בע"ה

ה' מנחם-אב ע"ט – כפ"ח

היכל האהבה

ישיבת אור החיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. האהבות בברכת "אהבת עולם"

שבע אהבות ב"אהבת עולם"

אתמול[ב] למדנו באריז"ל את סוד שבעת ההיכלות שעוברים מ"ברכו" עד עמידה[ג]. בתחלת ברכת "אהבת עולם" נכנסים ל"היכל אהבה", היכל החסד, ונשארים בו עד סוף קריאת שמע, עד "אמת". בהמשך, בכל ברכת "אמת ויציב" נמצאים ב"היכל הרצון", ואמירת "א-דני שפתי תפתח" היא כבר ב"היכל קדש קדשים" – המעבר לעולם האצילות.

נעמיק יותר להתבונן בהיכל האהבה, בברכת "אהבת עולם". יש ווארט חסידי, שאלה – אם היו מאפשרים לי להתפלל רק חלק קטן מהתפלה – מה הייתי בוחר? אם הייתי מוגבל למשפט אחד, הייתי אומר "וטהר לבנו לעבדך באמת", אך כברכה שלמה יש אומרים שהייתי בוחר את ברכת "אהבת עולם".

יש נוסחים בהם אומרים "אהבה רבה" (לפחות בחלק מהתפלות). למה האריז"ל אומר לומר דווקא "אהבת עולם"? קשור לכוונה הכללית, שכעת אנחנו בהיכל אהבה של עולם הבריאה. הוא אומר בפירוש[ד] ש"אהבה רבה" היא בעולם האצילות, וזו הסבה שבדווקא לא אומרים כך – אנחנו לא בעולם האצילות, אלא רק בעולם הבריאה, אחד העולמות התחתונים. "אהבת עולם" מתאימה לעולם הבריאה.

בהיכל האהבה נמצאים במקיף של אהבה. גם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", מצות יחוד ה', כלולה בהיכל האהבה (ולא ב'היכל היחוד' וכיו"ב). לכן, נספור כמה פעמים מופיע בברכה שרש אהב. לפי נוסחנו, נוסח האריז"ל שתקן אדמו"ר הזקן, יש שבע הופעות – "אהבת עולם אהבתנו... ולקים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה... ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך... וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה להודות לך וליחדך ולאהבה את שמך... הבוחר בעמו ישראל באהבה".

האהבה החשאית – "וליחדך באהבה"

מישהו פעם התפלל נוסח אחר? יש נוסח בו מוסיפים עוד "באהבה" – לא מסתפקים בשבע אהבות, רוצים להגיע לשמונה, כגימטריא של שרש אהב. בנוסח ספרד[ה], שתיכף נראה שגם אדה"ז מביאו בשו"ע שלו[ו], אומרים "[וליחדך] באהבה [ולאהבה את שמך]". נסתכל בסידור אוצר התפלות (נוסח ספרד) – "באהבה" זו נמצאת בסוגריים. המפרשים כאן מתייחסים אליה בפשטות, כחלק מהנוסח שצריך לומר.

ה"עץ יוסף" מפרש: "'וליחדך באהבה' פירוש שלא תהיה אהבת שום דבר תקוע בלבבנו, לא אהבת כל קניני העולם הזה, ואף לא אהבת אשה ובנים, רק אהבתך יחידית, ולא תהיה שום אהבה מעורבת עם אהבתך". אותו דבר כתוב בתניא בפרק מט.

יש כאן עוד פירוש: "'ליחדך באהבה' זו קריאת שמע, שכתוב בה 'ואהבת את הוי' אלהיך'" – בקשה שאת היחוד שעוד מעט אני הולך לייחד אותך, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", אומר באהבה. מאד מתאים לאריז"ל, שאומר שהיחוד הוא בהיכל האהבה. הפירוש מדגיש שבקריאת שמע כתוב "ואהבת", סימן שזהו הרגש העיקרי בלב, אך אנחנו אומרים טפה יותר, שגם האור המקיף על "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא אהבה, וכרמז הידוע – אחד בגימטריא אהבה.

ובפירוש "דובר שלום": "'וליחדך באהבה' שאתה הוא אחדות המשפיע ללא שום כח אמצעי" – אהבתי מיוחדת לך (כנ"ל בפירוש "עץ יוסף") כי כל השפע והברכה באים אך ורק ממך, ולא משום אמצעי אחר. המקבל, המעונין בשפע, אוהב את המשפיע. אני מייחד אותך באהבה זו כי רק אתה נותן, ולא אף אחד אחר זולתך – כאהבת אשה לבעלה בלבד.

רואים שבפירושים העיקריים כאן פשוט שהנוסח הוא "וליחדך באהבה". בכל אופן, אדמו"ר הזקן ראה לנכון – והבין לפי האריז"ל – שאפשר רק לכוון זאת, בלי לומר. יש מלים שלא אומרים. חב"דניק שלא למד זאת לא יכוון כי לא יודע שקיים – האהבה הזו לא קיימת אצלו – אבל אצל אדמו"ר הזקן היא קיימת, רק שלא אומרים אותה בפה.

אם כן, יש פה שמונה אהבות – שבע אומרים בפירוש ואחת בכוונה פנימית. כנראה שהיחוד באהבה ("וליחדך באהבה") כל כך חזק ונסתר שהוא רק מופנם, רק בתוך הלב שלי. אם אני אומר באמת "וליחדך באהבה ולאהבה את שמך" יש לי שתי אהבות סמוכות. כאשר אומרים זאת צריך לשים פסיק – "וליחדך באהבה, ולאהבה את שמך".

רמזי האהבות

נתחיל בכמה גימטריאות: כמה שוה "ולאהבה"? 49, 7 ברבוע (אהבה, 13, מעלה את ול, 6 ברבוע ל-7 ברבוע). מתאים שיש פה 7 אהבות. חבור שתי האהבות הסמוכות, "באהבה ולאהבה", נותן 64, 8 (אהב) ברבוע – מתאים ל-8 אהבות (בתוספת "באהבה")! אהבה היא גם מדת ההתכללות – כל האהבות מתכללות זו בזו (דבר הרמוז ברבוע).

כמה עולות כל שמונה האהבות יחד? זהו הרמז הכי חזק שצריך את כל שמונה האהבות לפני שאומרים קריאת שמע: שמונה האהבות – אהבת, אהבתנו (יש כאן אהבת-אהבת[נו], יותר זוג מאשר אהבה-אהבתנו, אם היינו אומרים "אהבה רבה", מה שכמובן היה גם משנה מאד את הגימטריא...), באהבה, לאהבה, באהבה, באהבה, ולאהבה, באהבה – עולות 1024, לב ברבוע ("בכל לבבך"). איך קשור לקריאת שמע? בדיוק מספר האותיות בכל קריאת שמע! בקריאת שמע יש 1024 אותיות, הרמוזות בשמונה האהבות, עם האהבה הנסתרת – "וליחדך באהבה".

המספר גם מתחלק ב-8 – ממוצע – 128, 8 ברבוע ("באהבה, ולאהבה" כנ"ל) כפול, כלומר, הכל כאן 8 בחזקת 3 כפול. מי שוה 4 בחזקת 3, רבע, 256? כנראה הנשמה ששייכת לכל הסיפור הזה – אהרן. מענין שבקבלה וחסידות[ז] אהרן הוא דווקא "אהבה רבה" – בעוד אברהם אבינו הוא "אהבת עולם" – ואף שלא אומרים "אהבה רבה" (כי איננו באצילות), גם היא שורה כאן, בשמונה האהבות העולות ד"פ אהרן, אהרן ב"רצוא ושוב" (א אה אהר אהרן הרן רן ן).

רמזים כל כך יפים, שאני כמעט רוצה מחר בבקר לומר "וליחדך באהבה", אבל צריך להתאפק... אפשר לכוון שה"באהבה" כלולה בתוך ה"וליחדך" – "וליחדך" = 78 = 6 פעמים אחד-אהבה, הערך הממוצע של כל אות!

[אז אם אני אומר בטעות "וליחדך באהבה ולאהבה", לא לחזור?] לא לחזור...

אהבה ואמת

המשפט האחרון, שבעיקר עליו נדבר היום, הוא "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה להודות לך וליחדך ולאהבה את שמך". גם בו יש עוד נוסח (שמופיע ב"אוצר התפלות" בלי סוגריים) – "לשמך הגדול סלה באמת באהבה וכו'". האם יש משהו דומה לשמונה האהבות שמופיע כאן – בהיכל האהבה – לפני קריאת שמע? בהיכל הרצון, אליו עולים אחרי קריאת שמע, יש תופעה דומה של מלה החוזרת הרבה פעמים – "אמת". כמה "אמת" יש שם? שמונה – ארבע וארבע[ח]. גם אומר דרשני, שלפני קריאת שמע יש שמונה אהבה ואחרי קריאת שמע שמונה אמת – 7 "אמת" ופעם אחת "באמת"[ט].

מישהו זוכר איך הסברנו בפשטות מהו היכל האהבה ומהו היכל הרצון? מה הפועל היוצא שלהם? אמרנו שהיכל האהבה הוא חיבוק והיכל הרצון הוא נשיקין. איך החיבוק והנשיקין מוסברים בתניא[י]? בעבודת ה' חיבוק היינו כל המצוות, ובפרט מצות צדקה – המצוה הכללית. אני אוהב יהודי כי ה' אוהב את היהודים – אוהב מה שהאהוב אוהב, כפי שאומר אדמו"ר הזקן[יא] – והביטוי הוא השפעה. גם להיות משפיע אני לומד מה' – קראנו בפירוש "וליחדך באהבה" שרק ה' משפיע, וצריך ללכת בדרכיו. היכל הרצון הוא נשיקין – הנשיקה היא תורה, "אין אמת אלא תורה"[יב]. לכן מתאים שבהיכל הראצון מזכירים את האמת-התורה שמונה פעמים ובהיכל האהבה מזכירים את האהבה-הצדקה שמונה פעמים (לי נוסח זה). שמונה הוא למעלה מהטבע. זו סבה לא לומר בברכת "אהבת עולם" את המלה "באמת" – לא לערבב את שני המושגים. המלה הנוספת בנוסח כאן, "סלה", כבר 'מכוסה' בביטוי "נצח סלה ועד"[יג] שכבר הוזכר בברכה, ואת ה"באמת" אני שומר להיכל הרצון – שהרצון יהיה באמת (שהאהבה תהיה באהבה ושהרצון יהיה באמת[יד]).

[איך הצדקה והתורה קשורות לתפלה?] צדקה צריך לתת קודם התפלה[טו], הכנה לתפלה. לגבי תורה, כתוב שהתורה של התפלה היא קריאת שמע (בה מקיימים "ודברת בם... בשכבך ובקומך"[טז]). "אשר לקחתי מיד האמֹרי בחרבי ובקשתי"[יז], "בצלותי ובבעותי"[יח] – כתוב[יט] ש"צלותי", אף שהיינו תרגום תפלה, היינו התורה שבתפלה, קריאת שמע שיש בה רמח תיבין, ו"קשתי", זריקת החצים לאויב הרחוק והבלתי נראה, היינו חצי המלים של תפלת שמו"ע. התפלה של התפלה היא שמו"ע, והתורה של התפלה היא קריאת שמע – התבוננות (בעולם הבריאה, תפלה מיושב). [אבל קריאת שמע בהיכל האהבה כאן.] נכון, אבל ה"אמת" הראשונה – פתיחת שמונה האמתות – מתחברת לקריאת שמע, חותמת ומאמתת את היחוד של קריאת שמע.

ב. הזכירות בהיכל האהבה

מנין הזכירות

כעת נסתכל איך אדמו"ר הזקן מפרש בשו"ע – בהלכות קריאת שמע סימן ס סעיף ד – את ה"באהבה" הנוספת, שלא מופיעה בנוסח הסידור:

זכירת מעמד הר סיני ומעשה עמלק ומעשה מרים ומעשה העגל הן [כל אחת בפני עצמה.] מצות עשה של תורה [כעת היה סיום הרמב"ם – מישהו זוכר אצלו מצוות עשה אלה (חוץ מאשר זכירת עמלק)? לא. מי כותב שיש? הוא פוסק כאן הלכה לא כשיטת הרמב"ם, אלא כשיטת הרמב"ן, שמוסיף מצוות שהרמב"ם 'שכח'. זו דוגמה שאדמו"ר הזקן – שאינו היחיד, כך נוקטים כאן כולם – פוסק בפירוש כרמב"ן, שכל אחת מהזכירות הללו היא אחת מ-תריג מצוות. הזכירה היא או בפה או במחשבה – תיכף נסביר.] וגם זכירת שבת יש אומרים [גם הרמב"ן, אך לא בספר המצוות אלא בפירושו על החומש, על "זכור את יום השבת לקדשו"[כ], עיי"ש.] שמצותה בכל יום [שכל יום בשבוע יש מצות "זכור את יום השבת לקדשו". מי זכר את שבת בכל יום? שמאי[כא]. באמת יש אומרים[כב] שהלכה כשמאי, לא כהלל שנקט "ברוך ה' יום יום".]

איפה כתובות הזכירות אצלנו? בסוף התפלה, שש זכירות. בקדושת לוי כתובות עשר זכירות – העברנו הרבה שיעורים על הזכירות שם, בפרט על "זכירת ארץ ישראל"[כג], "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[כד] – אבל בהלכה כתובות שש[כה]. נראה שהאריז"ל – היום מתוועדים לכבודו – אומר רק ארבע. מה הקשר לקריאת שמע? בסוף התפלה נוהגים להזכיר בפה את כל שש הזכירות, אבל חידוש של האריז"ל – בעל ההילולא של היום – שראוי לזכור, במחשבה, את הזכירות בסוף ברכת "אהבת עולם", סמוך לקריאת שמע. הוא אומר שיש ארבע זכירות, ובעצם כאן, בברכת "אהבת עולם", האר"י מדבר רק על שלש – כי זכירת יציאת מצרים היא בפסוק האחרון של קריאת שמע.

כל הזכירות בהיכל האהבה

זו עוד סבה שהכל נמצא באותו היכל – בהיכל האהבה מופיעות כל הזכירות, לפי האריז"ל. כנראה יש קשר – קשור לכך שק"ש היא התורה שבתפלה, כנ"ל. הזכירה באה ממח הדעת, שהוא עצמו חיבור יסוד אבא ויסוד אמא. לפעמים אומרים[כו] שזכרון הוא יסוד אבא, אבל בדרך כלל מח הדעת[כז]. מסוף הברכה שלפני קריאת שמע ועד סוף קריאת שמע – יציאת מצרים – קורה עוד משהו, מחזקים את כח הזכרון שלנו. יש לנו ספר באנגלית על כח הזכרון – שכאשר מתבגרים, מזדקנים, לא נגיע לשכחה ח"ו. זהו מקום חיזוק הזכרון בכלל. מח הדעת הוא מח האחור, "לא תשכח", לכן בחלק מהזכירות כתוב בפירוש "לא תשכח". הכל כאן בתוך היכל אהבה.

נראה שכאן בשו"ע הוא אומר שארבע זכירות הן בסוף ברכת "אהבת עולם" ושתים בתוך "ויאמר". חוץ מיציאת מצרים, איזו עוד זכירה יש ב"ויאמר"? "וזכרתם את כל מצות ה'". מה פירוש "כל מצות ה'"? איזו מצוה שקולה כנגד כל המצוות? שבת. תיכף נראה מה הוא עושה עם המלה שלנו, "באהבה". רק שנבין, קודם כל הוא פוסק כמו הרמב"ן – שכל הזכירות הללו הן מצוות מן התורה.

הזכירות ב"אהבת עולם"

נמשיך לקרוא:

וטוב לזכרן אצל [סמוך ל]קריאת שמע [כאן המ"מ הם מהאר"י – לכן לומדים עכשיו, לכבוד האר"י. לא כתוב בשום מקום אחר שטוב לזכור זכירות אלה אצל ק"ש – הלכה מהאר"י, בעל ההילולא של היום. מצוין כאן לשער הכוונות ופרי עץ חיים, שני ספרי כוונות מקבילים, ולעוד מקום. אדמו"ר הזקן אינו הראשון שמביא זאת להלכה מהאריז"ל – קדם לו המגן אברהם, שאדמו"ר הזקן בדרך כלל פוסק כמותו[כח]. איפה טוב לזכור? לקראת סוף ברכת "אהבת עולם":]

שכשיאמר ובנו בחרת [מתי ה' בחר בנו? במתן תורה:] יזכור מתן תורה וקרבתנו להר סיני [גם מתן תורה. הוא לא כותב כאן מה לכוון ב"מלכנו". אך בשער הכוונות כותב שזו קבלת עול מלכות שמים, "נעשה ונשמע". בכל המשפט "ובנו בחרת מכל עם ולשון וקרבתנו מלכנו" צריך לזכור את מעמד הר סיני. כמובן, זהו דבר יסודי בשביל הילדים בחדר.]

לשמך הגדול מעשה עמלק שאין השם שלם עד שימחה זרעו [בשער הכוונות, "לשמך הגדול" שייך גם למעמד הר סיני וגם למחית עמלק. צריכים מחית זרעו של עמלק ואז השם יהיה שלם. כשאני אומר "לשמך הגדול" אני רוצה ששם ה' יהיה שלם וגדול. איך עושים זאת? מחית עמלק. בין "לשמך הגדול" לבין "להודות לך" כתוב "באהבה", שהוא לא מפרש כאן.]

להודות לך [מסביר שזו זכירת מרים. כותב משהו יפה, לפי האריז"ל:] הפה לא נברא אלא להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים [פירוש מפולפל.]

[אחר כך הוא כבר עובר לשבת, שנזכרת בפרשה השלישית של קריאת שמע:] וזכרתם את כל מצות ה' זו היא שבת ששקולה כנגד כל המצות.

הוא אמר בתחלת ההלכה ארבעה דברים שמצוה לזכור, אבל טרם הסביר איפה מעשה העגל. מענינת החלוקה – אחרי שלשת הדברים שבסוף הברכה הוא קפץ לפרשת "ויאמר" ואמר את זכירת שבת. את זכירת יציאת מצרים הוא אפילו לא מזכיר בהלכה זו – זו מצוה לדעת כולם, לשמה תקנו את כל אמירת פרשת "ויאמר" בקריאת שמע[כט]. את זכירת יציאת מצרים לא מזכיר כלל בהלכה הזו. מה עם מעשה העגל?

ומעשה העגל יש מי שאומר [המג"א מביא זאת.] שיזכור כשאומר (ליחדך) באהבה [שם את "ליחדך" בסוגריים כדי 'לסמן' איזה "באהבה" מדובר. מי שמתפלל נוסח חב"ד לא מבין – חושב שטעות, שצריך להיות "ולאהבה"[ל], אבל כותב "(ליחדך) באהבה". רואים שהוא מביא בשו"ע נוסח שלא כבסידור.]

אם כן, זכירת מעשה העגל היא במלה "באהבה" – האהבה השמינית, הנסתרת (שהופיעה בסוגריים ב"אוצר התפלות"). המלה הזו – כשאומרים או רק חושבים אותה – היא זכירת מעשה העגל. אם אומרים בפה, זוכרים את מעשה העגל במחשבה. אם איני אומר "באהבה" בפה, רק חושב אותה במודע, זכרון מעשה העגל עולה לרובד הטרום-מודע. בכך שונה זכירת מעשה העגל משאר הזכירות כאן, כי אם איני אומר מלה זו ("[וליחדך] באהבה") אין לי מקום לזכרון מעשה העגל במחשבה מודעת. איך הוא מסביר את הזכרון מ"באהבה"?

ולא כאותה שעה שעשו את העגל שלא היה באהבה עם הקב"ה [יש כאן כמה "באהבה", למה אומר על מלה זו? יתכן כי קצת מיותרת, לכן לומדים ממנה משהו מיוחד. לפי מה שכותב כאן, עיקר חטא העגל הוא שאבדנו בו את אהבתנו לקב"ה – החטא, רוח השטות של החטא, שהאהבה נאבדת.].

ארבע הזכירות בכתבי האריז"ל

ראינו משהו חשוב בהלכה. עכשיו נפתח את האריז"ל – הכי מענין, שייך להיום – שהוא המקור לכל הענין. בכתבי האריז"ל משמיט את זכרון מעשה העגל, ויתכן שלכן אדמו"ר הזקן קבע שלא לומר מלה זו ("[וליחדך] באהבה"). כאן מתחיל בהלכה שיש ארבע מצוות זכירה ודאי – כי כך לפי הנגלה, הרמב"ן ממנו לומדים את כל הזכירות. נסתכל בספר הכוונות – שבמחשב נקרא 'ספר כוונות ישן' – שמקביל גם לפרי עץ חיים וגם לשער הכוונות, מרבי חיים ויטאל:

ונחזור אל הענין, כי הלא ארבע זכירות הם [יש אצלו רק ארבע זכירות.], והם:

זכירת מתן תורה, כמ"ש זכור יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וכו' [מישהו זוכר פסוק כזה? אין כזה פסוק – הוא מוסיף ללשון הפסוק[לא] את תבת "זכור".] פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך [הוא שם את החלק הראשון של הפסוק הקודם בסוף, כאילו כתוב 'זכור יום... פן תשכח'.].

שנית זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך.

שלישית זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך [בשתי זכירות אלו הוא מדגיש את המלה "בדרך", כנראה יש קשר ביניהן בענין ה"בדרך". בשתיהן כתוב "בדרך בצאתכם ממצרים": "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים"[לב] "זכור את אשר עשה הוי' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים"[לג]. גם ארבע התבות הראשונות, "זכור את אשר עשה", משותפות לשני הפסוקים[לד].].

רביעית לזכור יציאת מצרים [פשיטא, שבשו"ע אדמו"ר הזקן אפילו לא הוזכר בהקשר הנ"ל. מה חסר כאן? זכירת שבת – שלפי השו"ע היא רק "יש אומרים" – ובעיקר זכירת מעשה העגל. אם אתה כותב את כולם, למה אתה משמיט את מעשה העגל? יכול להיות שמכאן אדה"ז הבין שלא צריך את המלה "באהבה" הנוספת בברכה, שמזכירה את מעשה העגל. משום מה זכירת מעשה העגל שונה משאר הזכירות[לה].].

ארבע הזכירות במעגל השנה

כעת מסביר למה יש ארבע זכירות על דרך הקבלה. קַבלה היא לשון הַקְבלה כידוע[לו] – צריך להקביל בין דברים. מערכת של ארבעה דברים חייבת להקביל לעוד רביעיות, כמו השיחה הידועה של הרבי[לז] על חמשה קולות של מתן תורה שכל שני דברים-מערכות באותו מספר מקבילים. בנגלה לא צריך זאת, אבל אם אתה מקובל – כמו האריז"ל – כשיש ארבעה דברים אתה חייב להקביל אותם למשהו:

והנה ארבע זכירות אלו כנגדם ארבעה ימים טובים שיש בשנה [יש ארבעה חגים, ימים טובים, בתורה – כנגד ארבע הזכירות. כבר הרווחנו משהו יפהפה, שכאן – בהיכל האהבה – אני גם עושה מעגל שנה בהתבוננות, חוגג את כל החגים של התורה, תוך כדי שאני זוכר את הזכירות של התורה. איך?]:

יציאת מצרים [בסוף "ויאמר".] כנגד פסח [אני חושב על פסח, חווה את פסח. ההקבלה הזו מאד יפה – רק זכירה היא משהו שכלי, אבל ההקבלה לחגים הופכת אותה לחויה. חג הוא חויה – עושה שגם אזכור אותו, וגם עושה את הזכירה ממשית. עכשיו אני יושב בליל הסדר, בכלל – אני נמצא במצרים ויוצא. זו חגיגה, חגיגת יציאת מצרים – אני עושה פסח כשאני זוכר את יציאת מצרים. כך צריך להיות בכל יום, פעמיים בכל יום.].

ומתן תורה כנגד שבועות [ברור. כשאני אומר "וקרבתנו מלכנו" צריך לחשוב על חויה של חג שבועות, לדוגמה עוגת גבינה...].

[מה לגבי עמלק? (פורים). פורים הוא דרבנן, וכאן מדבר על חגים מן התורה. ברור שחוית יציאת מצרים היא פסח וחוית מתן תורה היא שבועות. מה לגבי עמלק, איפה הוא נמצא?] ועמלק כנגד סוכות [אצלו סוכות ושמיני עצרת יחד. הסדר שלו גם מסביר איך אדמו"ר הזקן סידר את אמירת הזכירות בסידור – יציאת מצרים, מתן תורה ומחית עמלק. אני מבין שמתן תורה בא אחרי יציאת מצרים, אבל למה עמלק אחרי מתן תורה? לפי הסדר הזמנים עמלק בא לפני מתן תורה – "אשר קרך בדרך"[לח], בדרך הליכתכם מיציאת מצרים להר סיני לקבלת התורה. כנראה הוא מסדר יציאת מצרים, מתן תורה ועמלק לפי האר"י הקדוש, כי הם כנגד פסח-שבועות-סוכות.], כנודע שלא היה מכה עמלק אלא אותם שאין הענן קולטן [עמלק נלחם רק באלה שענני הכבוד פלט אותם, שלא היו ראויים לחסות תחת ענני הכבוד[לט]. כתוב ש"ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת"[מ] – אם יושבים אכן כולם יחד ניצלים מעמלק. מהו עמלק ברוחניות? ספקות[מא]. איני יודע אם כתוב בחסידות, אבל צריך לומר שסוכה היא סגולה להנצל מספקות כל השנה. כשאני אומר "לשמך הגדול" אני נמצא בסוכה ומנענע את הלולב.], הרי שלשה [זו שלישיה פשוטה – שלשת הרגלים. מה נשאר? מרים.].

אצלו יש רק ארבע זכירות, בכוונה. מה נעשה עם מרים, מאיפה לומדים אותה? יש הרבה כוונות איך לסדר את שש הזכירות. איזו מדה היא זכירת מרים (שמכוונים ב"להודות לך") לפי הסדר? הוד. כתוב בפירוש ששלשת החגים הם חסד-גבורה-תפארת[מב]. נשארת זכירת מרים, איזה חג מדאורייתא נשאר? [יום כפור.] תיכף הוא יסביר שיום כפור לא נחשב חג אלא שבת, "שבת שבתון"[מג] – הזכירות הן דווקא כנגד החגים. לכן באמת הוא לא כולל את זכירת השבת כאחת הזכירות. תיכף נסביר יותר. איזה חג נשאר? רק ראש השנה[מד]. חייבים לומר שזכירת מרים היא כנגד ראש השנה:

עוד יש יום טוב אחד והוא ר"ה, כנגד מרים שדברה דלטוריא על משה רבינו ע"ה. וכבר ידעת כי מרים סוד הדינין והמררות, כי מרים בגי' פ"ר מנצפ"ך ועם ה' אותיות כפולות [מנצפ"ך הן פשוטות וסופיות.] הרי ר"ץ כמנין מרים [כאן יצאנו ידי חובת כוונה כדרך האריז"ל – עם מספרים ושמות. הוא אומר שעיקר מרים הוא מרם שעולה פר דינים, וה-י היינו מספר האותיות, כי מנצפך הן אותיות כפולות, וביחד עולה מרים.].

ואמנם בר"ה הדינין מתעוררין ["מינה דינין מתערין"[מה] מצד חיצוניות אמא. התעוררות הדינים בראש השנה ,לכן הוא יום הדין.] גם כן [כמו מרים, לכן היא כנגד ראש השנה. סימן שראש השנה, עם תקיעת השופר, "מצות היום בשופר"[מו], הוא תיקון מרים – לפי כוונה זו באריז"ל. לפי חז"ל[מז] יוכבד ומרים הן שפרה ופועה כאשר פועה יוצאת מה-פ של שפרה כנודע, נמצא שהשופר של ראש השנה רומז לאם ולבת.].

ו[רק ]אלו הארבעה מועדים שבשנה, כי יום כפור הוא שבת שבתון ואינו יום טוב, וחנוכה ופורים אינם ימים טובים, כי לא הוזכרו בתורה [מענין שלא כותב שהם מדרבנן, אלא רק שלא הוזכרו בפירוש בתורה. בשער הכוונות כן כתוב שהם מדרבנן אך בפרי עץ חיים כתוב כמו כאן שלא הוזכרו בתורה. מתאים לשיטת הבה"ג, שאומר שאלה מצוות דאורייתא – רק לא הוזכרו בפירוש בתורה. אם הייתי כולל את פורים, ברור, כמו שאמרו קודם, שהוא היה צריך להיות כנגד עמלק. עכשיו, כשהקבלתי את עמלק לסוכות, גם אומר לי שכנראה יש קשר בין סוכות לפורים. לפי בית שמאי יש קשר בין סוכות לחנוכה – "פוחת והולך" כמו שהפרים מתמעטים והולכים[מח]. כאן יוצא שיש קשר בין סוכות לפורים. מה שתי השמחות הכי גדולות בשנה? "זמן שמחתנו", שכולל גם שמחת תורה, ופורים – הולכים יחד מצד השמחה שבהם (והרי "אין שמחה כהתרת הספקות"[מט] – מחית העמלק-הספק).].

ולסיכום:

יציאת מצרים "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"       פסח             חסד

מתן תורה     "ובנו בחרת... וקרבתנו מלכנו"              שבועות                  גבורה

מעשה עמלק "לשמך הגדול"                                    סוכות           תפארת

מעשה מרים  "להודות לך"                             ראש השנה    מלכות

זו כוונה יפה מאד, שאין בה חטא העגל בכלל. לפי סדר שש הזכירות (כנגד ו"ק כסדרם), איפה חטא העגל? בנצח. לפעמים אנחנו עושים סדר אחר, אבל זהו הסדר הפשוט, שגם יוצא מפורש כאן מהכוונה. נצח והוד כאן הם חטא הכלל וחטא הפרט – פרט חשוב ביותר, מרים הנביאה. יתכן שהוא לא רוצה שנזכור את חטא כלל ישראל – לא מזכירים חטא על הכלל. ועוד, יתכן שהוא סובר שאין מצות לזכור את מעשה העגל בכל יום, כמו שכתוב בפירוש על השאר (באר"י). את חטא הפרט, חטא מרים הנביאה, כן מזכירים, ומצוה לזכור בכל יום. מרים מקבלת כאן את המקום הכי מכובד – בראש השנה יש בו משהו יותר מכובד מכל החגים, בנוסף להיותו "יום הזכרון", שייך לכל נושא הזכרון כאן. כל החגים הם "זכר ליציאת מצרים", אבל רק ר"ה נקרא "הזכרון". יש משהו במרים שהיא "הזכרון", ב-ה הידיעה, לפי האריז"ל.

זכירות שבת ושבת שבתון

למה הוא לא כותב את זכירת שבת? אמרנו שעל פי נגלה אולי רק כי "יש אומרים", אבל לפי שיטתו גופא – למה לא כותב שבת? כי הזכירות אצלו הן מצוות חגיגה, חגים, לא שבתות – לכן לא כלל את יום כיפור, כי הוא שבת שבתון ומדבר רק על חויה חגיגית, כפי שכותב בפירוש. איך יודעים שגם ראש השנה הוא חויה חגיגית? כתוב בו "אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי חדות הוי' היא מעֻזכם"[נ] – ראש השנה הוא חג שצריך לשמוח בו, "ושמחת בחגך"[נא]. אבל יום כיפור הוא שבת, שבת היא עונג – בפשט, לפי הבבלי, היא לא שמחה. לפי הספרי[נב] יש גם שמחה בשבת. אם הייתי כן כולל את מעשה העגל הוא היה כנגד יום כיפור – בו נתכפר חטא העגל, "סלחתי כדברך"[נג]. בעצם, הוא השאיר את שתי השבתות – חטא העגל כנגד "שבת שבתון", שמתקן אותו, וזכירת שבת כנגד שבת, כפשוט.

כך יש לנו מבנה מושלם, שגם מסביר את סדר הזכירות. הכל בזכות רבינו האריז"ל, שזכותו יגן עלינו שנזכור – קודם כל שנזכור להיות בני אדם (דהיינו יהודים – "אתם קרויים 'אדם'"[נד]), ונזכור להיות חסידים, ונזכור להיות מלמדים טובים בחיידר, ונזכור עוד כמה דברים טובים, נזכור להיות שלוחים ותלמידים טובים. צריך שש זכירות, לזכור ששה דברים. עד כאן, לחיים לחיים.

[את שבת צריך לזכור בשבת, לא?] שמאי היה זוכר כל השבוע – כל יום הכין לשבת. הרמב"ן פוסק שיש מצוה לזכור את יום השבת בכל יום (אף על פי שאין הלכה כמנהגו של שמאי, הרמב"ן אומר שבזה גם הלל יסכים עם דרשתו). אנחנו זוכרים את שבת כל יום בשיר של יום – "היום יום... בשבת". תלמיד חכם צריך להיות שבת כל השבוע. צריך גם עונג שבת וגם שמחת החג.

ג. הקבלת האהבות לספירות

נאמר עוד משהו, תוספת יוקר בשבע-שמונה האהבות: בקריאת שמע יש עוד שתי אהבות, "ואהבת... לאהבה", כך שיש סה"כ בהיכל האהבה 9 או 10 אהבות.

זהו דבר חשוב, בלי הגימטריא, עוד סימן טוב למה טוב שיש שבע אהבות – הרי "כל השביעין חביבין"[נה]. זו בעצם ההתבוננות הראשונה, אם ראיתי כאן שבע אהבות – איך אני מקביל אותן לשבע המדות? אם ההקבלה יוצאת טוב, היא כבר 'אישור' לשבע אהבות דווקא. איך אומרים בקבלה שיש אהבה בכל מקום, בכל קצה מהו"ק? "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[נו] – החסד-האהבה מתפשט בכל הימים, כפי שקורה כאן בברכת אהבה.

חסד וגבורה: "אהבת עולם אהבתנו"

שתי האהבות הראשונות הולכות יחד – "אהבת עולם אהבתנו". אמרנו שיש רמז ש"אהבת עולם אהבתנו" שתיהן 'אהבת'. אך עוד קודם, חיבורן הוא על פי פשט, לפי הפסוק "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד", פסוק בירמיהו[נז]. הביטוי הוא "אהבת עולם אהבתיך" – אין משהו דומה לגבי "אהבה רבה" (ביטוי שכלל לא מופיע בתנ"ך). מהי "אהבת עולם" שם בפשט? אהבה נצחית, לא מלשון עולמות אלא מלשון נצחיות. לכן כתוב בחסידות[נח] שיש משהו ב"אהבת עולם" שיותר מ"אהבה רבה". האריז"ל כותב ש"אהבה רבה" באצילות ו"אהבת עולם" בבריאה, אבל יש גם פירוש בחסידות ש"אהבת עולם" למעלה מ"אהבה רבה" כי היא אהבה נצחית, אהבה גם מצד ה'.

אם ההקבלה היא לפי הסדר, "אהבת עולם אהבתנו" הן חסד וגבורה. כתוב[נט] ש"אהבת עולם" היא אברהם, היא הפתיחה – "הכל הולך אחר הפתיחה"[ס], החסד, "חסד לאברהם"[סא] שקרא "בשם הוי' אל עולם"[סב], "אהבת עולם".

"אהבתנו" צריכה להיות הגבורה שמשלימה את החסד. למה? הרבה פעמים היחס של חסד וגבורה, במיוחד כשהכל בתכלית הקדושה, שהגבורה מרכזת וממקדת את האהבה. צמצום הוא ריכוז ומיקוד על משהו – האוהב אוהב את כולם, כטבע האהבה של אברהם אבינו, שאוהב את כולם בשוה, אבל מיקוד האהבה הוא כבר גבורה. צמד – "אהבת עולם אהבתנו", "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד", הגבורה ממקדת את החסד.

תפארת: "תלמוד תורתך באהבה"

הזוג הראשון מתאים, אבל צריך כמה שהם ממש 'בול'. השלישי – "תלמוד תורתך באהבה" – הוא 'בול', התפארת היא עמוד התורה[סג], מתן תורה, אהבה שהולכת עם התורה.

יסוד: "ויחד לבבנו לאהבה וליראה"

אחר כך צריכות להיות שתי אהבות שהן צמד, נצח והוד. אבל עוד לפני הצמד בא "ויחד לבבנו לאהבה וליראה" – המיוחד כאן שאהבה ויראה הולכות יחד, חויה שלהן יחד. איפה יכול להיות? הרי אהבה היא חסד ויראה היא גבורה. איפה הן מתייחדות? תפארת כבר יש לנו. בתפארת האהבה והיראה מתמזגות, לא מתייחדות. תפארת היא כמו תמונה רב-גונית, בה כל הגוונים השונים מתמזגים יפה. אבל איפה הגוונים מתייחדים ממש, נעשים אחד? דווקא ביסוד.

מה הכוונה בקבלה של האות ש? שלשת הראשים של ה-ש הם שלשה קוים שיורדים ונעשים נקודה אחת למטה – זו ה-ש של שם ש-די, כמבואר באריז"ל[סד]. שם ש-די הוא השם של היסוד, ובו הכל מתכלל ומתאחד ממש. יש קוים שהולכים ישר – החידה של המתמטיקה היא האם קוים מקבילים פעם יפגשו? אצל צדיק אמת, "זכאי קשוט", כן – באות-ברית-קדש הקוים המקבילים מתחברים, מתייחדים. היסוד במדות הלב הוא כנגד הדעת, שפנימיותה יחוד – יחוד אהבה ויראה הוא הנקודה התחתונה של האות ש, ה-ש של שם ש-די. לכן ה"יחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" היא האהבה של היסוד, של הברית, ה"צדיק יסוד עולם"[סה].

מתי מכוונים שהיסוד יהיה לפני נצח והוד? בשיעור הקומה של הגוף – היסוד הוא אות ברית קדש ונו"ה הן הרגלים, המתפשטות למטה מן היסוד. הרבה פעמים הרגלים הן "לבר מגופא"[סו], והיסוד הוא חלק מהגופא – "גופא ובריתא חשבינן חד"[סז]. לכן הרבה פעמים, לפי שיעור הקומה של האדם, מכוונים חסד-גבורה-תפארת-יסוד. בנשמות הכלליות היינו אברהם-יצחק-יעקב-יוסף – יוסף היה לפני משה ואהרן. לכן יש סדר באושפיזין – דווקא לפי הזהר[סח] – בו מקדימים את יוסף. אם כן, "ויחד לבבנו לאהבה וליראה" היינו היסוד.

נצח והוד: "וקרבתנו... באהבה" ו"להודות... ולאהבה"

מה הנצח וההוד שאחריו? לפי הנוסח שלנו, שיש שבע אהבות, הנצח צריך להיות "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה... להודות לך ולייחדך ולאהבה את שמך". ברור ש"לאהבה את שמך" ממשיך את "להודות לך" – ההוד. גם אם נוספת "באהבה" אחרי "וליחדך" היא תהיה ההוד, באותו הגיון.

"לשמך הגדול" היה מחית עמלק – מתאים לשים את ה"באהבה" שם כנגד הנצח, צריך לנצח אותו (וכנ"ל שיש שיטה שזכירת עמלק כנגד הנצח). [ואז שמואל אמר "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם וגו'"[סט].] יפה, הולך על עמלק. אם "וליחדך באהבה" הוא הוד – ולפי זה הוא תיקון העגל. קודם אמרנו שמרים כנגד ההוד. כאן האהבה של ההוד הוא כנגד חטא העגל – נצחון עמלק ב"נצח ישראל" ו"הודי נהפך עלי למשחית" בחטא העגל.

עטרת היסוד ומלכות: "ולאהבה את שמך... הבוחר בעמו ישראל באהבה"

לפי שמונה אהבות, מה יהיה "ולאהבה את שמך"? יסוד כבר יש לנו – חסרה מלכות. מתאים ל"שמך" – סתם שם הוא מלכות. מה נשאר לנו? "הבוחר בעמו ישראל באהבה". יש כבר את כל השבע, מה יהיה ה"באהבה" בסוף? אמרנו ששרש כל האהבות כאן הוא בדעת. כנראה שחוזר לדעת (מקור כח הבחירה[ע]), שהיא ה"מפתחא דכליל שית"[עא] וגם את השבע[עב].

אך יש דרך עוד יותר טובה בכתבי האריז"ל להסביר זאת: ביסוד יש גם את עטרת היסוד, כאשר מונים את הז"ת רק של ז"א. אם חתימת הברכה היא המלכות עצמה, מה שנקרא "פרצוף רחל", אז "ולאהבה את שמך" יהיה עטרת היסוד. הרבה פעמים מחלקים בין היסוד לעטרת היסוד, המלכות דז"א. כמו בשבעת המינים של סוכות, שהזכרנו קודם – שלשה הדסים חג"ת, שתי ערבות נו"ה, לולב אחד יסוד, אך אתרוג אינו מלכות אלא עטרת היסוד[עג], לא המלכות עצמה אלא מלכות דז"א. איפה המלכות ממש? הלב שלי, הגברא – אני מביא את כל המינים אל הלב, למלכות. האתרוג הוא המלכות דז"א, עטרת היסוד. כך אפשר לכוון גם כאן.

חכמה ובינה: "ואהבת" ו"לאהבה"

בקריאת שמע יש לי עוד שתי אהבות, "ואהבת" בפרשה ראשונה ו"לאהבה" בפרשה שניה. איפה אשים אותן? כעת עשינו הקבלה, שיש פה שבע מדות, ואולי גם דעת. מה צריכות להיות שתי אהבות קריאת שמע, שכבר משלימות לתשע או לעשר? חכמה ובינה, "תרין ריעין"[עד]. יש פה שתי פרשיות – מתאים? הפרשה הראשונה היא יחסית חכמה, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[עה] – "אחד האמת" שורה בחכמה[עו]. אף שכתוב "שמע ישראל" (ושמיעה היא בבינה), הפנימיות היא "שאו מרום עיניכם"[עז] – בחינת ראיה-חכמה. הפרשה השניה היא "לאהבה וגו'" – היחס בין שתי הפרשיות הוא שהפרשה הראשונה היא "עושין רצונו של מקום" והשניה "אין עושין"[עח] ושם מוזכר דינים, יחסית בינה ביחס לחכמה, ד"מינה דינין מתערין". יש פה מוחין ומדות – עוד סימן שהכל היכל אחד, היכל האהבה.

ולסיכום (כפי נוסחנו[עט]):

לחיים לחיים, שתהיה הרבה אהבה.