בע"ה

א' אלול ע"ט – כפ"ח

"ודלא כהסברא מאז" – המעבר משאול לדוד

סעודת ר"ח אלול – לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי אלול במשנת הרבי

תורה עבודה וגמ"ח ברמזי אלול

חדש טוב לכולם, שנה טובה ומתוקה לכולם. יש כמה וכמה רמזים של חדש אלול שהרבי מביא[ב] ודורש – רמזים שהרבי אוהב. יש רמז אחד לכל אחד משלשת הקוים, שלשת העמודים עליהם העולם עומד – תורה, עבודה וגמ"ח[ג]:

הרמז של תורה הוא "אנה לידו ושמתי לך"[ד] שנאמר בעיר מקלט. כתוב שחדש אלול הוא עיר המקלט של כל השנה כולה. צריך להכנס לחדש-לעיר, להתעורר – לשון "עירין קדישין"[ה], על לידת הבעש"ט (בשנת נחת) כתוב "עיר וקדיש מן שמיא נחִת"[ו] – ולעיר הזו של תורת החסידות, עיר מקלט של תורת הבעש"ט[ז], צריך להכנס (ו"דברי תורה קולטין"[ח]). חסידי חב"ד היו לומדים דרך חיים בחדש אלול ובעולם לומדים תקוני זהר[ט].

עמוד העבודה הוא תפלה. תמיד הרבי הסביר שהפסוק של תפלה הוא בעצם הפסוק העיקרי של חדש אלול – "אני לדודי ודודי לי"[י] (ששרנו הרגע).

עמוד גמילות החסדים, קצת בהפתעה, רמוז בפסוק ממגלת אסתר – חבור אלול ואדר[יא] – "איש לרעהו ומתנות לאביונים"[יב]. צריך להרבות באלול בצדקה[יג] (כרמוז גם בצירוף המקובל לכוון בחדש אלול[יד] – ה-ה-ו-י ס"ת "וצדקה תהיה לנו כי"[טו]). צדקה היא סגולה לאמונה, להתחזקות באמונה, כאמור באברהם אבינו – "ראש כל המאמינים", "תשורי מראש אמנה"[טז] – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[יז]. אם רוצים לצבור זכויות לקראת ימי הדין העיקר הוא כמובן צדקה, חסד – "איש לרעהו ומתנות לאביונים". צריך לתת באוירה פורימית. המצוה העיקרית בתורה היא הצדקה, כמוסבר בתניא[יח], וכשזוכים לקיים מצוה צריך לחוש בעיקר שמחה של מצוה, שמחה פורצת את כל הגדרים[יט] – כמה שיותר צדקה יותר שמחה, "עד דלא ידע"[כ] כמה הוא נתן וכמה הוא שמח.

רמזי תשובה וגאולה

מעל שלשת העמודים יש פסוק של תשובה – העבודה הנצרכת באלול – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך"[כא]. ב"פרשת היראה" בעקב (שקוראים בסוף חדש מנחם-אב) כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם"[כב] – על כל אחד ואחד למול את ערלת לבו, את טפשות לבו[כג]. זו העבודה שעלינו לעשות, לכרות ולגזור את העור הגס, הרע הגלוי לעין. אבל התפטרות מהרע הנעלם היא פריעה שרק ה' יכול לעשות, אחרי המילה שלנו[כד]. ב"פרשת התשובה" שבפרשת נצבים, שקוראים תמיד לפני ר"ה, בסוף אלול, קוראים "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך", בחינת תשובה (עילאה). קודם עלינו לעשות תשובה (תתאה), "ומלתם את ערלת לבבכם", ואז בטוח ה' יסיים את המלאכה.

פעם לא היה כל כך נהוג, אך היום לפעמים בברית האבא עושה את המילה, בהדרכת המוהל, אבל את הפריעה, שהאבא לא יודע לעשות, גומר המוהל. על זו הדרך, עלינו לעשות "ומלתם את ערלת לבבכם" – החיתוך, אם יודעים שעשינו משהו לא בסדר צריך לחתוך – ואז הקב"ה יעשה את הפריעה, שהיא גילוי העטרה, יגלה את האור הגדול מעל העטרה, יתן לכל אחד ואחד עטרה-כתר על הראש. בכל אופן, פסוק התשובה הוא "את לבבך ואת לבב [זרעך]" – הסיום, "זרעך", אומר שזו גם סגולה לבנים. הפסוק הראשון עוסק רק ב"ערלת לבבכם", אבל אחרי שהמילה נגמרה בכי טוב – "אמרו צדיק כי טוב"[כה], בפריעה וגילוי העטרה – היא נמשכת גם ל"זרעך", לעולם ועד.

אחר כך הרבי הוסיף פסוק ואמר שהוא רמז של גאולה – "להוי' ויאמרו לאמר אשירה"[כו], בתחלת שירת הים. כל האלולים היו ישר, אבל "להוי' ויאמרו לאמר אשירה" ר"ת אלול למפרע. יש משהו באותיות למפרע שיותר גבוה מהסדר הישר, קשור לתשר"ק של עולם העקודים בקבלה[כז].

החלפת תשובה ותפלה – "ודלא כהסברא מאז"

הראו לי שיש מקום שהרבי משנה את דעתו. פלאי פלאים. חושבים שהרבי הוא עקבי, הכי עקבי. אם יש יהודי עקבי, שמה שהוא אומר – 'אזוי און ניט אנדערש', ככה ולא אחרת – זהו הרבי. כאן דוגמה מופלאה שפתאום חוזר בו:

כותב במקום אחד[כח] שיש לומר שצריך להפוך את מיקום "את לבבך ואת לבב" ו"אני לדודי ודודי לי". "אני לדודי ודודי לי" – הרמז העיקרי של אלול (מבין כל הרמזים) – הוא עבודת התשובה (עיקר עבודת אלול). קודם אמר שזו עבודת התפלה וכעת אומר שזו עבודת התשובה – אנו שבים אל ה', "אני לדודי", וה' שב אלינו, "ודודי לי" – תשובה מאהבה. אז פסוק התשובה, "את לבבך ואת לבב", הוא תפלה – "איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה"[כט].

הרבי מביא שם הרבה תימוכין לכך, ומשתמש בהערה בלשון – שלפי החיפוש לא משתמש בו בשום מקום אחר – "ודלא כהסברא מאז". פלאי פלאים, שהרבי כותב ששניתי את דעתי – לא כמו שאמרתי ולא כמו שלמדתי בפשטות, הרבה פעמים (לפני כן וגם אחר כך!). שינוי סברא, עכשיו יש לי סברא אחרת. [בשיחה? במכתב?] במכתב – 'תורה שבכתב' של הרבי. יכול להיות חסיד שמפריע לו שינוי כזה, אבל אצלנו משמח מאד-מאד שהרבי כותב כזה דבר, מראה לנו את גדלותו האמתית של הרבי. תופעה כזו מלמדת אותי שאצלי על אחת כמה וכמה, ק"ו בן בנו של ק"ו, צריך לדעת שיתכן מאד שהסברא מאז היא לא סוף פסוק, ויתכן ש"ודלא כהסברא מאז".

ב. "ודלא כהסברא מאז" – סוד המלכות

"ודלא כהסברא מאז" – סוד הזמן ומעשה בראשית

בעצם, זהו סוד מעשה בראשית (שהיה בסוף חדש אלול, החל מכ"ה אלול) וסוד "בראשית [ברא אלהים]" שהוא בריאת הזמן[ל]. בכלל, מה היתה סברת הקב"ה לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם, ומה קרה כאשר לפתע סליק ברעותיה למברי עלמא, "ודלא כהסברא מאז [רמז מובהק ל'קדם מפעליו מאז'[לא]]"?!

גם לאחר שעלה ברצונו לברוא את העולם היה בורא עולמות ומחריבן[לב] (כל עולם בבחינת "ודלא כהסברא מאז"), וגם כעת, כאשר כבר 'סגר' על העולם שלנו, כל רגע של הזמן העובר עלינו תמיד הוא בבחינת "ודלא כהסברא מאז" – בפרט בזמני 'שינוי כיוון' מפורש, 'קרן זוית', דהיינו מלילה ליום, "ברישא חשוכא והדר נהורא"[לג], מחול לשבת, מדי חדש בחדשו ובמיוחד בראש השנה שבו האור של השנה החולפת מסתלק לשרשו ונמשך אור חדש שלא היה לעולמים[לד] ("עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר"[לה], כדלקמן). אחרת, בשביל מה להתקדם מרגע לרגע? אפשר להשאר ברגע הקודם!

"ודלא כהסברא מאז" – סוד המלכות

והנה, כל "בראשית" בתנ"ך סמוכה למלכות, כנודע[לו]. "ודלא כהסברא מאז" היא תכונה מובהקת של מלכות ושל מי ששרש נשמתו שייך למלכות (כמו הרבי). המלכות היא שרש-סוד הזמן, כמבואר בדא"ח[לז] (בסוד "הוי' מֶלֶך, הוי' מָלָך, הוי' ימלֹך לעֹלם ועד"[לח]) ו"אין מלכות נוגעת בחברתה"[לט] – בכל רגע המלכות מתחדשת (הדבר החדש הראשון בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה"[מ], הוא "מלך חדש"[מא], כמבואר במ"א[מב]). והיינו משום שמלכות היא לשון הִמלכות ("במי נמלך"[מג]), דהיינו נכונות לשינוי דעה – "ודלא כהסברא מאז"!

אמנם יש בחינה אצל ה' של "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[מד] – ה', "נצח ישראל", הוא עקבי עד הסוף, אף פעם לא משנה את דעתו, למעלה מבחינת אדם (ר"ת אדם דוד משיח[מה], בחינת מלכות) שעשוי להנחם ("לא אדם הוא להנחם"). אך, פלא, פסוק זה גופא נאמר על רקע אמרו יתברך לשמואל "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך"[מו] (וכמו שתכף נראה)[מז]!

[יתכן שהדוגמה המובהקת ביותר ל"ודלא כהסברא מאז" אצל הקב"ה היא בפרשתנו, פרשת שופטים, במצות "'ולא תקים לך מצבה אשר שנא הוי' אלהיך' ...ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לעבודת כוכבים"[מח]. והרמז: "שנא הוי'" עולה "ודלא כהסברא מאז"[מט]!]

"ודלא כהסברא מאז" – מחשבה טובה לשנה טובה

היות שהלשון "ודלא כהסברא מאז" כל כך נחמד, באו נעשה את החשבון. הסימן שאוהבים משהו הוא "בֹאו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון"[נ] – אם רוצים לעשות ממשהו שיחה (לשון סיחון[נא]) צריך להתחיל מ"בֹאו חשבון".

כמה עולה "ודלא כהסברא מאז"? 377, שנה טובה. אם רוצים שנה טובה (שינוי כיוון לטובה) אז כבר עכשיו, בר"ח אלול, צריך שיהיה "ודלא כהסברא מאז" – בדיוק מתאים לזמן הזה. והנה, שנה שוה גם מחשבה – נמצא ששנה טובה היא בעצם מחשבה טובה (מחשבה טובה היא הברקה חדשה, "יהי אור... וירא אלהים את האור כי טוב"[נב], "ודלא כהסברא מאז", וראה בקונטרס ההתפעלות[נג] בגדר מחשבה טובה), "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"[נד]. אין לך מחשבה טובה יותר מ"ודלא כהסברא מאז" והיא סגולה לשנה טובה.

ג. שאול-דוד-משיח

שינוי הסברא של שמואל – משאול לדוד

"ודלא כהסברא מאז" עולה גם שמואל. מה הקשר? [שאול ודוד?] נכון – זה 'בול'. למי היתה סברא מאז ופתאום חוזר בו ואומר "ודלא כהסברא מאז"? לשמואל. קודם הוא מושח את שאול המלך, "בחיר הוי'"[נה] – הוא אוהב את שאול וקשור אליו – ואחר כך הוא מושח את דוד. כל הענין של שמואל שהוא שקול, כמו "בית דין שקול" –שייך לפרשת השבוע, פרשת שופטים – בית דין שיש בו מחייבים ומזכים בשויון, וצריך להוסיף אחד[נו], "יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם"[נז]. מאיפה יודעים ששמואל הוא שקול בעצם (בין שנים)? הוא שקול כנגד משה ואהרן[נח]. שקול גם לשון שיקול הדעת – קודם יש לו סברא ששאול הוא מלך ישראל וממנו משיח, ואחר כך "ודלא כהסברא מאז", בגימטריא שמואל, הוא חוזר בו. בעצם, ה' מחזיר אותו – הוא אפילו טעה בבני ישי, עד שה' אומר לו בפירוש ש"קום משחהו כי הוא זה"[נט].

בשיעורים על תזה-אנטיתזה-סינתזה[ס] הזכרנו שדוגמה עיקרית היא שאול-דוד-משיח. אף על פי שמשיח הוא בן דוד, לא לחשוב שהוא זהה לדוד – משיח, לו אנו מצפים ומחכים, הוא סינתזה. דוד הוא אנטיתזה לתזה של שאול, אבל משיח הוא סינתזה שלהם. איך אני יודע? שניהם נקראו משיח – "משיח הוי'". דוד שנרדף על ידי שאול עושה מאמץ אדיר, ומצליח, לא לפגוע ב"משיח הוי'"[סא] ח"ו, ובזכות כך נעשה בעצמו "משיח הוי'"[סב] (ומתקיים בו-במשיחתו "רמה קרני בהוי'"[סג] – "'קרני' ולא 'פכי'"[סד], שאול נמשח בפך ודוד נמשך בקרן). מתוך הבנת התזה והאנטיתזה של שאול ודוד נבין את ה"ודלא כהסברא מאז" של שמואל הרמתי.

שאול ודוד – צדיק ובעל תשובה

מה הפשט? מה התזה של שאול ומה האנטיתזה של דוד? "בן שנה שאול במלכו"[סה], "כבן שנה שלא טעם טעם חטא"[סו], שאול הוא צדיק נקי, טהור. לכן, כשהוא עושה משהו הכי קטן לא בסדר – עובר על דברי נביא[סז] – הדבר נחשב לו לעבירה גדולה ביותר והוא מפסיד את הכל. "סביביו נשערה מאד"[סח], הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה[סט]. מה הסברא הראשונה של שמואל? שהמלך צריך להיות צדיק תמים[ע]. הוא מאד אוהב אותו, הוא מושח אותו, ושאול הוא לעולם ועד "משיח הוי'".

מה האנטיתזה? שצריך לקחת מישהו מאחר הצאן[עא], שקופה של שרצים מונחת לו מאחוריו[עב] – יחוסו לרות – ובהיותו מלך הוא עתיד לחטוא. אף על פי שחז"ל אמרו[עג] והדגישו ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", הכוונה למי שחושב כפשט ממש, כמשמעות הפסוקים בתנ"ך, אבל ודאי בדקות יש אצל דוד מלכא משיחא כל מה שכתוב בתנ"ך – גם עריות, גם שפיכות דם וגם ע"ז[עד], שלש העבירות החמורות ביותר. עריות – בת שבע. שפיכות דמים – אוריה החתי. עבודה זרה – בהריגת אוריה "בחרב בני עמון"[עה], שהיתה ע"ז חרוטה עליה, הוא נתן יניקה לע"ז[עו]. אם כן, נמשח אחד שעובר (בדקות על כל פנים) בהיותו מלך ישראל – לא קודם – על כל שלש העבירות הכי חמורות שיש בתורה, ועדיין נשארת אצלו המלכות לעולם ועד.

שוב, מהי מה ה"ודלא כהסברא מאז"? לא כהסברא שמלך ישראל צריך להיות צדיק תמים, צדיק גמור, אלא שהמלך צריך להיות בעל תשובה אמתי. דוד עשה תשובה[עז]. "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[עח], וככה צריך להיות מלך. הדבר כתוב בתורה – "אשר נשיא יחטא"[עט], "אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו ק"ו שמתחרט על זדונותיו"[פ].

משיח – צדיק ובעל תשובה – בעל תשובה של ימינו

אבל דוד הוא עדיין רק האנטיתזה – בעל תשובה הוא אנטיתזה של צדיק, פשוט – ואילו משיח אינו אנטיתזה אלא סינתזה. כלומר, המשיח צריך להיות במובן מסוים גם צדיק תמים וגם בעל תשובה גמור, כמו דוד המלך. איך מציירים זאת היום? מה הציור של אחד שהוא צדיק וגם בעל תשובה באותו זמן? אפשר לחשוב שאין כזה דבר, תרתי דסתרי, אבל יש כזה דבר:

היום יש תנועת תשובה. כשאומרים שיש הרבה בעלי תשובה – כן ירבו – המשמעות זהה לסתם בעל תשובה בחז"ל? דוד המלך הוא סתם בעל תשובה בחז"ל, וממנו לומדים שאין דבר העומד בפני התשובה, גם אצל מי שמגיע לדברים הכי חמורים כשלש העבירות החמורות. זהו בעל התשובה של היום? בכלל לא, משהו אחר לגמרי[פא]. בעל תשובה של היום היה תינוק שנשבה. אין לו אבא כמו ישי, שמת בעטיו של נחש, כי הוא צדיק גמור לחלוטין[פב] – הוא לא קבל חינוך יהודי בכלל. במדה מסוימת הוא כמו גר, אבל נולד יהודי, יש לו אמא יהודיה. מהו בעל תשובה מצוי היום? מישהו שגִלה את האידישקייט, גִלה את היהדות, והתחזק מאד. אחר כך הוא חשוד שיעבור על עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה? מסתמא לא. הדבר לא גורע מהיותו בעל תשובה – הוא בעל תשובה של היום.

לכן, לבעל התשובה של היום אני קורא גם בעל תשובה וגם צדיק. הוא בחור טוב, הוא לא ידע על הנחת תפילין, לא ידע לשמור שבת, לא ידע לאכול כשר. מפגם הברית הוא ודאי לא ידע, לכן הוא יותר צדיק מסתם ישיבה-בוחער, שאמור לדעת מהו פגם הברית. עכשיו הוא מתעורר בהתעוררות אדירה להתקרב לאבינו שבשמים. למציאות כזו אני קורא סינתזה – הוא בעל תשובה לכל דבר וגם צדיק, גם שאול וגם דוד. אחד כזה יהיה המשיח. לחיים לחיים. ודלא כהסברא מאז.

ד. רוח שאול ורוח דוד

"רוח אלהים" על שאול ו"רוח הוי'" אל דוד

כששמואל משח את שאול לנגיד על נחלת ה' הוא נתן לו סימנים-אותות, "בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים... וחלפת משם... ומצאוך שם שלשה אנשים... אחר כן תבוא גבעת האלהים..." ולבסוף – תכלית הסימנים – "וצלחה עליך רוח הוי'"[פג]. אבל במימוש הסימן האחרון בפועל יש שינוי חשוב – כתוב "ותצלח עליו רוח אלהים"[פד]. בהמשך הכתובים חוזר שוב ושוב, עד שמונה פעמים[פה], הביטוי "רוח אלהים" ביחס לשאול. הגם ששמואל ברך אותו שתצלח עליו "רוח הוי'", בפועל צלחה עליו (רק) "רוח אלהים" – סימן שמהרגע הראשון נבואת שמואל לגבי שאול לא התקיימה כדבעי.

חז"ל דורשים ש"רוח אלהים מרחפת על פני המים"[פו] היינו "רוחו של מלך המשיח"[פז], דבר טוב. ידוע[פח] שתרגום יונתן לפעמים מתרגם "רוח הוי'" כ"רוח גבורה מאת ה'" ולפעמים כ"רוח נבואה מאת ה'". אבל אצל שאול בפועל יש רק "רוח אלהים" ולא "רוח הוי'".

מה הפסוק המקביל אצל דוד המלך? "ותצלח רוח הוי' אל דוד"[פט]. "רוח אלהים" היא "על שאול", במקיף, ו"רוח הוי'" נמשכת "אל דוד", המקיף נמשך בפנימי, ההשראה בהתלבשות. זהו הבדל עצום. שאול, מלך ישראל הראשון, הוא יחסית לדוד "ברישא חשוכא והדר נהורא", כמו ביום ראשון למעשה בראשית, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים", אין עדיין שם הוי' במעשה בראשית הראשון, וממילא הרוח היא "רוח אלהים". ה"והדר נהורא", "יהי אור"[צ], הוא "דוד מלך ישראל חי וקים"[צא].

יש כאן גימטריא יפהפיה – כמה עולה האמור בדוד? תוך כדי שעושים את החשבון נגיד שגם בשמשון כתוב, שלש פעמים (!), "ותצלח עליו רוח הוי'"[צב]. היום אמרנו בהלל "אנא הוי' הצליחה נא"[צג], ורואים שמובן מובהק של הצלחה בתנ"ך הוא השראת רוח הקדש וגם השראת רוח גבורה (כופלים פעמיים "אנא הוי' הצליחה נא", פעם אחת כנגד רוח הקדש ופעם אחת כנגד רוח גבורה). קודם כל נברך את כולנו שנצליח, שנשיג "רוח הוי'" כמו דוד.

נחזור לגימטריא: "ותצלח רוח הוי' אל דוד" עולה 819, "דוד מלך ישראל חי וקים", "אחדות פשוטה" וכו'. כל פעם שנאמר "דוד מלך ישראל חי וקים" כדאי לחשוב על הרמז – הוא "מלך ישראל חי וקים" בזכות "ותצלח רוח הוי' אל דוד". לא כמו שאול, ששמואל רצה שגם לו תהיה "רוח הוי'", אבל השיג רק "רוח אלהים" (ועל כן חלשה דעתו ונתקנא בדוד דווקא כששמע בחותם שבחיו ש"והוי' עמו"[צד]).

[מה עם שמשון?] כן השיג רוח הוי' – "רוח גבורה מאת ה'". שמשון הוא משיח דתהו[צה], אורות מרובים דתהו. אנחנו מאד אוהבים את שמשון הגבור (וכידוע שגם החוקר בשב"כ הרגיש בכך).

"רוח הוי'" בשאול – עבור דוד

נעמיק עוד בענין: שאול, התזה, הוא צדיק תמים שלא טעם טעם חטא – לאיזו ספירה בחג"ת הוא שייך? הוא שייך לשם אלקים דווקא כי לא טעם טעם חטא – צדיק גמור לא זוכה לשם הוי' (ועל דרך הופעת שם הוי' רק בסיפור מעשה בראשית השני, בו חטא אדם הראשון). איזה סוג צדיק גמור שייך בעצם לשם אלקים? אצל חסידים קוראים לו צדיק 'מתנגד'. הוא שייך לשם אלקים, צדיק תמים, אבל באמת "סביביו נשערה מאד" – הוא כל כך צדיק שבחטא הכי קל שלו, שלא שמע בקול נביא, הוא מפסיד את הכל. שאול הוא גבורה ו"רוח אלהים" שכתובה אצלו הוא רוח גבורה.

פעם אחת כתוב בו "רוח הוי'" – מיד לאחר "ותצלח רוח הוי' אל דוד מהיום ההוא ומעלה ויקם שמואל וילך הרמתה" ממשיך הפסוק הבא "ורוח הוי' סרה מעם שאול". הרד"ק עה"פ מפרש יפה, לפי התרגום, שאצל דוד זו היתה בעיקר רוח נבואה, רוח הקדש (שכללה גם רוח גבורה[צו]), ואצל שאול רוח גבורה. "ותצלח רוח הוי' אל דוד", מיד אחרי משיחתו, לא נאמר בהקשר של מלחמה ולא מופע שם מעשה גבורה. אז איזו רוח ה' זו? רוח נבואה, לכתוב תהלים, מה שדוד הוא "נעים זמִרות ישראל"[צז] (כתיאור דוד בסמוך "יֹדע נגן"[צח]). אצל דוד הופיעה רוח נבואה ובו זמנית משאול סרה רוח גבורה.

אם יש לשאול רק "רוח אלהים", איך סרה ממנו "רוח הוי'"? זו הרוח ששמואל רצה לתת לו ולא קִבל ­­– רחפה עליו, וכעת סרה ונמסרה לדוד. אם יש לו איזו זיקה ל"רוח הוי'" היא בשביל שתעבור למשיח האמתי, לדוד המלך. אחר כך כתוב "ובעתתו רוח רעה מאת הוי'"[צט] – גם הרוח שסרה משאול היא מהוי' וגם ה"רוח רעה" שבמקומה היא מהוי'. למה ה"רוח רעה" היא "מאת הוי'" דווקא? הרי הוי' הוא שם הרחמים! מסבירים שזו התחלת מלכות דוד – הרוח הרעה באה לשאול בשביל שיזדקק למישהו שיודע לנגן כדי להרגיע את רוחו, כפי שאמרו לו עבדיו. כתוב בפירוש שהנגינה עזרה – כל פעם שדוד המלך נִגן לו הוא נרגע והרגיש טוב. בשביל להתחיל את מלכות דוד באה על שאול "רוח רעה מאת הוי'". אם כן, הופעות רוח הוי' אצל שאול הן בעבור דוד מלכא משיחא.

"רוח הוי'" של המשיח

מה כתוב על משיח? "ונחה עליו רוח הוי'"[ק], לכאורה כמו דוד. יש הבדל? כאן התזה בפועל היא "רוח אלהים" (סוד "בנין המלכות", בתחלה, "מן הגבורות"[קא] – אלקים מדת הדין ואלהים בגימטריא הטבע[קב] – מלכות שאול היא מלכות ע"פ טבע, "מלך ככל הגוים"[קג], כבקשת ישראל משמואל[קד]), האנטיתזה היא "רוח הוי'" וגם הסינתזה היא "רוח הוי'". צריך להיות הבדל ביניהן, כי סינתזה אינה זהה לאנטיתזה.

ה"ונחה עליו רוח הוי'" היא עם עוד כמה רוחות – "רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי' [והריחו ביראת הוי' וגו']". אנחנו מתפללים בפתיחת הארון בחגים, על כל אחד ואחת – כמו שהרבי מסביר[קה] – "ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'ונחה עליו רוח הוי' וגו''", עם כל ארבע הרוחות, "מארבע רוחות בואי הרוח"[קו]. מה יוכל להיות ההבדל (חוץ מהדיוק של "עליו", לעומת "אל דוד")? לכאורה "רוח הוי'" אצל דוד היא "לא כמו שאני נכתב אני נקרא"[קז] – דוד הוא מלכות, ושם הקדש שלה הוא שם א-דני, הקרי של שם הוי'. כנראה אצל משיח יתגלה הכתיב, וכבר יהיה מותר להגות את השם ככתבו, שם בן ארבע אותיות. זו בחינת משיח (משׂיח לפי תומו את השם המפורש).

איך אפשר לומר בסגנון אחר? אצל דוד עדיין ה"רוח הוי'" היא שם הוי' דלתתא – הוי' לשון התהוות, שה' מהוה את העולם תמיד, כמו שכתוב בתניא בשער היחוד והאמונה[קח] שה-י של הוי' היא על שם הפעולה התמידית והשרש הוא הוה, לשון התהוות, מה שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[קט]. איך עוד יודעים שזהו שם הוי' של דוד? כי הבעש"ט אומר[קי] על "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דוד מלכם"[קיא] ש"דוד מלכם" הוא האמונה בהשגחה פרטית. כתוב בחסידות[קיב] שדרך ההתהוות התמידית מאירה ההשגחה הפרטית, ובעצם היינו הך – ה' מהווה את העולם תמיד ומשגיח על כל פרט ופרט שבו – הכל שם הוי' דלתתא, שם התואר (פעולת ה' בהתהוות התמידית). אבל משיח יגלה את שם הוי' דלעילא, שם העצם, ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[קיג], "אנת הוא חד ולא בחושבן"קי.

אפשר לומר בעוד דרך: שם הוי' דלתתא מאיר אחרי הצמצום – ופועל את ההתהוות דרך הקו, כתוב בפירוש ששם הוי' דלתתא הוא סוד הקו, אור אין סוף הממכ"ע – אבל שם הוי' דלעילא הוא לפני הצמצום, עד לשעשועים העצמיים, ועד לבחינת יחיד, העלם העצמי של אור בתוך העצמות ממש, אותו יגלה משיח.

הייתי חושב שהוי' ואלקים הם תזה ואנטיתזה, אבל כאן יוצא ששאול, הראשון (התזה), שייך לשם אלקים, דוד (האנטיתזה) כבר שייך לשם הוי', וכל שכן משיח (הסינתזה) ש"ונחה עליו רוח הוי'"[קיד].

ה. שופרות שאול ודוד

ספר התוקעים

כל הנושא קשור לתופעה חשובה ששייכת להיום – היום ר"ח אלול ומתחילים לתקוע בשופר, עד ל"מצות היום בשופר"[קטו] בראש השנה. מי הם התוקעים בתנ"ך? היום יש 'ספר התוקעים', על מי שתקעו בכותל המערבי בזמן המנדט, החל מהשווער – ר' משה-צבי סגל – עליו השלום. אחר כך החלה מסורת מדי שנה בשנה שתוקעים ונעצרים וכו'.

את השווער הציל הרב קוק זצ"ל – הוא לא שבר את צום יום כיפור עד ששחררו את הבחור שתקע. "אין לך אדם שאין לו שעה"[קטז], והרבי כתב לשווער בפירוש – השעה שלך היא התקיעה בכותל, שפתחה את המרד בבריטים. יש לומר שהשעה של הרב קוק היא שלא שבר את הצום עד שהוא השתחרר... אומרים זאת לכבוד ג' אלול, הילולת הרב קוק מחר בלילה (ידידינו הרב יוסי פלאי שי', שלא יושב כאן כעת, החליף את 'הגל היומי' שנכתב ל-ג' אלול בסיפור זה – שכולם ישימו לב ל'גל היומי').

"ושאול תקע בשופר"

מלכות שאול, משיח ה', פותחת "ושאול תקע בשופר בכל הארץ לאמר ישמעו העברים"[קיז] – המבצע הראשון של שאול נפתח בתקיעה בשופר. ביטוי יפה, עסיסי, "ושאול תקע בשופר בכל הארץ לאמר ישמעו העברים", שכל העברים ישמעו ויאספו. כתוב "ויְשַׁמַּע שאול את העם"[קיח], לשון איסוף – שכולם יבואו יחד להלחם נגד הפלשתים, הליצנים ("פלשתים ליצנים היו"[קיט]). יש בתנ"ך הרבה תקיעות שופר, אבל כזה ביטוי אין – "בכל הארץ", הולך בכל הארץ ותוקע בשופר, שאול בכבודו ובעצמו. כנראה היה בראש חדש אלול...

כמה עולה "ושאול תקע בשופר בכל הארץ"? 1849, רבוע, סימן של שלמות – גדול ברבוע. מתפללים בשמו"ע "תקע בשופר גדול לחרותנו" – כנראה השופר של שאול הוא שופר גדול (כפי ששאול בעצמו גדול, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"[קכ]). גם סימן שהוא שייך לשם אלהים ("רוח אלהים") – העולה גדול ועוד גדול (כנגד גדול פעמים גדול).

המשך הפסוק הוא "לאמר ישמעו העברים" – שאול שייך לעברים. בתנ"ך המתנגדים לפלשתים – הלעומת-זה שלהם – הם העברים. אם אנחנו רוצים לנצח את הפלשתים – כידוע הווריאציה של מלה זו היום – צריך להיות עברים, לעורר שהעברים ישמעו (גם מלשון הבנה). "לאמר ישמעו העברים" עולה 1024, לב ברבוע, מספר אותיות קריאת שמע.

הפסוק מתחיל מ-גדול ברבוע וממשיך לב ברבוע (וביחד עולה 2873, טוב פעמים אחד-אהבה ברבוע) – כנראה יש לשאול לב גדול בתקיעת השופר שלו, וכך באמת מעורר את לב עם ישראל[קכא]. רואים ששאול הוא בעל תוקע (גדול).

תקיעת דוד

האם דוד גם תוקע בשופר באיזה זמן? פעם אחת ויחידה, בהעלאת ארון הקדש לירושלים – "ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון הוי' בתרועה ובקול שופר"[קכב]. יש פעם שיואב, שר צבא דוד, תוקע – לא רק כדי לצאת למלחמה לקרב, אלא גם כדי להפסיק את הקרב. יש לשופר כמה שימושים. חוץ משאול ודוד, שהיו מלכים, יש עוד שני שופטים (מנהיגי העם בתקופה ש"אין מלך בישראל וגו'"[קכג]) שתקעו בשופר: אהוד וגדעון[קכד].

מהו ההבדל בין תקיעות שני המלכים, שאול ודוד? השופר של שאול הוא שופר מלחמה והשופר של דוד הוא שופר של שלום ושל שמחה (כידוע שקול תרועה בתנ"ך הוא הרבה פעמים קול שמחה). יש שופר של מלחמה יש גם שופר של שלום, כמו ששלמה המלך – בן דוד – מסיים את כח העתים שלו בספר קהלת "עת מלחמה ועת שלום"[קכה]. לכל אחד יש את השופר שלו. כמה שדוד הוא לוחם, וידיו מלוכלכות בדם[קכו], הוא תוקע בשופר של שלום ושמחה בהעלאת ארון הקדש לירושלים עיר הקדש.

"עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר"

היחס בין שתי הבחינות מזכיר את הפסוק העיקרי שאומרים לפני התקיעות בר"ה (וראוי לכוון אותו גם כל יום באלול) – פסוק אחד שיש בו שתי בחינות שופר: "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר"[קכז]. פסוק מובהק שיש בו שתי בחינות – שופר של אלקים ושופר של הוי'.

הסברנו ש"רוח אלהים" שייכת לשאול, התוקע בשופר מלחמה, ו"רוח הוי'" שייכת לדוד, התוקע בשופר של שלום ושמחה. וכך, השופר של אלקים הוא שופר של מלחמה, "עלה אלהים בתרועה", והשופר של דוד הוא שופר של שלום, "הוי' בקול שופר". באמת בפסוק של דוד כתוב "קול שופר" ואצל שאול כתוב רק "שופר". מובהק – "עלה אלהים בתרועה", מסבירים חז"ל[קכח] שה' קם מכסא של דין ("עלה אלהים") ויושב על כסא של רחמים ("הוי' בקול שופר")[קכט].

מה עיקר כוונת המלה שופר בכתבי האריז"ל[קל]? ש-ופ-ר, שלש בחינות שם אלקים. ש הוא אלקים במילוי יודין (אלף למד הי יוד מם), המילוי הגדול שלו, שהוא עצמו "רוח אלהים" (חלק המילוי של שם אלקים עולה רוח). ופ עולה אלהים. ר עולה אחורי שם אלקים (א אל אלה אלהי אלהים), הנקראים גם רבוע בלשון האריז"ל. צריך להיות משהו דומה, מקביל, של שם הוי'. נעשה בדיוק אותו דבר בשם הוי' – עב (יוד הי ויו הי), כו, עב (י יה יהו י-הוה) – עולה 170, נעים (בדיוק אותו הגיון, קצת פלא שלא ראיתי כתוב), קול נעים, מה טוב ומה נעים. מה הממוצע ביניהם? שופר נעים עולה ב"פ חשמל, "עתים חשות עתים ממללות"[קלא], העלם וגילוי. העלם שייך לשם אלקים וגילוי שייך לשם הוי'. כלומר, השופר של שאול יחסית הוא "חש" והשופר של דוד הוא "מל", וצריך את שניהם יחד.

"ודלא כהסברא מאז" אצל יצחק אבינו

החזרה משאול לדוד היא "הרת עולם" – כל תולדות העולם תלויים בה. כמו שהעירו, שמואל לא חזר בו לכתחילה – ה' הכריח אותו, ובסוף הוא קבל זאת. יש משהו לכך, "ודלא כהסברא מאז" בשינוי הבחירה במישהו, אצל עוד צדיק בתנ"ך? יצחק. לכתחילה כתוב "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב"[קלב]. מתי הוא חזר בו? "גם ברוך יהיה"[קלג]. ממש "ודלא כהסברא מאז". פתאום קורה משהו – והוא רואה שגם הבן התם, יעקב, יודע לרמות – אז "גם ברוך יהיה", הוא גם חבר'מן.

לא נאריך, אבל הסברנו הרבה פעמים את הקשר בין יצחק לשמואל הרמתי, שמואל הנביא. בין האבות דווקא יצחק קשור לשמואל (גם האמורא שמואל שהלכה כמותו בדיני, שייך ליצחק, "אני בינה לי גבורה"[קלד], כמבואר במ"א). רואים שדווקא אצל שניהם יש את ה"ודלא כהסברא מאז" בהחלטה הרת עולם, שמשנה את כל סדרי בראשית, כל סדר העולם – מעשו ליעקב, משאול לדוד.

מתי חושבים על יצחק במיוחד? עכשיו, כשתוקעים בשופר, אילו של יצחק[קלה] – בראש השנה ובכל חדש אלול (נוטריקון אילו של יצחק). והנה, פלא, אילו של יצחק עולה השֹפר[קלו], העולה תקיעה וכן עולה יצחק שמואל[קלז] (אילו של יצחק אותיות יצחק ועוד שאול לי, כאשר שאול לי עולה שמואל)! שמואל הוא שנה טובה, ולכן הפטרת יום ראשון של ר"ה היא לידת שמואל הנביא. הקריאה היא לידת יצחק וההפטרה לידת שמואל – הם הולכים יחד, צמד.

לחיים לחיים, שתהיה הצלחה רבה. הצלחה של מלמד היא שלכל הילדים בחדר תהיה רוח הקדש.