בע"ה

י"ז מנחם-אב ע"ט – כפ"ח

קבלת פנים שמואל-נתנאל וחיה-מושקא שי' חייקין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שמחה וענוה

נגנו "ידיד נפש" (באמצע הרב הגיע), "קול דודי", "שיר השירים", ניגון הכנה מאמר, החתן חזר מאמר, ניגון אחרי מאמר.

מזל טוב מזל טוב לשמואל נתנאל וחיה מושקא שיחיו, שיבנו בית נאמן בישראל, א חסידישע שטוב.

"והיה עקב" – שמחה וענוה

אדמו"ר הזקן אמר שצריך "לחיות עם הזמן", עם פרשת שבוע. היום יום א של פרשת עקב, שמתחיל "והיה עקב תשמעון".

חז"ל אומרים "אין 'והיה' אלא לשון שמחה" – ההתחלה שצריך לשמוח. אין יום יותר מתאים לשמחת חתן וכלה. הבעש"ט כותב, ובהרבה מקומות כתוב, שעיקר השמחה בתורה הוא שמחת חתן וכלה.

מה זה "עקב"? יש הרבה פירושים. אנחנו לומדים את האור החיים הקדוש על התורה, שגם לו יש מגוון של פירושים. הפירוש הכי פנימי בעבודת ה' של "עקב" הוא "עקב ענוה יראת הוי'". האריז"ל אומר שענוה היא פרצוף לאה ויראת ה' היא פרצוף רחל – כלומר, אותיות המחשבה ואותיות הדבור, שתי בחינות של נוקבא – ו"עקב ענוה", העקב של פרצוף לאה, מתחבר לעטרה של "יראת הוי'", פרצוף רחל.

אם כן, שתי המלים הראשונות של הפרשה, "והיה עקב", הן שמחה וענוה. צריך לחבר את השמחה והענוה, "הא בהא תליא" – איפה שיש ענוה אמתית יש שמחה, כמאמר הפסוק "ויספו ענוים בהוי' שמחה". פסוק עליו יש את המאמר אולי הכי עמוק בעבודת ה' של אדמו"רי חב"ד, במיוחד של אדמו"ר האמצעי. "ויספו ענוים בהוי' שמחה" – פסוק בישעיהו הנביא שבדיוק מתאים לחתונה שלנו היום, "והיה עקב" ("ויספו ענוים בהוי' שמחה" ועוד "והיה עקב" = ז פעמים ענוה, "שבע שמחות את פניך" – של שבע ברכות – פעמים ענוה).

החתן והכלה – בעולם הזה ולעתיד לבוא

צריך לחשוב מי החתן ומי הכלה. אם ענוה היא בחינת נוקבא, אז אולי החתן הוא שמחה והכלה היא ענוה. ידועה הגימטריא ש"חתן וכלה" שווה "חסד ואמת" – 'מכלול' שמופיע יג פעמים במקרא כנגד יג מדות הרחמים (שבהן "[ורב] חסד ואמת" הן המדות ה-ו וה-ז, כללות ה-יג). אם "חסד ואמת" הם חתן וכלה – לפי הסדר החתן הוא החסד והכלה היא האמת, "אמת מארץ תצמח", אבל יש גם פירוש הפוך, שהחתן הוא האמת (היסוד, הצדיק) והכלה היא החסד, "חסדי דוד הנאמנים".

אותו דבר כאן, לגבי שמחה-ענוה – שידוע שגם משלימים מבחינה מספרית ל-כב (יחד) ברבוע (כמו גוף-נשמה, גלות-גאולה ועוד) – אפשר לומר שהכלה היא הענוה על שתי הקומות שלה, לאה ורחל, "עקב ענוה יראת הוי'", והשמחה היא החתן. אז "והיה עקב" היינו חתן וכלה לפי הסדר. אבל אפשר גם לומר הפוך. מה נוגע למעשה? הולכים לחופה – מי אני, החתן? הענוה או השמחה? כמובן, כל אחד צריך את שניהם, אבל מה העיקר – אני הבטול-האין או שאני השמחה פה?

בעצם כתוב בפירוש בחסידות שזהו ההבדל בין העולם הזה לימות המשיח, לעתיד לבוא – הברכה הששית בשבע ברכות של החתונה והברכה השביעית בשבע ברכות. כתוב שהברכה הששית, החותמת "משמח חתן וכלה" – בה השמחה באה מהחתן לכלה – היא בעולם הזה. אבל הברכה השביעית היא הברכה של משיח – אותיות יִשמח ויְשמח – של לעתיד לבוא, הברכה חותמת "משמח חתן עם הכלה", וכתוב בחסידות שהכוונה שהשמחה זורמת ובאה מהכלה לחתן. כלומר, הכלה היא השמחה והחתן הוא הענוה. צריך את שתי הבחינות, אבל מי שרוצה כבר לחיות עם משיח שייך בפרט לברכה אחריתא, בה "משמח חתן עם הכלה" – היא השמחה, מקור השמחה, והשמחה זורמת ממנה לחתן (שעומד לשמאלה תחת החופה בבטול וענוה).

מברכים שתהיינה שתי הבחינות, גם "משמח חתן וכלה" וגם "משמח חתן עם הכלה" – התכללות, שלכל אחד תהיה גם את השמחה וגם את הענוה, שמשלימים זו את זו. אלה בעצם שתי המלים הראשונות של הפרשה, "והיה עקב". "אין 'והיה' אלא שמחה", ויש עוד מאמר חז"ל שאנחנו מאד אוהבים, "אין 'והיה' אלא מיד" – אנחנו רוצים משיח מיד, וגם לא רוצים להשהות את יחוד השמחה והענוה, שהיחוד יהיה תיכף ומיד ממש, "והיה עקב".

אם הזכרנו את הפסוק "עקב ענוה יראת הוי'", יש גם רמז יפהפה שהמלים האלה שוות בדיוק "אשת חיל מי ימצא". לפי זה גם הענוה וגם היראה – שתי בחינות הנוקבא, גם לאה וגם רחל – בתוך האשה. שני הביטויים שוים 940, י"פ מזל טוב. היות ששייך להיום, כל אחד יכול להדר ולאחל לחתן ולכלה עשר פעמים – מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב, מזל טוב!

עד כאן "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע.

ב. רמזי השמות

נעבור לשמות החתן והכלה: שמואל-נתנאל חיה-מושקא עולה 1378, משולש של בן, "הוי' הוי'" (שיש לפני יג מדות הרחמים, שהחתן הזכיר במאמר). אז בן יהיה, ויתכן שיהיו חמשים ושנים בנים – כל המספרים מ-1 עד 52, עד ש'הנה, זה ה-52'.

יחודי השמות – "אהבת עולם" ו"שמחה של מצוה"

היות שבכל אחד יש שני שמות, אפשר לחבר או את השם הראשון עם השם הראשון (שמואל-חיה) והשם השני עם השם השני (נתנאל-מושקא), או לעשות "שכל את ידיו" – שמואל-מושקא ונתנאל-חיה. בחסידות כתוב שתופעת "שכל את ידיו" – לשון שכל – היא גילוי עצמי, הרבה יותר מחיבור ישר, אז כך נעשה:

שמואל-מושקא עולה 824 – ביטוי מובהק של שמחה, "שמחה של מצוה". זו כוונה איך יקראו אחד לשני, אם הכלה תפנה לחתן שלנו 'שמואל' והוא יפנה אליה 'מושקא' עושים את היחוד הזה, ואז יוצא "שמחה של מצוה" – שמחה גדולה, עיקר השמחה של התורה, שעיקר המצוה בה היא המצוה הראשונה, להתחתן, "להרבות את הדמות" בלשון חז"ל, שיהיה דמות אלקים בעולם הזה, ריבוי דמות אלקים.

אבל לפעמים רוצים לגוון, שמשעמם שמואל ומושקא, אז לפעמים כדאי שהכלה תפנה לחתן נתנאל והוא יחזור חיה, ואז יהיה יחוד אחר – נתנאל-חיה עולה 554, שגם שוה ביטוי מאד יפה שמתאים לחתן וכלה, "אהבת עולם". הפסוק אומר "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד". ידוע שיש סוגיא עמוקה בחסידות מה יותר גבוה, "אהבת עולם" או "אהבה רבה". באריז"ל כתוב ש"אהבת עולם" היא בעולם הבריאה, בהיכלות דבריאה – כפי שלמדנו לא מזמן – ו"אהבה רבה" באצילות. אבל בחסידות כתוב שיש בחינה ש"אהבת עולם" למעלה מ"אהבה רבה" – אהבה של העולם פחות מ"אהבה רבה" שהיא אהבה אין סוף (רבה = אין סוף), אבל זהו לא הפשט. הפשט של "אהבת עולם" היא אהבה נצחית, ששום דבר לא פוגע בה – אהבה מעתיק ומפנימיות עתיק, כמו ששמענו במאמר – אהבה נצחית, ברית עולם. האהבה של נתנאל-חיה היא "אהבת עולם".

נמצא שיש פה יחוד של אהבת עולם, נתנאל-חיה, עם שמחה של מצוה, שמואל-מושקא. זהו יחוד מאד יפה של שתי בחינות. מתי שרוצים את ה"שמחה של מצוה" יכוונו שמואל-מושקא וכשרוצים את ה"אהבת עולם" יכוונו נתנאל-חיה.

שם ונח

גם ראשי התיבות כאן יפים: שמואל-מושקא ר"ת שם ונתנאל-חיה ר"ת נח. שם הוא בן נח.

יש פה רמז ש"שמחה של מצוה" שייכת לשם – כולם בני נח, אבל אנחנו, היהודים, יוצאים משם. מתאים לנו ששמואל-מושקא, העולה "שמחה של מצוה", ר"ת שם – אנחנו חייבים במצוות, קבלנו תריג מצוות על הר סיני, וכל מצוה היא מקור שמחה אין סופית.

נתנאל-חיה ר"ת נח, אבא של כולם – "אהבת עולם", פירוש אחד שזו אהבה השייכת לכל העולם. המהפכה הרביעית, לחנך את כולם להיות בני נח, ומי שרוצה להתגייר שיתגייר – צריך נשמה כללית, כמו שלמדנו כעת על משה, ולבני נח צריך לבוא נח עצמו, שודאי יכול להשפיע על כל הבנים שלו, לא רק על שם אלא גם על יפת וחם.

אפשר לפי זה לעשות עוד הרבה גימטריאות – "אהבת עולם" חוץ מנח ו"שמחה של מצוה" חוץ משם, ועוד ועוד. נח הוא 10, הדור העשירי לאדם הראשון, ושם הוא ה-11, "חד ולא בחושבן", הדור ה-11. בדיוק מתאים למה שלמדנו אתמול – מבעל ההילולא, ר' לוי'ק – על מה שמובא בתניא מהגמרא "משל משוק של חמרים" שלעשר פרסי משלם זוז ולאחד עשר פרסאות משלם שני זוזים, "כפלים לתושיה", "חד ולא בחושבן" שהרבי כל כך אהב. מתאים שנח הוא העשר כאן – להיות 'עשר' (כמו מאה אחוז, קשר בין עשר למאה) – מספיק כדי לקרב גוים, למצוא חן בעיני אלקים ואדם, "ונח מצא חן". אבל שם הוא כבר הפרסא ה-11, שעולה עוד זוז כנגד כל עשרת הדורות הראשונים. זו שמחה של מצוה.

תוספת כוונה, ש"שמחה של מצוה" היא בחינת שם ו"אהבת עולם" היא בחינת נח. שם כבד את אביו, נח, לכן זכה בברכה. שם הוא גם תלמיד חכם – התורה נקראת שם, היא בחינת שם. כיבוד אביו הכוונה תלמיד חכם, שם, שיודע לכבד את המהפכה הרביעית, נח – יודע לכבד את אביו, ששייך לכל האנושות. נח הוא לאו דווקא תלמיד חכם – הוא צדיק, "צדיק תמים". כתוב שנח למד תורה, מהחיות הטהורות והלא-טהורות יודעים שלמד תורה, אבל כנראה שלמד תורה כמו בעל-בית. גם שייך לכולם, גם לאינם יהודים. שם למד תורה כמו תלמיד חכם, היה למדן, התעסק בלומדות, "וישכן באהלי שם". הוא איש אהל, כמו שיעקב הוא "איש תם ישב אהלים" גם שם "ישב אהלים" – יעקב ישב באהל של שם ועבר. לחיים לחיים, שנזכה למצוא חן בעיני אלקים ואדם וכך לקרב את כל באי עולם, ולהיות גם תלמידי חכמים, ששמחים בשמחה של מצוה.

צורת השמות

עוד משהו: כמה אותיות יש בשמות שלהם? בחתן עשר אותיות ובכלה שמונה אותיות – חי אותיות (אם מקדימים את הכלה), "וחי בהם". איך לצייר חי אותיות? הציור הסימטריא של חי אותיות הוא משולש 6 בלי הפנות:

ש מ

ו א ל

נ ת נ א

ל ח י ה מ

ו ש ק א

אמרנו שכל פעם מומלץ לחרות את הצורה בעץ ולתלות כשלט על הדלת. מענין שאין צורה פשוטה סימטרית אחרת לצייר חי.

מקיף ופנימי

נתבונן, יש פנים ומקיף – בפנים יש 6 אותיות ובמקיף יש 12 אותיות. המשולש הפנימי – אתנ חיה – עולה 474, דעת. דעת היא החבור הפנימי. שמענו במאמר ששמואל חזר שיש המשכת אור מקיף מהמשפיע למקבל, אך עיקר התכל'ס הוא החיבור הפנימי, שדווקא הוא ממשיך את העצם. יש מעלה גדולה של המקיף, אבל העיקר הוא הפנימי – רואים זאת בציור זה, כי החלק הפנימי שוה דעת. למה יש שש אותיות? כי דעת היא "מפתחא דכליל שית", העולה ו"פ דעה (כמו בהלכות דעות לרמב"ם, שלכל מדה בלב קורא דעה – יש שש דעות-מדות שכלולות בדעת).

כמה שוות האותיות שמסביב? 1378 פחות דעת עולה 904. מה זה אומר? אם נפרש בדיוק כמו שכתוב במאמר, שיש פנימי ומקיף, הפנימי הוא דעת והמקיף הוא כתר ("כשמונים את הדעת לא מונים את הכתר, כשמונים את הכתר לא מונים את הדעת") – מקיף היינו לא-מודע, חש, נעלם. הפנימי גלוי, מל, מתלבש (מל לשון ממלא). 904 לא שוה כתר, אבל אולי בכל אופן קשור לכתר? אם נוציא כתר נשאר 284, שם נרדף לכתר, עטרה. 904 עולה כתר-עטרה.

זו דוגמה יפהפיה שכאשר עושים את הציור של השמות מתגלים חידושים נפלאים – כשאני מסתכל על הציור הזה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". פנימיות החתן והכלה היא דעת ומסביב יש כתר-עטרה.

בין כתר לעטרה

כתר-עטרה הן מלים נרדפות, אבל צריך להיות הבדל ביניהם. שניהם גם לשון סיבוב – "כתרו את בנימין" וגם לעטר פירושו לסובב. מה ההבדל? יחסית בתוך הכתר – כמו שגם שמענו קודם במאמר – יש חיצוניות הכתר, אריך אנפין, שם הכתר הוא ענין הרצון שבנפש, ופנימיות הכתר, עתיק יומין, שהוא התענוג בנפש. לעתיק גופא יש פנימיות, שרש הכלה, רדל"א, כפי ששמענו במאמר. אבל כתוב שיחסית שתי המלים עטרה-כתר הן פנימיות וחיצוניות הכתר. "אשת חיל עטרת בעלה" – הכלה היא העטרה.

איך אני יודע שעטרה הולך על התענוג של הכתר? כתוב ש"לעתיד לבוא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" – זיו הכלה העליונה. נהנים דרך העטרה, ומכאן מובן שעטרה היא המשכת פנימיות הכתר, ואילו כתר הוא הרצון שבכתר, "אין דבר העומד בפני הרצון", "אין תקיף כרצון". "אין תקיף כרצון" נשמע יותר זכר ועטרה יותר נקבה (וכן על פי דקדוק, כתר הוא לשון זכר, כתר-כתרים, ועטרה היא לשון נקבה, עטרה-עטרות), כמו שידוע שעטרה היא שרש המלכות (ובקבלה הראשונה היא שם המלכות, ובסוד "אין כתר אלא למלך", "כתר עליון איהו כתר מלכות", "נעוץ תחלתן בסופן", כתר בעטרה, כאשר "סוף מעשה במחשבה תחלה", שרש העטרה מעל לשרש הכתר, ובסוד "אשת חיל עטרת בעלה" – "עטרת [לא כתר] בעלה" דווקא, היא מקור התענוג של בעלה. "עטרת בעלה" = ו"פ ענוה – במלה תענוג, בתוך ה"תג", לשון כתר, נמצא ה"ענו").

גם כאן, הפנימיות, התענוג, היא שרש הנוקבא והחיצוניות, הרצון, היא שרש הזכר. במאמר הסביר אותו דבר לגבי עתיק גופא – שחיצוניות עתיק היא שרש הזכר ופנימיות עתיק (רדל"א) שרש המלכות. בכל אופן, יש לנו כאן משהו יפהפה, שבציור השמות של החתן והכלה שלנו ה-דעת בפנים וכתר-עטרה מקיף.

מודעות וחשמל

נתבונן הלאה: דילוג אותיות במקיף (דילוג של יד ימין, נגד כיוון השעון), עולה 526 (שלמקונ). דעת היא הפנימיות, יש עוד מלה שקשורה לדעת שיחסית בתוך המקיף היא המקיף של הדעת. היום קוראים לזה מודעות – מלה חשובה מאד היום, גם בלימוד שלנו (מודעות עצמית, מודעות אלקית, מודעות טבעית). מה הסימן שבאמת המודעות היא כאן ה'מקיף' – האויר, כביכול, בו חיה הדעת (ידוע באריז"ל שהדעת דרדל"א מאירה באוירא). דעת-מודעות עולה בדיוק 1000, רואים שמשלים, מכוון מאד. אף על פי שהמלה מודעות היא לא מלה מהתורה אלא מלה מחודשת – בכל אופן היא מלה טובה ומכוונת. אנחנו אוהבים את המודעות, ומאמצים אותה כאן כמשלימה את הדעת לאלף, כמו אלף אורות שמשה רבינו קבל במתן תורה – הוא הדעת והוא מקור המודעות של כל נשמות עם ישראל.

אם המספר השלם הוא 1378, הדילוג השני במקיף כאן הוא 378, חשמל. חשמל עצמו הוא משולש – כל המספרים מ-1 עד זך. יש כאן תופעה יחודית – 1378 הוא משולש, 378 הוא משולש וגם 78 הוא משולש (של יב; שלשת שרשי המשולשים – יב זך בן = צא, משולש 13, אמן כו'! שלשת המשולשים עצמם: 78 378 1378 = 1834 = 14 פעמים ענוה, פעמיים "והיה עקב" "ויספו ענוים בהוי' שמחה" כנ"ל, והוא 'משולש'-סכום כל מספרי ההשראה מ-1 בהשראה ועד 14 בהשראה, היינו התמניון של 14, ודוק). רק ה-8 בסוף אינו משולש (הוא 2 בחזקת 3). אם כן, במקיף – כתר-עטרה – יש מודעות (סוד מוחא סתימאה, תיקון טלא דבדולחא, שבו מאיר גבורה דעתיק) ו-חשמל (סוד אור-פניאל הנמשך מתיקון הגולגלתא שבו מאיר חסד דעתיק), והפנימיות היא דעת.

ברכות סיום

כל זה הוא השלט על הדלת של החתן והכלה שלנו. שתהיה להם הרבה דעת, שיוכלו להתבונן – בכל זמן שמרגישים שצריך לחדד את השכל, יסתכלו על השלט שלהם ויעשו את כל החשבונות האלה, וזו תהיה סגולה מופלאה.

נחזור להתחלה: העיקר שיהיו פה שמחה וענוה – "ויספו ענוים בהוי' שמחה", שמחה עד בלי די, שמחה של מצוה, שמחה רבה, ואהבת עולם, אהבה נצחית, וממילא בזכות החתן והכלה שלנו "ובא לציון גואל" תיכף ומיד ממש (אם בציור השמות של החתן והכלה נתחיל משם הכלה, אזי כשם שבציור הראשון הנ"ל אותיות שם של שמואל הן למעלה כך בציור המקביל [שאפשר לתלות בפתח פנימי בבית] אותיות חי של חיה למעלה – יחד שם חי, משיח!).