר משהו אחר כך, וכאן מפרש שזהו ציווי ליהושע לומר את (תוכן) המלים האלה אחר כך, כדי שלא יפחדו מהגוים במלחמה. יש עוד אחד שגם האוה"ח לא פירש, פרק ג פסוק יח: "ואצו אתכם בעת ההיא לאמר הוי' אלהיכם נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל" – כמובן רש"י לא מדייק את ה"לאמר", וגם אין אור החיים, אבל יתכן שגם כאן היה מפרש ש"לאמר" אומר שלאו דווקא במלים האלה (או בדרך אחרת). אם כן, יש ארבע פעמים "בעת ההיא לאמר" בפרשת דברים, פעם חמישית-משיחית בתחלת ואתחנן, ואין עוד "בעת ההיא לאמר" בתורה. סימן שיש משהו בתחלת משנה תורה, "מפי עצמו" של משה, שהוא "בעת ההיא לאמר". רמזי "בעת ההוא לאמר" הכתיב הוא "בעת ההוא לאמר" – עולה 760. מה זה (חוץ מעשר פחות מ-770)? בקבלה זהו מספר הג"ר – כתר חכמה בינה עולה 760. סתם ג"ר בקבלה הם כח"ב, אבל לפעמים הכוונה לחב"ד. כמה שוה חכמה בינה דעת? אם אתה חב"דניק צריך לדעת... 614, אחד יותר מ-תריג. כתר-חכמה-בינה שוה למספר הזה. כמובן, יש הרבה דברים במספר הזה. נאמר שנים-שלשה דברים יפים, שגם יכולים להיות קשורים לכאן: יש פסוק במשלי – שקראנו עכשיו בתניא, בחת"ת, בסוף אגה"ק ב ("קטנתי") – "מענה רך ישיב חמה", שוה "בעת ההוא לאמר". אדה"ז לוקח פסוקים וקצת משנה את הלשון – איך הוא כותב? "ומענה רך משיב חמה". כותב זאת על המתנגדים אחרי פטרבורג – לא לצפצף ולשרוק עליהם ח"ו. אף על פי ש"דידן נצח" ויד החסידים על העליונה ו"פדה בשלום נפשי" וכו' – הוא רוצה דווקא שיהיה "משיב חימה". אחרי שהוא עצמו נקלע לבית המתנגד מיד אחרי השחרור, ואמר שהיה יותר יסורים בשבילו מכל בית הסהר, אבל כנראה שהוא דבר איתו בנחת – לפי מה שכתוב כאן – ומתוך תקוה בלב שיתקיים "מענה רך ישיב חמה". כנראה יש איזה "מענה רך ישיב חמה" בתוך משנה תורה בכלל, תוכחת משה את עם ישראל בסוף ימיו, ובתחלתו בפרט, ב"בעת ההוא לאמר". רק "מענה רך" – צריך לענות ברכות, גם למתנגד הכי גדול – עולה 385, חצי 770, שכינה. כנראה יש השראת שכינה כשאדם מדבר ברכות. איזה ביטוי דומה נוסף, שצריך לדבר ברכות? "דברי חכמים בנחת נשמעים" – צריך לדבר בנחת, וגם "מענה רך". יש פה ויכוח, צריך לענות, אבל לענות ברכות. זהו ביטוי אחד ששוה "בעת ההוא לאמר". בתהלים עח – הפרק הכי ארוך חוץ מקי"ט – הפסוק השני הוא "אפתחה במשל פי אביעה חידות מני קדם". "אביעה" הוא הפעם היחידה שיש אותיות אבי"ע יחד. הביטוי "אביעה חידות מני קדם" עולה אותו מספר. "קדם" הוא כתר בקבלה, ולפי זה "חידות [מני קדם]" הם חכמה ובינה – שתי חידות שיוצאות מהקדם-הכתר. עוד דבר מאד יפה ששוה לאותו מספר – הר"ת של כל האבות והאמהות שלנו: אברהם-שרה, יצחק-רבקה, יעקב-בלהה-רחל-זלפה-לאה. איך נכוון כנגד כח"ב? בחסידות כתוב שיחוד אברהם ושרה הוא או"א עילאין, שבכללות הוא חכמה. יחוד יצחק-רבקה היינו ישסו"ת – יחוד של בינה. יחוד יעקב ונשיו הוא ז"א, זו"נ. ז"א-תפארת הוא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", עד הכתר. נמצא ששרש היחוד של יעקב ונשיו הוא בכתר. הרמז, אם כותבים מלא – יעקב בלהה רחל זלפה לאה – עולה בדיוק כתר! עוד יותר פלא: אם "קדם" הוא כתר ו"חידות" היינו חכמה ובינה, כמה יעלה רק קדם-חידות? רק חידות עולה חתך – שם הפרנסה (שייך לספר שכותבים עכשיו) – ח-ת בתחלה ובסוף, ובאמצע "ידו" (יוד, "פותח את ידך [יודיך]") שעולה כ. יחד עולה 572 (כב פעמים הוי'), "ואתחנן אל הוי'", שלש מלים שלפני "בעת ההוא לאמר"! צריך לעשות לבד את כל החשבונות האלה... ד. ארבעת זמני "בעת ההיא"עוד פירושי "בעת ההיא" – אחרי מי מריבה ואחרי מינוי יהושע נמשיך לקרוא. עד כה היו לנו שני פירושי "בעת ההיא" – מה שרש"י מביא מחז"ל, אחרי מלחמת סיחון ועוג, ודעתו שלו, אחרי גזרת חטא המרגלים. כעת מביא עוד שני פירושים: ויש מרבותינו ז"ל שאמרו [עוד דעה במדרש.] (ילקוט) בעת ההיא כשאמר לו לא תביאו את הקהל וגו' [מתי? כאשר הוא הכה את הסלע, מי מריבה. אז ה' נשבע שהוא ואהרן לא יעברו את הירדן, ומאד מסתבר שאז התפלל.] – ויש שאמרו [גם במדרש, עוד פירוש. ב'עבודה' צריכים ללמוד מכל זה מתי מתחננים. יהיו פה ארבעה פירושים, אז נצטרך לעשות מהם סדר.] (דב"ר ב ה) כשאמר לו קח לך את יהושע וגו' [אחרי שמשה רבינו עצמו בקש "יפקד הוי' איש על העדה", ואז ה' אמר לו "קח לך [זה שבדוק לך] את יהושע איש אשר רוח בו". איזו טענה יש למשה רבינו? הרי הוא עצמו בקש. כתוב בחז"ל, ורש"י הביא קודם, שאף על פי כן הוא אמר ש'אולי בכל זאת' – ה' מצביע בפירוש מי יהיה המנהיג הבא, ומשה אומר שאולי בכל אופן אזכה לעבור. עוד יותר, הוא לא מביא את דברי המדרש בפירוש – כתוב שם שאומר שאני מסכים שיהושע תלמידי יהיה המנהיג. אולי כל הגזרה עלי היתה רק שלא אהיה המנהיג – כעת "קח לך את יהושע", הוא יהיה המנהיג, ואני אהיה יהודי פשוט. זו סגולת משה רבינו, הבטול שלו – תן לי לעבור לארץ ואהיה ת"פ של יהושע. זהו מאמר חז"ל במדרש רבה.] (במדבר כז יח), סדר ארבעת הזמנים בסוד הוי' יש פה ארבעה פירושים, שאם רוצים להבין אותם בפנימיות צריך לעשות סדר. סדר המאורעות הוא סדר טוב – הראשון אחרי גזרת המרגלים, בתחלת ארבעים שנה. מה קודם – סיחון ועוג או "קח לך את יהושע"? מלחמת סיחון ועוג כתובה בסוף פרשת חקת ו"קח לך את יהושע" אחר כך בפרשת פינחס. אחרי סיחון ועוג משה רבינו חשב שיש הו"א של "המתחיל במצוה אומרים לו גמור". אבל אחרי שיש את המנהיג הבא, יהושע, הוא אומר שהלואי שאהיה הדיוט. לפי סדר התורה קודם היתה מלחמת סיחון ועוג. מתי מי מריבה? גם בפרשת חקת, אחרי מיתת מרים. כל שלשת הדברים האלה בשנה האחרונה, אבל מה קודם. לפי סדר התורה מי מריבה קודמים למלחמת סיחון ועוג, תחלת פרשת חקת וסוף פרשת חקת. אם כן, הסדר הוא מרגלים-הכאת הסלע-סיחון ועוג-"קח לך את יהושע". כנראה שזהו הסדר גם בפנימיות. יש אחד מול שלשה – אחד בהתחלה ושלשה בסוף. אם הולך ממטה למעלה, הגיוני: למה מרגלים יהיה כנגד ה תתאה? מאסו בארץ חמדה, הארץ היא ה תתאה. למה הכאת הסלע כנגד ה-ו? מה היה אז אצל משה רבינו – מה היתה הבעיה שגרמה לעונש? הוא כעס, ו"כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות" – במקום לדבר אל הסלע הוא הכה אותו. איך מוסבר בחסידות? שקודם היו "צור" – קטנות מוחין, לב ("צור לבבי") – אבל כעת, בזמן הכניסה לארץ בני ישראל הם במוחין דגדלות, צריך לדבר, לא להכות. הבעיה שמשה רבינו מתוך כעס נפל לקטנות מוחין והכה את הסלע במקום לדבר אליו בנחת (בחינת "דברי חכמים בנחת נשמעים" כנ"ל). יסוד החינוך הוא לדעת אם הילד-המחונך הוא צור או סלע – אם להכות או רק לדבר. כעס נקרא "קצר אפים", זעיר אנפין. לכן הסיפור הזה הוא סיפור של ז"א. [גם המטה שלו הוא ו כזה.] כן, בצורת ו. בפרצוף של ארבעת תנאי התפלה אמרנו שסיחון ועוג הם דווקא ה עילאה. למה? קודם כל, היה מלחמת נס (מה"נסתרת להוי' אלהינו"), מצד אמא ש"מינה דינין מתערין". שם הסברנו לגבי הידיעה יש "עת רצון" – חוש של "יודעי בינה לעתים", שרש הגבורות ("אני בינה לי גבורה"). צריך לדעת לנצח את הגבורות וכו' – שם משה רבינו מאד בסדר, במלחמת סיחון ועוג הוא בשיא שלו, "משה זכה לבינה", מקור הגבורות, ואז מתחיל להוריש. אחרון חביב, למה המדרש בדברים רבה כנגד חכמה? לא כותב. יש כמה מאמרי חז"ל שלעלות לגדולה זה קשה, אבל לרדת עוד יותר קשה. משה אמר שרוצה להיות יהודי פשוט בעוד יהושע המנהיג – זו מבטא את תכלית הבטול של משה רבינו, שאעבור לארץ בבחינת אין, אפילו לא יראו אותי, רק תן לי שאעבור לארץ ישראל. קשור גם לארץ ישראל – יש פה איזה "נעוץ סופן בתחלתן". כך אפשר להסביר את ארבעת הפירושים של "[ואתחנן אל הוי'] בעת ההיא [לאמר]": י אחרי מינוי יהושע ה אחרי מלחמת סיחון ועוג ו אחרי מי מריבה ה אחרי חטא המרגלים גילוי "בעת ההיא" בכל ארבעת הזמנים איך האוה"ח מסכם? ואפשר שבכל העתים התפלל [כל ארבעת הפירושים.], ועל כל עת מהם הוא אומר בעת ההיא ואלו ואלו דברי אלהים חיים. , זה ווארט שנראה המפרש כאן לא ירד לסוף דעתו. מפנה לעירובין שאפילו בהלכה אמרו כן – ב"ה וב"ש – ולגיטין דזה נאמר אף במקום שדבריהם סותרים לכאורה. וכ"ש כאן, לפי מה שכתוב, ש"אפשר שבכל העתים התפלל", אין פה סתירה. קצת 'מקשה' למה משתמש בביטוי "אלו ואלו" ששייך לסתירה – אבל כאן זה לא סתירה. מה הישוב? "בעת ההיא" משמע רק זמן אחד, לא הרבה זמנים, ואם יכול לומר שהיינו ארבעה זמנים שונים – זו כן סתירה לפשט הפסוק. אם בעת חטא המרגלים, לא בזמן אחר. מצד אחד, בלי "בעת ההיא" יכולות להתקיים כל הדעות, אבל כתוב "בעת ההיא" – איך יתכנו כל הדעות יחד? האוה"ח דאג לזה, ואמר ש"על כל עת מהם הוא אומר בעת ההיא", אבל איך יכול להיות? כשאני אומר "בעת ההיא" אני רוצה לומר משהו ברור! מה רואים כאן? קודם כל, שאם כל אחד מהם הוא "בעת ההיא" – רואים שמשה רבינו עומד כאן למעלה מהזמן. יש "בעת ההיא" שמתגלה בארבעה זמנים. ראינו ש"בעת ההיא" היינו עת רצון, והיא מתגלה בארבעה זמנים שונים. לכן כולם מתקיימים יחד, יש כאן י-ה-ו-ה, "היה הוה ויהיה", שלמעלה מהזמן ו"כולם יחד". "בעת ההוא" גם רומז לשם אהוה – שם הטוב, השם של הבעל שם טוב – שכולל שני הפכים יחד, "את השמים ואת הארץ". [אולי האחדות של ארבעה זמנים שכולם כלולים ב"בעת ההיא" הוא מצב בגברא, שהוא הרגיש אותה הרגשה ממש שכעת צריך להתפלל?] מתאים, קודם אמרנו אותו דבר מצד החפצא – שיש עת רצון, שבעצם אצל משה רבינו הוא מעל הזמן – אתה אומר מצד הגברא. נסיים בעוד רמז של "בעת ההוא לאמר": כל מלה במספר קטן אחרון – בעת עולה 4, ההוא עולה 8, לאמר עולה 1 – הפוך כותב אחד, שגם ר"ת "דברי אלהים חיים", הכל אחד, וכל הארבעה נכללי בו (רמוז גם בכך ש"בעת" עולה ד – ד זמנים שונים, והוא סוד ה-ד רבתי של "הוי' אחד"). לפני כמה ימים גם היה לנו אחד למפרע – בביטוי "באחרית הימים", שכתוב בתורה ד פעמים, בנביא ח פעמים ובכתובים פעם א. [א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה. [ב] נמצא שיש 'תפלה בראש' ויש 'תפלה בסוף' בגימטריא 1681 = 41 ברבוע, השם של כב אותיות שמכוונים לפני תקיעת שופר, סוד "מרשית השנה ועד אחרית שנה", "כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה", "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" בקול שופר. ראש השנה = 861 = 41 במשולש, ודוק. [ג] ורמז: "החל רש" = 543, "אהיה אשר אהיה" (אהיה אתך בכיבוש סיחון ועוג כשם שאהיה אתך בכיבוש ל"א מלכים), משה, 345, בהיפוך ספרות. וכן במספר קטן, "החל רש" = 21, אהיה ("אהיה שלחני אליכם". "שלחני אליכם" = צבאות, "צבאות הוי'" וכן השם הקדוש המצטרף לשם אהיה בסוד נצח והוד, סוד השליחות לעם ישראל, כמבואר במ"א. "ה-ח-ל ר-ש" – 5 מספרים עולים, שיחד עם כל 'משולש' ההפרשים עד לבסיס הסדרה = צבאות, "[אהיה] שלחני אליכם"!), ומשה = 12, "זה (הדבר אשר צוה הוי'", עיקר נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה), היפוך ספרות. "[החל] רש" גם רומז ל"תחנונים ידבר רש"! הביטוי "החל רש" כתוב פעמיים, שניהם בקשר לכיבוש ארץ סיחון מלך האמורי ובהפרש של כמה פסוקים. ב"פ "החל רש" = 1086 = שרה רבקה רחל לאה, זכות אמהות (ב"החל רש" אותיות שרה רחל), ויחד עם "תחנונים ידבר רש" = 2366 = 13 פעמים יעקב, 91, שילוב הוי' אדנ-י, פעמים הוי' ב"ה. והוא עולה דוד פעמים אחד ברבוע. [ד] ידוע שרבי חיים בן עטר = תורה, ויחד עם "לאמר" = אמת אמת, הרבוע הכפול של "אהיה" – "אהיה אשר אהיה". [ה] "לא אוכל לבדי שאת אתכם" = 1296 = 36, לבד, ברבוע שהוא 6, בד, בחזקת 4 (לבדי = לבד בד ד. לבדי במילוי המילוי: למד מם דלת בית יוד תו דלת למד תו יוד וו דלת = 2806 = אני פעמים לבדי!). והוא עולה איכה ברבוע – ככתוב שני פסוקים הלאה: "איכה אשא לבדי גו'" (יש 3 "לבדי" בתורה, כולם דברי משה כאשר 'מרים ידים': "[מאין לי בשר גו'] לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד הוא ממני", "לא אוכל לבדי שאת אתכם" "איכה אשא לבדי טרחכם וגו'", סדר של חש-מל-מל, ודוק. ג"פ "לבדי" = צמח-מנחם, שמו של מלך המשיח). והוא עולה משה בן עמרם יהושע בן נון (נון רומז למשה רבינו כנודע), רמז לצורך של משה רבינו להעזר במילוי תפקידו על ידי תלמידו המובהק, מי שעתיד לממלא את מקומו כרועה ישראל, והוא סוד ההתלבשות (של רב בתלמיד) לעומת ההשתלשלות (של רב לתלמיד), וד"ל. והוא סוד כל חומש דברים, "מפי עצמו" של משה, המעבר מהנהגת משה להנהגת יהושע. Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com |
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד